מדינת ישראל נ' ס' (עציר)

 בפתח הדברים וכמצוות סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, אני מודיעה על זיכויו של הנאשם לאחר שמצאתי לפטור אותו מאחריות פלילית 

בשל סייג אי שפיות הדעת.

כתב האישום ויריעת המחלוקת

1. כתב האישום מייחס לנאשם עבירות איומים, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו והעלבת עובד ציבור, עבירות לפי סעיפים 192, 274(1), 275 ו-288 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

   על פי כתב האישום בתאריך 09.05.17 סמוך לשעה 18:00, במהלך משמרת שגרתית הבחינו שוטרים ברכבו של הנאשם חונה באמצע כביש באור יהודה. השוטר דהאן פנה לנאשם ששהה בחנות סמוכה וביקש ממנו להזדהות. הנאשם סירב תחילה אולם לאחר מספר דקות מסר לשוטר תעודה מזהה וחזר לרכבו. השוטר דהאן ביקש מהנאשם להתקדם עם רכבו כמאה מטר לכוון הנקודה המשטרתית. לאחר שהשוטר התרחק מעט, נמלט הנאשם בנסיעה מהירה. במהלך המרדף שביצעו אחריו השוטרים חצה הנאשם צומת ברמזור אדום ובסופו של דבר עצר בהגיעו לדרך ללא מוצא. תוך כדי ניסיונם של השוטרים לבצע מעצר, התנגד הנאשם בכך שהכה בשוטר דהאן במכת אגרוף בחזהו וכן דחף אותו ואיים באלו המילים: "אני אזיין אתכם יא בני שרמוטות, יש לי אנשים בירושלים, אני אזיין אתכם, כל קלנדיה יבואו אליכם וישרפו אתכם... אני זוכר את הפרצוף שלכם אני אדאג שישלחו עליכם סכינים". לאחר שכבר הובא לתחנה ובהיותו בחדר המעוכבים קילל ואיים על השוטרים באמירות: "אני אדאג לחסל אתכם ואת כל התחנה, אתם לא מכירים את החברים שלי מיפו ומשכם שכל המשטרה מכירה אותם, אני אדאג שיטפלו בכם, שכל אחד יצטער על הרגע שהכרתם אותי". לאחר מכן הרים הנאשם פח אשפה ואיים באמצעותו על שוטרים שהיו במקום, המשיך לקלל ואמר: "אני זיינתי את השופטת, בגלל זה היא תבטל את הדו"ח".

2. במסגרת הליכי המעצר הופנה הנאשם ביום 21.05.17 להסתכלות בבית חולים אברבנאל לצורך מתן חוות דעת באשר לכשירותו הדיונית והמהותית לעמוד לדין. בתום הסתכלות בת שבוע, בתאריך 28.05.17, ערך הפסיכיאטר המחוזי ד"ר גנאדי ברומברג את חוות הדעת נ/1. ד"ר ברומברג קבע בחוות דעתו שהנאשם לוקה במחלת נפש וכי אינו כשיר לעמוד לדין ולא היה כשיר גם בעת ביצוע העבירה.

3. קודם לתשובה לכתב האישום הופנה הנאשם לחוות דעת משלימה על מנת לבדוק את כשירותו הדיונית לעמוד לדין (החלטת כב' השופט עוזיאל בעמ' 1 לפרוטוקול). בהתאם לכך הוגשה חוות דעתו של ד"ר דני פישר מתאריך 10.12.17 ת/8 ממנה עלה חשד להאדרה ואף להתחזות מצד הנאשם. ד"ר פישר העלה ספק ביחס לאבחנה של הנאשם כמי שסובל ממחלת נפש והמליץ על הסתכלות בתנאי אשפוז לצורך בדיקה יסודית יותר. הנאשם סירב לשתף פעולה ולא הסכים להתאשפז לצורך הסתכלות נוספת. בנסיבות אלה, בישיבה ביום 16.04.18 השיב הנאשם לכתב האישום וכפר בו.

   מבחינה עובדתית הכחיש הנאשם דברי איום וטען שלא התנגד למעצר וכי השוטרים היו אלה שתקפו אותו.

   מבחינה משפטית טענה הסנגורית כי הנאשם לא היה כשיר מהותית לעמוד לדין בעת ביצוע העבירות.

4. שמיעת הראיות בתיק התייחסה לשתי טענות ההגנה. המאשימה טענה כי תנאי מקדים לבדיקת המצב הנפשי הוא הודיה בביצוע העובדות וכי לא ניתן לברר את טענת הכשירות הנפשית כל עוד הנאשם כופר בביצוע המעשים. טענה זו אינה מקובלת עלי. נאשם יכול להכחיש את ביצוע המעשים אך לשמור על טענת אי השפיות למקרה בו ידחה בית המשפט טענותיו ויקבע כי ביצע את המעשים. במובן זה סייג אי השפיות אינו שונה מסייגים אחרים בחוק העונשין. כך למשל בענין ע"פ 8704/09 באשה נ' מדינת ישראל (11.11.12), הכחיש המערער את המעשים אולם בשלב מאוחר מאד במסגרת גרסה שלישית שהעלה ביקש להחיל על עצמו סייג של הגנה עצמית. בית המשפט קבע כמובן כי לקו הגנה חלופי עלול להיות מחיר ראייתי (כשם שלשקר או לשתיקה יש מחיר ראייתי) אולם בכפוף לכך היה מוכן לבחון האם קו ההגנה מעוגן בחומר הראיות (עמדת הרוב מפי השופט עמית בפסקה 11 ראו גם ת"פ (מח' חי') 13839-05-14 מדינת ישראל נ' אבו שקאר (25.1.14). בית המשפט אינו פטור מלבחון את הטענות כולן ולהכריע בשאלות שבמחלוקת ואפילו לא העלתה ההגנה כלל טענת אי שפיות אך החומר הוגש לבית המשפט, היה מקום לתת עליו את הדעת ולהכריע. במקרה דנן לא מדובר בטענות סותרות אלא בטענות המשלימות זו את זו. האחת מתייחסת ליסוד העובדתי ולשאלת דיות הראיות והשניה שייכת לעולם היסוד הנפשי. נכונות המחוקק להכיר בקיום שתי ההגנות זו לצד זו עולה גם מסעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב-1982 אשר קובע כי נאשם שאינו מסוגל לעמוד לדין, זכאי לעמוד על חפותו ולנהל הליך לעצם שאלת האחריות. פסקי הדין אליהם הפנתה התובעת בסיכומיה אשר מתייחסים לסעיף 300א המסדיר ענישה מופחתת בעבירת רצח אינם משנים ממסקנתי שכן בענין זה ובנוסף להכרעה העובדתית נתון לבית המשפט שיקול דעת בגזרה רחבה החולשת גם על תום לבו של הנאשם ושיקולי מדיניות רחבים יותר.

   קביעת ממצאים עובדתיים

   עדויות השוטרים 

5. מטעם התביעה העידו ארבעה שוטרים על מעשי הנאשם:

   • פקח אילן אוטאצ'י – פקח עירוני באור יהודה שהתלווה לשוטר דהאן במהלך משמרת והיה עד לאירוע עם הנאשם בשטח. במהלך עדותו הוגש דוח הפעולה שערך ת/4 ובו תיאור האירוע כמפורט בכתב האישום. בעדותו (עמ' 11) חזר פקח אוטאצ'י על האמור בדוח והעיד על מנוסתו של הנאשם בנהיגה פרועה ועל המרדף שביצעו אחריו. כן העיד על התנגדות הנאשם למעצר, על התקיפה שתקף הנאשם את השוטר דהאן במכת אגרוף לחזהו ועל הקללות והאיומים שהשמיע. עוד הבהיר פקח אוטאצ'י בעדותו כי רכבו של הנאשם חסם נתיב נסיעה (עמ' 11 ש' 11) וכי הנאשם פתח במנוסה למרות שתעודת הזהות שלו נשארה בחזקת השוטרים (עמ' 12 ש' 18). בעדותו הוסיף כי תוך כדי הניסיון להשתלט על הנאשם ולהביא למעצרו תקף הנאשם גם אותו בכך שדחף אותו (עמ' 11 ש' 32 ועמ' 13 ש' 19). תקיפה זו כלפי הפקח אוטאצי' מתועדת בדוח ת/4 (עמ' 2 ש' 1) ובדוח של שותפו השוטר דהאן ת/3 אך משום מה לא מצאה דרכה לכתב האישום. פקח אוטאצ'י שלל את טענת הנאשם לפיה הוא והשוטר דהאן הכו אותו (עמ' 13 ש' 27).

   • רס"ל אליאב דהאן – סייר בתחנת מסובים, ערך את דוח הפעולה ת/3 מיד לאחר האירוע ואת המזכר ת/3א מספר שעות לאחר מכן. בדוח ת/3 תיעד השוטר דהאן את האירוע כמפורט בכתב האישום לרבות התקיפה שתקף אותו הנאשם בדחיפה ובמכת אגרוף לחזהו (ת/3 עמ' 2 למעלה). במזכר ת/3א תיעד השוטר דהאן את האיומים והקללות שהשמיע הנאשם בהיותו בחדר המעוכבים, את איומי הנאשם כשהוא מחזיק פח בידיו ומאיים לזרוק אותו לעברם במידה ולא יפתחו את דלת התא. בעקבות איום זה נעשה שימוש בכוח על מנת לאזוק את הנאשם.

     במהלך עדותו לא זכר השוטר דהאן את האירוע לפרטי פרטים ואף לא את מכת האגרוף שהכה בו הנאשם אותה הזכיר בדוח ת/3 (עמ' 19 ש' 4). השוטר דהאן שלל טענת הנאשם שהוא ופקח אוטאצ'י הכו אותו במהלך האירוע (עמ' 19 ש' 26).

   • רס"ל עמיר סרבוח – סייר בשיטור העירוני של אור יהודה שהגיע למקום על מנת לסייע בעקבות דיווח של השוטר דהאן על חשוד שנמלט בנסיעה ברכב. במהלך עדותו הוגש דוח הפעולה ת/5 שכתב מיד לאחר האירוע וממנו עולה כי בהגיעו למקום הבחין בנאשם אזוק ושמע אותו מקלל את השוטר דהאן ואת הפקח אוטאצ'י "כל קלנדיה יזיינו וישרפו אותכם". בעדותו הדגיש כי רק מה שכתב בדוח זה מה ששמע מהנאשם (עמ' 23 ש' 5).

   • רס"ל שהאב באסם –ערך את המזכר ת/7 מתאריך 09.05.17 ובו מתועדות הקללות והאיומים ששמע מפי הנאשם בשפה הערבית בהיותו בחדר המעוכבים וכן תיאור האיום שאיים עליהם באמצעות פח אשפה כמפורט בכתב האישום. בעדותו הבהיר רס"ל שהאב שהנאשם הבין עברית (עמ' 28 ש' 15) . עוד הבהיר כי כתב את מזכר ת/7 מיד לאחר אמירת הדברים המאיימים על ידי הנאשם וכי זכר את נוסחם באופן מדויק (עמ' 29 ש' 6 וש' 13). רס"ל שהאב העיד כי חש מאוים מאמירותיו של הנאשם (עמ' 30 ש' 17). כן הוסיף כי ישנן מצלמות בתא המעוכבים וכי האירוע היה מתועד (עמ' 30 ש' 21-25). לתיק בית המשפט לא הוגש תיעוד כזה. בנוסף היה זה רס"ל שהאב שתרגם את חקירת הנאשם ת/1.

6. במסגרת פרשת התביעה העידו גם החוקר אנדרי קפלן שגבה את הודעת הנאשם (ת/1) והחוקרת רס"ב הבטם מנגיסטו שערכה שלושה מזכרים בתאריך 11.05.17 (ת/6), מהם עולה כי דברי הנאשם במהלך האירוע לא הוקלטו ולא קיימות מצלמות ברחוב קזז. בנוסף תמללה החוקרת את השיחה בין הסייר לבין מוקד 100 בעת שיצא למרדף בעקבות הנאשם. בעדותה נשאלה שאלות רבות ביחס להעברת התיק למח"ש והשיבה שמי שמחויב לעשות כן הוא אותו גורם שבפניו נשמעה התלונה (עמ' 24 ש' 22). בתיק זה לא ידעה העדה לומר אם התיק עבר לטיפול מח"ש אם לאו (אך קיים אישור שפיטה).

   מהימנות עדויות השוטרים 

7. לא מצאתי פגם או חולשה במהימנות השוטרים. כל השוטרים המעורבים באירוע כתבו דוחות בזמן אמת, תיעדו את אלימות הנאשם ואת האמרות ששמעו מפיו באופן דומה למדי והמזכרים יחד עם העדויות מתארים תמונה ברורה של נאשם שחסם את הכביש ברכבו וכאשר התבקש להזדהות, לאחר דין ודברים קצר עזב בנסיעה פראית תוך שנמלט מן השוטרים. כמו כן עולה בבירור תמונה של אלימות פיזית ומילולית כלפי השוטרים הן בשטח והן בתחנה. הפערים בין הגרסאות מתיישבים עם המועד השונה שבו הגיעו השוטרים למקום ועם העובדה שמדובר באירוע סוער שבו לא כל אחד רואה ושומע אותם דברים כמו חבריו. כאשר משקיפים על האירוע בכללותו, עדויות השוטרים ברורות ומשתלבות זו בזו היטב ומחזקות זו את זו וכל אחד מהם העיד על אשר קלט בחושיו שלו. על אף ההבדלים הקלים (כגון האם פקח אוטאצ'י נדחף ראשון על ידי הנאשם או שמא היה זה השוטר דהאן), מצאתי כי עדויותיהם מהימנות ללא סייג.

   גרסת הנאשם

8. הנאשם אישר שהתבקש למסור תעודת זהות אולם לדבריו עשה כל שהשוטרים ביקשו, לא איים ולא תקף ואילו השוטרים תקפו אותו על לא עוול בכפו. הנאשם הכחיש בריחה ונסיעה תוך חציית צומת ברמזור אדום. לנאשם לא היה הסבר הגיוני במענה לשאלה מדוע יעלילו עליו ארבעה שוטרים ותשובותיו למרבית השאלות היו מחוסרות הגיון או קשר של ממש למה שנשאל. כך בחקירה וכך בבית המשפט. ההסברים שבכל זאת מסר השתנו והיו כשלעצמם מחוסרי הגיון של ממש. ניתוח החקירה קשור יותר לבחינת מצבו הנפשי של הנאשם מאשר לבחינת גרסתו שכן באופן מהותי אמר מעט מאד. לצורך קביעת ממצאים עובדתיים די בכך שאומר שגרסת הנאשם עברה שינוי בלתי מוסבר בין מועד גבייתה במשטרה לבין עדותו בבית המשפט ובשני המקרים היתה מחוסרת הגיון פנימי כלשהו. במשטרה מסר סיפור לא ברור אודות גניבת התעודה וקבלת תעודה זמנית שאותה הציג לשוטרים (למרות שהתעודה הוחזקה בידי השוטרים) וכן ושוב ושוב חזר על זה שאין הקלטה המתעדת את הדברים ולכן לא ניתן להוכיח דבר. בבית המשפט טען כי המקום שבו עצר לא היה מקום אסור לחניה (עמ' 76 ש' 1-3). כן העיד (עמ' 73) כי מילא אחר הנחיות השוטרים ולאחר ששאל אותם מי שלח אותם אמרו לו לסתום את הפה, החלו להכות אותו ועשו עליו "קומבינה". לראשונה טען בבית המשפט כי השוטרים עקבו אחריו במשך כשעה וחצי מבת ים ועד אור יהודה (עמ' 77). הנאשם הכחיש כי נמלט מהמקום עם רכבו ולדבריו נעצר בו במקום (עמ' 79 ש' 6-11 ועמ' 81 ש' 29). כאמור שתי הגרסאות מחוסרות כל הגיון וסותרות ממצאים חיצוניים. לא היתה תעודת זהות זמנית, לא הוכח מעקב מבת ים ואף שוטר לא נשאל על כך בחקירה נגדית והרכב לא נתפס במקום אלא לאחר מרדף בדרך ללא מוצא וגם ענין זה לא הועלה בחקירה נגדית וכלל לא היה במחלוקת (ת/3, ת/4).

9. גרסת הנאשם אינה בעלת עוצמה ראייתית מספקת כדי להטיל ספק בעדויות השוטרים שפורטו לעיל. לא ניתן לרכוש אמון בגרסה שהשתנתה, נעדרה הגיון פנימי או חיזוק ראייתי חיצוני כלשהו ובעיקר נשמע היה שהנאשם חוזר ומדקלם שורה קבועה ללא קשר לשאלות שנשאל. חוסר ההיגיון הוא מדד נוסף למצב הנפשי שייבחן בהמשך אך לו בחנתי את הגרסה כאבן בנין עליה מבוסס קו ההגנה, הרי אין בה כדי לסתור את עדויות השוטרים ולא ניתן לרכוש לה כל אמון.

   סיכום ביניים

10. על סמך עדותיהם המהימנות של השוטרים אני קובעת כי הנאשם ביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום.

    סייג אי שפיות הדעת 

11. השאלה הבאה היא האם זכאי הנאשם לפטור מאחריות פלילית בשל קיומו של סייג אי שפיות הדעת.

12. סייג אי השפיות מעוגן בסעיף 34ח לחוק העונשין, וזו לשונו:

    "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש –

    (1)להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או

    (2)להימנע מעשיית המעשה."

     

13. על מנת שתקום הגנת אי-השפיות על הנאשם להוכיח שלושה תנאים מצטברים: (א) קיומם של מחלת נפש או ליקוי בכושר השכלי; (ב) חוסר יכולת של ממש להבין את המעשים או את הפסול שבהם או להימנע מהם; (ג) קשר סיבתי בין המחלה או הליקוי לבין חוסר היכולת.

14. בע"פ 3617/13 טייטל נ' מדינת ישראל (28.6.2016), סיכם בית המשפט העליון את עיקרי ההלכות לגבי הפרשנות של הוראות סעיף זה כדלקמן:

    "הגדרת המונח "מחלה שפגעה ברוחו", כשהכוונה היא למחלת נפש, אינה מצויה בחוק העונשין ובחקיקה שעניינה בריאות הנפש בכלל. ואולם, בפסיקתו של בית משפט זה נקבע, כי המושג "מחלת נפש" כולל הפרעות פסיכוטיות (למשל, סכיזופרניה, פרנויה, ומחלה סכיזואפקטיבית), אך אינו כולל פסיכופטיה, נוירוזה, והפרעות אישיות נוספות (שי בזק, משפט ופסיכיאטריה - אחריותו הפלילית של הלקוי בנפשו 51, 375 (2006) (להלן: בזק); ע"פ 3435/13 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (8.5.2014) (להלן: עניין פלוני); עניין אבשלומוב; ע"פ 5266/05 זלנצקי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (22.2.2007) (להלן: עניין זלנצקי); רע"פ 2111/93 אבנרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח (5) 133, 142 (1994)).

    התיבה "חסר יכולת של ממש", בגדרי התנאי השני לתחולת הסייג, משמעה כי המחוקק אינו מסתפק בעובדת היותו של הנאשם לוקה במחלת נפש במועד ביצוע העבירה, על מנת לפטור אותו מאחריות פלילית למעשה. יש להוכיח כי הנאשם, חולה הנפש, היה במצב של מחלת נפש "פעילה", כלומר במצב פסיכוטי, שהגביל את יכולתו להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשה, או להמנע מביצועו (ע"פ 7492/07 חג'ג' נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (28.10.2009); ע"פ 7761/95 אבו חאמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 245 (1997)). במצב פסיכוטי קיימת פגיעה חמורה בכושר תפיסת המציאות, ופגם חמור בכושר השיפוט (אמנון כרמי, בריאות ומשפט, כרך א 900-899 (מהדורה שנייה, 2010) (להלן: כרמי); א' אליצור, ש' טיאנו, ח' מוניץ ומ' נוימן, פרקים נבחרים בפסיכיאטריה 738 (מהדורה חמישית, ח' מוניץ עורך, 2010) (להלן: פרקים נבחרים בפסיכיאטריה)).

    אשר למידת ההגבלה הנדרשת לתחולת הסייג, קובעת ההלכה הפסוקה, כי אין הכוונה לשלילה מוחלטת של היכולת להמנע מביצוע המעשים או להבין את הפסול בהם, ודי בכך כי מדובר בגריעה ממשית מיכולת ההבנה או הרצייה של הנאשם (יורם רבין ויניב ואקי, דיני עונשין כרך ב 761 (מהדורה שלישית, 2014) (להלן: רבין וואקי); עניין בחטרזה; ע"פ 2965/06 אבו חאמד נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (19.9.2007); עניין ברוכים. לדעה אחרת, ראו: מרדכי קמיניצר "תיקון 39 לחוק העונשין-חמש שנים לחקיקתו" מגמות בפלילים- עיונים בתורת האחריות הפלילית 55, 81 (אלי לדרמן עורך, 2001); עדי פרוש "משמעות הביטוי 'חסר יכולת של ממש' בתיקון 39 וגבולות האחריות הפלילית" מגמות בפלילים - לאחר עשור לתיקון 39 לחוק העונשין 367 (אלי לדרמן, קרן שפירא-אטינגר ושי לביא עורכים, 2010)).

    27. עוד יודגש, כי הקביעה באשר לקיומו של ליקוי נפשי ומידתו מצויה במגרש הרפואי, ואולם הקביעה אם הליקוי הוא בגדר "מחלת נפש", במובנה המשפטי לפי סעיף 34ח לחוק העונשין, נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט (ע"פ 9351/12 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (16.7.2015); ע"פ 10166/09 פלונית נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (11.10.2010); ע"פ 2457/98 שמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 289 (2002) (להלן: עניין שמן); כרמי, בעמ' 704-703). יוטעם, כי כיום הולכת ורווחת הדעה, לפיה תחולתו של סייג אי שפיות הדעת תקבע בעיקר על פי מידת השפעתם של תסמיני המצב הנפשי על גיבוש המחשבה הפלילית אצל הנאשם, ופחות בהתאם לסיווג הקליני של הליקוי הנפשי (עדי פרוש, אי-שפיות, העדר שליטה וסעיף  34ח של חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), תשנ"ד- 1994 עיוני משפט כא(1) 139, 169-165 (להלן: פרוש); אסף י' טויב "המצב 'הקליני' כקריטריון המרכזי  לקבלת הכרעות בשאלות מתחום בריאות הנפש בישראל" שערי משפט ה 243 255-259 (התש"ע); רבין וואקי, בעמ' 759-758; גבריאל הלוי "בחינה מודרנית של סייג  אי–שפיות–הדעת בדיני העונשין לאור התפתחותה של הפסיכיאטריה הדינמית - מקטגוריזציה לפונקציונליות" משפט רפואי וביו-אתיקה (3) 11 (התש"ע) (להלן: הלוי); ע"פ 5417/07 בונר נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (30.5.2013); ע"פ 10193/07 הרוש נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (18.4.2012) (להלן: עניין הרוש)). יחד עם זאת, ההלכה הפסוקה אינה מוותרת על הוכחת קיומה של "מחלת נפש" כתנאי לתחולת הסעיף (ע"פ 1474/14 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (15.12.2015); עניין פלוני; ע"פ 6277/11 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (20.6.2013); רע"פ 6382/11 קאדריה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (9.6.2013); עניין זלנצקי)."

15. חוק העונשין אינו מגדיר את המונח "מחלת נפש" או את המונח "ליקוי שכלי" וכבר נפסק כי "מדובר במונח בעל אופי משפטי ושאלת התקיימותו לצורך הסעיף נתונה לבית המשפט, גם אם זו נעשית, בין היתר בשים לב לחוות דעת רפואיות בנושא" (ע"פ 8653/10 פלונית נ' מדינת ישראל, פסקה 37 (28.7.2011). עוד נקבע כי הגישה השלטת כיום היא שאין לבחון את ההפרעות הנפשיות רק על פי ההגדרות ה"פורמליות" שלהן במדריכים המקצועיים, והבחינה חייבת להיות מהותית בהתאם לתסמינים. ראו גם ע"פ 6382/11 קאדריה נ' מדינת ישראל, פסקאות ל"ה-ל"ו (9.6.2013), לאמור:

    "בחלוף הזמן, עברה נקודת הכובד לבחינת התסמינים של הליקוי, ממנו סבל הנאשם, חלף בחינת סיווגו הפסיכיאטרי הקלאסי של הליקוי כמחלת נפש... בעניין זלנצקי הטעימה השופטת ארבל (פסקה 33), כי "אין בדברים כדי לוותר על הדרישה לקיומה של מחלת נפש כתנאי מוקדם לכניסתו של אדם לגדר הסייג בסעיף 34ח ואף אין בה כדי להקל מעוצמת הדרישה. כל שיש בדברים הוא לכלול בגדר המונח גם ליקויים אשר באופן מסורתי לא סווגו כמחלות נפש מסיבות שונות, אך אופי תסמיניהם ועוצמתם מעידים על היותם פסיכוטיים".

16. אשר לנטל הוכחת הסייג, יש להפנות להוראות סעיפים 34ה ו34כב(ב) לחוק העונשין, אשר משילובן עולה כי די לנאשם לעורר ספק באשר לאפשרות שמתקיים בעניינו הסייג הקבוע בסעיף 34ח, שאז הנטל על המאשימה להוכיח כי אותו סייג אינו מתקיים, ראו בהקשר זה ע"פ 8220/02 ברוכים נ' מדינת ישראל , נח (5) 724 (2004), שם בפסקה 6).

    תחולת הסייג במקרה שבדיון 

    התנאי הראשון – מחלת נפש

17. שני פסיכיאטרים, שניהם מטעם הפסיכיאטר המחוזי ושניהם במענה לשאלות בית המשפט, השיבו באופן שונה לשאלה האם הנאשם לוקה במחלת נפש. דר' ברומברג מבית חולים אברבנאל בדק את הנאשם סמוך לביצוע העבירה תוך כדי תקופת המעצר וקבע כי הנאשם לוקה במחלת נפש אינו מסוגל להבחין בין טוב לרע ובין מותר לאסור ואינו כשיר לעמוד לדין (נ/1). דר' פישר אף הוא מבית חולים אברבנאל בדק את הנאשם כשבעה חודשים לאחר מכן וציין כי בבדיקה התעורר בו חשד להאדרת הסימנים ואף להתחזות (ת/8).

    בפועל לאחר שמיעת העדויות והחקירות הנגדיות לא נותרה מחלוקת של ממש בין שני המומחים. שניהם הסכימו כי בעת הבדיקה הראשונה שערך דר' ברומברג סמוך לאירוע היה הנאשם במצב פסיכוטי ושניהם הסכימו כי חלוף הזמן הצביע על כך שהמצב הפסיכוטי חלף ולא התפתח לכלל מחלת נפש. ההסכמה בין הפסיכיאטרים לפיה בעת האירוע לא ניתן היה לסווג את המצב הפסיכוטי כמחלה אינה מכריעה בשאלת התקיימות התנאים הקבועים בחוק להוכחת סייג לאחריות פלילית. יש שמצב פסיכוטי יביא להתקיימות הסייג אף שאינו בגדר מחלה ויש שלא (ראו ענין קאדריה שהוזכר לעיל). ההגדרה "פסיכוטי" אינה מספיקה כשלעצמה להוציא מן הסייג או להכניס לגדרו ויש לבחון את מכלול הנתונים כפי שבו לידי ביטוי בפועל, מהם הסימנים הנפשיים, מה עוצמתם ומה מידת השפעתם על הנאשם בעת ביצוע העבירה.

    חוות הדעת של ד"ר ברומברג – נ/1

18. ד"ר ברומברג - מנהל מחלקה סגורה בבית חולים אברבנאל מזה 14 שנים (עמ' 46 ש' 13) והוא שחתום על חוות הדעת שנערכה בתאריך 28.5.17 (האירוע היה ביום 9.5.17). חוות דעתו של ד"ר ברומברג ניתנה לאחר תקופת הסתכלות בת שבוע בבית החולים. ממצאי ההסתכלות נסמכים על דוחות ביקור וסיעוד של המחלקה (ת/10), עיון בחלק מחומר החקירה בתיק, שיחה עם אביו של הנאשם, ותיעוד רפואי לגבי בדיקות נפשיות שבוצעו לנאשם תוך כדי מעצרו.

    בגוף חוות הדעת מציין דר' ברומברג כי הנאשם הובא תחילה לחדר המיון של בית החולים הפסיכיאטרי בתאריך 18.5.17. באותה בדיקה צוינו נתונים המתארים מצב פסיכוטי כמו אפקט עם חיוכים לא תואמים, רושם למחשבות שווא של גדלות, יכולת לצפות את העתיד ויכולת לקרוא מחשבות של אחרים. הרופא התרשם שבוחן המציאות והשיפוט נראים פגועים וכי הנאשם חסר תובנה למצבו.

    כעבור שלושה ימים בתאריך 21.5.17 הגיע הנאשם שוב לחדר המיון. באותו ביקור תואר כבעל מודע צלול והתמצאות תקינה במקום ובסיטואציה. עם זאת, צוינו שוב חיוכים לא תואמים, בוחן מציאות שנראה פגום וחוסר תובנה למצבו ועוד צוין שלא תמיד דיבר לענין. בסיכום חוות דעתו לאחר תקופת ההסתכלות המלאה הגיע ד"ר ברומברג למסקנה כי הנאשם לוקה במחלת נפש וכי אינו כשיר לעמוד לדין הן מבחינה מהותית והן דיונית. הפסיכיאטר ציין כי מדובר באדם ללא רקע פסיכיאטרי קודם וכי במהלך ההסתכלות היה שרוי באי שקט, צעק, איים על אנשי צוות, היה מקרה בו הרים יד לכיוון שוטרים, סירב לאכול ולשתות מחשש שירעילו אותו על רקע מוצאו הערבי ועל כן הוצאה עבורו הוראת אשפוז כפוי דחוף והחל טיפול נוגד פסיכוזה. בבדיקות חוזרות נמצא במצב פסיכוטי, מלווה בהתנהגות חסרת שיפוט. עוד עלה כי האפקט מצומצם ואינו תואם, מהלך חשיבה פרסברטיבי, כלומר חוזר שוב ושוב. שיפוט ובוחן מציאות פגומים ללא תובנה למצבו. עוד מפורט כי בתוכן החשיבה קיימות מחשבות שווא של יחס ורדיפה. כן מצוין כי התנהגותו בלתי צפויה, הוא תוקפני ואינו יודע מדוע הגיע לצו הסתכלות.

    בתיאור הסתכלות הצוות הסיעודי מצוין כי הנאשם ביקש להשתחרר ולא הבין הסברים, כן תואר כמי שנמצא באי שקט, מתגרה במטופלים, דופק בחלונות ודלתות מנסה לצאת, וטען שלא שייך למקום ואף הרים יד לכיוון שוטרים וניסה לצאת מהמחלקה. הדרישה להשתחרר חוזרת בכל יום ויום.

    בחוות הדעת מפורטת גם שיחה בין דר' בר-און (רופאה במחלקה ששמה מופיע במקום המיועד לחתימה על חוות הדעת) לבין אביו של הנאשם. בשיחה זו מסר האב כי הנאשם מחביא דברים ולא מוצא וגם רואה דמויות שאחרים אינם יכולים לראות. הנאשם עצמו שלל זאת. עוד מסר האב לרופאה על כך שהנאשם אינו מצליח להחזיק במקום עבודה למעלה משבוע.

    בחקירתו הנגדית התבקש ד"ר ברומברג להרחיב בדבר משמעות מחשבות השווא של הנאשם והדגים דוגמא למחשבות שווא של יחס ורדיפה במקרה שהתרחש במחלקה אז חשב הנאשם שאנשים מבקשים להרוג אותו וחשש זה היה מבוסס על כך שהבחין בשני אנשים חובשי כיפה שפתחו ספר תורה ודיברו. מחשבות השווא היו כה חזקות בתקופת האשפוז עד כי הנאשם סירב לאכול ולשתות מחשש שירעילו אותו והיה צורך להוציא צו אישפוז בכפיה בתקופה לאחר סיום ההסתכלות. קריאת מחשבותיהם של אחרים ויכולת לחזות את העתיד אף הן מחשבות שווא (עמ' 66 ש' 21). הפסיכיאטר הסביר כי פרשנות המציאות על ידי הנאשם מדגימה כיצד פעל על סמך דלוזיות (עמ' 65 ש' 27). כן הסביר כי מדובר במחשבות שווא שכן הן אינן מתאימות לסביבה, אינן משקפת מציאות ואף על פי כן לא ניתן לשכנע את החולה שאינן נכונות (עמ' 65 ש' 28). דר' ברומברג סבר שהתנהגות הנאשם עובר למעצר מצביעה אף היא על מצב פסיכוטי פעיל (עמ' 65 ש' 2) וכי מחשבות השווא של רדיפה באו לידי ביטוי בהבנה השגויה שהשוטרים רוצים להרוג אותו ולכן רודפים אחריו. השפעת מצבו הנפשי של הנאשם באה לידי ביטוי גם בתקופה שקדמה למעצרו של הנאשם ותוארה על ידי אביו כבעיות בתיפקוד השוטף וחוסר יציבות בעבודה.

19. לאורך הבדיקות צוינו גם נתונים שאינם תומכים בקיום מצב פסיכוטי. כך למשל בבדיקה הראשונית בחדר המיון בתאריך 18.5.17 תואר כי הנאשם היה בעל מודע צלול והתמצאות תקינה בכל המובנים ובאחת הבדיקות לאורך התקופה מצוין כי הנאשם אינו נראה הזייתי בזמן הבדיקה.

    עם זאת, עיקר חוות הדעת מפרטת תיאורים ודוגמאות הממחישות מצב פסיכוטי פעיל, מחשבות שווא מסוגים שונים וחוסר תובנה כללי למצבו. מדובר בחוות דעת שנכתבה לאחר תקופת הסתכלות ממושכת יחסית, שבמהלכה לא עלה חשד מצד הרופאים או הצוות בכללותו לגבי התחזות או האדרה של סימפטומים. להיפך. הנאשם טען שאינו מתאים למחלקה וביקש לעזוב ולחזור למעצר, דבר שמנוגד לאינטרס של מי שמבקש לשכנע במחלת נפש ולזכות בפטור עקב מצבו (עמ' 47 ש' 19). בדיוק באותו קו נמצאת הכחשת הנאשם את דברי אביו אשר מסר לרופאה כי הוא רואה דמויות שאחרים אינם רואים. הכחשה זו אינה מתיישבת עם התחזות ורצון לקבל הכרה כחולה נפש. עד כדי כך התרשמו הרופאים המטפלים ממצב פסיכוטי עד כי בסיום הסתכלות הוציא הפסיכיאטר המחוזי הוראת אשפוז כפוי ובגינה נותר הנאשם בטיפול פרק זמן נוסף (נ/2).

20. דר' ברומברג הוא רופא מטעם המדינה ולא מטעם הנאשם כך שאין כל טענה כי ביקש להיטיב מצבו של הנאשם בקביעה כזו או אחרת או כי קיבל תמורה בעד האמור בחוות דעתו. בעדותו בבית המשפט לאחר שהונחה בפניו גם חוות הדעת המאוחרת יותר, ציין כי בזמן אמת לא התרשם מסימנים להתחזות אם כי אפשרות כזו נשקלה בהחלט בעת הבדיקה (עמ' 54 ש' 4, עמ' 47 ש' 19 ועמ' 55 ש' 30).

21. חקירתו הנגדית של ד"ר ברומברג לא הפחיתה ממשקלה של חוות הדעת למעט בנקודה אחת היא הקביעה כי הנאשם לוקה במחלת נפש. במענה לשאלות התובעת, השיב ד"ר ברומברג כי ב"מובן המשפטי מצב פסיכוטי זה מחלה" (עמ' 61 ש' 18). בכך נתפס הפסיכיאטר לכלל טעות שכן דווקא במובן הרפואי ניתן להתייחס למצב פסיכוטי כאל מחלה הטעונה טיפול אולם לא בהכרח במובן המשפטי. כידוע מצב פסיכוטי שנגרם בשל שימוש בסמים או באלכוהול אינו בגדר מחלה במובן המשפטי וגם לצורך הגדרת מחלה בסעיף 34ח לא די במצב פסיכוטי כדי להיכלל בגדר התיבה 'מחלה'. ד"ר ברומברג עצמו אישר בחקירתו הנגדית כי לא יכול היה לקבוע באותה עת כי הנאשם חולה במחלת נפש וכי בקבעו כך לא התכוון אלא לכך שהנאשם שרוי במצב פסיכוטי (עמ' 47 ש' 11, עמ' 61 ש' 16 ועמ' 62 ש' 30, עמ' 63 כולו).

22. הטעות בחוות הדעת בסיווג המצב הפסיכוטי כמחלה אינה מפחיתה מכוחה של חוות הדעת בכל הנוגע לעצם קיומו של מצב פסיכוטי פעיל ולדיווחים על תסמינים פסיכוטיים בזמן אמת. כמו כן ד"ר ברומברג עצמו חתום על מכתב סיכום שמיועד לרופא המשפחה (ת/12) עם שחרור הנאשם מבית החולים ובו כתב כי ייתכן והנאשם סבל מפסיכוזה אקוטית חולפת (כלומר לא ממחלה). בחקירתו הנגדית הסביר ד"ר ברומברג כי העובדה שלימים נקבע כי הנאשם סבל מאפיזודה פסיכוטית חולפת מחזקת את מסקנתו כי הטיפול פעל את פעולתו והאבחנה בזמן אמת היתה מדויקת (עמ' 62 ש' 23).

23. בחוות הדעת של ד"ר ברומברג קשיים נוספים פרט לסיווג המצב הפסיכוטי כ'מחלה'. בחקירתו הנגדית התברר כי מתוך שלוש בדיקות שנערכו בחוות הדעת רק אחת נעשתה על ידו ואילו שתי האחרות בוצעו על ידי ד"ר בר-און (עמ' 49 ש' 23 וראו גם ת/10 ועמ' 52 ש' 24). דר' בר-און לא זומנה לעדות (מטעמים אנושיים ומתחשבים) אך מבלי לשנות התוצאה המעשית שעדותה לא נשמעה). ד"ר ברומברג היה משוכנע שערך בדיקה נוספת אך זו לא נמצאה בחומר (עמ' 52 ש' 9). כמו כן התברר כי חוות הדעת נערכה מבלי שכל המסמכים שהתבקשו הגיעו לעיון הפסיכיאטר כך שחוות דעת וועדת אבחון למשל לא היתה בפניו (עמ' 57 ש' 30). הפסיכיאטר הוסיף כי לא היה מודע לבדיקות נפשיות קודמות וזו שהוצגה לו בחקירה נגדית משנת 2015 לא היתה מוכרת לו (עמ' 59 ש' 12). שמה של ד"ר בר-און מופיע גם ברובריקת החתימות של חוות הדעת אולם בפועל חתימתה חסרה. ד"ר ברומברג הסביר כי מקובל ששני פסיכיאטרים יבדקו את המטופל וששניהם יחתמו על חוות דעת. חסרון החתימה של ד"ר בר –און הוא עניין טכני (עמ' 52 ש' 27).

24. אני ערה לכל הקשיים האמורים אולם הנטל המוטל על הנאשם אינו להוכיח מעבר לכל ספק סביר את תנאי הסייג ודי לו שיקים ספק סביר. ספק כזה עולה בבירור מתוך חוות הדעת ומתוך העדות והקשיים האמורים ואף החקירה הנגדית לא הסירו אותו.

    חוות הדעת של ד"ר פישר – ת/8

25. המאשימה ביקשה להפריך את תנאי סעיף 34ח באמצעות חוות דעתו של ד"ר פישר מתאריך 10.12.17. בחוות דעתו התייחס דר' פישר לכך שבשיחה תיאר הנאשם אירוע לפני 20 שנה בו הבחין במלאך לוקח ילד לשמים וכן לדבריו שגם כיום הוא מקושר למלאכים ובאמצעות מחשבותיו הוא יכול לגרום למלאכים לפגוע ולהרוג אנשים. כן ציין כי הנאשם מתקשה בפעולות חשבון פשוטות של חיבור וכפל ואינו יודע את ההבדל בין ציפור לבין מטוס. בסיכום חוות דעתו העלה ד"ר פישר ספק בדבר קיומה של מחלת נפש והתרשם מאפשרות כי הנאשם מאדיר סימפטומים ואף מתחזה. הרופא המליץ על הסתכלות בתנאי אשפוז לצורך קבלת חוות דעת מעמיקה יותר.

26. בעדותו הסביר ד"ר פישר כי החשד להתחזות התבסס על כך שבבדיקה דיווח הנאשם על תסמינים פסיכוטיים אולם אלו לא היו עקביים ולא היו אמינים (עמ' 32 ש' 10, עמ' 39 ש' 31). כך למשל חוסר היכולת לבצע פעולות חשבון פשוטות לא התיישב עם סיום 12 שנות לימוד, חוסר היכולת להשיב לשאלה בדבר הבדל בין ציפור למטוס מתאים רק לאנשים מאד לקויים וליקוי כה עמוק אינו מתאים למצבו של הנאשם. בנוסף התסמינים הפסיכוטיים מלפני 20 שנה לא התיישבו עם העדר כל אבחנה פסיכיאטרית משך כל שנות הילדות וסיום בית ספר רגיל (עמ' 32 ש' 12).

27. גם בחוות דעתו של ד"ר פישר נמצאו קשיים. ד"ר פישר אישר בחקירתו הנגדית שלא עיין בכתב האישום הנכון לתיק זה אלא בתיק מרמה ועל כן התרשמותו מיכולות הנחוצות לביצוע מרמה אינן רלוונטיות כמדד למצב נפשי בתיק זה. כן אישר שגם לא עיין בחומר החקירה קודם לכתיבת חוות דעתו. בנוסף אישר שלא שוחח עם מי מבני משפחתו של הנאשם וכן אישר שלא ידע שהנאשם הופנה לבדיקה בוועדת אבחון למפגר מטעם משרד הרווחה ולא ידע כי הוצאה הוראת אשפוז כפוי (עמ' 36).

28. בסופו של דבר, מה שנראה כפער בין חוות הדעת התברר שאינו הבדל של ממש. בחקירתו הנגדית חזר דר' פישר ואישר כי מקובל עליו שבעת הבדיקה הקודמת בבית חולים אברבנאל, שבעה חודשים קודם לכן, היה הנאשם במצב פסיכוטי (עמ' 34 ש' 19, עמ' 36 ש' 24, ש' 28, עמ' 37 ש' 4, ש' 22). כן ציין כי לא היתה לו סיבה להניח שבבדיקה קודמת המצב הפסיכוטי היה התחזות (עמ' 37 ש' 22). הרופא אמנם הרחיב כי אם המצב הפסיכוטי נגרם בשל שימוש בסמים הרי שהנאשם היה אחראי למעשיו במישור הפלילי (עמ' 34 ש' 31) אולם אין בתיק כל אינדיקציה לשימוש בסמים אף שנלקחו בדיקות דם ושתן (עמ' 64 ש' 17). כמו כן ניתן היה לצפות שאם מדובר בהשפעת סמים יפחתו התסמינים ללא צורך בצו אישפוז כפוי נוסף בסיום תקופת ההסתכלות. לסיכום, חוות דעתו לא שללה מצב פסיכוטי עובר לאירוע אלא התייחסה למצבו של הנאשם בחלוף 7 חודשים. בענין זה, הסכימו המומחים שבאותה עת לא התפתחה מחלת נפש ואפשר בהחלט כי הסימפטומים הפסיכוטיים שנצפו בבדיקה הראשונה חלפו עברו. בנסיבות אלו אין בחוות הדעת כדי לסתור או להפחית מכוחה של חוות הדעת שניתנה סמוך לזמן העבירה.

    אינדיקציות נוספות למצב פסיכוטי עובר לביצוע המעשים 

29. הודעת הנאשם במשטרה (ת/1) ממחישה אף היא את מצבו הנפשי הבעייתי של הנאשם. גם בהודעה זו לא הכל פגום והנאשם לא נראה במצב סוער. קיימות דרישות הגיוניות כמו בקשה לתרגום (למרות שגם היא לא לגמרי הגיונית כאשר הנאשם מבין עברית) וגם תשובות שחלקן לענין. עם זאת צפייה בתיעוד החקירה מצביע על חזרתיות אשר מתיישבת היטב עם תיאור הפרעות החשיבה והחזרתיות בתוכן המחשבה שצוין בחוות הדעת נ/1. החוקר שאל את הנאשם מה תהיה תגובתו אם יתברר שדברי האיום הוקלטו ומרגע שהועלתה האפשרות על ידי החוקר "נתפס" הנאשם לנתון זה ולא יכול היה להרפות ממנו ושב ודרש הקלטה במענה לכל שאלה שנשאל. נוכח האמור בדוח וועדת האבחון (ת/11) ספק רב בעיני אם הנאשם נהג כך מתוך תכנית מניפולטיבית שנרקמה במוחו באותה עת לבניית קו הגנה שיסתמך על מצבו הנפשי. אף אחד מן הפסיכיאטרים לא התייחס להתנהגות זו כאל התנהגות מניפולטיבית. בהעדר התייחסות מקצועית, נותרת התרשמות כי זוהי התנהגות אותנטית של הנאשם, אשר נאחז במשפט שהושלך לחלל האוויר ולא יכול היה להשיב תשובה עניינית אחרת, בין שהשאלה קשורה לכך ובין שלא. עד כדי כך החזרה על הדרישה להקלטה אינה רלוונטית, שהשוטר שתירגם את ההודעה שב והרים את קולו בכעס על הנאשם מספר פעמים לאורך החקירה. עוד עולה מצפייה בהודעה שהשוטר המתרגם תרגם ארוכות וחזר על הסברים גם מקום שמדובר בשאלות קצרות ופשוטות.

     סיכום התנאי הראשון

30. מוסכם על שני המומחים כי הנאשם היה במצב פסיכוטי פעיל וכי מצב זה בא לידי ביטוי במחשבות שווא של גדלות ובמחשבות שווא של יחס ורדיפה. חלוף הזמן בין שתי חוות הדעת מאפשר שינוי כך שעד לבדיקת ד"ר פישר כבר לא נמצא הנאשם במצב פסיכוטי אולם בינתיים הבין את יתרונות ההגדרה וניסה להאדיר סימפטומים כמפורט בחוות הדעת של ד"ר פישר. אין בהכרח סתירה בין שתי חוות הדעת.

31. העובדה שלא ידוע מהו המקור למצב הפסיכוטי וכן העובדה שמאז ועד היום לא התפתח לכלל מחלת נפש קבועה אלא נותר בגדר מצב פסיכוטי חולף, אינן מפריכות את הספק הסביר שנוצר למקרא חוות דעתו של דר' ברומברג ולמשמע עדותו.

    התנאי השני - חסר יכולת של ממש להבין את שהוא עושה או את הפסול או להימנע מעשיית המעשה

32. בחוות הדעת קבע ד"ר ברומברג כי מצבו הפסיכוטי של הנאשם פגם בבוחן המציאות שלו וביכולתו להפעיל מערך שיפוטי תקין. לדבריו בעת האירועים היה הנאשם תחת השפעה של תוכן דלוזיונלי שפגם באופן ניכר בבוחן המציאות שלו וביכולתו להפעיל שיפוט חברתי תקין ולכן לא היתה לו יכולת להימנע ממעשיו והם פועל יוצא ישיר מן המצב הפסיכוטי שבו היה שרוי.

33. העובדה שהנאשם עצר את רכבו באמצע הכביש (לא בחניה בולטת או כפולה אלא פשוט באמצע הכביש וראו דוח פעולה ת/4 ועמ' 11 ש' 6) מתיישבת היטב עם בעיה בבוחן המציאות ועם מחשבות גדלות. גם דברים שאמר הנאשם בתחנה כמו למשל האמרה "אני זיינתי את השופטת ובגלל זה היא תבטל לי את הדוח" (ת/3) מצביעים על חוסר יכולת של ממש להבין את שהוא עושה או אומר. אף בענין זה אינני סבורה שהדברים נאמרו מתוך תכנית התחזות שנרקמה על אתר במוחו של הנאשם ואשר התחיל לטוות את מרכיביה בזמן אמת. תכנית מסוג זה מתוחכמת ואינה מתיישבת עם יכולותיו של הנאשם כפי שעולות מדוח וועדת האבחון. אין זאת אלא שהדברים נאמרו משום שהנאשם האמין בהם באותו רגע ואמירתם מלמדת על השפעת המצב הפסיכוטי על בוחן המציאות.

34. התובעת הפנתה תשומת לבו של הפסיכיאטר לכך שבעת שהנאשם נשאל לגבי ייעוץ על ידי עורך דין והשיב שאם זה על חשבון המדינה הוא רוצה. מכך ביקשה להסיק כי הנאשם פעל באופן רציונלי והפעיל שיקול דעת שאינו מתיישב עם מצב פסיכוטי. דר' ברומברג השיב שהנאשם יכול היה לתקשר עם עורך דין אבל הטיל ספק במשמעות הקשר. לדבריו יכולת בסיסית לתקשר עם עורך דין אינה שוללת קיום מצב פסיכוטי ואינה מרמזת על יכולת להפיק תועלת מאותה שיחה (עמ' 60 ש' 15). כן הוסיף כי מצב פסיכוטי אינו מצביע על כך שאדם אינו יכול לתקשר בכלל אך יש צורך לבחון את המכלול כפי שנעשה במשך ההסתכלות.

    עוד הפנתה התובעת לכך שהנאשם השיב בחקירתו באזהרה שאם יראו לו צילום שעבר באור אדום מגיע לו עונש. מכך ביקשה להסיק כי הנאשם הבין את הפסול במעשיו ולכן מצבו לא השפיע על יכולתו להבין את הפסול ועל היכולת להימנע מעשיית המעשה. על כך השיב הפסיכיאטר שאינו משוכנע שהנאשם אכן הבין ולדעתו לא הבין כלל שאיים על השוטרים ותקף אותם (עמ' 68 ש' 29). הפסיכיאטר הבחין בין אמירת הדברים לבין תובנה שלהם וחזר ואמר שההתנהגות עצמה מצביעה על העדר תובנה (עמ' 69 ש' 1).

35. מול חוות דעתו ועדותו של ד"ר ברומברג אין חוות דעת מקצועית אחרת. ד"ר פישר לא התייחס כלל לשאלות אלו בחוות דעתו או בעדותו שכן בבדיקה שערך התבקש לבחון כשירות דיונית בלבד. כמו בתנאי הקודם כך גם הפעם, לא הכל משובש בהבנה ולא כל המדדים מצביעים על פגיעה ממשית בהבנת הפסול והמעשים אבל ספק בדבר פגיעה ממשית כאמור עולה בבירור ולא הופרך על ידי המאשימה. נטל הראיה הוא כזה שלא די לה לתביעה שתעלה ספק. הספק הועלה על ידי הנאשם והנקודות שהעלתה התביעה אינן מהוות תשובות שדי בהן לעמוד בנטל המוטל עליה.

    התנאי השלישי - קשר סיבתי בין המצב הפסיכוטי לבין חוסר היכולת להבין את אשר הוא עושה

36. ד"ר ברומברג העיד בחקירתו הנגדית כי למרות שהנאשם ידע שמדובר בשוטרים בהם פגש בשטח, תגובתו למפגש היתה סוערת ולא תואמת מציאות בשל המצב פסיכוטי (עמ' 66 ש' 27, עמ' 67 ש' 20). לדבריו מה שגרם לתגובה הסוערת למעצר היו מחשבות השווא של גדלות (עמ' 68 ש' 9). בעדותו הסביר ד"ר ברומברג את הקשר הסיבתי בין מחשבות שווא של גדלות לבין ההתנגדות למעצר. לדבריו בשל אותן מחשבות שווא של גדלות סבר הנאשם כי "מי זאת המשטרה שתעצור אותו" וזהו פשר התנהגותו באירוע שבו נעצר (עמ' 68 ש' 7). השפעת המצב פסיכוטי באה לידי ביטוי גם בכך שהנאשם השאיר את תעודת הזהות שלו בידי השוטרים ולאחר מכן ניסה לברוח תוך שהוא מבצע עבירות נגד עיני השוטרים כמו מעבר באור אדום (עמ' 12 ש' 17). לאדם רציונלי ברור שגם אם לא יתפס באותו רגע זהותו ידועה לשוטרים.

37. לדברי הפסיכיאטר המצב הפסיכוטי היה מלווה בפגיעה חמורה בשיפוט והתנהגות זו באה לידי ביטוי גם במחלקה בעת שסירב לשתות ולאכול ואיים על אחרים (עמ' 69 ש' 19). הפסיכיאטר קשר בין מחשבות שווא של גדלות לבין עצמת התגובה האלימה באירוע, רצף של איומים בשטח ואיומים גם במחלקה כלפי צוות. כל אלו קשורים לתחושת הגדלות יחד עם מחשבות שווא של הנאשם שמנסים להרוג אותו ולהרעיל אותו דרך האוכל (עמ' 69 ש' 27).

38. גם בענין זה לא קיימת חוות דעת הסותרת את חוות דעתו של דר' ברומברג. העובדה שהנאשם סירב לבדיקה מעמיקה יותר ועל כן לא ניתנה הסכמתו לבירור הנקודות אינה יכולה להקים חזקה נגדו כי לו נבדק היתה מתקבלת חוות דעת שונה. זאת ועוד קיים יתרון של ממש לבדיקה שנערכה בזמן אמת, מעבר לבדיקה שהיתה נערכת לו הסכים לכך.

39. התובעת העלתה אפשרות בחקירתה הנגדית לפיה המקור להתנהגותו האלימה של הנאשם נעוץ ברקע אישיותי ולא במחלת נפש. מן השאלה עלה כי קיימת חוות דעת התומכת באפשרות כזו (עמ' 64 ש' 25). עם זאת חוות דעת כזו לא הוגשה לבית המשפט ולא אושרה על ידי הפסיכיאטר שהעיד. שני הפסיכיאטרים הסכימו כי העובדה שבתקופת הבדיקה היה הנאשם במצב פסיכוטי אינה שוללת מצב שונה כעבור מספר חודשים ולאחר שהמצב הפסיכוטי חלף (עמ' 64 ש' 28).

40. עדות ד"ר ברומברג והדוגמאות שהובאו מתוך ההתרחשות בשטח מלמדות על קשר סיבתי בין המצב הפסיכוטי לבין ההתנהגות באירוע. אף בענין זה הקשר הסיבתי אינו מושלם וקיימות גם אימרות שיכולות להצביע על חלקות בוחן מציאות שנשמרו תקינות. אולם די במה שהוכח להותיר ספק בליבי בדבר התקיימות התנאי.

     סוף דבר

41. על סמך עדויותיהם המהימנות של השוטרים ובהתאם לסע' 15(ב) לחוק לטיפול בחולי נפש תשכ"א – 1991, אני קובעת כי הנאשם ביצע את מעשי העבירות המפורטים בכתב האישום.

42. המעשים שעשה הנאשם פגעו בגופם של השוטרים ובנוסף גם בכבודם ובעיסוקם. מדובר בצוות שמילא תפקידו על פי דין ובתגובה נחשף לאלימות פיזית ומילולית ונאלץ להתמודד עם סיטואציה לא פשוטה. זיכויו של הנאשם בשל מצבו הנפשי אינו בא למעט כהוא זה מחומרת המעשים והפגיעה ומן ההכרה כי השוטרים ביצעו עבודתם כדין וספגו בשל כך בלבד עלבונות איומים ואלימות. ביסוד זיכוי מחמת מחלת נפש מונחת ההבנה שאדם המבצע מעשה בשל מצב פסיכוטי בו הוא נמצא אינו מסוגל לגבש מחשבה פלילית ובאין מחשבה פלילית לא מתבצעת עבירה (ראו ע"פ 7761/95 אבו חמאד נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 245, בעמ' 250 ).

    דברים אלו נכונים אף ביתר שאת בענייננו שעה שכל העבירות המיוחסות לנאשם בכתב האישום הן עבירות מטרה שהן בעלות יסוד נפשי גבוה יותר ממחשבה פלילית אשר מחייב הוכחה של תכנית ומטרה רציונליים.

43. לאור האמור ולאחר שעלה בידי הנאשם להעלות ספק להתקיימות הסייג ובהתאם להלכת בית המשפט העליון ברע"פ 2675/13 מדינת ישראל נ' וחנון (03.02.2015), אני מורה על זיכויו של הנאשם. מאחר והנאשם נמצא כשיר דיונית לעמוד דין וכיום אינו חולה עוד, לא מצאתי לקבוע צו מרפאתי בהתאם להוראת סעיף 15(ב) לחוק לטיפול בחולי נפש, תשכ"א-1991.

     

    ניתן צו כללי למוצגים לפי שיקול דעת קצין משטרה.

    ככל שהופקד פיקדון בתיק או בתיק המעצרים הקשור לתיק זה ובהעדר מניעה על פי דין, יוחזר הפיקדון למפקיד או למי מטעמו על פי ייפוי כח.

    זכות ערעור לבית משפט מחוזי בתוך 45 ימים מהיום.  

     

    ניתנה היום, ד' שבט תשע"ט, 10 ינואר 2019, במעמד הצדדים