הרקע
1.בתיק זה הועלתה, ראשית, טענה להיעדרה של סמכות ענינית לבית-משפט זה. אחר כך נפרשׂה המחלוקת לגופם של דברים. בשתי הסוגיות הללו הותירו משיבים 3, 5, 7 ו-9 את ההכרעה לשיקול-דעתו של בית-המשפט. משיב 1 הודיע כי הוא מסכים לבקשה וממילא לסמכותו של בית-המשפט. משיבה 2, שמסמכי-הבקשה הומצאו לידיה כדין, לא טרחה להשיב ואף לא התייצבה לדיון. משיבות 4, 6 ו-8 הודיעו כי הן מתנגדות למבוקש. לפי המוסכם בדיון, השלימו המבקשת ומשיבות 4 ו-8 טיעון בכתובים ובית-המשפט הוסמך להכריע בדרוש הכרעה, כסדרו, לפי מלואו של החומר שבתיק.
2.הבקשה היא לפסק-דין
הצהרתי ולפיו הזכויות ביחידת-מגורים צמודת-קרקע, במגרש מס' 308 ביישוב הר-גילׂה שביהודה הן למבקשת ולה בלבד. עוד נתבקש בית-המשפט להצהיר כי עיקולים, שהטילו משיבים 9-2 על הזכויות בנכס בגין חובותיו של משיב 1 להם – בטלים ויש למחקם מרישומיו של המִנהל האזרחי.
3.המבקשת ומשיב 1 נישאו. בשנת 2012 העמיד אביה של המבקשת את מלוא-המימון הנדרש לרכישתה של יחידת-המגורים. הוא ביקש בעקבות כך כי הנכס, לכשתושלם בנייתו, יירשם על שמה של המבקשת, בתו, לבדה. דא עקא כי האגודה השיתופית הר-גילׂה העמידה תנאי לרכישתן של יחידות-מגורים בתחומיה: הזכויות באלו תהיינה, יחד, אך לבני-זוג נשואים זה לזה. לפיכך הגו בני-הזוג פתרון: במִנהל האזרחי נרשמו, אמנם, הזכויות ביחידה על שמם בחלקים שווים אך בהסכם, שקשרו בני-הזוג ביום 4.6.2012 והכתירוהו: "הסכם-ממון", נקבע כי הן למבקשת בלבד. בסעיף הרביעי להסכם נכתב כך:
"בני הזוג מצהירים ומסכימים בזאת, כי ביחס לזכויות בדירה, לא חל ולא יחול איזון משאבים והם שייכים ויהיו שייכים – במהלך קשר הנישואין ובעת סיום קשר הנישואין ולאחריו – לאשה בלבד, ולבעל אין ולא תהא כל טענה ו/או תביעה ו/או דרישה מכל מ[י]ן וסוג שהוא – במהלך קשר הנישואין, בעת סיום קשר הנישואין ולאחריו – ביחס לדירה, ו/או לזכויות בה, מכל מי וסוג שהם" (הפסקה הרביעית לכתב-הבקשה).
ביום 1.7.2012 אושר ההסכם בבית-המשפט לעניני משפחה של מחוז תל אביב (כבוד השופטת מירה דהן). אחר כך נקלע משיב 1 לחובות, שלא נטען כי למבקשת חלק ונחלה בם. משנת 2014 ואילך נקטו נושיו, הם משיבים 9-2, הליכים של הוצאה לפועל. בגדרם של אלה, הם עיקלו את זכויותיו הרשומות של משיב 1 בנכס. מכאן הבקשה.
הסמכות הענינית
4.בקשה זו הוגשה תחילה לבית-המשפט לעניני משפחה (תמ"ש 46408-03-17). בהחלטתו מיום 23.3.2017 קבע בית-המשפט (כבוד השופטת דהן) כי אין לצרף להליך שלפניו צדדים שלישיים – הם המשיבים הנוספים זולת הבעל, בלא נטילתו של אישור. משנתבקש אישור כזה הוסיף בית-המשפט לעניני משפחה ביום 28.3.2017 וקבע: "אין עסקינן בסכסוך בין בני משפחה, שכן, למעשה העתירה מתייחסת לצידי ג', הם נושי הנתבע 1". הבקשה נמחקה והמבקשת הופנתה להגישה בבית-משפט השלום, כפי שעשתה.
אפילו, שבית-המשפט לעניני משפחה החליט שלא לעשות שימוש בסמכותו שלפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ולא העביר את הבקשה לבית-משפט זה הרי שקביעתו, לעצמה, מניחה משקל ממשי על הכף להמשכו של בירור כאן. לדעתי, יש גבול לַמּידה, שבה ניתן להוליך בעלי-דין אנה ואנה בין ערכאות משל היו מיטלטלין. ברם גם לגופה אין הסמכות נתונה לבית-המשפט לעניני משפחה. אין זה סכסוך בין בני-הזוג, אשר רואים עין בעין את הבקשה הזו ואת הסעדים המבוקשים בה. המחלוקת היא בין הנושים לבין החייב ורעיתו ומקומה להתברר לפני ערכאה של משפט "אזרחי". זאת ועוד, לא מצאתי ממש בטענה כי מבוקש לאכוף את הסכם-הממון והרי האכיפה היא לבית-המשפט שאישר אותו. אכיפה איננה מבוקשת, שהרי איש מן הצדדים להסכם-הממון לא הפר אותו; שני הצדדים לו מסכימים כי הוא חל כלשונו וממילא לא נדרש איש להתחייב בקיומו. אלא, מבוקש כאן לקבוע מסקנה משפטית בכל הנוגע לצד שלישי, שאין ההסכם עוסק בו כל עיקר וממילא אין הוא צד לו.
5.שאלה אחרת היא אם הסמכות היא לבית-משפט זה או, כטענתן של משיבות 4 ו-8, לבית-המשפט המחוזי. נטען כי עסקינן בשאלה במקרקעין, אשר הואיל ואינה נוגעת לשימוש או להחְזקה בם הרי היא לבית-המשפט המחוזי. בטענה זו אין ממש. הסוגיה איננה של מקרקעין כי אם של מיטלטלין. אפילו שהזכויות נוגעות לנכס של מקרקעין, הן טרם נתגבשו לכלל "זכויות במקרקעין". הזכויות הללו אינן רשומות בספרי-המקרקעין. ברישום שבמִנהל האזרחי, וממילא אינו כולל מספּרים של גושים וחלקות, נכתב ברחל בתך הקטנה כי "הודעה זו אינה מהווה אישור זכויות ואין להסתמך עליה לצורך העברת זכות. הרישומים מתנהלים אצל גורם מאכלס אשר ירשום את הנכס בלשכת רישום המקרקעין, בבוא העת" (נספח ו' לכתב-הבקשה). יש לראות אפוא בזכויות האמורות נכס, שבו מתקיים האמור בסעיף 13(א) לחוק המיטלטלין, התשל"א-1971 – "הוראות חוק זה יחולו, ככל שהדבר מתאים לענין ובשינויים המחוייבים, גם על זכויות". ענין זה, בצירוף העובדה כי סכומם של העיקולים שהוטלו, והמשיבים לא טענו אחרת, הוא בגדרי-סמכותו של בית-משפט השלום, קולעים את הבקשה לכאן.
לגוף-הדברים
6.להשקפתי, יש לקבל את הבקשה. המקרה הזה דומה עד מאד למקרה שנדון בע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב, פ"ד נג(4) 199 (1999). באותה פרשה נדחתה זכותו המאוחרת של מעקֵל מפניה של זכות חוזית "מעין קנינית" בנכס המעוקל, ומקורה בהסכם-ממון אשר הוציא את הנכס מחזקתו של החייב, שאת נכסיו עיקלו, והעבירוֹ לרעיתו עוד קודם לעיקול. עקרון-ההכרעה, שנקבע שם, יפה גם לעניננו.
בין הפרשות מצויים הבדלים אחדים של עובדה, אך להשקפתי אף לא אחד מהם יורד לשורשו המשפטי של הענין. כאן, כאמור, ניטשת התחרות לגבי זכות אובליגטורית של משיב 1 בנכס, שטרם נרשם בפנקסי-המקרקעין. בענין בנק אוצר החייל דוּבּר בזכותו, הרשומה במרשם, של הבעלים המקורי. עם זאת, זולת בסוגיית-הסמכות, שכבר נדונה, אין ההבדל הזה מעלה ואיננו מוריד לעניננו. הבדל שני מצוי בכך שבענין בנק אוצר החייל דובַּר בקרקע לשימוש חקלאי ואילו בנדון זהו נכס, שייעודו למגורים. כידוע, לא אחת נוהג הדין רגישות מיוחדת בקורת-גג אשר לראשו של בעל-דין. בע"א 3002/93 בן-צבי נ' סיטין (פ"ד מט(3) 5 (1995)), שהיה מ"גלגוליו" המוקדמים של העיסוק בתחרות-זכויות מן הסוג הנדון, ניתן משקל ממשי למאפיין הזה. ההכרעה העקרונית בפרשת בנק אוצר החייל הרחיקה את עצמה מן הדבר.
7.פרשת בנק אוצר החייל עמדה לעיון לאחר פרידתם זה מזה של בני-הזוג אשר עמדו במרכזה. אין זה מצבם של המבקשת ושל משיב 1. מה, שאפשר כי בלבל את הצדדים במקרה שלפנַי הוא העיסוק ב"הסכם-ממון". לאמתו של דבר, ביחס למרכיב של העברת-הזכות ביחידת-המגורים מן הבעל לאישה, אין לפנינו "הסכם ממון" כלל ועיקר. ההעברה הזו נעשתה בהסכם רגיל, שאיננו שונה מכל חוזה אחר ובו מועברת זכות אובליגטורית מבעלֵיה לידיו של אדם אחֵר ורק בְּמקרה הוא בן-זוגו. אמת, "הסכם ממון" לפי הדין הוא כזה, הצופה פני עתיד והוראותיו נכנסות לפעולה לא מעת שנקשר, אף לא מעת שאושר בבית-המשפט, אלא עם כניסתם של בני-הזוג להליך של איזון-משאבים עם פרידתם. אך לפני שנים אחדות עמד על כך, בבית-המשפט העליון, כבוד השופט יורם דנציגר:
"לא כל הסכם שנכרת בין בני זוג במהלך חייהם המשותפים ושעוסק בענייניהם הממוניים הינו בהכרח הסכם. בפסיקת בית משפט זה הודגש כי לצורך המענה לשאלה האם הסכם שנכרת בין בני זוג הינו הסכם ממון אם לאו, יש לבחון את מטרתו של ההסכם – האם מדובר בהסכם צופה פני עתיד, שבמסגרתו מגדירים הצדדים את האופן שבו יבוצע איזון המשאבים ביניהם בעת פרידה או מוות, או שמא בהסכם שנעשה במסגרת 'הרגילה' של החיים המשותפים, ללא הידרשות לשאלת איזון המשאבים בעת פרידה או מוות" (בע"מ 8063/14 פלמונית נ' פלמוני, בפסקה 17 לפסק-דינו (פורסם באתר הרשות השופטת, 13.7.2015)).
במקרה הנדון אין פניהם של בני-הזוג, למרבה-השמחה, לפרידה. אדרבה, הם שותפים לעמדה המוצגת בבקשה זו. הוראותיו של ההסכם שנערך, ומהן הבאתי לעיל, מדגישות כי הֶסדר- הזכויות ביחידת-המגורים נכנס לתוקפו כבר במהלך חייהם המשותפים. אין זה הֶסדר, הצופה איזון של משאבים. זהו הסכם שכבר עם כניסתו לתוקף – לכל המאוחר במועד אישורו בבית-המשפט, ודומני כי כבר בעת קשירתו – הוציא את הזכות מידיו של משיב 1 ומסרהּ לידי-המבקשת.
8.לענין הזה משמעות ברורה: הוא מצייר את מפת-הזמנים לזכויות המתחרות. העיקול, ברור מן התיאור שלעיל, היה מאוחר למועד-העברתה של הזכות לפי ההסכם. על כנה עומדת, אפוא, קונסטרוקציה משפטית זהה לזו שנדונה בענין בנק אוצר החייל. כפי שכבר צוין, באותה פרשה נמצא מקום להעדיף את הזכות, שקנתה האישה מכוחו של ההסכם היות שלה, בלשונו של כבוד הנשיא אהרן ברק, "משקל סגולי רב" (ע"א 189/95 הנ"ל, בעמ' 239). המשקל המיוחד הזה קנה לזכותה של האישה מעמד של בכורה. כך תיאר הנשיא את הדברים:
"מדוע יש לרוכש (לקונה) 'זכויות מהותיות בנכס מסוים'? במה הוא שונה מנושה רגיל? כאשר מוכר מתחייב להקנות בעלות במקרקעין או במיטלטלין לקונה, משתכללת אצל הקונה זכות שביושר. זוהי זכות 'מעין-קניינית'. היא פועלת כלפי צדדים שלישיים. מכוחה של זכות זו ניתן לומר כי יש לקונה 'זכויות מהותיות בנכס מסוים'. כתוצאה מכך נשלל מנושה – בין נושה מכוח עיסקה נוגדת ובין נושה מכוח נשייה שאינה קשורה כלל לנכס – הכוח לממש את זכותו כלפי החייב-המוכר באמצעות הנכס הנמכר. על-כן, מתגבר הקונה על נושה של המוכר, המטיל עיקול על הנכס" (ע"א 189/95 בנק אוצר החייל הנ"ל, מעמ' 239).
9.סדר-מעמדות זה משעין את עצמו על עקרון יסודי בדיני-הקנין וביטוי לו מצוי, בין היתר, בהוראות-הדין לענינן של עסקאות נוגדות (סעיף 9 לחוק המקרקעין; סעיף 12 לחוק המיטלטלין) ולענינה של תקנת-השוק (סעיף 10 לחוק המקרקעין; סעיף 34 לחוק המכר, התשכ"ח-1968). אין עניננו, יש להטעים, בעסקאות נוגדות. העיקול איננו עסקה בנכס הנדון. הוא תמריץ לפריעתו של חוב, שנוצר בקשר לנכס אחֵר. אף אין עניננו בהעמדתו של הנכס למכירה בשוק הפתוח. אין, אפוא, תחולה ישירה להוראותיהם של סעיפים 9 ו-10 לחוק המקרקעין או להוראות שבחוקי המיטלטלין והמכר. אולם, העיקרון המעוגן באותן הוראות – הולם גם תחרות שבין זכותה של הנהנית מכוחו של ההסכם, שקשרו בני-הזוג, לבין זכותו של המעקל המאוחר. הוסיף הנשיא וביאר:
"אם לקונה זכות שביושר בנכס, הרי בידו זכות הפועלת מעֶבר למוכר כלפי צדדים שלישיים (למעט רוכש בשוק הפתוח, או מי שקנה וקיבל הנכס בתמורה ובתום-לב – ובמקרקעין, ברישום הנכס בעודם בתום-לב). על-כן, נושה 'רגיל' של החייב-המוכר – כלומר, נושה מכוח חיוב שאינו קשור לנכס כלל – אינו יכול להתגבר על הזכות שביושר של הקונה. ככל הנוגע לנושה, בעלותו של המוכר-החייב כפופה לזכות שביושר של הקונה. זכות שביושר זו פועלת, על-פי טבעה, לא רק כלפי המוכר-החייב, אלא גם כלפי הנושה. נמצא, כי אם לקונה זכות שביושר בנכס, הנושה של המוכר-החייב אינו יכול 'לרדת' אל הנכס, וממילא גם אינו יכול לעקל אותו" (שם, בעמ' 243).
כאן כמו שם נסוגים, אפוא, עיקולים מאוחרים מפניה של זכותה ה"מעין קנינית" של המבקשת. ידיהם של המעקלים – על התחתונה.
10.נטען, בייחוד מפיו של בא-כוחה המלומד של משיבה 6 כי אופייה של זכות-המבקשת כמעין "זכות שביושר" מחייב את הטוען לעדיפותה לבוא אל בית-המשפט וידיו נקיות. לפי הנטען, עקיפתם של הכללים שקבעה האגודה השיתופית הכתימה את ידיה של המבקשת באורח, השולל ממנה סעד של מין-יושר. אינני סבור כי טענה זו נכונה. מה שעומד להכרעתו של בית-המשפט אינו השאלה אם הזכות לרכישתה של יחידה בתחומיה של האגודה השיתופית נקנתה בכזב. לו הייתה האגודה השיתופית צד להליך זה ניתן היה לשמוע טענה כזו מפיה. בכל הנוגע למשיבים 9-2 הרי שדָבר בהתנהלותה של המבקשת כלפיהם, עם הגשת הבקשה או בקשר לנדון בה קודם להגשתה, לא נִּגע בהיעדרו של ניקיון-כפיים. אם ניזוק נושה בהסתמכותו על הרישום במִנהל האזרחי יכול הוא (ובית-המשפט איננו מייעץ או ממליץ דבר) לתבוע מן המזיק את נזקו. אך שימוש בנזק זה כקרדום לעשייתה של זכות-המבקשת לאין – לא יוכל לעמוד.
11.היות, שלמשיב 1 אין כוח משפטי לפרוע את חובותיו באמצעות רכושם של אחרים, ובהעדרו של מקור העושה את המבקשת שותפה לאותם חובות, נהיר כי אין להשית עליה את תוצאתם הרעה ובכלל זה את האמצעים, המשמשים בתפיסתו של רכוש בגדרם של הליכים של הוצאה לפועל. משזו היא התוצאה ממילא אין צורך לדון – ובעלי-הדין עצמם לא הרחיבו טיעון בכך – בעובדה כי לעיקול קדם, עוד, שִׁעבּודה של זכותו של משיב 1 לטובתו של אבי-המבקשת.
12.הבקשה מתקבלת. העיקולים נושא-הבקשה – בטלים. כך יש לעדכן בכל רישום רלוונטי. בתוך 15 ימים מיום, שקיבלו לידיהן פסק-דין זה תשלמנה משיבות 4, 6 ו-8, יחד ולחוד, למבקשת הוצאות-משפט בסך 1,000 ש"ח ועוד שכר-טרחה של עורך-דין בסך, כולל מע"מ, של 14,000 ש"ח. קביעה זו התחשבה בהסדר הדיוני, שתואר לעיל וחסך מזמנה של המבקשת ומהוצאותיה. איחור בתשלום יוסיף הפרשי-הצמדה ורבית כחוק מיום-החיוב ועד למועד-התשלום בפועל.
ניתן היום, כ"ו בתמוז התשע"ז, 20 ביולי 2017, שלא במעמד-הצדדים.
