(שמזה) שומרוני ואח' נ' ממונה על חדלות פירעון – מחוז תל אביב ואח'

1.בהליך זה מתבררים הליכי חדלות פירעון בעניינו של מר פלוני (להלן: היחיד), שבמסגרתם מינה הממונה על הליכי חדלות פירעון ושיקום כלכלי (להלן: הממונה), את עו"ד ליאור בן-יוסף לוי כנאמנת ליישום ההליך (להלן: הנאמנת). לפניי בקשת הנאמנת להורות על ביטול פעולה הגורעת נכס מקופת הנשייה, לפי סעיף 220 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: החוק). הבקשה מתייחסת לנכס מקרקעין בשכונת XXX בXXX, הידוע כגוש XXX חלקה XXX (להלן: הנכס) – מדובר בדירת מגורים זעירה בשטח של 33 מ"ר הצמודה לה מרפסת לא מקורה בשטח 46 מ"ר. הנכס נרכש על-ידי היחיד ורעייתו לשעבר, גב' פלונית (להלן: המשיבה), במהלך תקופת נישואיהם. לימים הסכימו היחיד והמשיבה על העברת חלקו של היחיד בנכס למשיבה, תמורת סכום כספי מסוים, וזאת במסגרת הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק-דין בבית המשפט לענייני משפחה בשנת 2018 (להלן: ההסכם משנת 2018). הסכם נוסף שנערך ביחס לנכס בשנת 2022, התייחס אף הוא לסכום כספי – נמוך מן הסכום מושא ההסכם משנת 2018 – אשר על המשיבה לשלם ליחיד על מנת שהזכויות בו יועברו אליה (להלן: ההסכם משנת 2022). הנאמנת סבורה כי העברת זכויות היחיד למשיבה בנכס, עולה כדי גריעת נכס מקופת הנשייה ומכאן הבקשה דנא.

רקע

2.ביום 21.12.2022 הגישו נושיו של היחיד, גב' אסתר שומרוני ומר אילן שומרוני (להלן: הנושים), בקשה לצו פתיחת הליכי חדלות פירעון ליחיד. הבקשה הוגשה לאחר שביום 15.11.2022 ניתן לטובת הנושים פסק דין ב-ת"א (מחוזי ת"א) 29126-10-21, אשר במסגרתו חויב היחיד לשלם להם סכום כספי בסך 465,000 ש"ח. במסגרת הבקשה לפתיחת הליכים כמו גם במסגרת הבקשה לסעד זמני שהוגשה בד בבד עם הבקשה, טענו הנושים, בין היתר, כי זמן קצר מאוד לפני מתן פסק הדין, ביום 6.10.2022, העביר היחיד את זכויותיו בנכס לידי רעייתו לשעבר, המשיבה, באופן המעלה חשד להברחת נכסים.

3.ביום 6.2.2023 ניתן צו פתיחת הליכים בהיעדר התנגדות מטעם היחיד. בנוסף, במסגרת ההחלטה המורה על מתן הצו, ניתן הסעד הזמני שהתבקש על-ידי הנושים, קרי צו איסור דיספוזיציה על זכויות היחיד בנכס (להלן: הסעד הזמני). לעניין זה צוין בהחלטה המורה על מתן הסעד הזמני, "כי מתעוררות תהיות לכאוריות בקשר עם העברת הזכויות, לרבות בקשר עם התמורה שעליה סוכם, הן בשנת 2018 (כאשר לטענת היחיד והפרודה – הם הסתמכו על חוות-דעת שמאית משנת 2015), הן בשנת 2022 (כאשר לא הוסבר באופן סדור על בסיס איזה תחשיב חובות נטענים של היחיד לפרודה, הופחתה התמורה)". עוד הודגש בהחלטה, כי "יש ליתן את הדעת לכך שאין חולק כי השלמת העברת הזכויות בנכס נעשתה בטרם הועברה ליחיד מלוא התמורה שעליה הוסכם במסגרת ההסכם משנת 2022 (ראו בהקשר זה גם חקירתה הנגדית של הפרודה במסגרת הדיון בבקשה, פרוטוקול, עמ' 10, ש' 5-1). גם נתון זה עשוי לעורר שאלות שונות. בנסיבות אלה אני סבור כי יש לאפשר לנאמן אשר ימונה בהליך לבצע את מלוא הבדיקות הנדרשות ביחס להעברת הזכויות, וזאת כמובן מבלי לטעת מסמרות לגופו של עניין בשלב הנוכחי [...]".

4.הבקשה שלפניי לביטול פעולה הוגשה על-ידי הנאמנת ביום 4.7.2023. בבקשה צוין, כי מחקירות שביצעה הנאמנת עלה, לטענתה, כי זכויותיו של היחיד בנכס, ששוויין נאמד לשיטה בכ-1.1 מיליון ש"ח, הועברו למשיבה תמורת סך של 196,000 ש"ח בלבד (קרי, שיעור של 16% משווי הזכויות). הנאמנת ציינה, כי המשיבה והיחיד טוענים כי שולמו למשיבה סכומים נוספים מעבר לכך, בדרך של קיזוז חובות והתחשבנויות שונות. אלא שלדבריה, לא היחיד ולא המשיבה הציגו כל אסמכתא לביצוע תשלומים נוספים מעבר לסך של 196,000 ש"ח. לאור האמור טוענת הנאמנת כי מתקיימים התנאים המצטברים הקבועים בסעיף 220(א) לחוק, קרי כי הפעולה נעשתה בתמורה שאינה הולמת; הפעולה נעשתה בתוך תקופת ארבע השנים שקדמו להגשת הבקשה לפתיחת הליכים; והיחיד היה בחדלות פירעון במועד ביצוע הפעולה (כאשר קיימת חזקה לכך לפי סעיף 220(ב) לחוק). לפיכך, עתרה כאמור הנאמנת להורות על ביטול העברת הזכויות בנכס מהיחיד למשיבה, באופן שיאפשר לכלול את זכויותיו של היחיד בנכס, בקופת הנשייה.

5.המשיבה טענה בתשובתה לבקשה שהוגשה ביום 24.9.2023, כי יש לדחות את בקשת הנאמנת על הסף ולגופה, תוך חיוב הנאמנת בהוצאות. לטענת המשיבה, הבקשה הוגשה תוך שימוש לרעה בהליכי משפט ופגיעה בעקרון סופיות הדיון, שכן מדובר לשיטת המשיבה בניסיון לערער על פסק דין חלוט של בית המשפט לענייני משפחה. בהקשר זה טוענת המשיבה, בין היתר, כי ביום 20.12.2018 ניתן בבית המשפט לענייני משפחה פסק-דין שבמסגרתו ניתן תוקף של פסק-דין להסדר הגירושין בינה לבין היחיד (קרי להסכם משנת 2018), שלפיו הוסדרה העברת זכויות היחיד בנכס למשיבה, כחלק מאיזון המשאבים בין הצדדים, וזאת בתמורה לסך של 450,000 ש"ח. המשיבה מדגישה כי לא מדובר בהסכם גירושין "רגיל" שקיבל אישור פורמלי גרידא, אלא בפסק דין מוסכם שנערך, למעשה, על ידי בית המשפט לענייני משפחה עצמו, לאחר שהצדדים הגיעו לדיון כשאינם מיוצגים. המשיבה מדגישה עוד, כי הדיון בפניי בית המשפט לענייני משפחה התקיים כאמור לאחר הליך גישור בין הצדדים, שהחל בתחילת 2017, ולאחר שהיחיד עזב כבר את הבית המשותף. המשיבה טוענת כי הנאמנת לא הוכיחה בנסיבות אלה אף לא אחד משלושת התנאים המצטברים הנדרשים בסעיף 220 לחוק. ראשית, הפעולה בוצעה למעלה מארבע שנים מיום הגשת בקשת חדלות הפירעון (שהוגשה ב-21.12.2022). המשיבה מדגישה עוד לעניין זה כי היא אינה נחשבת "קרובה" של היחיד לעניין זה, ולכן ממילא המועד הרלוונטי לבחינת הפעולה הינו שנתיים בטרם פתיחת ההליך ולא ארבע שנים בטרם פתיחת ההליך. שנית, המשיבה טוענת, כי לא הוכח שהיחיד היה בחדלות פירעון במועד ההעברה או שההעברה הביאה אותו למצב של חדלות פירעון. להיפך, לשיטתה במועד בו ניתן תוקף של פסק-דין להסדר הגירושין, התביעה כנגד היחיד שבגינה נפתח הליך חדלות הפירעון טרם הוגשה, ובית המשפט לענייני משפחה אף קבע בפברואר 2022 כי היחיד הוא בעל נכס נוסף (חנות) שיכול לשמש כבטוחה. שלישית, ובאשר לתמורה, המשיבה מפרטת בהרחבה כיצד שילמה ליחיד תמורה מלאה לשיטתה בסך 450,000 ש"ח עבור חלקו בדירה, באמצעות תשלומים והתחשבנויות שונות: סך של 82,438 ש"ח באמצעות נטילת חלקו בהלוואה; סך של 48,574.63 ש"ח באמצעות איפוס חוב מזונות בהוצאה לפועל; סך של 54,120 ש"ח בדרך של קיזוז מזונות עתידיים; סך של 4,180 ש"ח מעיקול קרוב של קצבת נכות; סך של 10,000 ש"ח בגין חוב הוצאות משפט; סך של 196,000 ש"ח בהעברה בנקאית ביום 6.10.2022; סך של 40,000 ש"ח בקיזוז הלוואות שנתנה ליחיד; והיתרה בסך 42,000 ש"ח אשר שולמה בארבעה תשלומים שונים. המשיבה מוסיפה עוד, כי ויתרה בהסדר הגירושין על כתובתה ששווייה מוערך בסך של כ-200,000 ש"ח וכן על ההון העצמי ששילמה בעצמה עבור הנכס בסך כ-210,000 ש"ח, כך שלמעשה שילמה כמעט 900,000 ש"ח עבור חלקה בנכס. לטענת המשיבה, היא גם נושאת לבדה בתשלומי המשכנתה הרלוונטיים עוד משנת 2016.

6.בתשובת היחיד מיום 10.9.2023 נטען כי העברת הזכויות בוצעה בתמורה וכי אין עילה להיעתר לבקשת הנאמנת. לטענתו, העברת הזכויות בנכס נעשתה במסגרת הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין, בתמורה שאושרה על ידי בית המשפט לענייני משפחה. הליך הגירושין נמשך 4 שנים, והחל הרבה לפני מתן פסק הדין שבגינו הוגשה הבקשה לפתיחת הליכים. עוד מציין היחיד בהקשר זה, כי שנתיים לפני מתן פסק הדין האמור נרשמה הערת אזהרה על זכויותיו בנכס לטובת המשיבה. עוד טוען היחיד כי התמורה נקבעה על ידי בית המשפט לאחר איזון משאבים במסגרת הליך הגירושין, ולכן אין לנאמנת סמכות לערער עליה. היחיד טוען שבנסיבות אלה, אין תחולה לסעיף 220 לחוק חדלות פירעון, שכן ההעברה לא בוצעה ללא תמורה או בתמורה שאינה הולמת, ולא נעשתה במטרה להבריח נכסים.

7.ביום 27.9.2023 נקבע כי דיון בבקשה יתקיים ביום 8.11.2023. אלא שעקב מצב החירום המיוחד ששרר במועד שבו תוכנן הדיון להתקיים, לא ניתן היה לקיימו. אי לכך, ביום 9.11.2023 נדחה הדיון ליום 8.2.2024. במהלך הדיון (תמליל הישיבה יכונה להלן למען הנוחות – התמליל) נחקרה המשיבה בחקירה נגדית על תצהירה, על-ידי הנאמנת, ובתום הדיון נקבע כי הצדדים יגישו סיכומים בכתב. בהמשך לכך הוגשו סיכומי הנאמנת ביום 11.4.2024. זמן מה לאחר מכן עתרה המשיבה למחיקת סיכומי הנאמנת בשל הרחבת חזית. ביום 5.5.2024 הגישה הנאמנת תשובה לבקשה למחיקת סיכומיה ועתרה, בנוסף, למתן היתר להגשת ראיית הזמה. בינתיים נקבע דיון בפניי בצו השיקום הכלכלי שהתקיים ביום 31.5.2024. בתום הדיון נקבע כי ההליך אינו בשל בשלב זה להכרעה בצו השיקום. בד בבד נדונה בדיון גם בקשת המשיבה למחיקת סיכומי הנאמנת וכן בקשת הנאמנת להגשת ראית הזמה. נקבע, לעניין שתי בקשות אלה, כי "ככלל אין מקום להורות על מחיקת כתבי טענות מן הטעם של הרחבת חזית ויש להכריע בטענות כגון דא במסגרת ההחלטה הסופית [...] לפיכך [...] אין מקום להורות על מחיקת סיכומי הנאמנת והמשיבה 3 תוכל להעלות את הטענות להרחבת חזית בסיכומי התשובה [...] וטענות הצדדים לעניין זה שמורות להם במלואן. הסוגיה השנייה התלויה ועומדת בקשר עם הבקשה לביטול הענקה עניינה בבקשת הנאמנת לצרף ראיית הזמה. נשמעו לעניין זה טיעונים קצרים ואף המשיבה 3 ביקשה לומר מספר דברים שבסיומם ביקשה הנאמנת שהות של 7 ימים להודיע האם היא עומדת על בקשתה בעניין זה. הנאמנת תגיש אפוא הודעה עד ליום 28.5.2024 וככל שהנאמנת תעמוד על בקשתה תינתן החלטה משלימה לרבות המועדים להגשת סיכומי התשובה."

בהמשך להחלטה זו הודיעה הנאמנת ביום 28.5.2024 כי היא חוזרת בה מן הבקשה להגשת ראית הזמה מבלי שיהיה בכך כדי לוותר או להודות בכל טענה שהיא. לאחר מכן, הוגשו סיכומי המשיבה ביום 20.6.2024.

8.ביום 4.7.2024 הגיש הממונה את עמדתו. הממונה תמך בבקשת הנאמנת לביטול הפעולה. לטענתו, מהחומר שהונח בפני בית המשפט עולה כי היחיד העביר את זכויותיו בנכס למשיבה ימים ספורים לפני שנכנס להליך חדלות פירעון, וזאת בתמורה לסך של 278,000 ש"ח, המהווה כ- 11% בלבד משווי הנכס. לטענת הממונה, גם אם תתקבל טענת המשיבה שלפיה שילמה ליחיד עבור זכויותיו בנכס סך של 450,000 ש"ח, הרי שמדובר בסכום שאינו משקף את זכויות היחיד בנכס. עוד מדגיש הממונה כי היחיד והמשיבה לא הציגו אסמכתאות לגיבוי טענותיהם בקשר עם קיזוז חובות והפחתת מזונות. לפיכך, ספק – לטענת הממונה – אם ניתנה תמורה הולמת עבור הנכס.

9.ביום 7.7.2024 ניתן למשיבה, לבקשתה, היתר להגיש התייחסות לעמדת הממונה. התייחסות זו הוגשה ביום 10.7.2024 ובה חלקה המשיבה מכל וכל על עמדת הממונה. לטענתה, הנאמנת לא הוכיחה את קיומם של שלושת התנאים המצטברים הדרושים לביטול הענקה לפי סעיף 220 לחוק. המשיבה חוזרת ומדגישה כי מועד ההענקה הקובע הוא 2018, שנים רבות לפני נקיטת הליך חדלות הפירעון, וכי הממונה לא נימק בעמדתו כיצד קבע את שווי הנכס בשנת 2018. בנוסף, המשיבה טוענת כי הממונה לא דייק בתיאור טענותיה לגבי התמורה ששולמה עבור הנכס, וכי למעשה הציגה אסמכתאות התומכות בטענותיה.

יוער, כי דיון בצו השיקום הכלכלי בעניינו של היחיד קבוע בשלב זה ליום 24.12.2024.

דיון והכרעה

10.לאחר בחינת מכלול טענות הצדדים מצאתי כי דין בקשת הנאמנת להידחות.

בהליכי חדלות הפירעון מוכרות קטגוריות שונות של עסקאות הניתנות לביטול במסגרת הליכים כגון דא. הסמכויות המוקנות לבית המשפט של חדלות פירעון לבטל עסקאות כאמור, "מושכות לאחור" את פתיחת הליכי חדלות הפירעון אל נקודת הזמן שבה החל היחיד להיות חדל פירעון מבחינה כלכלית. בדרך זו מתאפשר לבית המשפט לבטל בדיעבד עסקאות שבמסגרתן ניסה היחיד להעביר נכסים כאשר הוא כבר בחדלות פירעון, לנושים מסוימים או לגורמים אחרים (ראו דברי ההסבר להצעת החוק כפי שהובאו בספרם של עודד מאור ואסף דגני חדלות פירעון, הסדרי חוב ושיקום כלכלי של יחידים, כרך ב' 958 (2019) (להלן: מאור ודגני)). בבסיס הוראות אלה עומד הרציונל על פיו, "כאשר אדם יודע שמצבו הכלכלי מצוי בשפל, עליו להיות בראש ובראשונה הוגן כלפי נושיו בטרם יהא נדיב כלפי קרוביו, ועליו לדאוג לשלם את חובותיו בטרם יתן מתנות לאחרים" (ע"א 5709/99 לוין נ' שילר, פ"ד נה(4) 925, 939 (2001); ע"א 577/20 עו"ד חניתה מיטלס, הנאמנת נ' ביטון, פיסקה 22 (20.6.2022); רע"א 8066/22 פיוביץ' נ' עו"ד ליאור דגן, נאמן לנכסי החייב, פיסקה 9 לחוות-דעתו של כב' השופט ד' מינץ (5.3.2023); רחד"פ (מחוזי ת"א) 18714-11-22 עו"ד יקיר ניידיק נ' הממונה על הליכי חדלות פירעון ושיקום כלכלי מחוז תל אביב, פיסקאות 67-65 (7.1.2024)).

בענייננו עומדת במוקד הדיון אחת מאותן קטגוריות של עסקאות – זו המעוגנת בסעיף 220 לחוק, שלפיו:

כפי שעולה מלשון הסעיף, התנאים לביטול פעולה לפי סעיף 220 לחוק הינם תנאים מצטברים, כלומר יש צורך שכולם יתקיימו. במילים אחרות, על הנאמן להתגבר על מספר משוכות על מנת לבוא בגדר פעולה שעליה חלה הסעיף. ראשית, עליו להוכיח כי מדובר בנכס של היחיד שהועבר לידי צד שלישי בלא תמורה או בתמורה שאינה הולמת "בנסיבות העניין". שנית, על הנאמן להוכיח כי מעוד ביצוע הפעולה חל בתקופה שתחילתה שנתיים לפני מועד הגשת הבקשה לפתיחת הליכים (אם מדובר ב"קרוב" כפי הגדרתו בחוק, עליו להוכיח כי הפעולה בוצעה בתקופה שתחילתה ארבע שנים לפני מועד הגשת הבקשה לפתיחת הליכים). רק אם עמד הנאמן בהוכחה של כל התנאים האמורים, יעבור הנטל לבעל-הדין המתנגד לביטול הפעולה, להוכיח כי בעת ביצוע הפעולה היה היחיד מסוגל לפרוע את חובותיו (מאור ודגני, בעמ' 981).

11.אציין תחילה כי אין לקבל את טענת המשיבה כי אין לראות בה "קרוב" של היחיד במשמעות סעיף 220(א)(2) לחוק; ברי כי המשיבה כמי שהייתה בת זוגו של היחיד בעת כריתת ההסכם הינה "קרוב" במשמעות סעיף 4 לחוק, הגדרה אשר ממילא נבחנת בהרחבה (ראו, מאור ודגני, בעמ' 970). ודוקו: המועד הקובע לבחינת היותה של המשיבה "קרוב" של היחיד - הינו מועד כריתת ההסכם; במועד זה הצדדים עדיין היו בני זוג לכל דבר ועניין. לכן, התקופה שלגביה יש לבחון את הפעולה בין היחיד למשיבה אינה שנתיים בטרם מועד הגשת הבקשה לפתיחת הליכים אלא ארבע שנים בטרם מועד זה. בהקשר זה גם מצאתי לקבל את טענת הנאמנת שלפיה המועד שבו בוצעה הפעולה אינו ביום כריתת ההסכם משנת 2018 אלא במועד מאוחר יותר. זאת, משום שבהסכם משנת 2018 נקבע, כי על רקע תקוותם המשותפת של הצדדים ליישב את ההדורים, הרי שההסכם ייכנס לתוקף רק אם מאמציהם אלה לא יצלחו, קרי במקרה של פירוד (סעיף 1 ו-9 להסכם מ-2018). בנסיבות אלה, דומה כי הצדדים התכוונו כי הפעולה תבוצע במועד עתידי מן המועד שבו נחתם ההסכם משנת 2018. על כן, לצורך בחינת מועד הפעולה במשמעות סעיף 220(א)(2) לחוק, יש לראות את הפעולה כאילו בוצעה בחודש אוקטובר 2019, הוא המועד הסופי שבו החליטו הצדדים על היפרדות. מועד זה נופל בתוך מסגרת הזמנים הקבועה בסעיף 220(א)(2) לחוק, משהבקשה לפתיחת הליכים הוגשה בחודש דצמבר 2022.

12.יחד עם זאת אינני סבור כי הוכח התנאי הנוסף – המצטבר – שלפיו הועברה תמורה שאינה הולמת "בנסיבות העניין" כפי לשון סעיף 220 לחוק, בעד זכויות היחיד בנכס.

תחילה יצוין, לעניין זה, כי בניגוד לעמדת המשיבה והיחיד, אין לראות בפסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה, כערכאה שאישרה את הסכם הגירושין, כמעשה בית דין כך שאין לנאמנת כל אפשרות להרהר אחריו. אכן, במישור העקרוני, ויתור של חייב על נכסים במסגרת הסכם גירושין, אף אם אושר בבית המשפט, יכול להיחשב גריעת נכס מקופת הנשייה (מאור ודגני, בעמ' 988). זאת, משום שבית המשפט המאשר את הסכם הגירושין אינו רואה כלל לנגד עיניו את שיקולי הנשייה של החייב, אלא רק את עניינם של הצדדים להסכם עצמו. עמד על כך בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בציינו כי "החלטתו של בית הדין הרבני (כמוה ככל החלטה שיפוטית שנותנת תוקף להסכמה בין שני צדדים יריבים), הינה החלטה במישור הפנימי של יחסי בני הזוג, וזאת כאשר בית הדין הנכבד לא שמע, ואף לא יכול היה לשמוע או להתייחס למישור היחסים החיצוני, שבין בני הזוג לבין נושיהם" (פש"ר (מחוזי ת"א) 147/05 המנהל המיוחד לנכסי חסון נ' חסון (12.3.2009)). מטעמים אלה, אף אם הסכם הגירושין אושר בבית המשפט לענייני משפחה, הרי שבית המשפט של חדלות פירעון רשאי להביט "מעבר לפרגוד", ולבחון את אותו הסכם בראי דיני חדלות הפירעון, ולו בשל כך שבית המשפט לענייני משפחה לא נדרש לבחון אותם שיקולים וממילא לא בחנם. אלא שבחינה זו של "מעבר לפרגוד" צריכה להיעשות בזהירות מירבית, שכן בסופו של דבר יש מקום ליתן משקל ממשי ונכבד לכך שעסקינן בהעברה שבוצעה אגב איזון משאבים בין המשיבה ליחיד ובלבד שמדובר בהליך גירושין אמיתי ואותנטי ולא בהליך שכל כולו מיועד לשם "קנוניה".

13.אכן, כפי שנקבע בפסיקה פעם אחר פעם, נדרשת גישה זהירה ביותר של בית המשפט של חדלות פירעון לבחינת העברות שבוצעו אגב הסכם גירושין. זאת, בשים לב לאופיו הייחודי של הסכם הגירושין.

בעניין זה נקבע על-ידי בית המשפט העליון ב-ע"א 4374/98 עצמון נ' רפ, פ"ד נז(3) 433, 444 (2002) (השופט כתוארו אז א' ריבלין) כי:

"הכרה בריבונותם של בני-הזוג להתנות תנאים בעניין ההסדר הרכושי ביניהם עולה בקנה אחד עם הגישה הרואה בנישואין קשר חופשי בין שני יחידים, המותיר בידם את הברירה לשמור על זהותם הנפרדת [...] הדבר תואם גם את התפיסה המכירה בחשיבותו של מוסד הנישואין ובייחודו של התא המשפחתי והמדגישה בד בבד גם את זכותו של הפרט לעצמאות ברכוש ואת זכותו של כל בן-זוג לשמור על האוטונומיה שלו במסגרת חיי הנישואין [...] תפיסה זו משמיעה לנו כי גם בין בני-זוג, במסגרת האוטונומיה של כל אחד מהם, ובכלל זה בכל הנוגע להסדר יחסיהם הרכושיים, יש לקיים את עקרון חופש החוזים ולאפשר להם, עקרונית, לקבוע את חלוקת הרכוש ביניהם, בכפוף למגבלות שנועדו להגן במקרה הצורך על מי מביניהם שנזקק להגנה תוך התחשבות באינטרס המשפחה ויחידיה [...]".

ובדומה ציין בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (פש"ר (מחוזי ת"א) 1947/05 עו"ד עדי בראונשטיין בתפקידו כנאמן לנכסי החייב שכטר נ' שכטר, פיסקה 16 (25.2.2009) (השופטת ו' אלשיך)) כי:

"בית המשפט ינקוט משנה זהירות בבואו להתערב בהסכם גירושין תקף, וזאת בשים לב לאופיו הייחודי של ההסכם, אשר נועד להביא את נישואי בני הזוג לכדי סיום תוך יצירת מארג של יתרונות וחסרונות לשני הצדדים. זהירות יתרה תינקט במיוחד כאשר התרשם בית המשפט כי הצדדים פעלו בתום לב וכי לא היה ניסיון להבריח נכסים באמצעות ההסכם. אולם ככל שיתרשם בית המשפט כי במסגרת ההסכם לא נעשתה חלוקה מאוזנת וסבירה של הנכסים, לא יהיה מנוס מהתערבות בהסכמות הצדדים, על ידי ביטולן [...] ".

14.זאת ועוד, וכפי שציין בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו במקרה אחר (פש"ר (מחוזי ת"א) 1500-12-14 ארז חבר (מנהל מיוחד) נ' כונס הנכסים הרשמי תל אביב, פיסקה 35 (14.2.2016) (כב' השופטת ח' פלינר) – "גישה זו של בתי המשפט מוצאת ביטויה אף ביתר שאת מקום בו על פי נסיבות העניין ניתן בנקל לקבוע כי אין המדובר בהסכם למראית עין או בניסיון להברחת נכסים מהנושים אלא בהסכם פירוד כן ואמיתי אשר מביא בסופו של יום לפירוק הקשר הזוגי" [ההדגשות שלי – ר' ג']. על-פי התרשמותי הישירה מחומר הראיות שהוצג ומעדותה של המשיבה בפניי, מדובר היה, כאן, בהליך גירושין אותנטי ואמיתי על רקע קרע ממשי ביחסים הזוגיים בין היחיד למשיבה (ולמעשה אף לא אחד מהצדדים טען אחרת). אין מדובר בהליך מלאכותי שנוהל לצורך הברחת נכסים מהנושים. ראו גם לעניין זה הדברים שנאמרו בפש"ר (מחוזי חיפה) 21387-09-06 כץ נ' כונס הנכסים הרשמי, פיסקה 25 (24.8.2011) (כב' השופטת ב' טאובר) שם צוין כי "בענייננו אין ספק כי אין מדובר בהסכם למראית עין אלא בהסכם אמיתי שנכרת במסגרת פירוק התא המשפחתי וזאת זמן קצר לאחר שעזב החייב את הבית משום שהקשר בין בני הזוג עלה על שרטון ולאחר שניסיון לשקמו במסגרת טיפול זוגי כשל".

הדברים יפים לענייננו, כמעט אחד לאחד.

15.על רקע אמות-מידה מצמצמות אלה להתערבות בהסכם לאיזון משאבים שנכרת אגב הליך גירושין אותנטי ואמיתי, מציגים מאור ודגני בספרם (עמ' 990-989) רשימה של קריטריונים המסייעים להחליט, במקרה הנתון, האם מדובר בחלוקת רכוש ממשית, לצורך קידום פירוק הקשר הזוגי בין הצדדים, או חלוקת רכוש "נדיבה" לאור הסתבכותו של היחיד (הקריטריונים מבוססים גם על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ב-פש"ר (מחוזי ת"א) 1127/01 נידקו מכשירים אלקטרו מכניים 1986 בע"מ נ' ניר (8.4.2003)). ברשימה זו נמנים הקריטריונים הבאים: הפרש הזמנים בין עריכת ההסכם לפירוד בפועל (פער זמנים גדול יותר מצביע לטובת ביטול העסקה) סוג הנכסים (האם הנכסים המועברים הם חלק בלתי נפרד מהסכם פירוד כן ואמיתי - דירת מגורים כדוגמה לנכס כזה); היחס בין עיתוי ההסכם למועד הקריסה הכלכלית בפועל (ככל שהסמיכות רבה יותר, הדבר פועל לטובת ביטול ההענקה); מארג ההסכם (האם מדובר בתנאי 'תן וקח' הוגנים ובהירים).

16.אני סבור כי בענייננו לא הוכח שחלוקת הרכוש בין היחיד למשיבה, לרבות בקשר עם הנכס, הייתה "נדיבה" מדי כלפי היחיד לאור הסתבכותו ועל מנת להבריח נכסים מנושיו, או כי אין מדובר בחלוקת רכוש ממשית ואותנטית. זאת, מן הטעמים שיובאו להלן.

ראשית, חומר הראיות שהונח בפני בית המשפט אינו מלמד כי בעת חתימת הסכם הגירושין היה היחיד מצוי בקריסה כלכלית. כזכור, התביעה הכספית - שבעקבות פסק-הדין שניתן בה ננקטו הליכי חדלות הפירעון - הוגשה בשנת 2021. הסכם הגירושין נחתם, לעומת זאת, עוד בשנת 2018. אמנם לא נעלם מעיניי כי הנושים הגישו הליך נוסף נגד היחיד, עוד בחודש אוקטובר 2019 (ראו סעיף 1 לבקשה לצו פתיחת הליכים). ברם, הסכם הגירושין בין היחיד למשיבה הינו קודם גם למועד הגשת ההליך משנת 2019. אציין כי מלבד עצם העלאת הטענה כי הוגש נגד היחיד הליך עוד בשנת 2019, אותו הליך לא צורף לכתבי הטענות, לא ברור באיזה נסיבות הופסק הטיפול בו ומה היו הטענות שהועלו במסגרתו כלפי היחיד כמו גם הסעד שהתבקש.

17.שנית, יש ליתן משקל ממשי כאמור לכך שהיחיד והמשיבה כרתו הסכם גירושין כן, ועל כך אין חולק. ההסכם מפרט שורה ארוכה של נושאים שאינם קשורים כלל ועיקר לדירה מושא הבקשה שבפניי, כגון הסדרת דמי המזונות, פירעון הלוואה שנטלו בני הזוג, איפוס החוב של היחיד כלפי המשיבה בתיק ההוצאה לפועל, ועוד. לעניין היותו של ההליך ההיפרדות אותנטי ואמיתי, אפנה גם לגרסת המשיבה, שלא נסתרה, שלפיה לאחר שנישאו בני הזוג בשנת 2008, ונולדו להם 2 בנות בארצות-הברית, החלו להיפער סדקים במערכת היחסים של השניים עד שבשלהי שנת 2018 עזב היחיד את הבית המשותף והותיר את המשיבה בדירה השכורה, לבדה, עם שתי הבנות, כשמעל לראשן מרחף צו פינוי (ראו סעיף 1 לתגובת המשיבה מיום 23.1.2023). בהמשך לכך עוד בשנת 2017 ננקט הליך ליישוב סכסוך בין הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה, ורק לאחר שניסיון זה לא צלח, נקטה המשיבה בחודש יוני 2018 את תביעת הגירושין. אכן, בהמשך לכך חזר היחיד להתגורר עם המשיבה, עד אשר עזב באופן סופי את הבית בחודש ספטבמר 2019 (ראו סעיף 13 לתשובת המשיבה מיום 23.1.2023). אלא שלאחר מכן התנהלו שורה ארוכה של הליכים ביניהם והסכסוך הלך והתעצם. יש בכך כדי להעיד כי הליך הגירושין היה אמיתי ואותנטי, ויש לכך משקל ממשי לצורך בחינת הבקשה שבפניי.

18.שלישית, כפי שצויין בהרחבה לעיל, איזון המשאבים בין בני הזוג, כבכל הסכם גירושין, הוא מורכב, ולא על נקלה יש להגיע למסקנה כי הסכם גירושין אינו מאוזן, ובענייננו - שלא ניתנה תמורה סבירה בעד זכויות היחיד בנכס. במסגרת זאת יש להביא בחשבון גם את העובדה כי המשיבה ויתרה על כתובתה, ואין להוציא נתון זה מן המשוואה (ראו והשוו, ע"א 5822/16 שמיר נ' המנהל המיוחד עו"ד ארז חבר, פיסקה 17 (24.1.2018) (להלן: עניין שמיר)). הנאמנת ציינה כי הויתור על הכתובה היה בגין סידור הגט, ולא כנגד קבלת הזכויות בנכס. אלא שלהשקפתי – וזו גם מגמת הפסיקה – לא ניתן להפריד רכיב אחד ממשנהו ויש לבחון את הסכם הגירושין – על כל איזון המשאבים שנקבע בו – ממבט על ולא בבחינה פרטנית וספציפית של כל רכיב ורכיב כאילו עומד הוא לעצמו.

ער אני כמובן לפער בין הסכומים עבור זכויות היחיד בדירה – הסכום שנקבע בהסכם הגירושין משנת 2018 והסכום המופחת שנקבע בהסכם הנוסף בין הצדדים משנת 2022. אלא שטענת היחיד והמשיבה שלפיה אין בהפחתת הסכום כדי פגיעה בתמורה, משום ששולמה תמורה בדרכים אחרות, כגון קיזוז חובות והפחתת המזונות, מעוגנת בחומר ראייתי מספק, בנסיבות העניין. חומר הראיות מלמד כי היחיד אכן חדל בנקודת זמן מסוימת, מלקיים את חיוביו כלפי המשיבה (ככל הנראה, החל משלהי שנת 2019; ראו גרסת המשיבה בסעיפים 16-13 לתשובתה לבקשה). אציין, כי ראיה לכך ניתן למצוא גם בנוסח ההסכם משנת 2022 עצמו, המלמד כי הסכום החדש שננקב בהסכם משנת 2022 – 278,000 ש"ח – הינו "לסילוק שלם סופי ומוחלט של הסכום מושא סעיף 9 להסכם מיום 10/12/2018" (שבו נקבע, כזכור, סכום של 450,000 ש"ח) – ללמדך כי הצדדים לא ביקשו למעשה לשנות מן הסכום המקורי שנקבע בשנת 2018, אלא רק להתוות את אופן פירעון הסכום שנותר לתשלום, ואשר לא שולם עד לאותו מועד, בשנת 2022, במלואו. בהקשר זה אפנה לתשלומים שהוצגו על-ידי המשיבה בתגובתה (סעיף 169 והאסמכתאות הנזכרות שם) המלמדים כי המשיבה לא קיבלה מהיחיד אך ורק את הסכום שננקב בהסכם מ-2022 אלא סכומים רבים נוספים, אשר גם אותם יש לבחון בראי העובדה כי עסקינן באיזון משאבים מורכב בהליך גירושין כן ואמיתי.

19.אף אין לומר כי הסכום המקורי שנקבע בהסכם משנת 2018 הינו מופרך ובלתי סביר, ובהקשר זה יש ליתן משקל מסוים לחוות-הדעת השמאית שצירפה המשיבה, שנערכה בשנת 2015 לצורך נטילת משכנתה בגין הנכס, שלפיה שווי הדירה הינו כ-1.7 מיליון ש"ח (ראו חוות הדעת שצורפה כנספח להודעת המשיבה מיום 23.1.2023; וכן ראו עדות המשיבה בקשר להסתמכות המשיבה והיחיד על חוות הדעת כמו גם על אתר "מדלן", ושיחות עם מתווכים; תמליל, עמ' 16, ש' 32-29 וכן ההסברים שהציגה בעמ' 17, ש' 25-4 לתמליל). אומנם, לא הוכח בראיות כי המשכנתה שאליה הפנתה המשיבה חזור ושוב בטיעוניה, אכן ניטלה לצורך רכישת הדירה ובעניין זה מקובלת עליי טענת הנאמנת כי לא הוכח שמדובר במשכנתה שניטלה לצורך רכישת הנכס (ועל כך ניתן ללמוד גם מעדותה של המשיבה ואפנה לעמ' 9, ש' 20-10 לתמליל). ברם, בסופו של דבר, כאשר משקללים את שווי זכויותיו של היחיד (ואציין כי הנאמנת מצידה לא הסתמכה על חוות-דעת שמאית כלשהי אלא רק על בסיס מידע שאותר באתר רשות המסים באשר לעסקאות נדל"ן בשנים 2022-2021 בסביבת הנכס), הרי שבשים לב לכך שעסקינן בהסכם גירושין הכולל איזון משאבים בין בני הזוג, אין לומר כי הסכום שנקבע בהסכם משנת 2018 הינו בלתי סביר על פניו.

20.רביעית, מקובלת עלי טענת המשיבה כי לעניין בחינת רכיב התמורה ותום לב הצדדים – יש ליתן משקל ממשי לכך שרכישת הנכס נעשתה גם מכספים, בהיקף לא מבוטל, שהשקיעה המשיבה (ראו בהקשר זה עדותה של המשיבה בתמליל, עמ' 7, ש' 31-28 ועמ' 8, ש' 2-1, כי הנכס נרכש בסכום של 680,000 ש"ח כאשר מתוך סכום זה השקיעה המשיבה מכספה סך של 210,000 ש"ח כהון עצמי; עדות זו לא נסתרה). נסיבות כגון דא, כפי שקבעה הפסיקה, עשויות להטות את הכף לעבר המסקנה כי אין מקום לביטול הפעולה (השוו, עניין שמיר, בפיסקה 17 – וכפי שהודגש שם מפי כב' השופט מ' מזוז – "גם אם מבחינת דיני איזון משאבים בין בני זוג אין בטענה לפיה נכס משותף נקנה מכספים לא משותפים כדי להוביל בהכרח להוצאת הנכס מאיזון המשאבים, הרי שבבואנו לבחון את שאלת תום הלב בחלוקת הרכוש בהסכם הגירושין המשליכה על שאלת התמורה, נראה שיש ליתן משקל לאופן שבו הצדדים תפסו את האיזון הראוי ביניהם").

21.סיכומם של דברים: לא הוכח כי הועברה תמורה שאינה הולמת "בנסיבות העניין" בעד זכויות היחיד בנכס. לא הוכח כי התקיימה כל קנוניה במטרה להברחת נכסים, רחוק מכך. אפשר כי טענות הנאמנת היו מצדיקות בחינה חשדנית יותר של העברת זכויות כגון דא, אילו לא היה מדובר בהעברה במסגרת הליכי גירושין. אלא שבמקרה דנא ההעברה הייתה גם הייתה במסגרת הליך גירושין אשר לפי התרשמותי היה כן ואותנטי. על כן, נדרשת בחינה זהירה של רכיב התמורה. משמדובר בוויתור הדדי על זכויות במסגרת הסכם גירושין שגרתי, סביר ומאוזן לכאורה ומשתוכן ההסכם אינו מצביע על רכיב חריג או בלתי סביר בעליל בהסכמים מסוג זה – אין עילה להיעתר לבקשה. ער אני לכך כי הדירה אינה משמשת את המשיבה כדירת מגורים. אך אין בכך כדי לגרוע מן המסקנה כי בנסיבות העניין לא קמה הצדקה להורות על ביטול הפעולה.

22.עוד אציין כי אפילו היה מקום להגיע למסקנה אחרת לעניין רכיב התמורה – אינני סבור כי במועד ביצוע הפעולה, בין אם מדובר במועד כריתת ההסכם מ-2018 או במועד בו נפרדו בני הזוג - היה היחיד בחדלות פירעון או שביצוע הפעולה הביא אותו לחדלות פירעון. אחזור ואציין לעניין זה התביעה שהגישו הנושים נגד היחיד, שבגינה ניתן פסק-הדין מושא הבקשה לצו פתיחת הליכים, נפתח על-ידם בשנת 2021, ואין בפניי כל אינדיקציה אחרת המלמדת כי בשנת 2018 (או למצער, בחודש אוקטובר 2019) היה היחיד בחדלות פירעון או שעצם העברת זכויות בנכס למשיבה, במסגרת הסכם הגירושין, הוא שהביאו למצב של חדלות פירעון.

23.התוצאה היא שהבקשה נדחית.

קופת הנשייה תישא בהוצאות המשיבה בסך 5,000 ש"ח, אשר ישולמו בתוך 30 ימים.

ניתנה היום, ט' כסלו תשפ"ה, 10 דצמבר 2024, בהעדר הצדדים.