ח. נ' לישע

תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף.

רקע כללי

התובע, תושב עזה, יליד xx.xx.64, עבד אצל הנתבע בעבודות בניין. התביעה הוגשה עקב טענתו כי ביום 19.04.00 עבר תאונת עבודה כשנדרש להרים פלטות בטון מהרצפה להרכבה על הקיר. לטענתו נדרש להרים משקל כבד מדי ועל כן הוא טוען לרשלנות המעסיק ולהפרת חובות חקוקות.

בין הצדדים התגלו מחלוקות בנוגע להתרחשות האירוע עצמו, בנוגע לנזק הנטען על ידי התובע וכן עלתה טענת התיישנות, מאחר שהתביעה הוגשה במאי 2013 בנוגע לאירוע שהתרחש לטענת התובע באפריל 2000.

התאונה

אתחיל ואומר כי בכל הנוגע להתרחשות התאונה, שינה הנתבע גרסתו חדשות לבקרים ולמעשה עבר מהכחשה מוחלטת של עצם התרחשות התאונה בכתב ההגנה, דרך מתן גרסאות שונות לגביה ועד לאישור גרסתו העובדתית של התובע בסיכומים. למותר לציין כי יש לכך השלכה משמעותית על מהימנותו של הנתבע.

בכתב ההגנה טען הנתבע כי התובע עבד אצלו כטפסן ובשום שלב לא נדרש להרים או להתקין פלטות בטון. בסעיף 9(ד) לכתב ההגנה הכחיש הנתבע את עצם קרות התאונה, אולם טען כי ככל שהתרחשה היא הייתה באחריותו הבלעדית של התובע ונגרם לתובע בעטיה נזק מינורי בלבד.

בתצהירו שב הנתבע והכחיש כליל כי התובע נפגע בעת שעבד אצלו (סעיפים 9, 11 ו - 27 לתצהירו – "אני עד היום בטוח ומצהיר בוודאות שלא הייתה כל תאונה בעבודה"). הנתבע הוסיף במסגרת תצהירו נדבך נוסף להכחשה כשטען כי התובע סבל מבעיות גב ו והנתבע ידע על כך ועל כן הנתבע מעולם לא ביקש מן התובע להרים משאות כבדים. לאור העובדה כי לתצהיר התובע צורפו טפסים שהנתבע חתום עליהם, אשר מופנים למל"ל ומתבקשת בהם הכרה באירוע כתאונת עבודה, טען הנתבע בתצהירו כי מילא את הטופס שצורף כנספח 4 לתיק המוצגים של התובע (ע' 45) רק כדי לסייע לתובע לקבל טיפול רפואי בישראל, מאחר שהתובע טען כי בעזה אין רופאים טובים. לגבי הטופס שצורף כנספח 5 לתיק המוצגים של התובע (ע' 47-49) טען הנתבע בתצהירו כי מילא אותו לאחר שבית החולים ביקש ממנו תשלום עבור הטיפול בתובע ועל כן מילא את ההודעה על פגיעה בעבודה (סעיף 23 לתצהיר הנתבע). עוד טען הנתבע בתצהירו כי רק כשחתם על התצהיר שם לב שנספח 4 האמור הוא טופס למל"ל וקודם לכן סבר שמדובר בטופס לקופת חולים (סעיף 9 לתצהיר).

לעניין הרמת פלטות הבטון שלל הנתבע בתצהירו (כפי שעשה בכתב ההגנה) כי התובע התבקש להרים פלטות בטון. הנתבע טען כי לא היה מבקש מטפסן לעשות עבודות סבלות וכי על מנת להרים פלטות מן הסוג הנטען צריכים לפחות שלושה עובדים. יתר על כן הנתבע הוסיף וטען כי אין אצלו משטחים מסוג זה (סעיף 33 לתצהירו).

הנתבע חזר על גרסתו זו גם בעדותו בבית המשפט. כך, בע' 19 ש' 9-13 הסביר הנתבע שחתם על הטפסים כדי לעזור לתובע, הבהיר כי התובע סבל מבעיות גב קשות ונעדר בגינן פעמים רבות מן העבודה והוא חתם על המסמך כדי שהתובע יקבל טיפול בבית חולים בישראל. הנתבע הבהיר בעדותו כי מה שכתב בטפסים (נספחים 4 ו – 5 למוצגי התובע) אינו אמת (ע' 19 ש' 26-27). הנתבע הדגיש "נתתי לעובד מכתב לקבל טיפול רפואי במדינת ישראל עקב שהוא לא קיבל טיפול רפואי אצלם בשטחים ולאחר תחנונים של מספר חודשים שאני אעזור לו, שהוא סבל בגב שלו." (ע' 19 ש' 29-31). הנתבע חזר על עמדתו כי התובע כלל לא נפגע אצלו (ע' 21 ש' 23), עם זאת טען כי למרות בעיות הגב שלו, הנתבע היה עובד טוב (ע' 23 ש' 14).

הנתבע הגדיל לעשות וטען בעדותו כי במועד התאונה הנטענת לא היה לו כלל אתר עבודה בעין הבשור, המקום בו לכאורה אירעה התאונה, אלא היה רק אתר במפעל סופריור בשדרות (ע' 20 ש' 17). כשנשאל מדוע חתם על טופס בו רשום כי התובע עבד באתר בעין הבשור השיב הנתבע כי זה היה הדבר היחידי שיכול היה להגיד כדי שהתובע יקבל טיפול לגב וכי בסופריור אין פלטות (ע' 20 ש' 24). הנתבע נשאל אם לאחר שגילה שהתובע "סידר" אותו ולקח את המסמך על מנת לקבל הכרה מביטוח לאומי כנפגע עבודה, הוא פנה לביטוח הלאומי כדי להעמיד אותם על טעותם והשיב בתחילה שלא (ע' 20 ש' 31) ולאחר מכן טען שפנה טלפונית לביטוח לאומי (ע' 21 ש' 3 ו – 12).

הנתבע אם כן, בגרסה מתפתחת, בכתב ההגנה, בתצהיר ובעדותו, שלל את גרסתו העובדתית של התובע לגבי כל היבט של האירוע הנטען, העלה גרסה לעניין כאבי גב של התובע והעיד על עצמו כי חתם על טפסים כוזבים.

למרבה התדהמה, בסיכומיו, חדל הנתבע מהכחשת התרחשות התאונה ואף לא הכחיש את אופן התרחשות התאונה כפי שנטען על ידי התובע. בסעיף 4 לסיכומים כותב הנתבע כך:

"התאונה התרחשה כאשר התובע יחד עם פועל נוסף אחיו של התובע הרימו פלטת בטון במשקל שבין 60 ל – 70 קילוגרם...".

נוכח שינוי זה של 180 מעלות, יש לתמוה, כיצד זה מסכים לפתע הנתבע לגרסת התובע ויתר על כן, מדוע נדרשו חקירות נגדיות בנוגע לאופן התרחשות התאונה אם הנתבע אינו חולק על גרסת התובע?

זאת ועוד, לפתע בסיכומים טען הנתבע כי הרמת פלטות במשקל של 60-70 ק"ג, הייתה פעולה שהתובע ביצע פעמים רבות במהלך עבודתו כטפסן (סעיף 4 סיפא). מעבר לטענת הנתבע בסיכומי התשובה כי מדובר בטענה עובדתית חדשה שאין מקום לטעון אותה בסיכומים, הרי שטענה זו עומדת בסתירה לטענת הנתבע בתצהירו ובכתב ההגנה שהגיש כי התובע היה טפסן ולא נדרש להרים משאות כבדים, כי התובע סבל מבעיות גב ועל כן הנתבע בכל מקרה לא דרש ממנו להרים משאות כבדים וכי בכלל אין אצל הנתבע פלטות מן הסוג הזה.

מן השילוב של כתב ההגנה, התצהיר ועדותו של הנתבע עולה כי הנתבע טען כי מילא טפסים כוזבים לביטוח לאומי כדי לסייע לתובע לקבל טיפול מיטבי בישראל, אולם מן הסיכומים עולה כי כעת טוען הנתבע כי הטפסים אינם כוזבים. יתר על כן, הסכמת הנתבע לגרסה העובדתית של התובע בסיכומים מובילה למסקנה הלא נעימה, כי הנתבע העיד עדות שקר בבית המשפט. כיצד ניתן אם כן לקבל טענה כלשהי של הנתבע, כשהוא טוען פעם אחר פעם שהוא משקר? תחילה בדיווח לביטוח הלאומי ולאחר מכן במשתמע, בתצהירו ובבית המשפט? כיצד ניתן לקבל גרסה כלשהי של הנתבע, כשהוא משנה גרסתו חדשות לבקרים ומתקשה למסור גרסה אחת פעמיים ברציפות?

נוכח האמור לעיל, במישור העובדתי אני מקבלת את גרסת התובע, היינו, שהתובע הרים פלטות בטון ביחד עם אחיו ביום 19.04.00. פלטות הבטון היו במשקל שבין 60 ל – 70 ק"ג ובמהלך ההרמה נפגע התובע בגבו, בדי עבד התברר כי שבר שתי חוליות בגב. אציין כי לעניין משקל הפלטות, התובע לא טען כי שקל אותן, אולם בעדותו נתן הסבר סביר למסקנתו בעניין זה. התובע הסביר כי שק מלט שוקל 50 ק"ג ומכאן מסקנתו לעניין משקל הפלטות. התובע מסר הערכה זו למומחה מטעם בית המשפט ולמומחה מטעמו מסר הערכה של 60 ק"ג ומכאן שיש לקבוע כי מדובר בפלטות ששוקלות בין 60 ל – 70 ק"ג ואם התובע ואחיו הרימו אותן ביחד, הרי שכל אחד מהם נשא משקל של 30-35 ק"ג.

טענות הצדדים לעניין התיישנות

מדובר בהליך שני בגין אותה תאונה. התובע הגיש תביעה ביום 15.04.07, אולם לאחר שהתובע לא הצליח להיכנס לארץ על מנת להיבדק, התביעה נמחקה (להלן: "ההליך הקודם").

הנתבע טוען כי התביעה הראשונה הוגשה 4 ימים לפני תום תקופת ההתיישנות ולאחר שלא קודמה על ידי התובע הורה בית המשפט ביום 29.04.12 על מחיקתה אלא אם תתקבל הודעה של התובע תוך פרק זמן שהוקצב לו ומשלא התקבלה הודעה נמחקה התביעה מחוסר מעש. לטענת הנתבע, אף אם לא ניקח בחשבון את כל התקופה שהתביעה הראשונה הייתה תלויה ועומדת, חלפו לפחות שמונה שנים מיום האירוע ועד להגשת התביעה כאן ביום 01.05.13.

התובע טוען כי יש לדחות את טענת ההתיישנות. התובע מסתמך בעניין זה על תגובה שהגיש ביום 15.09.13 בנוגע לטענת ההתיישנות (ע' 63-77 למוצגיו) ועל הודעה מיום 10.10.13 על צרופותיה.

התובע מפנה להחלטת בית המשפט מיום 29.04.12 במסגרת ההליך הקודם, אשר אפשרה לו להודיע לא יאוחר מיום 01.11.12 אם חל שינוי שיאפשר לו להיכנס לארץ להיבדק. לטענתו, למרות שביום 31.10.12 הגיש הודעה, סבר בית המשפט כי ההודעה הוגשה באיחור ומצא לנכון להותיר את ההחלטה על מחיקת התביעה על כנה, במסגרת החלטה מיום 08.11.12. אציין כבר עתה כי ההליך שלפניי אינו הליך ערעור על החלטה זו של בית המשפט בהליך הקודם ועל כן לא ניתן לדחות את טענת ההתיישנות, על בסיס טענה זו של התובע, הדורשת התערבות בהחלטת בית המשפט בהליך הקודם.

טענה נוספת של התובע היא כי ההחלטה שסגרה את ההליך הקודם ניתנה ביום 08.11.12 ולא ביום 29.04.12 ולחילופין יש לקבוע שלאור ההחלטה מיום 29.04.12, החלטה זו הייתה החלטה זמנית עד יום 01.11.12. בשני המקרים לטענת התובע חלפה פחות משנה בין מחיקת ההליך הקודם לבין הגשת התביעה הנוכחית.

התובע טוען עוד כי ההחלטה מיום 29.04.12 ניתנה בהיעדר הצדדים כך שהמועד הקובע הוא מועד ההמצאה והיא הומצאה לתובע רק ביום 09.05.12. התובע מציין כי העותק של ההחלטה שהומצא לתובע, נושא תאריך 01.05.12 בחותמת "העתק זה נכון ומתאים למקור". על כן יש לקבוע כי התביעה הוגשה מחדש קודם שחלפה שנה מהמצאת ההחלטה על המחיקה.

טענה נוספת של התובע היא כי חל בענייננו סעיף 14 לחוק ההתיישנות תשי"ח 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") וכי יש לקבוע כי על הנסיבות שמנעו מהתובע לקיים את הבירור המשפטי בהליך הקודם חל סעיף זה ועל כן אין לקחת בחשבון תקופת ההתיישנות את פרק הזמן האמור. התובע מפנה להחלטה בבר"ע (מחוזי נצ') 2/10 מ.ר. חומרי בנין והובלות בע"מ נ. כחלות.

לטענת הנתבע, סעיף 16 לחוק ההתיישנות לא חל כאן מאחר שהתביעה הוגשה 4 ימים לפני תום תקופת ההתיישנות ולא התבררה לגופה עד שנמחקה. התביעה כאן לא הוגשה תוך שנה מיום 29.04.12 אלא לאחר מכן. השאלה מתי התקבלה ההחלטה אצל התובע לא הוכחה. הוא טען כי קיבל את ההחלטה ביום 09.05.12, אולם הדבר נטען על סמך תאריך שנכתב על גבי ההחלטה בכתב יד. גם בהליך כאן, ביום 29.11.15 קבע בית המשפט כי החלטה שניתנה ביום 22.11.15 נצפתה על ידי התובע בנט המשפט ולא ניתן לקבוע כי החלטת המחיקה לא הומצאה מידית לתובע באמצעות נט המשפט. התובע מציין בתשובה כי ההחלטה מיום 29.04.12 טופלה במזכירות רק ביום 01.05.12 ולא נשלחה אליו כלל לפני כן ועל כן וודאי שלא התקבלה אצלו קודם לכן. על כן לטענת התובע, הגשת התביעה ביום 01.05.13, היא הגשת התביעה במסגרת השנה בהתאם לסעיף 16 לחוק ההתיישנות.

לטענת הנתבע, לפי סעיף 27 לחוק ההתיישנות ניתן לדחות תביעה בשל שיהוי בהגשתה גם אם לא התיישנה. לטענת הנתבע נגרמו לו נזקים רבים בשל השיהוי בו הוגשה התביעה.

התובע מציין כי פנה לנתבע באמצעות בא כוח כבר ביום 21.01.04 בדואר רשום ולא נענה (ע' 79-80 לתיק המוצגים) וכן לפי המכתב קדמו לפנייה זו שיחות טלפון, על כן עוד לפני ההתנתקות הייתה לנתבע הזדמנות לבדוק ולחקור את מצבו של התובע.

טענת ההתיישנות – דיון והכרעה

סעיפי חוק רלוונטיים:

14.בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו נמצא אחד מבעלי הדין בשטח מדינה, שמחמת התנאים שהיה נתון בהם שם או מחמת היחסים שהיו שוררים בין אותה מדינה לבין מדינת ישראל לא יכול היה, הוא או בעל דינו, לקיים את הבירור המשפטי.

בסעיף זה –

"שטח מדינה" – לרבות כל ארץ חסות וכל שטח התפוס למעשה בידי מדינה;

"בעל דין" – לגבי נכס המוקנה לאפוטרופוס על נכסי נפקדים, לאפוטרופוס על נכסי גרמנים או לממונה על רכוש האויב – מי שהיה בעל הנכס האמור ערב ההקנייה, ולגבי נכס שבניהולו של האפוטרופוס הכללי – בעל הנכס.

15.הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה.

16.נתעכב מנין תקופת ההתיישנות כאמור בסעיפים 10 ו-12 עד 15, לא תסתיים התקופה לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו חדל העיכוב; נתעכב מנין התקופה כאמור בסעיף 11 – לא תסתיים התקופה לפני שעברו לפחות שנתיים מן היום שבו חדל העיכוב.

אני סבורה כי יש לדחות את טענת ההתיישנות. אני סבורה כי את סעיף 14 לחוק ההתיישנות יש להחיל בענייננו לא רק על התקופה בה התנהל ההליך הקודם, אלא אף לאחר מכן, שכן עלה הן מהודעת התובע במסגרת ההליך הקודם (ע' 72 לתיק המוצגים של התובע) והן מן ההליך אליו הפנה בהודעה זו (בג"ץ 9408/10 המרכז הפלסטיני לזכויות אדם נ. היועץ המשפטי לממשלה ואח'), כי אף ביום 31.10.12, לא הסתיים המצב בו התובע לא יכול היה להיכנס לארץ בשל המצב מול רצועת עזה.

במסגרת הדיון בבג"ץ הנזכר לעיל, עלתה הסוגיה של כניסת פלסטינים ארצה במסגרת הליכים אזרחיים והמדינה התבקשה לגבש נוהל בעניין זה ובסופו של יום ביום 23.06.13 העתירה נמחקה לבקשת העותר שם ובית המשפט העיר:

"רשמנו לפנינו את הודעת המשיבים מיום 20.05.13, בעקבות החלטתנו מיום 29.01.13, ואנו יוצאים מן ההנחה כי כל האמור בה ובנספחיה יקבל תוקף בעבודת גורמי המדינה בהמשך."

כלומר ניתן להניח כי רק במהלך שנת 2013, התגבש הנוהל לאפשר כניסתם של תושבי רצועת עזה לישראל במסגרת הליכים אזרחיים. אוסיף לכך כי גם במסגרת ההליך כאן, שכאמור לעיל החל ביום 01.05.13, המותב הקודם שדן בתיק, לא הכריע בשאלת ההתיישנות כשאלה מקדמית, מאחר שגם במועד זה לא היה ברור אם הסתיימה המניעה להיכנס לארץ לצורך בדיקת התובע וראה ההחלטה מיום 13.10.13 במסגרת בקשה 1.

במצב זה, אני סבורה כי לא ניתן לקבל את הטענה כי התובענה התיישנה ויש לקבוע כי חל בענייננו סעיף 14 לחוק ההתיישנות והתביעה הוגשה במסגרת השנה שמתיר סעיף 16 לחוק ההתיישנות, כשהמניעה לעניין סעיף 14 לא חלפה באפריל 2012 וייתכן כי אף כשהוגשה התביעה כאן הייתה עדיין מניעה.

לא מצאתי כי יש לדחות את התביעה בשל השיהוי בהגשתה. לשאלת הנזק הראייתי, ככל שנגרם כזה לנתבע, אתייחס גם בהמשך הדברים. למעלה מן הצורך אציין כי אילו הודה הנתבע מהיום הראשון שפנה אליו התובע באמצעות בא כוח בשנת 2004, כפי שמצא לנכון לעשות בסיכומים בהליך הנוכחי, כי הייתה תאונה וכי נסיבותיה היו כמתואר על ידי התובע – ייתכן ולא היה מתנהל הליך או בכל מקרה כי הוא מסתיים לפני זמן רב ועל כן לפחות חלק מהנזק הראייתי שנגרם לנתבע, נגרם בשל התנהלותו שלו. ראה בהקשר זה ע"א 3496/15 בבלפור נ. גבעת מרום בע"מ ואח' לעניין הפעלת כוחות משפטיים בתום לב.

אחריות הנתבע – טענות הצדדים

התובע טען כי על הנתבע מוטלת אחריות לנזק הגוף שנגרם לו בעילה של רשלנות ובעילה של הפרת חובה חקוקה. לעניין החובות החקוקות טוען התובע כי הנתבע הפר חובות בפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש] תש"ל 1970, בתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בנייה) תשמ"ח 1988, בתקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי) תשנ"ז ועוד.

לטענת התובע, נוכח הכחשתו הגורפת של הנתבע את התרחשות האירוע בכתב ההגנה ובתצהירו, הוא אינו יכול לטעון כטענה חלופית שלא התרשל. התובע מפנה לתקנה 72(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד 1984. התובע מציין כי החריג לתקנה זו הוא הצהרה של הטוען כי העובדות אינן ידועות לו כהוויתן, אולם בענייננו הדברים נמצאים בידיעתו האישית של הנתבע. כמו כן טוען התובע כי קיים השתק שיפוטי המונע העלאת טענות סותרות בהזדמנויות שונות.

לגופו של עניין טוען התובע כי הנתבע הנהיג שיטת עבודה לא בטיחותית, ללא השגחה של מנהל עבודה, ללא פיקוח וללא הדרכה לעובדים. לכך מוסיף התובע כי הנתבע או מי מטעמו לא פינו את התובע מיד לאחר התאונה לקבלת טיפול רפואי אלא נתנו לו לנוח בשטח עד סוף יום העבודה. התובע טוען כי התנהלות זו תומכת בטענה כי שלומם של העובדים לא היה בראש מעייניו של הנתבע.

התובע טוען כי חובת המעביד היא לוודא כי עובדיו יוכלו לבצע עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים, כשמשמעות הדבר היא הנהגת שיטת עבודה בטוחה ופיקוח על קיומה.

התובע טוען כי במקרה זה, העבודה נעשתה ללא פיקוח, לא ניתנה כל הדרכה כפי שנטען בסעיף 12 לתצהיר התובע ועל כך הוא לא נחקר, לא הוכח מינוי מנהל עבודה והופרו חובות חקוקות שאף בכך יש אינדיקציה לרשלנות.

הנתבע טוען כי לא בכל מקום שהביטוח הלאומי הכיר בתאונת עבודה, יש לקבוע כי המעביד התרשל. לטענת הנתבע בסיכומיו, התובע ביצע שנים ארוכות אותן עבודות של נשיאת משקל במהלך עבודות הטפסנות. התובע ואחיו הרימו 12 חלונות ביום ועל כן לא ברור כיצד אחראי הנתבע לפגיעה של התובע. לטענת הנתבע, התובע לא ידע להשיב מה לא עשה הנתבע טוב (ע' 14 ש' 10-11). עוד טוען הנתבע כי התובע יכול היה לבקש עזרה מאחיו ומעובד נוסף שהיה במקום. כשנשאל התובע מדוע לא ביקש סיוע מעובד שלישי שהיה במקום, טען שהם מסתדרים שניים (ע' 16 ש' 29-30).

הנתבע מוסיף וטוען כי התובע מבוגר בעשר שנים מהנתבע, הוא היה בעל ניסיון רב יותר בעבודה ובחיים ועל כן האחריות להרמת פלטת הבטון מוטלת עליו.

שני הצדדים הפנו לפסיקה התומכת לשיטתם בעמדתם ואתייחס אליה במסגרת הדיון להלן.

אחריות הנתבע – דיון והכרעה

אתחיל ואומר כי לא מצאתי לנכון לקבוע אחריות של הנתבע בנזיקין מן הטעם המוצע על ידי התובע, של העלאת טענות עובדתיות חלופיות בניגוד לתקנה 72 לתקנות. ההכחשה של האירוע, אילו דבק בה הנתבע, הייתה לגיטימית ורשאי הנתבע לצד הכחשת האירוע הספציפי לטעון באופן כללי להנהגת שיטות עבודה בטוחות, פיקוח וכיוצא בזה, אשר בגינם אין להטיל עליו אחריות נזיקית. ממילא הנתבע הסתפק בטענה כללית בעניין זה ולא עשה כל ניסיון להוכיח כי הנהיג שיטות עבודה בטוחות או שיטות עבודה כלשהן, כי קיים פיקוח על העובדים, הדריך אותם וכיוצ"ב.

נראה כי אין מחלוקת על חובת הזהירות המושגית של מעסיק כלפי עובדיו וראה בעניין זה למשל ע"א 663/88 שיריזיאן נ. לבידי אשקלון בע"מ. הנתבע באופן תמוה בסיכומיו טוען כי התובע מבוגר ממנו בעשר שנים ועל כן הוא שהיה בעל ניסיון חיים רב יותר וניסיון רב יותר בעבודה ועל כן אין מקום להטיל אחריות על הנתבע. אלא שאחריותו של מעסיק וחובת הזהירות שלו כלפיו עובדיו, אינה תלויה בפער הגילאים או הניסיון בינהם אלא בפער הכוחות בינהם ובחובות שמטיל הדין על מעסיקים ואינו מטיל על עובדים. אין בכך כדי לפטור עובד מן החובה לפעול בזהירות ועל פי הנחיות המעסיק ואין בכך כדי למנוע הטלת אשם תורם במקרים מתאימים, אולם ככלל, חובת הזהירות מוטלת על המעסיק והעסקת עובד מבוגר או מנוסה, אינה פוטרת אותו מחובה זו.

השאלה שיש לבחון היא אם קיימת במקרה זה חובת זהירות קונקרטית וככל שקיימת, אם הופרה ואם נגרם נזק כתוצאה מן ההפרה.

אתחיל ואומר כי לאור האמור בתצהירו של הנתבע, אין ספק שהוא עצמו סבור שבנסיבות הנטענות על ידו, הוא אחראי כלפי התובע בנזיקין ואסביר. בסעיף 12 לתצהירו הסביר הנתבע כי לא היה מעז לבקש מהתובע להרים משאות משום שהכיר את הגב הרגיש של התובע ממנו סבל כל השנים. הנתבע הפליג בתצהירו על בעיות הגב הקודמות של התובע ועל כך שהיה שוכב על הרצפה כדי להקל על עצמו. הנתבע טען כי כדי להרים פלטה מן הסוג הנטען על ידי התובע דרושים לפחות שלושה עובדים והוא לא היה מבקש מפועלים לעשות כן ובכלל אין לו משטחים כאלה (סעיף 33 לתצהיר הנתבע).

משהנתבע בסיכומיו, חזר בו מטענתו כי לא הייתה תאונה והסכים כי התאונה נגרמה כשהתובע הרים פלטות במשקל של 60-70 ק"ג, הרי שהנתבע עצמו מסכים שנהג באופן רשלני. לשיטת הנתבע, אין זה סביר להטיל על שני עובדים בלבד להרים פלטות שהרמתן דורשת לפחות שלושה עובדים, ובוודאי שאין מקום להטיל על אדם עם בעיות גב קשות הרמת משאות כבדים.

משהתברר כי הנתבע אפשר לתובע ולאחיו לבד להרים פלטות במשקל זה ודרש מן התובע להרים פלטות למרות בעיות הגב הנטענות, אין מנוס מן המסקנה כי הנתבע צפה את אפשרות הפגיעה בתובע והפר את סטנדרט הזהירות שהוא עצמו סבור שדרוש.

נוכח האמור לעיל בנוגע לחוסר המהימנות המוחלט של הנתבע, מאחר שהתובע הכחיש כל טענה בדבר בעיות גב קודמות והנתבע לא הביא כל תמיכה לטענתו בעניין זה, אינני מקבלת את טענתו לעניין בעיות הגב הקודמות של התובע (ואתייחס לסוגיית עברו הרפואי של התובע בהמשך). אינני מקבלת אף את טענת הנתבע כי אין לו פלטות מן הסוג שהתובע טען שהרים, שוב, מאחר שהנתבע עצמו חזר בו מטענה זו בסיכומיו ובכל מקרה מאחר שלא ניתן לתת אמון בגרסתו.

עם זאת, ניתן לקבל את עמדתו המקצועית של הנתבע, כי להרמת פלטות מסוג זה דרושים שלושה פועלים לפחות. אני מקבלת עמדה זו הן משום שטענה זו איננה טענה עובדתית, אלא חוות דעתו המקצועית של הנתבע כקבלן ועל כן על אף שאינו מומחה, מן הסתם לפחות הוא צריך לפעול לפי עמדתו שלו בעניין זה. אני מקבלת את הטענה גם משום שהפסיקה ראתה בהרמת משקל כזה ללא אמצעי עזר נאותים, הרמת משקל מופרזת. ראה בהקשר זה ע"א (מחוזי –חי') 4758/98 אורנים סיילנסר נ. מדינת ישראל ואח' שם בע' 514 נקבע:

"אין צורך בתקנות כדי לדעת שהרמת מטען במשקל של 30 ק"ג על-ידי עובד אחד ללא אמצעי עזר נאותים היא יצירת תנאי עבודה רשלניים.

רשאי השלטון להניח, שמעביד סביר יצפה נזק אפשרי שייגרם לעובדיו עקב הרמת משא כזה גם בהיעדר תקנות, ורשאית רשות ציבורית גם להניח שחברת ביטוח סבירה תבטח נזק כזה אם ייגרם."

הנתבע מצידו הפנה לפסיקה בה נדחו תביעות של תובעים שניזוקו בגבם עקב הרמת משקל כבד. עיינתי בחלק מפסיקה זו מאחר שחלק מפסקי הדין לא היו ניתנים לאיתור. להלן אתייחס לדברים.

בע"א 214/58 קירילין נ. סברנסקי פד י"ב ע' 1728, נקבע כי אין זה מוגזם להטיל על ארבעה גברים להרים משקל של 100 ק"ג. מפסק דין זה לכאורה עולה שהרמת משקל של 25 ק"ג סבירה וטענת הרשלנות נדחתה בין היתר משום שהעובד לא הראה כל סימן כי אינו מסוגל מבחינת גילו או בריאותו להרים משא כזה. בענייננו, הנתבע דווקא טען לתלונות רבות של התובע בעניין הגב. אולם גם אם אניח כפי שעשיתי כי לתובע לא היו בעיות גב קודמות, אני סבורה כי כאן מדובר היה בהרמה של משקל גבוה יותר, פעמים רבות והנתבע לא ניסה אפילו להוכיח כי נתן הדרכה כלשהי לעובדיו כיצד להרים משקל כבד או כי הנהיג שיטת עבודה כלשהי בנוגע להרמת הפלטות.

בע"א 421/66 כהן נ. חב' נוף בע"מ ואח' פד כב(1)76 נקבע שלא נדרשה הדרכה של המעביד לעניין החלפת גלגל וכן נקבע כי העובד יכול היה לבקש סיוע או לנסוע לתחנה הקרובה לתיקון תקרים. אלא שמדובר היה בנהג אוטובוס, אשר כפעולת לוואי לעבודתו, פעל להחלפת הגלגל ואילו בענייננו, הרמת הפלטות הייתה העבודה העיקרית של התובע או חלק ממנה, על כן לא יכול היה לתת למישהו אחר לעשות אותה במקומו.

בע"א 660/80 בוכריס לכדר נ. מדינת ישראל פד לו (2) 836 נקבע כי הנחיה להרים פועל שהתעלף אינה רשלנית אלא פעולת הצלה סבירה מצד המנהל. נקבע כי המנהל לא ידע עד אותו יום על בעיה כלשהי בכושר העבודה של התובע וכן כי עבודת התובע הייתה כרוכה תדיר בהרמת משאות כבדים והמשא שנדרש להרים לא חרג מגבולות אלה. נראה כי יש לראות פסק דין זה כחריג ולא כקובע נורמה של זהירות בעובדה, מאחר שמדובר היה בעובד שהתעלף ונדרש סיוע מידי בפינויו.

בת"א (מחוזי – חיפה) 573/90 גאבארין שאפע נ. ספורטן חדרה בע"מ, טייח נפגע כשסחב דלי טיט והתביעה נגד המעסיק נדחתה. אציין כי בעניין זה נקבע כי לא הוכח כי נגרם לעובד נזק כלשהו ובוודאי לא כזה שניתן לקשור להרמת הדליים. בהקשר זה ראוי להזכיר כי המעסיק שם טען כי העסיק איש מקצוע וותיק המכיר את עבודתו ועל כן אין להטיל עליו אחריות. בית המשפט דחה טענה זו וקבע:

"גישה זו איני נכון לקבל. אחריות המעביד לעובדו אינה יכולה להיבנות על סמך מקצועיותו המשוערת של העובד. על המעביד ליצור סטנדרט התנהגות וזהירות אחיד, מבית מדרשו הוא, ואל לו להסתמך על היות עובדו ותיק בתחום עשייתו."

כאמור לעיל התביעה שם נדחתה משום שלא הוכח נזק ולא משום שנקבע כי המעסיק לא התרשל. אוסיף כי בית המשפט ציין שם כי אילו היה מטיל אחריות היה קובע כי לעובד אשם תורם משמעותי, כי הוא ידע כיצד להרים דליים.

בע"א 5379/90 מתיתיהו נ. מדינת ישראל מורה העבירה שולחנות וכיסאות ונתפס לה הגב. נקבע כי מדובר בפעולה יומיומית ללא סיכון ואין חובה על מנהל בית המספר לנקוט צעדי זהירות מיוחדים או להנהיג שיטות עבודה מיוחדות לביצועה. כמו כן נקבע כי המורה לא נדרשה להעביר את הרהיטים בעצמה.

בע"א (מחוזי -חיפה) 115/94 איסטחוב נ. תעשייה צבאית עובד התכופף להרים קליע ועשה תנועה פיתולית כדי להכניסו למכבש. העובד טען כי היה על המעסיקה להדריכו לא לבצע תנועה פיתולית אלא לצעוד למכבש. נקבע כי לא נדרשת הדרכה כדי לבצע פעולה שהיא טבעית ונוחה. נקבע כי התנועה הפיתולית לא נדרשה על מנת להעביר את הקליע למכבש והעובד ביצע אותה על דעת עצמו. בעניננו, לא נטענה טענה דומה. כלומר לא נטען כי התובע הרים את פלטות הבטון באופן חריג ובשל כך נגרם לו נזק.

בת"א (שלום ירושלים) 2498/94 זנטי נ. בית זקנים קריית מנחם (תשמ"ג) בע"מ עובדת מטבח נפגעה כשהרימה ערמת צלחות לעריכת השולחן. נקבע כי התובעת יכולה הייתה לווסת את כמות הצלחות שנשאה כל פעם ויכולה הייתה לנקוט אמצעי זהירות מינימליים כדי למנוע פגיעה. נקבע כי הנתבעת סיפקה עגלות שירות בהן ניתן היה לעשות שימוש כשמדובר היה במשאות כבדים במיוחד, אולם לעניין הצלחות נקבע כי הן היו מפלסטיק ועל כן לא הוכח כי היו כבדות במיוחד.

בענייננו, אני סבורה כי הטלת מטלה קבועה על התובע להרים משאות כבדים של מעל 30 ק"ג (כלומר בין 60 ל - 70 ק"ג, באמצעות שני עובדים), היא הפרה של סטנדרט ההתנהגות הסביר של מעסיק, הפרה שלנתבע כאן הייתה צפיות כי תגרום לנזק לתובע ומעסיק סביר היה אמור לצפות כי תגרום נזק לעובדו. לא היה אף כל קושי למנוע את הנזק, למשל על ידי הנחיה ברורה כי את הפלטות יש להרים באמצעות שלושה או ארבעה עובדים לפחות. על כן אני סבורה כי בענייננו קיימת חובת זהירות קונקרטית וזו הופרה על ידי הנתבע. הפרה זו גרמה לתובע נזק ועל כן אני קובעת כי הנתבע התרשל כפי התובע.

משקבעתי קביעה זו, אינני נדרשת לטענות התובע בעניין הפרת חובה חקוקה. אציין כי הדין הישראלי לא קבע לעניין עובדים בוגרים, הנחיות מפורטות לגבי המשקל המקסימלי שנותר לדרוש מעובד להרים ועל כן אין מדובר בהפרה ישירה של חובה חקוקה. התובע הפנה לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש] תש"ל 1970. סעיף 172 לפקודה זו קובע כי השר רשאי להתקין תקנות לעניין המשקל המקסימלי שעובדים ירימו, יישאו או יניעו, אולם תקנות כאלה לא הותקנו. החובות האחרות שנזכרו בכתב התביעה, עניינן העסקת מנהל עבודה, פיקוח והדרכה. אלה חובות עקיפות שניתן ללמוד כי הופרו ולהסיק כי הן קשורות בגרימת הנזק, אולם אינן מוסיפות לקביעה לעיל בדבר התרשלות הנתבע.

אשם תורם

התובע טוען כי אין להטיל עליו אשם תורם. הוא פעל לפי הוראות ושיטת העבודה שהנהיג מעבידו. הנתבע טוען כי יש להטיל עליו רשלנות תורמת של 100%.

המגמה בפסיקה היא למעט בהטלת אשם תורם על עובדים, שכן כאמור לעיל, המעסיק הוא שמוטלת עליו החובה לדאוג לבטיחותם של העובדים. משהנתבע הסכים כי התובע נפגע תוך כדי עבודתו השגרתית על פי הנחיותיו שלו, הרי שאין בסיס להטלת אשם תורם על התובע.

אציין כי התובע נשאל במסגרת עדותו, מדוע לא ביקש סיוע בהרמה מעובד נוסף שהיה במקום בשם נביל עמרה והשיב, כי הם תמיד הסתדרו שניים (ע' 16 ש' 29-30). לכאורה ניתן היה לשקול הטלת אשם תורם מקום בו המעסיק העמיד לרשות התובע אפשרות להרים את הפלטות בשלושה והתובע הוא שבחר לעשות כן בשניים. אלא שהנתבע לא הוכיח ואף לא טען כי באתר היו שלושה פועלים שנדרשו ביחד להרים את הפלטות. כזכור, לאורך ההליך טען הנתבע שאין לו בכלל פלטות מסוג זה, שהוא לא עבד באתר עין הבשור ושהתובע לא הרים פלטות במסגרת עבודתו. במצב זה הוא כמובן לא טען ולא הוכיח כי הנהיג שיטת עבודה בטוחה והתובע הוא שחרג ממנה. על כן למרות אמירה זו של התובע, אינני מטילה עליו אשם תורם.

לעניין אשם תורם ראה ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ. אלבז, בסעיף 12 לפסק הדין:

"כידוע, לא בנקל יטיל בית המשפט אשם תורם על עובד, אלא במקרים בהם אשמו לקרות התאונה הינו בולט וברור, וכך נאמר לעניין זה:

"מגמה, שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו" (ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו פ"ד לו(2) 592, 603-604 (1982) ...". ...".

על כן, לא מצאתי לנכון להטיל אשם תורם על התובע.

הנכות הרפואית

הצדדים הגישו חוות דעת רפואיות. התובע צירף חוות דעת של ד"ר האשם קאסם לפיה נכותו הצמיתה עומדת על 30%. הנתבע הגיש חוות דעת של ד"ר וילוזני לפיה נכותו הצמיתה של התובע עומדת על 5%. הביטוח הלאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה וקבע נכות צמיתה של 10%. אני מציינת זאת למרות שאין לקביעה זו השלכה בענייננו.

פרופ' מושיוב אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה של 20% לפי סעיף 37(7)ב' וייחס את מלוא הנכות לתאונה.

טענתו העיקרית של הנתבע בהקשר זה היא כי התובע לא סיפק את תיקו הרפואי לפני התאונה ועל כן לא ניתן לשלול אפשרות כי לתובע מצב קודם בגב אשר היה מקום לקחת בחשבון. הנתבע טוען זאת במיוחד על רקע טענתו שלו, כי התובע סבל כל השנים מבעיות גב. הנתבע טוען כי נוכח מקום מגוריו של התובע, לא היה באפשרותו לברר את עברו הרפואי של התובע. הנתבע טוען לנזק ראייתי מאחר שהתובע מנע ממנו להשתמש בראיה שיכולה הייתה לסייע לו. לטענת הנתבע, לאור טענתו כי התובע סבל מבעיות בגב עוד לפני התאונה ולנוכח העובדה שהתובע לא המציא את תיקו הרפואי, יש לקבוע כי נטל השכנוע כי התובע לא סבל מבעיה בגב הועבר אל התובע והוא לא עמד בו.

הנתבע טען עוד כי לבקשתו ניתן צו המורה לתובע להמציא את תיקו הרפואי (החלטה מיום 06.01.16) והוא לא עשה כן. התובע טען כי המציא חומר רפואי הקשור לתאונה ולא סבל ממחלות או מגבלות לפני כן. למרות זאת לטענת הנתבע (סעיף 3 בפרק הנזק הראייתי בסיכומיו), בדיון שהתקיים עלה "לפתע" כי התובע סבל משבר ברגל שטופל בבית חולים ברזילאי ולא הייתה כל מניעה לצרף מסמכים אלה לתיק בית המשפט.

אציין כבר עתה כי לא ניתן לקבל טענות אלה של הנתבע, מאחר שעיון בפרוטוקול הדיון יראה כי נושא השבר ברגל לא התגלה בדיון, אלא עלה מהמענה של התובע לשאלון (ע' 15 ש' 4-5) ועל כן ככל שהנתבע סבר כי הדבר רלוונטי, יכול היה לבקש ישירות מבית החולים ברזילי, על סמך הוס"ר שהחזיק, את כל המסמכים הקשורים בכך. התובע בתצהירו מיום 11.06.17 ציין ברחל בתך הקטנה: "לא טופלתי אי פעם בגין מחלה או בגין תאונה כלשהי, למעט שבר ברגל ימין שהיה בתחילת שנות התשעים אשר החלמתי ממנו לאחר שהתחבר וחזרתי לתפקוד מלא....".

הנתבע טען כי למרות שפרופ' מושיוב קבע לתובע 20% נכות בגין התאונה, כשנחקר על חוות דעתו, סייג קביעה זו בכך שיש אפשרות שקיים דבר מה עליו אינו יודע (ע' 5 ש' 19-21) ושקבע את קביעתו מתוך הנחה שלא היה דבר לפני או אחרי התאונה (ע' 6 ש' 21-22).

למרות שהתובע אכן לא צירף מסמכים בנוגע לעברו הרפואי, לא מצאתי כי יש בכך כדי לגרוע מן הנכות שקבע פרופ' מושיוב עקב התאונה. ראשית, כפי שציינתי לעיל, נוכח חוסר המהימנות המוחלט של הנתבע, לא ניתן להסתמך על טענתו כי התובע סבל מבעיות גב לאורך השנים. מדובר בטענה שלא התבססה על דבר ונטענה בעלמא. האם סביר כי אדם שסובל מבעיות גב קשות יעבוד עבודה פיזית לאורך שנים ואף לפי עדותו של הנתבע, יהיה עובד טוב? (ע' 23 ש' 14). אף הטענה של הנתבע כי התובע רצה לקבל טיפול רפואי בישראל, היא טענה סתמית, מאחר שאין כל אסמכתא לטיפול גב כלשהו שהתובע קיבל בישראל ולראיה, המסמכים הרפואיים שצורפו על ידו הם מטיפולים שעבר ברצועת עזה.

מעבר לצורך אוסיף כי גם בטענה זו, הצליח הנתבע לסתור את עצמו, כשבסעיף 12 לתצהירו ציין כי התובע סבל מגבו "במשך כל השנים" ובסעיף 9 לתצהירו ציין כי התובע ביקש ממנו "כל השנים" לקבל טיפול רפואי. אולם כשנשאל על כך בעדותו טען כי מדובר בטעות סופר, אין מדובר בשנים אלא צריך להיות "חודשים", כי התובע עבד אצלו רק חודשים ספורים (ע' 21 ש' 25-28). אחר כך הסכים הנתבע שייתכן והתובע עבד אצלו שנה (ע' 22 ש' 1), אולם כשנשאל לגבי העובדה כי דיווח על התובע רק שלושה חודשים, טען שזה לא הגיוני (ע' 22 ש' 4-5). נראה כי הנתבע מנסה לטעון טענות סותרות לצרכים שונים ולא מצליח לדבוק בגרסה אחת ועל כן לא ניתן לקבל את טענתו לגבי בעיות גב קודמות של התובע ואין בטענתו זו כדי להעביר את נטל השכנוע לתובע, כי לא סבל מבעיות גב.

טענה נוספת של הנתבע הייתה כי אין קשר בין הניתוחים שעבר התובע לבין התאונה ולא ניתן לייחס לתאונה את מצבו הנוכחי של התובע בעקבות הניתוחים האמורים. טענה זו לטענת הנתבע התחזקה לאור עדותו של פרופ' מושיוב ממנה עלה כי הניתוחים שבוצעו לתובע כשלו. פרופ' מושיוב טען כי בניתוחים של התובע היה צריך להוסיף שלב של קיבוע והדבר לא נעשה (ע' 8 ש' 27-29) ועל כן יש לתובע אי יציבות בגב.

לטענת הנתבע, אילו התביעה הייתה מוגשת בזמן, עד שנת 2005 ניתן היה לקבל את התיק הרפואי של התובע וניתן היה להגיש הודעת צד שלישי נגד הרופאים שניתחו את התובע וכעת לא ניתן לעשות כן בגלל שלטון החמאס. לטענת הנתבע, ייתכן והרשלנות הרפואית מנתקת את הקשר הסיבתי בין מצבו הרפואי של התובע היום לבין התאונה הנטענת. לטענתו, אילו היה מדובר רק בשברים, היו מוענקים לתובע 5% נכות בלבד. הוועדה הרפואית של המל"ל נתנה אחוזי נכות נמוכים בין היתר משום שבדקה את התובע לפני הניתוחים שעשה.

לטענת הנתבע, המחלוקת בין המומחה מטעם הנתבע לבין המומחה מטעם בית המשפט היא בשאלה אם ניתן לקשר בין הניתוחים שעבר התובע שנים לאחר התאונה (האחרון, תשע שנים לאחריה), לבין התאונה או שהניתוחים מנתקים את הקשר הסיבתי והיה על התובע להגיש תביעתו כנגד מי שניתח אותו באופן שגוי.

התובע בסיכומי התשובה טען כי טענת הרשלנות הרפואית של רופאי התובע לא הועלתה מעולם והיא בגדר שינוי חזית פסול, לא הוכחה רשלנות כזו ובכל מקרה אין בה כדי לגרוע מאחריות הנתבע, אלא רק לגבי אותו חלק שנובע מרשלנות. כמו כן טוען התובע כי אין מקום להיזקק לחוות דעת המומחה מטעם הנתבע לאחר שמונה מומחה מטעם בית המשפט ונחקר.

אני סבורה כי יש לדחות אף טענה זו של הנתבע. עיון בעדותו של פרופ' מושיוב יראה כי הוא אכן סבר שהניתוחים של התובע כשלו, אולם לא הציע בשום מקום כי מדובר ברשלנות רפואית ולא הציע ניתוק של הקשר הסיבתי בין מצבו של התובע היום לבין התאונה. פרופ' מושיוב סבר כי פריצות הדיסק של התובע בגינן נותח קשורות בתאונה. אכן השברים בגב מתאחים (ע' 7 ש' 16), אולם הטראומה של התאונה העבירה את עמוד השדרה של התובע "שהיה לא סימפוטמטי הופך לסימפטומטי" (ע' 7 ש' 32). פרופ' מושיוב הסביר כי כשאדם סובל מכאבים, לעיתים מחליטים לנתח ולא תמיד זה בצדק. הניתוח הראשון לא הפסיק את הסימפטומים ולכן החליטו לנסות ניתוח נוסף. פרופ' מושיוב הסביר כי מדובר ב"עמוד שדרה מותני משובש" ומוגבל בתנועה, זה קרה לאחר התאונה ולא לפניה ועל כן לשיטתו הנכות היא בשל התאונה (ע' 8). פרופ' מושיוב הביע דעתו שייתכן והמנתחים טעו, אולם לא קבע זאת כחוות דעת ברשלנות רפואית (ע' 9 ש' 22).

על כן, אני סבורה כי אף אם יש מקום לאור עדותו של פרופ' מושיוב להעלות אפשרות כי פעילות רפואית בהמשך אחראית לחלק מנזקו של התובע, הרי שאין כל ראיה בתיק לרשלנות רפואית. לא כל כישלון רפואי הוא רשלנות. לכך אוסיף, כי הנתבע טען כי נגרם לו נזק ראייתי שכן אילו הגיש התובע את התביעה בזמן, הוא יכול היה לפעול כנגד הגורמים המטפלים בעזה. בהקשר זה ציין הנתבע עצמו כי הניתוח השני של התובע היה בשנת 2009, כלומר לאחר שהוגשה התביעה הראשונה ואף לאחר עליית החמאס לשלטון, כך שלא ברור שהטענה רלוונטית. אולם מעבר לכך אחזור ואציין כי ייתכן ואילו הנתבע, במקום להכחיש את קרות התאונה ונסיבותיה, היה נוקט גישה אחרת ומגיע לעמק השווה עם התובע, לא היינו נמצאים היום במקום בו אנו נמצאים ועל כן אני סבורה כי גם לנתבע אחריות לנזק הראייתי לו הוא טוען.

מכל האמור עולה כי אני מקבלת את חוות דעתו של פרופ' מושיוב ומעמידה את נכותו הרפואית של הנתבע על 20%.

הנכות התפקודית

התובע טוען לנכות תפקודית של 40%. לטענתו, מאז הפגיעה נבצר ממנו לחזור לעבודתו ועל כן בפועל הפסדו הממשי הוא מלא. התובע מציין כי הוא אדם עם השכלה מועטה ועל כן מראש קשת העבודות הפתוחות בפניו הן בעיקר העבודות הפיזיות בהן בולטת מגבלתו. התובע מפנה לפסיקה המכירה בהגדלת הפגיעה בכושר ההשתכרות כשמדובר בתובעים מבוגרים העובדים עבודות כפיים.

הנתבע לא התייחס מפורשות לסוגיה זו בסיכומיו אולם טען כי האסמכתא היחידה לכך שהתובע לא עבד מאז האירוע היא עדותו של התובע עצמו ולא ניתן לקבל זאת כאסמכתא יחידה.

אני סבורה כי אכן יש קושי לקבל את טענת התובע כי לא עבד כלל מאז התאונה. על אף שככלל עדותו של התובע הייתה מהימנה, הרי שלעניין זה מדובר בעדות יחידה של בעל דין אשר לא נתמכה בדבר. ערה אני לאפשרות כי ברצועת עזה לא ניתן לקבל אישורים על תעסוקה, אולם הדבר לא הוכח בפניי למעט כטענה כללית של התובע.

עם זאת, נכות רפואית של 20% בעמוד השדרה, לאדם שאין מחלוקת כי עבד עבודה פיזית, היא נכות משמעותית אשר מטבע הדברים משליכה על תפקודו ועל כן ובזהירות המתחייבת אני מעמידה את נכותו התפקודית של הנתבע על 30% וכך גם את גריעת כושר ההשתכרות שלו.

הנזק

הפסדי שכר

התובע טוען כי עבד אצל הנתבע 6 ימים בשבוע בסכום של 170 ₪ נטו ליום ובחישוב של 25 ימי עבודה בחודש, הסכום הנומינלי הוא 4,250 ₪ ובהצמדה, 5,800 ₪. התובע טוען כי הדיווח על נתוני השכר למדור התשלומים היה נמוך מנתוני השכר בפועל. הנתבע הודה כי זה היה התשלום היומי (ע' 23 ש' 10) וכן הודה ששילם את השכר במזומן (ע' 22 ש' 13-14). התובע טוען כי עבד 6 ימים בשבוע ולא 5 ולראיה עבד בערב פסח ביום התאונה.

התובע מציין כי החל מתחילת 2008 הופסקה עבודת עובדים מרצועת עזה לישראל, אולם אין להניח כי לא היה עובד אלמלא התאונה. לטענתו, או שהיה עובד ברצועת עזה או שהיה יוצא למדינה אחרת. למרות זאת הוא מעמיד את בסיס ההכנסה שלו משנת 2008 על סכום של 4,000 ₪ בלבד.

הפסד שכר לעבר

התובע תובע ברכיב נזק זה פיצוי בסכום של 596,600 ₪. התובע תובע בגין 12 החודשים הראשונים הפסד שכר מלא, בסכום של 69,600 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית – 110,600 ₪. לאחר מכן ועד סוף שנת 2007 הוא עורך חישוב לפי 40% מ – 5,800 ₪, כלומר סכום של 187,900 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית – 252,100 ₪. משנת 2008 ועד להגשת תחשיב הנזק עורך התובע חישוב של 40% מ – 4,000 ₪ המגיע לסכום של 220,080 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית – 233,900 ₪.

התובע שהה בחופשת מחלה עד יום 18.11.00 לפי אישורי המחלה שצורפו לתצהירו של התובע (אישורים של מנהל התיאום והקישור), כלומר שבעה חודשים. כפי שציין התובע, הנתבע בעדותו הסכים ששילם לתובע סכום של 170 ₪ ליום עבודה. הנתבע טען כי העבודה הייתה חמישה ימים בשבוע אולם הנתבע טען שעבד גם בימי שישי וערבי חג ולראיה, התאונה אירעה בערב פסח.

למען הזהירות ובהיעדר אסמכתאות בעניין זה, אניח 22 ימי עבודה בחודש ועל כן אניח כי בסיס השכר של התובע בעת התאונה עמד על 3,740 ₪. פיצוי בגין 7 חודשים יעמוד על סכום של 26,000 ₪ נומינלי ובצירוף ריבית והפרשי הצמדה יעמוד על סכום של 56,000 ₪.

לאחר תקופה זו, מצאתי כי יש לפסוק פיצוי גלובלי. מקובלת עלי טענת הנתבע כי התובע לא הוכיח כי לא עבד כלל בתקופה שלאחר התאונה ולאחר ימי המחלה שלו. אכן מדובר בתובע חסר השכלה עם בעיית גב לא קלה, אולם אין זה מובן מאליו כי אדם אינו עובד כלל עשרים שנה. הטענה כי אילולא התאונה היה יוצא לעבוד בחו"ל, היא טענה בעלמה ובגדר השערה בלבד ועל כן אינה יכולה להיות בסיס לקביעת פיצוי בגין הפסדי שכר.

אני מוצאת לנכון להעמיד את הפיצוי הגלובלי לתובע בגין הפסדי השכר בעבר מעבר לסכום לעיל, על סכום של 150,000 ₪.

הפסד שכר לעתיד

התובע עורך חישוב לפי 40% על בסיס של 4,000 ₪ לחודש ומגיע לסכום של 193,000 ₪.

כאמור לעיל, אין כל ראיה לכך שהתובע היה יוצא לעבוד בחו"ל אילולא התאונה ועל כן אף בנוגע להפסד השכר בעתיד מצאתי לנכון לפסוק פיצוי גלובלי אותו אעמיד על סכום של 50,000 ₪.

תנאים סוציאליים

התובע תובע אותם רק לגבי התקופה שיכול היה לעבודה בישראל (הפסד שכר של 362,700 ₪), היינו עד סוף שנת 2007 ולפי חישוב של 12% פנסיה, 2.5% מחלה ו – 0.54% השתלמות, הוא תובע פיצוי של 54,000 ₪.

התובע לא צירף לראיותיו אסמכתאות רלוונטיות לעניין הפרשת תנאים סוציאליים מעבר לפנסיה ועל כן יש מקום לקחת בחשבון 12.5% לגבי השנים בהן יכול היה לעבוד בישראל ובסך הכל אעמיד את הפיצוי על סכום של 10,000 ₪.

כאב וסבל

התובע תובע פיצוי בסכום של 95,000 ₪.

אני מעמידה את הפיצוי לתובע על סכום של 90,000 ₪.

עזרת צד שלישי

בהתחשב בכך שעבר שני ניתוחים, תובע התובע פיצוי בסכום של 80,000 ₪ לעבר ולעתיד. הנתבע טוען כי אין מקום לסמוך רק על עדותו של התובע כי נזקק לעזרת צד ג'.

בהתחשב בכך שהתובע היה באי כושר מלא 7 חודשים ולאחר מכן אושפז פעמיים לצורכי ניתוח אני מוצאת לנכון לקבוע ברכיב נזק זה, פיצוי גלובלי ולהעמידו על סכום של 10,000 ₪.

הוצאות שונות

התובע תובע בגין נסיעות והוצאות טיפולים רפואיים סכום של 40,000 ₪ לעבר ולעתיד.

נוכח טענתו של התובע, כי הטיפול הרפואי ברצועת עזה בסיסי ביותר והיעדר תיק רפואי וכו', אני סבורה כי יש להניח כי ההוצאות של התובע על טיפול רפואי ונסיעות לא אמורות להיות גבוהות. על כן אני מעמידה את הפיצוי על סכום גלובלי של 4,000 ₪.

סה"כ

סה"כ תובע התובע פיצוי בסכום של 1,059,400 ₪ ובניכוי גמלאות המל"ל – 997,900 ₪.

סיכום כל הסכומים שקבעתי לעיל יביא לפיצוי בסכום של 370,000 ₪ ובניכוי גמלאות המל"ל לפיצוי בסכום של 308,500 ₪.

סוף דבר

העולה מן המקובץ הוא כי אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בסכום של 308,500 ₪.

בנוסף אני מחייבת את הנתבע לשאת בהוצאות התובע ובשכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 75,000 ₪.

הנתבע ישלם סכומים אלה לתובע תוך 30 יום באמצעות בא כוחו של התובע.

זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.

ניתן היום, כ"ו טבת תש"פ, 23 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.