מרבה נכסים, מרבה הליכים: הורים אמידים טענו כי דירה שרשומה על שם בנם למעשה שייכת להם. הבן לעומת זאת טען שזו הדירה שלו, וביקש לפנות ממנה את אחותו שמתגוררת בה. השופטת פסקה לטובתו.
דירה בתל-אביב עוררה סכסוך חריף בתוך משפחה. סגנית נשיאת בית המשפט לענייני משפחה באשדוד, השופטת ענת אלפסי, הכריעה בגורלה.
מצד אחד ניצב הבן, שהדירה רשומה על שמו ובה מתגוררת כיום אחותו. ב-2017 הוא הגיש תביעה לפינויה, בטענה כי הסכים שהיא תשתמש בדירה רק עד פירעון המשכנתה ב-2016, אך כשהגיע הזמן היא סירבה להתפנות.
האחות טענה כי על אף שהדירה רשומה על שם אחיה אין לו כל זיקה אליה. לדבריה הוא לא שילם עבור רכישתה, והבעלים האמיתיים של הדירה הם בכלל ההורים של השניים.
ההורים מצדם הגישו נגד הבן תביעה, בה ביקשו מבית המשפט להצהיר שהם בעלי הדירה. טענתם המרכזית היתה כי הדירה נרכשה עבור הבן "בנאמנות" ולשיטתם, העובדה שהבן רשום כבעל הזכויות בחברה המשכנת ובהערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין, לא שוללת את בעלותם בדירה.
על מנת לרדת לשורש העניין, השופטת נדרשה להתחקות אחר ה"היסטוריה" של הדברים.
בתמצית, ב-1998 ההורים נתנו לבן ולאשתו הון ראשוני לרכישת דירה (אחרת), ובני הזוג שילמו את המשכנתה עליה. ב-2005 כשהבן ורעייתו רצו לעבור למקום אחר, הם מכרו את אותה דירה ורכשו תחתיה את הדירה שבמוקד הסכסוך הנוכחי, והיא נרשמה על שמם.
כעבור כשנה בני הזוג הסתכסכו ולימים התגרשו. על רקע זה הבן, בסיוע הוריו, העביר לגרושתו כספים ורישום הדירה עבר של שמו בלבד.
בהמשך הוא השכיר את הדירה, וב-2011 הסכים לבקשת הוריו לאפשר לאחותו לגור בה, תוך שהוסכם כי במקום דמי שכירות, הם יישאו בתשלומי המשכנתה.
האב הודה
בחינת העדויות והראיות על פי הסדר הכרונולוגי הובילה את השופטת אלפסי למסקנה כי הבעלות בדירה שייכת לבן.
הטעם הראשון למסקנה זו היה העובדה שבהליך משפטי אחר האב – שכיום אינו צלול – הודה שהדירה שייכת לבנו, מה שלפי השופטת יוצר "השתק שיפוטי" שמונע מהאב את האפשרות לטעון היום אחרת.
בהקשר זה השופטת הפנתה לכך שבעבר האב הודה מפורשות בתצהיר מ-2007, כי בנו ורעייתו דאז החליטו למכור את דירתם ורכשו את הדירה החדשה, ואף נשאו יחד בתשלום המשכנתה. האב אף לא ציין בזמנו דבר וחצי דבר על רכישת הדירה "בנאמנות".
בתוך כך השופטת הפנתה לעדות של גרושת של הבן, שסיפרה כי היא והבן רכשו את הדירה שבמחלוקת מכספם.
בהתאם לכך השופטת קבעה כי ההורים לא הצליחו להוכיח את הכלל הבסיסי להוכחת "נאמנות במקרקעין", והוא מימון רכישת הדירה.
עוד היא הוסיפה כי "לא נערך כל הסכם כתוב בדבר נאמנות, לא נרשם דבר בלשכת רישום המקרקעין ואף לא דווח לרשויות מיסוי המקרקעין כי מדובר בנאמנות."
לפיכך נקבע כאמור כי הבן הוא בעל הדירה, ואחותו נדרשה לפנותה תוך 30 יום.
הבת וההורים ישלמו לבן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 שקל.
יש לציין כי בין הבן להוריו מתנהלים בנוסף גם הליכים בבית הדין לעבודה, בעקבות הוצאתו מניהול העסקים המשפחתיים.
לנוכח יחסיהם העכורים השופטת חתמה את פסק הדין באומרה כי "טוב יעשו בני המשפחה אם יפנו לייעוץ על מנת להשיב את השלום ביניהם על כנו".
- ב"כ התובע/הנתבע: עו"ד אלי הלם
- ב"כ הנתבעת/התובעים: עו"ד יניב אלבז
עו"ד יניב גיל
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.