ל. (המנוח) ואח' נ' אפרים ואח'

1.המנוח, מ. מ. ל. ז"ל, נפגע בתאונת דרכים ביום 10.8.2010. הוא נותח והשתחרר מבית החולים, ומצבו התייצב. על-פי הרשום בדו"ח מד"א, כשנה לאחר מכן, ביום 2.10.2011 (והסוגריים המרובעים - במקור):

"בן 26, סכיזופרני, לדברי האחות, כשחזרו הביתה, אכל, תוך כדי כך נרדם, היא הוציאה לו את האוכל מהפה ואח"כ שמה לב שרועד ואינו נושם טוב. [אין פרכוסים ברקע]. לדבריה אח"כ שמה לב שלא נושם ואז עשתה לו עיסויים. אומרת שחושבת שלקח 10 כדורי פרוקסול, שוללת לקיחת תרופות אחרות [אופטלגין], או סמים. בהגיענו, שכוב על הרצפה בחדרו, ללא הכרה דופק ונשימה, אישונים מורחבים, כחלון, הפרשות מרובות בחלל הפה – נתיב אויר פתוח, כל קופסאות התרופות בחדר מלאות,[בנוסף יש גוינט ומזרק ריק] החלה החייאת ALS, לאחר 5 דקות חזרת דופק ולחץ דם. הוחל בפינוי. תוך כדי פינוי החלה ברדיקרדיה ואז PEA. התחלנו בהחייאה מלאה תוך כדי פינוי ולאחר כ 4-5 דקות שוב חזרת דופק. לביה"ח הגיע עם טכיקרדיה של 140, רדיאלי נמוש היטב, קריאת קפנו 74".

המנוח נפטר בבית החולים כשבועיים לאחר מכן, ביום 18.10.2011.

2.אין מחלוקת על כך שלמנוח היתה היסטוריה ארוכה של מחלת נפש, מאז שהיה נער. השאלה העיקרית העומדת להכרעה בתביעה זו היא האם יש לראות במותו של המנוח כנזק שנגרם על ידי תאונת הדרכים. המומחית מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר סילבנה פניג, קבעה בחוות דעתה:

"על נסיבות המוות קשה להחליט אם מדובר בהתאבדות, ניסיון התאבדות שהסתבך או תוצאה של תופעות לוואי של תרופות ואספירציה. נראה שהאפשרות האחרונה היא המתאימה. באותו יום נבדק על ידי הפסיכיאטר המטפל והנ"ל לא מציין כל דיכאון או שינוי במצב הרוח. אמנם נכון שבחולים סכיזופרניים יש לעתים התאבדויות לא צפויות אך בד"כ קודם להתאבדות סימפטומים של דיכאון, החמרה בפסיכוזה או אובדן וכל אלה לא היו. נמצא בחדר מזרק ריק וקיימת אפשרות שהזריק לעצמו סם. כמו כן הייתה עדות שהשתמש בקנביס. השימוש בחומרים לפי התעוד הרפואי קדם לתאונה" (ע' 9).

המומחית קבעה כי השפעת תאונת הדרכים תרמה להחמרת מצבו של המנוח, והיא העריכה ב-5% את נכותו הצמיתה כתוצאה מהתאונה לפי פריט 34(ב)(2) מותאם לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי, בנוסף לנכות הכללית בעקבות מחלת הסכיזופרניה ממנה סבל עוד קודם לתאונה.

3.השאלה אם התאונה גרמה לנכות רפואית נפשית אצל המנוח, והשאלה אם הנכות הנפשית בעקבות התאונה גרמה למותו, הן שאלות שונות. בעדותה של המומחית, בא כח התובעים פעל להבהרת חוות דעתה בשאלה השניה: הקשר הסיבתי בין הנכות הנפשית בעקבות התאונה, ומותו של המנוח.

4.המומחית העידה בבירור, כי תאונת הדרכים הביאה להחמרה של מצבו הנפשי של המנוח, ומצבו הנפשי גרם, בתורו, למותו: "[]למרות שזה לא חשבון אריתמטי מדויק, [אני] כן נותנת השפעה יחסית של התאונה בהח[ר]פת מצבו, ובסופו של דבר למותו" (פרוטוקול 22.1.2017 ע' 8 ש' 25-26). כאשר הוצע למומחית בידי ב"כ הנתבעים כי היא מעידה במישור התיאורטי ולא בענין התאונה שבנדון, היא שללה זאת (ע' 11 ש' 5).

5.הנתבעים טוענים כי מהראיות עולה כי המנוח היה בעל רקע בעייתי מאוד בלשון המעטה. הנתבעים טענו בין היתר: כי מגיל 5 מתוארת אצל המנוח בעיות התנהגות; הוא תואר כילד מופנם ודחוי חברתית. בגיל 10 החלו בעיות בבית הספר והוא עבר לפנימיות, לרבות פנימיה לבעיות התנהגות באלון מורה. בגיל 11-12 נשר מלימודים והחל להתרועע חברה עבריינית. הסתבך בקטטה, השתמש במריחואנה והיה במשך 4 שנים בפיקוח קצינת מבחן. בשנת 2002 חווה את אשפוזו הראשון בבית החולים גהה בשל חשד למצב דכאוני ומחשבות אובדניות. עבר מספר אשפוזים בבתי חולים לחולי נפש, כאשר באוגוסט 2002 אושפז בעקבות דיווח שבלע כמות גדולה של כדורים, חתך עצמו חתכים מרובים בזרועותיו והתרוצץ עם סכין בבית, תוך איום לשסף את גרונו. המנוח מסר כי הוא רוצה להתאבד בירייה בגרונו וכי הוא חייב להתאבד, ביטא רגשות אשם, ותחושה פנימית של חנק. הוא אושפז בצו של בית המשפט, וצוין כי בלטה הפרעה קשה בהתנהגות עם קווי אישיות אנטי סוציאליים וכן מצב דיכאוני שהשתפר עם נוגדי דיכאון. באשפוזו הראשון פרק חלון וברח מהמחלקה; הוחזר על ידי המשטרה. הוא לא גויס לצבא. בגיל 17 הסתובב בקבוצות עברייניות תוך שתיית אלכוהול בכמות גדולה וצריכת סמים. בשנת 2003 נקבעו לו 40% נכות לפי פריט 34(ד)(ה) לתוספת לתקנות, בגין הפרעת אישיות אורגנית. בשנת 2006 אושפז במשך ששה ימים בשל חרדה, ייאוש וחוסר תקווה על רקע גמילה מסמים, ואובחן כבעל הפרעת אישיות.

בשנת 2008 אושפז שוב בבית החולים לב השרון בשל מצב פסיכוטי עם מחשבות שווא של יחס ורדיפה, ובעיקר מחשבות שווא סומטיות לגבי עצירות. הוא אושפז במשך כחודש בהסכמתו במחלקה פתוחה ושוחרר בניגוד להמלצות הרופאים. באישפוז זה אובחן לראשונה כלוקה בסכיזופרניה עם הפרעת אישיות סכיזוטיפלית. במהלך האשפוז היתה עצירת שתן והמנוח אובחן גם כצליאק. תואר מצב פסיכוטי במשך כמה חודשים. במהלך האשפוז הופסק הטיפול בנוגד דיכאון בשיקול שהתרופה מחמירה את מצבו והוחל בסרוקוול, תרופה אנטי פסיכוטית. באותו אשפוז תיאר את יחסיו עם אמו כמסובכים, על רקע מריבות, שלל שימוש בסמים אך דיווח שכל הסימפטומים הגופניים המוזרים שחש וכן הפרנויות נעלמו לאחר שהפסיק להשתמש בסמים. ביום 10.4.2008 נבדק במרפאה בנתניה והופנה למיון בבית החולים לב השרון, שם הועלה מינון תרופת סרוקוול ל-800 מ"ג. ביום 19.4.2010 תיאר חרדה, דיכאון, מחשבות על מחלות ותחושה של רדיפה. נטל טיפול באינבגה 6 מ"ג וגם אסיבל במינון 10 מ"ג פעמים ביום. הוספו תרופות Clonex במינון 2 מ"ג וכן Prizma 20 מ"ג, פעמיים ביום. כן הפנו הנתבעים לכך שהמומחית מטעם בית המשפט בתיק זה קבעה בחוות דעתה כי שיעור ההתאבדות אצל חולים בסכיצופרניה גבוה פי 40 מאשר באוכלוסיה הכללית.

6.הנתבעים טוענים בנוסף, כי אחות המנוח, עמה היה מתגורר בתקופה האחרונה של חייו, לא הובאה לעדות, וכי בהצהרתו של אבי המנוח לביטוח הלאומי בענין הקשיים הנפשיים של המנוח בשנתיים האחרונות של חייו (נ/2), אין זכר לתאונה.

7.אין מחלוקת בין הצדדים שהמנוח היה חולה בנפשו עוד לפני תאונת הדרכים. המומחית בתחום הפסיכיאטריה מטעם בית המשפט העידה, ונותרה איתנה בעדותה, כי תאונת הדרכים גרמה להחמרה במצבו. זהו ענין שבמומחיות רפואית פסיכיאטרית. אציין כי המומחית גם נימקה את מסקנתה בתחום הרפואה. לאחר התאונה, התרחש אירוע בו איים המנוח על אמו בסכין. המומחית העידה כי לפני התאונה לא היתה אלימות כלפי האם; כי המעצר של המנוח עקב האלימות כלפי האם גרם לו ל"פלשבאק"; וכי היה רצף של ביקורים ברפואה פסיכיאטרית לאחר התאונה. שיעור הנכות שקבעה המומחית מטעם בית המשפט בגין התאונה, של 5%, גם אינו מצביע מאליו על הפרזה. ב"כ הנתבעים הצביעו כאמור על ההצהרה של אבי המנוח בביטוח הלאומי, לפני שנפטר המנוח, בענין בעיות במערכת העיכול, לרבות צעקות וירידה דרמטית במשקל. ב"כ הנתבעים טען שיש הוכחות לכך שבעיות אלו השליכו על מצבו הנפשי של המנוח, ושאל את המומחית כיצד ענין זה משפיע על מסקנתה. המומחית העידה כי ידוע לה מההיסטוריה של המנוח שהיו לו מאז ומתמיד תלונות על כאבי בטן ועצירות, וכי ייתכן והתלונות עליהן דיווח האב הן חלק מהחרפת מצבו הנפשי של המנוח (ע' 11 ש' 14 – ע' 12 ש' 14). לא מצאתי כי הנתבעים ערערו את קביעתה של המומחית מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה, לפיה תאונת הדרכים הביאה להחמרה במצבו של המנוח.

8.הובהר בעדותה של המומחית, כי מתקיים קשר סיבתי עובדתי בין התאונה, לבין מותו של המנוח. המומחית הצביעה על אירוע האיום על האם בסכין כעדות להחרפת מצבו לאחר התאונה. כאשר נשאלה המומחית אם תקיפת האם היתה יכולה להתרחש אם לא היתה תאונה, השיבה המומחית כי השאלה תיאורטית והוסיפה, כי היא לא ראתה בהיסטוריה של המנוח תקיפה כלפי האם (ע' 11 ש' 7). היא העידה כי "... יש דברים במשך שנה של אירועים ובדיקות ואשפוזים, שבהשוואה לתקופות אחרות היו תקופות של שבע שנים בלי ביקורת אירועים בדיקות, ז"א כל המהלך מתאפיין בתקופות אינטנסיביות של אשפוזים במצב ירוד לתקופות בריאות של אפילו שנים, השנה לפני מותו הייתה לא פשוטה..." (ע' 8 ש' 17-19). המומחית העידה:

"החוט המקשר, אחד מהדברים החשובים אחרי התאונה זה הקשר בין המנוח לאם, הוא חוזר מתאונה קשה, עובר ניתוח, תאונה מאוד קשה עם פגיעה בראש, וחוזר הביתה בקשר שהוא מאז ומתמיד היה קשה בינו לבין האם, יש התראה בתיעוד הרפואי על החמרה בקשר, האמא גם מתריעה שיש החמרה, זה מביא לאירוע חד פעמי בחיים שלו, זה התוקפנות הקשה [כלפי] האמא, מהתיעוד הקודם למדתי על הקשר המאוד הדוק בינו לבין האם, האם בעצמה אישה חרדתית, ותאונה כזאת עם בעיות רפואיות ממשיות מביא קרוב לוודאי לאיזשהו החרפה במורכבות של הקשר הזה במה שמביא להתפרצות אלימה שלו כלפי האם, בעקבות ההתפרצות הוא עובר מעצר, והוצא מהבית לאחר שנים שחיים בבית עם הורים לבית אחותו שם מצבו מתדרדר לחלוטין, ז"א יש בעיה קשה במצבו, אני רואה את התאונה בהשפעה מתגלג[ל]ת, אם אתה שאלת אותי על החוט המקשר זה ההסבר שאני נותנת" (ע' 8 ש' 29 – ע' 9 ש' 5).

9.כאשר ב"כ הנתבעים טען בפני המוחמית כי היו למנוח 30 תיקים במשטרה, זו העידה כי אמנם היתה בעברו של המנוח אלימות, אולם אירוע תקיפת האם היה הפעם הראשונה שהאלימות הקשה קוראת בבית כלפי האם, וכי מדובר באירוע יוצא דופן אצל המנוח (ע' 9 ש' 9-13). המומחית גם אישרה לשאלת ב"כ התובעים כי לא ראתה בחומר שהיה בפניה שהיו למנוח 30 תיקים במשטרה (ע' 14 ש' 31-32). כאשר נטען כי הקישור לתאונה הוא מלאכותי, העידה המומחית כי ההוכחה נמצאת בהשתלשלות האירועים (ע' 9 ש' 16). המומחית שללה כאמור את ההצעה שהכל תיאורטי (ע' 9 ש' 19 – ע' 11 ש' 5).

10.בעקבות תקיפת האם נעצר המנוח. ב"כ הנתבעים הצביע על כך שהמנוח דיווח על "פלאשבקים" של המעצר ושאל כיצד יש בידי המומחית לבודד את מה שנגרם בעקבות התאונה ממה שלא נגרם מהתאונה, והיא העידה, כמצוטט לעיל, כי למרות שלא מדובר בחשבון אריתמטי, היא מייחסת השפעה לתאונה על מצבו של המנוח ובסופו של דבר למותו. כן הבהירה שגם שה"פלאשבקים" היו לאחר המעצר, היא קושרת את המעצר כהשפעה מתגלגלת של התאונה (ע' 12 ש' 27).

11.בקשר לעדות המומחית, לפיה אמנם היתה אלימות של המנוח גם לפני התאונה אולם האלימות כלפי האם היתה רק לאחר התאונה, מפנה ב"כ הנתבעים לעדות אמו של המנוח, לפיה המנוח איים לפני התאונה לשרוף את הבית. האם העידה לאחר המומחית והנתבעים לא ביקשו השלמה של חוות הדעת של המומחית מטעם בית המשפט נוכח נתון חדש זה. איני מוצא בנסיבות אלה לקבוע כי הנתבעים ערערו את חוות דעתה של המומחית בתחום הפסיכיאטריה מטעם בית המשפט לפיה התאונה גרמה להחרפת מצבו הנפשי של המנוח. אוסיף, כי עיון בעדות האם מעלה כי בכל זאת אירוע האיום עם סכין שלאחר התאונה היה בגדר עליית מדרגה באלימותו של המנוח:

"ש. על מה היה אותו אירוע אלימות בבית במרץ 2011

ת. זה היה אירוע ממש יוצא דופן, הוא לא ראה כלום, רק ממש

ש. היה ויכוח

ת. לא. זה היה התפרצות זעם. זה היה חד פעמי[], לפניכן לא היה, היו קודם אבל לא ברמה הזאת

ש. מה היה

ת. היה התפרצות, הוא אמר אני אתאבד, איים לשרוף את הבית, אבל לא ברמה הזאת שהוא אמר אני ארצח אותך, פתח את המגירה ולקח סכין

ש. לפני אותה תקרית סכין, היו אלימות מילולית

ת. לא עשה שום דבר, לפניכן היה רק מילולי

ש. באותה תקרית של הסכין, לא פגע בך חלילה

ת. הוא ניסה, תפס אותי ביד אחת, וביד השניה רצה (מסמנת לשחוט)

...." (ע' 17 ש' 8-18).

12.אמנם כאשר המומחית התבקשה להשיב האם ישנה הסתברות של 51% שאלמלא תאונת הדרכים המנוח לא היה נפטר, היא השיבה כי מדובר בשאלה היפותטית (ע' 14 ש' 27-30). אולם מיתר עדותה של המומחית, כפי שנסקרה לעיל, עולה ברורות כי עמדתה היא שתאונת הדרכים מושא התביעה אכן גרמה להחרפה במצבו הנפשי של התובע, ומצבו הנפשי הביא למותו ("[אני] כן נותנת השפעה יחסית של התאונה בהח[ר]פת מצבו, ובסופו של דבר למותו" (פרוטקול 22.1.2017 ע' 8 ש' 25-26). לאור מכלול עדותה של המומחית לפיה התאונה החריפה את מצבו הנפשי של המנוח וכי מצבו הנפשי הביא למותו, יש להבין את תשובתה, לפיה השאלה בענין אחוזי ההסתברות שהמנוח לא היה נפטר אלמלא התאונה היא היפוטתית, באספקלריה של הזהירות ברפואה ובמדע, אותה אין להבין באופן מעוות. יפים לעניינינו, בשינויים המחויבים, דבריה של כבוד השופטת מ' נאור ב-ע"א 1639/01 קיבוץ מעיין צבי נ' קרישוב, פ"ד נח(5) 215, 246 (2004); פסק דינה היה בגדר דעת מיעוט, אך לא לענין ההערה המצוטטת להלן:

"יש הטוענים כי המדע והמשפט מדברים בשתי שפות שונות, הזרות זו לזו....נטען כי המשפט מייחס משמעות מעוותת לראיות מדעיות, כי למדע ולמשפט מטרות שונות: הטענה היא שהמדע מחפש אמת, והמשפט רק שוקל את האמת במסגרת מטרה רחבה יותר – צדק. לשון אחר, 'נטל השכנוע' (אם נשתמש במונח משפטי) בעולם המדע גבוה הרבה מזה שבמשפט האזרחי, כי המדע מוכן לקבל אי-הכרה מוטעית בקשר קיים, אך הרבה פחות מוכן לקבל הכרה מוטעית בקשר שבעצם אינו קיים, ואילו המשפט האזרחי, בעל נטל הטיית מאזן ההסתברויות, רואה (כמעט) באותה חומרה טעויות משני הסוגים האמורים. על-כן – כך הטענה – המשפט מפרש בצורה מוגזמת את הססנותו של עולם המדע מפני הכרה בקשר (association) או בקשר סיבתי בין חומר (או תופעה) לבין מחלה. טענה נוספת: מטרת המשפט היא להכריע הכרעה סופית בענין העומד על הפרק, ואילו מוקד המדע הינו ריפוי או מניעת מחלה ולא הכרעה ודאית; המדע אינו מכריז על הכרעה סופית, אלא תמיד משאיר אפשרות לשינוי העמדה..."

13.המומחית כאמור קבעה שהתאונה החריפה את מצבו הנפשי של המנוח, אשר בסופו של דבר הביא למותו. עם זאת, נמנעה המומחית מלהסכים שתאונת הדרכים בה נפגע המנוח היוותה הסיבה הבלעדית או העיקרית למותו. המומחית העידה כי תיאורטית תאונת הדרכים שבענייננו היתה יכולה להשפיע "מאוד" בגרימת מותו:

"ש. בתיק המורכב הזה אני מסכים, אני פחות רוצה להתחייחס למספרים, רוצה ממך תשובות כבעלת המקצוע האם יכול להיות ברמה תאורטית טריגר של אדם מסויים, שהדבר המצומצם הזה השפיע מאוד על משהו מאוד משמעותי

ת. תאורטית כן" (ע' 13 ש' 27-30; ההדגשה הוספה).

כאשר ב"כ הנתבעים הצביע על כך שתוספת הנכות הנפשית שגרמה התאונה עמדה על 5% בלבד, ושאל כמה אנשים שיש להם 5% נכות מתאבדים, העידה וחזרה והעידה המומחית "אתה לא יכול לנתק את מה שקרה עם מחלתו" (ע' 12 ש' 31). כלומר, אין עמדתה של המומחית כי רק תוספת הנכות הנפשית עקב התאונה גרמה למותו. המומחית שללה את טענת ב"כ התובעים לפיה לקראת התאונה היתה מחלת הנפש של התובע מאוזנת (ע' 13 ש' 31 – ע' 14 ש' 16).

14.סיכום בינים: על-פי עדותה של המומחית הפסיכיאטרית מטעם בית המשפט, אשר לא עורערה, הנכות הנפשית עקב תאונת הדרכים, יחד עם גורמים נוספים (מחלת נפש קיימת), הביאו למותו של המנוח.

15.הנתבעים הציעו בסיכומיהם, חישוב כדלקמן: למנוח היתה כבר, לפני תאונת הדרכים, נכות נפשית בשיעור 50%. חמשת אחוזי הנכות שקבעה המומחית מטעם בית המשפט, אינם חמישה אחוזי נכות אצל אדם בריא לחלוטין, אלא חמישה אחוזי נכות אצל אדם שכבר איבד 50% מכשירותו הגופנית. מכאן, לשיטת הנתבעים, יש לחשב את 5% הנכות הנפשית בחוות הדעת של המומחית מטעם בית המשפט כפי שמחשבים נכות רפואית משוקללת של מספר נכויות: 5% (הנכות בגין התאונה) * 50% (החלק הנותר לאחר גריעת 50% הנכות הנפשית מלפני התאונה ממצבו) = 2.5%. עוד טענו הנתבעים כי אם תרומתה של התאונה היתה 5%, "אזי אין זה מגיע לרמת ההוכחה הנדרשת של 51%". אני דוחה טענות אלה, המהוות שעטנז בין אחוזי נכות מצד אחד ורף ההוכחה במשפט האזרחי מצד שני. כפי שכבר ציינתי לעיל, השאלה איזה שיעור נכות גרמה התאונה והשאלה אם הנכות בעקבות התאונה גרמה למותו של המנוח, הן שתי שאלות שונות. המספר המבטא את שיעור אחוזי הנכות בעקבות התאונה, אינו בא לבטא את החלק היחסי של נכות זו בגרימת מותו של המנוח.

ניתן להדגים נקודה זו בדוגמה תיארטית וציורית. פלוני נפגע בתאונת דרכים, ובגין כל אחד משני מרפקיו, נקבעו לו 10% נכות מאחר והוא מסוגל ליישר את מרפקיו רק עד זווית של 30° (פריט 41(7)(ב)(III) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956). מדובר ב-20% נכות, וכאשר משקללים את הנכות – ב-19% נכות. פלוני נקלע לשטפון. ישנו ענף של אילן שבו ניתן להיתלות, אולם רק בגין כך שאצבעותיו אינן מגיעות עד לענף, עקב העדר היכולת ליישר את מרפקיו עד הסוף, הוא אינו מצליח לתפוס את הענף, והוא טובע ומת. אלמלא ההגבלה במרפקיו, הוא היה ניצל. ברי כי אין לומר כי מאחר ונכותו הרפואית היתה 19%, תרומת העדר יכולתו ליישר את מרפקיו למותו עמדה על 19%.

16.הסיווג הרלוונטי של סוגיית הסיבתיות בתביעה שבפניי הוא, מזיקים בנפרד שגרמו לנזק אחד שאינו ניתן לחלוקה (ראו ע"א 448/83 קורנהויזר נ' מלך, פ"ד מב(2) 573, 594 (1988) (להלן: ערעור אזרחי קורנהויזר)). הנזק מושא ענייננו הוא נזק אחד, מותו של המנוח. שני גורמים (לפחות) גרמו יחד לנזק זה: מחלת הנפש של המנוח עובר לתאונת הדרכים, והחרפה במצבו הנפשי בעקבות התאונה. ההלכה הפסוקה בענין מזיקים בנפרד שגרמו לנזק אחד שאינו ניתן לחלוקה היא, שכל מזיק בר-חבות חייב במלוא הנזק (וחלוקה בין המזיקים היא ענין למזיקים, בינם לבין עצמם). זאת, גם כאשר לא כל הגורמים המזיקים הם בני-חבות. כפי שהבהירה כבוד השופטת ש' נתניהו בפסק דינה בערעור אזרחי קורנהויזר, ההלכה בדבר חבותם יחד ולחוד לכל הנזק בשלמותו, של מזיקים נפרדים שגרמו לניזוק נזק אחד שאינו ניתן להפרדה או לחלוקה, חלה גם כאשר חלק מהגורמים המזיקים אינם בני-חבות:

"אותה הלכה עצמה חלה, כשהנזק שאינו ניתן לחלוקה נגרם בנפרד על-ידי כמה מזיקים, שרק אחד או אחדים מהם הם מעוולים ולאחרים יש הגנה טובה, ואף כשהאחרים אינם ידועים, ואף כשאחד או אחדים מהגורמים הם עצם דומם" (ע' 594).

ודוק: פסק דינה של השופטת נתניהו בערעור אזרחי קורנהויזר היה בגדר דעת מיעוט, אך לא בנקודה זו. אציין כי הדברים גם מופיעים בפסק הדין של דעת הרוב בדיון הנוסף. "באחד הסכימו כל שלושת השופטים בערעור: קיימת הלכה מבוססת ומושרשת בדין הישראלי, לפיה מזיקים נפרדים, שגרמו לניזוק נזק אחד שאינו ניתן לחלוקה, חבים יחד ולחוד לכל הנזק בשלמותו (ד"נ 15/88 מלך נ' קורנהויזר, פ"ד מד(2) 89, 103 (1990)).

ראו גם את הפנייתה של השופטת נתניהו לדעות בספרות לפיהן יש להבחין בין מצב שבו כל הגורמים לנזק שאינו ניתן להפרדה הם בני-חבות, ומצב שבו חלק מהגורמים לנזק תמימים, ב-ע"א 248/86 עיזבון לילי חננשוילי ז"ל ע"י יורשיה גבי ואילנה חננשוילי – קטינים ואח' נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(2) 529, 541 ליד האותיות א' – ב' (1991). הדברים שם אינם בגדר ratio decidendi; הם נכתבו שם לקראת דיון בסוגייה אחרת: הסוגייה בדבר גורמים נפרדים, שכל אחד מהם גורם נזק, והם גורמים נזקים בזה אחר זה. באותה הערה בסוגיה מושא ענייננו (מזיקים נפרדים הגורמים נזק אחד בלתי ניתן להפרדה), השופטת נתניהו ממילא אינה מכריעה שם בענין אותן דעות. ואילו בערעור האזרחי ובדיון הנוסף בפרשת קורנהויזר מצויה הלכה פסוקה ומחייבת לפיה גורמים נפרדים לנזק אחד שאינו ניתן להפרדה חייבים בגין כל הנזק יחד ולחוד, גם אם לא כולם בני-חבות.

17.בפרשה מושא ענייננו, לא הוכח כי הנזק ניתן לחלוקה. אמנם המומחית בפסיכיאטריה מטעם בית המשפט קבעה 5% נוספים ונפרדים של נכות נפשית למנוח עקב תאונת הדרכים. אולם כאמור לעיל אחוזי הנכות הנוספת לחוד והשתתפות הנכות הנוספת בהליך גרימת מותו של המנוח לחוד. עדותה של המומחית הפסיכיאטרית מטעם בית המשפט לא היתה, שהנכות הנפשית הנוספת תרמה 5% לגרימת מותו של המנוח. היא העידה כי "זה לא פשוט...לעשות את החישוב האריתמטי ולבודד את השפעת התאונה" (ע' 13 ש' 25). המומחית העידה כי היא בודדה את "ההשפעה של התאונה במכלול המחלות וההפרעות ובעיות שסבל המנוח" וקבעה 5% (ע' 14 ש' 25-26), אולם מדובר, שוב, בקביעת החלק של התאונה במחלות הנפש של המנוח, ולא התרומה של אותו חלק של מחלות הנפש במותו של המנוח.

18.מדובר כאמור, על בסיס עדותה של המומחית הפסיכיאטרית מטעם בית המשפט שלא עורערה, בנזק הנגרם על ידי מספר גורמים מזיקים, אשר אינו ניתן להפרדה. ההלכה בדיני הנזיקין היא שבמצב זה, כל מזיק חייב בגין מלוא הנזק (ובלבד שהנפגע לא ייפרע יותר מפעם אחת). המשטר על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 אינו משטר של אשם, אלא של אחריות מוחלטת. כיצד נתון זה משפיע על הדין בענין מזיקים שגרמו נזק אחד שאינו ניתן לחלוקה? בהערת אגב הנזכרת של השופטת נתניהו בענין חננשווילי, צוינו שיקולי מדיניות, לפיהם ההפסד אינו צריך ליפול על הניזוק התמים, שנפגע על לא עוול בכפו, אלא על המזיק הנתבע, שהוכח שהוא בר-חבות (ע' 540). מדברים אלה עולה תכלית של צדק, בענין העדפת עניינו של צד תמים על-פני עניינו של צד אשם. ואילו בדיני הפלת"ד, הצד בר-החבות אינו אשם דווקא, אלא הוא חב מכוח אחריות מוחלטת. לדעתי, אין מקום לכלל שונה בדיני הפלת"ד בענין מזיקים הגורמים לנזק אחד שאינו ניתן לחלוקה. האחריות בדיני הפלת"ד היא מוחלטת לא כי המזיק בתאונת דרכים הוא בהכרח חסר אשם. האחריות מוחלטת בדיני הפלת"ד על מנת לוודא שהנפגע מתאונת דרכים יזכה לפיצוי על נזק גוף שהוא סבל בעקבות תאונת דרכים. הקמת הקרן ("קרנית") בחוק הפלת"ד, המביאה לפיצויו של נפגע גם אם הנוהג הרלוונטי לא היה מבוטח בביטוח חובה, מהווה חלק ממהלך חקיקתי זה. כך, בדומה לתכלית מאזן הצדק בין נפגע תמים לבין מעוול בר-אשם, או אף יותר ממנה, תכלית זו לפיה יש לדאוג לפיצויו של נפגע בתאונת דרכים, תומכת בהחלתו בדיני הפלת"ד, של הכלל בדבר חיובו של כל מזיק בר-חבות לשאת בנזק שאינו ניתן להפרדה במלואו, גם אם קיימים מזיקים נוספים שאינם בני-חבות.

אין זה מיותר להוסיף ולציין, בשולי הדברים, כי הטלת מלוא האחריות על מזיק אחד מבין מזיקים ממילא אינה ענין זר בדיני הפלת"ד. שכן, גם כאשר מספר כלי רכב משתתפים בתאונה בה נפגע אדם, סעיף 3 לחוק מטיל את מלוא האחריות לפיצוי על נוהג אחד. התכלית של ההסדר בסעיף 3 אמנם קשורה בפישוט ההסדר כאשר כל השחקנים מבוטחים (או קרנית תפצה). ציינתי את סעיף 3 אך על מנת להצביע על כך, שבדיני הפלת"ד הנוהג הרלוונטי ממילא נושא בכל האחריות לנפגע פלוני, גם אם היו מזיקים אחרים שהיו מעורבים בגרימת הנזק באותה תאונה.

הנזק

19.התובעים עותרים לפיצוי בגין הפסדי שכר בעבר, הפסדי שכר בשנים האבודות, הפסד תנאים סוציאליים ופנסיה לעתיד, עזרת הזולת, הוצאות רפואיות בעבר, הוצאות נסיעה וניידות לעבר, כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים, הוצאות קבורה ומצבה, אבלות ואזכרות וכן אובדן שירותי הבן. הנתבעים טוענים כי התובעים עשו ערבוב בראשי הנזק הנטענים, וכי לפי הטענה שמותו של המנוח היה בזיקה לתאונת הדרכים, אזי מדובר בתביעת עיזבון, ומשכך הפיצוי הוא בגין נזק ממוני, הוצאות קבורה והפסד בשנים האבודות, ואין מקום לפיצוי בגין עזרה, הוצאות, תנאים סוציאליים ופנסיה.

תביעת התלויים

תמיכה

20.התובעים טוענים כי המנוח היה מקבל קצבת נכות בשיעור של כ-2210 ₪ לחודש, שהיה נכנס לחשבון המשותף של התובעים 2 ו-3 (הוריו) וממנו כל בני המשפחה היו מתקיימים. כן נטען כי המנוח היה מבצע עבודות מזדמנות. נטען כי המנוח היה יד ימינה של אמו עד כדי תלות פיזית ונפשית של האם במנוח, וכי התובעים היו תלויים בקצבת הנכות הכללית של המנוח.

21.הנתבעים טוענים כי כל שהגישו התובעים היו שני תצהירים בני 9 שורות כל אחד, בהם אין כל זכר לנזק כלשהו. לטענת הנתבעים, הפניית התובעים ל"תחשיב הנזק" היא מוזרה, והיה על התובעים לצרף את הראיות שביקשו להגיש, לתצהיר. התובעים לא טענו בתצהיריהם כי היו תלויים במנוח לעזרה. כן טוענים הנתבעים כי עדות אבי המנוח מפריכה את הטענה שהתובעים היו תלויים במנוח:

"ש. היו תקריות אלימות לפני התקרית של הסכין, איזה תקריות היו

ת. בואו נומר כמו שהוא רצה כסף, או אמר דבר ורוצה שנעשה אותו" (ע' 19 ש' 13-14).

הנתבעים מוסיפים וטוענים, למען הזהירות, כי נוכח הקביעה בחוות הדעת של המומחית מטעם בית המשפט, שנוכח המחלה ממנה סבל המנוח עוד לפני התאונה, מתקצרת תוחלת החיים בממוצע של 20 שנים.

22.התובעים טענו בסיכומי התשובה שאין במסמכים אליהם התייחסו בסיכומיהם "מידע חדש" וכי כולם הוגשו לתיק בית המשפט בשלב כתב התביעה ותחשיבי הנזק, וכי טענת הנתבעים בענין צירוף ראיות לתצהיר היא קנטרנית.

23.מקובלת עלי טענת הנתבעים לפיה לא הועלתה בתצהירי העדות הראשית של התובעים כל טענה בענין תלות כספית במנוח. לא נעלם מעיני כי הנתבע טען בחקירתו הנגדית כי המנוח היה מסייע להוריו התובעים לשלם חשמל או מים (ע' 18 ש' 26-27), אולם לכך לא הובאו אסמכתאות. גם לא נעלמו מעיני תדפיסי בנק שצירפו התובעים בענין חשבון של המנוח והתובעים, אליו היתה נכנסת קצבה של המנוח, שעיקר החיובים בהם הוא משיכות מזומנים ותשלומים בגין שירותי מרשתת, וכאשר התובעים לא הצהירו כי אין לאף אחד מהם חשבון בנק נוסף.

התובעים טענו כי המנוח היה מבצע עבודות מזדמנות, אולם הם לא ביססו את הטענה בראיה כלשהי (הם הפנו לאישור המל"ל לתשלומים בתחשיב הנזק, אולם מדובר אך באישור על תשלומי קצבאות נכות ולא בדו"ח רציפות ביטוח או מסמך אחר המצביע על הכנסות מעבודה). מאחר ולא הוגשה כל ראיה שהמנוח, שהיה בן כ-26 שנים במותו, עבד אי פעם, ונוכח מחלת הנפש בה סבל עוד לפני התאונה – הפרעת אישיות אורגנית בגינה נקבעו במוסד לביטוח לאומי 40% נכות – לא מצאתי מקום לכלול בבסיס השכר סכומים בגין שכר עבודה או פנסיה.

24.מכאן שלא הונחה תשתית בראיות לפיצוי בגין תמיכה כספית של המנוח בתובעים 2 ו-3.

אבדן שירותי הבן

25.התובעים עותרים לפיצוי בסך 100,000 ₪ בגין שירותי הבן. טוענים הם בסיכומיהם כי התובע היה בחור חרוץ אשר תמך ועזר בכל הנוגע לתחזוקת הבית, בנייתו, צביעתו, קניות, תחזוקת החצר ועבודות קשות לרבות קניות וסחיבת סלים. לא בא זכר לכל הטענות הללו בתצהירי העדות הראשית. המסוקר לעיל בענין מצבו הנפשי של המנוח גם לפני התאונה ממילא מעלה סימני שאלה בלתי מבוטלים בענין המידה שבה שימש המנוח עזר להוריו. הנני פוסק לתובעים בנושא זה, סכום גלובלי בסך של 50,000 ₪.

תביעת העזבון

הוצאות קבורה, מצבה, אבלות ואזכרות מדי שנה

26.התובעים עותרים לפיצוי בסך 40,000 ₪ בגין הוצאות קבורה, מצבה, אבלות ואזכרות מדי שנה. לא הוגשו ראיות בענין הוצאות בענין זה. הנני פוסק על דרך האמדנה בגין הוצאות קבורה מצבה ואבלות סך של 20,000 ₪.

הפסד שכר בעבר

27.התובעים עותרים לפיצוי בגין הפסד השכר של המנוח מיום תאונת הדרכים ועד למועד הגשת הסיכומים מטעמם. בכל הנוגע בתקופה ממועד הפטירה ואילך, ראו להלן בענין השנים האבודות. אתייחס כאן לתקופה ממועד תאונת הדרכים ועד למועד הפטירה.

28.בכל הנוגע לקצבת הנכות הכללית, לא נטען ולא הוכח כי המנוח הפסיק לקבל קצבה זו החל ממועד התאונה ועד למועד הפטירה, כך שלא הוכח כל הפסד בענין זה.

29.בכל הנוגע לשכר עבודה: כאמור לעיל, בהעדר כל ראיה לכך שהמנוח עבד, התביעה לפיצוי בגין הפסד שכר ממועד התאונה ועד למותו נדחית.

30.לאור האמור, התביעה לפיצוי בגין הפסד שכר מיום התאונה ועד לפטירת המנוח, נדחית.

הפסד פנסיה בעבר

31.משלא הוגשה כל ראיה לכך שהמנוח עבד אי פעם, לא מצאתי כי הפסיד הפרשי פנסיה מיום התאונה ועד למותו.

עזרת הזולת, נסיעות וניידות, הוצאות רפואיות

32.התובעים לא ציינו דבר בתצהיריהם בענין נזק מסוג זה. אמנם ניתן לפצות בן משפחה בגין עזרה שסיפק לנפגע אם העזרה חרגה מהמצופה באופן סביר מבן משפחה, אולם גם בענין זה לא הצהירו התובעים בתצהירי העדות הראשית מטעמם. זאת, למעט בכך שהתובעת, אם המנוח, הצהירה כי מאחר והמנוח הפסיק להכין לעצמו אוכל לאחר התאונה, היא הכינה לו אוכל. בנסיבות אלה הנני פוסק לתובעים בגין עזרת הזולת סך של 3000 ₪.

השנים האבודות

33.משקבעתי כי לא הוכח כי המנוח תמך כלכלית בהוריו, ההתייחסות אל המנוח היא כנפגע ללא תלויים. לאור האמור, הפיצוי בגין השנים האבודות נקבע נוכח הוצאות מוגברות של אדם ללא תלויים (ע"א 10990/05 פינץ' נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (11.4.2006)). בענין פינץ הפיצוי בגין השנים האבודות עבור אדם ללא תלויים עמד על 30% מההכנסות. בענייננו, נוכח מצבו הנפשי של המנוח עוד לפני התאונה ובעיקר נוכח הכנסות דלות, יש מקום לקבוע כי ההוצאות היו מוגברות עוד יותר ביחס להכנסות (ראו ת"א (פ"ת) 5917/06 עזבון המנוחה מזרחי בינה ז"ל נ' איי. אי. ג'י. ביטוח זהב בע"מ (19.3.2008) בו הועמד הפיצוי בגין אישה מבוגרת, שהיתה צפויה להוצאות מוגברות נוכח גילה והכנסות נמוכות, פיצוי בגין השנים האבודות בשיעור 15% מהכנסותיה). הנני מעמיד את הבסיס לפיצוי בגין השנים האבודות על 20%. ההכנסה החודשית של המנוח עמדה על קצבה בסך 2210 ש"ח לחודש. כאמור, תוחלת החיים של התובע נוכח מחלתו שלפני התאונה עמדה על 60.3 שנים (תוחלת חיים של 80.3 לגבר לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בהפחתה של 20 שנים; ראו ע' 8 לחוות הדעת מטעם בית המשפט), כך שהפיצוי שלו זכאים התובעים בגין השנים האבודות עומד על (20% * 2210 * 257.7258) = 113,915 ₪.

כאב וסבל

34.כאמור לעיל, נקבעה למנוח בגין תאונת הדרכים נכות נפשית בשיעור 5%. מאחר והמנוח גם אושפז בגין התאונה ונותח בראשו באופן אשר לא הותיר נכות כירורגית שהוכחה בתביעה זו, הנני פוסק בגין כאבו וסבלו של המנוח את הסכום המירבי לפי תקנה 2(ב) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, בסך 10% מהסכום המקסימלי, קרי – פיצוי בסך 18,685 ₪.

סיכום

35.סך הפיצויים:

א.אבדן שירותי הבן50,000 ₪

ב.הוצאות קבורה, מצבה ואבלות 20,000

ג.עזרת הזולת3000

ד.השנים האבודות113,915

ה.כאב וסבל18,685

סה"כ205,600

36.הנתבעים יחד ולחוד ישלמו לתובעים 2 ו-3 יחד ולחוד סך של 205,600 ₪.

37.עוד ישמלו הנתבעים יחד ולחוד לתובעים 2 ו-3 יחד ולחוד, שכר טרחת עורך דין בסך של 31,272 ₪.

ניתן היום, כ"ד ניסן תשע"ז, 20 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.