עניינו של פסק דין זה בשלוש תובענות לגבי דירת מגורים אחת, הרשומה בבעלות אדם אחד. אחותו מחזיקה בדירה ומסרבת לפנותה בטענה כי ההורים התירו לה להשתמש בדירה, וההורים מבקשים להצהיר כי הדירה למעשה היא בבעלותם, מכח נאמנות משתמעת. עם מי מהם הדין?
רקע והליכים:
- מר א' והגב' ב' הם אח ואחות. הוריהם הם אנשים אמידים, המחזיקים במספר תאגידים משפחתיים, בהם העסיקו את ילדיהם, תחילה את הבן הבכור א' ובהמשך גם את שלוש הבנות. בזכות הונם העמידו לרשות ילדיהם את הטוב ביותר בכל תחום ואף רכשו מספר דירות.
כאשר עמד הבן א' להינשא (בסמוך לנישואי אחותו ב') סייעו ההורים במימון חלק מהתשלום הראשוני לרכישת הדירה הראשונה.
לימים רצו הבן א' ורעייתו לעבור לדירה גדולה יותר. לשם כך מכרו הדירה הראשונה, הוסיפו סכום שמקורו בכספי פיצויים שקיבלה רעייתו של הבן, נטלו הלוואה מובטחת במשכנתא והחלו לפרוע את התשלומים החדשיים.
למרבה הצער בחלוף זמן קצר נפרדו ובמסגרת הליך הגירושין מסר האב תצהיר מפורט בו הבהיר כי לא היה מעורב ברכישת הדירה של הבן א' ורעייתו, למעט הסיוע הראשוני שהעניק לבן ביחס לדירה הראשונה.
הבן א' המשיך להחזיק בדירה פרק זמן קצר לאחר הגירושין, אך בהמשך השכיר אותה לאחרים ומתוך דמי השכירות נפרעה המשכנתא.
בהמשך גם אחותו התגרשה וביקשה להתגורר בדירה זו. ההורים החליטו לסייע לה ולכן סוכם שהאחות תתגורר בדירה ללא תשלום בעוד ההורים יפרעו את המשכנתא, חלף דמי השכירות שהבת אינה משלמת.
עם פירעון מלוא הלוואת המשכנתא ביקש א' מאחותו לפנות את הדירה, אך האחות סירבה. יצויין כי בסמוך למועד זה פרץ סכסוך משפחתי בין הבן להוריו על רקע התנהלותו הכספית בעסקים המשפחתיים, בעקבותיו הוצא הבן מניהול העסקים, כאשר ההליכים בינו לבין הוריו מתבררים בבית הדין לעבודה.
בנקודת זמן זו נפתחו בבית משפט זה שלושה הליכים משפטיים, כפי שיפורט להלן.
- ביום 10.08.17 הגיש האח כתב תביעה לסילוק יד ולדמי שימוש ראויים כנגד אחותו, במסגרת תמ"ש 34588-08-18. לטענתו, הסכים שתשתמש בדירתו רק עד פירעון המשכנתא בשנת 2016, אך כאשר הגיע המועד, סירבה לפנותה. בגין התקופה שמאז ועד לפינוי דרש כי תשלם לו דמי שימוש ראויים ופיצוי בגין העדר פינוי בגובה 45,000 ₪ .
- ביום 27.09.17 הגישה האחות כתב הגנה בו טענה כי חרף העובדה שהדירה רשומה בבעלות אחיה, הלכה למעשה אין לו כל זיקה אליה והוא איננו מחזיק בה ואף לא שילם עבור רכישתה. לטענתה, אחיה מחזיק בדירה בנאמנות עבור הוריהם. לשיטתה, ההורים הם הבעלים האמיתיים של הדירה ומטעם זה עתרו למתן פסק דין הצהרתי ביחס לדירה. מאותם טעמים אין מקום גם לדרישת דמי השימוש והפיצוי הכספי.
- ביום 26.09.17 הגיש האח תביעה ל"צו עשה" כלפי אחותו, בתמ"ש 56795-09-17 בה דורש לאפשר כניסתו של שמאי מטעם הבנק לדירה, על מנת שיוכל לקבל מהבנק ערבות בנקאית, באמצעותה יוכל להתחיל בניהול עסקיו, לאחר שהורחק מהעסק המשפחתי.
- ביום 27.9.17 הגישה האחות כתב הגנתה, בה חוזרת על הטענות בעניין זכויות ההורים בדירה. לשיטתה, תחילה יש לדון בשאלת הבעלות בנכס ורק לאחר מכן למנות שמאי.
- בהחלטה מיום 29.10.17 נקבע כי נוכח הפער המהותי בין עמדות הצדדים ביחס לבעלות, תתברר שאלת מינוי השמאי בישיבת קדם המשפט.
- ביום 27.09.17 עתרו ההורים (ה"ה מיכל ודוד ת') למתן פסק דין הצהרתי בעניין הזכויות בדירה כנגד הבן, בתמ"ש 59723-09-17. לטענתם, הם הבעלים האמיתיים של הדירה. רישום הערת האזהרה לטובת הבן נעשה במסגרת יחסי נאמנות משפחתיים, בהסכמת הבן ובידיעתו. הם אלה שסייעו ברכישת הדירה הראשונה, הם שאלה שפרעו את מרבית ההלוואה המובטחת במשכנתא עד לסילוקה, והם אלה שנאלצו לפדות את זכויות גרושתו של הבן לאחר הליך הגירושין שעבר. הם אלה שהשכירו את הדירה והם שהתירו לבת להתגורר בה ללא תשלום, בידיעת הבן ובהסכמתו. הבן מודע לכל אלה ורק בשל הסכסוך העסקי דורש מאחותו לפנות את הדירה.
- ביום 21.11.17 הגיש הבן כתב הגנה, בו טען כי אין כל יסוד לטענת הוריו, שכן מדובר בדירתו שלו. את הדירה רכש עם גרושתו מתוך תמורת דירתו הקודמת ומתוך מקורותיה הכספים של גרושתו, ועל כן נרשמה בבעלות שניהם. אף את ההלוואה המובטחת במשכנתא נטלו שניהם ושילמו יחדיו את ההחזר החדשי משך כשנה. כאשר נקלעו למשבר גירושין החזיק בדירה למשך מספר חדשים כך שדמי השכירות שימשו לתשלום המשכנתא. בהמשך ביקשו ההורים לאפשר לבת ב' להתגורר בדירה, כאשר הם יממנו את שכר הדירה באמצעות תשלום המשכנתא וכך היה. כאשר נפרעה יתרת המשכנתא בשנת 2016 ביקש מאחותו לפנות את הדירה, אך היא סירבה לכך. מטעם זה, נאלץ להגיש כנגדה תביעה. לחיזוק טענותיו מפנה לעדות אביו בהליך הגירושין שלו בו ציין מפורשות כי מדובר בדירת הבן. עוד מפנה לעדות אימו בהליך בוררות אחר, בו ציינה מפורשות כי נתנה בידי ילדיה מתנה כספית על מנת לסייע להם לרכוש דירה. לשיטתו, דבריהם אלה יוצרים "השתק שיפוטי" בגינו אינם יכולים להעלות טענה סותרת בשני הליכים משפטיים שונים.
- ביום 30.11.17 התקיימה ישיבת קדם משפט בה נשמעו בקצרה עדויות הצדדים ונעשה נסיון לגבש הסכמה, אשר לא עלה יפה. משכך, נקבע מועד לישיבת הוכחות בשלוש התובענות, תוך מתן הוראות לעניין הגשת מסמכים ביחס לאופן רכישת הדירה.
- ביום 28.2.18 וביום 10.4.18 הגישו ההורים תצהירים נתמכים במסמכים בעניין אופן רכישת הדירה, (לתמ"ש 59723-09-17) וביום 1.3.18 הגיש הבן תצהיר משלים באותו עניין, אף הוא נתמך במסמכים (לתמ"ש 34588-08-178).
- דיוני ההוכחות התקיימו ברצף: ביום 22.4.18 התקיימה ישיבה ראשונה, בה נחקרו נגדית ההורים והבן. ביום 25.4.18 התקיימה ישיבה שניה, בה נחקרה נגדית הבת, נשמעו עדויות האחיות הנוספות ועדות גרושתו של הבן. בבוקר הדיון עתרו ההורים לאפשר להם הגשת ראיות נוספות ובהן תכתובות של הבן בכתב יד לגבי מעילות בכספים. בתום הדיון הגיעו להסכמה דיונית כי כל צד יוכל להתייחס למסמכים שצורפו במסגרת הסיכומים מטעמו.
- בתום שמיעת העדויות נעשה נסיון נוסף לסיים ההליך בהסכמה, אך הדבר לא עלה יפה. לפיכך הוגשו סיכומים בכתב בשלוש התובענות גם יחד, לרבות סיכומי תשובה.
- בסמוך להגשת הסיכומים נפתח שני הליכים שעניינם מינוי אפוטרופוס לאב, בשל מחלת האלצהיימר שבה לקה. באחד ביקש הבן למנות לאביו אפוט' חיצוני, (אפ' 27070-05-18) ובשני ביקשו האם והאחיות להתמנות בעצמן אפוט' לאב (אפ' 7665-09-18). בדיון שנערך בעניין זה ביום 28.1.19 נקבע בהסכמת הצדדים כי האם תשמש אפוט' לענייניו הרפואיים של האב וכן תשמש אפוט' במשותף עם עמותה חיצונית לענייניו הרכושיים.
- כאן המקום לציין כי בישיבת ההוכחות שהתקיימה לפני ניכר היה, למרבה הצער, כי לאב קשיים קוגניטיביים משמעותיים (כך, למשל, היה סבור כי נמצא בעיר ואמר כי הבן משתמש בדרגות של אביו). מאליו מובן כי במצב דברים זה לא ניתן לתת כל משקל לעדותו.
בתום הדיון הופנו הצדדים לגישור , אך לא הגיעו לכל הסכמה אחרת. מכאן, לעניינו.
עיקרי טענות ההורים והבת:
- טענתם המרכזית היא כי הדירה נרכשה עבור הבן בנאמנות, אך למעשה נמצאת בבעלותם. העובדה שהבן רשום כבעל הזכויות בחברה המשכנת ובהערת האזהרה בלשכת רישום המקרקעין אינה שוללת זכותם בדירה והם עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח הנאמנות.
- לטענתם, ביום 27.3.98 רכשו עבור הבן דירתו הראשונה של הבן באותה עיר. הדירה עלתה 540,000 ₪ והם מימנו את ההלוואה המובטחת במשכנתא בגובה 340,000 ₪ באמצעות החזרים חדשיים מחשבון התאגיד שניהלו בגובה 1,800 ₪ לחודש. בנוסף, סילקו את יתרת המשכנתא בגובה כ – 114,000 ₪. עוד טוענים כי מימנו תשלומי המיסים, שכ"ט עוה"ד ודמי הניהול. לבסוף מציינים כי הם שקיבלו את דמי השכירות בגין דירה זו.
- בשנת 2005 הבן ורעייתו רצו לעבוד לדירה אחרת במושב, ההורים סירבו לכך ולבסוף הוחלט למכור את הדירה הראשונה ולרכוש את הדירה השניה. דירה זו נרכשה בשנת 2006 תמורת 700,000 ₪, כאשר ההורים מממנים את מלוא תשלומי המשכנתא, למעט 8 תשלומים ראשונים בהם נשאו הבן ורעייתו.
- בשנת 2006 הבן התגרש, וגרושתו קיבלה מהם 170,000 ₪ תמורת השקעתה ברכישת הדירה בעת נישואיהם.
- הדירה חזרה לחזקת ההורים, והם שהשכירו אותה ובתמורה שילמו את החזרי המשכנתא. תחילה השכירו הדירה לעובד חברה ולאחר מכן לשוכרת פרטית. דמי השכירות ממימנו את החזרי המשכנתא משך כארבע שנים.
- בפברואר 2011 החליטו להעמיד את הדירה לרשות הבת, מבלי שתשלם דמי שכירות, כאשר הם ממשיכים לפרוע את המשכנתא מדי חודש.
- בשנת 2017 התברר כי הבן מעל בכספי ההורים במסגרת החברה בה עבד ומרגע זה הפך עורו והחל "לסחוט" את ההורים, כאשר הוא דורש כספים כתנאי לכך שלא ינקוט נגדם הליכים.
- רעייתו של הבן (שאף היא נקראת ב', כביתם) קיבלה מהם 170,000 ₪, וזאת תמורת הסכום שהשקיעה בעת רכישת הדירה.
- ההורים טוענים כי התנהלותם לגבי דירה זו ורכישתה בנאמנות על שם הבן, מתיישבת עם התנהלותם לגבי דירות נוספות שרכשו. כך, למשל, תריסר דירות שרכשו במקום אחר בעיר, אותן רשמו על שם ארבעת ילדים שווה בשווה (שלוש דירות לכל ילד). הדירות הללו נמכרו על ידי ההורים ללא כל קושי (לרבות מצד הבן עצמו), בתקופה בה מערכת היחסים עימו היתה טובה. מכאן כי התנהלות זו של רכישת דירות בנאמנות שיקפה את אופן התנהלותם השוטף של ההורים האמידים.
- עוד טוענים כי העדות היחידה שהביא לחיזוק טענותיו היא של רעייתו לשעבר, אלא שבעדות זו נתגלו סתירות רבות, כגון טענתה הראשונית לפיה הבן מעולם לא הפקיד כספים לחשבון המשותף, אך מול טענתה המאוחרת יותר לפיה הפקיד מדי חודש 7,000 ₪ לחשבון המשותף.
- לטענתם המסמכים הנוספים שהציגו בישיבת ההוכחות האחרונה, בכתב ידו של הבן, מלמדים על התנהלותו הכלכלית הקלוקלת, בגינה נוצר משבר האמון מולו, אשר בעטיו החליט להפעיל על הוריו לחץ בעניין פינוי הדירה, על מנת לשעבד אותה לבנק כדי שיוכל להתנהל מבחינה עסקית.
- מן הבחינה המשפטית, ההורים מפנים לפסיקה לפיה נאמנות אינה טעונה מסמך בכתב וניתן ללמוד עליה מהתנהגותם של הצדדים. הנטל אמנם כבד, אך לשיטתם עמדו בו. לבסוף מבקשים התובעים לכנות עצמם "משאילי שם", שכן הבעלות האמיתית בידם.
- ההורים טוענים כי העובדה שלא הגישו את הצהרת ההון מטעמם אינה משמעותית, שכן גם אם יתברר כי לא הצהירו על הדירות הללו, הדבר לא יעמוד לחובתם.
- ההורים סבורים כי עדויות הבנות היו סדורות להפליא וניתן ללמוד מהן כי הנאמנות היא הדרך בה התנהלו ההורים כל חייהם.
- ביחס לטענה בעניין תצהיר האב בהליך הגירושין של הבן, טוענים כי הדברים נאמרו בהקשר אחר ומבקשים להסתמך על עדותו הקצרה של האב בדיון לפיה לבן לא מגיע דבר בשל התנהגותו. גם עדות האם בבוררות לפיה נתנה לילדיה דירות במתנה, טוענים כי הדבר נאמר בהקשר אחר שאינו רלוונטי לענייננו.
- מטעמים אלה, מבקשים להצהיר כי הדירה בבעלותם, לדחות תביעת הבן לפינוי הבת ולדמי שימוש ראויים, ואף לדחות דרישתו לאפשר לשמאי מטעם הבנק לבקר בדירה.
עיקרי טענות הבן:
- טענתו המרכזית של הבן היא כי הדירה נמצאת בבעלותו, בדיוק בהתאם לרישומים בלשכת רישום המקרקעין ובחברה המשכנת.
- לטענתו, אין מדובר בנאמנות כלל ועיקר, כי אם בנסיון נואש לשלול ממנו את "כבשת הרש" בשל הסכסוך המשפחתי.
- הבן מדגיש את הקושי המשפטי והנטל הכבד המוטל על הטוען לנאמנות, ומציין כי הוריו לא עמדו בדרישה הראשונית והבסיסית ביותר והיא להוכיח כי מימנו את רכישת הדירה. טענתם מתמקדת בכך שביצעו את תשלומי המשכנתא, אך טענה זו אינה משקפת את התמונה המלאה, שכן תשלומים אלה נעשו חלף תשלומים אחרים שהגיעו לו. תשלומי המשכנתא בגין הדירה הראשונה נעשו מחשבון החברה במקום לשלם לו שכר, ותשלומי המשכנתא עבור הדירה השניה שולמו במקום שיקבל דמי שכירות מאחותו.
- הדירה הראשונהנרכשה בשנת 1998 באמצעות הון ראשוני שנתנו לו הוריו במתנה, בגובה כ – 100,000 ₪, סכום דומה לזה שנתנו לאחותו ב'. בהקשר זה מפנה לתצהיר אביו בו מצויין מפורשות כי סייע לביתו בסכום של 40,000 דולר על מנת לרכוש דירה, אך זוהי דירתה שלה.
- תשלומי המשכנתא נעשו חלף שכר העבודה שאמור היה לקבל מהחברה שהיתה בבעלות ההורים ובה עבד, ואכן שולמו מתוך חשבון הבנק של החברה ולא מחשבונם הפרטי של ההורים.
- בשנת 2005 רצו הוא ורעייתו לרכוש דירה גדולה יותר, התעניינו במעבר למושב, אך בשל התנגדות הוריו החליטו לרכוש הדירה. דירה זו (שהיא דירתם השניה), נרכשה מתוך התמורה שנתקבלה ממכירת הדירה הראשונה (כ – 200,000 ₪ נטו, לאחר המשכנתא), מתוך 140,000 ₪ שהביאה רעייתו דאז (גרושתו כיום) והיתרה במשכנתא בגובה כ- 350,000 ₪. זו הסיבה לכך שהדירה נרשמה בבעלותו ובבעלות רעייתו, ואף במשכנתא נרשמו שניהם כלווים.
לטענתו, עובדה זו כשלעצמה אינה מתיישבת עם טענת הנאמנות, שכן אם מדובר בנאמנות עבור הבן הכיצד הסכימו כי גם רעייתו תירשם כבעלת הדירה. ומצידו השני של אותו מטבע: מדוע שתסכים היא להוציא 140,000 ₪ עבור דירה שכל זכותה בה היא נאמנות? לתובעים הפתרונים.
- בשנה הראשונה שילמו הוא ורעייתו דאז בעצמם את ההחזר החדשי של ההלוואה המובטחת במשכנתא, אך בתום שנה זו (2006) הסתכסכו ונפרדו.
- הבן השתמש בדירה מספר חדשים, אך לאחר מכן עבר להתגורר ביחידה דיור באזור המרינה (ליד אחת הדירות הנוספות שבבעלות הוריו).
- במועד זה השכיר את הדירה והשתמש בדמי השכירות על מנת לממן את המשכנתא. מדגיש כי בהסכמי השכירות מצויין שמו כבעל הדירה. ההסכם הראשון היה מול עובד חברה אשר הפקיד את דמי השכירות לחשבונו ממנו שולמו דמי המשכנתא. ההסכם השני היה מול שוכרת פרטית, שאמנם הפקידה הכספים לחשבון הוריו אך מחשבון זה שולמה המשכנתא.
- בשנת 2011, ביקשו הוריו לאפשר לאחותו להשתמש בדירה, כאשר חלף דמי השכירות שאמור היה לקבל ממנה, יממנו הם את תשלומי המשכנתא, ולכך הסכים.
- בשנת 2016, כאשר נפרעה המשכנתא, ביקש כי אחותו תפנה את הדירה אך היא סירבה לכך ועל כן נאלץ להגיש תביע ה כנגדה.
- לתמיכת טענתו מפנה לתצהיר אביו בהליך הגירושין מרעייתו, בו הצהיר כי הוא ורעייתו רכשו את הדירה ברח' ***, כאשר האב הודיע כי מעתה ואילך עליהם להסתדר בכוחות עצמם, משכורתו של הבן תופקד בחשבון ההורים ומתוכה ישלמו את המשכנתא. האב לא אמר מילה על נאמנות ומפורשות התייחס לדירה כאל דירתם של הבן ורעייתו. משעה שעשה כן, מנוע מלטעון אחרת.
- עוד לתמיכת טענתו מפנה לעדות אימו בבוררות, לפיה נתנה לכל אחד מילדיה במתנה כספים לשם רכישת דירה.
- בנוסף מפנה לעדויות ביחס לדירה שרכשה אחותו בסמוך למועד בו רכש הוא דירה, גם כן בשד' ירושלים, גם כן בסיוע ראשוני של ההורים, וגם כן באופן בו הדירה נרשמה בבעלותה ובבעלות בעלה דאז (ממנו התגרשה).
- תריסר הדירות שרכשו ההורים ונרשמו בבעלות ארבעת ילדיהם (3 דירות לילד) נרכשו זמן רב לאחר רכישת הדירה ב### וברח' ***, ואין כל קשר בין הדברים. בגין דירות אלה סוכם מראש כי רישום הדירות בבעלות הילדים נעשה לצרכי מס בלבד ומיד כאשר ביקשו ההורים יפוי כח כדי למכור את הדירות, קיבלו אותו, גם מהבן.
- מן הבחינה המשפטית, טוען כי ההורים לא עמדו בנטל הנדרש על מנת להוכיח נאמנות. לא כל מקרה בו הורים מסייעים לילדם לרכוש דירה יוצר נאמנות.
- הבן סבור כי עדויות הבנות היו חסרות משמעות הואיל ולא ידעו למסור פרטים כלשהם על רכישת הדירה מושא התובענה.
- התובעים לא סיפקו כל הסבר לכך שבחרו לרשום את הדירה בבעלות הבן במקום בבעלותם. כאשר נשאלו על כך בחקירה הנגדית, התשובה היתה כי זו היתה עצתו של רואה החשבון. אם אמנם כך ייעץ רואה החשבון מדוע לא נרשמה הערת בעניין הנאמנות? מדוע לא הוצגה הצהרת ההון של ההורים אשר נעשתה בסמוך לאותו מועד? מדוע האם בחקירתה הנגדית כלל לא ידעה להסביר נאמנות מהי? כל אלה מלמדים על כך שאין ליתן אמון בגרסה לפיה מדובר בנאמנות.
דיון והכרעה
- בעניין שלפנינו, בחינת כלל העדויות והראיות על פי הסדר הכרונולוגי של הדברים, מובילה למסקנה כי הבעלות בדירה היא של הבן ולא של הוריו, משני טעמים עיקריים: האחד - הודאת האב בהליך אחד, כי הדירה בבעלות הבן, דבר היוצר השתק שיפוטי כלפיו; השני – אי עמידה בכלל הבסיסי להוכחת נאמנות במקרקעין והוא מימון רכישת הדירה.
- טרם פירוט השתלשלות העניינים הכרונולוגית יש לציין כי ההורים ניהלו עסק משפחתי של מפעל לסריגים ולאחר מכן של תחנות דלק, כאשר ילדיהם היו מועסקים אצלם, ובראשם הבן הבכור, הוא בעל הדין בעניין שלפנינו. מכאן, לפירוט הדברים כסדרם:
- בשנת 1998 נרכשה דירת המגורים הראשונה בה התגורר הבן, כאשר ההורים מסייעים בסכום הראשוני בלבד (כרבע מעלות הדירה) והיתרה משולמת באמצעות הלוואה מובטחת במשכנתא. את דמי המשכנתא שילם הבן בעצמו, אלא שמשכורתו הופקדה לחשבון הבנק של הוריו ומחשבון זה גם שולמה המשכנתא.
האב הודה בכך מפורשות בסעיפים 21-20 לתצהירו מיום 13.5.07 (אותו הגיש במסגרת הליך הגירושין של הבן):
"בסוף שנת 1997 או בסמוך לכך, לקראת נישואי ביתי (שאף שמה ב'), החלטנו, רעייתי ואני, לסייע לה ולא' ברכישת שתי דירות בפרוייקט מגורים חדש... עלות כל דירה היתה $ 153,000 ולמיטב זכרוני אני שילמתי בעבור כל אחד מילדי את ערן ההון בעצמי בסך של כ – $ 40,000 לערך. לתשלום היתרה, נטל כל אחד מהם משכנתא לתשלום חדשי...
בכל הנוגע לא'... הודעתי לו כי כתנאי לסיוע לרכישת דירתו, יהיה עליו להתחייב בפני להפקיד משכורתו בחשבון הפרטי של אשתי ושלי, וכי המשכנתא על דירתו תשולם אף היא באופן שוטף מתוך חשבון זה".
(ההדגשות בכל מקום הן שלי, ע.א.)
הבן העיד על אותם דברים באופן ישיר בעדות שלא נסתרה (עמ' 23 ש' 11-9).
גם אחותו ב' העידה כי דירתה הראשונה היתה שלה (ר' עדותה בעמ' 30 ש' 30-16). סמיכות הזמנים ברכישת הדירות מחזקת טענת הבן לפיה גם הדירה הראשונה היתה שלו.
- בשנת 2005 הבן ורעייתו הביעו רצון לעבור דירה למושב, אך הוריו של הבן לא תמכו בכך. לפיכך, בשנת 2006 רכשו הבן ורעייתו את הדירה השניה.
האב מודה מפורשות כי הבן ורעייתו הם שרכש דירה זו, בסע' 25 לתצהירו מיום 13.5.07:
"במהלך שנת 2005, הודיע לי א' כי ב' והוא החליטו למכור את הדירה שלו בשד' ירושלים וכי מצאו בתים פרטיים למכירה במושבים... הסמוכים לעיר, במחיר של כ – 180,000$ עד 300,000$ ארה"ב. א' ביקש ממני כי אסייע להם כספית ברכישת אחד הבתים, ואולם אני התנגדתי למהלך והודעתי לא' כי גם אם יעשה כן, יהיה עליו ליטול אחריות כלכלית ולשלם בעצמו את כל הכרוך ברכישת הבית או בכל נכס אחר שיחליטו לרכוש, ובעיקר המשכנתא.
במהלך חודש אוגוסט לערך, א' וב' רכשו את דירתם החדשה ברח' *** בעיר (לאחר שא' מכר את דירתו) ומאותו מועד, הפסקתי לחלוטין את הסידור הכלכלי שנהג עם א', הוא חדל להפקיד את משכורתו לחשבוננו, החזיר את כרטיס האשראי שקיבל מאיתנו והחל לשאת יחד עם ב' בתשלום המשכנתא החדשי".
ובסעיף 40.ב. (עמ' 7 לתצהירו) מתייחס האב למשכנתא ומציין:
"הוצאות המשכנתא של א' לבד ו/או של א' וב' יחד מעולם לא שולמו, אף לא פעם אחת מחשבון החברה. כאמור, עד חודש אוגוסט 2005, שולמה המשכנתא עבור דירתו הקודמת של א' על פי ההסדר שתואר לעיל וניכוי ממשכורתו, ומאז אותו מועד, בהסכמת הצדדים שניהם ולאחר שרכשו את דירתם החדשה, שולמה המשכנתא על ידם, מחשבונם המשותף".
נמצא, איפוא, כי האב מודה מפורשות בכל שהבן ורעייתו הם שרכשו דירה זו ושילמו תמורתה, ללא כל קשר אליו. יודגש כי האב לא אמר מילה וחצי מילה על רכישת דירה זו בנאמנות, למרות שיודע היטב משמעות מונח זה, כעולה מסעיף 9 לתצהירו (פסקה 3):
"... החלטתי להעביר אליו את מניותי בחברה בשיעור של 2/3 בנאמנות בלבד, באופן שאוכל בכל עת לדרוש את מניותי בחזרה, בכל מקרה בו אמצא לנכון... את העברת המניות בנאמנות ואת חתימת ההסכם כולו ביצענו אצל רו"ח מוריס כהן אשר שימש רוה"ח של החברה משך שנים".
מדובר באותו תצהיר בו מציין האב כי הדירה נרכשה במלואה על ידי הבן א' ורעייתו, כאשר ההורים סייעו רק בסכום הראשון בגובה כ – 40,000 $, כפי שהובא לעיל. מאליו מובן כי לו אכן מדובר היה בנאמנות היה הדבר מצויין בתצהיר.
גם האם בחקירתה הנגדית התייחסה לדירה זו כדירת הבן ורעייתו (עמ' 10 ש' 29-2).
- עיון במסמכים שצירף הבן לתצהירו מיום 1.3.18, מעלה כי המקורות הכספיים הם אלה:
200,000 ₪ מתמורת הדירה הקודמת (ההפרש בין התשלום שקיבלו לבין יתרת המשכנתא)
150,00 ₪ מכספי פיצויים שקיבלה גרושתו ממקום עבודתה;
350,000 ₪ במסגרת גרירת המשכנתא.
ההורים ביקשו להפנות למסמכים בכתב ידו של הבן, אותם ביקשו לצרף כראיה, אלא שמסמכים אלה אינם מעלים ואינם מורידים. מדובר במסמכים הכתובים בכתב יד בלתי קריא וגם אם עולים מהם קשיים שונים בהתנהלותו של הבן ביחס לעסק המשפחתי, אין בהם כדי ללמד על הזכויות בדירה. עניינים אלה מתבררים בנפרד בבית הדין לעבודה ואין מקום לבררם במסגרת הליך זה.
- גרושתו של הבן, אף היא העידה לגבי רכישת הדירה (עמ' 39 ש' 31 – עמ' 40 ש' 6):
"באיזה שלב זה לא התאים לי כל ההשתלטות של ההורים שלו על החיים שלנו ואמרתי שאני רוצה שתהיה דירה שאנו נשלם מהכסף שלנו כמו כל זוג נורמלי באותה תקופה עברתי משבר, אבי נפטר, עזבתי את העבודה, לקחתי את הפיצויים וחיפשנו דירות. היה כיוון ללכת למושב לא היה לנו מספיק כסף לזה אז קנינו את הדירה ב*** בעיר, אני שמתי שם חלק מהכסף וא' שם חלק מהכסף והחלק הנותר שהיה חסר זה המשכנתא. אצלי זה היה בסביבות 150,000 ₪, א' היה לו משהו כמו 200,000 ₪ מה שנשאר מהדירה פחות המשכנתא והשאר היה משכנתא. הדירה נרשמה על שנינו, המשכנתא שולמה מהחשבון שלנו"
בהמשך, כאשר נתבקשה לפרט עניין זה, העידה (עמ' 42 ש' 22):
"המשכנתא ירדה מהחשבון אליו הופקדה המשכורת של א',
לא יודעת איזה בנק זה".
מכל מקום, משעה שהאב הודה (גם אם בהליך אחר) כי הבן הוא שמימן את רכישת הדירה, מושתק ומנוע מלטעון אחר, מכח דוקטרינת ההשתק השיפוטי.
יפים לעניין זה דברי בית המשפט המחוזי בעמ"ש 5260-02-16 צ' נ' צ' (פורסם בנבו, 26.6.18) בו נמצא כי יש לדחות תביעתו של איש למתן פסק דין הצהרתי כנגד אשתו לגבי זכויותיו בדירת המגורים המשותפת, נוכח העובדה שבהסכם ביניהם נקבע מפורשות כי הדירה בבעלותה. להלן פסיקתו של כב' השופט ואגו:
"דוקטרינת ההשתק השיפוטי מונעת העלאת טענות סותרות בשני הליכים משפטיים שונים, בידי אותו בעל-דין. מתוך שמדובר בכלי שנועד, בין היתר, להגן על טוהר ההליך השיפוטי ועל אמון הצבור במערכת המשפט, אין אף מניעה, שביהמ"ש יציף, ביוזמתו, את הבעייתיות, ככל שהנסיבות מצביעות על כך ואין המתדיין יוצא "פטור בלא כלום"...
על הגדרתו ונפקויותיו של ההשתק השיפוטי, תוך אזכור ההלכות הרלוונטיות של ביהמ"ש העליון, התייחסתי בעבר (ה"פ 19048-06-13 מ"י נ. אלעתיק, בימ"ש מחוזי ב"ש, מיום 13.08.15 ו- ע"א(ב"ש) 52991-02-17 קובי בר נ. עו"ד שמעוני, מיום 27.06.17), ואחזור על הדברים:
'דוקטרינת ההשתק השיפוטי, ואציג זאת בקליפת אגוז, מונעת ממי שהעלה טענה פלונית בהליך אחד מלהעלות טענה סותרת בהליך אחר (ראה: "רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ פ"ד נט(6) 625). בבסיס הדוקטרינה - הרצון להגן על טוהר ההליך השיפוטי ועל אמון הציבור במערכת המשפט (ראה ע"א 5113/89 בעניין אינטרלגו", פ"ד מח(4) 133). הגנה זו מושגת בשני היבטים:
ההיבט המוסרי - מניעת ניצול לרעה של הליכי משפט ומיצוי חובת המתדיינים לנהל ענייניהם בתום לב, מה שאינו מתיישב עם הצגת דבר והיפוכו בשני הליכים עוקבים.
ההיבט המעשי - מניעת חשש למתן החלטות סותרות בהליכים הנפרדים...
מדיניות שיפוטית ראויה, שתרתיע בפני התנהלות כזו, ובכך תגן על ההליך השיפוטי ועל אמון הציבור במערכת המשפט, תצדיק דחיית תובענה, שעילתה סותרת את שנטען בהליך היסטורי, אך מטעם זה, ובפני עצמו".
(ההדגשות לעיל ולהלן הן שלי, ע.א.)
על הסכנה הטמונה בקבלת טענות סותרות עמדה גם כב' השופטת לוין (שם, בפסקה 33):
"לא יעלה על הדעת כי בעל דין ינהג בבית המשפט כ'מתג' אשר לרצונו, יתן תוקף להסכם, ולרצונו יבטלו.
לא יעלה על הדעת כי בעל דין יעשה השימוש בבית המשפט לנוחותו, על מנת לפגוע בזכויות צד ג', מבלי לרדת לעומק משמעות הצהרתו בשעת אישור ההסכם".
עקרונית, די היה בדברים אלה כדי לקבל טענות הבן ולדחות טענות ההורים והאחות.
- כאן המקום לציין כי הודאתו של האב מתייחסת לאלמנט החשוב ביותר בהוכחת נאמנות במקרקעין, והוא מקור המימון של הדירה.
על עניין זה עמדה כב' השופטת גאולה לוין בתמ"ש 49173-06-11 א' נ' א' (פורסם בנבו, 24.8.14) , בו נדחתה תביעתו של אב להצהיר כי הבעלות בדירה הרשומה על שם ביתו היא שלו מכח נאמנות משתמעת, בשל כך שלא עמד בנטל הנדרש לשם כך, ואלה דבריה:
"דומה כי המצב המשפטי אליו מכוון התובע במקרה דנן הוא של נאמנות מכוח הדין, נאמנות משתמעת, קרי קיומו של הסכם נאמנות ללא דקדוקי פורמליות, ללא מסמך בכתב ומבלי שהצדדים משתמשים במפורש במושג נאמנות...
בין אם מבקש התובע להסתמך על נאמנות או על מוסד משפטי אחר, הוא מבקש לסתור את הרישום הפורמלי של הזכויות. כידוע, הנטל לסתירת הרישום של הזכויות במקרקעין ולהוכחת הטענה כי הרישום אינו משקף את המצב האמיתי של הזכויות במקרקעין הוא נטל נכבד ביותר (ר' ה"פ 30380-04-10 [פורסם בנבו] (ניתן ביום 28.6.2011).
כך, הטוען לקיומה של נאמנות נושא בנטל השכנוע להוכחתה. לעניין מידת ההוכחה, כאשר מדובר בטענה לקיומה של נאמנות במקרקעין (לגביהם מתקיים רישום בפנקסים), אזי ללא מסמך בכתב ההסברים והראיות מצד התובע צריכים להיות משכנעים במיוחד. נטל הראיה להוכיח כי הרישום אינו משקף זכות בעלות אלא הוראתו בהסכם נאמנות שנערך בעל פה - הינו כבד ביותר (ע"א 2576/03 אהובה וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים [פורסם בנבו] (ניתן ביום 21.2.07).
כאמור, הנטל לסתירת הרישום ולהוכחת הטענה כי רישום הזכויות אינו משקף את מצב הדברים האמיתי, כך שהבעלים של הנכס הוא התובע, הוא נטל כבד מאוד. בסופו של יום, איני סבורה כי התובע הצליח לעמוד בו. שאלות רבות מידי נותרו ללא מענה ברור והן מטילות צל כבד על נכונות גרסתו העובדתית של התובע".
כאן המקום לציין כי פסקי הדין שהובאו על ידי ב"כ התובעים חוזרים על אותו עקרון, אך קובעים כי בנסיבותיו של אותו מקרה הוכח קיומה של רכישת נכס בנאמנות מלאה מלכתחילה.
- בעניין שלפנינו, לא נערך כל הסכם כתוב בדבר נאמנות, לא נרשם דבר בלשכת רישום המקרקעין ואף לא דווח לרשויות מיסוי המקרקעין כי מדובר בנאמנות.
הטענה כי כלל בני המשפחה ידעו שהזכויות בדירה רשומות בבעלות הבן בנאמנות בלבד לא הוכחה בשום דרך. למעשה, הוכח כי האם כלל אינה יודעת נאמנות מהי, כפי שעולה מעדותה (עמ' 8 ש' 25-26):
ש. מה זה נאמנות משתמעת?
ת. תפרט למה הכוונה שלך?
ש. את יודעת מה זה?
ת. זה דבר שזה שלי, נאמן לי.
ש. ומשתמעת?
ת. משתמעת ממני. השאלה לא כל כך ברורה לי.
בהמשך הודתה כי מעולם לא אמרה לבנה שמדובר בנאמנות (עמ' 11 ש' 2).
גם הבת הודתה בחקירתה הנגדית כי את המילה "נאמנות" לא שמעה מעולם והפעם הראשונה בה היא שומעת מילה זו היא במסגרת ההליכים בבית המשפט (עמ' עמ' 32 ש' 23-22).
- באשר להעדר הדיווח לרשויות המס, אמנם אין מדובר בתנאי בלעדיו אין, אך בראיית הדברים הכוללת הדבר משמעותי. ההורים טענו כי רו"ח מוריס כהן הוא שייעץ להם לרשום הדירות בבעלות הילדים (ר' עדות האם בעמ' 9 ש' 26-25) , אך איש לא טרח להביאו לעדות. הטענה לפיה מדובר ב "שיקולי מס" אינה אלא שפה נקיה אשר מאחוריה הפרת הוראות החוק. סעיף 74 לחוק מיסוי מקרקעין, התשכ"ג – 1963 מחייב כל אדם הרוכש זכות במקרקעין עבור אדם אחר, להודיע למנהל מס שבח (באמצעות טופס 7067) תוך 30 יום מיום הרכישה, כי למעשה רכש את הזכות בשמו עבור אחר, דהיינו רכש זהות בנאמנות). סעיף 69 לחוק האמור קובע כי במצב דברים זה, העברת הזכויות מהנאמן לנהנה תהיה פטורה ממס. היקף החבות במס ייקבע על פי מצבו של הנהנה ולא של הנאמן.
לשון אחר, כאשר מדובר בנהנה אמיד המחזיק במספר רב של נכסים, יהיה עליו לשלם את שיעור המס האמיתי בשים לב להיקף נכסיו. עוד יש לציין כי דיווח מאוחר עלול לגרום קנסות כבדים. בעניין שלפנינו, אילו היו ההורים מדווחים על נאמנות, היה עליהם לשלם מס בשיעור משמעותי ביותר. העובדה שההורים בחרו שלא לדווח לרשויות המס אודות הנאמנות הנטענת חרף ההטבה הנלווית לכך, עומדת להם לרועץ. בפסיקה אמנם נקבע כי העדר הדיווח לרשויות המס אינו בהכרח שולל אפשרות לקיום נאמנות, אך לא ניתן להתעלם ממשקלם המצטבר של הדברים. גכם בהקשר זה באים לידי ביטוי עקרונותיו הרחבים של כלל ההשתק השיפםוטי.
לשם השלמת התמונה ונוכח העובדה שההורים העלו טענות גם בעניין זה, להלן תובא המשך השתלשלות העניינים הכרונולוגית:
- בשנת 2007 הבן התגרש וחי בדירה למשך מספר חדשים כפי שהעיד (עמ' 17 ש' 12-10), עניין שאינו שנוי במחלוקת. בסמוך לכך, הוריו של הבן העבירו לגרושתו את הסכום שהגיע לה בגובה 170,000 ₪. יצויין כי אין מדובר בהחזר הסכום שהשקיעה אם כי במחצית שווי הדירה בניכוי המשכנתא, היינו חלקה ברכוש וכך העידה (עמ' 42 ש' 5-1):
"הסכום שקיבלתי ... משקף את מחצית שווי הבית, קיבלתי חצי מההפרש... לי מגיע מחצית הדירה פחות החובות שלה. שווי הדירה היה 700,000 נשאר לנו להתחלק במשהו כמו 400,000 או 350,000 ₪".
גם בהמשך העידה הגרושה כי למעשה מכרה חלקה בדירה לא' (עמ' 44 ש' 22).
העובדה שההורים שילמו לגרושתו של הבן את הסכום האמור, אין בכך כדי ללמד על היותם בעלי זכויות בדירה. אפשר כי סכום זה הועבר מתוך כספים שהגיעו לבן בגין עבודתו אצל ההורים ואפשר כי מדובר בסיוע שהעניקו ההורים לבן (כפי שיש להניח שהעניקו גם לבנותיהם). כך או אחרת, אין בכל כדי להקנות בעלות.
- בחלוף מספר חדשים, עבר הבן ליחידת דיור הסמוכה לאחת מהדירות שהיו בבעלות הוריו באיזור אחר בעיר (עמ' 17 ש' 24-23). את הדירה עצמה השכיר ובאמצעות שכר הדירה למימון המשכנתא, וכך העיד (עמ' 3 ש' 20-19):
"אחרי שהתגרשנו השכרתי את הדירה והשכירות שילמה את המשכנתא."
השוכר הראשון (עובד חברה) הפקיד את שכר הדירה לחשבון הבן וממנו שולמה המשכנתא
השוכרת השניה (אשה פרטית) הפקידה שכר הדירה לחשבון ההורים וממנו שולמה המשכנתא, אך אין זאת אומרת כי המקור הכספי הוא של ההורים.
- במהלך התקופות השונות, הוצאות אחזקת הבית, אלה שולמו על ידי הגורם המחזיק, כפי שהעיד הבן א' בעדות שלא נסתרה (עמ' 20 ש' 24):
"כשאני גרתי שם אני שילמתי, כשב' גרה שם היא שילמה וכשהיו שוכרים הם שילמו, כמו שמקובל"
- בשנת 2011 כאשר הבת ב' רצתה להיכנס לדירה משלה ההורים הציעו לבן כי במקום שהיא תשלם שכר דירה שיועבר לטובת המשכנתא, הם ישלמו ישירות את המשכנתא, כפי שהעיד הבן בעדות שלא נסתרה (עמ' 16 ש' 27-24):
"זה היה הסכם ביני לבין אבא שלי שאומר, כשאחותי ב' התגרשה, הייתה שוכרת בדירה. אבא שלי אמר שכדי שלא אאריך אתה את חוזה השכירות, ב' אחותי תעבור לגור בדירה ובתמורה לזה ההורים שלי יסלקו את המשכנתא."
- עם פירעון מלוא המשכנתא, בשנת 2016, ביקש הבן מאחותו לפנות את הדירה, אך נתקל בסירוב, וכך העיד (עמ' 22 ש' 24-24):
"כל עוד הייתה משכנתא על הדירה והם שילמו את המשכנתא בגובה כזה או אחר, לא באתי בדרישה. הדרישה שלי התחילה כשהמשכנתא הסתיימה ואז היה צריך להתחיל לשלם שכר דירה".
ההסכם היה שכל עוד יש משכנתא הם משלמים את המשכנתא וב' אחותי גרה במקום. ברגע שהסתיימה המשכנתא, ב' אחותי הייתה אמורה להתחיל לשלם שכר דירה. אז התחיל הדיבור על העניין שנגרר עוד קצת ועוד קצת
ובתיווך עו"ד יניב אלבז הגענו להסכם שב' הייתה אמורה ביום 01.08 לעזוב את הדירה כשעו"ד יניב הצהיר בפניי שהוא מצא לה דירה אחרת בבניין ליד הלקוח שלו ואני אקבל מאפריל עד אוגוסט 16,000 ₪ במזומן, שזה ל-4 חודשים דמי שכירות מההורים שלי, תמורת זה שלא אפנה את ב' מהדירה ובאוגוסט ב' הייתה אמורה לעזוב את הבית.
במאי פתאום באו במשהו אחר שכל מה שדיברנו לפני לא קיים".
- אשר לטענה לפיה ניתן ללמוד על ניהול נכסים בנאמנות מתוך רישום בזכויות בתריסר דירות בבעלות הילדים – אין מקום לקבל טענה זו. מן העדויות עולה כי רכישת הדירות שנרשמו בבעלות הילדים – נעשתה רק בשנת 2013, היינו כשמונה שנים לאחר רכישת הדירה מושא התובענה. למעשה מדובר ברכישת 18 דירות, באופן בו נרשמו 3 דירות בבעלותו של כל אחד מששת בני המשפחה (כל אחד מההורים וכל אחד מארבעת הילדים).
לשון אחר: 12 מתוך 18 הדירות נרשמו בבעלות הילדים. כל 18 הדירות נמכרו יחד, כפי שסוכם מלכתחילה, וזאת בשנת 2016 (עמ' 3 ש' 23). הדבר היה בגדר חריג ואכן לא עורר כל קושי, כפי שהעיד הבן בישיבת ההוכחות (עמ' 21 ש' 21-15) בעדות שלא נסתרה.
כאן המקום לציין כי העובדה שההורים שילמו את מס הרכישה במקומם של הילדים, אין בה ולא כלום. אם דירות אלה אכן נרכשו בנאמנות אמורים היו ההורים לדווח על כך לרשויות המס ולשלם את המס בעצמם, אשר שיעורו לבטח גבוה יותר, דבר שלא עשו.
המסקנות:
- כאמור, בשנת 2007, כאשר האב היה צלול, העיד מפורשות כי הבן ורעייתו הם שרכשו את הדירה ברח' ***, כאשר ההורים סייעו בסכום הראשוני בלבד. די בהודאת בעל דין זו, ובהשתק השיפוטי שהיא יוצרת כדי לדחות טענות ההורים בעניין הזכויות בדירה.
- באשר לדרישת הבן להורות על פינוי אחותו מהדירה, הואיל ומדובר בדירתו שלו, לבת אין כל זכות להתגורר בדירה זו ועל כן עליה לפנותה. לפנים משורת הדין מצאתי לאפשר לה לעשות כן תוך חודש, ובשים לב לחג הפסח, עד 30.4.19.
- מאותם טעמים, יש לאפשר לשמאי מטעם הבנק להעריך שווי הדירה.
- באשר לדרישת הבן לדמי שימוש ראויים ופיצוי בגין השהות שלא כדין, בהעדר הסכם הקובע את גובה התשלום לאחר פירעון המשכנתא, מצאתי לחייבה בתשלום בגין התקופה שממועד הגשת התביעה, רק במידה ולא תפנה את הדירה במועד.
לאור כל האמור לעיל, נפסק כדלקמן:
- תביעת הפינוי והתשלום בתמ"ש 34588-08-17 מתקבלת חלקית ועל כן הנתבעת תפנה הדירה עד ליום 30.4.19. היה ולא תעשה כן תשלם 5,000 ₪ בגין כל חודש שמיום הגשת התביעה, 16.8.17.
- התביעה לצו עשה בתמ"ש 56795-09-17 מתקבלת ועל כן הנתבעת תאפשר לשמאי מטעם הבנק להיכנס לדירה, כאשר היא נקיה ומסודרת, לשם הערכת שוויה כפנויה.
- התביעה למתן פסק דין הצהרתי בתמ"ש 59723-09-17 נדחית במלואה.
- בגין התוצאה האמורה, ישלמו הבת וההורים את הוצאותיו של הבן ושכ"ט בא כוחו בסכום כולל של 15,000 ₪, תוך 30 יום ממועד קבלת פסק דין זה.
אחרית דבר, טוב יעשו בני המשפחה אם יפנו לייעוץ על מנת להשיב את השלום ביניהם על כנו.
המזכירות מתבקשת לנתב פסק הדין לשתי התובענות הנוספות שבכותרת ולסגור התיקים.
ניתן היום, כ"א אדר ב' תשע"ט, 28 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.