התנגדות בן יחיד לצוואת אביו המנוח

התנגדות לבקשה למתן צו קיום לצוואת המנוח ש. מ.  (להלן – המנוח/האב) שנחתמה בפני עדים בשנת 2019 , בהתאם לה הדיר המנוח את בנו מעזבונו (הוריש לו רק 100 ₪), והותיר את רכושו לאחיו (להלן – המבקש).

לצורך הנוחות ייקרא המתנגד ייקרא אף "הבן", ואימו תקרא "האם", וכאשר אדרש לאב ולאם הם ייקראו אף ביחד "ההורים".  

1. המנוח יליד 1957, ולו חמישה אחים, בהם המבקש.

    

2. המנוח נישא לאם בשנת 2001 (עת היה כבן 44) ולהם בן יחיד (יחיד לאמו ולאביו), המתנגד, יליד שנת 2001.

    

3. יחסי ההורים עלו על שרטון ובשנת 2009 נפתחו הליכים משפטיים ביניהם. ההורים נפרדו בשנת 2015, עת עזב המנוח את בית המגורים (בהתאם לטענותיו בכתבי הטענות שהונחו לפני, עקב תלונת שווא). לאחר שנים של ניהול הליכים הגיעו ההורים להסכם גירושין כולל והתגרשו בסמוך לחודש 05/2016.

    

   על אף הסכם הגירושין התעוררה בין ההורים מחלוקת רכושית שנבעה מההסכם לעניין על מי יש להשית חוב הנובע ממקרקעין אותו קיבלה האם מהאב במסגרת ההסכם, ובפועל על אף הגירושין וההסכם לא חלה רגיעה בין ההורים, וההליכים ביניהם המשיכו להתנהל. לאורך כל ההליכים בין ההורים – אף טרם לכריתת ההסכם – נדונה בין היתר סוגיית הקשר של המנוח עם בנו וטענותיו בדבר קשר דל עם בנו, הסתות של האם, וניכור הורי. בפני בית המשפט הונחו במהלך ההליך מסמכים שונים מתוך ההליך המשפטי שהתנהל, שהיוו חלק מחומר הראיות.

    

4. המנוח היה חולה בשחמת כבד ובלוקמיה, ונפטר בשנת 2019, כאשר הליך משפטי עודו היה תלוי ועומד בינו לבין האם.

    

   טענות המתנגד

    

5. לטענת המתנגד המנוח לא היה כשיר להבחין בטיבה של הצוואה; עריכת הצוואה היתה כתוצאה מהשפעה בלתי הוגנת על המנוח שהביאה לחתימה על הצוואה שאינה משקפת רצונו האמתי; המבקש היה מעורב בעריכת הצוואה; החתימה על הצוואה מזוייפת.

    

6. לעניין הרקע פרט המתנגד שהמנוח היה איש אמיד ומבוסס, בעל נכסים, המנוח והאם גידלו את המתנגד -בנם המשותף - כאשר לא החסירו ממנו דבר.

    

7. לטענת המתנגד, על אף שהוריו ניהלו הליכים משפטיים ביניהם, הוא כלל לא היה מודע לכך במשך תקופה, ועד לעזיבת האב את בית המגורים התנהלה המשפחה כתא משפחתי לכל דבר וענין, ולאחר הפירוד הפיזי האב המשיך את הקשר עם בנו.

    

   במסגרת ההליכים המשפטיים בין ההורים עלתה אהבת המנוח לבנו, וחשיבות הקשר עם בנו עבורו, ורצונו העז בחיזוק הקשר עם בנו.

    

8. תקופה לאחר הפירוד בין ההורים, נסע המנוח לx והתגורר על הציר x- ישראל, כאשר המשיך להגיע ארצה עבור בנו . המנוח המשיך לבקר בבית מגורי האם והבן, סעד בימי שישי עם בנו, ובמסגרת ביקוריו בבית נהג להצהיר בפני בנו וצדדים שלישיים על רצונו להוריש את מלוא רכושו לבנו, וזאת עשה אף לאחר מועד חתימת הצוואה (סעיף 19 להתנגדות).

    

9. המנוח סבל במשך שנים ממושכות מהפרעה בתפקודי הכבד, ואובחן בשנת 2009 כסובל משחמת הכבד. מצב הכבד של המנוח היה בכי רע והוא היה מועמד להשתלת כבד, ובנו אף הביע רצונו לתרום עבורו מהכבד שלו, דבר שריגש את אביו עמוקות. ברם, התברר שהמנוח חלה בנוסף בלוקמיה ומצבו הרפואי החל להתדרדר ולכן רופאיו לא המליצו על ביצוע השתלת כבד.

    

10. לטענת המתנגד, לאורך השנים היה יחסם של דודיו קר אליו, הם ראו אותו כנטע זר ולא ראו בעין יפה את קשר הנישואין בין הוריו והתרחקו ממנו, והם התייחסו אליו בצורה לא יפה שעה שהיה עימם.

     

    בהמשך ליחס זה, משפחת המנוח הסתירו ממנו לטענתו את מצבו הרפואי של אביו, מנעו ממנו אינפורמציה בעניין אף לא באמצעות אמו, והמתנגד, שהיה בן 17 בלבד, נאלץ לגלות אודות אשפוזיו השונים של האב כאשר הוא לא השיב לשיחותיו. אחיו של המנוח ניתקו את המנוח מבנו ומהאם, עטפו אותו וניתקו כל קשר שלו מהעולם החיצון, השתלטו עליו ועל רצונו, חסמו את הכניסה לחדר והיו בודקים מי מגיע לבקרו.

     

11. בכל הנוגע לסוגיית חתימת הצוואה טוען כאמור המתנגד כי אביו לא היה כשיר קוגניטיבית במועד חתימת הצוואה והוחתם עליה על ידי דודיו, וטוען כי ביום לפני חתימת הצוואה, אושפז האב בבית החולים במצב חלש, תשוש, מטושטש ומבולבל, דיבר באופן חסר הגיון ולא זיהה אותו וקרא לו בשם אחיו, כאשר ביום אחרי (היום בו כאמור נחתמה הצוואה) , המנוח אף עבר פרוצדורה רפואית, בהרדמה, כאשר עת שוחרר לביתו עוד היו בדמו שאריות מחומרי ההרדמה.

     

12. המתנגד צרף הקלטת שמע של שתי שיחות שערך עם המנוח באותו היום בו נחתמה הצוואה אשר מוכיחות לטעמו כי המנוח היה מטושטש חלש ומבולבל; לטענתו בשיחה הראשונה ידע האב לומר לו מיקומו, ובשיחה השנייה טעה פעמיים במיקום החדר. לטענתו, בדיעבד התברר לו כי באותו יום המנוח חתם על הצוואה ועל כן יש לפסול את הצוואה. לצורך בחינת מצבו הקוגניטיבי של המנוח במועד חתימת הצוואה מונה מומחה אשר נתן חוות דעת לפיה היה המנוח כשיר לחתום על הצוואה ולהבין את משמעותה, אך לטענת המתנגד המומחה שמונה על ידי בית המשפט לא בדק אותו בפועל, ונסמך על נסיבות חיצוניות, ואין לקבל חוות דעתו.

     

13. עוד טוען המתנגד כי ממועד חתימת הצוואה השתנה היחס של דודו - המבקש למנוח, ומאותו רגע לא עזבו המבקש ואחיו את המנוח לרגע ולא נתנו למתנגד להיות עם אביו ביחידות, תוך שפעלו לנתק בין המנוח לבנו, ואף לנתק את המנוח מחבריו ומכריו. לטענתו של המתנגד, המבקש אף שלט על הטלפון הנייד של המנוח, סינן את השיחות וההודעות שנשלחו אליו, וכאשר המתנגד ביקש לצור קשר עם אביו שיחותיו לא נענו או הושבו ריקם, או שהמבקש השיב לשיחה והשיחה התנהלה ברמקול כאשר כל הנוכחים שומעים את השיחה. המנוח היה תלוי באחיו ולא היה לו כוח מולם ונפל פגם ברצונו החופשי.

     

14. לאחר אותו אשפוז המנוח טופל בבית החולים הדסה עין כרם, והמתנגד נהג להגיע לבקרו שם, וכאמור, הדודים לא אפשרו לו להיות ביחידות עם אביו, ואף גרמו לו לחוש לא רצוי. נוכח ההתדרדרות במצבו, המנוח הפך להיות תלוי בפעולות היום יום באחיו, תוך שהם מנצלים תלות זו לרעה ואף מנתקים את המתנגד מאביו.

     

    המנוח אושפז שוב בחודש 7.19 והמתנגד ביקר את אביו יום יום, לעיתים פעמיים ביום, מצבו של המנוח התדרדר, ועל אף היותו על ערש דווי לא נתנו הדודים למתנגד להיפרד מאביו בפרטיות. גם לאחר פטירת המנוח התנכרו הדודים למתנגד, ובהספדים אף לא הזכירו אותו.

     

15. לטענתו של הבן, בינו לבין אביו היו "קשרים סודיים", היה ביניהם יחס קרוב וחם. לטענתו, טענות בדבר כך שהבן לא יצר קשר עם אביו באופן הרצוי לאב ולא בא לבקרו הינן טענות הקיימות כמעט בכל משפחה נורמאלית, ובכל משפחה ילד מתבגר מזעיף פניו להוריו, הילדים חשים פער בין-דורי ומגלים לעיתים יחס קריר/כעסני, נתונים להשפעות בני גילם, ועוד יותר במשפחות בגירושין. גם אם לטענת התובע היה קיים יחס מנוכר לכאורה בין המנוח לבנו, הרי שיחס זה נובע ממספר סיבות –

     

    • סכסוך הגירושין המתמשך, בו הבן שימש כלי מלחמה והוסת על ידי אימו. המנוח ידע שהאם מנצלת את הבן במלחמתה מול האב וידע כי אין להלין על הבן.

       

    • סיבה נוספת הינה מצבו של הבן כתוצאה מגירושי הוריו, שהשפיעה על הבן. אם יחסו של הבן כלפי אביו היו בניגוד לציפיות האב מבנו, הרי שזה כתוצאה מהשפעת הגירושין על הבן, אשר היה קטין באותם מועדים, התנהלות שלא היתה מרצונו החופשי ולכן היחס המנוכר אינו מהווה עילה לנישול מהצוואה. היחסים בין האב לבנו התאפיינו בדינמיקה של עליות ומורדות כאשר בבסיסם תמיד אהבה וקשר עז בין האב לבנו.

       

    • סיבה נוספת נעוצה בהתנהגות המנוח, אשר הרבה לנסוע לחו"ל והיה לבן קושי רב לצור קשר עם אביו. הבן אף גילה כי האב מנהל מערכת יחסים זוגית בחו"ל ואך טבעי שהבן יגן על אמו כשאביו מתרועע בשדות זרים, אך אין בכך בכדי להענישו בעונש כה חמור עד כדי נישולו מהצוואה.

       

    • בנוסף, יחס משפחת המנוח כלפי הבן ואמו היה קריר, לא יפה. התנכלו לבן וניתקו ביניהם ועשו כל שיכלו להרחיק ביניהם.

       

      משכך, לטענת הבן, הטענה כי המנוח העביר את כל רכושו לאחר מותו לאחיו בגלל התנהגות הבן כלפי אביו אינה נכונה והמניע האמתי הינו המניע הרכושי, כאשר האחים ראו כי האם זכתה בנתח גדול ברכושו גמרו גם הם בדעתם כי יש להם חלק ברכוש אחיהם ולכן פעלו בזריזות להחתים את המנוח על צוואה, ביום שחרורו מבית החולים, בעודו מטושטש ותשוש מחומרי הרדמה.

       

16. המתנגד טען כי הוא סמוך ובטוח כי הצוואה של האב שהוגשה על ידי דודיו עומדת בניגוד לרצונו האמתי והחופשי של אביו, בניגוד לקשר הקרוב והחם של המבקש עם אביו המנוח ולהצהרות המפורשות של אביו המנוח. אין בצוואה נימוק כלשהוא לפשר הדרת הבן היחיד של המנוח מעיזבונו.

     

17. עדותו של המבקש לפיה לא ידע אודות הצוואה אינה מסתברת, נתגלו בה אי דיוקים וסתירות.

     

    אף הגיונם של דברים, כי נוכח רצונו העז של המנוח לקשר עם בנו, והעובדה שהגיע להסכם פשרה עם האם כדי להתקרב לבנו, שיוריש את כל רכושו לבנו וכך יקרב אותו אליו שבעתיים.

     

18. למבקש הייתה מעורבות ממשית ופעילה בעריכת הצוואה, ובנוסף, חתימת האב על הצוואה זויפה ויש לפסול את הצוואה.

     

19. אף לא ברור מדוע המנוח לא פנה אל עורך הדין שלו, שהינו בקיא ומיומן בדיני משפחה וירושה שייצג אותו בהליכי הגירושין ושלום הבית במשך עשר שנים בערכאות שונות והעלה תהיות שונות בעניין.

     

20. מכל המפורט לעיל יש לטעמו של הבן לפסול את הצוואה, וליתן צו ירושה לפיו הבן הינו היורש הבלעדי של אביו.

     

    טענות מבקש קיום הצוואה

     

21. אין מחלוקת כי המנוח אהב את בנו, ברם, בין המנוח לבין בנו ובין המנוח לאם הייתה מערכת יחסים קשה ומנוכרת, דבר שגרם למנוח לצער עמוק ולעוגמת נפש ועל כן המנוח החליט בצלילות, ומחמת סיבה ומניע מבוררים, שלא להוריש לבנו את עזבונו. אחיו x, המבקש, היה האדם הקרוב ביותר למנוח, הם היו קשורים ביותר אחד לשני והייתה ביניהם מערכת יחסים חמה ואוהבת, והמנוח החליט להותיר לו את עזבונו.

     

22. התמונה האידיאלית אותה מנסה המתנגד לצייר לא התקיימה מעולם; הייתה מערכת יחסים עכורה בין המנוח לגרושתו - האם, אשר השליכה על יחסי הבן ואביו. בין ההורים התנהלו הליכים משפטיים במשך שנים רבות, משנת 2009 ועד לשנת 2019 , הליכי גירושין קשים, בנוגע לרכוש ובהמשך בנוגע למסת הנכסים הגדולה לה זכתה האם. במסגרת ההליכים נעשו ניסיונות לקיים קשר קרוב עם הבן לא צלחו למרבה הצער, והם גרמו לעוגמת נפש רבה לאב, אשר החליט בסופו של יום להדיר את בנו מעיזבונו בשל הנתק ממנו, וחוסר רצונו ליתן לו רכוש נוסף על פני זה שנתן לאמו.

     

    במסגרת ההליכים הגיעו המנוח והאם להסכם פשרה, אשר במסגרתו ויתר המנוח על חלק ניכר מזכויותיו ברכוש המשותף והעניק לגרושתו נכסים מעבר לחלקה ברכוש המשותף, לרבות מסוכנות הביטוח המשגשגת שהקים ובנה, וכן זכויות במקרקעין. המניע העיקרי לכריתת הסכם הפשרה עם גרושתו, היה רצונו הנואש של המנוח לקשר קרוב עם בנו. ברם, גם לאחר שההורים הגיעו להסכם פשרה, התעוררה ביניהם מחלוקת כספית משמעותית שעה שהתברר שישנו חיוב כספי (היטל השבחה) בגין מקרקעין שקיבלה האם במסגרת ההסכם. בגין כך חידשה האם את ההליכים נגד המנוח , בבית הדין הרבני הגדול, אשר השית על המנוח חיוב כספי משמעותי וניכר בשיעור של 640,000 ₪. בגין חיוב זה הגיש המנוח עתירה לבג"ץ שלא הוכרעה נוכח פטירתו.

     

    ההליכים המשפטיים והטענות נגד המנוח התישו, דיכאו וייאשו אותו ובמהלכם חלה במחלות קשות והמנוח תלה זאת בהליכים ובעוגמת הנפש שנגרמו לו במהלך שנות ניהולם.

     

    על אף הסכם הפשרה והתקוות שתלה בהם המנוח, הקשר עם בנו היה ונותר מסויג עד כדי ניכור. בנסיבות אלו נקל להבין את החלטות המנוח שלא לצוות את נכסיו לבנו, תוך שטען שהבטיח את עתידו הכלכלי של בנו. אין כל יסוד לטענות בדבר השפעה בלתי הוגנת, אונס ומרמה.

     

23. אחי המנוח, הדודים, לא ניתקו ולא הרחיקו את הבן מהמנוח, אלא סייעו למנוח, תמכו בו לכל אורך מחלתו וסעדו אותו. הדודים עודדו את המתנגד להגיע ולבקר את אביו, הן באשפוזיו, הן בביתו והן בבית אחיו שם שהה סמוך לפטירתו. המתנגד עודכן כאשר המנוח אושפז. ביקוריו של המתנגד אצל המנוח היו מדודים ולעיתים מאולצים ותמיד דודיו נהגו בו בכבוד רכות ואהבה.

     

    לא הייתה שליטה על הטלפון של המנוח, אלא אחיו של המנוח היה לידו ולמענו בשעותיו הקשות.

     

24. המנוח חתם על צוואתו בכשירות, בבהירות שכלית ובדעה צלולה. ההחלטה לחתום על הצוואה התקבלה על ידו בלבד, בעקבות האירועים שפקדו אותו לאחר נישואיו ומסכת החיים הקשה שחווה מול האם -הגרושה ובנו. מחלותיו הקשות של המנוח לא פגעו בעצמאות צלילות ודעתנותו עד סמוך לפטירתו והוא היה כשיר וצלול בעת החתימה על הצוואה, והוראות המנוח בצוואתו, בה הדיר את בנו, לא היו בחלל הריק, ולמנוח היו מניעים להדרתו .

     

25. בנוגע למצבו של המנוח במועד חתימת הצוואה, טען המבקש כי בצהרי יום חתימת הצוואה שוחרר המנוח מאשפוז כשהוא בדעה צלולה וכשירות מלאה, כאשר באשפוז לא היה מצבו קריטי. המבקש ציין כי בביקורם של הבן ואמו את המנוח באותו יום בבית החולים, ביקור שהיו נוכחים בו גם בני משפחה נוספים, התנהלה בין הנוכחים שיחת חולין והמנוח לא היה מטושטש או מבולבל בשום שלב.

     

26. הצוואה נערכה בידי עו"ד כ., בן דודו ואיש אמונו של המנוח, ולבקשתו של המנוח, והוא בחר בו בצורה טבעית בהינתן שהיה מתייעץ עמו מעת לעת. הוראות הצוואה ניתנו קודם לכך מראש, המנוח בחן את הצוואה ואישר אותה טרם למפגש וטרם לחתימה, והמועד לחתימה תואם קודם, והצוואה שיקפה את הוראותיו המפורשות.

     

27. לבקשת המתנגד מונה על ידי בית המשפט מומחה לבחון את מצבו של המנוח במועד החתימה על הצוואה. זהותו הוצעה על ידי המתנגד ובהסכמת המבקש, ומדובר במומחה בעל שם עולמי בתחום מחלות הכבד. חוות דעת המומחה הינה חוות דעת סדורה ומנומקת לעילא, בה נקבע כי המנוח היה כשיר לחתום על הצוואה במועד בו נערכה ונחתמה. חוות הדעת מבוססת על מסמכים רפואיים בזמן אמת, המעידים על מצב המנוח ביום עריכת הצוואה. העובדה שהמנוח היה מאושפז ונתון להשגחה ומעקב רפואי מעידה על צלילות והכרתו המלאה. עדות המומחה לא נסתרה גם בחקירתו ואף חיזקה את העובדה שהמנוח היה כשיר .

     

    המתנגד מושתק מהעלאת טענה לפיה אין לקבל את חוות הדעת משום שהמומחה לא בדק בפועל את המנוח ואף מדובר בטענות תמוהות בהינתן שהבקשה למינוי מומחה הייתה על דעתו, והוא שהציע את המומחה הספציפי ואף ניסה "להגניב" לתיק בית המשפט חוות דעת של מומחים שאף הם לא בדקו את המנוח. מעבר לכך, כאמור, מדובר בחוות דעת רפואית מבוססת, וטענותיו כנגד חוות הדעת הינן מופרכות וספקולטיביות.

     

    אין כל עילה לסטות מההלכה המחייבת קבלת מסקנות מומחה שמונה על ידי בית המשפט.

28. העדים שהעידו בפני בית המשפט, לרבות עדי הנתבע וההתכתבויות שהוצגו בין המתנגד והאם, מעידים על צלילות וכשירות המנוח לפני ואחרי עריכת הצוואה. בפני בית המשפט מונחים אף שני אישורים של רופא המשפחה של המנוח, לאחר חתימת הצוואה, לפיהן המנוח כשיר לקבל החלטות משפטיות ובהתאם לכך חתם המנוח על ייפוי כוח מתמשך. המנוח אף הגיע לדיון בפני בית הדין הרבני הגדול, לאחר מועד חתימת הצוואה, דיבר לעניין ומדובר היה באדם צלול לחלוטין.

     

29. לעניין טענת הזיוף נטען כי מדובר בטענה הזויה ובפרט כאשר המנוח חתם על הצוואה בפני עדים.

     

30. לעניין הטענה למעורבת המבקש, הזוכה, בעריכת הצוואה, הרי שאין בסיס לכך והמבקש לא נכח במעמד החתימה ולא היה מעורב בעריכתה.

     

31. אף לטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת אין כל בסיס. עד לחודשי מחלתו האחרונים לא נזקק המנוח לסיוע פיזי ממשי, ואחיו היו לידו נוכח יחסי קרבה עמוקים ורצון לעודדו. האחים לא ניסו להשפיע על המנוח ולא נכנסו עמו לשיחה על צוואתו ורק סייעו למנוח, כאמור, בצורה האלמנטרית ביותר.

     

32. המנוח היה עד לפטירתו עצמאי מבחינה מנטלית וחברתית, אדם חברותי עם קשרים חברתיים אמיצים עם חברים לא מועטים ולא היה מבודד, ואף עדויות עדי המתנגד תומכים בכך.

     

33. נוכח כל המפורט לטענת המבקש יש לדחות את ההתנגדות. בסיכומיו התייחס המבקש לדרך התנהלותו של המתנגד בהליך (ולכך אדרש בפרק הבא) ועתר לחייב את המתנגד במלוא הוצאותיו המשפטיות.

    ניהול ההליך

     

34. הליך גילוי המסמכים היה מקיף, רחב, ארך זמן רב, והתנהל בצורה בעייתית מצד המתנגד אשר לא מיצה את הליך גילוי המסמכים במועד הקבוע בתקנות או במועד אחד, ושב והגיש בקשות עד בסמוך למועד שמיעת הראיות. בנוסף, המתנגד המציא פסיקתות לחתימת בית המשפט באופן שלא שיקפו את הסכמות הצדדים או החלטות בית המשפט (ראו החלטה מיום 20.4.20 ומיום 18.1.22), הערים קשיים על בקשות המבקש, אשר לא התנגד למרבית הצווים שהתבקשו ושיתף פעולה כשנדרש לכך, אך לא זכה ליחס דומה מהמתנגד.

    במסגרת גילוי המסמכים ניתן בין היתר מידע בדבר תיקיו הרפואיים של המנוח, תדפיסי נסיעותיו, התכתבויות מהטלפון הנייד של המנוח, הקלטות שיחות, ומסמכים מתוך ההליכים המשפטיים שהתנהלו בין המנוח לאם המתנגד.

     

35. כמפורט לעיל, מונה פרופסור יעקב ברוך כמומחה על ידי בית המשפט (זהותו נקבעה בהסכמת הצדדים) לצורך בחינת יכולתו של המנוח להבחין בטיבה של הצוואה נכון למועד עריכתה תוך דגש על מצבו של המנוח ובפרט נוכח בדיקה רפואית שעבר באותו יום והשלכותיה על מצבו הרפואי והקוגניטיבי. קודם לכך עתר המבקש כי כל צד ימציא חוות דעת מטעמו, אך נתקל בהתנגדות המתנגד ונקבע על מינוי מומחה מטעם בית המשפט.

    המומחה קבע בחוות דעתו כי מצבו של המנוח ביום חתימת הצוואה לא מנע ממנו להבין את משמעותה. המומחה אף העיד בבית המשפט וחיזק את חוות דעתו.

     

36. אופן ניהול ההליך על ידי המתנגד כמתואר לעיל גלש גם לסוגיית חוות הדעת; לאחר קבלת חוות דעת המומחה עתר המתנגד לצרף חוות דעת מטעמו, תוך שצרף את חוות הדעת ללא אישור בית המשפט, ואף לאחר שבית המשפט דחה את בקשתו, צרף שוב חוות הדעת בניגוד להחלטות בית המשפט.

     

37. כך גם בסמוך למועד שמיעת הראיות עתר המתנגד להגיש חוות דעת מומחה לכתב יד ולחילופין למנות מומחה לכתב יד מטעם בית המשפט לצורך הוכחת טענת המתנגד כי חתימת המנוח זויפה, כאשר שוב צרף חוות דעת מטעמו, ללא אישור בית המשפט ועל אף החלטות קודמות בעניין.

     

    התנהלותו של המתנגד הייתה מייגעת והביאה להארכת ההליכים, ולכך ששמיעת הראיות החלה זמן רב לאחר תחילת ההליכים .

     

38. המתנגד העיד שמונה עדים מטעמו: אמו, הרב צ. ואשתו (רב באזור מגוריו הקודם של המנוח), ק. ס. (מכונאי הרכב של המנוח), מ. כ. (שכר דירה מהמנוח), א. ג. (בן של חברים של המנוח), א. א., וי. ח. (שכן).

     

39. מטעם המבקש העידו חמישה עדים: עו"ד ש' (בא כוחו של המנוח שייצגו בהליכים מול גרושתו, לאורך עשר שנים), עו"ד כ. (עורך הצוואה והעד לה), נ. מ. (עדת הצוואה), ש. מ. (חברו הטוב של המנוח) וי. ב. (מנהל האחזקות בבניין מגורי המנוח).

     

40. בנוסף לכל הדיונים שהתקיימו, נשמעו הראיות בשלושה מועדים: ביום 23.1.24 – חקירת המומחה פרופסור יעקב ברוך ובימים 7.2.24 ו - 14.2.24.

     

    דיון והכרעה

     

41. עקרון היסוד בדיני עיזבונות הינו כיבוד רצונו של המנוח:

     

    "העיקרון של כיבוד רצון המת הינו  חלק ממורשת ישראל, והוא גם שעומד כאמור ביסודם של דיני הירושה. הצוואה הינה מצוותו האחרונה של המת, וההנחה הגלומה בה הינה כי היא מבטאת את רצונו האמיתי והמלא לאשר ייעשה בנכסיו לאחר מותו. הצוואה משקפת אפוא את האוטונומיה שלו כפרט ואת זכותו החוקתית בקניינו (ע"א 724/87 כלפה (גולד) נ' גולד [20] בעמ' 28-29.( כיבוד רצונו של המת להורות מה ייעשה ברכושו הינו חלק מכבוד האדם שלו )ברק בספרו הנ"ל, פרשנות הצוואה [49], בעמ 59, 146 ) לא בכדי נאמר: "רצונו של אדם הוא כבודו"  וכן "מצווה לקיים דברי המת" (כתובות, ע, א [ב]; [גיטין, יד, ב [א]). תפיסה זו מצאה ביטויה פעם אחר פעם בפסיקתו של בית^-משפט זה (ע"א 724/87 הנ"ל [20], בעמ' 28;  ע"א 245/85 אנגלמן נ  קליין [21], בעמ' 781; ע"א 1900/96 הנ"ל [14], בעמ' 826).

     

    מטרתם של הכללים שבדין לבחינת תוקפה של צוואה הינה לקבוע אם, ובאיזו מידה, הצוואה משקפת את רצונו האמיתי של המצווה, שהובע בדעה צלולה ובלי שהיה נתון להשפעה בלתי הוגנת. ..."

    השופטת ארבל דנ"א 7818/00‏ אהרן נ' אהרוני, פ''ד נט (6) 653, 688.

     

42. ככלל, מוטל נטל השכנוע על בעל-הדין המתנגד לקיום הצוואה. שעה שמדובר בצוואה שנערכה באחת הדרכים הקבועות בסעיף 20 לחוק הירושה, צוואה בעדים, וצורתה תקינה על פניה, חזקה עליה כי היא כשרה, ועל הטוען אחרת מוטל הנטל להוכיח כי היא פסולה (ראה ע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה פ"ד נה(3)837).

43. מצאתי לדחות את כל אחת ואחת מטענות ההתנגדות. מהראיות שהונחו לפני הוכח כי הצוואה משקפת את רצונו של המנוח ויש לכבד את רצונו, מצוותו האחרונה, אשר מבטאת את רצונו האמתי והמלא שהובע בדעה צלולה, ללא כל השפעה בלתי הוגנת, באשר ייעשה בנכסיו לאחר מותו.

     

    להלן ייבחנו טענות המתנגד ויפורט כיצד נסתרו.  

     

    כשירותו הקוגנטיבית של המנוח, במועד עריכת הצוואה.

     

     

44. בפסיקה פורש כי ההבחנה בטיבה של הצוואה כוללת שלושה אלמנטים עיקריים: מודעות של המצווה לעובדה שהוא עורך צוואה; מודעות של המצווה להיקף רכושו וליורשיו; מודעות של המצווה לתוצאות עריכת הצוואה על יורשיו (ע"א 851/79 בנדל נ' בנדל, פ"ד לה(3) 101). כן נקבע כי יש לבחון את מצבו של המצווה במועד עשיית הצוואה (ע"א 3411/92 רובינשטיין נ' ברזבסקי (13.6.1995)).

     

45. כאמור, המנוח היה חולה בשחמת הכבד וכן בלוקמיה, ובסופו של יום אף נפטר כתוצאה ממחלות אלו.

     

46. יום לפני חתימת הצוואה, אושפז המנוח בבית החולים במצב של בלבול ולא זיהה בני משפחה (עמ' 110 לתיק מוצגים נתבע). יום לאחר מכן, יום עריכת הצוואה, נערכה למנוח בדיקה אנדוסקופית של מערכת העיכול, כאשר טרם לבדיקה המנוח קיבל חומרי הרדמה. לטענת המתנגד, חומרי ההרדמה ומחלתו גרמו לכך שהמנוח לא היה כשיר לחתום על הצוואה במועד בו נחתמה ואף קיימת שיחה, המוכיחה לדעתו, כי המנוח לא היה כשיר כאמור.

     

    חוות דעת המומחה

     

47. לבקשת המתנגד ובהסכמת המבקש, מונה מומחה מטעם בית המשפט לבחינת מצבו של המנוח במועד חתימת הצוואה. המומחה שמונה, פרופסור ברוך, הינו מומחה בעל שם עולמי בתחום בעיות הכבד, מומחה ברפואה פנימית וגסטרואנטרולוגיה, ובעל ניסיון רב בתחום אשר שימש בתפקידים בכירים בתחומו.

     

    בהתאם לחוות דעת המומחה, ביום חתימת הצוואה מצבו הרפואי של המנוח לא מנע ממנו להבין את הנדרש לצורך חתימה על צוואה. חוות דעתו נסמכה כאמור על מסמכים רפואיים שהונחו לפני מימי האשפוז (יום החתימה ויום קודם לכך); ניסיונו הרב בתחום; ההקלטה שהשמיע לו המתנגד.

     

48. בעדותו הסביר המומחה שהמנוח סבל מאנצפלופתיה כרונית, בשלב הראשון שלה, וכי אין ספק כי לא הייתה כל מניעה או קושי למנוח לחתום על צוואתו ולהבין טיבה ביום בו חתם עליה או "לעשות כל דבר שדורש קוגניציה טובה", כדבריו. המומחה התייחס לכך שיום קודם לכך הגיע המנוח לבית החולים במצב לא טוב ומבולבל, אך הסביר שמדובר באירוע ספציפי ונקודתי, אירוע החמרה קצר, שחלף לאחר כמה שעות. המומחה הסביר שחלוף האפיזודה הזו עולה מהמסמכים הרפואיים, ועל אף אפיזודה זו המנוח עבר פרוצדורה רפואית מתוכננת, אשר לצורך עריכתה ראו אותו הרופאים לפני הבדיקה, החתימו אותו לפניה, משמע המנוח היה כשיר לחתום והבין לאיזה פרוצדורה הוא הולך לעבור וכן הדבר עולה מדו"ח הצוות הסיעודי שהמנוח התעורר ודווח כי הוא בסדר.

     

49. המומחה התייחס גם לתרופות ההרדמה שקיבל המנוח, אך אמר כי הוא נבדק על ידי רופאים לאחר הפרוצדורה שעבר, והרופאים מצאו אותו כשיר להשתחרר, והוא התגבר על ההשפעה של חומרי ההרדמה והשתחרר מספר שעות (כארבע או חמש) לאחר הבדיקה "זאת אומרת שזה זמן סביר, והרופאים מצאו אותו כשיר לצאת, לא משחררים בן אדם עם מחלת כבד, תחת השפעה של תרופות לא ישחררו אותו הביתה "(עמ' 29-30)

     

50. המומחה הוסיף כי השיחה המוקלטת שהשמיע המתנגד, אשר התנהלה לאחר הבדיקה, הוכיחה לו שאין כל ספק לגבי יכולתו הקוגניטיבית של המנוח; המנוח ענה בקול ברור, צלול , רצוף, קוהרנטי, ענה לשאלות שנשאל וגם אם התבלבל במשהו הרי ש"זה יכול לקרות לכל אחד" וזה יכול לקרות לאדם במצבו של המנוח, נוכח האנצפלופתיה, אך זה לא אומר שהוא לא קוהרנטי או לא מבין מה אתו. המומחה העיד שאין לו כל ספק בדבר כושרו הקוגניטיבי התקין של המנוח באותו מועד ויכולתו לחתום על צוואה בהתאם לדרישות (עמ' 27-8; עמ' 43).

     

51. כאמור, המומחה מטעם בית המשפט הינו מומחה בעל שם עולמי בתחום מחלות הכבד. חוות דעתו הייתה מקצועית, ענייניות ומנומקת, תוך הסתמכות על מסמכים רפואיים מהימים הרלוונטיים למועד חתימת הצוואה, שמיעת הקלטה של המנוח, והידע המקצועי שלו ועדותו הייתה קוהרנטית.

     

    טענות המתנגד לפיהן המומחה סבר שהמנוח אכל ארוחה כבדה כאשר בפועל אכל רק חומוס, הינה טענה שולית ולא סותרת את ממצאי המומחה, וטענותיו כנגד זמן פירוק חומרי ההרדמה הינה שאלה שברפואה, שלא נסתרה על ידי עדותו של המומחה. בניגוד לטענתו כי אביו היה בימי אשפוז אלו במצב קריטי הרי שמהתנהגות המתנגד עצמו עולה כי לא סבר כן בזמן אמת, שכן, הגיע לבקר את אביו רק יום לאחר אשפוזו (סעיף 35-6), ולאחר שיעור נהיגה.

     

    הטענה כי המומחה הסתמך על נסיבות חיצוניות יותר מאשר על מומחיותו אין לה כל מקום בהינתן המסמכים הרפואיים שעמדו לפניו, וניסיונו המקצועי.

     

    כידוע, בהעדר נסיבות מיוחדות אין כל מקום לסטות ממסקנת המומחה, וראו ת.א.(ת"א)163882/07 ראן ויואל דנאל ואח' נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ (18.11.2007) שם נפסק ש" הכלל הוא שלחוות דעת של מומחה שמונה על ידי בית המשפט יש מעמד מיוחד, ואין לסטות ממנה אלא אם היא לוקה בטעות בולטת".

     

    בית המשפט שם מצטט מע"א 3056/99 "משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ מימצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שיקול דעתו של בית המשפט.

     

    אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות הדעת של המומחה בהיעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן".(ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נ"ו (2) 936)).

     

    ויפים ונכונים דברי כב' השופטת נתניהו "מציעה אני, שלא נעשה עצמנו לחכמי הרפואה, אלא נישאר בתחום תפקידנו כחכמי המשפט ונשאיר את העיסוק בתורת הרפואה לבקיאים בה" ע"א 472/81 קצין התגמולים נ' אברג'ל, פ"ד לז(2) 785 (1983)

     

    לא עלה בידי המתנגד לסתור את מסקנות המומחה, אשר כאמור, היה מקצועי, אמין וברור ומסקנותיו נתמכו גם בשורת עדים חיצוניים שהעידו כולם על צלילותו וכשרותו של המנוח וכן בהקלטה שהוגשה (ראו להלן).

    ההקלטות

     

52. כאמור, הונחו בפני בית המשפט שתי הקלטות מיום החתימה על הצוואה. בהקלטה אחת נשמע המנוח משוחח עם בנו ומסביר לו כיצד להגיע למחלקה. הבן אומר שהוא הולך לשיעור נהיגה ויגיע אחר כך, והבן נשמע רגוע, לא בלחץ ולא בחרדה. כך גם האב המנוח לא נשמע מבולבל, בכלל. האב שואל את בנו " אַיֶּכָּה?" וכאשר הבן שואל "מה אִתָּךְ?" (בלשון נקבה) שואל אותו אביו עם מי הוא משוחח. העובדה שהאב אמר שהוא נמצא ב"וילה" יכולה להיות אמירה צינית, או שזהו כינוי החדר בו אושפז, וכפי שהעיד המבקש. בשיחה השנייה נשמע האב חלוש אך בקיא ועונה לעניין.

     

53. אציין כי לא מצאתי כאמינה את טענתו של המתנגד לפיה ב"אורח מקרה" נשמרו לו רק שתי שיחות מוקלטות עם אביו, ההקלטות דנן, שתיהן "במקרה" מתאריך יום החתימה על הצוואה. ישנו קושי עם הטענה ובפרט בהינתן טענתו שהוא מקליט את כל השיחות והסבירות הנמוכה למקריות שכזו.

     

54. נוסף לעדות המומחה ולאמור לעיל, נשמעו לפני עדויות עדי הצוואה, הגב' נ. מ. ועו"ד כ., אשר אף ערך את הצוואה וסיפר על נסיבות החתימה. עדויות העדים היו אמינות וקוהרנטיות והוכיחו כי המנוח היה כשיר לחתום על הצוואה ולהבין טיבה במועד החתימה.

     

    נסיבות עריכת הצוואה ומועד החתימה עליה

     

    עדות עורך הצוואה והעד לה – עו"ד כ. 

     

55. את הצוואה ערך עוה"ד כ. והוא אף היה עד לצוואה. עו"ד כ. הינו בן דודתו של המנוח, והעיד כי הפך להיות סוג של "עורך דין משפחתי"- כתובת עבור בני משפחה שפנו אליו בשאלות משפטיות, אישיות ובייצוגם, ובין היתר אף ערך צוואה לבני משפחה שונים.

     

56. בעדותו סיפר עו"ד כ. שבמהלך חודש 11/18 פנה אליו המנוח באירוע משפחתי ואמר לו שהוא רוצה לערוך צוואה. עו"ד כ. השיב לו באופן ספונטני שאם הוא רוצה להוריש את רכושו לבנו אין כל צורך בעריכת צוואה, אך המנוח השיב לו שהוא רוצה להוריש את כל רכושו לאחיו המבקש.

     

    עו"ד כ. העיד כי בדר"כ הוא לא עורך ישר צוואה כדי לדרג את תהליך הכנת הצוואה, על מנת שההליך לא יושפע ממצבי רוח מתחלפים או כעסים שדרכם להתפוגג, וכן, ממילא הוא גר בx ולוקח זמן עד שניתן לתאם מועד לחתימה, וכך היה אף במקרה של צוואת המנוח.

     

    מאז אותה פניה, נפגשו עו"ד כ. והמנוח עוד כשלושה או ארבעה מפגשים נוספים באירועים/ מפגשים משפחתיים והמנוח שב ושאל את עו"ד כ. מה קורה עם עריכת צוואתו, ושב על בקשתו להוריש את רכושו לאחיו, תוך שהסביר שהוא כועס על בנו ולא מעוניין שיירש אותו.

     

    עו"ד כ. העיד כי במפגשים הראשונים ייעץ לו לשקול את הדברים אך המנוח היה נחרץ ועו"ד כ., שהיה מודע עוד קודם להליכי הגירושין הקשים של המנוח עם האם, הבין את עומק הכאב שמניע אותו: "... בהתחלה זה בעיניי היה חריג, אבל כשהוא אמר לי, הוא הסביר לי את זה, אני יודע שיש רקע, לא שנולדתי בחלל, אני מבין שיש רקע שם, אבל כשהבנתי ממנו, שזה הרצון שלו, זה מה שהוא רוצה, .... לא היה לי ספק, אפילו קל שבקלים שזה מה שהוא רוצה ואני פה עכשיו, בשביל להסביר לבית המשפט, ....בעיניי הרצון של המנוח, זה מה שעומד, זה הדבר היחיד שיש.

     

    כב' השופטת מ. דבירי-רוזנבלט: ניסית לשכנע אותו?

    ת. רק בהתחלה, עוד פעם, אני לא נכנס, זה גם כבן משפחה, גם כעורך דין, אני לא באמת בפונקציה של לשכנע, אז אולי כעורך דין, זה יותר קל, אבל פה אני גם במשפחה, אז ברור שאתה אומר, תשמע, זה הילד, אבל המנוח עבר גיהינום וזה הרצון שלו ועם הרצון הזה, אני המשכתי."(עמ' 87)

     

57. עוד העיד עו"ד כ. שהוא ביקש מהמנוח את פרטי הרכוש והמנוח עשה זאת בהדרגה על פני תקופה של שבועות ספורים, ועל יסוד זה ערך את טיוטת הצוואה. עוד העיד עו"ד כ. כי כשבוע -שבועיים לפני מועד החתימה ערך שיחה עם המנוח והקריא בפניו את הצוואה, ותוך כדי הקראת הצוואה ביקש ממנו המנוח להוסיף פרטים ולהוסיף סעיף מפורש שבו ייכתב שהוא מוריש לבנו סך כספי נמוך והסביר לעו"ד כ. שקרא שאם אדם אינו מזכיר את שמו של ילדו ניתן לטעון שהוא שכח אותו וזו עילה לביטול הצוואה. משכך, העיד עו"ד כ., הוא הוסיף סעיף לצוואה לפיו המנוח מוריש לבנו עשרה שקלים, אך לאחר שהמנוח עודכן בכך, הוא לא הסתפק בכך והמנוח ביקש מעו"ד כ. לתקן את הסכום לבנו לסכום של מאה שקלים.

     

    עו"ד כ. העיד שהוא שב וביקש לוודא שהמנוח מבין שבנו לא מקבל דבר על פי הצוואה והמנוח אמר שלכך התכוון בדיוק. עו"ד כ. הבהיר שהמנוח היה צלול, שיתף אותו על טיב יחסיו הבעייתי עם האם-גרושתו ותחושתו שההרעה במצבו הבריאותי באה לו מחמת יחסיו עם גרושתו ושיתף אותו בכך שיחסיו עם בנו אינם טובים ושהוא רוצה להכריז עליו כבן מורד.

     

    עו"ד כ. הדגיש שהמבקש, הנהנה, כלל לא היה שותף לעריכת הצוואה.

     

    מדברים אלו עולה כי המנוח הבהיר בצורה ברורה וחד משמעית את רצונו שלא להוריש את רכושו לבנו, את המניעים לכך, והיה מדובר ברצון עצמאי וצלול שלו.

     

58. לעניין מצבו של המנוח במועד החתימה עצמו, העיד עו"ד כ. שהוא תיאם מראש עם המנוח לחתום על הצוואה ביום *****, מועד החתימה בפועל. הפגישה נערכה בדירתו של נ., אחיו של המנוח, והמבקש לא נכח שם.

     

    עו"ד כ. הקריא למנוח את הצוואה, סעיף אחר סעיף, והמנוח אישר כל סעיף. עו"ד כ. העיד שלא הבחין בשום דבר חריג והתרשם שהמנוח צלול וערני ומבין את הצוואה ועדת הצוואה הנוספת, אימתה את הדברים בעדותה. עו"ד כ. הרשים כאדם אמין, ועדותו הייתה קוהרנטית. אזכיר כי הפסיקה עמדה על חשיבות עדות עוה"ד שערך את הצוואה, אשר לעיתים אף נמצא כי יש להעדיפה על פני עדויות אחרות, לרבות חוות דעת, שנערכו בעניינו של המנוח בדיעבד, ראה עניין עמ"ש (חי') 42104-02-21 ע' פי' נ' ג' מ (2021).ובענייננו, עדותו של עו"ד עורך הצוואה והעד לה אף מתיישבת עם חוות הדעת המומחה ומצטרפת אליה.

     

    לסיכום, עולה מחוות דעת המומחה ומעדי הצוואה, כי המנוח היה כשיר קוגניטיבית להבין טיבה של הצוואה במועד חתימתה תוכנה והשלכותיה, הן במועד עריכתה והן במועד חתימתה, והצוואה שיקפה את רצונו, ואת ההוראות שנתן לעורך הצוואה טרם למועד החתימה. לממצאים אלו מצטרפות עדויות בדבר הבעת רצונו של המנוח בפני עדים שונים, וכפי שיפורט.

     

     מעורבות בעריכת הצוואה

     

59. סבורתני כי נוכח כל המפורט לעיל, אף הוכח כי לא הייתה כל מעורבות בעריכת הצוואה. אזכיר, כי המתווה למעורבות בעריכת הצוואה נקבע בסעיף 35 לחוק הירושה לפיו:

    "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה"

     

60. המנוח כאמור פנה בעצמו לעו"ד כ. במספר הזדמנויות וביקש ממנו לערוך את הצוואה, נתן לו את ההוראות, עדכן אותו בפרטי רכושו, תיקן את טיוטת הצוואה והביע רצונו המפורש לתוכנה. לא הוכח ולא הייתה כל תמיכה בטענות המתנגד לפיהן המבקש, הנהנה על פי הצוואה, לקח חלק בעריכת הצוואה ועו"ד כ. העיד מפורשות שהנהנה לא היה נוכח בעת עריכת הצוואה. משכך, לא הוכח כל מרכיב מהסעיף דלעיל, לא הוכחה כל מעורבות בעריכת הצוואה, ועולה כי מדובר היה ברצונו הברור של המנוח, בצוואה שנערכה על ידו ללא כל מעורבות פסולה.

     

    רצון האב להדיר את בנו מצוואתו

     

61. הנסיבות שהובילו לרצון האב להדיר את בנו מעיזבונו הינן נסיבות המסייעות להבנת התמונה כולה, ולרצונו של האב המנוח. עדות מרכזית נוספת לעדותו של עו"ד כ. ולרצון האב להדיר את בנו מצוואתו מצויה בעדות בא כוחו של האב, עורך דין ש.. מדובר בעדות מהותית ומשמעותית ביותר, שכן, עו"ד ש. ייצג את האב לאורך כל ההליכים שניהל מול גרושתו-האם, במשך עשר שנים (!!!), החל משנת 2009 ועד 2019. עו"ד ש. הכיר את המנוח היטב, היה מודע לעומקם לטענותיו של המנוח בכל הנוגע לבנו וליחסיו עם אם בנו ושמע את הדברים מפיו בזמן אמת. אדגיש, כי מדובר בעורך דין ותיק, בעל ניסיון של למעלה מחמישים שנה בתחום, ולא הייתה כל מחלוקת על אמינותו ובאי כוח הצדדים שניהם חלקו לו כבוד . עדותו הייתה עדות מעמיקה, משמעותית, אמינה ומהותית להליך דנן. מדובר בעדות של עורך דין שבנוסף לכך שליווה את המנוח לאורך כל השנים המשמעותיות ורלוונטיות להליך, גם שוחח עמו על הנושאים בליבת ההליך דנן, בזמן אמת.

     

62. עורך דין ש. העיד כי המנוח והאם ניהלו הליכים משפטיים ביניהם החל משנת 2009 ועד למותו של המנוח, וכמעט שניתן לומר שאף אחרי (כאמור, המנוח הגיש בג"ץ על החלטת בית הדין בסכסוך בין ההורים שהיה קבוע למועד שלאחר פטירתו, ונמחק תוך מתן אפשרות לשוב ולעתור לאחר הכרעה בדבר יורשי המנוח). ההליכים נסבו סביב ענייני רכוש, מזונות והסדרי ראיה עם הבן. ההורים ניהלו הליכים אינטנסיביים מספר שנים, במסגרתם דחה בית הדין את טענות האם בדבר בטלות הסכם הממון שנחתם על ידי הצדדים טרם לנישואיהם, וכן קביעות מהו הרכוש שיאוזן ומה לא. אך לאחר שהאם ערערה על החלטת בית הדין הרבני הגיעו הצדדים להסכם גירושין , כאשר המנוח "ראה את הסכם הגירושין כהסכם המקפח אותו מאוד...הוויתורים שעשה המנוח ...היו קשים מאוד בעיניו. המנוח חש כי ויתורים אלה אינם מגיעים לא.. ...המנוח חש כי א. קיבלה ממנו המון במסגרת נישואיהם ...המנוח שב ואמר לי כי הסכים לוויתורים אלה על מנת לקיים יחסים טובים וחמים עם בנו, שאותו הוא אהב כל כך וחפץ כל הימים בקרבתו" (סעיפים 13-14 לתצהירו) ולכן המנוח עמד על הסדרי ראיה, משמעותיים עם הבן (מידע רלוונטי מתוך הליכים אלו, שצורף על ידי עו"ד ש., יפורט בהמשך), אך הסכם הגירושין לא סיים למרבה הצער את המחלוקות, נוכח מחלוקת שהתגלעה בין ההורים לעניין הסכם הגירושין ופרשנותו, ואף לא הביאו לקשר המיוחל עם הבן. כשבועיים לאחר מועד עריכת הצוואה, התקיים דיון בבית הדין בנוגע למחלוקת בין ההורים, במעמד הצדדים ובאי כוחם. כפי שציין עו"ד ש. והנספחים שצורפו על ידו עם תחילת הדיון פנה בית הדין ושאל "...והכי חשוב, מה עם הקשר בין הילד לאביו?" והאב השיב לשאלת בית הדין "אני רואה את הילד, יש לי מחלה ואושפזתי כמה פעמים והוא בא לבקר, היא הביאה אותו והוא נכנס לכמה דקות. אין שבת כן שבת לא, זה לא קיים. היא מביאה ל 20 דקות גג חצי שעה. הוא כבר בן 17 וזה מאוחר". תשובה כואבת, ממנה עולה כי האב הבין כי אין סיכוי לחיזוק הקשר, קיום קשר נורמטיבי וטוב עם בנו ותמצת זאת בשתי מילים "זה מאוחר" (נספח 27).

     

    אחרי דיון זה ניתן פסק דין על ידי בית הדין הרבני הגדול, על דרך הפשרה. לאחר קבלת פסק הדין התקיימה פגישה בין המנוח לבין עו"ד ש. לדון בהגשת עתירה לבג"ץ על החלטת בית הדין הרבני וכן לצורך חתימה על ייפוי כוח מתמשך.

     

    בהתאם לעדותו של עו"ד ש., המנוח היה צלול במהלך הפגישה, וכך גם לאורך כל ההליכים היה צלול ודעתן.

     

    לצורך החתימה על ייפוי הכוח המתמשך הציג המנוח בפני אישור רפואי מאת ד"ר ק. אשר נתן חוות דעתו שהאב כשיר להחליט כל החלטה והתרשם כי הוא צלול ובמודעות מלאה (נספח 28).

     

63. בפגישה דלעיל עדכן המנוח את עו"ד ש. כי חתם על הצוואה ועדכן אותו בדבר פרטיה. המנוח עדכן את עו"ד ש. שלא ציווה לבנו את רכושו, והסביר לו שעשה כן משום שהבן נתון להשפעתה המוחלטת של האם ועתידו מובטח, בשים לב לוויתורים המפליגים של המנוח כלפיה בהסכם הגירושין (סעיף 39 לתצהיר), ובעדותו הוסיף עו"ד ש.:

     

    "מכל מקום, הילד עניין אותו, במובן של אבא ובן, לא היה לו קשר נורמטיבי וקשר שהוא כל כך רצה בו ולכן הילד לא נגע לנושא הסכסוך, כי הילד מבחינתו, ברח, אחרי שהוא סיפר לי שהוא עשה צוואה ושהוא קבע את הנהנים בצוואה ולא קבע את ר., הוא הסביר לי למה, אז כמי שליווה אותו, עשר שנים, יכולתי להבין אותו, בצורה מלאה, מה היו השיקולים שלו, לעשות את הצוואה, כפי שהוא עשה אותה .... הוא סיפר לי שהוא עשה צוואה אצל עורך דין שהוא קרוב משפחה שלו וגם הוא סיפר לי, מה כתוב בצוואה.

    כב' השופטת מ. דבירי-רוזנבלט: הוא סיפר לך שהוא הדיר את ר. מהצוואה?

     

    ת. חד וחלק, כן ואמרתי קודם, א', כן, ב', אני אמרתי שאני יכולתי להבין, לאור העשר שנים שייצגתי אותו, בעיקר בכל מיני עתירות שנוגעות לבן, למשמורת, למזונות, לבן מרדן, לוויתורים שהוא עשה, מבחינתו, וויתורים עצומים ברכוש, במסגרת הסכם גירושין, כשהמניע היה להגיע למערכת יחסים נורמטיבית עם הבן. אז כפי שאני עונה לשאלת גברתי, אני בהחלט, אחרי שהוא סיפר לי, הבנתי, הוא לא שאל את הסכמתי, הוא עשה את הצוואה אצל עורך דין אחר, אבל הבנתי את השיקולים שלו, למה הוא קבע בצוואה שהבן לא יהיה היורש שלו, הוא גם אמר, כתבתי את זה בתצהיר, הוא אמר, הבן הוא בן יחיד של אימו, אני במסגרת הסכם הגירושין, וויתרתי לאימו על רכוש רב ומדובר על רכוש יקר מאוד, ....הוא הביע, שמע, זה מאוחר, אני כבר, לא רואה, איך אני מצליח לשקם את הקשר שלי, או הקשר של הבן איתי, הוא היה מתוסכל מזה". (עמ' 72) ובהמשך "לא היה לו רגש של נקמה כלפי הבן, הוא הדיר את הבן, כשמבחינתו, השיקולים היו מאד מובנים....., אני בהחלט הבנתי, למה הוא הדיר את הילד." (עמ' 78) (ה.ש.מ.ד.ר) עוד העיד והוסיף עו"ד ש., פעם נוספת, כי האב אף אמר לו מפורשת כי הילד ילד יחיד לאמו, והאב העביר לה במסגרת הגירושין רכוש רב ודאג מספיק לילד (עמ' 79)

     

    עו"ד ש. אף הוסיף כי אחיו של המנוח היו משענת עבורו, ובעיקר אחיו המבקש (עמ' 75) .

    עוד על ההליכים שהתנהלו בין ההורים מפיו של עו"ד ש., אפרט בהמשך.

     

64. עדות תומכת נוספת בדבר רצונו של המנוח להדיר את בנו מעיזבונו מצאתי בעדותו של מר ש. מ., אשר היה חבר ילדות של המנוח וחברו הטוב עד לפטירתו, עדות שמצאתי כאמינה מאוד. שני החברים היו גרושים ובילו ונפגשו בתדירות גבוהה. המנוח שיתף את חברו אודות הסכסוך עם אם בנו, ושיתף אותו שהאם מסיתה את בנו נגדו ושיתף אותו בכאב שבנו לא קורא לו אבא.

     

    העד ציין כי המנוח לא שיתף אותו שחתם על צוואה, אך שיתף אותו בכך שאינו מעוניין להשאיר כלום לילד, שלא מכיר בו, ואמר שהאם כבר לקחה ממנו את הכסף והרכוש, והיא לקחה מספיק גם כדי שתיתן לילד.

     

65. עדות תומכת נוספת מצאתי בעדותו של מר ב., שהיה מנהל הבניין בו התגורר המנוח, והעיד שלא ראה את הבן בבניין והתרשמותו הייתה שהבן לא נוכח בחיי אביו. המנוח סיפר לעד ב. שגרושתו לא מאפשרת לבן לבקר אותו ושהאם ממרידה את הילד נגדו. בשנה האחרונה לפני פטירת המנוח, התעניין העד ברכישת דירתו של המנוח, אך המנוח אמר לו שהוא מתכוון להוריש את כל רכושו לאחיו המבקש וחזר על כך במספר הזדמנויות שונות.

     

66. כנגד עדויות משמעותיות אלו, טען המתנגד כי אביו כינה אותו בפני חבריו ומכריו "היורש" והביא עדים לתמיכה בכך. ברם, לא מצאתי לתת משקל לטענות אלו, למעט בכל הנוגע לעדותם כי בכל מועדי פגישותיהם עם המנוח (לרבות של הרב צ. ואשתו, חודש לפני פטירתו) היה המנוח צלול וענייני. העדויות היו של אנשים שלא היו קרובים במיוחד למנוח או לא היו אתו בקשר משמעותי בכלל, או בתקופה הנדונה. העדים לא היו ערים ומודעים לחוויות שהמנוח עבר ואת פרטי הקשיים שהוא עבר עם בנו, וסכסוך הגירושין הקשה של המנוח עם אמו של הבן, ולא היה במערכות היחסים עומק כזה שהמנוח יפרט ויפתח בפניהם את סגור ליבו וכאבו. כך, הרב צ. העיד שהיה פוגש את המנוח בצורה אקראית ברחוב ומשוחח אתו (ראה עמ' 38 ש' 7), וככל שהייתה שיחה משמעותית יותר בנוגע לבנו הרי שהיא הייתה כשנתיים שלוש לפני פטירת המנוח, ולא בסמוך למועד עריכת הצוואה, תקופה בה חלו שינויים משמעותיים בקשרי המנוח ובנו ובתקוותו לחיזוקם, ושינוי, בצער, של דעתו. אף עדותו ועדות אשתו הגב' צ. בנוגע לפגישה בבית החולים לא הייתה משמעותית, שיחה "בעמידה", אקראית, במסדרון בית החולים, בין אנשים לא קרובים, ולא מצופה כי בשיחה שכזו המנוח יפתח סגור ליבו וישתף בנקודות הכואבות לו ביותר אנשים כמעט זרים במובן הרגשי; קרוב לוודאי שניסה להעביר נושאים רגישים וכל שניתן ללמוד משיחה זו הינה כי המנוח היה צלול וענייני.

     

    כך, לעד ק. ס. ,המכונאי שלו, היו קשרי ידידות עם המנוח אך לא היה מדובר בחברות עמוקה או מפגשים תדירים; מ. כ., שוכר דירה שלו, אשר עדותו לא הייתה קוהרנטית, ולא התרשמתי מקשר משמעותי עמו; א. ג., בן של חברים שלא היה אתו בקשר בתקופה זו; א. א. (שתצהירו לא מצוי בתיק) שלא היה אתו בקשר בחצי שנה שטרם לפטירתו, המנוח מעולם לא שוחח עמו על צוואתו, והוא אך שיתף אותו כמה קשה לו המרחק מבנו, ושבנו מתחמק ממנו; שכן , י. ח., שהעיד על מה שראו עיניו אך לא שיחות מעמיקות.

     

67. מעבר לכך, נתתי פחות אמון בעדותם של המתנגד ואמו. מעבר לכך שהמתנגד ניסה לצייר מערכת יחסים טובה עם אביו ("הקשר ביני לבינו היה מצוין" עמ' 73), הדבר שמנוגד לראיות המונחות לפני, וכפי שיפורט בהמשך, התרשמתי כי עדותו הייתה מניפולטיבית והיא לא נתמכה בראיות חיצוניות ובסיום עדותו אף הודה עדות המבקש "הסכסוך והדברים האלו התחילו הרבה לפני שהצוואה והרבה לפני שהדברים האלו התחילו"(עמ' 85 ש' 19-20)

     

68. עולה כי המנוח הביע דעתו בצורה ברורה בפני מספר עדים לרבות עו"ד ש., עו"ד כ., חברו הקרוב מר ש. מ., על רצונו להדיר את בנו מעיזבונו, והסביר את החלטתו, החלטה שניתן להבינה נוכח תחושת הפגיעה הקשה שחווה ממנו, בשל מה שראה כקשר לא מספק ולא משמעותי וכי "זה מאוחר" ולא ניתן יהא כבר לחזק את הקשר. תחושתו הקשה כי נתן די לאמו של הבן, והוא דאג לעתידו. הוכח כי הוראות הצוואה ניתנו על ידו מתוך תכנון, כוונה והבנה למשמעות ההוראות. הונחו לפני אף עדויות מאוחרות למועד עריכת הצוואה (לרבות תכתובות של האם והבן עם האב) לפיהן האב היה כשיר וצלול, והמנוח, ככל שהיה רוצה לשנות מהוראותיו, היה יכול לבטל את צוואתו ולחתום על צוואה חדשה, וזאת לא עשה, בהינתן שנותר עם תחושותיו עד ליום מותו.

     

    יחסי האב והבן 

     

69. לכל עדויות אלו מצטרפות אף ראיות נסיבתיות, בדבר אופי היחסים בין האב לבנו.

    טרם לכניסה לנבכי מערכת היחסים, ובהמשך לאמור לעיל, אבהיר ואדגיש, כי אין כל מחלוקת או ספק בעובדה לפיה המנוח אהב את בנו אהבת נפש ורצה בקרבתו. זו כלל אינה הסוגיה הנדונה. אף לא השאלה מדוע לא היה קשר טוב ונורמטיבי בין האב לבנו ומי אשם בכך. העומד בבסיסו של פסק הדין הינו כשירות האב להבין טיבה של הצוואה במועד חתימתה, והאם הצוואה משקפת את רצונו הברור והאמתי, ללא השפעה חיצונית בלתי הוגנת, כאשר שאלת המניע שהיה לערוך את הצוואה בהתאם לתוכנה מסייעת לצורך הכרעה.

     

70. בתחילת הסכסוך בין ההורים היה המתנגד כבן שמונה שנים, וגדל לתוך הסכסוך של הוריו. בניגוד לטענה כי עד לפירוד הפיזי בין ההורים לא חש המתנגד בסכסוך בין הוריו והם חיו כמשפחה נורמטיבית, הונח לפניי תסקיר עו"ס לסדרי דין שהוגש לבית הדין הרבני במסגרת הליכי ההורים, משנת 2015, בו צוין כי "הליך הגירושין שלהם החל לפני שש שנים והם עדיין מתגוררים באותו הבית. לדברי שניהם, ישנה מתיחות רבה ומידי פעם מריבות, צעקות ושבירת חפצים.... הם מתגוררים עדיין יחד כאשר הבן חשוף למתח ולצעקות בין ההורים" "בפגישה עמי חשתי כי הבן במצוקה גדולה מכל סוגיית היחסים בין ההורים...הוא העלה תוכן מורכב של מערכת יחסים שבה יש המון מריבות, צעקות וזריקות חפצים (ע"י האב) בבית....הבנתי ממנו כי הקשר שלו עם אביו מועט מאוד והוא היה מעוניין להכיר אותו יותר טוב. יש לו עניין בזמן משותף עם אביו ובקשר עמו למרות המתיחות והעוינות בין ההורים. " ובסיכום הדו"ח הוסיפה "האמא מאוד דומיננטית בקשר עם הבן וזה מקשה על תקשורת בריאה ונורמטיבית בין האב לבנו. המאבקים סביב הסוגיות הרכושיות והכלכליות בין ההורים מעכבים את התפתחותו התקינה והבריאה של הבן" (מוצג 16 לתיק מוצגי המבקש, ומעתה הפניה למוצגים הינם למוצגי המבקש) (ההדגשות שלי, מ.ד.ר).

     

71. מסמכים שהוגשו מתוך ההליכים המשפטיים מעלים כי הקשר בין האב לבנו לא השתפר, ולא חל כל שינוי לטובה ביחסי האב והבן, כי אם מערכת היחסים ביניהם המשיכה להתדרדר אליבא לתחושותיו של האב.

    מספר חודשים לאחר מכן, ביום ****** התקיים דיון בבית הדין הרבני ובא כוחו של האב טען בשמו בדיון "..הילד מוסת בצורה שפוגעת נפשית וחינוכית....יש קשר לא נורמאלי במובן השלילי בין האם לבן,...לאב חשוב לפגוש את הילד...."(מוצג 17)

     

    וחודשיים לאחר מכן הוגש עדכון של הרווחה לבית הדין שם מדווחת העו"ס כי הקטין אינו מעוניין בקשר עם אביו "מתוך שיחה שערכתי עם הקטין ביום ******** עלה כי הוא איננו מעוניין כיום בקשר עם אביו משום שהוא כועס עליו. הסברתי לאב מס' פעמים את הצורך בעבודה ובליווי המקצועי לשיפור הקשר בינו לבין בנו. האב לא מקבל את דברי". (מוצג 18).

     

    אי רצונו של הבן בקשר עם אביו עלה אף במסגרת הליך מזונות שהתנהל בבית המשפט, שם טען האב בכתב הגנתו "הנער מוסת, מזה שנים, באופן שוטף ומחפיר על ידי התובעת נגד אביו, הנתבע. מזה שנים, התובעת הצרה את צעדיו של הקטין בקשר שלו עם אביו, מנעה ממנו קשר נורמטיבי של ילד/נער עם אביו והביאה אותו למצב של התנכרות, תחילה חלקית ועתה מלאה, כלפי הנתבע" (כתב ההגנה מיום 11.1.16; מוצג 19).

     

72. בחודש 5.16 חתמו הצדדים על הסכם גירושין. עו"ד ש., העיד כי המנוח ראה את הסכם הגירושין כהסכם המקפח אותו מאוד, והוויתורים שעשה במסגרתו היו קשים מאוד בעיניו כיוון שחש שאינם מגיעים לאם, אך הסכים לוויתורים "...על מנת לקיים יחסים טובים וחמים עם בנו, שאותו הוא אהב כל כך וחפץ כל הימים בקרבתו" ברם למרבה הצער, הסכם הגירושין לא סיים את המחלוקות בין הצדדים, שכן, כאמור, התעוררה ביניהם מחלוקת בנוגע לחיוב היטל השבחה בנוגע לקרקע שקיבלה האם, וההליכים בין הצדדים המשיכו (ראה תצהיר עו"ד ש. סעיפים 11-16).

     

73. חלוף הזמן לא הביא לשיפור ביחסים, והאב הגיש ביום ******** בקשה לבית המשפט בה עתר להקפיא את חיוב ההוצאות הנלוות למזונות נוכח ניכור הורי חריף וקשה לטענתו, וטענה כי הבן מרדן וסרבן קשר. האב טען כי עשה ויתורים כספיים ורכושיים ניכרים כלפי האם כדי לשקם את הקרע בין הילד לבינו, אך ההתנכרות רק החמירה (מוצג 20).

     

74. צורפה בקשה של המנוח לבית הדין מיום ******** עותר "להורות לאישה להפסיק להרעיל את הילד...עד היום לא נפגשתי עם הילד למרות כל הוויתורים ...." (נספח 21)

     

75. בדיון בבית הדין הרבני הגדול מיום ******** מעדכן האב את בית הדין שאין שום קשר עם הילד, ולא הייתה פעם אחת פגישה. בדיון, האשימו הצדדים האחד את משנהו ביחסי הבן והאב, והאם לא הכחישה כי אין קשר בין האב לבנו ואך טענה כי עושה כיכולתה "אני כועסת על הילד שהוא לא בקשר" (נספח 22 לתיק מוצגי המבקש).

     

76. האב פנה לבית הדין בחודש אפריל 2017 לעניין הסדרי השהות עם הבן ועדכן שאין הסדרי ראיה מסודרים, הפגישות נדירות ואלו המתקיימות מאולצות ומבקש שבנו יחגוג עמו את ליל הסדר (מוצג 23) ובית הדין הגדול קבע בהחלטתו מיום ******* "..אי אפשר לאלץ בן בגיל העשרה לשהות עם אביו...לתועלת הבן מוטל על האם לעשות כל מאמץ ולחבר בין האב לבנו, למצוא את הדרכים בהן ישהו יחדיו, ויפה שעה אחת קודם, אך אין לחייב שהות מאולצת זו"(נספח 24)

     

77. בדיון שהתקיים חצי שנה לאחר מכן, ביום *******, עדכן האב את בית הדין שאין שינוי לטובה והבן לא בקשר אתו.

     

78. המשך התמונה בדבר אופי הקשר בין האב לבנו לאחר מכן, החל משנת 2018, עולה מתכתובת וההקלטות בין האב המנוח ובנו, שצורפו לתיק המוצגים (מוצגים 1-2) , מהם עולה כיצד האב פונה פעמים רבות לבנו, פעמים רבות אינו זוכה כלל למענה והתייחסות, פניות הבן אליו הינן בעיקר כאשר יש לו צורך כל שהוא ממנו (על מנת שלא לפגוע יתר על המידה רק אפנה לתכתובות הבן לאביו מבלי לצטטן) וראו תכתובת מיום ****** מיום ******* , מיום *********.

     

    (השגיאות בהודעות להלן הינן כפי המופיע במקור, מ.ד.ר).

     

79. עוד עולה מהתכתובות כאבו של האב, עת אמו של האב , סבתו של הבן, שכבה על ערש דווי, והפצרותיו בבנו לבקר את סבתו, ובהמשך להגיע לשבעה, הודעות כואבות (אשר לא זכו לתשובה): ראה פניותיו אליו מיום ****** " לא הלכתה לספתא שלך אמא שלך. אבל לצד השני אתה הולך זה טוב ר. אתה לא שויוני. פחדנים אולי חיים יותר. אבל לא חיים בכלל...אמצעים ישרים ושויונים חיים אולי פחות אבל חיים!!"; "השאלה למי אתה משתייך. יה ..... המלך משה רבנו..נשאר ........ אל תשאל יום אחד תצטער אל...."; "???" ויומיים לאחר מכן ביום ***** "אתה לא הולך??";"ולפחדנים ולמלשנים לא תהי.....ת."

     

    ושוב ביום ****** "ספתא לא תמתין הרבה ??????????????"; "ר. המצב של ספתא כמה שעות אתה רוצה לבוא"; "סבתא נפטרה הלויה היום ב 7 סנדריה". האב שולח עוד הודעות לבן בנוגע לפטירת אמו, ללא מענה מהבן: עדכון בדבר סעודת המצווה בסיום השבעה, הזמנה לבוא לאכול אתו, לבוא לתפילה בבית הסבתא, אך התכתובת היחידה מהבן ביום *****, המופיעה לאחר כל הודעות אלו: "שבוע טוב שאנחנו רושמים תשם שלך בעצומה של בית ספר" והאב משיב בכאב ביום ****** " בסדר עצבתה אותי מעוד שלא באתה לספתא". הבן שואל מתי עולים לקבר והאב משיב "בבוקר פעם אחת תבוא להתפלל למי שאהבה אותך...בשעה 7.30 אצל ספתא משם לסנדריה בשעה 9. תן לה את הכבוד המגיע לה. " מהתכתובות מעלות את כאבו, תסכולו ותחושותיו בדבר התעלמותו של הבן ממצב סבתו ואי ההגעה לבקרה, אי הגעתו לשבעה וחוסר מענה מצדו.

     

80. התכתובות הבאות אף הן מעלות את כאבו של האב ואת אופי הקשר הדל בין האב לבנו, את ניסיונות האב לקשר עם בנו, הקושי סביב כך, והכתף הקרה שהוא חש שהוא מקבל מבנו:

     

    ביום ***** האב מחכה לבנו ובנו משיב לו בלקוניות "לא רוצה לבוא" וביום ***** האב מזמינו להיפגש, הבן מסכים והאב מבקש לסכם את פרטי הפגישה אך הבן משיב לו " אני יבוא אולי אחרי זה" ותשובת האב "אני מבין פוליטיקה ..הגבר". צורף ניסיון נוסף של האב יומיים לאחר מכן, כאשר הבן משיב שאינו מעוניין לבוא לאב.

     

    תכתובת נוספת שיש בה כדי ללמוד ממנה על מערכת היחסים הלא טובה והדלה בין האב לבנו הינה בנוגע לבדיקה שהבן אומר לאב שיצטרף אליו אך הבן "מבריז" לו על אף התיאום ואף לא טורח להודיע: ביום ****** מעדכן הבן שיבוא עם אביו לבדיקה הקבועה למחרת. האב לא השיב להודעה, ולמחרת, כותב הבן לאב "אני בא איתך היום או לא " והאב משיב לו "כן איפה אתה "; "אני ממתין לך אתה באמת???" ותשובת הבן "בסוף אני לא בא". על ידי המבקש צורפה הקלטת הודעה שהקליט המנוח ושלח לבנו, מאותו היום, שומעים רעשי רקע מהם עולה כי המנוח עומד ברחוב בעת שהקליט את ההודעה לבנו, והוא אומר לבנו בתסכול "תתקשר תתקשר אתה נותן לי לעמוד סתם...תתקשר תגיד אני לא בא...". האב עמד ברחוב והמתין לבנו עת גילה שהבן אינו מגיע, ללא הודעה מוקדמת.

     

81. עיון בתדפיסי ההודעות בין הצדדים מעלות הודעות של האב לבנו, הזמנות להיפגש, ותסכולו מאי קבלת תגובות מהבן, ראה הודעה מיום ****** " אתה לא עונה. יפה לתפארת חג שמח בן" מיום ****** "תתקשר יהיה ...".

     

82. כפי שציין המתנגד, הרי שכבר בשנת 2009 אובחן המנוח עם שחמת הכבד. ביום ***** כותב האב לבנו ודורש בשלומו, והבן משיב לו למחרת "בסדר ואתה" והאב עונה לו " חלש את לא באה לבקר אותי יה .." והבן משיב לו "תבוא אתה"

     

83. שבוע לאחר מכן, האב שב ומזמין את בנו לבקר, הבן משיב לו כי אינו מרגיש טוב ויכול לבוא למחרת והאב עונה לו "אני היום בבית מחר טס בגלל זה אתה אומר מחר" והבן משיב בכעס "אתה יכול לעשות מה שבא לך אני לא מרגיש טוב" ועוד "ואתה חושב שאני יבוא כשכולם אצלך אני לא אתחנן אליך שתיתן לי אתה רוצה לשלם לי נהיגה כמו שהבטחתה תשים לי כסף בתיבה אצלנו בבית ואם אתה לא רוצה לא צריך תודה". האב השיב "כולם הלכו" אך לא היה מענה לכך. היינו, תסכול של האב ואי אמון בכנות תשובת הבן; כעס של הבן ודרישת תשלום; נתק ואי קיום מפגש.

     

    ושיחה כועסת נוספת בין השניים חודשיים לפני עריכת הצוואה, מיום *****:

    ש.: שבת שלום ל.. למה לא כותב לא שולך שום דבר

    ר.: שבת שלום יפה שניזכרתה בי

    ש.: מתי אתה נזכר תעבור אחורה ותראה!!

    ש.: למה אתה לא עונה. תן לאמא שלך לענות בשבילך.

    ר.: כן בגלל הילדותיות שלך אבא אל תזכר בי אחרי כמה שבועות

    ש.: הבנתי אותך לכתוב לוקח לך 3 שעות ועדת תגובות

     

    אף הונחה לפני הקלטה שהותיר האב לבנו ביום ******, שם משאיר האב לבנו הודעה וניתן לשמוע בקולו את התסכול והכאב "שבוע טוב לאדון ... זה שכותב לי כל יום וחושב עלי".

     

84. אדגיש, כי אין בהבאת שיחות אלו בכדי לבקר את הבן או לשפוט אותו בדבר יחסו לאב, אלא כדי להראות כי הקשר בין האב לבנו לא היה טוב; כי היה מדובר בקשר דל, מועט, ומתסכל עבור האב שלא זכה לתשובות מבנו, לא פגש אותו, וכי כפי שעולה מהתכתובות - הבן לא רצה לפגוש אותו; עוד יש להוכיח בכך את תסכולו וכאבו של האב מיחסו של בנו אליו. ההליכים המשפטיים והתכתובות משקפים את הקשר בין האב לבן עד בסמוך למועד חתימת הצוואה, אשר נחתמה ביום *******, אך ראיות נוספות לעניין טיב הקשר ישנן אף לאחר מועד חתימת הצוואה, וכפי שפורט לעיל, בהליך שהתנהל בבית הדין הרבני הגדול ביום ***** שם ציין האב בכאב כי הבן "הוא כבר בן 17 וזה מאוחר".

     

85. יודגש, כי כאשר האב עמד בבית הדין, שבועיים לאחר חתימת הצוואה, ושפך את כאבו בנוכחות בית הדין, האם ובאי כוח הצדדים, לא עלתה כל טענה או ספק כי האב אינו כשיר, צלול, אינו מודע למעשיו. האב מדבר בקול צלול וברור את תחושותיו כי הפסיד במאבק על הקשר עם בנו.

     

86. מכל האמור לעיל עולה כי הקשר בין האב לבנו לא היה טוב שנים לפני חתימת הצוואה, הקשר לא השתפר עד למועד חתימת הצוואה ולא בסמוך לה, והאב שאהב את בנו מאוד, כאב זאת מאוד. הראיות מעלות כי לא היו בין המתנגד לאביו כל "קשרים סודיים" (כטענתו בסיכומיו), ולא היה כל "קשר קרוב וחם" בין האב ובנו (כטענתו בסעיף 62 להתנגדות) ולא ראיתי כל הידוק קשר בין האב לבנו (סעיף 17 לתצהיר). והאב הבין כי מאוחר, אפסה התקווה לחיזוק הקשר עם בנו, והדירו מעיזבונו.

    השפעה בלתי הוגנת

     

87. עוד נטען על ידי הבן כי הצוואה נערכה מחמת השפעה בלתי הוגנת על האב.

     

88. סעיף 30(א) לחוק הירושה מורה כי "הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה". החוק איננו מגדיר את המונח "השפעה בלתי הוגנת" ולעניין זה התגבשו מספר מבחני עזר בפסיקת בית המשפט העליון, בראשם הלכת מרום (דנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש, פ"ד נב(2) 813 (1998)), ועל כך רשאי בית המשפט להוסיף מבחנים לפי שיקול דעתו על פי נסיבות העניין.

     

89. המטרה העומדת בפני בית המשפט בבירור טענה של השפעה בלתי הוגנת, היא בירור רצונו החופשי האמתי של המצווה: האם הצוואה מבטאת רצון חופשי, החלטה עצמאית ובלתי תלויה של המצווה, או שמא תוכן הצוואה מבטא למעשה "תכתיב" של גורם אחר, אשר למצווה לא הייתה ברירה אמתית אלא להסכים לו תוך ביטול רצונו. המונח "השפעה בלתי הוגנת" פורש בהלכה הפסוקה כמשלב הן היבט עובדתי – קיומה של השפעה על המצווה, אשר לרוב מלווה בתלות של המצווה בגורם האחר; והן היבט ערכי-נורמטיבי - היותה של ההשפעה "בלתי הוגנת". על מנת שתיפסל צוואה מחמת עילה זו, על שני חלקי הביטוי להתקיים – הן העובדתי והן הנורמטיבי. מכאן, שיש להבחין בין דברים הנאמרים על-ידי הנהנה למוריש, ושמתקבלים על דעת המוריש, ושאין בהם שום שמץ של אי-הגינות, לבין השפעה בלתי-הוגנת שמשמעותה היא - שהמוריש מבטל את רצונו בפני רצון הנהנה מתוך חולשה, פחד וכו' (ע"א 576/72 שפיר נ' שפיר פ"ד כז(2) 373, 380).

     

90. ככלל, רצון המצווה הוא הגורם המכריע לעניין תוקפה של צוואה, ועל כן השפעה על המצווה, אם כן, איננה פוסלת את הצוואה כשלעצמה, ובלבד שהצוואה מבטאת את רצונו האמתי של המצווה (ע"א 3828/98 מיכקשווילי נ' מיכקשווילי פ"ד נד(2) 337, 342). יש לברר האם ההשפעה הייתה בלתי הוגנת, אשר עברה את גבול ההשפעה והשכנוע הלגיטימיים, חצתה את קווי "אי-ההגינות" (ע"א 157/89 ששון נ' מרזב, פ"ד מו(2) 209, 213) והביאה לצוואה שאינה מבטאת את רצונו החופשי. קושי עיקרי מתעורר בקביעת קו הגבול בין צוואה המבטאת הכרת תודה לאדם מתוך רצון אמתי עבור תמיכתו וסיועו לו, יחסי האמון המיוחדים ביניהם ורצון לגמול לו; לבין צוואה המבטאת תלות באדם אחר, מתוך השתלטות של אותו אדם על רצונו של המצווה, ויצירת יחסי קירבה תלותיים השוללים מן המצווה את רצונו החופשי בצוואתו.

     

91. הנטל מוטל על כתפי הטוען לקיומה של עילה זו לפסילת הצוואה. מידת ההוכחה צריכה להיות כזו שעל בית המשפט להשתכנע שהמסקנה שהצוואה נעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת סבירה יותר ממסקנה שהצוואה לא נערכה מחמת השפעה בלתי הוגנת, ולשם הגעה למסקנה זו אין די בהעלאת השערות בלבד. ככל שיש תשתית ראייתית להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת, כגון באמצעות הוכחת תלות יסודית של המצווה בנהנה על פי מבחני הלכת מרום (להלן), אזי עובר נטל הראיה למבקש קיום הצוואה על מנת להוכיח היפוכו של דבר, כגון באמצעות הוכחת יכולתו של המצווה להתייעץ עם אחרים, ידיעתם של אחרים על תוכן הצוואה, וכו'.

     

92. קיומה של השפעה שאיננה הוגנת אשר צריכה להביא לפסילתה של צוואה נקבעת תוך התחשבות בנסיבות הכוללות של המקרה. ניתן למנות מספר פרמטרים (בלתי ממצים) אשר עשויים לשמש כשיקולים רלבנטיים בבחינת הנסיבות לצורך שאלה זו (ור' בעז קראוס, דיני ירושה ועיזבון, עמ' 182(ב)): קיומה של תלות מקיפה ויסודית; היקף התלות ועומקה (תלות כלכלית, תלות טיפולית, תלות נפשית וכו'); גיל המצווה; מצב בריאותי ונפשי; הנסיבות האופפות את עריכת הצוואה; הנסיבות שבהן נחתמה הצוואה; מעורבות בעריכת הצוואה של הנהנה על פיה; לחץ מילולי על אדם חולה, חלש ותשוש החסר כוח להתנגד; קרבה משפחתית; מידת אמינות המשפיע בהגינות השפעתו על המצווה; קירבה פיזית; יכולת המצווה להיוועץ באחרים באותו מועד; מידת "הסודיות" בעריכת הצוואה; חתימת המצווה על צוואה מוכנה להבדיל מצוואה הנערכת במקום; חתימת המצווה בדרך שונה מהרגיל; צוואה ארוכה וסבוכה לעומת צוואה פשוטה וקצרה; יכולת לבטל את הצוואה לאחר עריכתה ואי-ביטולה; פירוש הצוואה מתוכה או קיומה של טעות בנוסח הצוואה המצביעה על אי-קריאה מדוקדקת של הצוואה; העדר היגיון או סיבה נראית לעין לנישול קרובים למצווה לעומת רחוקים יותר.

     

93. כמבחני עזר לשם בחינת קיומה של השפעה בלתי הוגנת, כאמור, ניתן לפנות ל"הלכת מרום" הנזכרת, בשילוב נסיבות המקרה הנדון, ואשר לפיה לצורך בחינת קיומה של השפעה בלתי הוגנת יש לבדוק את ההיבטים הבאים: תלות או עצמאות של המצווה ביחס לנהנה – בהיבט פיזי וכן בהיבט שכלי-הכרתי; תלות וסיוע – היקף וטיב הסיוע שניתן למצווה, עד כמה נזקק המצווה לסיוע עד כדי תלות בנהנה; קשרי המצווה עם אחרים – קשרים עם אנשים אחרים, תוך בחינת כמותית ואיכותית, מפחיתה את ההנחה בדבר תלות בלעדית בנהנה; נסיבות עריכת הצוואה - מידת מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה לטובתו, אף אם אינה עולה כדי לקיחת חלק בעריכת הצוואה לפי סעיף 35 לחוק הירושה.

     

94. בעניינו, לא הוכחה תלות מכל סוג שהוא. לא הוכח כי המנוח היה מבודד, וכי נמנע מהמתנגד לבקר אותו או לשהות אתו ביחידות. המתנגד אף צרף תמונת "סלפי" עם אביו מחוסר ההכרה באשפוז שקדם למותו, מעבר לטעם לפגם שבכך, ספק בעיני אם היה מצטלם כך אם היה מאן דהוא לידו. לא הובאו עדים להוכיח את טענות הבידוד ומצאתי את עדותו של המבקש ככלל אמינה, ואת עדויותיהם של המתנגד ואמו כפחות מהימנות וכמניפולטיביות, ולא מצאתי טענה זו כבעלת בסיס.

     

95. המתנגד לא היה מבודד לאחר חתימת הצוואה, המתנגד המשיך להתגורר בדירתו, ובהתאם לטענות המתנגד רק בחודש יולי 2019 כארבעה חודשים לאחר מועד עריכת הצוואה, פעלו האחים של המנוח להעביר אותו למגורים בדירה ברמות (סעיף 47 לתצהיר המתנגד).

     

96. המבקש פירט על משפחה מלוכדת וחמה, המתאפיינת בעזרה הדדית ומסירות האחד כלפי השני וכי כל המשפחה התגייסה לתמוך במנוח במחלתו. אין לראות בתמיכה -בידוד, ואין לראות בעזרה –השפעה ובטח שלא בלתי הוגנת.

     

97. בנוסף מונחות לפני עדויות עדים כי המנוח לא היה מבודד: בין אם עדותו של עו"ד ש. שנפגש עם המנוח לאחר חתימת הצוואה, הכין אותו לדיון והמנוח סיפר לו על הצוואה שערך; העד ח. תאר שביקר בדירתו והמנוח היה בה לבד; העד ס. העיד שהמנוח ביקר במוסך; עדות ב. מנהל אחזקת הבניין בו התגורר המנוח, שהעיד שהמנוח נשאר בשליטה כל הזמן, גם שבועות ספורים לפני פטירתו, כשהיה שבר כלי וכי היה נראה לו שמשפחתו של המנוח הינה משפחה מלוכדת.

     

    עדות חשובה הינה של חברו של המנוח ש. מ. שהעיד כי בני המשפחה טיפלו במנוח במסירות והזמינו אותו לבתיהם לצורך התאוששות, ובסוף כל תקופת התאוששת שכזאת חזר לביתו ב*****, המשיך להיות עצמאי, פעיל ואף המשיך לנהוג במהלך תקופה זו. מר מ. העיד שהמנוח והוא היו הולכים לעשות יחד קניות במרכז המסחרי ושהמנוח שמר על שליטה במצב עד לימיו האחרונים. ובנוסף, במועד עריכת הצוואה היה המנוח אצל האח נ., אשר בכלל שהה בחו"ל, ולא שהה אצל הנהנה. אף אין חולק כי לאחר אותו אשפוז שלאחריו חתם המנוח על צוואתו התייצב והתחזק מצבו הרפואי של המנוח, הוא היה עצמאי וצלול ויכול היה לבטל את צוואתו ככל שלא שיקפה את רצונו, אך לא עשה כן.

     

98. לסיכום, מדובר בטענה לא מבוססת, ולא הוכח כי הייתה כל השפעה כל שהיא, קל וחומר בלתי הוגנת ,על המנוח, והצוואה שיקפה את רצונו הברור והחופשי של המנוח.

    טענת הזיוף

     

99. הטענה לפיה זויפה חתימת המנוח על הצוואה נסתרת מניה וביה מכל המפורט לעיל. לבית המשפט הוגשה צוואה אחת לקיום, כאשר נחתמו עותקים נוספים. אין כל צורך להחליט איזו צוואה לקיים (הצוואות זהות בתוכנן), בניגוד לטענות המתנגד, כי אם יש לקיים את הצוואה שהונחה לקיום.

     

100. כאמור, על אף החלטת בית המשפט בתחילת ההליך כי יש להגיש בקשות מקדמיות תוך שלושים יום, הרי שמאז פתיחת ההליך, הוגשו בקשות רבות לבית המשפט שבעיקרן גילוי מסמכים רבים, ומינוי מומחה לבחינת כשרותו של המנוח. המתנגד המתין עם בקשתו למינוי מומחה לכתבי יד זמן רב לאחר שהתקיימו הליכים מקדמיים מרובים, והגיש בקשתו למינוי מומחה לכתב יד לאחר קבלת חוות דעת המומחה לפיה המנוח היה כשיר לחתום על צוואתו במועד החתימה, ונוכח סיבות אלו ונוספות נדחתה הבקשה כאשר נקבע כי ממילא הראיה הטובה ביותר להוכחת טענת הזיוף הנטענת הינה באמצעות העדים לצוואה, ואכן עדי הצוואה העידו כי המנוח חתם בפניהם על הצוואה. משכך, אף טענה זו נדחית.

     לסיכום – 

      

101. הונחו לפני עדויות רבות המוכיחות כי הצוואה נערכה ונחתמה בהתאם לרצונו של המנוח ובהיותו כשיר להבין טיבה ולחתום עליה. עדויות העדים, בהם עדות עו"ד ש. ששפכה אור והתייחסה באופן ספציפי לרצון המנוח כפי שנאמר לו, לכך שהמנוח היה ברור בכוונותיו, שבועיים לאחר חתימת הצוואה; חוות דעת המומחה; עדויות העדים (אף מטעמו של המתנגד) אשר העידו כי פגשו את המנוח לאחר מועד חתימת הצוואה והוא היה כשיר קוגניטיבית; עדות עורך הצוואה בפני שטח המנוח את רצונו בכל הנוגע לאשר יעשה בעיזבונו לאחר לכתו לבית עולמים, אשר היה אף עד הצוואה, ועדות עדת הצוואה הנוספת. וכן, עמדו לפני הסיבות שהובילו את המנוח לחתום על צוואה המדירה את בנו מעיזבונו. הוכח כי חתימת הצוואה לא הייתה גחמה של רגע, לא הייתה מחטף שבוצע על ידי מאן דהוא, כי אם רצונו הברור של המנוח, כוונה ברורה, מתוך מחשבה והבנה כי איבד את הקשר עם בנו, מתוך מחשבה כי דאג לבנו באמצעות הרכוש שקיבלה, שלא בצדק לטעמו, האם, ואינו מוכן להעביר כספים נוספים שאולי יפלו לידיה. עלה אף כי למנוח לא היו הרהורי כפירה על חתימת הצוואה והיה שלם עם מעשיו.

      

102. כאמור, בהליך זה אין עסקינן בסוגיית האשמה והסיבה לנתק בין האב לבנו, כי אם בעובדה כי האב היה כאוב את הנתק מבנו, אותו אהב אהבת נפש, כי חש שדאג די לעתיד בנו, ולא היה מעוניין ליתן לו יותר מרכושו.

      

103. לסיכום, מצאתי לדחות את כל טענות ההתנגדות, ולהורות על קיום צוואת המנוח מיום ******.

     הוצאות

      

104. ולסוגיית ההוצאות. תקנה 152 לתקנות קובעת כי: "בתום הדיון יפסוק בית המשפט הוצאות סבירות והוגנות, זולת אם מצא שקיימים טעמים מיוחדים שלא לחייב בהוצאות כאמור".

      

     בתקנה 153(ג) נקבע כי "בקביעת שיעור ההוצאות יתחשב בית המשפט בין השאר, בשווי הסעד שנפסק וביחס שבינו לבין הסכום שנתבע, בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון, במורכבות ההליך, בהשקעת המשאבים בהכנסתו ובניהולו ובסכום ההוצאות שהתבקש". ועוד נפסק בתקנה 155 (א) כי על בעל הדין לפרט בסיכומים באופן מפורש ומפורט את ההוצאות שנדרשו ויצרף אסמכתאות, וכך נעשה בענייננו.

      

     בית המשפט העליון הבהיר ברע"א 2507/24 לבון נ' ד"ר שרון (14.4.2024) כי "... ברירת המחדל היא חיוב בהוצאות, כאשר נדרשים טעמים מיוחדים על מנת שלא לעשות כן".

      

105. כל אחד מהצדדים פרט את ההוצאות שנגרמו לו בעטיו של ההליך ותבע לקבלם עם קבלת עמדתו; המבקש ציין כי שכר הטרחה אותו שילם והוא מחויב בו, ביחד עם הוצאותיו בגין חוות דעת המומחים התייעצות מקצועית והוצאות נוספות עמדו על סך של 277,000 ₪ ואילו המתנגד מצדו טען להוצאות בסך של 295,690 ₪ בגין אותם מרכיבים.

      

     המתנגד אינו חולק על כך שיש לפסוק שכר טרחה ריאלי, בגין הוצאות שהוצאו בפועל, וכי ההוצאות שנתבעו הינן ריאליות.

     בנסיבות אלו, נוכח אורך ההליך אשר נבע בין היתר נוכח התנהלות המתנגד, היקף ההליך ומורכבותו, אני מוצאת לחייב את המתנגד בהוצאות המבקש בסך של 150,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 60 יום ממועד קבלת פסק הדין.

      

     פסק הדין יפורסם בהשמטת פרטים מזהים.

      

      

      

      

     ניתן היום, ד' תשרי תשפ"ה, 06 אוקטובר 2024, בהעדר הצדדים.