לפנינו ערר על החלטת המשיבה הדוחה את בקשת העורר לקבלת קצבה חודשית לפי חוק ההטבות.
המחלוקת בין הצדדים נסבה על גרסת העורר והוכחתה.
טרם ניכנס להכרעה עצמה נאמר מספר דברים שדומה שאינם נעימים לאוזן אך לטעמנו יש לומר אותם. מדובר בהליכים שהדין מאפשר לנהלם לאחר שחלפו כ-70 שנים ממועד האירועים הרלבנטיים.
הקושי הראייתי הוא נחלת שני הצדדים, העוררים מצד אחד שמתקשים מאד להציג ראיות ולהביא כיום עדים ומצד שני המשיבה שגם היא מתקשה לשחזר אירועים ולהביא עדויות וראיות מטעמה.
נראה כי אין לעניין זה אח ורע בשום שיטת משפט בעולם, נדמה שאין אף טריבונל שיפוטי למעט וועדות הערר בישראל שיהיה מוכן לשמוע ולקבל עדויות שמיעה ממי שהיו בזמנים הרלבנטיים עוברים או תינוקות רכים והם גם בעלי דין להם עניין ממשי בהליך.
הכתובת לשינוי מצב אבסורדי זה איננה הרשות השיפוטית אלא שתי הרשויות האחרות. אם הציבור הישראלי, הרשות המחוקקת והרשות המבצעת סבורים שיש לפצות את ניצולי השואה שאינם נכנסים או עד כה לא נכנסו בגדר חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז-1957, הם לא צריכים לשלוח את אותם ניצולים לבתי המשפט לנהל הליכים שבראיה משפטית הם לא פחות מהזויים. הדרך לפתיחת פתח להכרה סבירה ושקולה, נכונה וצודקת בשים לב לשינויים הרבים שהתחוללו בתחום משפטי זה בשנים האחרונות עוברת במסדרונות הכנסת ובמשרדי הממשלה הקשורים לנושא ניצולי השואה.
ומן הכלל אל הפרט:
העורר נולד בתאריך 7.4.41 בעיר טקוץ' שברומניה, עיר זו נמצאת בחבל מולדובה. על פי גרסת העורר, הוא והוריו הגיעו לעיר טורדה (הנמצאת בחבל טרנסילבניה) שם הוכנסו למחנה שעצם קיומו איננו שנוי במחלוקת. העורר איננו יודע כיצד הגיעו הוריו לאותו מחנה, על ידי מי ובאיזה אופן נבחרו דווקא הם להישלח למחנה, העורר למעשה איננו יודע שום דבר על המחנה, ועל נסיבות השהייה בו.
העורר טוען כי לאחר תקופה מסוימת שוחררו הוריו שיצאו מהמחנה כשהן חולים מאד, עם יציאתם, לפני תום המלחמה, חזרו לעיר טקוץ' ברם למרבה הצער נפטרו שניהם זמן קצר לאחר מכן ועוד לפני תום המלחמה. העורר טוען כי פטירתם ארעה עקב העבודות והתנאים במחנה אשר גרמו למחלות הוריו.
העורר נשלח לבתי יתומים שונים (לא בעיר טקוץ') ולטענתו חזר לטקוץ' רק לאחר שסיים את השהייה בבית היתומים.
העורר הביא לעדות את הגב' יהודית אסף אשר מבוגרת ממנו בכשמונה שנים ואשר העידה כי משפחתה גורשה לעיר טקוץ' שם מצאה את עצמה מתגוררת בסמוך למשפחת העורר. יום אחד נעלמה משפחת העורר מבלי שאיש ידע מה אירע ואחר כך חזרה המשפחה ואז סיפרו הם ששהו במחנה טורדה וכי חלו עקב העבודות. לימים אכן נפטרו הורי העורר והוא נשלח לבית יתומים.
הגב' יוסף הבהירה שאת העורר פגשה במקרה לפני כ-15 שנים בישראל שכן גם כיום הם מתגוררים בסמוך והיות והיה ידוע כי היא הגיעה לישראל מהעיר טקוץ' הופיעה אצלה יום אחד אשת העורר כדי להתייעץ ולקבל ממנה הדרכה כיצד להגיע לבית הקברות בטקוץ' שם קבורים הורי בעלה. כששאלה הגב' יוסף מה שם המשפחה, הופתעה לגלות כי מדובר באותה משפחה שגרה בשעתו ליד משפחתה שלה וכי יעקב שרון (העורר) הוא אותו ינקו שירדינג שאותו הכירה כפעוט.
העורר עומת עם תביעה שהגיש לקרן הסיוע ואשר ממנה עולה בחלקה גרסה אחרת על פיה נרצחו הוריו ע"י הגרמנים בטקוץ' והוא הושם בבית יתומים מגיל 3 ואילך. המחנה או העיר טורדה אינם מוזכרים באותה תביעה.
ב"כ הצדדים סיכמו ויש לומר כי במקרה דנן התלבטנו לא מעט.
עדות העורר הייתה בעייתית, התגלו בה סתירות מול עדות הגב' יוסף כאשר הסתירה המהותית יותר נגעה לשאלה מתי נפגשו לראשונה לאחר המלחמה כאשר העורר טען כי הדבר קרה בהיותו בן כ-17 שנים ברומניה בעוד הגב' יוסף טענה כי הדבר קרה בישראל לפני כ-15 שנים.
כאן יש לומר מילה על עדותו של העורר, ניכר היה בה שהוא שרוי במצוקה והמצוקה נבעה מכך שהוא באמת לא יודע את כל הפרטים והעובדות והוא לא מסוגל להגן על גרסתו או לבססה בדרך כל שהיא.
בשלב מסוים בחקירה הנגדית הוא נכנס למגננה ואז החל לומר דברים הפועלים כנגדו והיוצרים סתירה עם גרסתו הקודמת ועם עדות הגב' יוסף.
אך לא רק זאת, ראינו לפנינו אדם אשר התייתם מהוריו בגיל מאד צעיר, ספק אם יש לו זיכרון כלשהו מהם וברור כי לא מהם שמע את סיפור חייו, ראינו אדם שבמידה מסוימת, חלק מזהותו נמחקה, אדם שבזמנים בהם שהה בבתי יתומים, נותק לגמרי מהמשפחה הגרעינית וגם על אחיו לא ידע. קשה לבוא בטענות לאדם כזה על כך שאיננו מסוגל לספר את סיפור חייו בשנים הרלבנטיות באופן קולח, קוהרנטי, מבוסס ומשכנע.
במקרה דנן אנו סבורים שיש לראות את התמונה השלמה, ככל שעדות העורר הייתה מהוססת יותר, דווקא עדות הגב' יוסף הייתה רציפה, ברורה, עקבית ועשתה רושם מהימן. אנו מאמינים לה שהורי העורר חזרו לטקוץ' לאחר שנעלמו ללא כל הודעה וסיפרו כי שהו במחנה בטורדה שם גם חלו. אנו סבורים כי יש טעם בטענת הגב' יוסף לפיה משפחת העורר עזבה את טקוץ' לא בגלל גירוש אלא בניסיון לשפר את מצבם במקום אחר ובדרך כלשהי נתפשו והוכנסו למחנה.
אנו סבורים כי גם את התביעה לקרן הסיוע ניתן לקרוא ולהבין באופן שיסתדר עם גרסת התובע, הרי גם הוא טען שהוריו נפטרו בעיר טקוץ' לאחר ששוחררו מהמחנה, הוא טען שהם נפטרו עקב מחלות בהן חלו במחנה והדברים יכולים להסתדר ולו חלקית עם הגרסה הפשטנית שבתביעה :"הנאצים הרגו את הורי במחנה עבודה, הורי נרצחו ע"י הנצים ואני הייתי מגיל 3 בבית יתומים"
אמת, באותה גרסה העורר איננו טוען ששהה עם הוריו במחנה ברם גם איננו מספק גרסה פוזיטיבית אחרת בדבר שהייה במקום כלשהו או עם אדם כלשהו כלומר איננו מספק גרסה סותרת. אין דין גרסה חסרה כדין גרסה סותרת.
כאמור, במקרה דנן התלבטנו לא מעט, ב"כ המשיבה בחקירה נגדית נוקבת הצליח להציג את עדות התובע כעדות בעייתית ובסיכומיו הדגיש את החולשות שבגרסה והפנה לאי העמידה בנטל.
בסופו של יום כאשר נבדקה הגרסה במאזן ההסתברות הנדרש ובשים לב לעדותה של הגב' יוסף, הגענו למסקנה שגם אם בקושי, הגרסה הוכחה במאזן המינימלי הנדרש ולכן מתקבל הערר.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה בנקודה משפטית ותוך 60 יום.
ניתן היום, כ"א כסלו תשע"ו, 03 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.
|
|
|
|
|
|
|
אהרון שדה, שופט
יו"ר הוועדה
|
|
דר' נעמי אפטר
חברת הוועדה
|
|
עו"ד צפורת בלאושטיין
חברת הוועדה
|