החלטה בתביעה של איש כנגד זוגתו לשעבר לאכיפתו של הסכם ממון ופירוק השיתוף בנכסי הצדדים המשותפים

על המדוכה תוקפו ונפקותו של הסכם ממון לפני הנישואין שנכרת ואושר ביום 23.6.06 על ידי נוטריון (להלן :"ההסכם"). במסגרת ההסכם, בין היתר, החריגו הצדדים נכסים שונים שלהם מגדרי איזון המשאבים, בדגש על בית מגורי האיש ב XXX, מניותיו בחברה משפחתית לעסקי XXX, דירת האישה ב XXX ורכב פרטי שלה.

התביעה היא תביעת איש כנגד זוגתו לשעבר שהוכתרה כתביעה לאכיפתו של ההסכם ופירוק השיתוף בנכסי הצדדים המשותפים. זאת לאחר שחיי הנישואין לא עלו יפה כעבור כחמש עשרה שנים.

לנוחות הקריאה יכונו הצדדים והעדים גם בשמותיהם הפרטיים.

רקע כללי

1. התובע והנתבעת, ילידי 1970 ו – 1972 בהתאמה, הכירו במהלך חודש פברואר 2006, כשהיו בשנות השלושים לחייהם. הנתבעת נקלטה להריון סביב חודש מרס 2006 והצדדים נישאו ביום 5.7.06, כחמישה חודשים לאחר היכרותם (ראו גם בעמ' 68 לפרוטוקול).

    

2. ההסכם נוסח בעזרתו של עורך הדין א', מפקדו לשעבר של התובע מן השירות הצבאי. כאמור, ההסכם נכרת ביום 23.6.06 ואושר על ידי הנוטריון עו"ד מ' (להלן גם: "הנוטריון") באותו היום (ראו נספח ב' לכתב התביעה). אין כפי הנראה מחלוקת כי בין איזה מן הצדדים ובין הנוטריון לא היתה כל היכרות מוקדמת. בליבו של ההסכם כפי שפורט החרגתם של נכסים מסוימים מגדרי מסת האיזון.

3. במהלך חיי הנישואין התגוררו הצדדים בביתו של התובע ב- XXX(להלן: "הבית"), ושם גם גידלו את שלושת ילדיהם, ילידי 2006, 2009 ו- 2012. שם ממשיכה הנתבעת להתגורר עד היום, עת חרף הפירוד מיאנה לעזוב את הבית, בה בעת שהתובע כפי הנראה מתגורר בשלב זה מחוצה לו.

    

4. אין מחלוקת שדירתה של הנתבעת ב XXX (להלן: "הדירה") הושכרה במהלך כל חיי הנישואין לצדדי ג' כשכספי השכירות שימשו בעיקרם להשבת תשלומי המשכנתא שרבצה על הנכס. בשנת 2017 סולקה הלוואת המשכנתא, ואין חולק כי מאז ועד סמוך לקרע בין הצדדים, במשך כארבע שנים, כספי השכירות הופקדו בהסכמה לחשבונם המשותף של הצדדים.

    

5. הנתבעת עסקה מרבית חיי הנישואין ב XXX, ולפי הנטען בעקבות גילוי מחלה קשה בה לקתה, פוטרה מעבודתה.

   התובע עסק ועוסק בחברה משפחתית הכוללת XXX, והוא חלק מבעלי מניותיה (להלן: "החברה"). אין כפי הנראה מחלוקת שהתובע לא שימש מעולם כמנהלה הכללי של החברה, ובתפקיד זה שימשו אמו ז"ל ובשנים האחרונות אחיו ח'. לפי הנטען, התובע אמון על גידול  XXX.

   אין כפי הנראה חולק שמי שיזם את עריכת ההסכם הוא התובע, לדבריו לאור הסכמים פנים משפחתיים הנוגעים לתפעולה של החברה המשפחתית, ולצד זה כפי הנראה הנתבעת היא יזמה את נישואי הצדדים.

   אין מחלוקת כי מועד הקרע שבין הצדדים הוא מועד הגשת הבקשה לישוב סכסוך, 27.7.21.

    

   ההסכם

    

6. הואיל וההסכם הוא שעומד בבסיס המחלוקת שבין הצדדים, אפרטו בקצרה. עסקינן בהסכם ממון לפני הנישואין אשר אומת על ידי הנוטריון בהתאם לסמכותו לפי סעיף 2 (ג1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג , התשל"ג- 1973 (להלן:" חוק יחסי ממון").

    

   שעה שההסכם איננו ארוך במיוחד אביא את חלקו הרלוונטי להלן:

   "....

   3. עם פקיעת נישואי הצדדים עקב גירושין ו/או עם פרידתם ו/או עם מותו של אחד מבני הזוג חס וחלילה על נכסי כל אחד מבני הזוג יחולו ההוראות הבאות:

   • למעט נכסים המוצאים ע"פ הסכם זה מתחולת הסדר איזון המשאבים על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג- 1973 (להלן :"חוק יחסי הממון") על יחסי הממון בין צד א' וצד ב' יחול הסדר איזון המשאבים המצוי בפרק השני לחוק יחסי ממון (להלן: "ההסדר") על כל שלביו וחלקיו, כל זאת בכפוף לאמור בהסכם זה.

   • מוסכם במפורש בין הצדדים כי כל הנכסים שהיו בבעלותם של מי מבני הזוג ערב נישואיהם, ו/או הזכויות שיש למי מהם בנכסים כלשהם ו/או זכויות כלפי צדדים שלישיים כשלהם ערב נישואיהם, וכן נכסים או זכויות שהם עתידים לקבל בירושה או במתנה במהלך נישואיהם, יישארו בבעלותו הבלעדית של בן הזוג שאותם נכסים שייכים לו, ו/או שקיבלם, וייחשבו לצורכי ההסדר על פי חוק יחסי ממון כנכסים שאין לאזן את שוויים. במסגרת הנכסים של מי מבני הזוג שיוצאו מההסדר כאמור ייכללו אף קופות תגמולים ו/או קרנות מכל סוג שהוא, תוכניות חסכון ע"ש מי מבני הזוג או קרוביהם, אשר קיימות במועד חתימת הסכם זה.

   • מבלי לגרוע מהאמור בס"ק ב' לעיל, צד ב' מאשר כי כל הנכסים המפורטים להלן הינם בבעלותו של צד א' ויישארו בבעלותו הבלעדית, וייחשבו לצורכי הסכם זה כנכסים שאין לאזן שוויים.

     1. בית מגורים פרטי (וילה) הנמצא ב XXX הידוע כחלק X בגוש X מגרש X לפי תוכנית מפורטת מס' X על מגרש בשטח של X מ"ר.

     2. מניות בחברת XXX בע"מ, ח"פ XXX.

   • כן מאשר צד ב' כי קיימת הפרדה מוחלטת בין עסקיו של צד א' לבין עסקי משפחתו, וכי גם אם תהיינה לצד א' זכויות כלשהן בנכסי משפחתו ו/או עסקיה, כי אז נכסים וזכויות אלו, בין אם יתקבלו בירושה, בין במתנה ובין בדרך אחרת, יהיו שייכים לצד א' בלבד, וייחשבו אף הם כנכסים שאין לאזן ביניהם.

   • מבלי לגרוע מס"ק לעיל, צד א' מצדו מאשר כי כל הנכסים המפורטים להלן הינם בבעלותו של צד ב', ויישארו בבעלותה הבלעדית, וייחשבו לצורכי הסכם זה כנכסים שאין לאזן שווים.

     נכסי צד ב'

     1. דירה בת 4 חדרים קומה X רח' X, X הידועה גם כגוש X חלקה X.

     2. רכב פרטי מסוג X מס' רישויX .

   • כן מאשר צד א' כי קיימת הפרדה מוחלטת בין נכסיו וזכויותיו של צד ב' לבין נכסיה וזכויותיה של משפחתו, וכי בכל מקרה תהיינה לצד ב' זכויות כלשהן בנכסי משפחתו ו/או עסקיה, כי אז נכסים וזכיות אלו, בין אם יתקבלו בירושה, בין אם במתנה, ובין בדרך אחרת, יהיו שייכים לצד ב' בלבד, וייחשבו אף הם כנכסים שאין לאזן ביניהם ( כל הנכסים והזכויות שאין לאזן ביניהם כמפורט לעיל יכונו להלן: הנכסים").

     4. היה ובמהלך תקופת הנישואין יימכרו הנכסים המצויים בבעלותו של מי מהצדדים, כי אז:

     א. התמורה שהתקבלה ממכירת הנכסים, תיחשף אף היא כנכס שאין לאזן את שוויו, ושלא ייכלל בהסדר איזון המשאבים.

     ב.במידה שבמקום הנכס שנמכר נרכשו נכס ו/או נכסים אחרים, יהיו אף נכס או נכסים אלו, נכסים שאין לאזן שווים, והם לא יכללו בהסדר איזון המשאבים, ואולם, היה ולצורך רכישת הנכסים החלופיים הוסיפו הצדדים לתמורת הנכסים סכום כסף שמקורו ברכושם המשותף, יהיו רק החלקים בנכסים החלופיים אשר נרכשו בכספי תמורת הנכסים, נכסים שאין לאזן שווים.

     ג. האמור בסעיף זה יחול גם לגבי פירותיהם של הנכסים.

     5. האמור בסעיף 3 בא להוסיף על הנכסים שע"פ הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון, נחשבים נכסים שאין לאזן שווים, ולא לגרוע מהם ו/או מעמדם.

     6. כל צד רשאי לנהוג ברכוש השייך, להעבירו ולקבל ביחס אליו כל החלטה לפי שיקול דעתו הבלעדי, בכל עת ובכל דרך שהיא.

     7. בכפוף לאמור לעיל, הרכוש שיירכש ע"י הצדדים במהלך חיי הנישואין, (למעט ה נכסים שאין לאזן את שווים כמפורט לעיל), יהיה שייך לשניהם בחלקים שווים. ..." (שם).

      

     רקע דיוני

7. משנתגלע בין הצדדים סכסוך שנבע לפי הנטען מרצונו של התובע להיפרד, לאחר כ- 15 שנות נישואין; ומשלא צלח הליך יישוב הסכסוך, הוגשה התביעה ביום 26.10.21.

    

   במסגרת התביעה עתר התובע שבית המשפט יקבע כי ההסכם הוא בר תוקף; להורות על פינויה של הנתבעת מביתו; להורות כי תשיב לו מחצית מתשלומי המשכנתא ששילם בגין דירתה; ולאזן את רכושם המשותף של הצדדים בחלקים שווים ביניהם.

    

8. בכתב ההגנה העלתה הנתבעת שלל טיעונים, בהם טענות בדבר פגמים בהליך החתימה על ההסכם, שנערך בלחצו של התובע ועל ידי עורך דין מטעמו ומבלי שהוסבר לה על ידי הנוטריון מה תוכנו ומשמעויותיו. לחילופין טענה לפגמים ברצון במשמעות של כפייה או עושק, עת התנה התובע לדבריה את נישואיהם בחתימה על ההסכם. לחילופי חילופין טענה כי ההסכם בוטל בהתנהגות הואיל והשקיעו כספים משותפים בביתו של התובע כמו גם באמצעות סילוק יתרת המשכנתא על דירתה. כן טענה בין היתר לכך שגם אם ההסכם תקף עדיין זכאית היא להשבחה האקטיבית של שווי מניות התובע בחברה, בהתחשב בכך שמאז נכרת ההסכם ועד למועד הקרע התפתחה החברה באופן משמעותי וגדלה מחברה בעלת X סניפים לעסק המפעיל XX סניפים.

    

9. בחודש מרס 2022 הועברה התובענה לטיפולי.

    

   קיימתי ביום 26.5.22 דיון קדם משפט שבמהלכו הוצעו לצדדים הצעות דיוניות לרבות הליך גישור, אלא שבסופו של יום לא הגיעו הצדדים לכלל הסכמות.

    

   ביום 7.12.22 ניתנה החלטתי המנומקת שבמסגרתה בין היתר הוריתי על חלוקה שוויונית של הכספים שהיו מופקדים בחשבונם המשותף של הצדדים בסך כולל של כ- 160,000 ₪, וקבעתי את ההליך לקדם משפט נוסף.

    

   ביום 22.3.23, קיימתי קדם משפט נוסף שעם סיומו הוריתי על שמיעת הראיות.

    

   הוגשו תצהירי זכויות מטעם הצדדים וביום 21.9.23, נשמעו הראיות. במסגרת זו העידו מטעם התובע עו"ד א', שאין מחלוקת שהוא ידידו של התובע וערך את ההסכם; עו"ד מ', הוא הנוטריון אשר לפניו אושר ואומת ההסכם ולא נטען להיכרות מוקדמת בינו ובין איזה מהצדדים; התובע עצמו; אחיו של התובע מר ח', המשמש גם כמנכ"ל החברה; הנתבעת; וכן אחותה של הנתבעת, גברת א', מטעמה.

    

   בעקבות מתקפת הטרור האכזרית על מדינת ישראל ביום 7.10.23 ומצב החירום שהוכרז גלל כך, נשמעו בסופו של יום הסיכומים בעל פה ביום 13.2.24.

    

   תמצית טענות הצדדים

10. התובע עותר להכיר בתוקפו של ההסכם. לשיטתו, הנתבעת לא עמדה בנטל הכבד הרובץ לפתחו של העותר לביטולו של הסכם ממון שאושר. התובע שולל מכל וכל את טענותיה של הנתבעת בדבר פגמים ברצון בעת כריתת ההסכם ומבהיר שהטעם להתנגדות הנתבעת הוא אחר ונובע מרצונה להמשיך ולהתגורר בביתו. התובע טוען לבקיעים בגרסתה של הנתבעת בכל הנוגע למניעיה לכריתת ההסכם, כפי שהתברר בעדותה ; מבהיר כי לא הוכח כל אינטרס זר מצד עורך הדין או הנוטריון שאימת את ההסכם ; טוען כי הרקע לכריתת ההסכם היה הרצון לבצע הפרדה רכושית בין היתר לאור ההסכם המשפחתי אצל התובע בדבר החרגת נכסי החברה מצד כל בת זוג של איזה מבני המשפחה, רצון שהיה מקובל על הצדדים שניהם וכך גם הוסבר לעורך הדין שערך את ההסכם ; כי הנתבעת, אדם אינטיליגנטי שחפצה בכל מאודה להינשא לתובע, ידעה היטב על מה היא חותמת וכי עדותו של הנוטריון מחזקת מסקנה זו ; וכי אין כל יסוד לטענה לפיה התובע כפה עליה לחתום על ההסכם. עוד עמד התובע על טענתו לפיה יש להתחשב בכך שהצדדים שילמו מכספים משותפים את יתרת המשכנתא שרבצה על דירת הנתבעת. בכל הנוגע לטענתה של הנתבעת לפיה ההשבחה האקטיבית היא נכס עצמאי ובר איזון עותר התובע לדחות טענה זו ואף מזכיר כי טענה זו מוקשית שעה שעת נכרת ההסכם לא ידעו הצדדים האם פני החברה לשגשוג או לקשיים.

     

11. הנתבעת טוענת לפגם בהליך כריתת ההסכם, עת לשיטתו הוכח כי הן עורך הדין א', שערך את ההסכם והן עו"ד מ', הנוטריון שאימתו, כלל אינם מומחים בדיני משפחה ולא היו בקיאים בדיני המעמד האישי, לרבות לאבחנה שבין מעמדה של השבחה אקטיבית ופסיבית לפי הדין. עוד טוענת הנתבעת כי הנוטריון לא דק פורתא בעדותו באשר להבנתו את ההסכם עצמו וגדריו. במובן זה לשיטתה נפל פגם מקום בו הנוטריון לא יכול היה להסביר לה בעת אישור ואימות ההסכם את משמעותו של ההסכם ותוצאותיו.

     

    כן טוענת הנתבעת כי הבהילות שלאורה נחתם ההסכם היא בעטיו של התובע ויש בכך כדי ללמד על נסיבות הכפייה והבהילות שלאורן חתמה את ההסכם, עת ביתו של התובע טרם היה גמור ובנייתו נשלמה מכספים משותפים. לדידה, עו"ד א' כלל לא ייצג את האינטרסים שלה ולראיה ההסכם נשמר כקובץ מחשב על שמו של התובע בלבד.

     

    הנתבעת אף טוענת להיעדר תום לב מצד התובע מקום בו בחר להיפרד ממנה ולהגיש בקשה ליישוב סכסוך בעת שהתגלתה אצלה מחלה קשה בעטייה עברה בין היתר הליך כירורגי משמעותי (מטעמי צנעת הפרט לא אפרט מעבר לכך, הגם שהנתבעת עצמה בחרה להתייחס לכך הן בכתבי טענותיה והן בסיכומיה).

     

    לפיכך דינו של ההסכם לשיטת הנתבעת בטלות. לחילופין עותרת הנתבעת לקבוע כי ההסכם בוטל בהתנהגות, עת הצדדים פעלו בניגוד להסכם, פרעו את יתרת המשכנתא שרבצה על דירתה ולאחר מכן בחרו להפקיד את כספי שכירות דירתה לחשבון משותף.

     

    לחילופי חילופין עותרת הנתבעת לקבוע כי השבחתן של מניות התובע מאז הנישואין ועד לפרוץ הקרע היא בבחינת נכס עצמאי שהוא חלק ממסת הנכסים המשותפת, מקום בו עסקינן בהשבחה אקטיבית הנובעת ממאמצי התובע במהלך הנישואין. זאת, שעה שאין חולק שהיקפי הפעילות של החברה ושוויה עלו משמעותית במהלך השנים. לשם כך עתרה הנתבעת בסיכומים למנות אקטואר מומחה כדבריה שיעריך את ההשבחה האקטיבית.

     

    לבסוף עותרת הנתבעת לקבוע כי גם אילו תידחינה טענותיה, מן הצדק להורות שזכויותיה הסוציאליות לא תשותפנה בין הצדדים.

     

    דיון והכרעה

12. לאחר ששמעתי את הצדדים, העדים מטעמם ועיינתי במכלול המצוי בתיק, הגעתי לכלל מסקנה שעסקינן בהסכם תקף, אשר לא נפל פגם בכריתתו או ברצונה של הנתבעת בהקשרו. כן מצאתי שיש לדחות את טענותיה של הנתבעת בדבר ביטולו של ההסכם בהתנהגות כמו גם לקבוע שאין להכיר בטענה שלפיה השבחתן האפשרית של שווי מניות החברה שבידי התובע היא בבחינת נכס בר איזון.

    בתמצית, אציין שיותר מכל התרשמתי שהנתבעת, אשר לא חפצה בפירוק התא המשפחתי חרף טענות כלליות גרידא בדבר אלימות כלכלית שהפעיל כנגדה התובע (כפי שהיא עצמה ציינה מפורשות בעדותה בעמ' 76 שורות 26 – 27 לפרוטוקול) חפצה בעיקר כטענת התובע בשימור המצב שבו תיוותר להתגורר בביתו של התובע. לכל היותר ניתן ללמוד מהראיות שהוצגו לפני, כי ממרחק של שנים רבות קדימה הגיעה הנתבעת לכלל מסקנה שטעתה בחתימתה על ההסכם. אלא שכידוע, טעות בכדאיות העסקה איננה בבחינת עילה לביטולו של ההסכם על פי חוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג- 1973 (להלן: "חוק החוזים").

     

    עוד אציין כי בעדותה של הנתבעת בסוגיות היורדות לשורש העניין, לרבות בשאלת נסיבות כריתת ההסכם ומעמד אישורו בפני הנוטריון, נפלו בקיעים אשר מוסיפים נדבך לדחיית עמדתה, שככלל נשענה על עדותה היחידה.

     

    לבסוף לא ניתן להתעלם גם ממשמעות עיתוי העלאת טענותיה של הנתבעת, בחלוף שבע עשרה שנים מאז נכרת ההסכם. זאת במיוחד מקום בו מדובר בעדותם של עדים חיצוניים. שכן חלוף הזמן הרב מאז כריתת ההסכם ועד אשר אלה העידו בסופו של יום לפניי, לכל הפחות הזיק ראייתית ולו לאפשרות שהנתבעת תוכל להוכיח טענותיה כדבעי.

     

    פגמים נטענים במעמד אישור ההסכם

13. טענתה הנחרצת של הנתבעת הייתה, כי ההסכם נוסח על ידי חברו של התובע, עו"ד א', אשר הסתיר ממנה את משמעויותיו של ההסכם, שאינן שגרתיות ופוגעניות כלפיה באופן מובהק. כך גם טענה כי במעמד אישורו של ההסכם על ידי הנוטריון לא הוסבר לה דבר ולאחר עדותם של עורך הדין והנוטריון במשתמע טענה כי אלה הטעו אותה לסבור שמדובר בהסכם סטנדרטי תוך שאיש לא הסביר לה למשל דבר באשר לאפשרות של הכרה והשבחה אקטיבית של מניות כנכס בר איזון.

     

    לעניין זה יוער כי לא מצאתי טענות צורניות באשר לתוכנו של ההסכם ומסמך האימות שלו, ואכן על פני הדברים מן ההיבט הצורני מצינו כי הסכם מגלם בתוכו את אישורו של הנוטריון שאמנם הקריא את ההסכם לבני הזוג, ואלה חתמו עליו בהסכמה חופשית בנוכחותו, בהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו.

     

14. הראיות שנשמעו לפני משכנעות אותי כי לא נפל פגם במעמד אימות ההסכם. לא הייתה כל מחלוקת, וכך גם העיד עו"ד א' אשר ניסח את ההסכם לדבריו לבקשת הצדדים שניהם, בדבר היכרותו המוקדמת עם התובע, שהיה פקודו בעבר בצבא. אלא שממרחק של כ- 15 שנה מאז נכרת ההסכם ועד לפרוץ הקרע בין הצדדים, טענה כללית לפיה עו"ד א' שימש אך ורק כבא כוחו של התובע, שלא נתמכה בדבר, איננה יכולה לעמוד.

     

    ממילא, אין זה חזון נפרץ שבני זוג רבים, בין אם בשלב שלפני הנישואין ובין אם בשלב של פירוק התא המשפחתי מבקשים לאשר הסכמי ממון כמשמעותם בחוק יחסי ממון גם כאשר אחד מן הצדדים בלבד מיוצג על ידי עו"ד. מכאן שגם לו אניח שעו"ד א' שימש כבא כוחו של התובע בלבד, בכך לבד לא היה כדי להורות על ביטולו של ההסכם שאושר ואף לא לשמש כנדבך ראייתי בעל נפקות משמעותית בהקשר זה, לאור הנסיבות שיפורטו להלן.

     

    אין מחלוקת אמיתית שהיכרותם של הצדדים הייתה קצרה, בת כחודשים ספורים בלבד, וכי הלכה למעשה נישאו לאחר הפצרתה של הנתבעת, לכשגילתה שנקלטה להיריון (עמ' 68 לפרוטוקול בעדותה של הנתבעת). אותה העת אף אין מחלוקת שמדובר היה בשני אנשים כבני למעלה משלושים, שלכל אחד מהם היו כבר נכסים משמעותיים.

     

    לתובע – בית ב XXX כמו גם זכויות בחברה המשפחתית; לנתבעת דירה בת ארבעה חדרים ב XXX כמו גם רכב פרטי. שני הצדדים היו כבר אז בעלי מקצוע, אקדמאים וכפי שהתרשמתי גם אני, אנשים אינטליגנטיים שידעו ויודעים להביע את עמדותיהם בעל פה.

     

    הנתבעת לא הכחישה גם בעדותה כי היא בת למשפחה תומכת, כך גם טענה אחותה (אגב ניסיונותיה להשחיר את דמותו של התובע בעדותה ללא שהיה בכך צורך של ממש בשים לב לנושא העדות).

     

    ניסיונה של הנתבעת לטעון כאילו הוחתמה בחופזה על ההסכם באופן שיש בו כדי להוות פגם של ממש, איננו יכול לעמוד.

     

    ראשית לאור גרסתו של התובע באשר לנסיבות לפיהן ביקש מהנתבעת לחתום על ההסכם. הנתבעת לא הכחישה את טענתו היסודית של התובע לפיה נסיבות הכריתה של ההסכם נבעו מהסכם פנים משפחתי שלו, לפיו על מנת למנוע מחלוקות עתידיות שיפגעו בניהול החברה, נדרש כל בעל זכויות בה אם יבחר להינשא לכרות הסכם ממון מחריג עם זוגתו או לחילופין לוותר על זכויותיו בחברה, כשם שעשה בזמנו אחיו ח'. טעם זה כשלעצמו הוא טעם מובן וסביר.

     

    שנית, לוח הזמנים מאז עמדה הנתבעת על רצונה להינשא ועד אשר בפועל נישאו הצדדים עמד על שבועות מספר ולכל היותר חודשים ספורים בלבד. בנסיבות אלה אך טבעי הוא שהליך כריתת ההסכם וההתנהלות סביב כריתתו הצפויה לא היה ממושך, שכן את לוח הזמנים לכריתתו למעשה תחמה הנתבעת עצמה באותה המידה, עת הדגישה בעדותה כי היא עצמה יזמה ודחקה בתובע להינשא לה, לאחר שהרתה לו (ראו למשל עמ' 69 שורות 1 – 4 לפרוטוקול). הסברה של הנתבעת לכך בתשובה לשאלת בית המשפט לא היה משכנע דיו (עמ' 70 שורות 14 – 20).

     

    שלישית, מן העדויות שהונחו לפניי ממרחק של כשבע עשרה שנים קדימה, עולה שהנתבעת עצמה הייתה שותפה להליך כריתת ההסכם, שאף לא היה בבחינת סוד ולא הוסתר כל עיקר גם מבני משפחתה המורחבת (בכללם גם אחיה, עורך דין במקצועו ; עמ' 70 – 72 לפרוטוקול). זאת, גם אם אצא מנקודת הנחה שבכל הנוגע לייזומו ולכריתתו של ההסכם הנתבעת לא בהכרח הייתה הרוח החיה והמובילה שבו. בהתאם, במהלך שמיעת הראיות אף הוכח כי הנתבעת, ולא התובע, היא שסיפקה את פרטי הנכס שלה לשם החרגתו בהסכם (ראו ת/2). נכון אני להניח, כי כגרסתה של הנתבעת התובע הוא שסיפק לעו"ד את המסמך (ת/2) ולא, כפי שזכר עו"ד שהנתבעת היא ששלחה לו את אותו המסמך. אלא שגם במצב דברים זה הרבה יותר סביר בעיני שלנתבעת ולא לתובע (אותו הכירה לכל היותר חודשים ספורים אותה העת) הייתה הנגישות לאישור זכויות מטעם החברה המשכנת, ושהיא זו שהעבירה בפועל את ההסכם. שכן ספק רב מאוד בעיני אם התובע הוא שכיתת רגליו למשרדי החברה המשכנת וקיבל אישור זכויות באשר לנכס של אדם אחר (ולעניין זה גרסתו של התובע בעמ' 37 לפרוטוקול שורות 1 – 4 כלל לא נסתרה). גם בעצם המצאת המסמך יש ללמד שהנתבעת שיתפה פעולה עם ההליך, הייתה מודעת לו ובוודאי שככל שלא חפצה לשתף עם ההליך פעולה יכולה הייתה לנקוט במהלכים אופרטיביים לסכלו גם בעקיפין ולא רק במישרין (לעניין מודעותה של הנתבעת ראו למשל עוד בעמ' 62 לפרוטוקול).

     

15. מעדותו של הנוטריון לא ראיתי שזה הפר את חובותיו בדין להקריא את ההסכם, לוודא אל מול הצדדים שהבינו את משמעותו ותוצאותיו ולאמת את חתימתם לפניו (לעניין חובות אלה ראו: בהקשר זה ראו בעדותו של הנוטריון בעמ' 26 – 29 לפרוטוקול).

     

    לא מוכרת כל חובה בדין שנוטריון אשר מאמת הסכם לפני נישואין לפי הוראות חוק יחסי ממון יהא מומחה בדיני המעמד האישי. תכלית הליך האישור הנוטריוני לא נועדה לספק לצדדים ייעוץ משפטי כי אם למלא תפקיד ציבורי של חתימה בפני רשות. זאת, עת הרשות - לענייננו הנוטריון המוסמך לתפקידו זה לפי חוק הנוטריונים התשל"ו- 1976 - נדרשת לוודא את חופשיות הרצון, וההבנה המצופה מכל אדם מן היישוב המוחזק כסוברני לקבל החלטות ולבצע פעולות משפטיות, כי אמנם מבין את המשמעויות הנובעות מחתימה על ההסכם.

     

    אין לבוא חשבון היום עם הנוטריון שאיש לא טען (לבטח שלא במישרין), כי היה בעל היכרות מוקדמת עם איזה מהצדדים או שהיטה את מעמד אישור ההסכם, אם בחלוף 17 שנים מאז אימת את ההסכם בין בני זוג שהופנו אליו על ידי עו"ד אחר, לא ידע בהכרח בעדותו לפרוט לפרטי פרטים את מכלול הדקויות השונות שלפי הנטען טומן בחובו ההסכם. זאת גם אם קרא בשנית את ההסכם לפני עדותו. במעמד העדות הנוטריון ידע לציין מקריאה של ההסכם את תכליתו הרחבה, קרי אבחנה בין נכסים שיוצאו מגדרי איזון המשאבים ובמהותם לשיטתו הם נכסים שנצברו לפני הנישואין ובין נכסים שיאוזנו.

     

    בוודאי שבכל הנוגע לטענה משפטית נקודתית למשל בדבר זכאות לאיזון השבחתן האקטיבית של מניות התובע (טענה שכך או אחרת אין לקבלה), לא היה כל מקום לבוא חשבון עם הנוטריון גם אם כלל לא ציין אפשרות זו או העמיד את איזה מהצדדים על סיכונים וסיכונים קונקרטיים פוטנציאליים של כל אחד מהם בעצם כריתתו של ההסכם. זאת, במיוחד למקרא הוראות ההסכם שכפי שאבהיר עוד להלן כלל אינן מותירות פתח להכיר באפשרות של איזון השבחתן האקטיבית של המניות, למשל, בנסיבות דנן.

     

    יכול ועתה סבורה הנתבעת שהיא זכאית לאיזון רכיב רעיוני כלשהו שעל פניו הוא עצמו בבחינת נכס שהוחרג בהסכם. אלא שהדרישה כי נוטריון - שתפקידו לבחון את חופשיות הרצון בעת אימות ההסכם - ייצפה כל פסיק ותו וכל טענה משפטית כזו או אחרת שעשוי לטעון בעל דין בעתיד הרחוק, היא דרישה הנוגדת את תכלית מעמד אימות ההסכם וככלל איננה מציאותית; זאת בין אם מדובר בנוטריון המאשר הסכם או ערכאה שיפוטית המאשרת הסכם ממון, בבחינת "...אין חקר לתבונת סנגור מוכשר..." (ע"פ 35/50 מלכה נ' היועמ"ש, פ"ד ד, 429, 433).

     

16. ואם לא די בכך, הרי שגרסתה היסודית של הנתבעת בכתב ההגנה בכל הנוגע להסבר שקיבלה או לא קיבלה במסגרת מעמד כריתתו אצל הנוטריון, קרסה. תחילה טענה הנתבעת כי לא קיבלה כל הסבר ובסופו של יום חזרה בה הנתבעת וטענה שאיננה זוכרת אם קיבלה או לא קיבלה ולדעתה לא קיבלה הסבר (ראו למשל סעיף 3 בעמ' 2 לכתב ההגנה, עמ' 63 לפרוטוקול, עמ' 66 לפרוטוקול שורות 1-7).

     

    אלא שבהמשך חקירתה הנגדית וגם כאשר בית המשפט ניסה לאחר מכן להבין אל מול הנתבעת עובדות שהן בידיעה מפורשת שלה ואינן אך בגדר סברות, יצא, כי הלכה למעשה גם הנתבעת ממרחק השנים איננה באמת זוכרת את מעמד אישור ההסכם:

     

    "...התובעת ר.ג.: מבחינתי גם אם, אני פשוט לא זוכרת, גם אם הנוטריון היה מקריא, שום דבר לא היה, אני הייתי כל כך מבוהלת ש, אני לא. כב' השופט בן שלו: אז, איך אני באמת מנסה להבין גבירתי, אני לא מנסה להכשיל אותך, אני מנסה להבין. איך מצד אחד את אומרת דברים מפורשים כמו למשל, לא הסבירו לי, לא הקריאו לי וכולי, ואחר כך את אומרת אני לא זוכרת. עבר הרבה זמן גבירתי, אני בוודאי שלא יודע מה היה לכן אני פה, כי אני צריך לקבוע. אני מנסה להבין איך מצד אחד את אומרת שאת לא זוכרת, ומצד שני את אומרת דברים מפורשים כמו לא הסבירו לי, לא הקריאו לי וכולי. יש לך איזשהו הסבר לזה? הנתבעת ר.ג.: כן, שהייתי מאד מאוד משותקת, מפוחדת כן,. אז אני לא זוכרת הרבה דברים. כב' השופט שלו: אוקי. עו"ד מיכה גבאי: תראי, שני עורכי הדין שהעידו פה, הנתבעת ר.ג.: אנשים שלא מבינים ולא מרגישים תחושות, ולא נמצאים בנסיבות מסוימות כמו שאני הייתי, אז קשה להם להבין את זה. כב' השופט שלו: השאלה שלי הייתה לא מה היה אז, אלא עכשיו השאלה שלי הייתה לגבי עכשיו, איך עכשיו את באה ומצד אחד אומרת לא הסבירו לי ולא הקריאו לי, ומצד שני את גם אומרת אני לא זוכרת מה היה שם. זאת אומרת לא שאלתי מה היה אז, לגבי אז את אומרת אני לא זוכרת. הנתבעת: אני לא זוכרת. כב' השופט שלו: ב', לא הסבירו לי. הנתבעת ר.ג.: לא זוכרת שהסבירו לי, לא זוכרת שהקריאו לי, מבחינתי לא, זה לא קרה. כב' השופט שלו: אוקי טוב... " (עמ' 66 לפרוטוקול שורות 17-21 ועמוד 67 שורות 1-4).

     

    במיוחד כאשר מדובר בעדות יחידה של הנתבעת אל מול עדותו של התובע וחשוב מכך עדותו של הנוטריון אשר עומדת לו חזקת התקינות, שינוי גרסה זה של הנתבעת הוא משמעותי, יורד לשורש העניין ומוביל כשלעצמו לנפול הטענה בדבר פגמים במעמד כריתת ההסכם ואישורו. למעלה מן הצורך אציין שגם אלמלא שינוי גרסה זה, בהינתן הנטל הרובץ לפתחה של הנתבעת לסתור את החזקה בדבר תקינות מעמד אישור ההסכם, היה מקום לדחות טענתה זו שהתבססה על עדותה היחידה אל מול גרסתו של הנוטריון שלא קרסה.

     

17. לבסוף אעיר שחלוף הזמן הרב מאז אושר ההסכם ועד אשר נטענה הטענה, הוביל לערפל ראייתי של ממש שכאמור פגם גם בזיכרונה של הנתבעת באשר לעצם מעמד אישור ההסכם. אם התובעת עצמה לא זכרה את מעמד אימות ההסכם אצל הנוטריון, שחזקה שהיה משמעותי עבורה הרבה יותר מאשר עבור הנוטריון, מה לה כי תלין באשר לעדותו של הנוטריון בחלוף שבע עשרה שנים? זהו נזק ראייתי שעומד לפתחה של הנתבעת, שחובת הראייה ונטל השכנוע לסתור את חזקת התקינות הקנויה למעמד אישור ההסכם בפני הנוטריון, הוטלו עליה.

     

    כלל האמור לעיל מוביל לדחיית הטענה בדבר פגמים במעמד אישור ההסכם.

     

    פגמים ברצון הנתבעת בעת ההתקשרות בהסכם

18. הנתבעת לא הבחינה בטיעוניה או בכתבי טענותיה מהי למעשה המסגרת המשפטית שלאורה טענה לפגם ברצון. טיעוניה החילופיים של הנתבעת למשל בכתב ההגנה התייחסו בערבוביה ל"כפייה ו/או אילוץ ו/או בנסיבות העולות לכדי עושק המקפח אותה..."; זאת גם בהעדר ייעוץ משפטי (סעיף 5 לכתב ההגנה).

     

    אלא שחוק החוזים איננו מתייחס כמקשה אחת לעילות מובחנות ונפרדות לביטולו של חוזה עקב פגם ברצון.

     

    הדין הוא כי המחוקק אינה משחת מילותיו לריק. חוק החוזים נוקב בעילות שונות ומובחנות אשר יש בהם כדי לגבש עילה לביטולו של הסכם. כך, הטעייה לפי סעיף 15 לחוק החוזים, היא עילה נבחנת ושונה מכפייה לפי סעיף 17 לחוק החוזים, ושתי אלה הן בבחינת עילות אחרות ומובחנות מעילת העושק שבסעיף 18 לחוק החוזים.

     

    גם לו היינו מניחים במשתמע כי בבסיס טיעוניה הכלליים של הנתבעת, נעוצה טענת האפסות (קרי "לא נעשה דבר"), הרי שגם עילה יציר פסיקה זו היא עילה מובחנת ונפרדת מכלל העילות שנזכרו לעיל.

     

19. בשום מקום לא מצאתי פירוט שיבאר מהי העילה הספציפית שלאורה טוענת הנתבעת כי יש לראות בהסכם כבטל. טענותיה של הנתבעת בכתב ההגנה היו כי ההסכם לא הוסבר לה; כי היא הייתה שרויה במצוקה עת התובע איים עליה שככל שלא תחתום על הסכם הממון תיאלץ לבטל את החתונה ולבצע הפלה, וכי לא זכתה לקבל ייעוץ משפטי בטרם חתמה על ההסכם, עת ההסכם הוכן על ידי עו"ד א' מטעמו של התובע בלבד (ראו למשל: סעיף 4 להסכם).

     

    האם נסיבות אלה מגבשות עילה של הטעייה? האם כפייה? האם עושק? האם עילה אחרת? לכך לא מצאתי תשובה מבוארת מפי הנתבעת. מצופה היה שהנתבעת תמנע מבית המשפט את הצורך לבצע דדוקציה, מושכלת ככל שתהא, בדבר התאמת טיעוניה העובדתיים למסד המשפטי לו היא טוענת.

     

20. אולם כך או אחרת, לא מצאתי לקבל את טענות הנתבעת. על פי הדין, הנטל המוטל על הטוען לבטלותו של הסכם ממון שאושר כדין הוא כבד. בנטל זה לא עמדה הנתבעת.

     

    מעדותה של הנתבעת עולה מפורשות כי התובע כגרסתו אכן שוחח עימה על רצונו בעריכת הסכם ממון (ראו למשל בעמ' 59 לפרוטוקול). רצון זה, ולו סובייקטיבית מנקודת מבטו של התובע, היה רצון מובן וסביר. היכרותם של הצדדים היתה קצרה מאד. בני הזוג שניהם לא היו צעירים מאוד, וכל אחד מהם כבר צבר נכסים. במצב דברים כזה הרצון שלא לערב נכסים שכבר נצברו, הוא רצון טבעי ומובן.

     

    גם רצונו של התובע להסדיר מפורשות את ההפרדה הרכושית בכל הנוגע לחברה – מיזם משפחתי אשר הוחזק גם אז על ידי מספר בני משפחה קרובים – בין אם בלחץ בני משפחתו, בין אם בהחלטה משפחתית רחבה ומוסכמת ובין אם מרצונו האישי בלבד - הוא רצון לגיטימי וסביר (לעניין זה ראו למשל דבריו בעמ' 30 ו- 42 לפרוטוקול כמו גם עדותו של אחיו ח' בעמ' 51 לפרוטוקול). בין כותלי בית המשפט לענייני משפחה מונחים לא פעם הסכמי ממון אשר בין היתר הוראותיהם מחריגות אחזקות ועיסוקים שונים של בני זוג. רצון זה לבדו לא יכול לשמש לתובע לרועץ.

     

    לא זו, אלא שבחינה ממרחק של שנים רבות קדימה של התשואה המשוערת שיכול ובעת הקרע הייתה עומדת לנתבעת כתוצאה מאיזון שווי מניות התובע, בהשוואה לשווין בעת עריכת ההסכם, דומה בנסיבות העניין יותר מכל לניסיון בדיעבד ליהנות מן הדבש, שעה שבחלוף השנים התברר שעצם ההחזקה בחברה שגדלה והתרחבה לא משמשת לנתבעת כ"עוקץ".

     

    יש מקום לבחון על אלו אינטרסים הגן ההסכם לא בעת הקרע, כי אם בעת שנכרת.

     

    ככל שהנתבעת מכוונת למניות התובע בחברה, הרי שעל פני הדברים החרגת נכסי החברה (שכן ההסכם החריג את כלל נכסי החברה ולא את המניות בלבד), ממסת הנכסים ברת האיזון, גם לשיטת הנתבעת לא בהכרח הזיקה לה בעת כריתתו של ההסכם. שכן בעת שנכרת ההסכם, גם לשיטתה מדובר היה בעסק משפחתי קטן ובמשתמע איתן כלכלית הרבה פחות מן החברה כמצבה עתה (ראו למשל: סעיף 18 לכתב ההגנה; וכן ראו המובאות להלן, לעניין טענות הנתבעת בדבר השבחה אקטיבית ). במצב דברים זה הרי שעצם החרגת נכסי ופעילות החברה בהסכם למעשה גם הגנה על הנתבעת מפני מצב סביר לא פחות שבו ייכנס העסק הקטן (ולו לשיטתה של הנתבעת) לבעיה תזרימית או חמור מכך. אלמלא אותה החרגה, יכול והנתבעת הייתה מוצאת עצמה נדרשת להכניס יד לכיסה מכח השיתוף הזוגי לבדו.

     

    רוצה לומר, לצידו הסיכון שנטלה הנתבעת בעת כריתת ההסכם לפיו יכול ובעתיד עצם החרגת נכסי החברה ממסת הנכסים ברת האיזון, מצינו גם סיכוי סביר לא פחות אותה העת בדמות הגנה מפני טענות נשייה פוטנציאלית בנתבעת מכח שיתוף זוגי בלבד.

     

21. ככלל, ובניגוד לטענת הנתבעת ההסכם עצמו איננו מקפח את הנתבעת, לבטח שלא דרמטית. כפי שהבהיר התובע בעדותו (ראו למשל בעמ' 37 שורות 8 – 10 וכן בעמ' 39 לפרוטוקול) מדובר בהסכם אשר בעיקרו מגן על נכסיהם החיצוניים של הצדדים שניהם כמו גם על פירותיהם (סעיפים 3ג'- ו' להסכם); בהסכם אשר קובע מנגנון של שיתוף קנייני של ממש, ולא רק שיתוף אובליגטורי דחוי כבסעיף 5 לחוק יחסי ממון, בנכסים שירכשו במהלך חיי השיתוף (סעיף 7 להסכם); ואף מאפשר לכל אחד מן הצדדים להוכיח השקעה מנכסים משותפים בנכס שאינו בר איזון ככל שנמכר (הסיפא לסעיף 4ב' להסכם).

     

    לו נידרש למועד אישור ההסכם ונבחן את הנכסים החיצוניים המשמעותיים שהיו לכל אחד מן הצדדים אותה העת, לא מן הנמנע שגם נגיע למסקנה כי לא נחזה על פניו פער דרמטי במסת הנכסים שאינם ברי איזון בין הצדדים. שכן בעת שאושר ההסכם לא ברור כל עיקר האם ובאיזו מידה עלה שוויו של בית התובע ב XXX בדרום הארץ על שוויה של דירת ארבעה חדרים ב XXX שבבעלות הנתבעת. זאת במיוחד עת אותה העת לטענת הנתבעת, שבבעלותה היה גם רכב פרטי, לא ייחסה חשיבות של ממש לשווי אחזקותיו של התובע בחברה (עסק משפחתי קטן לדידה ; ראו המובאות להלן, בדיון בשאלת ההשבחה האקטיבית).

     

    לא זו אלא שהנתבעת עצמה הכירה בכך שעת נכרת ההסכם היה טעם של ממש בהחרגת הנכסים גם לאור נכסיה שלה "... הוא שמע שאני קניתי בית, ואז הוא כאילו נבהל, חשב שכאילו הוא יצטרך להשקיע בזה.... והוא כל הזמן אמר לי כל השנים, איזו עסקה גרועה, איזו עסקה גרועה, והיום הוא חושב אחרת..." (עמ' 71 שורות 19 – 24 לפרוטוקול, הדגשה לא במקור – ב.ש). אנו רואים, אפוא, כי מסת הנכסים שהוחרגה בהסכם איננה מגלה מכוחה היא פער דרמטי שטומן מן הטקסט עצמו חשש בדבר קיפוח מהותי.

     

22. נותרנו, למעשה, עם גרסת הנתבעת למול גרסתו של התובע בדבר נסיבות עריכת ההסכם, עת גרסתו של התובע גם גובתה בעדויות עו"ד א' והנוטריון. גם לו הייתי מניח שלפני גרסות הצדדים לבדן, הרי שלא היה מקום לקבוע כי נסיבות כריתת ההסכם טומנות בחובן כל מרכיב של פגם מוכר בדין ברצונה של הנתבעת להתקשר בהסכם.

     

    הנתבעת לא השכילה להוכיח בכל ראיה מעבר לטענתה הכללית, כי התובע איים על הנתבעת ובמשתמע כפה עליה לחתום עליו. אדרבא, מעדותה של הנתבעת לפניי נמצאנו למדים כי למעשה היא קיבלה החלטה מושכלת לחתום על הסכם הממון לבקשת התובע, על מנת להוציא לפועל את רצונה המוצהר להינשא לתובע, משנקלטה להיריון ולא חפצה בביצוע הפלה. דבריה של הנתבעת בעדותה מלמדים למעשה על תהליך של קבלת החלטה מושכלת לנוכח הנסיבות שנוצרו אז. כל זאת, בסד זמנים דוחק וזאת לא בהכרח לאור הצורך לחתום על הסכם ממון, כי אם לאור העובדה שהנתבעת נקלטה להיריון וחפצה בכל מאודה לשמרו וללדת את העובר לתוך מסגרת של נישואין, ולא מחוצה לו (ראו למשל דבריה של הנתבעת בעמ' 59 לפרוטוקול בשורות 10 - 14).

     

    הנה כי כן, לפנינו מארג רצונות נפרד ועצמאי של שני אנשים בגירים ורציונליים, שהשיק לכלל הסכמה רחבה. גם שימור העובר ונישואין; גם שימור האינטרס הפנים משפחתי של התובע בהפחתת יכולת להשפיע לשלילה על פעילות החברה; וגם שמירה על נכסיהם הנפרדים המשמעותיים של שני הצדדים, שהיו להם עוד טרם כריתת ההסכם והנישואין.

     

23. דבריה של הנתבעת בעדותה לפניי משכנעים אותי שחרף טענות כלליות גם במהלך העדות בדבר לחץ, מצוקה סובייקטיבית שלה, או איומים כאלה או אחרים, מדובר היה בהחלטה מושכלת בסד זמן דוחק במיוחד עבור הנתבעת, שקיבלה הנתבעת לא פחות, למצער, מן התובע.

     

    גרסתו של התובע תומכת אף היא במסקנה זו ולבטח שלא קרסה בעדותו (ראו למשל בחקירתו הנגדית של התובע בעמ' 37 – 38 לפרוטוקול).

     

24. ואם לא די בכך, הרי שהגיונה הפנימי של גרסתה של הנתבעת, כפי שהעידה לפני, מוקשה עד מאד, בלשון המעטה. במקום אחד טענה הנתבעת (אשר היא עצמה מאשרת כי היתה אקטיבית עד מאד ברצונה להינשא לתובע בנסיבות שנוצרו), כי התובע כפה עליה לחתום על ההסכם (ראו למשל בעמ' 59 לפרוטוקול). לאחר מכן, ציינה הנתבעת כי סמכה על התובע בעת מהלך כריתת ההסכם (עמ' 61 שורות 8 – 11 לפרוטוקול). ומיד לאחר מכן טענה, "... אני רציתי להתחתן וחשבתי רק על הקן המשפחתי כי זה מה שעניין אותי, לא ענין אותי כספים.... " (עמ' 61 שורות 13 – 14). משמע, לכל היותר טעות בכדאיות העסקה, מקום בו אדם מוחזק כי הוא מודע למשמעות חתימתו.

     

    פערי גרסה אלה יורדים לשורש העניין, שעה שהם מעוררים קושי של ממש לקבל מצב שבו בעת ובעונה אחת, מחד חשה הנתבעת כמי שנכפה עליה לחתום על ההסכם, ומאידך באותה העת ממש סמכה על התובע.

     

    תשובתה של הנתבעת לשאלת בית המשפט בהקשר זה היתה רחוקה מלשכנע (עמ' 61 שורות 15 – 23 לפרוטוקול). מתשובה זו למדנו, כי לא מן התובע חששה הנתבעת, כי אם מתגובת משפחתה ככל שיוודע למי מהם כי היא בהריון אולם איננה נשואה. כפועל יוצא אף השיבה הנתבעת, כי לאור חשש פנימי זה – ולא חששה מן התובע - "... ומה שלא יהיה היו שמים לי באותו רגע הייתי חותמת, זה ברור לי. מה שלא יהיה הייתי חותמת..." (עמ' 61 שורות 20 – 21). מה, אפוא, לנתבעת, כי תלין כנגד התובע?

     

25. גרסתם של עו"ד א' ושל הנוטריון בעדותם לפניי, אף היא אין בה כדי ללמד מסקנה אחרת. כפי שאף הבהרתי לעיל אין פסול בכך שאדם בוחר שלא להיוועץ בעו"ד או למצער בוחר שלא להיות מיוצג על ידי עו"ד בעת משא ומתן לכריתת הסכם. שכן החזקה היא שאדם מודע למשמעות החתימה על מסמך. לא הוכח לפני כי עו"ד א' שימש כשלוחו הבלבדי של התובע, והיכרותו הקודמת עמו איננה פוסלת אותו מלערוך הסכם עבור בני הזוג. לא זו, אלא שממילא, המעמד המשמעותי לענייננו לא היה מעמד ניסוח ההסכם, כי אם מעמד אימותו בפני הרשות (להזכירנו, הנוטריון), ובמעמד זה לא נפל פגם.

     

26. כפי שהבהרתי גם לעיל, כלל לא שוכנעתי שהנתבעת נתונה הייתה בעת המשא ומתן לכריתת ההסכם במצב מוחלש וגם היא אותה העת הייתה בעלת נכסים (דירה ורכב), אשת מקצוע פעילה, רהוטה והתרשמתי גם מדבריה לפניי שעסקינן באדם אינטליגנטי. לכל היותר ניתן לקבל כי הנתבעת, כגרסתה היא, הציבה לנגד עיניה מטרה עיקרית אחת (לגיטימית אף היא), והיא להינשא לתובע, ולשם כך שיתפה פעולה באופן פעיל עם כריתת ההסכם.

     

    כפועל יוצא, גם לו הייתי מניח שרק התובע היה מיוצג בעת ניסוח ההסכם, ובמיוחד בהיעדר פער מובנה בולט בין המיוצג ובין הלא מיוצג, אינני מוצא נפקות של ממש לטענות הנתבעת באשר למעמד ניסוח ההסכם.

     

27. לכך כמובן שיש להוסיף את המשמעות המובנית בהליך אישורו של הסכם ממון, שבו גם במקרה שלפניי בחן הנוטריון בעת כריתתו של ההסכם את חופשיות רצונה של הנתבעת.

     

    מאז כריתתו ואישורו של ההסכם ועד אשר אירע הקרע בין הצדדים, חלפו כחמש עשרה שנים, במהלכם נולדו לצדדים שלושה ילדים. לא שמעתי מפי הנתבעת כל טענה בדבר ניסיונה להידבר עם התובע באשר לביטולו של ההסכם או לשינויו במהלך חיי השיתוף. לא ראיתי שהנתבעת ניסתה בכל דרך מאז ועד עתה, ולו מאז פרוץ הקרע וחרף ידיעתה המובהקת בדבר קיומו של ההסכם, לתבוע את ביטולו. שכן גם עתה אין לפניי כל תביעה של הנתבעת והדיון בטענותיה הוא בעיקרון אגב תקיפה עקיפה של עתירות התובע.

     

28. לא זו בלבד שאין לפניי כל תביעה אחרת של הנתבעת כנגד התובע אלא דומה שכטענתו יכול והאינטרס העיקרי של הנתבעת הוא אחר, כפי שאף הבהירה בדבריה לפניי בקדם המשפט מיום 22.3.23: "... אני מבינה את האזהרה. לשאלת בית המשפט, מה אני טוענת, מה עמדתך מדוע לא לפעול לפי ההסכם משיבה: לגדל את הילדים עד שאחרון ילדיי יגיע לצבא, שיום יום לילה לילה שיהיה להם מה שהם צריכם. מישהו שהוא רואה אותם, כרגע זו הסיטואציה. לשאלת בית המשפט אם זה מה שאני רוצה משיבה אני נשארת בבית הזה עד שהילדים יעזבו, מי שמגדל את הילדים זה אני..." (עמ' 4 שורות 15 – 18 לפרוטוקול).

     

    אם אמנם עיקר טענתה של הנתבעת נעוץ בכך שאין להסכם כל תוקף, מדוע לא מצאה לנכון עוד בקדם המשפט השני, לכשניתנה לה הזדמנות, לטעון זאת מפורשות ותחת זאת בחרה לטעון טענות אחרות? לכך לא מצאתי תשובה מבוארת.

     

29. מכלול האמור משכנע אותי, כי דין טענתה של הנתבעת בדבר העדר תוקף להסכם להידחות, וכך אני מורה.

    הטענה לביטול ההסכם בהתנהגות

30. כזכור, טענה הנתבעת טענה חילופית והיא כי ההסכם בוטל בהתנהגות. אין בידי לקבל טענה זו.

    על פי הדין, נטל כבד מוטל לפתח מי שטוען לבטלותו של הסכם ממון שאושר כדין. הדברים יפים גם – ואולי במיוחד – במצב דברים שבו חרף קיומו של הסכם ממון, מבקש אחד הצדדים לו לטעון לבטלותו האגבית, מקום בו דרך המלך לביטולו היתה בהסכם מפורש ומאושר כדין. ואכן, דבר שבשגרה –כבדרך המלך - מבקשים בני זוג לאשר בפני רשות שיפוטית מוסמכת הסכמי ממון המתקנים, משנים או אף מבטלים לחלוטין הסכם קודם שאושר.

     

31. לא כך פעלו הצדדים לפני. לא זו, אלא שבכל מהלך שנות נישואיהם של הצדדים, בחרו כל העת לשמר את ההפרדה בנכסיהם העיקריים – ביתו של התובע ואחזקותיו בחברה מזה, ודירתה של הנתבעת מזה – ובה בעת לייצר מנגנון משותף להתנהלות פיננסית בדמות חשבון משותף אליו הפקידו הכנסותיהם השוטפות. במקרה שבו בוטל הסכם בהתנהגות היינו מצפים לראות גם עירוב מפורש, לרבות במרשם רשמי, של נכסים מהותיים שמלכתחילה הוגדרו מפורשות כנפרדים – זכויות במקרקעין, מניות או נכסים פיננסיים אחרים. אלא שבמקרה שלפני אין מחלוקת שלא כך פעלו הצדדים, באופן אשר שומט מעיקרו את הקרקע תחת טענתה זו של הנתבעת.

     

32. יותר מכך, גם שעה שהצדדים עשו שימוש בהכנסותיהם המשותפות על מנת להקטין את היקף התחייבויותיה של הנתבעת לתאגיד הבנקאי המלווה בדרך של סילוק המשכנתא שנותרה על דירת הנתבעת בשנת 2017 (ראו למשל בעדות התובע בעמ' 32 – 35 לפרוטוקול כמו גם בסעיף 4 לתצהיר הרכוש מטעם הנתבעת), עדיין בחרו שלא לשנות את ההפרדה הרכושית ושימרו את אחזקתה הבלעדית של הנתבעת בזכויות בדירה. זאת, שעה שגם על פי ההסכם היתה בידם האפשרות והברירה לרשום נכסים ברי רישום כמשותפים, מקום בו חפצו בכך (ראו למשל בסעיף 7 להסכם). לא ניתן לטעות בתובע או בנתבעת שעסקינן באנשים שאינם יודעים להתנהל ולו באופן בסיסי באופן פיננסי, וכפי שאף הבהרתי לעיל, מדובר במי שניהלו קשר קרוב עם בני משפחה שבוודאי ידעו לייעץ להם במידת הצורך בהקשרים אלה (לרבות אחיה של התובעת, עורך דין בהכשרתו).

     

33. יתר על כן, הסכמי הארכת חוזי שכירות משנים 2016 ו – 2015 שצורפו כנספחים ב' וג' לכתב ההגנה מטעם הנתבעת, מלמדים כי התובע, שאין מחלוקת שהיה מעורב בהשכרת דירת הנתבעת, הוגדר מפורשות בהסכמים אלה "מיופה כח". משמע – לא בעל הזכויות עצמו, כי אם מי שנשלח על ידי הנתבעת לפעול בשמה להשכיר את דירתה. מה מנע מהצדדים, לו אמנם סברו כי התובע אף הוא משמש כבעל זכויות של ממש בנכס, להגדיר זאת בכתובים? ודוקו – עצם העובדה שהתובע פעל בשמה של רעייתו להשכרת נכס שלה (ויכול שבהקשר זה היה גם לתובע אינטרס לגיטימי בשמירה על נכסיה של הנתבעת ולצד זאת דאגה להכנסות השוטפות של התא המשפחתי) איננה פסולה כל עיקר, כשבמארג יחסים משפחתי עסקינן.

     

34. לבסוף אציין, כי גם טענתה של הנתבעת בדבר הזרמת כספי שכירות הדירה השוטפים לחשבונם המשותף של הצדדים לאחר סילוק המשכנתא כאחת עשרה שנים לאחר נישואי הצדדים וכארבע שנים לפני פרידתם והגשת התביעה, משמשת כחרב פיפיות עבורה, מקום בו אין כפי הנראה מחלוקת כי את הכנסותיהם השוטפות נהגו שניהם להפקיד לחשבון משותף – הנתבעת, את שכרה שלשיטתה היא היה נמוך משמעותית מזה של התובע ; והתובע, את הכנסותיו (שכרו) מטעם החברה. הזרמת הכנסות שוטפות משכירות הדירה לטובת התא המשפחתי איננה מלמדת כשלעצמה על ביטולו של ההסכם. פעולה זו מלמדת במידה רבה יותר של סבירות, כי הצדדים בחרו לנהל את הכנסותיהם והוצאותיהם השוטפות כתא אחד, באופן שכלל איננו מצביע על הבחירה לאחד את כלל נכסיהם, המשמעותיים כאמור.

     

35. במידה לא מבוטלת טענתה של הנתבעת אף איננה עולה בקנה אחד עם הגיונה הפנימי של טענתה העיקרית, והיא שההסכם בטל מחמת פגמים ברצון. אם אמנם ההסכם בטל מעיקרו מחמת פגם כזה או אחר ברצונה של הנתבעת, הרי שמלכתחילה לא היה לו תוקף ומכאן שלא יכול היה להתבטל בהתנהגות גרידא.

     

36. פועל יוצא של האמור לעיל, הוא שדין טענה זו דחייה, וכך אני מורה.

     

    הטענה החילופית בדבר השבחה אקטיבית של המניות כנכס בר איזון

37. הנתבעת טוענת, כי גם אם ייקבע שההסכם תקף וכי מניותיו של התובע בחברה הוחרגו ממסת הנכסים המשותפים במסגרת ההסכם, יש לקבוע כי ההשבחה עצמה של שווי מניות אלה למן מועד אישור ההסכם ועד מועד הקרע, הוא בבחינת נכס בר איזון, בהיותה פועל יוצא של השבחתן האקטיבית. זאת, מקום בו עבודתו של התובע בחברה הובילה במישרין להשבחה זו. דין הטענה, במקרה שלפני, דחייה.

     

38. אכן, במקרים מסוימים הכירה הפסיקה באפשרות שהשבחתן של מניות שהיא תוצאה של פעולה אקטיבית של איזה מבני הזוג במהלך חיי השיתוף הזוגי, תיחשב כנכס עצמאי בר איזון; זאת גם אם נכס היסוד, למשל המניה עצמה, היא בבחינת נכס חיצוני למסת הנכסים המשותפת. הכרה זו היא בבחינת חריג לכלל בדבר אבחנה מפורשת בין נכסי מאמץ משותף ובין נכסים חיצוניים, ונעשה בה שימוש על פי רוב מקום בו התברר פער של ממש בין הצדדים בנקודות סיום הקשר הזוגי בהיבטו הכלכלי [נסים שלם, יחסי ממון ורכוש – הדין והפסיקה 2013, 225 ; שחר ליפשיץ השיתוף הזוגי 2016, 185 – 186 והאסמכתאות שם ; עמ"ש (ת"א) 1279/07 פלונית נ' פלוני (מצוי במאגרים המשפטיים ; 28.6.10) ; עמ"ש (ת"א) 32033-07-22 נ' ה' נ' יורשי צ' א' ז"ל (מצוי במאגרים המשפטיים ; 27.3.23); בעמ"ש (ת"א) 25798-02-21 פלונית נ' פלוני (מצוי במאגרים המשפטיים ; 23.2.22) ; עמ"ש (חיפה) 23541-01-17 פלוני נ' פלונית (מצוי במאגרים המשפטיים ; 9.8.17); תמ"ש (י-ם) 3640/10- א.ב נ' צ.ב (מצוי במאגרים המשפטיים ; 15.5.12)].

     

    אלא שהמקרים בהם מצאה ערכאה שיפוטית להכיר בהשבחה אקטיבית של נכס חיצוני כברת איזון באופן עצמאי ומובחן מנכס היסוד, שונים בתכלית מהמקרה שלפני. מקרים אלה, כאמור, בעיקרם היו מקרים בהם נגלו פערים כלכליים של ממש בין הצדדים הנפרדים ; וחשוב מכך – מקרים בהם הצדדים עצמם לא בחרו להתנות על דיני שיתוף הזוגי הכלליים באמצעות הסכמי ממון (או להבדיל –הכלילו מפורשות בהסכם ממון את נכסי ההשבחה כנכסים משותפים דווקא, כבעמ"ש (ת"א) 32033-07-22 נ' ה' נ' יורשי צ' א' ז"ל).

     

39. בענייננו, טענתה של הנתבעת איננה מתיישבת ולו עם לשונו הפשוטה והברורה של ההסכם כמו גם עם תכליתו. שכן ההסכם החריג מפורשות את כל נכסיו של התובע הקשורים בחברה מגדרי השיתוף הזוגי.

     

    ראשית, הנתבעת כרתה הסכם עם התובע, ובחרה להחריג את מניות התובע בחברה כנכס שאינו בר איזון (סעיף 3.ג.2 להסכם). כזכור, עת נכרת ההסכם, לשיטת הנתבעת עצמה מדובר היה בחברה "קטנה", והיא אף ציינה בעדותה כי לקראת החתימה על ההסכם החרגת הזכויות בחברה אף היא עלתה על הפרק:

    "..עו"ד מיכה גבאי: רק על הבתים דיברתם? הנתבעת, ר.ג.: ועל Xהחנויות שגם הבנתי שזה לא היה רווחי בכלל, X חנויות..." (עמ' 59 לפרוטוקול שורות 27 – 28 לפרוטוקול). חזקה שהנתבעת היתה מודעת לסיכונים הנובעים מניהולו של עסק "קטן" ולא רווחי. גם נסיונה של הנתבעת לטעון בעדותה כי בעת כריתת ההסכם ".. זו לא היתה חברה. זו לא היתה חברה זכיינית .." (עמ' 60 לפרוטוקול שורה 16) מוקשה עד מאד בעיני, מקום בו ההסכם עצמו מציין מפורשות את פרטיה של החברה עצמה (סעיף 3.ג.2 להסכם). עדותה של הנתבעת גם בהקשר זה איננה משכנעת כל עיקר ואיננה עולה בקנה אחד עם נסיון החיים האישי והאקדמי שעד אותה העת אין חולק שכבר צברה הנתבעת. בהתאם, מוקשית עד מאד המסקנה כי בעצם הסכמתה של הנתבעת להחריג את "החנויות" כדבריה לא הביאה בחשבון את הסיכון הטבעי הטמון בניהולו של עסק עצמאי, לא כל שכן "לא רווחי", ובהתאם גם את עובדת היסוד לפיה מנייה היא נכס ששוויו איננו קבוע. לפרקים, שוויה עולה ; לפרקים, יורד.

     

    שנית, ואף חשוב מכך. ההסכם החריג מפורשות כל נכס הקשור בעסקי משפחתו של התובע וקבע, כי ".... גם אם תהיינה לצד א' (התובע - ב.ש) זכויות כלשהן בנכסי משפחתו ו/או עסקיה, כי אז נכסים וזכויות אלו, בין אם יתקבלו בירושה, בין במתנה ובין בדרך אחרת, יהיו שייכים לצד א' בלבד, וייחשבו אף הם כנכסים שאין לאזן ביניהם..." (סעיף 4.ד להסכם ; יוזכר, כי סעיף דומה הוחל גם בנוגע לנכסיה של הנתבעת, סעיף 4.ו להסכם).

     

40. כידוע, סעיף 25(א) לחוק החוזים מלמדנו, כי "... אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו..." (שם).

     

    ואמנם, כמפורט לעיל, ההסכם עצמו מלמדנו באופן שאיננו משתמע לשתי פנים כי כל נכס הקשור בחברה - בין אם המניה, ובין אם ההשבחה שתצמח כתוצאה מכך ותיחשב בעתיד כ"נכס" עצמאי - ייחשב כנכס שאינו בר איזון. מה לנתבעת, אפוא, כי תלין עתה?

     

    מן הנתבעת עצמה למדנו, כי עת נכרת ההסכם, היתה החברה – ולו בראייתה – בבחינת עסק קטן ולא רווחי. אנו זוכרים, כי בעת כריתת ההסכם היתה הנתבעת XXX, בעלת השכלה אקדמית, ובעצמה בעלת נכס שכבר התחייבה באופן משמעותי למול תאגיד בנקאי מלווה, במשכנתא.

     

    הנסיבות שפורטו לעיל מלמדות שגם למעשה וגם להלכה בעת כריתת ההסכם בטרם נישאו הצדדים שימשה החרגת נכסי החברה ממסת הנכסים המשותפת, כמכשיר שבכוחו אף היה להגן על הנתבעת מפורשות מפני נושים וצדדי ג' ; זאת ככל שהיה מתעורר מצב, לא בלתי סביר כשלעצמו לאחר החתימה על ההסכם, שבו היתה נקלעת החברה לקשיים .

    עת בחרה הנתבעת להסכים להחרגת המניות מגדרי הנכסים ברי האיזון, כפי שכבר ציינתי לעיל, המסקנה המסתברת היא שבחרה אמנם לא ליהנות מן "הדבש" (קרי – עליית ערך המניה) אולם מנגד, לא לסבול מן "העוקץ" (קרי – ירידת שווי אפשרית, עד כדי סיכון פיננסי אישי הנובע מחיי הזוגיות עם התובע). גם עדותה של הנתבעת כאשר עומתה בחקירתה הנגדית עם אפשרות מוצעת זו, רחוקה מלשכנע (ראו למשל בעמ' 61 לפרוטוקול).

     

    כאשר מוסיפים לכך את העובדה שלא רק מניות הוחרגו בהסכם, כי אם כל נכס הקשור בחברה, דיינו.

     

    כלל האמור מוביל לדחיית טענת הנתבעת.

     

41. אלא שלמעלה מן הצורך, וגם לולא היו הצדדים בוחרים להתקשר בהסכם ממון המחריג מפורשות את כל הנכסים שיצמחו לתובע כתוצאה מפעילותו בחברה מגדרי השיתוף הזוגי, דומני שהנסיבות קא עסקינן שונות עובדתית באופן מהותי מן הנסיבות המוכרות בספרות ובפסיקה כמקרים חריגים בהם נעשה שימוש במכשיר ההשבחה האקטיבית, פעמים רבות ככלי לאיזון מתקן של נכסי הצדדים בעת פירוד.

     

42. כך, בעמ"ש (ת"א) 1279/07 פלונית נ' פלוני (מצוי במאגרים המשפטיים ; 28.6.10), הדיון בשאלת השיתוף במניות בתאגיד בין בני זוג נערך על יסוד הוראות הדין הכללי, מבלי שכרתו הצדדים הסכם ממון מפורש ביחס להחרגת המניות.

     

    בעמ"ש (ת"א) 32033-07-22 נ' ה' נ' יורשי צ' א' ז"ל (מצוי במאגרים המשפטיים ; 27.3.23), כרתו מנוחים הסכמים בהם צוין מפורשות – במובחן מהנסיבות העובדתיות דכאן – כי הזכויות במניות, משותפות לבני הזוג שניהם, בכללן גם ה"זכויות הנלוות להן" ו"הפירות נטו" שינבעו מהמניות (פסקות 6 – 7 לפסק הדין). זאת, אגב דיון בשאלות זכויותיהם של יורשי מנוחים שעסק בין היתר בשאלה האם בוצעה העברה למראית עין של המניות ממנוח לאחרים. באותו המקרה, אם כך, קבע בית המשפט זכאות ליורשי המנוחה בהשבחת המניות, בין היתר על יסוד אומד דעתם של המנוחים כפי שבאה לידי ביטוי באותם הסכמים מפורשים.

     

    בעמ"ש (ת"א) 25798-02-21 פלונית נ' פלוני (מצוי במאגרים המשפטיים ; 23.2.22) אישר בית המשפט המחוזי זכאות האישה בהשבחה אקטיבית של שווי המניות, בנסיבות עובדתיות שונות בתכלית – באותו המקרה לא כרתו הצדדים הסכם ממון, לא כל שכן כזה שאומת כדין, תוך שבאותו המקרה מצאו הערכאה הדיונית וערכאת הערעור לאזן את שווי ההשבחה האקטיבית במניות האיש בחברה המשפחתית לאור פערי כוחות בולטים בין הצדדים. כפי שנכתב שם, "...האישה היתה בן הזוג הביתי וכמעט שלא עבדה כלל במהלך הנישואין. היא דאגה למטלות הבית וטיפלה בארבעת ילדי הצדדים. אין צורך שבן הזוג הביתי יעבוד בחברה או יפעל עבורה לצורך זכאות לקבלת חלקו בהשבחה. די בכך שבן הזוג הביתי היה אחראי על טיפוח הבית וגידול הילדים ובאופן זה העניק לבן הזוג 'החיצוני' את הזמן, שלוות הנפש, היכולת והאפשרות לטפח את החברה, להפעיל אותה ולגרום להשבחתה..." (סעיף 17 לפסק הדין).

     

    בעמ"ש (חיפה) 23541-01-17 פלוני נ' פלונית (מצוי במאגרים המשפטיים ; 9.8.17) דובר בבני זוג שלא כרתו הסכם ממון מפורש, ואגב כך נידונה ונדחתה עתירת האישה להכרה בהשבחת שווי חברות כהשבחה אקטיבית. במקרה זה אף הובהר, בין היתר, שעל הטוען להשבחה אקטיבית להוכיח את המאמץ שעשה בעל הנכס החיצוני שכפועל יוצא הימנו, הושבח נכס היסוד, וכן כי היה להוכיח את תרומת העותר לשיתוף בהשבחה האקטיבית (שם, פסקה 33 לפסק הדין).

     

43. לבסוף, גם בתמ"ש (י-ם) 3640/10- א.ב נ' צ.ב (מצוי במאגרים המשפטיים ; 15.5.12) לא כרתו הצדדים הסכם ממון והשאלה נבחנה אגב דיון בזכויות מכח הדין הכללי. באותו המקרה ציין בית המשפט, בדחותו את טענת האישה לזכותה למחצית שווי ההשבחה האקטיבית, כי גם במקרים בהם יכול ויהיה מקום להכיר בכך, יש נפקות גם לאפשרות המעשית לבודד את אותו חלק של השבחה אקטיבית שנבעה אך ורק ממעשי האיש, להבדיל מגורמים אחרים, בכדי לכמתה כדבעי.

     

44. עובדות היסוד במקרה שלפני שונות מהותית מן המקרים שפורטו דלעיל. בענייננו אושר כדין טרם הנישואין הסכם ממון אשר התווה לצדדים את משטר ההתנהלות הרכושית ביניהם וכאמור די בו לבדו כדי לדחות את טענותיה של הנתבעת, לאור תוכנו.

     

    בענייננו אין ניתן להצביע על פער דרמטי ביחסי כוחות כלכליים בין הצדדים שלפני, עת שניהם היו בעלי נכסים והכנסה משמעותיים עובר לנישואיהם (ראו דברי הנתבעת עצמה בעדותה בעמ' 74 לפרוטוקול) . הצדדים נותרו כאלה גם עם הפירוד (שהרי לאחר הנישואין נותרת הנתבעת בין היתר כשבבעלותה דירה בת ארבעה חדרים ב XXX נטולת התחייבויות והלוואות מובטחות במשכנתא).

     

    במקרה שלפני לא הוכח כל עיקר כי אחד מבני הזוג היה האמון בלבדית על הכנסות התא המשפחתי תוך שהשני הקדיש עצמו אך ורק לנטלי גידול הילדים והדאגה לתא המשפחתי. ראינו לעיל כאמור כי הנתבעת עצמה היתה בעלת הכנסה לא נמוכה משל עצמה (גם אם נמוכה מזו של התובע) ומנגד גרסתו המפורטת והנהירה של התובע בדבר תחומי אחריותו בגידול ילדי הצדדים (תוך שלצד זאת כלל לא השחיר את הנתבעת ותפקודה המשפחתי), כלל לא נסתרה (ראו למשל בעמ' 47 לפרוטוקול).

     

    במקרה שלפני אף לא הוכיחה הנתבעת כי התובע הוא הרוח החיה בחברה, לה היו מנהלים אחרים בכל תקופת השיתוף הזוגי, זאת גם אם ניתן להניח שלמומחיותו של הנתבע ב XXX יש תרומה ( ראו למשל בדבריו של ח', מנכ"ל החברה, בעמ' 51 שורות 24 – 31 ובעמ' 52 שורות 8 – 10 לפרוטוקול ; דבריו של ח' מתיישבים גם עם דברי התובע, שהתייחס לכך שהוא "החקלאי", XXX, בחברה, בעמ' 39 לפרוטוקול שורות 20 – 2 וכן עמ' 41 לפרוטוקול).

     

    ההנחה העובדתית כי אמנם ניתן לבודד באופן מעשי את שווי ההשבחה הרעיונית הספציפי הנובע מפעילותו הקונקרטית של התובע במובחן מבעלי התפקיד האחרים (לרבות האם המנוחה ויתר אחיו ובעלי התפקיד בחברה), איננה נטולת ספקות בלשון המעטה וממילא כלל לא בוססה בראיות על ידי הנתבעת, להזכירנו בת זוגו של התובע במשך שנים ארוכות (בהקשר זה השוו, למשל תמ"ש (י-ם) 3640/10 א.ב נ' צ.ב דלעיל ).

     

    ודוקו, חובת הראיה, כמו גם נטל השכנוע במקרה זה הונחו לפתח הנתבעת, שהרי היא הטוענת כי ניתן היה לבודד את ההשבחה ההשבחה האקטיבית כנס עצמאי בר איזון, ומכאן, שאת פועלו האקטיבי של התובע בחברה עצמה היה עליה להראות ולהוכיח (השוו: עמ"ש (חיפה) 23541-01-17 פלוני נ' פלונית דלעיל). גם בכך לא עמדה הנתבעת.

     

45. אנו רואים, אפוא, כי במקרה שלפני הן לשונו המפורשת של ההסכם והן הנסיבות העובדתיות כפי שהתבררו לפני (גם אלמלא היו הצדדים כורתים הסכם ממון ומאשרים אותו כדין) מובילים לדחיית טענת הנתבעת כי יש להכיר בהשבחה האקטיבית של המניות כנכס עצמאי בר איזון, וכך אני מורה.

     

    טענת התובע לאיזון שווי מחצית המשכנתא ששולמה בגין הדירה וטענות נוספות

46. אין מחלוקת בין הצדדים, כי בשנת 2017 סולקה יתרת המשכנתא שרבצה על דירת הנתבעת מכספים משותפים, תוך שקודם לכן שימשו כספי השכירות לתשלום החזרי המשכנתא (במלואה או בחלקה, תוך שיתרות שולמו מכספים משותפים). לאחר סילוק המשכנתא אף אין לכאורה מחלוקת כאמור לעיל, כי כספי השכירות הוזרמו מאז שנת 2017 ועד לפירוד לחשבון משותף.

     

    טענתו של התובע לפיה הנתבעת חייבת להשיב לו כספים שבחר להזרים מן הקופה המשותפת לטובת סילוק המשכנתא שרבצה על דירת הנתבעת, היא בבחינת אחיזת המקל בשני קצותיו ואין לשעות לה.

     

    די בכך שסעיף 6 להסכם קבע מפורשות, כי "... כל צד רשאי לנהוג ברכוש השייך, להעבירו ולקבל ביחס אליו כל החלטה לפי שיקול דעתו הבלעדי, בכל עת ובכל דרך שהיא..." כדי ללמדנו, שבחירתו של התובע להזרים כספים משותפים לטובת עניינה האישי של הנתבעת, היא בחירה סוברנית ומושכלת, שהתבצעה במהלך חיי השיתוף הזוגי. לא הונחה לפני כל ראיה – חפצית או אחרת – לפיה התובע סבר או ציפה כי הזרמה זו של כספים היא אך בבחינת הלוואה או "השקעה". בדיוק כשם שהנתבעת היתה סוברנית לבחור להזרים החל משנת 2017 כספים שלה (פירות שכירות) לטובת התא המשפחתי, סוברני היה הנתבע קודם לכן להזרים מכספיו שלו לטובת עניינה האישי של הנתבעת. זו וזו – שתיהן בבחינת פעולות שהגיונן הכלכלי מבחינתו של התנהלות התא המשפחתי בעת שבוצעו, בצדן.

     

    ואם לא די בכך, הרי שהגיונה הפנימי של הטענה אף הוא מוקשה, שעה שבקבלתה יכול ונימצא מערערים את האיזון הפנימי שבהפרדה הנכסית המשמעותית שעל אודותיה דובר לעיל.

     

    סיכומו של דבר, איני מקבל את טענת התובע לעניין זה.

     

47. טענה נוספת של הנתבעת בכתב ההגנה, בין היתר, היא כי במהלך השנים שיפצו הצדדים את ביתו של התובע בסכומים משמעותיים. לא מצאתי אסמכתא או ראיה חפצית לבטח לא מהותית, לכך. גם אם ניתן להניח שבמהלך שנים מי שמתגורר בבית דואג לאחזקתו אף בדרך של שיפוצים כאלה ואחרים, אין בכך כדי לשמש מאליה ראיה בדבר זכות קניינית בנכס.

     

48. הנתבעת גם טענה כי בעת שנכרת ההסכם, ביתו של התובע לא היה שלם וגמור. התובע שלל זאת מפורשות ואך ציין כי אותה העת נדרש להשלים מטבח ולשתול גינה, ותו לא (עמ' 49 - 50 לפרוטוקול, למשל). לא מצאתי שיש בכך כדי לשנות לכאן או לכאן ממסקנותיי.

     

49. עוד אעיר, כי לא מצאתי ממש בטענת הנתבעת בדבר הכתרת קובץ ההסכם בשמו הפרטי של התובע בלבד. לא היתה כל מחלוקת כי בין התובע ובין עו"ד א' שערך את ההסכם היתה היכרות מוקדמת. אולם הנסיון ללמוד משמו של קובץ ההסכם מסקנה בדבר הטיה מוקדמת של עורך דין לטובתו של צד אחד בלבד, מוקשה הוא עד מאד, בלשון המעטה.

     

50. לא ניתן להתעלם מתחושת העלבון הצורב שיכול וחשה הנתבעת, שלדבריה מצא התובע להיפרד ממנה דווקא בעת שנאבקה במחלה קשה, על כל המשתמע מכך. אלא שבתחושה זו, עם כל ההבנה לנטען, אין כדי להטות את הכף לעבר שינוי ו/או ביטולו של משטר הרכוש שעל אודותיו הסכימו הצדדים.

     

51. לא מצאתי גם שהיה בעדותה של אחות הנתבעת, א', כדי לתמוך בטענותיה. דומה שעיקר עדותה, בה מצאה להשחיר את דמותו של התובע לא פעם, היתה בבחינת עדות מפי השמועה ולא היה בה כדי ללמד פרטים קונקרטיים באשר להתנהלותם הכלכלית של הצדדים (ראו בעמ' 78 – 91 לפרוטוקול).

     

    אדרבא, דבריה של א' מעוררים קושי נוסף בבואנו לבחון את גרסתה של הנתבעת. שכן א' טענה בעדותה, שניהלה שיח קרוב עם הנתבעת ואף הציעה לה לא פעם לנקוט בהליכי גירושין (עמ' 87 – 89 למשל). אלא שחרף שיחות אלה, לא שמעתי מפיה של א' כל גרסה לפיה הנתבעת הביעה בפניה טרוניות על אודות משטר הרכוש הספציפי ששרר בינה ובין התובע.

     

    גם בעדות זו, אפוא, אין כדי לסייע לנתבעת. מכאן, למשמעותו האופרטיבית של ההליך. 

     

    סיכום אופרטיבי

52. דחיתי את מכלול טענותיה של הנתבעת באשר לתוקפו של ההסכם כמו גם את טענתה לפיה שווי השבחת מניות התובע בחברה הוא בבחינת נכס עצמאי ובר איזון. לצד זאת דחיתי גם את עתירתו האינצידנטלית של התובע לפיה הוא זכאי להשבת תשלומים ששילם מכספים משותפים על חשבון הלוואת המשכנתא של דירת הנתבעת.

     

    המסקנה המתחייבת היא כי ההסכם הוא בר תוקף על כל חלקיו. כפועל יוצא, על הפירוד הרכושי להתבצע לאורו תוך שעל הצדדים להפריד את נכסיהם המשותפים שווה בשווה, וכך אני מורה.

     

53. בסיכומיהם לא טרחו הצדדים להתייחס כל עיקר לשאלת אופן ביצוע הפירוד הקונקרטי בנכסים המשותפים, ולא התייחסו לנכסים ספציפיים מלבד הנכסים שבמחלוקת, כך שהלכה למעשה אין ניתן להידרש באופן קונקרטי לאופן ביצוע איזון או חלוקת הנכסים המשותפים (שכפי הנראה אין מחלוקת שהם זניחים ביחס לנכסים שהיו מוקד לדיוננו). כך גם לא עמד התובע בסיכומיו על העתירה למתן הוראה בדבר סילוק ידה של הנתבעת מן הבית בגדרי תביעה זו, וטוב שכך עת יכול ולטובת ילדי הצדדים עדיף שיגיעו לכלל הבנה בדבר עצם ביצוע הפירוד הפיזי בפועל; זאת גם ביחס לכך שהנתבעת ממשיכה להתגורר בביתו של התובע תוך שטרם פינתה אותו מרצונה.

     

    לצד זאת, ככל שיעלה בכך צורך והצדדים לא יגיעו לכלל הסכמה ביניהם לאור הכללים שהותוו בהליך זה, לא תהא מניעה שאיזה מן הצדדים יגיש תובענה כהבנתו, בין אם לסילוק יד, בין אם לפי סעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה – 1995, ובין אם כל תובענה אחרת.

     

     

54. בשים לב לתוצאה לה הגעתי, ומנגד בהתחשב בכך שמדובר בהורים שלפניהם עוד כברת דרך גם להשלמת הפירוד, תישא הנתבעת בהוצאות התובע בשיעור מתון בלבד, בסך כולל של 15,000 ₪.

     

    פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת מלוא פרטיהם המזהים של הצדדים ובני משפחתם.

    בזה הסתיים הטיפול בתובענה. המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.

     

    ניתן היום, י"ב אדר א' תשפ"ד, 21 פברואר 2024, בהעדר הצדדים.