- לפנינו תביעתו של מר אילן סופרין (להלן – התובע) כנגד הנתבעת, אפקה המכללה האקדמית להנדסה בתל-אביב (להלן – הנתבעת או המכללה) לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין, וכן לתשלום דמי הבראה ופדיון חופשה.
- העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת –
- א. התובע, יליד שנת 1950, הועסק אצל הנתבעת החל מיום 18.10.98 כמרצה מן החוץ, לפי כתבי מינוי סמסטריאליים שהתחדשו מידי שנה ונמסרו לתובע בכל פעם מראש ביחס לשנת הלימודים הבאה.
- ב. בהתאם לכתבי המינוי, קיבל התובע שכר בגין השבועות בהם לימד וכן בגין שבועיים נוספים, בהם נדרש להיות נוכח במבחנים, לבדוק ציונים ולהיות זמין לשאלות הסטודנטים.
- ג. לאורך השנים לימד התובע קורסים שונים, כאשר משנת 2010 לימד את הקורס "מבוא לפסיכולוגיה ניסויית ותעשייתית" (להלן – הקורס) בלבד, שנלמד באותה עת במסגרת לימודי שנה א' של מסלול הנדסת תעשייה וניהול.
- ד. בשנת הלימודים תשע"ג לימד התובע את מופעי הקורס שנלמדו במסגרת סמסטר א', לפי כתב המינוי מיום 3.9.12, שתחילתו מיום 21.10.12 וסופו ביום 18.1.13.
את מופעי הקורס שנלמדו במסגרת סמסטרים ב' ו-ג' באותה שנה לימדה ד"ר מיה גולן (להלן – ד"ר גולן), חברת סגל המכללה ששימשה גם כרכזת הקורס באותו זמן.
- ה. בהנחייתו של ד"ר גונן זינגר (להלן – ד"ר זינגר), ראש מחלקת הנדסת תעשייה וניהול בתקופה זו, ערכה ד"ר גולן את סילבוס הקורס לשנת הלימודים תשע"ג, שנועד לחייב אף את התובע, כך שכל מופעי הקורס יילמדו על פי אותו סילבוס.
- ו. ביום 29.9.12 פנה התובע אל ד"ר זינגר בהודעת דוא"ל, בה הביע ביקורת על הסילבוס שערכה ד"ר גולן, וביקש להמשיך ללמד את חלקו בקורס על פי המתוכנת שלו, שלטענתו מקצועית יותר ומבוססת על ניסיון רב יותר, תוך שהביע טרוניה על כך שלא היה שותף לעדכון הסילבוס.
- ז. בעידודו של ד"ר זינגר, גיבשו התובע וד"ר גולן יחד סילבוס משותף, אולם בפועל במהלך סמסטר א' תשע"ג לימד התובע תכנים שלא הופיעו בסילבוס המשותף, ושלדעתו היו רלבנטיים לקורס, על אף דעתה החולקת של ד"ר גולן.
- ח. במהלך שנת הלימודים תשע"ג הוחלט, על פי המלצתה של ד"ר גולן ובניגוד לעמדתו של התובע, לערוך שינוי נוסף בקורס, במסגרתו תתווסף לו דרישת קדם של קורס סטטיסטיקה והוא יילמד במסגרת לימודי שנה ב'. כתוצאה מהשינוי, הקורס לא נלמד כלל בשנת הלימודים תשע"ד, ונלמד רק בסמסטר ב' של שנת הלימודים תשע"ה.
- ט. בחודש מרץ 2013, בתום סמסטר א' תשע"ג, יצא התובע לחופשה ללא תשלום (להלן – החל"ת), כפי שנהג לעשות בין תקופות כתבי המינוי.
- י. במהלך חודש יוני 2013 עדכן ד"ר זינגר את התובע בדבר השינויים הצפויים, שבעקבותיהם הקורס לא יילמד בשנת הלימודים תשע"ד. כיוון שהיה זה הקורס היחידי שלימד התובע באותה עת הוסכם שתקופת החל"ת של התובע תוארך.
- יא. בהמשך לאותה שיחה שאל התובע את ד"ר זינגר האם יועסק כמרצה בקורס בשנת הלימודים תשע"ה. הצדדים חלוקים באשר לתוכן השיחה זו ומסקנתה.
- יב. ביום 5.2.14 קיבל התובע באמצעות מערכת הדוא"ל זימון לפגישה שכותרתה "שיחת שימוע", שתתקיים ביום 13.2.14. הזימון לא כלל פירוט כלשהו לגבי השיחה או הטעמים לקיומה.
- יג. בפגישת השימוע, בה נכחו התובע, ד"ר זינגר וגב' שירי אהרוני (אשר ערכה את הפרוטוקול מטעם הנתבעת), בישרו לתובע כי לאור השינויים שנעשו בקורס, הכוללים הוספת תכנים סטטיסטיים וכמותניים, שוקלת הנתבעת להעביר את הוראת הקורס לד"ר גולן ולסיים את העסקתו.
- יד. באותו היום, שלח התובע לנתבעת מכתב, בו טען כי העסקתו הופסקה כבר במועד יציאתו לחל"ת, בפברואר 2013, ודרש פיצויי פיטורים. במסגרת ההליך המשפטי חזר בו התובע מן האמור במכתב זה.
- טו. ביום 11.3.14 קיבל התובע מכתב, בו התבשר כי הנתבעת החליטה על סיום העסקתו (לטענת הנתבעת המכתב נשלח כבר ביום 17.2.14).
- טז. העסקתו של התובע הסתיימה באופן רשמי ביום 1.4.14.
- יז. ביום 14.5.14 יזם התובע פגישה עם נשיא המכללה, על מנת "לנסות להבין ממנו מה בדיוק היו הטעמים לפיטוריו" (כדברי התובע בכתב התביעה). בפגישה זו הביע התובע את חוסר הסכמתו עם החלטת המכללה להעביר את הקורס להוראתה הבלעדית של ד"ר גולן, שכן אין לה תואר בפסיכולוגיה, והוסיף כי יפנה למל"ג בעניין.
- מטעם התובע העיד התובע עצמו, ומטעם הנתבעת העידו גב' שושי זובנד תמרי, סמנכ"ל כספים ומשאבי אנוש בנתבעת, ד"ר זינגר וד"ר גולן.
- עיקרי טענות התובע –
- א. ביציאתו לחל"ת בפברואר 2013 (סוף סמסטר א' של שנת הלימודים תשע"ג) האמין התובע, כי בדומה לשנים קודמות, ישוב ללמד בקורס בתום החל"ת. תחילה הניח שישוב ללמד בסמסטר א' של שנת הלימודים תשע"ד, אולם ביוני 2013 הבהיר לו ד"ר זינגר כי הקורס יילמד רק החל משנת הלימודים תשע"ה בלבד. כששאל התובע את ד"ר זינגר אם העסקתו תחודש כשיפתח הקורס מחדש, נענה באופן חד משמעי ש"זה רלבנטי". באמירה זו הציג בפניו ד"ר זינגר מצג – עליו הסתמך התובע – לפיו הוא ילמד את הקורס בשנת הלימודים תשע"ה. מצג זה אף גובה במצגים נוספים מצד הנתבעת.
- ב. בחודש פברואר 2014 הוזמן התובע לפגישה, שהתבררה להיות שיחת שימוע. השימוע לא עמד בדרישות הדין והיה פורמלי גרידא, שכן ההחלטה על סיום העסקתו התקבלה זה מכבר. בנוסף, לתובע לא נמסרו מראש הטעמים בגללם נערך לו שימוע, ואף לא נמסר לו במפורש כי מדובר בשיחת שימוע לפני פיטורים. בכך מנעה ממנו הנתבעת את זכותו להתכונן לשימוע ולהכין טיעוניו בהתאם לסיבות בגללן נשקל סיום העסקתו.
- ג. התובע לא היה מודע לכל ביקורת כלפיו, לא מצד הסטודנטים ולא מצד ד"ר זינגר, לא התקיימה עימו כל שיחה לגבי חוסר שביעות רצון מהתנהלותו ותפקודו, והדברים אף לא הועלו בשימוע עצמו, במסגרתו דובר על השינויים התוכניים שעבר הקורס בלבד.
- ד. הנתבעת הסתירה מהתובע את הטעמים האמיתיים לסיום העסקתו, ועל כן עולה החשד כי הטעם האמיתי לסיום העסקתו היה גילו המתקדם (64 במועד הפיטורים). בהמשך טען התובע, במסגרת הסיכומים, כי הסיבה האמיתית לסיום העסקתו היה רצונו של ד"ר זינגר לספק את דרישותיה של ד"ר גולן ללמד את הקורס, על חשבונו של התובע.
- ה. גם אם גילו של התובע לא היווה שיקול פסול לסיום העסקתו, היה על הנתבעת לשקול את גילו המבוגר "לזכותו", כטעם נגד סיום העסקתו, שכן בשל קרבתו לגיל פרישה היה לתובע קשה שבעתיים למצוא עבודה חדשה לשנת הלימודים הבאה.
- ו. ככל שהטעם האמיתי לפיטורי התובע אכן היה שילוב תכנים סטטיסטיים וכמותניים בקורס, נקטה הנתבעת בשיהוי בכל הנוגע לפיטוריו, שכן ההחלטה על השינויים האמורים הייתה ידועה כבר בחודש יוני 2013. בכך שהשהתה את הליך הפיטורים שלא לצורך, גרמה לו הנתבעת נזק כבד, שכן כשנאמר לו לראשונה על סיום העסקתו בפברואר 2014 מערכות הלימודים במוסדות האקדמיים כבר נסגרו, והתובע נותר מחוסר עבודה לשנת הלימודים תשע"ה.
מעבר לכך שהנתבעת עיכבה את הליך הפיטורים שלא לצורך, הנתבעת אף עיכבה את מסירת הודעת הפיטורים, שנמסרה לתובע רק ביום 11.3.14, כחודש לאחר קיום השימוע. דבר זה גרם לאיבוד זמן יקר של חיפושי עבודה והוסיף לנזק שנגרם לתובע.
- ז. לאור כל האמור לעיל, זכאי התובע לפיצוי לא ממוני בגין פיטורים בחוסר תום לב, מטעמים פסולים ובהיעדר שימוע כדין, בשווי של 12 משכורות חודשיות ובסך כולל של 112,000 ₪, וכן לפיצוי ממוני בשווי 4 משכורות חודשיות, בגין הפסד השכר שנגרם לו במהלך סמסטר א' של שנת הלימודים תשע"ה, בסך כולל של 37,000 ₪.
- ח. הנתבעת לא שילמה לתובע את מלוא הסכומים המגיעים לו במסגרת גמר החשבון. בהקשר זה, זכאי התובע לפדיון חופשה בגין 31 ימי חופשה שלא נוצלו, בסך של 9,641 ₪ (כפי שתוקן בסיכומי התובע), וכן פדיון דמי הבראה שלא שולמו בסך 1,841 ₪ (כפי שתוקן בסיכומי התובע).
- ט. התובע זנח את תביעתו לחלף הודעה מוקדמת, לאור הנפסק בסע"ש (אזורי ת"א) 31979-11-14 אבישי קליין נ' המסלול האקדמי - המכללה למינהל בת"א (פורסם בנבו, 8.8.2016) (להלן – עניין קליין).
- עיקרי טענות הנתבעת –
- א. ההחלטה לסיים את העסקתו של התובע נבעה מטעמים כשרים וענייניים בלבד, ונבעה מחוסר התאמתו המקצועית ללמד את הקורס במתכונתו החדשה, וכן אופן התנהלותו של התובע, ובפרט התנהלותו הפוגענית והכוחנית כלפי ד"ר גולן ופעולותיו למניעת שיפור הקורס.
- ב. הנתבעת עדכנה את התובע בדבר הנסיבות בגללן הוארך החל"ת, הוא היה מודע לכך שהקורס עובר שינויים, וכי אין ערובה לכך שיחזור ללמד את הקורס במתכונתו החדשה.
למעלה מכך, לתובע לא הייתה יכולה להיות ציפייה או ידיעה אפריורית לגבי מתכונת ההעסקה בשנה מסוימת. כפי שקרה במרוצת השנים, הקורסים שהתובע העביר השתנו מעת לעת לפי צרכי המכללה, ובכל שנה עודכן התובע במהלך החודשים פברואר-יוני אילו קורסים יעביר ומה יהיה היקף העסקתו בשנת הלימודים הבאה.
- ג. במהלך תקופת החל"ת פנה התובע אל ד"ר זינגר פעמיים בשאלה האם הוא צפוי להיות משובץ כמרצה בקורס בשנת הלימודים תשע"ה, ונענה כי החלטה לגבי השיבוץ תתקבל רק בסביבות חודש פברואר, וכי חזרתו תישקל אך אין כל ערובה לכך. עצם פנייתו של התובע מעידה כי היה מודע לכך שהמשך העסקתו מוטל בספק.
כמו כן, לא היה באמירתו של ד"ר זינגר, כביכול, כי העסקתו של התובע בשנת הלימודים תשע"ה "רלבנטית" כדי להוות מצג כלשהו בפני התובע, שכן אין משמעות המילה "רלבנטי" הבטחה או התחייבות שישוב ללמד, וכל עוד לא ניתן לתובע כתב מינוי אין הוא יכול להניח שהוא צפוי ללמד בשנת לימודים כלשהי.
- ד. הנתבעת לא נהגה בשיהוי, וקיימה את הליך הפיטורים בהזדמנות הראשונה. ההיערכות לכל שנה אקדמית נעשית בין החודשים פברואר-מאי של השנה הקודמת, ולכן ההחלטה בדבר השינויים של הקורס התקבלה רק בפברואר 2014. בהתאם, רק לאחר שגובשה תכנית חדשה לקורס והוטמעה דרישת הקדם הסטטיסטית, שקל ד"ר זינגר מי יהיה המרצה בשנת הלימודים תשע"ה.
- ה. במסגרת שיקוליו האם לשלב את התובע בצוות הקורס, לקח ד"ר זינגר בחשבון את השיקולים הבאים: התנגדותו של התובע לשילוב דרישת הקדם; רמתו הנמוכה של הקורס בהוראת התובע, כפי שעלה מהצפיות שערך ד"ר זינגר, מסילבוס הקורס של התובע שבחנה ד"ר גולן במהלך שנת הלימודים תשע"ב, מציוני הסטודנטים שהיו גבוהים במיוחד, וממושבי הסטודנטים; סירובו של התובע לשנות את תוכן ומתכונת שיעוריו ולפעול בשיתוף פעולה עם מרצים אחרים, הן כשהתבקש ללמד על פי סילבוס אחיד במקביל למרצה נוסף בשנת הלימודים תשע"ב, והן כשהתבקש ללמד על פי הסילבוס האחיד שיצרה ד"ר גולן בשנת הלימודים תשע"ג, שהיווה פגיעה מכוונת באינטרס המכללה להעלות את רמת הקורס, והביא לפגיעה במחלקה ובסטודנטים; יחסו המזלזל ופוגעני של התובע כלפי ד"ר גולן.
- ו. בסופו של יום סבר ד"ר זינגר כי התובע אינו מתאים להוראת הקורס במתכונתו החדשה, וכי ד"ר גולן מתאימה לכך יותר מבחינה מקצועית, זאת בנוסף להיותה מרצה מן המניין והעדפתה הטבעית של הנתבעת לשבץ את אנשי הסגל שלה.
- ז. בעקבות החלטה זו, זומן התובע לשיחת שימוע. השימוע נערך כדין ובתום לב, ולתובע ניתנה הזדמנות מלאה לטעון את טיעוניו. התובע הגיע לשימוע מוכן עם טיעון כתוב ומסמכים רבים, והציג את עמדתו.
- ח. התובע היה מודע היטב לחוסר שביעות הרצון של הסטודנטים משיטות ההוראה שלו, כפי שעלה מן המשובים, וכן היה מודע לביקורת של ד"ר זינגר על רמת ההוראה, כמו גם ליחסי האנוש הלא תקינים שבאו לביטוי חריף בעבודתו עם ד"ר גולן.
- ט. במסגרת השימוע, וכן במכתב שהעביר התובע לנתבעת בהמשך אותו היום, הבהיר התובע כי חשב שיחסי העבודה בינו לבין המכללה הסתיימו כבר שנה קודם לכן, בחודש פברואר 2013 עם יציאתו לחל"ת, אך ביקש לחזור להרצות בשנת תשע"ה. עמדה זו של התובע מחזקת את גרסת הנתבעת, כי לתובע לא הייתה כל ציפייה שהעסקתו בשנת הלימודים תשע"ה מובטחת.
- י. ימים ספורים לאחר קיום השימוע, ביום 17.2.14, החליטה הנתבעת, לאחר ששקלה את העניין בכובד ראש, לסיים את העסקתו של התובע, ושלחה לו עוד באותו היום מכתב סיום העסקה.
- יא. למרות ההסברים לגבי נסיבות סיום העסקתו, התובע לא השלים עם ההחלטה ופנה לנשיא המכללה, שגם בפניו הכפיש את ד"ר גולן, ואף איים עליו כי יפנה בתלונה למל"ג.
- יב. יש לדחות את טענת התובע כי במועד בו נמסרה לו הודעת הפיטורים היה מאוחר מידי למציאת עבודה חלופית. יתר המוסדות האקדמיים, כמו המכללה, מחליטים במהלך החודשים פברואר עד מאי מי יהיו המרצים בשנת הלימודים העוקבת, כך שהליך השימוע והפיטורים נעשו בתחילת תקופת ההשמה. בהתאם, נותרה לתובע שהות מספקת לפנות למוסדות אקדמיים אחרים, והתובע לא הוכיח אחרת. כמו כן, התובע לא הראה כיצד פעל לצורך מציאת עבודה חלופית.
- יג. לתובע שולם כל המגיע לו בגין תקופת העסקתו, לרבות תשלום פיצויי פיטורים מלאים. התובע לא היה זכאי לפדיון ימי חופשה, משעה שניצל בפועל את מלוא מכסת החופשה שלו בכל שנה בהתאם לכתבי המינוי והסכם העבודה עליו חתם. בהתאם להסכם העבודה התובע אף קיבל את מלוא דמי ההבראה להם היה זכאי.
דיון והכרעה
הטעמים לסיום העסקתו של התובע –
- לאורך ההליך המשפטי העלה התובע מספר השערות באשר למניעים לסיום העסקתו, כאשר הוא שולל את האפשרות שהטעמים לפיטוריו והחלפתו בד"ר גולן היו מקצועיים. כאסמכתא להתאמתו המקצועית לתפקיד, על אף השינויים שנערכו בקורס והוספת תכנים סטטיסטיים וכמותיים, הציג התובע את השכלתו האקדמית – היותו בעל תואר שני בפסיכולוגיה תעשייתית – ואת ניסיוני המקצועי, הכולל הוראת קורסים בסטטיסטיקה, עבודת מחקר העושה שימוש בעיבודים סטטיסטיים, ומכתבי הערכה שקיבל לאורך השנים. כמו כן הציג התובע משובים שמילאו סטודנטים, שתיארו אותו כ"מרצה מצוין", "מרצה ורטוריקן מעולה", כמרצה ה"מעביר את השיעורים בצורה מעניינת מאוד", וכיו"ב.
עוד הוסיף התובע, כי מעולם לא הועברה בפניו ביקורת על רמת הקורס או מקצועיותו, וכן לא הובא לידיעתו חוסר שביעות רצון מצד הסטודנטים באשר לרמת ההוראה. התובע אישר כי ד"ר זינגר צפה בשניים משיעוריו, כאשר לדבריו ד"ר זינגר "לא התלהב" (כדברי התובע בעדותו) מהשיעור האחד, אך "נהנה מכל דקה" של השיעור השני.
- באשר לטעמים "האמיתיים" לסיום העסקתו, טען התובע בראשית הדרך כי משלא ייתכן שסיום העסקתו נעשה משיקולים מקצועיים, מתבקשת ההנחה שפוטר מפאת גילו המבוגר, ועל הנתבעת הנטל להוכיח אחרת. בהמשך טען התובע כי הסיבה האמיתית להעדפתה של ד"ר גולן הייתה בקשתה מד"ר זינגר ללמד את הקורס ("לפלוש למשבצת שלו", כלשון התובע), ו"חינה" שגבר בעיני ד"ר זינגר על זה של התובע. לשם הוכחת טענה זו נשען התובע על הסמכתה האקדמית של ד"ר גולן, שלדבריו לא החזיקה באותה עת בתואר בפסיכולוגיה, והיותה "צעירה בעשרות שנים מהתובע ויחסית לתובע - חסרת ניסיון בהוראה, בפרט – של פסיכולוגיה" (כנטען בסעיף 14 לסיכומי התובע).
כתמיכה למסקנה שפיטוריו לא נעשו מטעמים מקצועיים, טען התובע כי לו הייתה זו הסיבה האמיתית, היה ד"ר זינגר מסיים את העסקתו כבר בחודש יוני 2013, עת הוחלט על עריכת השינויים בקורס, או אף במועד מוקדם יותר כאשר עלתה, כביכול, ביקורת על רמת הקורס.
- הזכות לשוויון ואיסור האפליה קבועים בסעיף 2(א) לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה התשמ"ח-1988 (להלן: "חוק שוויון הזדמנויות").
סעיף 9(א) לחוק שוויון הזדמנויות קובע לעניין נטל ההוכחה כי "בתובענה של דורש עבודה או של עובד בשל הפרת הוראות סעיף 2, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי פעל שלא בניגוד להוראות סעיף 2... לעניין פיטורים מהעבודה – אם הוכיח העובד שלא היתה בהתנהגותו או במעשיו סיבה לפיטוריו".
הפסיקה הרחיבה כי די ב"ראשית ראיה" לכך שהחלטת המעסיק הייתה נגועה בהפליה פסולה על מנת להעביר את נטל ההוכחה לכתפיו, ודי בכך שהתובע יוכיח כי לא היה במעשיו או בהתנהגותו סיבה לפיטוריו על מנת להעביר את נטל השכנוע למעסיק [ע"ע (ארצי) 627/06 אורלי מורי - מ.ד.פ. ילו בע"מ ואח' (פורסם בנבו, 16.3.2008) ; ע"ע (ארצי) 16117-07-10 חסון-רביקוביץ - M3 ישראל בע"מ (פורסם בנבו, 19.12.2013)].
- נקדים אחרית לראשית ונאמר, כי לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, עדויותיהם והראיות שהוצגו, שוכנענו כי החלטתה של הנתבעת לסיים את העסקתו של התובע נשענה על טעמים מקצועיים וענייניים בלבד, שהינם בתחומי שיקול דעתה המקצועי של הנתבעת, ויש לדחות את טענת התובע כי הייתה נגועה בשיקולים פסולים.
יוער, כי לא נעלם מעינינו כי ישנה מחלוקת האם טעמיה של הנתבעת, כפי שהציגה אותם במסגרת ההליך המשפטי וכפי שידונו להלן, הוצגו בפני התובע או היו ידועים לו בזמן אמת, לקראת השימוע או במהלכו. יחד עם זאת, השתכנענו כי הטעמים שהוצגו במסגרת ההליך המשפטי אכן היו הטעמים האמיתיים שביסוד החלטתה של התובעת, ולשאלה אם היו ידועים לתובע עובר להליך המשפטי נתייחס במסגרת בחינת תקינות הליך השימוע.
נפנה עתה לפירוט מסקנתנו באשר לטעמים לסיום העסקת התובע, כפי שהציגה אותן הנתבעת.
- את טעמיה של הנתבעת לסיום העסקתו של התובע, כפי שהוצגו בכתבי הטענות ובעדויות מטעמה, ניתן לחלק לשני טעמים עיקריים: התאמתו המקצועית של התובע ללמד את הקורס, ואופן התנהלותו של התובע, שבאה לידי ביטוי בעיקר בסירובו לעבוד על פי סילבוס אחיד ומוסכם, וביחסו כלפי ד"ר גולן. כפי שתיאר זאת ד"ר זינגר בסעיף 33 לתצהירו:
"בראשית שנת 2014, לקראת שנת הלימודים האקדמית תשע"ה (2015), ולאחר שהוטמעה דרישת הקדם להשתתפות בקורס סטטיסטיקה כתנאי ללימוד הקורס, גובשה תכנית הקורס החדשה. בשלב זה שקלתי האם נכון יהיה לצרף את התובע כחלק מצוות ההוראה בקורס. אלה השיקולים שעמדו לנגד עיניי:
33.1. העובדה כי התובע מחה על כך שנקבעה דרישת הקדם לקורס בסטטיסטיקה.
33.2. העובדה כי התובע מיקד את הקורס, משך זמן רב, בהיבטים איכותניים וזנח את ההיבטים הכמותניים הדרושים לקורס.
33.3. התנהלות התובע - המשובים שהתובע קבל אך לא הטמיע (והתמקדותו בציונים שקיבל בקורס במקום בביקורת הלגיטימית של הסטודנטים על התנהלותו בקורס), התנהלותו המבישה כלפי דר' גולן, הפגיעה המכוונת באינטרס המכללה והמחלקה."
- לטענת הנתבעת, מאז כניסתו של ד"ר זינגר לתפקידו כראש מחלקת הנדסת תעשייה וניהול בשנת 2010, פעל להעלאת הרמה האקדמית של המחלקה, לרבות של הקורס. מצפיות שערך ד"ר זינגר וכן ממשובי הסטודנטים, התרשם כי הקורס, כפי שמועבר על ידי התובע, מועבר באופן קליל וחווייתי שאינו דורש מאמץ מיוחד מהסטודנטים ואינו עומד בדרישות של קורס אקדמי.
לשם המחשה, הנתבעת הציגה חלק ממשובי הסטודנטים, בהם תיארו מספר סטודנטים את הקורס באופן הבא:
"שיעורי פסיכולוגיה עם אילן הם חוויה, אין ספק שלתת למוח מעט מנוחה מפתירת תרגילים הנה הכרחית";
"המרצה כל הזמן מדבר, אך לא על החומר ... ומשהו כמו 20% מהזמן אכן מוקדש לחומר";
"השיעור לא מועבר בצורה רצינית וניתן להגדיר זאת אפילו בזלזול בזמן הסטודנטים ...";
"המרצה שולט היטב בחומר ומגיע מוכן לשיערו.. הבעיה שהחומר לא מועבר בשיעור. הזמן נגזל ע"י פירוט על חיו האישיים של המרצה ופרטים אחרים שאין כל קשר ביניהם ובין הקורס";
"בכנות קשה לכתוב משוב זה מכיוון שד"ר אילן סופרין אדם מדהים. אך ההרגשה היא שקורס זה די חסר טעם. החומר הנלמד ניתן בצורה לא ברורה ומרגישים שעדיף ללמוד לבד בבית ...".
בתחילה, במסגרת תהליך העלאת הרמה האקדמית של הקורס, ביקש ד"ר זינגר מד"ר גולן לבדוק במהלך שנת הלימודים תשע"ב את מידת תאימות הקורס, כלומר- האחידות בין השיעורים שהעביר התובע במסגרת סמסטרים א' ו-ג', לבין השיעורים שהעביר המרצה הנוסף בסמסטר ב'. כבר אז גילה ד"ר זינגר כי אין אחידות בין התכנים, וכי הרמה האקדמית של שיעורי התובע לא גבוהה. לאחר שהמרצה הנוסף פרש בתום שנת הלימודים תשע"ב, הוחלט לקראת שנת הלימודים תשע"ג להכניס את ד"ר גולן כמרצה בקורס, "תוך ניצול שעות ההוראה והידע האקדמי שלה לשם העלאת הרמה האקדמית של הקורס" (כדברי ד"ר זינגר בסעיף 16 לתצהירו). כמו כן, התבקשה ד"ר גולן לגבש סילבוס אחיד שיועבר בכל שלושת הסמסטרים.
במועד זה אף עלתה השאלה האם להעביר את הקורס להוראתה הבלעדית של ד"ר גולן, זאת בשל חוסר שביעות הרצון מרמתו של הקורס ומעבודתו של התובע. כפי שהעידה ד"ר גולן, בסופו של יום הוחלט לתת לתובע ללמד את סמסטר א' בלבד, כהזדמנות "להשתלב בהוראת הקורס":
"ש. למה לא קיבלת את הסמסטר של התובע ב- 2013, סמסטר א'?
ת. אני ביקשתי את הקורס וגונן ואני החלטנו יחד שאנחנו ניתן הזדמנות לתובע להשתלב בהוראת הקורס יחד איתי. ההזדמנות הזו הובילה למצב..., זו היתה כנראה החלטה שגויה.
ש. למה היא היתה שגויה?
ת. כיון שלא הצלחתי לעבוד בשיתוף פעולה איתו והוא המשיך ללמד את הקורס לפי דעתו ולא כפי שאני סברתי שצריך מבחינה אקדמית, ובסופו של דבר, כיוון שהקורס לא היה ברמה המתאימה, ד"ר זינגר החליט לפטר אותו וזה הוביל לתביעה של סיבות לפיטורים שלא קשורות למציאות בכלל, זו דעתי. ולו הייתי באותו תקופה מקבלת את כל המופעים של הקורס, אולי הדברים היו מתגלגלים אחרת.
באותה נקודה הסיבה שאילן קיבל מופע אחד של הקורס היה מחווה של רצון טוב וניסיון להמשיך לעבוד איתו."
(פרוטוקול עמ' 18 ש' 6-16)
עוד במסגרת בחינתה את רמת הקורס, הציעה ד"ר גולן להוסיף לקורס דרישת קדם של לימודי סטטיסטיקה, לשלב בו תכנים כמותניים, ולהעבירו לשנה ב' ללימודי התואר. ד"ר זינגר הסכים עם הצעותיה, והוחלט לעדכן את הקורס כך שיהיה בעל אופי "כמותני" יותר, ולא "איכותני" כפי שהיה בהוראת התובע.
בסופו של יום, לאור עדכון הקורס, וכן לאור הביקורות על רמתו של הקורס בהוראת התובע והרושם של ד"ר זינגר כי לא חל שיפור ברמתו, החליטה הנתבעת כי ד"ר גולן, שהינה בעלת תואר שלישי בהנדסת תעשיה וניהול, היא המתאימה ביותר מבחינת ניסיונה והשכלתה להוראת הקורס באוריינטציה הנדרשת, ולא התובע.
- ההחלטה באשר לרמתו של קורס מסוים ותוכנו, דרישות תפקיד המרצה והניסיון הרלבנטי עבור התפקיד, מסורים לשיקול דעתה הבלעדי של המכללה, ומצויים בליבת הפררוגטיבה שלה. לשם הערכת הרמה של קורס מסוים, וכן לשם קבלת החלטה באשר לעמידתו של מרצה בדרישות התפקיד, רשאית המכללה להיעזר בכלים שונים כגון צפיות ומשובי סטודנטים. במקרה זה לא מצאנו כי המסקנות שהפיקה הנתבעת מכלים אלו, כמו גם החלטתה להעדיף ניסיון בתחום הנדסת תעשיה וניהול על פני ניסיון בתחום הפסיכולוגיה, היו בלתי סבירות. בהתאם, מסקנתנו היא כי העדפתה של ד"ר גולן מטעמים מקצועיים נעשתה משיקולים רלבנטיים, שהיו בסמכותה של הנתבעת לשקול.
- הנתבעת הציגה עדויות רבות לפגמים שנפלו באופן התנהלותו של התובע, בנכונותו לפעול בשיתוף פעולה עם מרצים אחרים ובהתאם להנחיות הממונים עליו, ובפרט ביחסו כלפי ד"ר גולן.
כך למשל, לטענת הנתבעת: בשתי שנות ההוראה בהן התבקש ללמד על פי סילבוס אחיד בחר התובע להתעלם מההנחיות ולסטות מהסילבוס האחיד שנקבע; התובע הביע בפני ד"ר זינגר זלזול בד"ר גולן ובהכשרתה כשביקשה, מתוקף תפקידה כרכזת הקורס, להכניס שינויים בתכנית הקורס לשנת הלימודים תשע"ג; בפגישה שנערכה בין התובע לבין ד"ר גולן וד"ר זינגר לשם גיבוש הסילבוס האחיד לשנת הלימודים תשע"ג, השתלח התובע בד"ר גולן בצעקות ובצורה משפילה, תוך שהביע זלזול במקצועיותה ויכולותיה; התובע הביע זלזול כלפי ד"ר גולן בפני נשיא המכללה ואף איים עליו כי יגיש תלונה בפני המל"ג על הכשרתה.
- מנגד, התובע לא הכחיש כי לא הסכים עם השינויים שביקשה ד"ר גולן לערוך, וכן כי אינו חושב שהייתה בעלת הכישורים ללמד את הקורס, ואף חזר על הדברים לא אחת במסגרת עדותו ובכתבי טענותיו. למעלה מכך, לטענת התובע, הייתה זו ד"ר גולן שנהגה באופן בלתי ראוי, כאשר לא התייעצה עימו לגבי השינויים שערכה בקורס. באשר לטענות בדבר חוסר נכונותו החוזר לבצע שינויים בקורס, טען התובע כי לא הוצגו הוכחות לכך שהוא והמרצה הנוסף נדרשו ללמד בשנת הלימודים תשע"ב על פי סילבוס אחיד, כי העבירו בפועל סילבוסים שונים או כי התובע היה הגורם לכך, וכי טענות אלה של הנתבעת היו בבחינת "אלתור" של ד"ר זינגר בעדותו.
- לעמדתנו, די לעיין בכתבי טענות התובע, בעדותו ובהודעות הדוא"ל שכתב ושהוגשו על ידי הצדדים, כדי להגיע למסקנה כי התנהלותו של התובע ויחסו כלפי ד"ר גולן היו לכל הפחות בלתי ראויים. יש להדגיש, כי מדובר ביחסי עבודה בין מרצה לאחראי אקדמי של הקורס אותו הוא אמור להעביר.
התובע לא הכחיש את טענות הנתבעת לגבי יחסו אל ד"ר גולן, ואף ניסה להצדיק התנהגותו זו בנימוקים שאינם עולים בקנה אחד עם המצופה מאיש צוות בכלל ואיש צוות אקדמי בפרט, ומבטאים את חוסר נכונותו לפעול כחלק ממערכת ומצוות. כך למשל, כעולה מעדות התובע:
" ש. נכון שכאשר שמעת שמינו את ד"ר גולן ללמד במקביל אליך, התנגדת עד כדי כך שצעקת על גונן?
ת. אני רוצה לענות לך על השלבים....
יש מצבים שאני מרים את הקול. אני צועק גם על אשתי, אז מה? אני חי איתה 42 שנה והיא אוהבת אותי.
אני זוכר אם צעקתי? אולי צעקתי. יש מצבים שאני מרים את הקול, זה הקול.
ש. נכון שהתנגדת לשילוב של ד"ר גולן?
ת. לא.
אני רוצה לחזור בי מדבר אחד: אני התנגדתי שהשילוב שלה בלימודים יהיה על חשבון השעות שלי. אז התשובה היא כן. לא אכפת לי שהיא תלמד, אבל לא את המקצוע שלי.
עבדתי במתכונת מסוימת ולא רציתי שהיא תיקח נתח ממני. היא פגעה לי בפרנסה וגם בתדמית ואני יכול להסביר גם למה."
"ש. נכון שבפגישה עם נשיא המכללה צעקת ואמרת שד"ר גולן "צעירה ולא מנוסה", ואיימת לפנות למל"ג שהיא לא מתאימה ללמד?
ת. אמרתי שאין לה תואר אקדמי בפסיכולוגיה והיא לא רשאית ללמד, ואמרתי שאלך למל"ג וטעיתי שלא הלכתי. יש פה מצב שהוא נותן לה נתח מהקורסים שלי, בזמן שאין לה תעודה."
(פרוטוקול עמ' 10 ש' 10-25)
כך גם בסעיף 14 לסיכומי התובע:
"ברור, אפוא, שהצנחת ד"ר גולן - מרצה צעירה בעשרות שנים מהתובע, ויחסית לתובע - חסרת ניסיון בהוראה, בפרט – של פסיכולוגיה, אל "המשבצת" שלו מזה 14 שנה, שבמהלכן "לימדתי את זה עם המשובים הגבוהים ביותר ועם הצלחה מלאה" (עמ' 4, ש' 25-24), הייתה לצנינים בעיני התובע, ובצעד נואש להגן על ה"משבצת" שלו, הוא ניסה לתרץ למכללה, בטיעונים אקדמיים, מדוע המהלך אינו מוצלח אף מבחינתה. התובע הבין, כמובן, כי "חינה" של ד"ר גולן עולה בעיניו של ד"ר זינגר על זה שלו."
וכן בסעיף 38 לסיכומי התובע (ההדגשות במקור):
"ומה לגבי יחסי האנוש עם ד"ר גולן, שכפי שנאמר, ברור שהייתה "צרתו" של התובע:
...
אם הדברים שכתב התובע לד"ר זינגר במיילים מיום 29.9.12 ו- 30.9.12 יכולים להיחשב כ"ביטול מוחלט" / "השתלחות" / "חרחור ריב" / "התנשאות על עבודתה" ו/או "היעדר מסוגלות לנהל שיח אקדמי ענייני אודות הסילבוס" (ס' 26.3 לתצהיר זינגר), או שמא מדובר בדברים של מרצה באקדמיה, המבקש להגן על ה"משבצת" שלו מפני "פולש", מרצה מתחרה, בטיעונים אקדמיים – עניין של טעם אישי, ואותו נותיר לכב' בית הדין."
- עוד על חוסר נכונותו של התובע לשתף פעולה ולפעול כחלק מהמערכת, ועל יחסו כלפי ד"ר גולן, ניתן ללמוד מתכתובתו עם ד"ר זינגר בעניין גיבוש סילבוס הקורס לשנת הלימודים תשע"ג. יוער, כי קשה להתעלם מנימתו של התובע בתכתובת זו, המביעה זלזול במקצועיותה ויכולותיה של ד"ר גולן. במכתבו מיום 29.9.12 כתב התובע:
"שלום גונן,
מעביר לך את שני הסילבוסים
בפסיכולוגיה - שלי מהשנה שעברה כרכז הקורס ושל מיה גולן משנה זו כרכזת הקורס , שאני מבין שהוא מיועד לחייב גם אותי. עיין בשני הסילבוסים, ותשפוט.
ובכן, הסילבוס של מיה גולן אינו מקצועי , אינו מתייחס לתהליכים בסיסיים כמו למידה, תפיסה, תהליכים קוגניטיביים, זיכרון, תורת המבחנים ועוד.
פסיכולוגיה היא התמחות בפני עצמה, שהשקעתי בה שנים רבות כולל רישום ב"פנקס הפסיכולוגים"
ולפי תכנית הלימודים שמיה גולן הציגה - זה לא המקצוע שלה, ולא הייתי מציע לך להעביר סילבוס זה במתכונתו זו למל"ג.
ולגופו של עניין, יש לי קושי לעבוד לפי הסילבוס שלה, כי הוא בלתי מקצועי, ולא משקף את הנושא "מבוא לפסיכולוגיה ניסויית ותעשייתית" (40126). אני אומר לך את זה בצורה גלויה וישרה, כי אני לא יכול לחיות ב"בלוף". מציע לאמץ את הסילבוס שלי, פרי של ניסיון מוצלח של הרבה שנים ,לפחות לגבי הקורסים שלי.
היא תעביר את הקורסים שלה כפי שהיא רוצה."
בהודעתו מיום 30.9.12 השיב ד"ר זינגר לתובע:
"אילן שלום,
כפי שאני מבין מהמייל שלך לא תוכל ללמד את הקורס במתכונת זו ועל פי סילבוס אחיד על פני השנה שמחייב את כל המרצים של הקורס.
כאנשי מקצוע הייתי מצפה לפתור בעיות אלו בדרכים קצת שונות, כפי שנפתרו בקורסים אחרים. פונה אל המרצה המקבילה ובצורה מקצועית מנסה לגבש סילבוס מקצועי ואחיד שמשקף את החומרים בצורה הטובה ביותר."
בתגובה השיב לו התובע, בהודעתו מאותו היום:
"שלום גונן,
אתה צודק, לפני שהיא הוציאה סילבוס שעשוי לחייב גם אותי - הייתה צריכה להתיעץ איתי וכך נהוג בין מרצים, כפי שעבדנו ביחד אני ואדי שילמן והגענו לסילבוס אחיד.
היא לא עשתה את זה, אבל היא עדיין יכולה. שאלה אם היא רוצה. אני לא בטוח. מהסיבות שציינתי קודם.
העבר לה בבקשה את הסילבוס שלי, שהוא מקיף יותר ומקצועי פרי ניסיון של שנים (צירפתי לך) ושהיא תאמר אם היא מסוגלת להעביר את הנושאים שבו ..."
- מדברי התובע כפי שהוצגו בפני בית הדין, עולה הרושם הברור כי התובע אינו מכבד את ד"ר גולן, לכל הפחות מבחינה מקצועית, וכי התקשה לפעול תחת הנחייתה. כמו כן, דבריו של התובע מעידים כי לא היה פתוח לשינויים בקורס, כפי שביקשו להנחיל הממונים על הקורס. מכאן עולה השאלה – כיצד היה יכול התובע להמשיך לעבוד לצידה של ד"ר גולן ותחת הנחייתה, לאור תפקידה כרכזת הקורס, וכן להשתלב בקורס ובמחלקה עם השינויים שנערכו בה. התבטאויותיו של התובע לא תומכות באפשרות שהיה מצליח לעבוד עם ד"ר גולן בהרמוניה ובמקצועיות, ולכל הפחות תומכות במסקנה כי החלטת הנתבעת לשקול את סיום העסקתו נשענה על נימוקים ענייניים.
- על כן, מסקנתנו היא כי התנהלותו של התובע, כמו גם רמת הוראת הקורס כפי שהתרשם ממנו ד"ר זינגר, היוו את הטעמים הבלעדיים לסיום העסקתו של התובע, והינם בגדר טעמים רלבנטיים וכשרים.
- האם הייתה הנתבעת צריכה להביא את גילו של התובע במסגרת שיקוליה
- לפני סיום פרק זה, נתייחס לטענת התובע כי היה על הנתבעת להביא במסגרת שיקוליה את גילו, בגדר "שיקול חיובי" לטובת המשך העסקתו. לטענת התובע, בהתאם לנפסק על ידי בפרשת סע"ש (אזורי ת"א) 4701-05-14 מדי לוי נ' יבמ ישראל-מדע טכנולוגיה בע"מ (פורסם בנבו, 21.08.2016) (להלן – עניין מדי לוי), גם אם לא הוכח כי הנתבעת הפלתה אותו מחמת גילו בכך ששקלה את גילו "לחובתו", הפלתה אותו הנתבעת בכך שלא הביאה את גילו המבוגר במסגרת שיקוליה כטעם להמשך העסקתו, שכן הפליה נבחנת על פי תוצאת ההחלטה.
- בנסיבות המקרה שבפנינו, בו הטעמים לסיום העסקתו של התובע היו חוסר שביעות רצון משמעותי הן מרמתו המקצועית של הקורס בהוראתו וסירובו להכניס בו שינויים, והן מיחסי האנוש הבעייתיים שלו וחוסר נכונותו לעבוד בשיתוף פעולה עם צוות ורכזת הקורס, לא מצאנו כי היה מקום להביא את גילו של התובע במסגרת השיקולים לסיום העסקתו. זאת בשונה מעניין מדי לוי, שם פיטורי העובדת נבעו מהחלטה ארגונית-עסקית שתוצאתה הייתה התייתרות משרתה של העובדת, ואשר ביסודה עמדו טעמים תקציביים בלבד שלא נגעו לכישוריה או לתפקודה של העובדת.
- יחד עם זאת, לעמדתנו, היה גילו של התובע צריך להילקח בחשבון לעניין מועד קבלת ההחלטה בדבר המשך העסקתו של התובע.
- מטענות הנתבעת עולה, כי מרבית הטעמים בגללם נמצא התובע בלתי מתאים להוראת הקורס לא נגעו באופן ישיר לשינויים שנערכו בשנת הלימודים תשע"ה, והיו ידועים לנתבעת כבר בפברואר 2013, בתום סמסטר א' של שנת הלימודים תשע"ג. מתום סמסטר א' תשע"ג ועד למועד בו התקבלה ההחלטה בדבר סיום העסקתו אף לא התווסף כל מידע חדש לגבי יחסי התובע והנתבעת, למעט גיבוש הסילבוס המעודכן של הקורס במתכונתו החדשה והטמעת דרישת הקדם.
- הנתבעת הסבירה במסגרת ההליך המשפטי, כי דחתה את קבלת החלטותיה בעניין שנת הלימודים תשע"ה, לרבות זהות המרצים ודרישות התפקיד לאור השינויים שנערכו, עד לחודשים פברואר-מאי 2014, התקופה בה מקובל להיערך לשנת הלימודים הבאה, ובפרט עד לאחר הטמעת דרישת הקדם. כפי שהעיד ד"ר זינגר:
"ש. לדעתך התובע היה אמור להיות עם ספק ממשי ב- 6/13 באשר להמשך העבודה שלו ב- 2015?
ת. היה תהליך של שקילה, היתה התלבטות מאוד גדולה אם להמשיך לשבץ את אילן בשנים לאחר מכן, וההחלטה שלי כראש מחלקה היתה לדון בזה ולחשוב על זה, לאור כל הדברים וההתנהלות מול אילן בתקופת השיבוצים הרלבנטית. זו היתה הכוונה.
ש. למה אתה אומר בסעיף 32.2 שהמייל של אילן מ- 18.6 מבטא ידיעה של אילן שיש ספק רב אודות שיבוצו בתשע"ה?
ת. כפי שציינתי, לאור ההתנהלות במהלך השנים עם אילן, רציתי לקבל את ההחלטה בסמיכות לשיבוצים ולשקול את המשך השיבוץ שלו לשנה הזו. כפי שאני לא הייתי בטוח לגבי ההחלטה ולאור ההתנהלות עם אילן ולאור הצפיות, לאור משובי הסטודנטים, ובמיוחד לאור ההתנהלות לאורך השנים, אני די בטוח שהספק הזה היה קיים גם אצלו."
(פרוטוקול עמ' 28 ש' 16-26)
- הגם שמקובל עלינו שהחלטה זו של הנתבעת התקבלה משיקולים ענייניים, לאור קרבתו של התובע לגיל פרישה היה על הנתבעת לחרוג מסדרי עבודתה הרגילים ולקבל החלטה בעניין המשך העסקתו של התובע במועד המוקדם ביותר, ככל שידעה מראש כי ישנה אפשרות סבירה כי לא תמשיך בהעסקתו (כעולה מטענותיה ועדויותיה של הנתבעת).
בנסיבות העניין, לא היה מקום לדחות במשך כשנה שלמה את הדיון בהמשך העסקתו של עובד המצוי מרחק שנים בודדות מגיל פרישה, כאשר כל שנה שעוברת עלולה להפוך אותו לפחות אטרקטיבי בעיני מעסיקים פוטנציאליים, וזאת כאשר מרבית המידע שעל בסיסו התקבלה בסופו של יום ההחלטה בעניינו היה מצוי בידי הנתבעת כבר בשנת 2013.
- בהתאם לאמור, דחיית ההחלטה בדבר המשך העסקת התובע בנסיבות העניין תילקח בחשבון במסגרת הפיצוי הכספי שיקבע בגין הפגמים בהליך, כפי שיפורט בהמשך.
תקינות הליך השימוע שערכה הנתבעת –
- משהגענו למסקנה כי פיטוריו של התובע לא היו נגועים בטעמים פסולים, נבחן עתה האם נפלו פגמים בהליך.
- כפי שכבר נקבע בהלכה הפסוקה, הזכות לשימוע הוכרה כזכות יסוד, והיא המקנה לעובד את הזכות לדעת מה הן הטענות המועלות נגדו, להציג את האידך-גיסא מנקודת ראותו ולנסות להוביל לשינוי עמדתו של הגורם המוסמך מטעם המעסיק. הדברים נכונים גם כאשר מדובר במתכונת העסקה בחוזים לתקופות קצובות, המתחדשות מעת לעת: "גם אם לעובד אין זכות קנויה למשרה, חייב המעסיק במתן הודעה מראש לעובד על כוונתו שלא להאריך עוד את ההתקשרות עמו; לפרט את הטעמים העומדים ביסוד אותה כוונה; לאפשר לעובד להביא בפניו את תגובתו וליתן לו הזדמנות הולמת לנסות ולהעביר את רוע הגזרה" [ע"ע (עבודה ארצי) 1027/01 ד"ר יוסי גוטרמן נ' המכללה האקדמית עמק יזרעאל (פורסם בנבו, 7.1.2003)]
- כאמור, לטענת התובע הנתבעת לא פירטה בפניו את הטעמים המלאים לשקילת סיום העסקתו (כפי שעלו במסגרת ההליך המשפטי), לא לפני מועד השימוע ולא במהלכו, ואף לא יידעה אותו באופן ברור כי הפגישה אליה זומן הינה שימוע לפני פיטורים. בכך מנעה ממנו הנתבעת את האפשרות להתכונן כהלכה לשימוע ולנסות לשנות את דעתה בעניין פיטוריו.
- לעומת זאת, לגרסת הנתבעת ניתנה לתובע הזדמנות מלאה להציג את ה"אידך גיסא" ולנסות לשכנעה שלא לסיים את העסקתו, כנדרש על פי הפסיקה. התובע היה מודע מבעוד מועד לביקורות כלפיו, כפי שהובאו בפניו בשיחות ובמשובים שקיים עימו ד"ר זינגר לאורך השנים, וכפי שעלו ממשובי הסטודנטים. לתובע ניתן זמן מספק להתכונן לשיחת השימוע, והגיע אליה מוכן עם טיעון כתוב ומסמכים שאיתר מראש. בהתאם, גם אם יקבע כי נפלו פגמים טכניים בהליך השימוע, יש לקבוע שמהות ההליך ומטרתו התממשו. בהקשר זה הפנתה הנתבעת לפסיקת בית הדין הארצי בעניין ע"ע (ארצי) 554/09 צבר ברזל הספקה ושיווק מתכת בע"מ נ' משה שמיר (פורסם בנבו, 12.1.2011), בו נקבע כי אין חייבים להתקיים "כללי טקס" צורניים, אלא יש לבחון האם בנסיבות הספציפיות הושגה תכלית השימוע.
עוד הוסיפה הנתבעת, כי ככל שיקבע כי נפלו פגמים פרוצדורליים כלשהם בשיחת השימוע, יש לראות בשיחה שקיים התובע עם נשיא המכללה ביום 4.5.14 כשימוע משלים המתקן כל פגם פרוצדורלי כאמור.
- הנתבעת לא הכחישה כי לא מסרה לתובע מראש ובכתב את הטעמים לשקילת סיום העסקתו, וכן לא הכחישה כי אף לא ערכה לתובע שיחה מקדימה לשימוע, בה פורטו הטענות כנגדו בעל-פה.
- באשר לטענת הנתבעת כי התובע היה מודע זה מכבר לטעמים לקיום השימוע, אין בידינו לקבל טענה זו. למעט טענות עמומות בדבר שיחות שקיים ד"ר זינגר עם התובע בעקבות צפיות שערך בשניים משיעוריו (בשנים 1010 ו-2012), הנתבעת לא הציגה בפנינו כל תיעוד לשיחות משוב או ביקורת שהתקיימו עם התובע לאורך השנים, ובפרט לא בסמוך למועד השימוע, שעניינן המשך העסקת התובע.
כמו כן, לא התרשמנו כי היה בסיס להנחתה של הנתבעת כי התובע היה מודע לביקורות כלפיו, וידע שהמשך העסקתו מוטל בספק בשל אותן ביקורות. כך למשל, מעיון בהודעת הדוא"ל ששלח התובע לד"ר זינגר ביום 24.6.12, בתגובה להודעת הנתבעת כי בשנת הלימודים תשע"ג ילמד סמסטר אחד בלבד, נוצר הרושם כי התובע האמין כי הינו עומד בדרישותיה המקצועיות של הנתבעת, ואף עולה עליהן:
"גונן שלום,
תודה על תשובתך,
אך יש הפחתת שעות מבעבר (אין סמסטר ג'), וזה לא ברור לי למה.
אני מסתכל על טבלת המשובים של הסטודנטים,
ורואה תוצאות סקר ברמת ציונים של 9.07 ו-9.4 שקיבלתי מהסטודנטים.
עם משובים כאלה מגיע לי פרס של תוספת שעות ולא עונש של הפחתת שעות.
אודה לביצוע הערכה מחודשת מצדך לפני סגירת המערכות לשנה הבאה ..."
הנתבעת לא הציגה בפנינו תגובה כלשהי להודעתו זו של התובע, ולא הוכיחה כי תיקנה רושם זה בזמן אמת.
יתרה מכך, ד"ר גולן העידה, כפי שתואר לעיל, כי הסיבה בגינה הוחלט שהתובע ילמד סמסטר אחד בלבד בשנת הלימודים תשע"ג הייתה חוסר שביעות רצונם שלה ושל ד"ר זינגר מתפקודו של התובע, וכי הוחלט שהוראתו בסמסטר א' תהיה בגדר "הזדמנות להשתלב" עם ד"ר גולן ו"ניסיון להמשיך לעבוד איתו". אלא שהנתבעת לא טענה, וממילא לא הוכיחה, כי ההחלטה להציב את התובע במעין "תקופת מבחן", שעשויה להשליך על המשך העסקתו, הובאה לידיעתו של התובע.
- מסיכום שיחת השימוע, שנערך על ידי הנתבעת, התרשמנו כי אף בשימוע עצמו לא נדונו הטעמים בשלם נשקל סיום העסקתו של התובע, כפי שהוצגו במסגרת ההליך המשפטי:
"גונן ציין, כי לאור שינויים שנעשו בקורס שאותו לימד, הכולל שילוב של תכנים סטטיסטיים וכמותניים הוחלט להעביר את הקורס לשנה מתקדמת (משנה ראשונה לסמסטר ב' בשנה שנייה) ...
גונן ציין שלאור השינוי, אנו שוקלים להעביר את הקורס לאשת סגל של המחלקה, שלימדה קורס זה במקביל לאילן סופרין.
...
נאמר לאילן כי גונן ישקול את המשך העסקתו לאור כל מה שנאמר ולאור המשובים של השנתיים האחרונות בהם לימד את הקורס, וכי ייתן לו תשובה בהקדם."
- לא מצאנו בסיכום השימוע כל אזכור לביקורות על רמת ההוראה של התובע, על סירובו לעדכן את תוכן הקורס בפועל, או על יחסו כלפי ד"ר גולן. אף מעדותו של ד"ר זינגר עולה כי הטעמים המלאים לשקילת סיום העסקתו של התובע לא הועלו במסגרת השימוע:
"ש. איזה מבין השיקולים המפורטים בס' 33 נדונו עם התובע בישיבת השימוע?
ת. בישיבת השימוע דנתי עם אילן על השינוי של הקורס, כתוצאה מהוספת התוכן של קורס סטטיסטיקה, זה הנושא שדנתי איתו בו, תחת התפיסה והידיעה שלאורך השנים אילן לא יישם שינויים. זה בא לידי ביטוי במשובים של הסטודנטים, זה בא לידי ביטוי ביישום של סילבוס אחיד עם שילמן ומיה, זה בא לידי ביטוי בהתמרמרות של סמסטר א' 2013, שם הוא ציין שהוא לא רואה צורך בהוספת קורס סטטיסטיקה. סברתי, בהסתברות מאוד גבוהה, שהוא לא יוכל לבצע את ההתאמות לקורס עם בסיס סטטיסטי, לאור התנהלות העבר, ולכן זה הנושא המרכזי שעלה בשימוע – הוספת קורס סטטיסטיקה. לא ראיתי לנכון להתנגח איתו על נושא צפיות הסטודנטים שוב פעם, ולאור הניסיון שלי מהפגישות שלי איתו בעבר, ועל כן החלטתי לציין משפט כללי, כפי שעולה מהשימוע, שמעבר לנושא הסטטיסטיקה גם ייבחנו משובי הסטודנטים בשנתיים האחרונות. ציינתי את זה כנושא שכמובן יילקח בחשבון, לא רציתי ולא ראיתי לנכון להיכנס איתו שוב לנושא שנקלעתי בעבר."
(פרוטוקול עמ' 28 ש' 27-33, ועמ' 29 ש' 1-5)
- מכאן, שגם לאחר שיחת השימוע עצמה לא היה מודע התובע לטעמים המלאים לסיום העסקתו, ולא ניתן לראות בכל שיחה אחרת שנערכה לאחר מועד זה כ"שימוע משלים", כפי שמבקשת לעשות הנתבעת.
- מן הדברים עולה כי בהליך השימוע שערכה הנתבעת נפל פגם מהותי, המצוי בליבו של הליך השימוע, ולא פגם פרוצדורלי גרידא, כפי שמנסה להציגו הנתבעת. בנסיבות אלו, על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין נזק לא ממוני.
לאחרונה פסק בית הדין הארצי לעבודה בעניין ע"ע (ארצי ) 39172-11-16 מדינת ישראל משרד החינוך נ' דניאל שדה (פורסם בנבו, 3.6.2018), כי כאשר בא בית הדין לפסוק פיצוי בגין נזק שאינו ממוני "אין לקבעו לפי מכפיל של שכר העובד אלא כסכום גלובלי על פי הכלל של "לפום צערא אגרא" (ע"ע (ארצי) 247/07 פלונית – קוצ'יק [פורסם בנבו]. פסקה 8 בחוות דעתו של השופט [כתוארו אז] י' פליטמן (24.9.2009); בר"ע (ארצי) 20418-03-13 סעיד – מנוסביץ.[פורסם בנבו] פסקה 13 (7.11.2013)), שהרי "צערו של עובד המשתכר שכר גבוה אינו בהכרח גדול מצערו של עובד המשתכר שכר נמוך" (עניין ברד. פסקה 14; עניין קומבה. פסקה 26ב.)".
באשר לאופן קביעת שיעור הפיצוי, קבע בית הדין באותו עניין:
"אכן, "שיעור הפיצוי אינו "מדע מדויק" (ע"ע (ארצי) 30585-09-12 חברת יישום פתרונות אנושיים בע"מ נ' בוסי [פורסם בנבו] (4.8.2013)), אך בקביעתו יש להתחשב במכלול הנסיבות ובהן חומרת הפגמים בהליך, השלכתם על ההחלטה הסופית שנתקבלה, מהות ההחלטה, הרקע להחלטה, מעמדם ומצבם של המפר והנפגע והתנהלותם וכיוצא באלה נסיבות."
לאחר שבחנו את מכלול נסיבות עניינו של התובע, מצאנו לפסוק לטובת התובע פיצוי בסך של 40,000 ₪. בהחלטתנו זו הבאנו בחשבון את תקופת העסקתו הממושכת של התובע, שהועסק על ידי הנתבעת משך כ-15 שנים עד לסיום יחסי העבודה, הגם שמדובר בהעסקה שהתחדשה מידי שנה, והגם שמדובר בהעסקה של מספר חודשים מידי שנה. כן הבאנו בחשבון את מהות הפגמים שנפלו בהליך שימוע, אשר לא תוקנו על ידי הנתבעת, ואת מהות ההחלטה שעניינה סיום העסקתו של התובע באופן מוחלט. כמו כן, נלקחה בחשבון העובדה שהנתבעת לא שקלה את גילו של התובע עם קבלת ההחלטה על שינוי הקורס בשנת 2013 ובמיוחד לאור חוסר שביעות רצונה מתפקודו של התובע כבר באותו מועד. מנגד, נלקחה בחשבון המסקנה כי ההחלטה על סיום העסקת התובע התקבלה משיקולים ענייניים ולגיטימיים.
התביעה לסעד בגין נזק ממוני –
- לטענת התובע, לא קיבל מהנתבעת מסרים שהיה בהם לגרום לו להאמין כי העסקתו במכללה לא תתחדש בשנת הלימודים תשע"ה כבכל שנה, והנתבעת אף הציגה בפניו מצג לפיו ישוב ללמד את הקורס בשנת הלימודים תשע"ה. לדברי התובע:
"כששאלתי את ראש המחלקה, האם תחודש העסקתי בשנה שלאחר מכן (אליה הועבר הקורס), נעניתי במפורש ובאופן חדש משמעי ש"זה רלבנטי"."
(סעיף 8 לתצהיר התובע).
התובע ציין אף נסיבות נוספות – הזמנתו לסיורים ואירועים של המחלקה וכן דרישה להמציא מסמך "אילוצי מרצה" לשנת הלימודים תשע"ה – שלטענתו היוו מצג מצד הנתבעת להמשך העסקתו. לטענתו, על סמך מצגים אלו נמנע התובע מלחפש עבודה חלופית לשנת הלימודים תשע"ה, וכאשר הודיעה לו הנתבעת על סיום העסקתו בפברואר 2014 כבר היה מאוחר מידי למצוא עבודה במוסד אקדמי אחר, שכן כל משרות ההוראה כבר מאוישות בשלב זה. כתוצאה מהתנהגותה זו של הנתבעת נגרם לתובע נזק ממוני של אובדן הכנסה בסמסטר א' של שנת הלימודים תשע"ה.
- לטענת הנתבעת, לא ניתנה לתובע כל הבטחה כי יועסק בשנת הלימודים תשע"ה, וודאי לא בשיחה עם ד"ר זינגר אליה מתייחס התובע, שהתקיימה ביוני 2013, שכן החלטות מאין אלו מתקבלות בין החודשים פברואר-מאי שלפני שנת הלימודים הרלבנטית (בענייננו, פברואר-מאי 2014). למעלה מכך, התובע ידע כי עבודתו כפופה לשינויים, כפי שקרה במרוצת השנים (למשל שינויים במספר המרצים שמעבירים קורס במקביל), ושאין לו בלעדיות על קורס כלשהו, כפי שאף העיד התובע עצמו.
עוד טענה הנתבעת, כי המכתב ששלח התובע לאחר השימוע ביום 13.2.14 מעיד כי התובע ידע כבר ביום 28.2.13 (מועד היציאה לחל"ת) כי העסקתו הסתיימה וכי אין הבטחה שישוב ללמד.
- עיקר טיעונו של התובע להבטחה או יצירת מצג בדבר המשך העסקה מבקש להישען על ניתוח פרשני המייחס חשיבות עליונה לשימוש במונח "זה רלבנטי". גם לו היינו משוכנעים כי ד"ר זינגר אכן השתמש במילים אלו ממש בשיחתו עם התובע ביוני 2013, איננו רואים בשימוש במונח זה כשלעצמו די כדי לבסס את טענתו של התובע להבטחה או מצג. התובע לא הציג בפנינו מסמך כתוב בו התחייב ד"ר זינגר להעסקתו, או עדות לשיחה ייעודית שמטרתה לבשר לתובע כי ימלא את משרת ההוראה האמורה.
- באשר למצגים הנוספים עליהם הסתמך התובע לטענתו, לא הצליח התובע להוכיח כי היה בהם ליצור הסתמכות להמשך העסקתו. בעדותו הודה התובע כי אינו זוכר בוודאות אם נדרש להציג "אילוצי מרצה" לשנת הלימודים תשע"ה, וכן מהתכתובות שהציגו הצדדים עולה כי לא הוזמן לכלל הסיורים, וממילא אין בנוהג של הזמנת מרצים בחל"ת לסיור כדי לבסס הבטחה להמשך העסקה.
- מקובלת עלינו טענת הנתבעת, כי לא היה לה יסוד לחשוב כי התובע היה סבור שהמשרה מובטחת לו, שכן בתכתובותיו של התובע עם ד"ר זינגר הציג התובע את עניין העסקתו בשנת הלימודים תשע"ה כשאלה או בקשה. כפי שניתן לראות ממכתבו של התובע אל ד"ר זינגר מיום 20.11.13:
"אשמח אם תעדכן אותי לגבי השיבוץ לקורס מבוא לפסיכולוגיה ניסויית ותעשייתית, שלא הופעל השנה, אך עתיד להיות מופעל בשנה הבאה.
כל טוב ולהתראות,
אילן סופרין"
וכן הודעתו של התובע אל ד"ר זינגר מיום 8.1.14:
"גונן שלום,
אשמח בשנה הבאה לחזור ולהיות עובד אפקה
בקורס מבוא לפסיכולוגיה ניסויית ותעשייתית שלא הופעל השנה אך עתיד להיות מופעל בשנה הבאה.
למרות שאני לא בא לסיור, אני רואה את עצמי חלק מכך, ונקווה שכך יהיה גם בעתיד.
כל טוב ולהתראות,
אילן סופרין"
- התובע טען כי אין בהודעות אלה כדי לשלול את טענת המצג, כיוון שנהג לפנות אל ד"ר זינגר בעניין שיבוצו בחודש יוני בכל שנה. אלא שגם אם התובע אכן נהג לשאול בכל שנה לגבי העסקתו בשנת הלימודים הבאה, אין בכך לקבוע כי העסקתו הובטחה משנה לשנה וכי השאלה נשאלה לשם הפורמליות בלבד.
- אף לא מצאנו כי יש בתשובותיה של הנתבעת לפניותיו של התובע כדי להוליכו שולל באשר לכוונתה להעסיקו או שלא להעסיקו בשנת הלימודים המדוברת. כך למשל, בתשובתו של ד"ר זינגר לתובע מיום 20.11.13:
"אילן שלום,
תהליך השיבוצים לא החל עדיין לשנה הבאה.
אעדכן אותך כמובן במידה ותשובץ לקורס לשנה הבאה (השיבוץ הסופי אמור להיות מוכן סביב פברואר).
כל טוב,
גונן"
- כמו כן, מקובלת עלינו טענת הנתבעת כי לאור אופי משרתו, לא היה לתובע יסוד להניח כי העסקתו בשנה כלשהי מובטחת טרם קבלת כתב מינוי רשמי. כך, כפי שהעיד התובע עצמו, כאשר נשאל לגבי מכתבו של ד"ר זינגר מיום 20.11.13:
"ש. לאור הנספח הזה, אפילו אם סברת שברור שתלמד בתשע"ה, אחרי התשובה הזו זה כבר לא ברור.
ת. יש פה מצב של טרום שיבוץ. בן אדם לא בא אלי בטענות, לא אמר לי שום דבר. יש פה אלמנטים שיבוציים למיניהם שתלויים בהרבה דברים. אולי יש תלמידים, אולי אין תלמידים. קורסים למבוגרים, אין לאף מרצה קביעות.
בשנה הראשונה שיבצו אותי לקורס ערב שאפילו לא נפתח. אבל הוא לא פיטר אותי, הוא לא אמר לי שאני לא אעבוד אצלו בשנה הבאה.
(פרוטוקול עמ' 9 ש' 1-7)
וכן:
"ת. מבחינת מה שאני ידעתי, עד 3/14 אף אחד לא פיטר אותי וידעתי שקיימת היתכנות סבירה. למה היתכנות? כי קורסים לפעמים לא נפתחים, שאני אהיה מועסק בתשע"ה."
(פרוטוקול עמ' 8 ש' 24-25)
- יוער, כי מצאנו לנכון לדחות את טענת הנתבעת, לפיה מכתבו של תובע מיום 13.2.14 משקף את ידיעתו כבר בפברואר 2013 כי ישנו ספק לגבי המשך העסקתו. בעניין זה מקובלת עלינו גרסת התובע כי מכתבו זה נכתב מתוך סערת רגשות, ואין בו להעיד על תודעתו עובר ליום השימוע.
- משאלה הם פני הדברים, מצאנו כי אין ממש בטענת התובע ליצירת מצג והסתמכות להעסקה בשנת הלימודים תשע"ה, ויש לדחות את תביעתו לפיצוי בגין נזק ממוני.
- למעלה מן הצריך נעיר, כי במסגרת תצהיר משלים שהגיש התובע, הציג התובע שומות מס המעידות כי הכנסתו בשנים שלאחר סיום העסקתו אצל הנתבעת ירדה. במסגרת התצהיר המשלים טען התובע:
"בעקבות פיטוריי ממש "יריתי לכל הכיוונים" – פניתי אל מס' מכללות בניסיון להתקבל להוראה אצלן בשנה"ל תשע"ה, אולם בחודש 3/14, ולאחריו, כבר נעניתי שההרשמה והשיבוץ לשנה"ל תשע"ה כבר נסגרה.
המשכתי לנסות להתקבל לעבודה במקומות שונים, שבחלקם גם הרציתי בשנה"ל תשע"ה, רק בתגמול נמוך (בין 80 ל- 120 ₪ לשעה) משמעותית מזה שממנו נהניתי במכללה (כאמור – כ- 330 ₪ לשעה). גם הגברתי את פעילותי כנגן קלרנית באירועים."
התובע לא הציג בפנינו הוכחות לניסיונותיו למצוא עבודה חלופית לשנת הלימודים תשע"ה או לכישלונם, ומתצהירו המשלים אף משתמע כי אכן מצא עבודה חלופית לשנת הלימודים תשע"ה, גם אם הייתה פחות רווחית מעבודתו אצל הנתבעת. מנגד, מהמסמכים שהציג התובע עולה כי לאורך תקופת העסקתו עסק בעיסוקים שונים, לרבות בתקופת החל"ת, והעסקתו על ידי הנתבעת לא הייתה מקור פרנסתו הבלעדי. עוד עולה מעדותו של התובע, כי התובע היה מעורה בשוק העבודה ופעל כל הזמן למציאת עבודות נוספות:
"ש. מתי ארגנת לעצמך את כל העבודות שעשית מ- 3/13 עד 12/13?
ת. מה ז"א ארגנת? המקצוע שלי זה לדבר. לדבר לנגן. אני עושה את זה 29 שנה בהרצאות ובנגינה 42 שנה. אז אני יוזם תמיד קשרים."
(פרוטוקול עמ' 6 ש' 18-20)
מכאן, שממילא לא עלה בידי התובע להוכיח כי נגרם לו נזק ממוני כתוצאה מפעולותיה של הנתבעת, ואין בעובדה שהיקף הכנסתו ירד עקב סיום העסקה והחלפת מקום עבודה כשלעצמו כדי לבסס טענה לנזק ממוני.
פדיון חופשה שנתית –
- לטענת התובע, על הנתבעת לשלם לו פדיון חופשה בגין שלוש שנות העסקתו האחרונות (דהיינו, על שנות הלימודים שחלו בשנים 2011-2013), שכן לא ניצל את ימי החופשה המגיעים לו לאורך שנות העסקתו. לטענתו יש לדחות את טענת הנתבעת בדבר "חופשה מרוכזת" במהלך השבועיים שבתום כל סמסטר, שכן במהלך תקופה זו נדרש להיות זמין עבור המכללה, בין היתר לצורך נוכחות במבחנים, מענה בטלפון ובדוא"ל, תקשורת שוטפת עם סטודנטים, בדיקת מבחנים והגשת ציונים מקוונים.
בהקשר זה הפנה התובע לפסיקת בית הדין בעניין קליין, שם נקבע כי על מנת להוכיח שהעובד ניצל את ימי חופשתו בזמן פגרת הלימודים שבתום הסמסטר היה על המעסיקה לנהל פנקס חופשה או רישום אחר של הימים בהם שהה העובד בחופשה. משלא עשתה כן, לא הוכח שהתובע ניצל את ימי החופשה שלו במהלך פגרת הלימודים או במהלך הסמסטר עצמו, ויש לחייב את הנתבעת בתשלום פדיון חופשה.
- מנגד טענה הנתבעת, כי בהתאם להסכם ההעסקה שנחתם עם התובע מיום 10.11.98 (נספח 2 לתצהיר הנתבעת, להלן – הסכם ההעסקה), ובהתאם לתקנון המינויים ותנאי ההעסקה למרצים מן החוץ, כל אחד מכתבי המינוי שהסדירו את תקופות העסקתו ושכרו של התובע (ושהיו כפופים להוראות הסכם ההעסקה) כללו תשלום בגין שבועיים נוספים, העולים על תקופת ההוראה והינם חלק מפגרת הלימודים, אשר היוו למעשה חופשה בתשלום אותה ניצל התובע מידי שנה. כמו כן, יש לדחות את טענת התובע כי לא ניצל את חופשתו בפועל, שכן בשנים האחרונות להעסקתו לימד רק קורס אחד בכל סמסטר, כך שבזמן פגרת הלימודים נדרש להיות נוכח ולבדוק רק מבחן בודד.
באשר לעניין קליין אליו הפנה התובע, טענה הנתבעת כי אין עניינו של התובע דומה לעניין קליין, שם נפסק כי לא הוכח שהעובד קיבל לידיו את כתבי העסקתו, ולכן לא הוכח כי הסכים לוותר על זכאותו לצבירת ופדיון חופשה או כי הובהר לו כי עליו לנצל את ימי החופשה במהלך פגרת הלימודים. זאת בניגוד לתובע בענייננו, שהיה מודע לכך שעליו לנצל את ימי חופשתו במהלך פגרת הלימודים, כפי שמעידה חתימתו על הסכם ההעסקה.
לחלופין טענה הנתבעת, כי במידה ויוחלט כי התובע לא ניצל את מלוא ימי החופשה המגיעים לו, אזי שהוא זכאי לפדיון חופשה בגין השנים 2012-2013 בלבד, שכן יש להביא את תקופת החל"ת בה שהה התובע במניין שלוש השנים הרלבנטיות לשם חישוב פדיון החופשה.
- הנתבעת אף טענה כי דין רכיב פדיון החופשה כולו דחייה מפאת התיישנות, אלא שלעניין זה התייחסה נתבעת משום מה ליום 4.4.16 – מועד הגשת תצהיר התובע – כמועד הקובע למניין תקופת ההתיישנות, ולא ליום הגשת התביעה, הוא יום 9.2.15. אלא שכך או כך נדחית טענת ההתיישנות, שכן העסקתו של התובע הסתיימה ביום 1.4.14 וטרם חלפה תקופת ההתיישנות לעניין חופשה שנתית, בהתאם להוראות סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 (להלן – חוק חופשה שנתית).
- בהתאם לסעיף 26 לחוק חופשה שנתית, נטל ההוכחה כי לעובד ניתנה בפועל חופשה שנתית מוטל על המעסיק, אשר חייב לנהל פנקס חופשה [(ע"ע ארצי) 324/05 ריבה אצ'ילדייב - עמישב שרותים בע"מ (27.3.06)]. יחד עם זאת, הרמת הנטל אינה מותנית דווקא בהצגת פנקס חופשה שנתית, ונקבע, למשל, כי תלוש שכר יכול להוות ראשית ראיה בכתב כי המעסיק שילם את מלוא ימי החופשה [ע"ע (ארצי) 1415/04 גולדה - גולדה שטיחים וטפטים בע"מ, פד"ע לג (28), 64 (2005); עד"מ (ארצי) 19/07 עמוס 3 בע"מ - סלוצקי (פורסם בנבו, 25.11.08); דב"ע (עבודה ארצי) נה/3 חנן זומרפלד נ' מלון זוהר ע"מ (פורסם בנבו, 1.5.1996)], אלא שאין הדבר כך במקרה זה.
- אמנם בסעיף 4.12 להסכם ההעסקה נכתב במפורש כי "התמורה כוללת תשלום עבור ימי חופשה שנתית. כימי חופשה בשכר ייחשבו אותם ימים, במהלך סמסטר, בהם יהיה המורה חופשי מהוראה ומנוכחות במתקני המכללה". אלא שלעמדתנו, אין בעצם העובדה שהתובע היה מודע לקביעה זו של הנתבעת כדי לפטור את הנתבעת מחובתה כמעסיק לנהל פנקס חופשה לפי סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, ולוודא כי התובע מנצל את ימי חופשתו בפועל. אף בעניין קליין, אליו התייחסו הצדדים, נפסק כי אין לקבל טענה לניצול בפועל של ימי חופשה ללא הצגת פנקס חופשה או רישום אחר של הימים בהם שהה התובע בחופשה ולא עסק בענייני עבודה, ואין די בעובדה שהתובע לא העביר הרצאות פרונטליות במהלך הפגרה כדי לקבוע כי שהה בחופשה באותו הזמן.
- משלא הציגה בפנינו פנקס חופשה, תלושי שכר או כל רישום אחר המעידים על ניצול ימי חופשה בפועל על ידי התובע, לא עמדה הנתבעת בנטל המוטל עליה. משכך, הרי שעליה לשלם לתובע פדיון חופשה שנתית, בהתאם לחלקיות משרתו, וזאת בגין שלוש השנים המלאות האחרונות להעסקתו בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנת עבודתו השוטפת, בהתאם לקבוע בפסיקה [ר' ע"ע (ארצי) 547/06 משה כהן נ' ויליאם אנויה (פורסם בנבו, 8.10.2007)].
לעניין השנים הבאות במניין שלוש השנים המלאות האחרונות להעסקה, נעיר כי מקובלת עלינו גישת התובע, שערך את חישובו בהתאם לשנות לימודים אקדמיות (דהיינו, מחודש ספטמבר ועד לחודש אוגוסט של השנה העוקבת), ולא לפי שנים קלנדריות כפי שנהוג בכל הנוגע לחופשה שנתית. זאת מן הטעם שכל מתכונת העסקתו של התובע נעשתה על פי שנים אקדמיות, ויהא זה מלאכותי בעינינו ליצור עתה הפרדה על פי שנים קלנדריות. בהתאם לכך, לאור מועד סיום העסקתו של התובע באמצע שנת הלימודים תשע"ד, השנים המלאות שיש להביא בחשבון לצורך חישוב פדיון החופשה הן שנות הלימודים תשע"א (החל מחודש ספטמבר 2010) עד תשע"ג (עד לסוף חודש אוגוסט 2013).
- במסגרת סיכומיו הציג התובע תחשיב לשווי פדיון החופשה לו הוא זכאי, שמבחינת נוסחתו עולה בקנה אחד עם הוראות סעיף 3(ב)(2) לחוק חופשה שנתית. לעומתו, לא הציגה בפנינו הנתבעת תחשיב מטעמה לעניין שווי פדיון החופשה, מלבד טענתה כי יש להביא את תקופת החל"ת במניין שלוש שנות ההעסקה האחרונות בגינן זכאי התובע לפדיון חופשה (דבר שבא לידי ביטוי ממילא בתחשיב שהציג התובע, שכלל את שנות הלימודים תשע"ג ותשע"ד, בהן שהה בחל"ת).
התובע לא נימק בסיכומיו מדוע בתחשיבו סמסטר הקיץ בשנים תשע"א ותשע"ב הינו בן ארבעה חודשים ולא שלושה (שכן תקופתו של כתב המינוי שהוצג בפנינו עבור סמסטר הקיץ של שנת הלימודים תשע"א היא בין החודשים יולי-ספטמבר 2011. כתב המינוי בגין סמסטר הקיץ של שנת הלימודים תשע"ב הוגש באופן שאינו קריא, ועל כן אין באפשרותנו להתייחס לתוכנו), וכן לא נימק מדוע לעמדתו יש להביא בחשבון ימי העבודה בכל שנה עשרה ימי עבודה נוספים עבור "מטלות נלוות בפגרות בין הסמסטרים", למעט הפניה כללית לחישוב שנערך בעניין קליין. יחד עם זאת, משהנתבעת לא טענה בעניין זה מאומה, אנו מקבלים את תחשיב התובע לעניין זה.
למעלה מן הדרוש נעיר, כי לכאורה היה התובע זכאי בעד כל אחת מהשנים הרלבנטיות לימי חופשה רבים יותר מאשר אלה שהציג בתחשיבו, בהתאם לוותק של התובע ולסעיף 3(א) לחוק חופשה שנתית. בהקשר זה פועל תחשיבו של התובע לרעתו, אולם משאין טענה לעניין זה, ומשעה שממילא בית הדין אינו פוסק פיצוי העולה על הסכום הנתבע, קיבלנו את תחשיבו של התובע גם לעניין זה.
סיכומו של דבר, על הנתבעת לשלם לתובע פדיון חופשה בסך 9,641 ₪.
דמי הבראה –
- בסעיף 4.9 להסכם ההעסקה נקבע כי "התמורה – המורכבת משכר, דמי הבראה, והחזר הוצאות נסיעה – שתגיע למורה על פי הוראות הסכם ההעסקה המיוחד".
- בהתאם לסעיף 5 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 אין מניעה לכלול את רכיב דמי ההבראה בשכרו החודשי של העובד, ובלבד שהדבר נעשה בהסכמתם המפורשת של הצדדים ואינו גורע מזכויותיו הקוגנטיות של העובד.
- בחתימתו על הסכם העבודה הביע התובע את הסכמתו להכללת רכיב דמי ההבראה בשכרו, ומשהתובע לא טען כי דמי ההבראה ששולמו לו נופלים מזכאותו על פי דין (וממילא לא מצאנו שכך הדבר) – נדחית התביעה לדמי הבראה.
סוף דבר
- תביעתו של התובע מתקבלת בחלקה.
על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים:
- פיצויים בגין פיטורים שלא כדין בסך של 40,000 ₪.
- פדיון חופשה בסך של 9,641 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.
- כמו כן תשלם הנתבעת לתובע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 6,000 ₪.
- כל הסכומים ישולמו לתובע תוך 30 יום מהיום שיומצא לנתבעת פסק הדין.
זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מהמצאתו.
ניתן היום, ז' תמוז תשע"ח, (20 יוני 2018), בהעדר הצדדים.
|
|
|
|
|
|
|
נ.צ.ע. משה כהנא
|
|
חנה טרכטינגוט, שופטת
|
|
נ.צ.מ. מרדכי מנוביץ
|