אבינו נ' המועצה הדתית רעננה ואח'

1.עניינה של התביעה לפנינו, עתירתו של התובע לתשלום פיצויי פיטורים, פדיון חופשה וימי מחלה ולמענק שנים עודפות.

 

2.התובע הועסק על ידי המועצה הדתית רעננה מיום 1.8.75 ועד לפרישתו לגמלאות ביום 1.3.13.

 

ההליך והעדויות

 

3.במסגרת ההליך הוגש תצהירו של התובע ותע"צ של הרב פרץ, הרב הראשי של רעננה.

 

 

 

 

 

מטעם המועצה הדתית הוגש תצהירו של מר אריה פרידמן, יו"ר המועצה

הדתית מ 14.5.14.

 

מטעם המדינה הוגש תצהירו של מר משה דגן, מנהל אגף משאבי אנוש (מועצות דתיות) במשרד לשירותי דת.

 

4.במעמד דיון ההוכחות שקוים לפנינו נחקרו התובע והמצהירים.

משלא התייצב נותן תעודת עובד הציבור להיחקר, ונוכח התנגדות הנתבעות, הוחלט כי זו תישאר בתיק, ומשקלה הראייתי יוכרע בפסק הדין.

 

5.באי כוח הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

 

טענות התובע

 

6.על הצדדים חל הסכם קיבוצי ארצי מיום 6.9.88 אשר מסדיר מזה שנים את

תנאי העסקתם של רבנים ובמסגרתו נקבעו הוראות סולם שכר, תנאים

סוציאליים, הנהגת שבוע עבודה בן 5 ימים, תחולת התקשי"ר ועוד.

 

ביום 9.4.95 נחתם הסכם קיבוצי נוסף, במסגרתו עודכנו בהסכמה שכרם ותנאי העסקה נוספים של רבנים. בנוסף, בסעיף 16 להסכם זה נקבע כי הוראות ההסכם הקיבוצי משנת 1988 ימשיכו לחול.

 

במרוצת השנים, ואף עד לאחרונה, יושמו הוראות ההסכמים הקיבוציים האמורים לעיל על ידי הנתבעת 1, המועצה הדתית, ואף על ידי מועצות דתיות ורשויות מקומיות אחרות שהעסיקו רבנים ללא כל קושי, הפרעה או התערבות מעשית על ידי הנתבעת 2, המדינה, וזאת כבסיס נורמטיבי המחייב להעסקת רבנים.

 

 

 

ה"מדיניות החדשה" של המדינה כפי שהיא הומצאה בחוזר מנכ"ל משרד הדתות מחודש ינואר 2014 ומוזכרת על ידי העד מטעמה, מר משה דגן בתצהירו בסעיף 16 בנוגע לתשלום פדיון חופשה שנתית ובסעיף 28 בנוגע לתשלום פיצוי בגין מחלה בלתי מנוצלים, נוצרה לאחר פרישתו של התובע. בנוסף, זו הומצאה באופן חד צדדי ובסתירה מוחלטת למוסכמות המקובלות ביחסי עבודה קיבוציים ותוך הפרה בוטה של הוראות ההסכמים הקיבוציים שהוזכרו לעיל אשר הסדירו מזה עשרות שנים את תנאי העסקתם ותנאי שכרם של הרבנים.

 

לאור התנגדות "הסתדרות העובדים כללית חדשה, ו"ארגון הרבנים הארצי בהתיישבות" לחוזר החד צדדי ובין יתר הנושאים השנויים במחלוקת, בנושא דרישת החיוב מהרבנים להגיש דיווחי נוכחות ופנייתם אל הארגונים לערכאות המשפטיות, החוזר אינו מיושם בפועל.

(החלטת נשיא בית הדין הארצי לעבודה, כב' השופט פליטמן מיום 24.2.15

עס"ק 24301-02-15 הקובע שההחלטה שנתנה על ידי ראש המותב בהליך 5891-03-14 מיום 08.4.14 עדיין בתוקף משפטי מחייב על הצדדים ומורה על המשך תשלום שכר עבודה ללא חובת דיווח נוכחות( ת/32 ו- ת/33).

 

7. הנתבעות תפקידן לפקח על עבודתו ונוכחותו של התובע. הנתבעות מילאו את

תפקידן בנושא כפי שראו לנכון לעשות ולא העלו בפני התובע במשך כל תקופת

כהונתו כל טענה, הסתייגות או תביעה בכל הקשור להתנהלותו המקצועית ו/או

הניהולית ואף לא העלו בפניו כל דרישה לדווח נוכחות.

 

בסעיף 5 להסכם הקיבוצי של רבנים משנת 1988, מוגדר ונקבע: "תפקידו של רב

נמנה עם התפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי, ותנאי עבודתו

ונסיבותיה אינם מאפשרים כל פיקוח על שעות העבודה ומנוחה שלו, כאמור

בסעיפים 30 (5) ו (6) לחוק שעות ומנוחה התשי"א 1951, ולפיכך לא יוחלו על רב

הוראות החוק כאמור, והוא לא יהיה זכאי לגמול נוסף בעד עבודתו ..."  

 

 

 

כאמור בסעיף 5 להסכם, הגדרה זו של תפקיד "רב" מהווה את הטעם לכך, שעל רב לא חלות הוראותיו של חוק שעות עבודה ומנוחה. כך למעשה, נוצר איזון לפיו מצד אחד חוק שעות עבודה ומנוחה לא חל על הרבנים, והם אינם זכאים לגמול שעות נוספות, גמול עבודה בשבתות בחגים ובמועדים, אך מצד שני – שלילת הזכאות נובעת מהגדרת תפקיד "הרב" ככזה שאינו ניתן לפקח עליו, והרבנים אכן לא נדרשו מעולם בפועל לדווח על עבודתם, אולם בפועל הם נדרשים לתפקד בשבתות וחגים בהסדרת תפילות, בר מצוות שבתות חתן וכד'.

 

יתרה מזו, חוק שעות עבודה ומנוחה מחייב מעביד לנהל פנקס בדבר שעות עבודה ומנוחה, המועצה הדתית לא העמידה לתובע כל אמצעי מכני או ידני או אחר לרשום או לדווח שעות נוכחות ואף לא דרשה ממנו לדווח את שעות עבודתו בכל דרך אחרת.

 

לפיכך, במידה והמועצה הדתית הייתה מתנהלת בתום לב ועומדת על דרישת הדיווח בזמן אמת במהלך קיומם של יחסי עבודה בין התובע והמדינה הייתה אוכפת ומפקחת על ביצוע הדיווח, הרי שלכל הפחות הנתבעות היו מחויבות להחיל את חוק שעות ומנוחה, על כל המשתמע מכך, ובכלל זה לשלם לתובע גמול כדין בגין שעות עבודה נוספות, גמול עבודה בשבת וחגי ישראל.

 

חוק הגנת השכר סעיף 24 (3) מחייב מעביד לפרט בתלושי שכר מספר ימי מחלה שנוצלו ומספר ימי חופשה שניתנו ויתרת פדיון.

 

חוק חופשה שנתית מחייב מעביד לנהל פנקס חופשה.

 

כפי שהעיד התובע בחקירה נגדית, הנתבעות לא ביקשו ממנו להעביר כרטיס נוכחות.

 

 

 

 

עדותו של התובע ודו"ח הביקורת מהווים ראיות מוצקות ומשכנעות להתנהלותה של המועצה הדתית בכל הקשור להסדרי רישום היעדרויות מפאת חופשה ומחלה ויש לה עדיף גרסת התובע בתמיכת דו"ח ביקורת של המועצה הדתית על פני עדותו של מר פרידמן שטען בחקירתו הנגדית : "אני לא מכיר את המושג של יומן העבודה שעלה כאן ...". (פרו' עמ' 14 ש' 30) זאת היות שכהונתו של מר פרידמן החלה רק לאחר פרישת התובע לגמלאות ולכן עדותו איננה יכולה לקבל משקל ראייתי הגובר על גרסת התובע ואף לא הוצגו כל ראיה שדו"ח הביקורת מוטעה.

 

ניסיונה של המדינה להעביר על כתפי התובע נטל הראייה בעניין נוכחות הינו בניגוד לדין ובניגוד לכל הגיון ובמיוחד לאור עמדתה ש"המשרד פועל כגוף מפקח על התקנים במועצות הדתיות ". (ס' 9 לתצהירו של מר דגן).

 

המדינה שתפקידה לפעול "כרגולטור" ו"גוף מתקצב" אמורה הייתה לפקח על עבודתו של התובע בזמן אמת ובין היתר על ידי מתן הוראות ברורות למועצה הדתית ואף ביצוע מעקב אחרי ביצוע ההוראות – אולם דבר שלא נעשה בפועל על ידה בכל הקשור לפיקוח על יישום הוראות.

 

מר דגן העיד כי אין ביכולתו להציג פניות למועצה הדתית בעניין קיום החוזרים וברור גם שלא פנה בכל פנייה ישירה לתובע בדרישה כלשהי לחתום על כרטיס נוכחות. ואף לא הזהיר אותו שזכויותיו תישללנה ממנו בהעדר דיווח.

 

בעת פרישתו עמדו לזכות התובע 1,130 ימי מחלה בלתי מנוצלים ונתון זה איננו במחלוקת עובדתית לאחר שאומת בתלוש שכרו, (תלוש ת/1 (ד')).

התובע הוכיח את טענתו שאכן זכאי הוא לקבל רכיב זה על פי גרסתו.

 

8. על מנת להסיר כל ספק סביר בכל הקשור למצבו הרפואי ועל מנת להוכיח את

טענתו ואף להגיע למלוא חקר האמת בסוגית ימי מחלה בלתי מנוצלים, הסכים

התובע לבקשת המועצה הדתית למתן צו לקופת חולים להמצאת תיקו הרפואי

לתיק בית הדין.

 

בהתאם לכך, הומצא מלוא תיקו הרפואי של התובע, לרבות תיעוד רפואי של התובע מילדותו ועד ערב תחילת עבודתו במועצה הדתית ואף עד פרישתו לגמלאות. גם לאחר עיון בתיקו הרפואי של התובע לא נמצאו כל ראיות לכך שהתובע נזקק לימי מחלה ואשפוזים ממושכים כלשהם, מעבר לאלו שצורפו לתצהירו של מר דגן ומסומנים ג'1 ו ג'.

 

במקרה דנן, לא ניתן לטעון שיש לחשב את המענק לפי נתונים חלקיים כי המועצה הדתית מודה שערכה רישום ימי מחלה, כפי שמעידים תלושי שכרו והתובע המציא גם את מלוא תיקו הרפואי עוד לפני תחילת עבודתו במועצה.

 

למעשה, המדינה ממציאה באופן חד צדדי מדיניות וכללים חדשים בניגוד לאמור בהסכם העבודה ועושקת את התובע. כמו כן, הטענה בדבר דאגה "לקופה הציבורית" איננה רלבנטית ואף לא נכונה כלכלית. "המדיניות החדשה" והבלתי מובנת של המדינה עלולה רק לעודד ניצול ימי מחלה.

 

תשלום פדיון ימי מחלה בלתי מנוצלים עולה למשק במספר מונים פחות מניצולם של ימי מחלה על ידי עובדים בפועל היות שבמצב של ניצול ימי מחלה רבים, יאלץ גוף מתוקצב לשלם ימי מחלה ולהיערך לממלא מקום ואף לשלם פעמיים בגין אותה משרה/עבודה, תשלום ימי מחלה ותשלום לממלא מקום.

 

לאור האמור ובמיוחד היות שאין מחלוקת עובדתית באשר ליתרת ימי מחלה שעמדו לזכותו בעת פרישתו, יש לחייב את הנתבעות בתשלום של 175,557 ₪, וזאת לפי החישוב הבא:

1,130 – ימי מחלה בתלוש שכר 3/2013 לחלק ב 30X8 ימי זכאות X 582.60 ₪ ערך יום עבודה.

 

התובע יסכם כי לאחר שהסכים לגלוי תיקו הרפואי התקבלו מלוא הממצאים המעידים על בריאותו וזאת עוד לפני תחילת עבודתו אצל הנתבעות, הממצאים מעידים על ניצול של לכל היותר של 92 יום במהלך עבודתו אצל הנתבעות.

 

הממצאים שהומצאו מעידים על בריאותו הטובה מגיל צעיר ועד פרישתו וכמובן על תקופות מחלה קצרות ללא אשפוזים, מלבד היעדרות חד פעמית של 40 יום. גם לאחר עיון מדקדק בתיקו הרפואי ואף לאור עדותו החדה בעניין לא ניתן לקבוע שניצל מעבר לאותם 92 ימים כפי שהם מופיעים בנספחים ה'1 ו ה'2 לכתב ההגנה של המועצה הדתית.

 

9. באשר למענק שנים עודפות , הבסיס לתשלום מענק שנים עודפות הינו בסעיף 39

לחוק שרות המדינה (הגמלאות) וכי יש לשלם את המענק ל"עובד שנתקיימו בו

שלושה אלה:

א.פרש מהשירות לאחר שהגיע לגיל 60.

ב.תקופת שירותו בפועל הייתה 35 שנים לפחות

ג. הוא זכאי לקצבת פרישה בשיעור המרבי, או היה זכאי לולא נסתיים שירותו בפטירתו

 

התובע בוטח בפנסיה תקציבית החל מתחילת חודש ספטמבר 1974 ועד שפרש לפנסיה החל מיום 1.3.13.

 

על פי סעיף 1 "הגדרות" לחוק שרות המדינה (גמלאות) המונח "פרישה משרות" מוגדרת "יציאה לקצבה, מוות או פיטורין", לכן אין כל מקום לקבלת טענות הצדדים ליצירת וקיום מדיניות כלשהי שעומדת בסתירה ללשונו המפורשת והפשוטה של החוק, שאיננו נזקק לשום פרשנות.

 

התובע הועסק על ידי המועצה הדתית במשך 37.58 שנים, דהיינו 2.58 שנים מעבר לשנים הקובעות (35 שנים). טרם העסקתו במועצה, הועסק התובע במשרד החינוך והתרבות, במשך 29 חודשים במצטבר (1.4.73 עד 31.3.74 סה"כ 12 חודשים, וכן חודשים 1.4.80 עד 31.8.81 סה"כ כ 17 חודשים) בתקופות אלו בוטח בפנסיה תקציבית ולא מימש את זכויותיו, לפיכך חלה רציפות זכויות על הפיצוי הכספי.

 

בהתאם לסעיף 79.1 לחוקת העבודה לעובדים ברשויות המקומיות בישראל, החלה על הצדדים, יינתן פיצוי מיוחד למי שהשלים למעלה מ 35 שנות שירות הנושאות זכות לגמלאות וממשיך לעבוד ברשות מקומית.

 

שיעור הפיצוי הינו בגובה של משכורת חודשית אחת עבור כל שנת שירות נוספת, ושיעור "משכורת" הוגדר לעניין זה כרכיבי השכר עליהם משתלמים פיצויי הפיטורים.

 

גיל הפרישה הקבוע בחוק הגמלאות ובחוק גיל הפרישה הינו 67, אך הנתבעות מבחירתן המשיכו להעסיק את התובע מעבר לגיל זה ואף מעבר לגיל 70. יודגש כי התובע לא עודכן כי לאחר שהסכים להמשך כהונתו מעבר לגיל 67 או 70 תישלל זכותו לצבור וותק למענק "שנים עודפות".

 

טענת הנתבעות שיש לשלול התשלום למענק בשל אי מילוי טופס החלת הסדר רציפות משוללת כל יסוד, היות הטופס שצורף נספח ו' לתצהירו של מר דגן הומצא שנה לאחר תחילת כהונתו של התובע והתובע לא יכול היה לדעת אודות נחיצות מילויו עוד בטרם המצאתו.

 

בנוסף, כהונת התובע לא הוארכה על דעת עצמו, אלא בבקשה מיוחדת בהסכמתו וביוזמת הנתבעות – יו"ר המועצה הדתית דאז מר בילצקי והרב הראשי של רעננה רב פרץ שביקשו מהשר לענייני דתות מר יעקב מרגי שיסכים להארכת כהונתו של התובע והשר ומנכ"ל משרדו נענו בחיוב לבקשה, (ת/33 לתצהיר התובע) ובפועל פעלו להמשיך להעסיקו מעבר לגיל 70 ועד שפרש לגמלאות בחודש מרץ 2013.

 

אשר על כן, בהתאם לחוקת העבודה התובע זכאי לפיצוי בגין כל השנים העודפות,

לרבות שנות עבודתו במשרד החינוך בסך 51,269 ₪ לפי הפרוט :

4 שנים עודפות (2.58 המועצה + 1.42 משרד החינוך) X 12,817.20 ₪ שכר עבודה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

 

 

10. במהלך שנות עבודתו נצברו לזכותו ימי חופשה העולים על ימי הצבירה

המותרים, מאחר והמועצה לא אפשרה לתובע לנצל ימי חופשה כלל, ואף

הוצאו לו מכתבים המאשרים צבירת חופשה שנתית.

 

בישיבת הוועדה הפריטטית מחודש מאי 2005, בעניין זה נקבע כי:

"יתרת ימי החופשה השנתי של הרב, אשר עמדו לזכותו ביום 31.12.20 תרשם בתיק האישי, ובמועד פרישתו של הרב מן העבודה, בנסיבות המזכות אותו בגמלאות, ייפדו ימי חופשה אלו בשכר".

 

אלא שבמועד פרישתו, לאחר שנמנע ממנו בתקופות עבודתו לנצל ימי חופשה, הנתבעות טענו כי התובע לא זכאי לפדיון חופשה בגין ימים אלו.

 

הנתבעות לא הסתפקו בהפרת החוק על ידי מניעת יציאתו לחופשה על ידי כך שלא דאגו להעמיד לו חליף כדי לאפשר לו לצאת לחופשה, אבל הם "מוסיפים חטא על פשע" בשלילה השרירותית של זכותו לפדיון, מעט הימים שנותרו לו לפדות בשל דיני התיישנות.

 

התובע תבע לפדיון 90 ימי חופשה שנתית ויש לחייב את הנתבעות לשלם לתובע בסך של 52,434 ₪ לפי הפירוט : 582.60 ₪ - ערך יום עבודה X 90 ימי זכאות.

 

לחילופין, לאור טענות התובע שלא נסתרו שאכן דיווח אודות יציאתו לחופשה ואף דו"ח הביקורת של המועצה הדתית אשר מאשר שהמועצה ניהלה רישום ניצול וצבירה חופשה ומחלה, יש לפסוק לתובע תשלום מכוח הוראת סעיף 34 לחוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות הקובעת מכסת ימי חופשה המרבית לצבירה בסך 55 ימים לפי החישוב הבא: 32,043 ₪ = 582.60 ₪ ערך יום עבודה X 55 ימי זכאות.

 

 

 

 

 

טענות המועצה הדתית

 

11. בהתאם להוראות נוהל עובדי המועצות הדתיות כפי שפורט בחוזר מנכ"ל המשרד לשירותי דת נקבע בין היתר, כי כל עובד שייעדר מעבודתו ידווח על כך למעסיק. (נספח ג לכתב התביעה)

 

לאורך תקופת עבודתו, ניהל התובע את יומנו בעצמו ולא דיווח על שעות העבודה שעבד ו/או נעדר בהן. לאור אופי תפקידו כרב שכונה, תפקיד המהווה מעין משרת אמון, ונוכח העובדה שהתובע לא החתים כרטיס נוכחות, ומכיוון שעבודתו כללה מטלות שלא דרשו ממנו לשהות על בסיס יומיומי במשרדי המועצה, לא נוהל, ולא יכול היה להיות מנוהל, מעקב קפדני אחר שעות עבודתו וימי חופשה שנלקחו על ידו, אלא אם כן טרח לדווח עליהם לממונים עליו. התובע, מיוזמתו, לא דיווח על שעות העבודה ו/או על ימי החופשה בהם נעדר ולא ביצע תפקידו, ועל כן לא נוהלה עבורו כרטסת חופשה, למעט עבור השנים 2007 – 2003 בלבד, אז דיווח על ימי חופשה שניצל.

 

בסיכומיו טוען התובע כי "בפועל רבנים אכן לא נדרשו מעולם לדווח על עבודתם אולם, כשנשאל לעניין דיווחיו בחקירתו טוען התובע כי "דיווחתי למזכירות במשרד " (עמ' 12 ש' 27-28). בחקירתו מציין התובע מפורשות, כי טרח להודיע על היעדרות מפאת חופשה או מחלה, אך ורק ככל שנעדר בימים בהם נדרש להתייצב על בסיס קבוע במשרדי המועצה.

 

ביום 31.5.07 פנה לתובע בכתב יו"ר המועצה דאז, מר ציון ביליצקי. במכתבו צוינו ימי החופשה אשר עמדו לזכותו נכון למועד כתיבת המכתב (40 ימים), וכן דרישתו של היו"ר, בהתאם להחלטת הוועדה הפריטטית, לנצל את כל ימי החופשה שנצברו על ידו עד ליום 31.12.07. העתק מכתבו של ביליצקי צורף כנספח ד' לכתב ההגנה.

 

 

 

בסעיף 11ב' לתצהירו, הצהיר התובע "... מאחר והנתבעת 1 לא אפשרה לי לנצל ימי חופשה כלל ...". בחקירתו עמ' 12 ש' 23-24 חזר התובע על טענתו כי "אני לא לקחתי שום חופשה, גם בימי החופש עבדתי", זאת על אף שבאותה החקירה ציין מפורשות כי ימי החופשה המדווחים הם ימי חופשה שהוא אכן ניצל בפועל עמ' 12 ש' 19-20).

"ש.הימי חופש האלה הם ימי חופשה או לא? מה שדיווח ב-4 שנים האלה?

ת.כן".

גם בחקירתו החוזרת, הסביר התובע כיצד ניצל את ימי החופשה שעמדו לזכותו (עמ' 13 ש' 12-17):

"... ראש המועצה הדתית הגיע איתי לסיכום שאת 26 הימים אחלק מתוך 3 ימים שאני צריך להופיע במשרד, כל שבוע אני אגיע יום אחד ואקח יומיים חופש. אחר כך שבוע אחרי גם כן כך ... כלומר באותה תקופה לפי הסיכום הזה, כל שבוע לא הגעתי יומיים מתוך ה-3 למשרד וזה נרשם לי כחופש".

 

כלומר, המועצה הדתית אכן יכלה, בניגוד לטענת התובע, "להסתדר" ללא שירותיו של התובע במשך יומיים בשבוע בהם שהה בחופשה, וטענתו כאילו מעולם לא ניצל ימי חופשה אינה נכונה וסותרת את עדותו עצמו.

 

ברי, כי במשך כל שנות עבודתו ניצל התובע לפחות חלק מימי החופשה שנצברו לזכותו, אולם מכיוון שחובת הדיווח הייתה מוטלת על התובע בעצמו, וכפי שהעיד בחקירתו, לא נהג לדווח על היעדרות מתפקידו לצורך חופשה או מחלה, לא הייתה לנתבעת כל יכולת לבצע מעקב ונהל יומן חופשה אשר ישקף באמת את הצבירה והניצול.

 

לאור הגרסאות הסותרות העולות מעדותו של התובע התבקש לקבוע כי לא ניתן לתת אמון בגרסת התובע לעניין ימי החופשה, שכן למרות טענתו הגורפת שלא ניצל ימי חופשה, הודה בניצול ימי חופשה רבים, כפי שאף עולה מהמסמכים שהוגשו, בהם הותנו תשלומים לתובע בניצול ימי החופשה שעמדו לזכותו.

 

לחילופין, ככל שביה"ד הנכבד ידחה טענת המועצה ויקבע כי עליה לשלם לתובע בגין רכיב זה, יש לחשב זכאותו לימי חופשה באופן הבא:

כאמור בתקשי"ר (אשר אומץ על ידי חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות והמועצות הדתיות) מספר ימי הצבירה המרבי שעובד יכול לצבור לצורך פדיון ימי חופשה הינו 55 ימים. על פי תלוש השכר האחרון של התובע (אפריל 2013), שווי יום עבודתו של התובע הינו 500.74 ₪. כך, שככל שביה"ד יקבע כי על הנתבעת לשלם לתובע בגין רכיב זה, יהיה זכאי לסך 27,540 ₪ בלבד.

 

12. באשר ל פדיון מחלה ,סעיף 52.2 לחוקת העבודה מסדיר את נושא פדיון ימי

מחלה שלא נוצלו בעת פרישה. על פי הוראות הסעיף, הזכאות לפיצוי לעובד

שפרש מותנית בין היתר בשיעור ימי המחלה שנוצלו במשך תקופת עבודתו וכן

ברישום ימי המחלה המנוצלים. בין היתר נקבע, כי הפיצוי מותנה בכך שהעובד

ניצל פחות מ-65% מסך כל חופשת המחלה המגיעה לו.

 

בחוזר המנכ"ל נקבע כי חובה על כל מועצה דתית לנהל כרטסת בה יפורטו ניצול

ימי המחלה של העובד, וכן כי חובה חלה גם לגבי רבנים ובכללם רבני עיר.

 

כאמור, אופי תפקידו של התובע משליך באופן ישיר גם על דרישתו לפדיון ימי מחלה. העדר רישום ימי מחלה שניצל התובע לאורך שנות עבודתו, נובע מכך שבזמן אמת, לא דיווח כאשר היה חולה וניצל את ימי המחלה שעמדו לזכותו, על כן לא היה באפשרותה של הנתבעת לנהל בעניינו יומן חופשת מחלה. ויודגש כי התובע עבד אצל הנתבעת משך 37 שנים ועשרה חודשים.

 

במסגרת הליך גילוי המסמכים ביקשה התובעת את תיקו הרפואי של התובע (השנים הרלבנטיות לתקופות עבודתו). מעיון בתיק הרפואי עב הכרס עולה באופן חד משמעי כי התובע נאלץ להיעדר מעבודתו, לעתים לתקופות ארוכות, אולם אין לכך כל תיעוד בתלושי השכר, וזאת מהסיבה הפשוטה – התובע לא דיווח אודות היעדרויות אלו כפי שנדרש לעשות, ועל כן נמנע מן המועצה לנהל יומן ימי מחלה אשר ישקף את המצב לאשורו.

 

 

לאורך כל שנות עבודתו הציג התובע שני אישורי מחלה בלבד, אשר צורפו לכתב ההגנה כנספחים ה1 – ה2 לכתב הגנה של המועצה.

 

במכתבה של ד"ר אולמן (הרופאה המטפלת של התובע) פורטו אישורי מחלה שניתנו לו בין השנים 2003-2009. כמצוין במכתב, ביום 13.9.09, הזדקק התובע לקטטר למשך 40 יום ולא היה מסוגל לעבוד באותה תקופה. באותו המכתב צוין כי בחודש נובמבר 2003 נזקק לשלושה שבועות מחלה עקב שפעת ואבנים בדרכי השתן. מכתב של ד"ר אולמן צורף לתביעה כנספח ה2.

 

יודגש כי המינוח עליו חוזר התובע לאורך חקירתו "יומן עבודה" הינו מונח אשר אינו מוכר במועצה, כפי שהעיד על כך יו"ר המועצה הדתית אריה פרידמן בחקירתו בעמ' 14 ש30-31.

 

התובע טוען כי על המועצה לשלם לו עבור פדיון ימי המחלה כפי שאלו מופיעים בתלוש השכר האחרון מחודש מרץ 2013 – 1,130 ימים. אלא שהוכח כי התובע לא דיווח יציאתו לחופשה עקב מחלה, וכי בזמן אמת מעולם לא הציג אישורי מחלה כנדרש מכל העובדים, ומשום כך, אין כל דרך לדעת האם אכן ניצל 65% מימי המחלה שהיו צבורים לזכותו.

 

למרבה הצער, ונוכח אי שיתוף הפעולה של התובע אשר לא דיווח בזמן אמת, ברי כי הרישום בתלוש השכר הינו שגוי, ואינו מהווה ראיה לאמיתות טענות התובע. לאור האמור לעיל, ונוכח העובדה שלא נוהלה כרטסת מעקב מסודרת של ימי מחלתו של התובע, מכיוון שלא דיווח בזמן אמת על היעדרותו מהעבודה עקב מחלה, התובע אינו זכאי לפדיון רכיב זה.

 

לחילופין, כל שביה"ד הנכבד יקבע כי על המועצה לשלם לתובע פדיו ימי מחלה, ועל פי הנחיות המדינה, מבוקש כי תחילה יקבע מהו שיעור הניצולת של ימי המחלה, ובהתאם לכך לחשבם. שווי יום לצורך החישוב (עפ"י משכורתו האחרונה של התובע) הינו 500.74 ₪.

 

 

13. לעניין מענק שנים עודפות, התובע, יליד 1.1.39 החל לעבוד במועצה הדתית ביום

1.8.75 , ופרש מכהונתו ביום 1.5.13, כאשר היה בן למעלה מ- 74. בסה"כ עבד 37

שנים ו -10 חודשים. לצורך חישוב המענק, ועל פי הנחיות משרד הדתות, לצורך

בדיקת זכאותו למענק שנים עודפות, יש לקחת בחשבון רק את שנות עבודתו של

התובע טרם הגיע לגיל 70, הגיל המקסימלי לעבודה בהיתר מיוחד.

 

לתובע מלאו 70 ביום 1.1.09, נכון למועד זה עבד התובע 33 שנים וחמישה חודשים, כלומר לא צבר למעלה מ-35 שנות עבודה, כדרישת הסעיף, ועל כן הוא אינו זכאי למענק.

 

טענתו של התובע בדבר רציפות זכויות לגמלה עקב עבודתו במשרד החינוך והתרבות מוכחשת. ראשית, התובע טוען כי עבד במשרד החינוך גם בין התאריכים 31.8.81 – 1.4.8. במהלך תקופה זו היה עובד המועצה, וממילא אינו יכול לצבור כפל זכויות גמלה על פרק זמן זה.

 

שנית, על פי ההסכם הקיבוצי הכללי בין המדינה למרכז השלטון המקומי להסדרת רציפות זכויות לגמלה מיום 22.7.76 (אשר אומץ על ידי חוקת העבודה לרשויות המקומיות, אשר חלה על רבני השכונות במועצות הדתיות), את רציפות הזכויות יש להסדיר בטופס מיוחד, בתוך 30 ימים מקליטת העובד במקום החדש. בחקירתו העיד משה דגן כי ככל שטופס הבקשה לרציפות זכויות היה ממולא על יד התובע במהלך תקופת עבודתו, אכן הייתה נשקלת בקשתו ( עמ' 22 לפרו' ש' 18-21).

 

במועד הרלבנטי לעזיבתו את משרד החינוך וקליטתו בנתבעת, לא הסדיר התובע את העברת הזכויות כנדרש לעיל, ועל כן לא עומדת לו זכות הצבירה.

 

 

 

 

 

 

 

טענות המדינה

 

14. יש לדחות את התביעה נגד המדינה, בשל העדר יריבות והעדר יחסי עובד מעביד.

במידה ויקבע שהתובע זכאי לתשלום כלשהו (דבר מוכחש), המועצה בלבד,

המעסיקה, אמורה לשלם זאת.

 

התובע עבד במועצה כרב שכונה. הסכם קיבוצי משנת 1975 קובע, כי חוקת

העבודה תחול גם על עובדי המועצות הדתיות ובכללם רבני השכונות בשינויים

המחויבים. כמו כן, הסכם קיבוצי משנת 1988 קבע את תנאי השכר לרבני

השכונות. זכויותיו של התובע לפנסיה הוסדרו על ידי חוקת העבודה אשר

אימצה את ההסדרים הקבועים בחוק שירות המדינה (גמלאות).

 

המועצה הינה גוף מתוקצב לפי סעיף 21 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה –

1985. לאור הוראות סעיף 29 לחוק התקציב, המועצה איננה רשאית להסכים

על שינויים בשכר והטבות כספיות שונות הקשורות לעבודה, ללא אישור

הממונה, וכפופה להחלטותיו. חוק התקציב נועד לקבוע התנהלות אחידה

בשכרם של עובדי הסקטור הציבורי, עובדי המדינה וכן העובדים של גופים

מתוקצבים וגופים נתמכים לפי חוק התקציב. הממונה אחראי על אכיפת חוק

התקציב. סעיף 29 לחוק התקציב מאזן מצד אחד בין האינטרס הציבורי

המחייב לשמור על מסגרת התקציב, כאשר מצד שני נמצא האינטרס להגן על

חופש ההתקשרות, כך שההתקשרות תוגבל עד לתקרת תנאי השכר הקיימים

לגבי כלל עובדי המדינה, כפי שזו נקבעה על ידי הצדדים ליחסי העבודה במסגרת

ההסכמים הקיבוציים והסדרי השכר השונים.

 

הדבר נעשה מתוך ראייה, לפיה כריתתו והנהגתו של הסכם המנוגד לסעיף 29

לחוק התקציב, מסכלים את מדיניות השכר הכוללת במשק, ופוגעים פגיעה של

ממש בציבור כולו, אשר משלם, למעשה, את מחיר הפריצה של המסגרת

התקציבית.

 

 

 

 

המועצה פועלת בהתאם לחוק שירותי הדתי היהודיים [נוסח משולב] התשל"א –

1971 .המועצה אמונה על מתן שירותי דת בתחום שיפוטה של הרשות המקומית

שבה היא פועלת. חוק שירותי הדת היהודיים הוא דבר החקיקה המרכזי מסדיר

את אופן כינונה של מועצה דתית, מינוי חבריה,סמכויותיה, תקצובה וכן עניינים

אחרים הנוגעים לפעולתה. תקנות שירותי הדת היהודיים ניהול מועצות) התש"ל

מסדירות את אופן התנהלות המועצה.

 

תקציב המועצות הדתיות נקבע לפי הוראות חוק שירותי הדת; וסעיף 1 לתקנות

שירותי הדת היהודים (תקציב מועצות דתיות), התשמ"ה – 1985 .חלק מהתקציב

מקורו במדינה וחלק מקורו ברשות המקומית, בהתאם למגבלות תקציב הרשות

המקומית לאותה שנה. למועצה כמעט אין הכנסה משל עצמה אם בכלל.

 

העובדה שהמדינה משתתפת בתקציב המועצה אינה מטילה עליה חובה לתשלום

שכרם של עובדי ונבחרי המועצות הדתיות, כשם שאינה מטילה עליה חבות

לתשלום חובות המועצה לספקיה ולנושיה האחרים. הממשלה משתתפת בתקצוב

עשרות גופים ותאגידים בשירות הציבורי או תומכת בפעילותם. התקצוב,

כשלעצמו, איננו מטיל על המדינה חבות משפטיות לגבי העניינים הנוגעים לניהולם

הפנימי של גופים אלה, ובכלל זה, לגבי תשלום שכר לעובדים והנבחרים

המועסקים על ידיהם.

 

המועצה הינה תאגיד עצמאי, אשר מוסמך לטפל באספקת שירותי הדת היהודיים.

סעיף 7 לחוק שירותי הדת, מסמיך את המועצה להתקשר בחוזים, להחזיק רכוש

ולרכוש מיטלטלין, והכל בכפוף לתקציבה המאושר. כמו כן, על המועצה לנהל

ענייניה הפנימיים, ובכלל זה את כוח האדם שאושר במסגרת התקציב הנתון

שאושר לה.

 

המשרד לשירותי דת פועל כרגלוטור, כגוף הקובע תנאי שכר ותקנים לנבחרים

ולעובדים במועצות הדתיות. המועצה פועלת על פי חוזרי המשרד לשירותי דת

והנחיותיו, המפורסמים מעת לעת.

 

 

15. באשר לפדיון חופשה, עובד מועצה, אשר לא היה כל פיקוח על עבודתו, ולא

נוהלה עבורו כרטסת חופשה מסודרת, אינו זכאי לפדיון חופשה, שכן הזכות לכך

כפופה לרישום מסודר של ימי חופשה. בשל אופי עבודתו הגמיש של התובע, אשר

היה רב שכונה, לא היה באפשרות המועצה יכולת לנהל כרטסת חופשה ללא

שיתוף פעולה אקטיבי מצדו, והוא היה אמור לדווח על חופשותיו מיזמתו.

רק ביחס לשנים 2003 – 2007 (חמש שנים מתוך 37 שנות עבודה ועשרה חודשים)

הוצגה כרטסת חופשה של התובע (נספחי ב להגנת המדינה).

 

התובע לא עמד בנטל ההוכחה להמציא כרטסת חופשה מסודרת, ולא זכאי

לפדיון חופשה. לחילופין ולשם זהירות, במידה ויקבע כי התובע זכאי לפדיון

חופשה, יש לשלם עד תקרה של 55 ימי חופשה, המקסימום לפדיון לפי

התקשי"ר , שהוראותיו הרלבנטיות אומצו בחוקת העבודה. שווי יום חופשה

עומד על סך 500.74 ₪ ליום (ראה תלוש אחרון מאפריל 2013).

ובהתאם יש לשלם פדיון חופשה עד סך 27,540 ₪ לכל היותר.

 

16. התובע אינו זכאי לקבל מהמועצה פיצוי בגין ימי מחלה לא מנוצלים, שעה שבזמן

אמת לא דיווח למועצה על מחלה ואין לו כרטסת מסודרת.

 

.אופי העבודה של רבני השכונות, כקבוצה שסויגה באופן מפורש מתחולתו של

חוק שעות עבודה ומנוחה, מעמידה קושי אובייקטיבי למעסיק, לנהל עבורם

פנקס בגין ימי מחלה מנוצלים. האחריות לנהל כרטסת מדויקת, במקרה כזה, לא

רובצת כולה רק לפתחה של המועצה כמעסיקה, אלא האחריות רובצת גם לפתחו

של התובע, שעבד כרב השכונה.

 

לטענת המדינה, שאלת הזכאות כרוכה בהבנת המאפיינים הרוחביים של

קבוצת הרבנים ("יחידת המיקוח") אליה שייך התובע. מדובר בקבוצה המונה כ-110 רבני שכונות כיום וכ-200 רבנים בהתיישבות העובדת. שכרם של הרבנים משולם על ידי מעסיקותיהם. המדינה, מתקצבת את המועצות הדתיות בהתאם לפרמטרים שנקבעו בתקנות תקציב המועצות. כמו כן, המדינה מעבירה תקצוב למועצות האזוריות בגין עלות העסקת כ-200 רבנים בהתיישבות העובדת.

 

התובע מועסק במועצה הדתית רעננה. מועצה זו הייתה בגירעון מתמשך, בשנים 2010 עד 2016 עקב הגירעון, מונה למועצה חשב מלווה בשנת 2011 לערך, אשר ממשיך ללוות אותם גם כיום; וזאת, הגם שבמהלך שנת 2017 המועצה יצאה מהגירעון והחלה להיות מאוזנת. בשנת 2016 המדינה תקצב 25% מתקציב המועצה וחלקה הגיע לסך 1,122,337 ₪; בשנת 2017 המדינה מתקצבת 25% מתקציב המועצה, וחלקה הינו סך 1,141,013 ₪. עיריית רעננה מתקצבת את היתרה, 75% מתקציב המועצה.

 

לצורך הכרעה בשאלה זו, תחילה יש להכריע, על מי חלה חובת הרישום לנהל כרטסת מסודרת, ומה היקף החובה החלה על כל אחד מהצדדים למערך יחסי עבודה, שעה שקיימים יחסי אמון בין התובע למועצה. לסוגיה זו יש השלכות רוחב על קבוצות עובדים נוספות, ויש להכריע בה תוך בחינת מאפייני חוזה ההעסקה של רבני השכונות.

 

במידה ויקבע כי התובע זכאי לפיצוי בגין ימי מחלה לא מנוצלים, גם בהעדר כרטסת מסודרת, בשלב שני יהא עליו להכריע בשאלת היקף הניצולת שלימי המחלה. המדינה טוענת, כי היקף הניצולת עמד על יותר מ 65%; מנגד , התובע טוען שיש להפחית מהנצולת רק 92 ימי מחלה שיפורטו במכתב ד"ר אולמן.

 

הזכאות למתן פיצוי בעד ימי מחלה לא מנוצלים הנה פרי הסכמים או הסדרים קיבוציים שנעשו עם השנים. עד שנת 2011, הוחלו כללי הזכאות לפיצוי אמור לעובדים המבוטחים בפנסיה תקציבית בלבד. בהסכם קיבוצי שנערך בין המדינה לבין מרכז השלטון המקומי והסתדרות העובדים הכלית החדשה , ביום 12.1.11 הורחב מעגל הזכאים גם לגבי חלק מהעובדים המבוטחים בפנסיה צוברת. הוראות הסכמים קיבוציים אלו הוטמעו בחוקת העבודה, אשר הוחלה על עובדי המועצות הדתיות ובכללם רבני שכונות ורבני התיישבות מכוח הסכם 1988. בתקשי"ר מעוגן הסדר דומה.

 

 

ההוראות הרלבנטיות לענייננו מצויות בסעיף 52.2 לחוקת העבודה. בהוראות אלו נקבעו הכללים לתשלום פיצוי בעד ימי מחלה לא מנוצלים לעבוד שפרש על פי חוק הגמלאות. על פי כללים אלו, הזכאות לפיצוי האמור מותנית בשלושה תנאים הכרחיים מצטברים:

א.גיל העובד – נדרש להיות מעל גיל 50 (בהדרגתיות הקבועה).

ב.שיעור ימי המחלה שנוצלו – הפיצוי יינתן רק במקרים שהעובד ניצל במשך כל תקופת שירותו לא יותר מ 65% מסך כל חופשת המחלה המגיעה לו בעד כל תקופת שירותו, ובמקרה זה שיעור הפיצוי ייקבע גם הוא על פי מדרג של ניצול. ניצל העובד יותר מ 65% מסך כל חופשת המחלה האמורה, לא ישולם לו כל פיצוי.

ג.רישום של ימי המחלה המנוצלים בכרטסת מחלה של העובד.

 

בהעדר רישום כלל של ימי המחלה המנוצלים, אין דרך לחשב את ימי המחלה שנולו על ידי העובד על מנת לקבוע את עצם זכאותו לפיצוי ואת שיעורו. הרישום, הנעשה על פי דיווחו של העובד, הינו קריטי והכרחי לשם קביעת זכאותו לפיצוי ימי מחלה לא מנוצלים עם סיום העסקתו. אין מדובר בחובה טכנית!

 

החובה לדווח על ימי מחלה שנוצלו על ידי עובד מעוגנת בתקנות דמי מחלה (נוהלים לתשלום ימי מחלה), התשל"ז – 1976, לפיהן, עובד ששהה בחופשת מחלה, חייב להמציא למעסיקו אישורי מחלה בזמן אמת תוך 3 ימים מהיום הראשון להיעדרותו. למעשה חוק דמי מחלה והתקנות שנקבעו מכוחו מטילים על העובד חובה לביצוע ידווח אקטיבי למעסיק.

 

הוראה דומה קבועה בסעיף 716 בחוזר סא/2 שפרסם מנכ"ל המשרד לשירותי דת (נספח א לתצהיר מר דגן).

 

לטענת המדינה, החובה לדווח למעביד, בזמן אמת, על היעדרות מהעבודה (תהא הסיבה אשר תהא – חופשה, מחלה וכיו"ב) אינה רק חובה משפטית, הסכמית, המתחייבת מכוח כללי מנהל תקין, כי אם גם חובה מוסרית. לא יעלה על הדעת שעובד, מצד אחד, ינצל ימי מחלה העומדים לרשותו ממקום העבודה ולא ידווח על ניצול זה, ומצד שני, ידרוש מהמעסיק לקבל פיצוי כספי בגין אי ניצולם.

 

לחילופין, התובע לא זכאי לפיצוי בגין ימי מחלה מנוצלים, לאור בדיקת הניצולת בהתאם למכתב של ד"ר צילה אולמן מנובמבר 2012, וכאשר מיישמים את שיטת הממוצעים הקבועה בחוקת העבודה.

 

במכתב ד"ר אולמן פורטו תקופות היעדרות של התובע בשל בעיות רפואיות שונות, והיא ציינה כי בנוסף במהלך השנים סבל מהתקפי מיגרנה ועקב כך היה זקוק למנוחה למשך מספר ימים בכל התקף.

 

 

התובע לא עמד בחובה לדווח נאמנה בזמן אמת על היעדרות אמת על היעדרות בשל מחלה, ונהנה מחוסר היכולת של המועצה לפקח על עבודתו כרב שכונה, שהינו תפקיד אמון. בתיקו האישי שאין תיעוד לניצול ימי מחלה בזמן אמת, לא לגבי 92 ימי מחלה(הנזכרים בסיכומי התובע), ולא לגבי ימי מחלה עקב מיגרנות.

 

לחילופי חילופין, ולשם הזהירות, במידה וייקבע שהתובע זכאי לפיצויי ימי מחלה לא מנוצלים, גם במצב של העדר כרטסת שאין ליישם על המקרה של התובע שיטת הממוצעים הקבועה בחוקת העבודה, יש ליישם את דוקטרינת "אשם תורם" ולחלק את החבות בין המועצה לתובע.

במצב זה, יש לחשב הזכאות ב 3 שלבים:

 

א.תחילה, יש "לנטרל" ימי מחלה וימי אשפוז שפורטו במכתב ד"ר אולמן ובתיק הרפואי.

ב.בהמשך, יש לבדוק את שיעור הניצולת ולחשב את סכום הפיצוי על פי הנוסחה בחוקת העבודה, ובהנחה שיום מחלה שווה 500.74 ₪ ברוטו (כאמור בתלוש 4/2013).

ג.מסכום הפיצוי שיתקבל, יש להפחית אשם תורם לתובע, בטווח הנע לפחות בין 33% לבין 50%.

 

 

 

הדרישה להפחית אשם תורם ומשמעותי, מהפיצוי שישולם לתובע בגין ימי מחלה

לא מנוצלים במצב של העדר כרטסת, הינה סבירה ולגיטימית; הדבר נועד להגן על

הקופה הציבורית; דבר זה יבצע איזון נאות בין חובה שלמועצה כמעסיקה לנהל

כרטסת חופשה ומחלה מסודרת מצד אחד, ומאידך, החובה למנוע מצב שבו חוטא

יצא נשכר; שכן, התובע לא עמד בחובה המוטלת עליו לדווח בזמן אמת על ימי

מחלה שניצל בפועל, ונהנה מכך ששימש כרב שכונה, תפקיד אמון שקשה מאד

לפקח עליו.

 

17. באשר למענק שנים עודפות, לתובע אין זכאות לרציפות זכויות לגמלה ושנות

עבודתו הקודמות לא רלבנטיות

 

התובע עבד בעבר במשרד החינוך בשתי תקופות.

א.מיום 1.4.73 ועד ליום 31.3.74 (12 חודשים).

ב.מיום 1.4.80 ועד יום 31.8.81 (17 חודשים); תקופה זו לא רלבנטית לנושא של רצף זכויות, מאחר ובאותה עת התובע כבר עבד במועצה. ולא ניתן לצבור כפל זכויות גמלה בגין אותה תקופת עבודה.

 

על פי סעיף 86 לחוק הגמלאות, הסכם רציפות הינו הסכם, אשר נחתם בין שני מעסיקים או בין מעסיק לבין קרן פנסיה / קרן תגמולים, אשר אתה קשור המעסיק האחר בלבד.

 

בין מדינת ישראל לבין המועצות הדתיות לא נחתם מעולם כל הסכם רציפות זכויות, ועל כן לתובע אין כל זכאות לרציפות זכויות גמלה ביחס לשנות עבודתו במשרד החינוך.

 

לחילופין, ולשם הזהירות, ככל שיקבע כי קיים הסכם רציפות זכויות לגבי עובדי המועצות הדתיות (דבר המוכחש), תטען המדינה כי במקרה בתיק זה התובע לא היה יכול להיות זכאי לרציפות לגמלה ביחס לשנות עבודתו במשרד החינוך.

ביום 22.7.76 נחתם הסכם קיבוצי כללי בין הדמינה למרכז השלטון המקומי להסדרת רציפות זכויות לגמלה אשר אומץ על ידי חוקת העבודה.

 

סעיף 4 להסכם הרציפות קובע סייגים שונים ליצירת רציפות זכויות (כגון: תשלום פיצויי פיטורים, הפסקה של 3 שנים במקומות העבודה ועוד).

סעיף 5 להסכם הרציפות קובע כי כל בעלות אחראית בנפרד על תשלום חלקה בגמלה.

סעיף 10 להסכם הרציפות קובע כי את רציפות הזכויות יש להסדיר בטופס מיוחד, תוך 30 יום מקליטת העובד במקום העבודה החדש, שבו הבעלות המעבירה מתחייבת לשלם את חלקה לבעלות המקבלת. בטופס יש לפרט פרטים שונים כגון: סוג השירות, האם נרכשו זכויות בקרן מבטחים, היקף המשרה וכו'. לא ניתן להסדיר בדיעבד "רציפות זכיות" לאחר פרישה לפנסיה.

 

התובע לא הסדיר העברת זכויותיו בזמן אמת, בסמוך לקליטה במועצה באוגוסט 1975. כמו כן לא טרח להסדיר זכויותיו, בטרם יפרוש לגמלה במאי 2013. התובע "נזכר" לטעון לרציפות זכויות בשיהוי ניכר ולאחר תקופת ההתיישנות, יותר מ 29 שנה (!) לאחר תחילת עבודתו , ומעל שנה לאחר פרישת ו לגמלה, כמו כן התובע לא הוכיח כי לגופו של עניין, הוא עמד בתנאים הנדרשים להסדרת רציפות זכויות, בהתאם להוראות הסכם הרציפות.

 

הרציונל העומד בבסיס הוראת סעיף 39(ו) לחוק הגמלאות, כי יש לתן פיצוי/מענק בשל תקופת שירות עודפת, לאדם שהגיע לצבירה המרבית האפשרית של זכויות פנסיוניות (בהתאם לקבוע בסעיף 20 לחוק הגמלאות), אך ממשיך לכהן בתפקידו ואינו נהנה עוד מהזכות לצבור פנסיה.

 

לעמדת המדינה, "תקופת השירות העודפת" המופיעה בסעיף 39(ו) לחוק הגמלאות (או "תקופת השירות הנוספת" המופיעה בסעיף 79.1 לחוקת העבודה), מתייחסת בהכרח לתקופה המתחילה מיום שהעובד (כהגדרתו בחוק הגמלאות) השלים 35 שנות שירות ועד הגיע העובד לגיל פרישה הקבוע בחוק (נכון להיום 67).

 

 

 

 

בענייננו, התובע יליד 1.1.39 פרש ביום 31.4.13, בגיל 74 שנה ו – 4 חודשים, לאחר 37 שנות עבודה ו – 10 חודשים. התובע פרש באיחור ניכר, למרות שהיה עליו לפרוש בגיל 67; בניגוד לפניות רבות ומפורשות של משרד הדתות, שדרש ממנו לפרוש בגיל פרישה; בנוסף, הפרישה שבוצעה במהלך ליישום פסק דין שניתן ביום 4.4.12 על ידי בית הדין הארצי לעבודה, בתיק סק 56/09; לפיו נקבע, כי גיל הפרישה לרבני שכונות הינו כקבוע בחוק שירות המדינה (גמלאות) התש"ל – 1970 וחוק גיל פרישה התשס"ד – 2004 (דהיינו, גיל 67 שנה כיום).

 

עמדת המדינה הינה, כי לצורך חישוב מענק שנים עודפות, ניתן לקחת בחשבון רק את שנות העבודה שלפני גיל 70, ולספור אותן בתור "שנים מזכות" במענק שנים עודפות, ובתנאי שהאדם בו מדובר צבר 70% גמלה לפני הגיעו לגיל 70 שנה. מדובר במדיניות סבירה ולגיטימית, אשר בתחום סמכותם של המשרד לשירותי דת והממונה על השכר. מדיניות זו יוצרת אחידות ושוויון ביישום חוק הגמלאות, ואין להתערב בה. על פי הפסיקה, בית הדין הנכבד לא ימהר לשים את שיקול דעתו הוא במקום שיקול הדעת של הרשות המנהלית, כל עוד המדיניות שגובשה הינה סבירה, לגיטימית ובמסגרת הסמכות של הגוף שגיבש אותה.

 

הכרעה

 

18. אך לאחרונה ניתן פסק דין בבית דין זה בעניין 52335-03-15 מאיר קנפו נ'

מדינת ישראל והמועצה האזורית דרום השרון (מותב בראשות כב' השופטת

יפית זלמנוביץ גיסין, ניתן ביום 23.9.17).

 

באותה פרשה התעוררו ונדונו סוגיות זהות לאלו הנדונות לפנינו, כאשר

במרבית הנושאים הועלו גם על ידי הצדדים טענות זהות.

 

 

נקדים ונציין כבר בשלב זה כי עיקר הקביעות באותו עניין מקובלות

גם על מותב זה, על ההנמקות להן.

 

 

חבות המדינה

 

19. בסוגיה זו מקובלת עלינו עמדת המדינה, אשר נתמכת גם בפסיקתו של בית

הדין הארצי לעבודה, לפיה תפקידה ומעמדה של המדינה כרגולטור אינה

מקימה יחסי עובד ומעסיק בינה לבין הרבנים המועסקים על ידי המועצות

הדתיות המקומיות והאזוריות.

 

לכן, החבות על פי פסק דין זה תחול על המועצה הדתית, בלבד ,כמעסיקה.

 

פדיון ימי מחלה

 

20.כפי שנקבע בעניין קנפו, הגם שמקובלת גם עלינו טענת המדינה, כי יש מקום להסדיר את הדיווח לו נדרשים עובדי המועצות הדתיות, ובכללם הרבנים, הרי שלא ניתן להחיל נורמות חדשות, שנקבעו בחוזר מנכ"ל משרד הדתות בשנת 2014, על מי שהחלו את עבודתם שנים רבות עוד טרם נקבעו נורמות אלה, וכפועל יוצא לשלול מהם באופן חד צדדי זכויות הקבועות בהסכם קיבוצי, רטרואקטיבית.

 

בעניינו של התובע לפנינו, הנורמות החדשות אף נקבעו לאחר פרישתו.

 

הדבר נוגד מושכלות יסוד במשפט העבודה, ובכלל זה את ההלכה המנחה שנקבעה עוד בבג"ץ 239/83מילפלדר המוזכר בפסק הדין בעניין קנפו.

 

 

 

 

 

21. יתירה מכך, לעמדת המדינה והמועצה, התובע היה עובד בתפקיד אמון שלא ניתן

לפקח עליו וכפועל יוצא, לא העביר כרטיס נוכחות ולא נדרש להעביר כרטיס

נוכחות. טענה זו של הנתבעות אך מחזקת את טענת התובע, כי לא מוטלת היתה

עליו חובת דיווח נוכחות, וכפועל יוצא גם חובת דיווח העדרות.

 

ברי כי אין הדבר בגדר הרצוי, בכל היבט שהוא, הן בהיבט משפט העבודה המגן

והן בהיבט הציבורי. עם זאת, כך נהגו הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים משך

שנים ארוכות, ושינוי חד צדדי שהונהג בדיעבד (ואף לאחר פרישתו של התובע

במקרה זה), בוודאי אינו יכול לשלול זכויות מכוח חוקת העבודה והסכמים

קיבוציים.

 

מכאן גם נובע באופן ברור כי אין לקבל את טענת המדינה בדבר "חלוקת

אחריות" או "אשם תורם" בעניין זה.

 

22. בנוסף, וכפי שצויין גם בעניין קנפו,תקנה 4 לתקנות דמי מחלה (נהלים לתשלום

דמי מחלה ) תשל"ו 1976 קובעת כי :

 

"אין בהוראות תקנות אלה כדי לגרוע מהוראות כל דין או הסכם הקשורות למסירת אישורי מחלה על ידי העובד או בחינת אי-כושרו הזמני או הקבוע של העובד לבצע את עבודתו".

 

מכאן, שמעסיק ועובדו אשר הסכימו ביניהם, בין בדרך של התנהגות ובין בכתב, כי כל אימת שהעובד נעדר הוא לא ידרש להמציא אישור מחלה או לדווח על העדרותו ומשכורתו תשולם לו במלואה חרף ההעדרות, תבוא הסכמה זו בגדרן של התקנות ודי למעשה גם בכך כדי לדחות את טענת הנתבעות בעניין זה.

 

 

 

 

 

 

23. אין ספק כי לא המועצה ולא המדינה בכובעה כרגולטור, לא עמדו "בזמן אמת"

על קיומה של חובת דיווח העדרות בגין מחלה ואף חופשה.

 

המדינה שתפקידה לפעול "כרגולטור" ו"גוף מתקצב" אמורה הייתה לפקח על עבודתו של התובע בזמן אמת ובין היתר על ידי מתן הוראות ברורות למועצה הדתית ואף ביצוע מעקב אחרי ביצוע ההוראות – אולם דבר שלא נעשה בפועל על ידה בכל הקשור לפיקוח על יישום הוראות.

 

מר דגן עצמו העיד כי אין ביכולתו להציג פניות למועצה הדתית בעניין קיום החוזרים הנוגעים לחובת דיווח ומכל מקום ברור גם שלא נעשתה כל פנייה

ישירה לתובע בדרישה לחתום על כרטיס נוכחות, והוא אף לא הוזהר כי זכויותיו תשללנה ממנו בהעדר דיווח.

 

24. נכונה גם טענת התובע כי המדינה והמועצה אוחזות בעניין זה במקל משתי

קצותיו. מחד, נטען כי תפקידו של המשרת בקודש הוא תפקיד הדורש מידה

מיוחדת של אמון אישי ותנאי עבודתו אינם מאפשרים פיקוח על שעות עבודתו,

ומכאן אינם זכאים ואף לא שולם להם גמול שעות נוספות על פי החוק ומאידך,

כי עקב חוסר הדיווח, אינם זכאים לפדיון ימי מחלה וחופשה .

 

25. תיקו הרפואי של התובע הובא לעיון הצדדים ולפנינו.

בתיק הרפואי מצוי למעשה כל המידע הנכון והמדוייק מזמן אמת בדבר מחלותיו של התובע והעדרויות, ככל שהיו.

 

גם על פי המידע בתיק הרפואי, נוצלו לכל היותר 92 ימי מחלה במהלך עבודתו במועצה הדתית, כעולה גם מספחים ה'1 ו ה'2 לכתב ההגנה של המועצה.

 

26. מכאן, שיש לחייב את המועצה בתשלום הסך כפי שנתבע בגין פדיון ימי מחלה

לפי החישוב הבא:

1,130 ימי מחלה בתלוש שכר 3/2013 לחלק ב 30X8 ימי זכאות X 582.60 ₪ ערך יום עבודה, סך הכול 175,557 ₪

 

פדיון חופשה

 

27. המעסיק, הוא שמחוייב מכח החוק, לנהל פנקס ימי חופשה.

סעיף 26 (א) לחוק חופשה שנתית, התשי"א 1951 קובע כי מעסיק חייב לנהל

פנקס חופשה שבו יירשמו ביחס לכל עובד הפרטים שייקבעו בתקנות.

 

אי מילוי אחר הוראת סעיף 26 לחוק חופשה שנתית אףמהווה עבירה שעונש

בצידה. מכאן, שהיתה זו חובתה של המועצה הדתית לנהל פנקס חופשה,

בין בתלוש השכר ובין בפנקס אחר.

 

אי קיום חובת ניהול פנקס החופשה על ידי המעסיק אינו יכול לשמש בסיס

לשלילת זכותו של התובע לקבלת פדיון ימי חופשה. על פי הפסיקה, אי קיומו של פנקס חופשה פועל לזכותו של הע, ולא לרעתו, ומקים לו זכות לקבלת פדיון חופשה בגין ימי חופשה לא מנוצלים בהיקף שנטען על ידו, וככל שאין למעסיק ראיות אחרות לסתור טענתו זו.

 

איננו מקבלים גם את טענת המדינה, כי בשל היותו של התובע עובד שלא

ניתן לפקח אחר שעות עבודתו אין הוא זכאי לפדיון חופשה ומחלה.

 

על כל האמור והמפורט בהקשר זה בפסק הדין בעניין קנפו, נפנה גם לע"ע

27280-06-16 ניסים לנקרי נ' אינופרו – פתרונות טכנולוגיים חדשניים

 בע"מ (ניתן ביום 31.10.17), שם חזר ביה"ד הארצי והדגיש כי המגמה לפרש

את החריגים שבחוק שעות עבודה ומנוחה בצמצום כך "שהחוק יפרוש כנפיו

גם על עובדים הנדרשים לעבודה תדירה מחוץ לחצרי המעסיק" וכי

"המבחן לתחולתו של סעיף 30 (א)(6) לחוק הוא בקיומה של אפשרות

פיקוח (להבדיל מפיקוח בפועל) על מסגרת שעות העבודה והמנוחה

בכללותה (להבדיל מפעולות העובד בגדרי יום העבודה) " וסעיף זה יחול

בעיקר במקרים חריגים בהם אין כל אפשרות פיקוח על מסגרת שעות

העבודה.

 

 

"מכל מקום, בחירה ניהולית של מעסיק ליתן לעובד דרגת חופפש גבוהה

בניהול זמן עבודתו אינה מצדיקה, כשלעצמה, החרגתו מתחולת חוק שעות

עבודה ומנוחה".

 

27. התובע טען כי במהלך שנות עבודתו נצברו לזכותו ימי חופשה העולים על ימי

הצבירה מותרים, מאחר והמועצה לא אפשרה לתובע לנצל ימי חופשה כלל, ואף

הוצאו לו מכתבים המאשרים צבירת חופשה שנתית.

 

אף אם לא נקבל את טענתו של התובע כי לא אופשר לו כלל על ידי המועצה לנצל

ימי חופשה, הרי שבסופו של יום, המעסיק הוא המחויב על פי החוק לדאוג

לניצולם של ימי חופשה בפועל יל ידי העובד, ולא צבירתם, ומכל מקום, בישיבת

הוועדה הפריטטית מחודש מאי 2005, בעניין זה נקבע כי:

"יתרת ימי החופשה השנתי של הרב, אשר עמדו לזכותו ביום 31.12.20 תרשם בתיק האישי, ובמועד פרישתו של הרב מן העבודה, בנסיבות המזכות אותו בגמלאות, ייפדו ימי חופשה אלו בשכר".

 

28. התובע תבע פדיון 90 ימי חופשה שנתית .

 

עם זאת, נכון עשה כאשר טען לחילופין כי הוא זכאי לתשלום מכוח הוראת סעיף

34 לחוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות הקובעת מכסת ימי חופשה

המרבית לצבירה בסך 55 ימים .

 

לפיכך יהיה התובע זכאי לפדיון ימי חופשה בשיעור כדלקמן:

 

500.74 ₪ ערך יום עבודה לפי תלוש אפריל 13 כפול 55 ימי זכאות,

סך הכול 27,541 ₪.

 

 

 

 

 

מענק שנים עודפות

 

29. שקלנו את טענות הצדדים בעניין זה.

 

עיקר המחלוקת נסבה למעשה סביב השאלה האם יש לקחת בחשבון את שנות

עבודתו של התבוע טרם החל לעבוד במועצה הדתית, וזאת במשרד החינוך.

 

הטענה המופנית כלפי התובע על ידי הנתבעות כי לא התקיים בו התנאי הנדרש של חתימה על טופס החלת הסדר רציפות, טופס שהונהג לאחר שהחל התובע את עבודתו במועצה, ואשר מעולם לא הוסבר או הובהר לו כי עליו לחתום על טופס בקשה כאמור על מנת לשמור על רצף זכויותיו, גם לאחר שהונהג הטופס.

 

מכל מקום, התובע הועסק עוד מעבר לגיל הפרישה, ויש לבחון את זכאותו למענק על פי מצב הדברים במועד הפרישה בפועל, כפי שהוארך בהסכמה על ידי המועצה הדתית.

 

מכאן, שאנו דוחים את טענות המדינה והמועצה בעניין זה ועל המועצה הדתית לשלם לתובע את מענק השנים העודפות כנתבע על ידו בסך של 51,269 ש"ח.

 

 

תוספת פיצויי פיטורים

 

30. בעניין זה עולה מסיכומי המדינה כי בבדיקה חוזרת ואף מול הממונה על השכר והחשב המלווה, נמצא כי התובע זכאי לקבל סך של 145,061 ש"ח בגין השלמת פיצויי פיטורים. וכי סכום זה כבר שולם בפועל ב 10 תשלומים החל מ יוני 15 ועד מרץ 16, כולל.

 

לא מצאנו להורות על הוראה אופרטיבית מעבר לכך.

 

 

 

סוף דבר

 

31. התביעה מתקבלת.

 

בהתאם לכך תשלם המועצה הדתית לתובע את הסכומים הבאים :

 

א. סל של 175,557 ש"ח בגין פדיון ימי מחלה.

 

ב. סך של 27,541 ש"ח בגין פדיון חופשה שנתית.

 

ג. סך של 51,269 ש"ח בגין מענק שנים עודפות.

 

 

כל הסכומים דלעיל יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הפרישה 1.5.13 ועד

למועד התשלום המלא בפועל לתובע.

 

32. בנוסף תישא המועצה הדתית בשכ"ט עו"ד לטובת התובע והוצאות משפט בסך כולל של 12,000 ש"ח, לתשלום תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידיה.

 

ניתן היום,  20 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

 

מיכל לויט, שופטת בכירה

יגאל כוחלאני, נציג ציבור

אבי ענתבי, נציג ציבור