שהאב נ' עמאש ואח'

רקע כללי

1.התובעת מועסקת כמזכירה בחטיבת הביניים במועצה המקומית ג'סר אלזרקא.

התובעת, באמצעות עו"ד ניקולא גדיר מעמותת "קו לעובד", הגישה לבית הדין תביעה כנגד המועצה להשבת סכומי כסף שקוזזו משכרה בגין חובות מים וארנונה בהם היא חבה כתושבת המועצה (תיק סע"ש 30160-04-13).

2.ביוזמת קו לעובד, ביום 15.5.13, בשידור חי ברדיו אל שמס, הועלתה עו"ד ניקולא לשידור והשיבה לשאלות השדרן אודות תביעה של "עובדת במועצה" בגין קיזוז משכרה ללא הסכמתה, לתשלום חובות מים וארנונה.

במהלך השידור, הועלה לשידור גם מר עז אל – דין עמאש, ראש המועצה, על מנת שיציג את עמדת המועצה.

3.במהלך השידור נחשפו שמה וזהותה של התובעת, פרטי שכרה וגובה חובה הנטען למועצה.

לטענת התובעת, מר עמאש הוא זה שנקב בשמה של התובעת, חשף את זהותה, חשף את פרטי שכרה ואמר כי לתובעת חוב למועצה בגובה 85,000 ₪, עובדה שאין בה ממש והמהווה גם פרסום לשון הרע.

הקלטה של השידור וכן תימלולו הוגשו לתיק ולא היו שנויים במחלוקת.

4.התביעה שבפנינו הוגשה תחילה בבית משפט השלום בחדרה כנגד ראש המועצה, מר עז אלדין עמאש (להלן "הנתבע " או "ראש המועצה"), ובהמשך הסכימו התובעת והנתבע על תיקון התביעה והוספת המועצה כנתבעת מס' 2.

בעקבות בקשה מוסכמת של הצדדים להעברת הדיון לבית הדין לעבודה, העביר בית משפט השלום בחדרה את התביעה לבית הדין כאן.

5.בתביעתה טוענת התובעת, כי יש לחייב את הנתבעים בפיצוי התובעת ללא הוכחת נזק בסך 100,000 ₪ וזאת בגין פרסום לשון הרע בניגוד לחוק איסור לשון הרע התשכ"ה-1965 (להלן "חוק איסור לשון הרע"), ובגין הפרת חוק הגנת הפרטיות התשמ"א –1981 (להלן "חוק הגנת הפרטיות").

6.הצדדים חלוקים בשאלה האם בנסיבות העניין מדובר בפרסום לשון הרע ובפגיעה בפרטיות התובעת, וכן קיימת מחלוקת בשאלה האם קיימת לתובעת עילת תביעה כנגד הנתבע, באופן אישי ו/או כנגד המועצה.

7.ביום 1.2.17 נשמעו בפנינו ראיות והצדדים נדרשו להגיש סיכומים.

הנתבע לא הגיש סיכומים מטעמו ואף לא הגיב לבקשת התובעת למחיקת כתב הגנתו עקב כך.

עיקר טענות הצדדים

8.טוענת התובעת, כי בהיותה דתית ובת העדה המוסלמית המתגוררת בכפר מיעוטים קטן, חוותה ביזוי והשפלה מדבריו של ראש המועצה, אשר חשף במהלך הריאיון ברדיו את שמה הפרטי- כאשר שמה כלל אינו נפוץ בקהילה וניתן לזהות כי מדובר בה. הנתבע חשף את פרטי שכרה, ציין כי יש למועצה זכות לעקל 25% משכרה, ואף טען כי קיים לה חוב בסך 85,000 ₪. לטענתה, לא האזינה לשידור בזמן אמת ואולם, חברים ומכרים שלה התקשרו אליה בסערת רגשות ביחס לאמור בשידור לגביה, וענייניה הפרטיים הפכו ל"שיחת היום" בכפר.

9.לטענת התובעת, הנתבעים פגעו בפרטיותה, ללא הסכמתה והפרו את הוראות חוק הגנת הפרטיות.

כמו כן, אמירות הנתבע מהוות פרסום לשון הרע כמשמעו בחוק איסור לשון הרע וכי רמיסת כבודה כמתואר אף מהווה פגיעה בערכים אשר הותוו בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

10.לטענתה, דברי הנתבע אינם אמת והוא אף לא נקט באמצעים סבירים לפני הפרסום על מנת להיווכח אם מדובר באמת, שכן חובה מגיע לכל היותר לסכום של 2,683 ₪ ובוודאי לא לסכום של 85,000 ₪ כפי שנטען.

לטענתה, הנתבע עשה זאת ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק, או בשוויון נפש לאפשרות גרימת הנזק, והייתה לו כוונה של ממש להרע לה ולהזיק לה, תוך כדי נקמנות שביסודה עומדת יריבות פוליטית או במטרה להראות לקהל הבוחרים בו את אסרטיביות גביית החובות בה נוקטת המועצה שעה שהוא עומד בראשה.

11.טוענת התובעת, כי יהיה זה נכון לחייב את ראש המועצה באופן אישי על אמירותיו ו/או מעשיו שכן פעל משיקולים זרים תוך כדי אינטרס אישי באופן שאינו מקים חסינות.

12.באשר למועצה טוענת התובעת, כי מאחר וראש המועצה עשה את המעשה תוך כדי מילוי תפקידו כראש מועצה, יש לייחס לפתחה של המועצה את החבות ו/או האחריות לאמירותיו.

לטענתה, האירוע הנטען אירע כתוצאה ממעשי/או מחדלי המועצה ו/או מרשלנותה ו/או חוסר זהירות של המועצה ו/או כתוצאה מרשלנות ו/או חוסר זהירות של מי ממנהליה או שלוחיה ו/או בעלי חוזה עימה, אשר המועצה אחראית למעשיהם או למחדליהם באופן ישיר ו/או שילוחי.

13.לטענת ראש המועצה בכתב הגנתו, התבקש בתוקף תפקידו להציג בשידור את עמדת המועצה ולהגיב לידיעה שפורסמה בשידור ולדברי ב"כ התובעת שציינה עוד קודם לכן פרטים מזהים של התובעת.

לטענתו, פעל בכל הפעולות המתוארות בכתב התביעה כראש מועצה ולא כאדם פרטי. לטענתו, לא יזם את הריאיון ברדיו, אלא, פנו אליו וביקשו לקבל את עמדת המועצה.

לטענתו, לא היה מעולם בינו ובין התובעת סכסוך אישי.

14.ראש המועצה טוען, כי לא הייתה בדברים לשון הרע או פגיעה בצנעת הפרט של התובעת. התיק שנוהל בבית הדין לעבודה נוהל בדלתיים פתוחות ופתוח לעיני כל אדם. לפיכך, הפרטים החסויים להם טוענת התובעת הינם למעשה גלויים וחשופים בפני כולי עלמא ואינם פרטים חסויים שחוק הגנת הפרטיות חל עליהם.

15.לטענתו, דין התביעה כנגדו להידחות על הסף מחמת חסינות ראש מועצה מקומית, שכן פעל בתור אורגן של המועצה, ייצג את המועצה והתגונן בשם המועצה.

16.המועצה מכחישה כל ניסיון מטעם התובעת לייחס לה כל מעשה או מחדל אשר גרם לנזקיה הנטענים של התובעת בכתב תביעתה. המועצה אף מכחישה כל ניסיון מטעם ראש המועצה לגלגל את האחריות בגין מעשיו ו/או מחדליו האישיים לפתחה של המועצה.

17.טוענת המועצה, כי אין בטענות כתב התביעה כל טענה כנגד המועצה שיש בה כדי לבסס מי מעילות התביעה.

לטענתה, הנתבע לא פעל במסגרת תפקידו עת התראיין לרדיו בעניינה של התובעת ואין לה למעשה כל שליטה עליו (וודאי שלא במהלך שידור חי ברדיו). המניע שעמד מאחורי פעולתו, הוא קידום ענייניו הפוליטיים וניצול הרייטינג הגבוה.

18.לטענתה, היא אינה חבה במעשיו אף בהתאם לסעיף 13 לפקודת הנזיקין שכן היא לא הרשתה את המעשה והמעשה לא נעשה תוך כדי עבודתו של הנתבע. יתרה מכך, הנתבע אינו מהווה עובד של המועצה, אלא נבחר ציבור, הנבחר על פי הדין והוא אינו נתון לשליטה של המועצה.

לטענתה, עסקינן בנתבע שהינו בעל ניסיון ספציפי ומוכח בענייני לשון הרע שכבר נתבע אישית בתביעות מסוג זה.

19.עוד טוענת המועצה, כי אי פנייתו של הנתבע לבעלי התפקידים במועצה, חרף היות העניין באחריותם, מהווה סטייה חמורה מהתנהגות ראויה של ראש מועצה. לטענתה, אין זה מתפקידו של הנתבע להתראיין בעניין שנמצא בהליכים משפטיים.

20.לטענתה, בכדי להוכיח קיומה של אחריות שילוחית, על התובעת להוכיח את קיומה של עצם השליחות למעשה וכי הדבר נעשה למען השולח ושני הדברים לא הוכחו על ידה.

לטענת המועצה, הן התובעת והן ראש המועצה לא פעלו בעניין כדין. התובעת לא פעלה על פי תקנה 2 לתקנות הנזיקין (אחריות עובדי ציבור) ולא מסרה הודעה על הגשת התביעה כנגד הנתבע ליועץ המשפטי למועצה והנתבע כלל לא הגיש בקשת חסינות.

לטענתה, לא חל על מעשי ראש המועצה כל חיסיון מכוח סעיפים 7א' – 7ג' לפקודת הנזיקין.

21.לגופו של עניין טוענת המועצה, כי לא התקיימה עוולה מכוח לשון הרע. לטענתה, לא נאמר דבר בגנותה של התובעת. בנוסף טוענת היא, כי לא נפגעה פרטיותה של התובעת. לטענתה, באת כוחה של התובעת הייתה זו שיזמה את הריאיון כך שלא ניתן לטעון כי אותם פרטים שנחשפו נחשפו ללא הסכמת התובעת.

עוד טוענת המועצה, כי מדובר ב"מעשה של מה בכך" שאינו מקים זכות תביעה אזרחית או פלילית.

22.טוענת המועצה, כי פסק הדין שניתן בתיק סע"ש 30160-04-13 הינו פסק דין אשר הביא את כל המחלוקות שבין התובעת למועצה לידי סיום והתובעת מנועה מלתבוע את המועצה מכוח אותו עניין (מעשה בית דין).

הכרעה

23.להלן נדון בשאלה האם מדובר בפרסום שיש בו משום פגיעה בפרטיות ו/או לשון הרע. ככל שתהא מסקנתנו חיובית, נדרש לשאלת החבות.

24.טרם נפתח בדיון, להלן יובאו החלקים הרלבנטיים מן הריאיון (ההדגשות הוספו).

בפתח הריאיון אמר הקריין כך:

"תביעה נגד מועצה מקומית ג'סר אלזרקא בגין קיזוז סכומים ממשכורתה של עובדת במועצה ללא הסכמתה וזאת לתשלום חובות מים וארנונה. מעמותת קו לעובד מצטרפת אלינו עכשיו עו"ד ג'דיר ניקולא, יצטרף אלינו בהמשך גם ראש המועצה..."

הקריין פונה לעו"ד ניקולא ואומר:

"את מקו לעובד ופקידה זו פנתה אלייך בתלונה ואת כמובן מייצגת אותה, מה העניין בדיוק?"

עו"ד ניקולא משיבה:

"אנחנו מדברים על עובדת שהיא פקידה, מזכירה בבית ספר ששייך למועצה..."

בהמשך הדברים מתייחסת עו"ד ניקולא לשכרה של העובדת:

"אנחנו מדברים על עובדת שבמהלך 3 שנים, בהתחלה זה היה 400 ₪ והקיזוז האחרון הגיע ל- 1200 ₪, 20% מהמשכורת שלה קוזזה..."

בהמשך מועלה לשידור ראש המועצה ואומר:

"...לא ניתן לקזז מהשכר של עובד ללא הסכמתו. כל מה שאני יודע שהגב' היאם, אם אנחנו מדברים על הגב' היאם, זה שהמועצה...במשך 4 שנים...

זה נעשה על פי הסכם בין נציגי העובדים וההסתדרות היאם לא פנתה להסתדרות...אלא הלכה לקו לעובד...

פקידה זו משתכרת כ-7000 ₪ ..."

בהמשך הריאיון, מזכירה גם עו"ד גדיר את שמה של התובעת, וטוענת שהחוב אינו על שמה של התובעת אלא על שם בעלה וכי החוב סולק ולמרות זאת ממשיכה המועצה בקיזוז מהשכר.

בתגובה לכך ענה ראש המועצה:

"מולי יש מצב חשבון יתרות, החובות שלה היום 85 אלף שקל.. החובות שלה 85 אלף שקל...בשמה, בשם בעלה, היא גרה עם בעלה..."

25.מהאמור עולה, כי שמה של התובעת נחשף ע"י ראש המועצה, וכן גובה חובותיה הנטענים של התובעת למועצה.

ראש המועצה אף חשף באופן מפורש את שכרה של התובעת, אם כי, גם מדברי עו"ד ניקולא עוד קודם לכן, ניתן להסיק את שיעור שכרה של התובעת, כאשר ציינה כי מהשכר קוזזו 1200 ₪ המהווים 20% מהשכר, כך נטען.

התביעה בגין הפרת חוק הגנת הפרטיות

26. "הזכות לפרטיות היא מהחשובות שבזכויות האדם בישראל. היא אחת החירויות המעצבות את אופיו של המשטר בישראל כמשטר דמוקרטי (בג"ץ 6650/04 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בנתניה, פסקה 8 [פורסם בנבו] (14.5.2006) (להלן: עניין פלונית)). ממועד קבלתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אף מוקנה לה מעמד חוקתי (סעיף 7 לחוק היסוד). ..."

(ע"א 8825/03 שירותי בריאות כללית נ' משרד הבטחון, פסקה כ"א [פורסם בנבו] (11.4.2007)).

27.איסור הפגיעה בפרטיות מעוגן בחוק הגנת הפרטיות.

סעיף 1 לחוק זה קובע כי "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו".

28.סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות קובע מהי פגיעה בפרטיות:

"פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה:

(1)בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת;

...

(11)פרסומו של ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, לרבות עברו המיני, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד."

29.התובעת לא הפנתה בכתבי טענותיה לאיזה מחלופות סעיף 2 לחוק, אולם, דומה כי החלופה הרלוונטית ביותר לענייננו היא "פרסומו של ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם" שבסעיף 2(11).

30.לשם תיחומה של התיבה "עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם" יש לבאר שני עניינים: ראשית, מהו עניין הקשור ב"צנעת החיים האישיים", שנית, האם המידע שפורסם אכן מאפשר לזהות "אדם".

(ע"א 1697/11 א. גוטסמן אדריכלות בע"מ נ' אריה ורדי )

31.בע"א 439/88 רשם מאגרי המידע נ' משה ונטורה, מח(3) 808, נפסק כי על הביטוי "ענייניו הפרטיים של אדם", תחול פרשנות מרחיבה:

"אין ליתן פירוש מצמצם לדיבור "עניינים פרטיים של אדם" בסעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות. דיבור זה מתייחס לכל מידע הקשור לחייו הפרטיים של אותו אדם, לרבות שמו, כתובתו, מספר הטלפון שלו, מקום עבודתו, זהות חבריו, יחסיו עם אשתו ועם יתר חברי משפחתו וכדומה."

32.בית המשפט העליון קבע בפרשת "מורדוב" כי נתונים על משכורת נכללים במסגרת הזכות לפרטיות (בג"ץ 4402/91 בן ציון מורדוב נ' ראש עיריית-תל-אביב-יפו, מר שלמה להט, פ"ד מו(3) 085, 87).

פרטים החושפים מידע אודות הכנסותיו ומצבו הכלכלי של אדם פורשו כנמנים על "ענייניו הפרטיים" של אדם ( עע"ם התנועה לחופש המידע נ' מד"י, פד"י ס"ג(1) 284). הצגת תלושי משכורת ומידע בנקאי לגבי הכנסותיו ורכושו של אדם חוסים אף הם תחת הגנת הפרטיות (בע"מ 3542/04 סלס נ' סלס ).

33.באשר לדרישת הזיהוי נקבע:

"נוסחו של סעיף 2(11) לחוק הגנת הפרטיות מלמדנו כי על-מנת שפרסום של עניין יהווה פגיעה בפרטיות, יש להוכיח כי המידע שפורסם מאפשר זיהויו של אדם. מתי תמצי לומר כי מידע שפורסם אכן מאפשר לזהות אדם, כך שאמנם קמה פגיעה בפרטיותו? בתמצית, נראה כי התשובה היא כי לא תקום פגיעה בפרטיות מקום שבו דרישת ה"זיהוי" אינה מתקיימת, היינו: ככל שאדם סביר לא יכול לקשור בין המידע שפורסם לבין אדם ספציפי... "

(ע"א 1697/11 א. גוטסמן אדריכלות בע"מ נ' אריה ורדי )

34.מתמליל השידור שהוצג בפנינו עולה, כי הנתבע חשף במהלך השידור הישיר בתכנית הרדיו הן את שמה של התובעת, באופן המאפשר את זיהויה, את משכורתה והן את גובה חובותיה למועצה, וזאת מבלי להיכנס בשלב זה לשאלה האם היה אמת בנתון שפורסם.

חובותיה למועצה וגובה שכרה של התובעת הינם נתונים שחשיפתם מהווה פגיעה בפרטיות התובעת.

ציון שמה של התובעת, לאחר שנאמר כי מדובר במזכירת בי"ס בכפר מאפשר ללא כל ספק את זיהויה.

35.אין לקבל את טענת הנתבע, כי עורכת הדין של התובעת היא זו שחשפה את פרטי התובעת באופן המאפשר זיהוייה עוד בטרם הועלה לשידור. עיון בתמליל השיחה מעלה, כי הראשון שחשף את שמה של התובעת הוא הנתבע ולא עורכת הדין ניקולא.

עורכת הדין ציינה כי מדובר בעובדת מועצה, מזכירת בי"ס, אולם אין להסיק מכך שמדובר דווקא בתובעת.

36.עוד אין לקבל את עמדת הנתבע לפיה, אין מדובר בפגיעה בפרטיות התובעת מאחר והפרטים שחשף הינם פרטים שנחשפו בהליך שנדון בבית דין לעבודה אשר נוהל בדלתיים פתוחות.

בפסק הדין שניתן ביום 7.1.15, לאחר הריאיון נשוא תביעה זו שבפנינו, כלל לא פורטו פרטי שכרה של התובעת ואף לא גובה החוב בו היא חייבת.

37.לטענת המועצה, מאחר ובאת כוחה של התובעת הייתה זו שיזמה את הריאיון, לא ניתן לטעון כי אותם פרטים שנחשפו נחשפו ללא הסכמת התובעת.

סעיף 3 לחוק הגנת הפרטיות מגדיר הסכמה כ"הסכמה מדעת, מפורשת או מכללא".

"יש להיזהר ולא להפעיל את הכוח המצדיק של ההסכמה על מקרים בהם ברור כי אין הסכמה ממש והשימוש בהסכמה הוא לכן קונסטרוקטיבי ופיקטיבי" (רות גביזון "איסור פרסום הפוגע בפרטיות" זכויות אזרח בישראל – קובץ מאמרים לכבוד חיים ה. כהן, 177, 199 (1982)).

התובעת כלל לא ידעה על העלאת הנושא בכלל ועניינה בפרט לשידור ציבורי כך שלא ניתן לומר כי הסכימה לכך בכל דרך שהיא.

עו"ד ניקולא לא נחקרה באשר לידיעתה או הסכמתה של התובעת על העלאת הנושא לשידור. מכאן, אין מדובר בעניינו במתן הסכמה ויש לדחות טענת הנתבעת.

38.באשר לפגיעה שנגרמה לתובעת, העידה התובעת כי חברים ומכרים התקשרו אליה בסערת רגשות ביחס לאמור בשידור והתובעת פרצה בבכי, הייתה מוכת הלם ונבהלה. התובעת חיפשה את דו"ח היתרות בעניין חובה למועצה, לא האמינה כי זהו חובה ופחדה ש"תופרים לה תיק". ענייניה הפכו לשיחת היום והיא חוותה ביזוי והשפלה.

עדת התובעת גב' נהאד כנעאן שעדותה עשתה עלינו רושם מהימן העידה אף היא כי עניינה של התובעת הפך לשיחת היום בכפר, דובר על חובה של התובעת, עניין שנהוג להסתיר ולהתבייש בו, ועל מערכת היחסים בינה ובין בעלה שכן, כשיש נשים עם חובות זה מלמד על בעיות במשפחה.

חשיפת שכרה של התובעת וחובותיה למועצה אינה על כן עניין של מה בכך ומהווה פגיעה בפרטיות המקימה בנסיבות העניין זכות תביעה.

39.אף לא שוכנענו כי לנתבע עומדת הגנה מההגנות שמנויות בסעיף 18 לחוק.

מחקירתו של הנתבע עולה, כי היה אדיש לאפשרות של פגיעה בתובעת.

40.סעיף 29א(ב)(1) לחוק קובע: "במשפט בשל עוולה אזרחית לפי סעיף 4, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, בלא הוכחת נזק"; וסעיף 29א(ב)(2) קובע: "במשפט כאמור בפסקה (1) שבו הוכח כי הפגיעה בפרטיות נעשתה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור באותה פסקה, בלא הוכחת נזק".

לא הוכח כי הדברים נאמרו ע"י ראש המועצה בכוונה לפגוע, אלא תוך זלזול ואדישות לצנעת הפרט של התובעת. בנסיבות העניין מוצאים אנו לפסוק לתובעת בשל הפרת זכותה לפרטיות בניגוד לחוק הגנת הפרטיות פיצוי בסך של 15,000 ₪.

התביעה לפי חוק איסור לשון הרע

41.סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר "לשון הרע" כך:

1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו,

במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;

42.כדי לבחון אם ביטוי מסוים עולה כדי לשון הרע עלינו להתחשב באופן שבו נתפס הביטוי בעיני אדם סביר. מבחן זה הוא מבחן אובייקטיבי שמתמקד בשאלה כיצד אדם רגיל היה מבין את הפרסום. חופש הביטוי מחייב שלא לדקדק בציציותיו של הפרסום הפוגע. השאלה איננה אפוא מה הכוונה שמאחורי הפרסום, אלא מהו "המסר עימו היא מותירה את הצופה" (ר' ע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא (2) 287, 301-300 (1977) (להלן: עניין חברת החשמל),ע"א 256/57 אפלבוים נ' בן גוריון פ"ד יד 1205, 1215 (1960); לשון הרע: הדין המצוי והרצוי, בעמ' 229-228).

43.את בחינת השאלה אם פרסום פלוני מהווה לשון הרע יש לערוך ב-4 שלבים: בשלב הראשון יש לבחון אם מה שפורסם עולה כדי "פרסום" במובנו של מונח זה בחוק לשון הרע; בשלב השני יש לבחון אם מה שפורסם מהווה "לשון הרע" כאמור בחוק זה, וזאת לפי משמעות הפרסומים בהקשר אובייקטיבי, קרי: לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר; בשלב זה יש גם לקבוע האם על פי תכלית החוק ואיזונים חוקתיים שונים יש להטיל אחריות בגין הביטוי. ככל שנמצא כי "פורסם" דבר מה המהווה "לשון הרע", יש להוסיף ולבחון בשלב השלישי את תחולתן של ההגנות השונות הנזכרות בחוק, שיש בכוחן לשלול את אחריותו של המפרסם בלשון הרע. אם לא קמות הגנות מסוג זה, בשלב הרביעי והאחרון ייקבע הסעד המתאים בנסיבות העניין.

44.השאלות הראשונות שיש לבחון, בהתאם לשני השלבים הראשונים שפורטו לעיל, הינן מהם הדברים שאמר ראש המועצה על התובעת במהלך הריאיון; מה המשמעות העולה מהם לפי מבחן אובייקטיבי; והאם הינם מהווים לשון הרע כהגדרתה בחוק.

ונציין, כי על מנת לקבוע כי מדובר ב"לשון הרע" אין צורך להשתכנע כי התובעת הושפלה או בוזתה בפועל אלא די בכך שהפרסום עלול היה להביא לתוצאה כזו; אף אין רלוונטיות לכוונת המפרסם (עניין נודלמן).

45.עיון בתמליל מעלה, כי ראש המועצה ציין מפורשות, בשידור חי ברדיו, באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי לתובעת ולבעלה חוב למועצה בסך 85,000 ₪.

אין ספק, כי פרסום ברבים על חוב של אדם מהווה השפלה או ביזוי או עלול לגרום לכך. לאור האמור, אמירת ראש המועצה במהלך שידור ברדיו, אליו חשופים כל תושבי הכפר בו מתגוררת התובעת, כי לתובעת חוב בסך 85,000 ₪ מהווה "לשון הרע" כמשמעותה בסעיף 1 לחוק.

46.האם חלה אחת ההגנות הקבועות בחוק ?

חוק איסור לשון הרע קובע בסעיפים 14-15 לו, הגנות הפוטרות את המפרסם מאחריות בגין לשון הרע בנסיבות שונות.

סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע כי "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

הגנה זו מתבססת על הנחה כי בפרסומים מעין אלו יש תועלת חברתית ותרומה לדיון הציבורי; בנוסף לכך ההצדקה להגן על פגיעה בשם טוב נחלשת כאשר מדובר בדברי אמת. על נתבע המבקש להיבנות מהגנה זו להוכיח לפיכך שני נדבכים מצטברים - האחד, כי פרסומיו היו "אמת"; השני, כי היה בפרסומים אלו "עניין ציבורי".

אשר לחלקה השני של ההגנה - "עניין ציבורי" - חלק זה נבחן כשאלה ערכית, "הבוחנת האם קיים אינטרס חברתי המצדיק הכשרת פרסום פוגעני שיש בו לשון הרע... שאלה זו מושפעת ממדיניות שיפוטית, ועניינה הוא נורמטיבי, בעל מימד אובייקטיבי, הנבחן על רקע נסיבות המקרה" ( ר' דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס פ"ד נב (3)1 (1998)).

47.אשר להגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע - היסוד המשותף לכולן הינו כי הנתבע ביצע את הפרסום מושא ההליך בתום לב, ובלבד שמתקיימת במקביל לכך אחת הנסיבות המנויות בסעיפי המשנה של הסעיף. את תום הלב הנדרש יש לבחון הן בהתייחס לאינטרסים הרלוונטיים לסעיף המשנה הנדון והן בהתייחס להקשר של יחסי עבודה על מאפייניהם הייחודיים, כאשר חובת תום הלב מערבת אלמנטים סובייקטיביים ואובייקטיביים כאחד . יש להזכיר בהקשר זה את החזקות המנויות בסעיף 16 לחוק איסור לשון הרע, הקובע כדלקמן:

"(א)הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15, ושהפרסום לא חרג מגדר הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.

(ב)חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב, אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

(1)הדבר שפורסם לא היה אמת, והוא לא האמין באמיתותו;

(2)הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא, אם לא;

(3)הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15".

48.הנתבע טוען כי הסתמך על תדפיס מצב חשבון שקיבל מהגזבר בנוגע למצב החשבון של התובעת ובעלה. (ראה סעיף 9 לתצהירו).

תדפיס זה, עליו מתבסס התובע, לא הוצג בפנינו ואף הגזבר לא הובא להעיד כדי לתמוך בטענה זו. הדבר פועל לחובת הנתבע.

יש להניח, כי ככל שהיה בידי ראש המועצה תדפיס כלשהו המאשר כי חובה של התובעת בעת ההיא עמד על 85,000 ₪ היה מציגו בפנינו, או לפחות מצביע על מאמצים שעשה על מנת להשיגו.

מחקירתו של ראש המועצה בפנינו עלה, כי לא בדק האם הפרטים שלכאורה נמסרו לו על ידי הגזבר נכונים:

"ש.אתה בדקת מה הפרטים ?

ת.אני לא גזבר המועצה. "

מתדפיס מצב יתרות שהוצג על ידי התובעת עולה כי חובה נכון לתאריך 7.5.13 עמד על 2,641 ₪ בלבד.

בהליך התביעה בתיק סע"ש 30160-04-13 טענה גם המועצה בכתב ההגנה שהוגש ביום 29.5.13, כי חובה של התובעת הינו 2,683 ₪ בלבד.

49.ראש המועצה לא הוכיח כי הסתמך על מידע שקיבל מהגזבר שעה שציין כי לתובעת חוב בסך 85,000 ₪, או כי בדק נכונותו וחוב בשיעור זה אינו מתיישב עם הנתונים שהוצגו בפנינו.

איננו מקבלים על כן את טענת הנתבע של "אמת דיברתי".

50.זאת ועוד. לא הוכח בפנינו כי הנתבע אמר הדברים בכוונה לפגוע בתובעת אולם גם לא שוכנענו כי ראש המועצה ביצע את הפרסום מושא ההליך בתום לב.

מחקירתו בפנינו עלה, כי ביקש לעשות לעצמו יחסי ציבור ולמעשה ביקש להוכיח כי המועצה שהוא עומד בראשה עושה הכל על מנת לגבות חובות.

ראש המועצה ציין מפורשות בעדותו:

"מותר לי לעשות לעצמי פרסום חינם ברדיו. זה יחסי ציבור. יש לתוכנית רייטינג גבוה."

הנתבע קשר את עניינה של התובעת לחובות של עובדים בגובה 2 מיליון, על אף שהקריין אמר לו שלא "לערבב נושאים":

"ש.אתה מדבר על חובות עובדים על סך של כ 2 מיליון ₪.

ת.נכון.

ש.הקריין אומר לך "בוא נתמקד, לא רוצים לערבב נושאים..." למה אמר את זה?

"ת.כי אני בכל שידור מנצל את הבמה ומדבר על המועצה, על דברים שאני עושה והולך לעשות. רציתי להסביר על מצב המועצה. הוא מכיר אותי ואמר לי להתמקד. "

51.לאור האמור לעיל, אנו קובעים כי הנתבע אמר את האמירה המיוחסת לו כלפי התובעת שלא בתום לב וזו עולה כדי לשון הרע.

52.סעיף 7 א לחוק איסור לשון הרע קובע כך:

(א) ...

(ב)במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.

(ג)במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק.

53.לא נטען בפנינו לנזק ממוני.

לאחר ששקלנו כלל נסיבות העניין, בהתחשב קלות הראש בה נהג הנתבע באשר לפרסום, להיקפו (בשידור רדיו) ובכך שראש המועצה כלל לא התנצל על דבריו (ר' עמ' 29 לפרוטוקול), באנו לכלל מסקנה כי התובעת זכאית לפיצוי ללא הוכחת נזק בסכום של 15,000 ₪.

האם עומדת לתובע חסינות כעובד ציבור?

54.משלא הגיש הנתבע סיכומים מטעמו, הרי שניתן ליתן כנגדו פסק דין ואין למעשה צורך להידרש לטענה זו.

ואולם, לא נפטור עצמנו וגם לגופו של עניין, דין התביעה כנגד הנתבע להתקבל, ונבהיר.

55.סעיף 7א' לפקודת הנזיקין, שעניינו "חסינות עובד הציבור", קובע:

"(א)לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור..."

סעיף 7ג' לפקודת הנזיקין, הדן ב"תובענה נגד עובד רשות ציבורית", קובע:

"(א)הוגשה תובענה נגד עובד רשות ציבורית על מעשה שנעשה בעת מילוי תפקידו כעובד הרשות הציבורית, רשאים הרשות הציבורית או העובד לבקש, בתוך תקופה שתיקבע בתקנות, כי בית המשפט יקבע שמתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א לגבי מעשה העובד, אם נעשה המעשה; הוגשה בקשה כאמור, תצורף הרשות הציבורית להליך, אם לא צורפה אליו כנתבעת, ובית המשפט יקבע האם התקיימו תנאי החסינות לפי סעיף 7א.

(ב)קבע בית המשפט כי התקיימו תנאי החסינות לפי סעיף 7א, תידחה התובענה נגד עובד הרשות הציבורית, ויחולו הוראות סעיף 7ב(ב), בשינויים המחויבים; קבע בית המשפט שעובד הציבור עשה את המעשה שלא תוך כדי מילוי תפקידו – תידחה התובענה נגד הרשות הציבורית.

(ג)בית המשפט יחליט בבקשת הרשות הציבורית או העובד כאמור בסעיף קטן (א), לאלתר."

56.ההליכים לביצוע הוראות הסעיפים 7א' – 7ג' לפקודת הנזיקין, הוסדרו בתקנות הנזיקין (אחריות עובדי ציבור), התשס"ו-2006, שהותקנו מכח סעיף 7(ה) לפקודה.

נקבע כי עובד רשות ציבורית רשאי להגיש בקשה להכרה בחסינות, כאשר הוא נתבע על מעשה שעשה בהיותו עובד ציבור, וזאת כפי שנקבע בתקנה 9 לתקנות:

"9.בקשת רשות ציבורית או עובד רשות ציבורית לפי סעיף 7ג(א) לפקודה, כי בית המשפט יקבע שמתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א לפקודה, תוגש לבית המשפט בתוך 30 ימים מהיום שבו הומצא כתב התביעה לרשות הציבורית או לעובד הרשות הציבורית, לפי הענין; העתק הבקשה יומצא לבעלי הדין".

57.במקרה שלפנינו, לא הוגשה בקשה כנדרש.

טענת החסינות נטענה אך במסגרת כתב ההגנה, ולא הוגשה כל בקשה מסודרת ועצמאית כמתחייב מתקנות סדרי הדין תוך תמיכתה בתצהיר מפורט של הנתבע. מטעם זה לבדו יש לדחות את טענת החסינות שהעלה הנתבע.

58. למעלה מן הצורך, המועצה אינה נוטלת על עצמה כל חבות בעניין שבפנינו וטוענת כי הנתבע לא פעל במסגרת תפקידו עת התראיין לרדיו בעניינה של התובעת וכי המניע שעמד מאחורי פעולתו, הוא קידום ענייניו הפוליטיים וניצול הרייטינג הגבוה. לטענתה, היא אינה חבה במעשיו אף בהתאם לסעיף 13 לפקודת הנזיקין שכן היא לא הרשתה את המעשה והמעשה לא נעשה תוך כדי עבודתו של הנתבע.

59.ברע"א 775/11 אברהם פקלסר נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל נקבעה ההלכה מפי כבוד השופטת א' חיות ולפיה:

"ככל שהבקשה להכרה בחסינות מוגשת על-ידי הרשות הציבורית והתובע אינו מתנגד לה, כי אז מדובר בהחלטה פשוטה יחסית הנסמכת בעיקרה על נכונותה של הרשות הציבורית ליטול על עצמה את הסיכון שתחויב לבדה בפיצוי הניזוק ועל הסכמת הצדדים. כמו כן דומה כי גם כאשר התובע אינו מסכים לבקשה אך זו מוגשת על-ידי הרשות הציבורית הסבורה כי מתקיימים באותו המקרה התנאים הנדרשים להכרה בחסינות כי אז רשאי בית המשפט להניח כנקודת מוצא שהתנאים התקיימו והנטל יעבור אל התובע להראות מדוע אין לקבל את עמדתה של הרשות בעניין זה.. שונה המצב באותם המקרים אשר בהם מבקש עובד הרשות הציבורית להכיר בחסינותו אך הרשות הציבורית סבורה כי אין לכך מקום. במקרים כאלה נראה כי הנטל הוא על העובד להראות כי תנאי החסינות מתקיימים, על מנת שבית המשפט יוכל לקבל החלטה בדבר הכרה בחסינותו".

בקשה כאמור לא הוגשה והנתבע אף לא טרח להגיש סיכומים.

לאור האמור, ולאור התנגדות הנתבעת לקבל עליה חבות למעשי הנתבע, יחויב הוא באופן אישי בחיובים שנקבעו בפסק דיננו לעיל.

60.באשר לחבותה של המועצה הנתבעת, התובעת הודתה בחקירתה כי אין לה כל טענה כנגד המועצה.

התובעת נשאלה מפורשות בחקירתה האם יש לה משהו נגד המועצה בתיק זה והשיבה: "לא."

לאחר מכן, ציינה, כי הנתבע הוא זה שביקש לצרף את המועצה כנתבעת.

61.זאת ועוד.

סעיף 13 לפקודת הנזיקין, מטיל אחריות שילוחית על המעביד, וקובע כי המעביד "חב על מעשה שעשה עובד שלו תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור".

אמנם, מקובל עלינו כי הנתבע התראיין לרדיו מתוקף תפקידו כראש מועצה, ואולם, מכאן ועד לייחוס אחריות למועצה על הפרסום הפוגע המרחק רב.

גם אם הוסמך הנתבע לדבר בשם המועצה, בוודאי שלא הוסמך הוא לפגוע בפרטיותה של עובדת במועצה או להפיץ אודותיה מידע שגוי המהווה לשון הרע.

הנתבע הודה כי ישנה הקפדה על הגנת פרטיות ומניעת לשון הרע וכי המועצה נותנת הסברים בנושאים אלה לעובדיה. הנתבע אף התרברב וטען כי למד משפטים וכי הוא יכול לכתוב על כך ספר.

בנסיבות אלו אין לייחס למועצה אחריות למעשיו של הנתבע שהם נשוא תביעה זו.

לאור האמור, התביעה כנגד המועצה – נדחית.

לסיכום

62.על הנתבע לפצות התובעת בגין הפרת חוק הגנת הפרטיות וחוק איסור לשון הרע בסך כולל של 30,000 ₪ שישולם תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.

התביעה כנגד המועצה הנתבעת 2 , נדחית.

כמו כן ישלם הנתבע לתובעת ולנתבעת 2 הוצאות משפט בסך 1000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ לכל אחת.

התשלום יבוצע תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.

63.פסק הדין יישלח בדואר רשום עם אישור מסירה.

64.לצדדים זכות ערעור על פסק הדין תוך 30 יום מקבלתו לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים.

ניתן היום, ט' אב תשע"ז, (01 אוגוסט 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.