נבעה נ' חברת דואר ישראל בע"מ

1.התובעת הועסקה אצל הנתבעת בתפקיד מיון מכתבים וחלוקתם לתיבות דואר הממוקמות במרכז חלוקה בנתניה. בפנינו תביעה שהגישה עם סיום עבודתה, שבה היא טוענת, בין היתר, כי היא זכאית לפיצוי בגין עוגמת נפש שנגרמה לה עקב תנאים פיזיים לא הולמים במקום העסקתה.

התשתית העובדתית ומהלך ההתדיינות

2.הנתבעת היא חברה ממשלתית שאחראית על אספקת מגוון של שירותי דואר במדינת ישראל. הנתבעת הפכה לחברה ממשלתית בחודש מרץ 2006. קודם לכן היה שמה רשות הדואר, והיא פעלה מכוח חוק רשות הדואר, התשמ"ו-1996.

3.התובעת החלה להיות מועסקת אצל הנתבעת ב- 17.1.00. בחמש שנות העסקתה הראשונות, עד ליום 31.12.04, היא הועסקה כדוורית רגלית באמצעות חברת כוח אדם בשל "שרנל". בהמשך, עד ליום 31.5.07, היא הועסקה, גם כן כדוורית רגלית, באמצעות חברת כוח אדם אחרת בשם "אורטל". עם סיום העסקתה באמצעות "אורטל" קיבלה התובעת פיצויי פיטורים וכן חתמה על "כתב התחייבות" והצהרה נוספת לפיה קיבלה פיצויי פיטורים ובוצע לה גמר חשבון בקשר לתקופת עבודתה באורטל (נספחים א' וב' לכתב ההגנה).

ביום 1.6.07 נקלטה התובע כעובדת ארעית, בהעסקה ישירה על ידי הנתבעת. במהלך אותה שנה היא הועברה מתפקידה כדוורית רגלית לתפקיד של דוורית במרכז חלוקה בנתניה.

4.בתחילת דצמבר 2013 אובחן בעלה של התובעת כחולה ממחלה קשה. עקב מצבו הרפואי והצורך לטפל בו, הודיעה התובעת לנתבעת ביום 2.1.14 על התפטרותה. ביום 28.1.14 אישרה הנתבעת את קבלת מכתב ההתפטרות, וציינה כי יום העבודה האחרון יהיה 31.1.14 (התכתובת צורפה כנספח א' לתצהיר התובעת).

5.ביום 15.5.14 הגישה התובעת את התביעה שבפנינו. דיון קדם משפט ראשון התקיים ביום 12.2.15 בפני כב' הנשיאה אפרת לקסר. לאחריו, ניתנה לתובעת הרשות לתקן את כתב תביעתה, ולאחר שהוגשו כתבי טענות מתוקנים, התקיים קדם משפט שני ביום 15.2.16. לאחריו, הועבר התיק לשמיעת ההוכחות בפני מותב זה. ביום 6.2.17 התקיים דיון הוכחות ראשון. במהלכו, נחקרה התובעת, גב' אורית מורציאנו, חשבת שכר שהגישה חוות דעת מטעם התובעת, מר עוז דוד נבעה ומר דרו אברהם שהינם שניהם בניה של התובעת, וכן העיד (ללא תצהיר) מר ישי פוליקוב, עמית לעבודה. ביום 27.11.17 התקיים דיון הוכחות שני, שבמהלכו נחקרו העדים מטעם הנתבעת: גב' אורלי צבקר שהינה מנהלת מדור משאבי אנוש, ומר שמעון מכלוף שהיה המנהל הישיר את של התובעת. לאחר הדיון הגישו הצדדים סיכומים בכתב. עתה, משנאספו אלה לתיק בית הדין, הגיעה העת לדון ולהכריע.

דיון והכרעה

פיצוי על עוגמת נפש בשל התנאים הפיזיים בעבודה

6.התובעת טוענת כי הועסקה במשך שבע שנים בתנאי העסקה פיזיים לא ראויים, ואף מחפירים לשיטתה. כך, התובעת טוענת שהמבנה שבו עבדה לא היה מחובר לחשמל, או למים, ועל כן נאלצה להעביר את ימי עבודה ללא תאורה ראויה, ללא הגנה מספקת מפני השמש הקופחת בקיץ והגשמים והקור בחורף, ללא מים חמים או קרים ואף ללא שירותים במרחק סביר, כשהמבנה עצמו היה מלוכלך תמידית ובאופן כללי בלתי ראוי לשימוש אדם. בגין כל זאת היא מבקשת מאיתנו לפסוק לה פיצוי בגין עוגמת נפש.

הנתבעת מקדימה וטוענת שבית-דין זה נעדר סמכות לדון בעילת תביעה זו, בהיותה נזיקית. לגופו של עילת התביעה, טוענת הנתבעת כי התנאים הפיזיים במרכז החלוקה שבו הועסקה בתובעת הינם מיטיבים ביחס לעבודת שאר הדוורים, הנדרשים להליכה רגלית ארוכה במשך כל יום העבודה, ללא מחסה, בתנאים לא קלים וללא הגנה מפגעי מזג האוויר, כמו גם ללא שירותים זמינים ו/או קירור או חימום מים, שהם העניינים עליהם מלינה התובעת. עוד מציינת הנתבעת שהתובעת לא הוכיחה שהתנאים הפיזיים במקום עבודתה היו כה גרועים כפי שיטה, וגם לא הוכיחה שהנתבעת הפרה דין כלשהו בהקשר זה, ומוסיפה וטוענת כי היא מפעילה מרכזי חלוקה דומים רבים לזה שבו שהתה התובעת, בלא שהעובדים מתקוממים על כך, ומכאן שלכל היותר עסקינן בתחושות סובייקטיביות של התובעת, שאין כל מקום לפסוק פיצוי בגינם. הנתבעת מדגיש כי משמעות קבלת התביעה הינה הפסקת חלוקת הדואר במדינת ישראל, שכן אין לאף דוור הגנה מפני פגעי מזג האוויר או שירותים צמודים (סעיף 107 לסיכומיה).

7.אשר לדעתנו – במשפט העבודה קיימים מספר הסדרים ספציפיים הקובעים את היקף חובתו של מעסיק בכל הנוגע לקיומם של תנאים פיזיים נאותים במקום העבודה, לרבות בסוגיות שאותן מעוררת התובעת בתיק שלפנינו. כך, לעניין חדרי שירותים, קובע סעיף 34 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש] תש"ל-1970 את חובתו של מעסיק להתקין "נוחויות מספיקות ונאותות בשביל העובדים במפעל, לקיימן ולהחזיקן במצב נקי ולנקוט אמצעים יעילים לתאורתן...". הסדר מקיף ומפורט לעניין מספר חדרי הנוחיות, מיקומן, הציוד שאמור להיות בהם ועוד נקבע בתקנות הבטיחות בעבודה (נוחויות), תשכ"ה-1965. סעיף 136 לפקודה זו קובע את החובה להתקין ולקיים נקודות נאותות להספקת מים ראויים לשתיה, בכמות מספקת. חוק הזכות לעבודה בישיבה ובתנאים הולמים, תשס"ז-2007, כולל הסדר ספציפי (סעיף 3א לחוק) המחייב מעסיקים של מאבטחים לספק להם "עמדה מקורה או מוצלת באופן אחר, המספקת הגנה מגשם ומשמש", ובין היתר להעמיד לרשות המאבטח בעמדה "אמצעי חימום או קירור הולמים, בהתאם לעונות השנה ולתנאי מזג האוויר במקום, ובהתחשב באמצעי החימום או הקירור המקובלים שניתן להפעילם באותה עמדה". בין היתר, נדרש מעסיק של מאבטח לספק לו "גישה לנקודת חשמל ולמים".

הוראות הדין השונות שלעיל אינן חלות באופן ישיר על העסקת התובעת, שכן פקודת הבטיחות בעבודה והתקנות שהותקנו מכוחה חלות רק על מפעלים כהגדרתם בסעיף 2 לפקודה (ואין מחלוקת שהתובעת לא הועסקה ב"מפעל" כהגדרתו בפקודה), ואילו ההסדר בעניין עמדות של מאבטחים הקבוע בחוק הזכות לעבודה בישיבה ובתנאים הולמים חל רק על העסקת מאבטחים. עם זאת, ניתן ללמוד על דרך ההיקש מהוראות אלו מהם התנאים ההולמים במקום העבודה שלהם היתה זכאית התובעת. ונדגיש בהקשר זה את המובן מאליו: כל עובד זכאי לתנאים פיזיים הולמים במקום עבודתו. הזכות לתנאים פיזיים הולמים נגזרת מהחובה החוקתית המוטלת על כל מעסיק, מכוחו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לשמור על כבוד העובד, על צרכיו ועל סביבת עבודה ראויה עבורו (ראו: עע 14403-10-16 Gang נ' סוראל (31.12.17, פסק דינה של כב' השופטת רונית רוזנפלד, והאסמכתאות שם; עע 33680-08-10 דיזנגוף קלאב נ' זואילי (16.11.11, פסק דינה של כב' הנשיאה נילי ארד)).

הפרת חובה זו עשויה לזכות את העובד בפיצוי על נזקים שנגרמו לו עקב כך, ובכלל זה עוגמת נפש כפי שמבקשת התובעת בתיק שלפנינו שנפסוק לה (עע 419/07 מדינת ישראל נ' חן (3.11.08); סעש 25725-05-14 קפר נ' סקאן דוק (29.5.16, מותב בראשות כב' השופטת חופית גרשון – יזרעאלי)).

8.לאור ההלכות הפסוקות שלעיל, ולאחר ששקלנו את העדויות ושאר הראיות, הגענו לכלל מסקנה שהתובעת הוכיחה שהתנאים במקום עבודתה היו לא ראויים, באופן שגרם לה ולאורך זה לעוגמת נפש המצדיקה פסיקה פיצויים. להלן נפרט את דרך הילוכנו בדרך למסקנה זו:

ראשית אין מחלוקת על כך שבמשך כל שנות עבודתה עבדה התובעת במבנה טרומי קטן ששימש לחלוקת הדואר, מבנה שלא היה מחובר לחשמל במשך כמעט כל תקופת עבודתה שם – החל מיוני 2007 – ושחובר רק בדצמבר 2013 – מעט יותר מחודש קודם לסיום עבודתה של התובעת. כמו כן אין מחלוקת שהנהלת הנתבעת היתה מודעת ל"בעיית החשמל" במשך תקופה ארוכה וכי "לאורך שנים" ניסתה למצוא פתרון לבעיה, אך פתרון כאמור נמצא רק ממש סמוך למועד סיום עבודת התובעת (ראו בסעיף 21 לתצהיר מכלוף). נדגיש כי מהעדויות והראיות לא השתכנענו שלא ניתן היה למצוא פתרון לחיבור המבנה לחשמל – אותו הפתרון שנמצא בסופו של דבר, או פתרון אחר – הרבה קודם למועד שבו הוא נמצא בסופו של דבר, באופן שהיה מונע את תנאי העבודה הקשים ששררו במבנה, כמפורט להלן;

שנית אין למעשה מחלוקת גם על כך שבהעדר חשמל, לא ניתן היה להפעיל מאוורר בתוך המבנה, והטמפרטורות בו היו מאמירות מאד בחודשי הקיץ החמים, אפילו עד 40 מעלות. לזאת יש להוסיף את עדות התובעת – שלא נסתרה – שכאשר היתה פותחת את דלת המבנה על מנת לאפשר למעט אוויר להיכנס אליו, היתה השמש קופחת עליה גם ביושבה בתוך המבנה. נוסיף כי גם בקשותיה של התובעת להתקנת גגון שייצור צל וימנע את חדירת קרני השמש הושבו ריקם. נוכח כל האמור, השתכנענו שהנתבעת לא עשתה את המינימום שנדרש היה ממנה על מנת לאפשר לתובעת סביבת עבודה ראויה ולא חמה מדי בימי הקיץ. פתרון חיבור החשמל שנמצא בסופו של דבר ממש, שמשרת מן הסתם את מי שהחליף את התובעת בתפקידה שיכול כיום להפעיל מאוורר במהלך עבודתו, היה בבחינת מאוחר מדי עבור התובעת;

שלישית אין גם מחלוקת על כך שבהעדר חשמל, לא ניתן היה להפעיל תנור חימום או אמצעי חימום אחר, על מנת לחמם במשהו את המבנה בחודשי החורף הקרים. לזאת יש להוסיף את עדות התובעת – שלא נסתרה – על כך שמי גשם היו חודרים לתוך המבנה לעיתים מזומנות, וגם רוחות חזקות. נציין בהקשר זה שמר מכלוף לא הכחיש בתצהירו טענה זו, אלא רק טען כי בוצע זיפות על גג המבנה בנובמבר 2012, אך הוא לא טען, וממילא גם לא הוכיח, שלאחר הזיפות נפתרה לחלוטין בעיית חדירת מי הגשמים. נוכח כל האמור, ואף מבלי להכריע במחלוקת שבין הצדדים בשאלה אם התעלפה התובעת מספר פעמים בשל תנאי החום הקשים, השתכנענו שהנתבעת לא עשתה את המינימום שנדרש היה ממנה על מנת לאפשר לתובעת סביבה עבודה ראויה ולא חמה מדי בחודשי החורף הקרים. פתרון חיבור החשמל שנמצא בסופו של דבר, שמאפשר מן הסתם למי שהחליף את התובעת בתפקידה להפעיל תנור חימום במהלך עבודתו, וכן להפעיל קומקום חשמלי לצורך שתיה חמה, היה בבחינת מאוחר מדי עבור התובעת;

רביעית בהעדר חשמל, ככל שנדרשה התובעת להישאר בעבודה לאחר שקיעת החמה – בעיקר בחודשי החורף – הרי שהיה עליה להאיר את המבנה באמצעות פנסים שסופקו לה על ידי הנתבעת. אף שלא השתכנענו שהדבר היה נדרש במשך ימים רבים, הרי שגם לא נסתרה טענת הנתבעת שהיו גם היו ימים בהם נזקקה להאיר את המבנה בפנס, שעל פניו היה רחוק מלהוות פתרון מכובד וסביר (ראו לעניין זה גם עדות העד פוליאקוב, שעבד בצוותא עם התובעת). פתרון חיבור החשמל שנמצא בסופו של דבר, שמאפשר מן הסתם למי שהחליף את התובעת בתפקידה להאיר את המבנה בצורה סבירה, היה בבחינת מאוחר מדי עבור התובעת;

חמישית במבנה לא היו שירותים, ועל מנת לעשות את צרכיה היתה נאלצת התובעת ללכת את מבנה משרדים מרוחק יחסית שבו היו שירותים. הנתבעת טענה שמיקום השירותים היה במרחק של כ- 100 מטר בלבד ממקום העבודה, באופן העומד בקנה אחד עם תקנות הבטיחות בעבודה (נוחויות), תשכ"ה-1965 (ראו בסעיף 129 לסיכומיה). ברם, הנתבעת לא התייחסה כלל לטענת התובעת – שלא נסתרה – שעל מנת להגיע לאותו בנין משרדים שבו היו השירותים היה על התובעת לחצות שני כבישים שלא במעבר חציה (ראו לעניין זה גם עדות בנה של התובעת, עמ' 22 ש' 5 לפרוטוקול, שהאמנו לה), וכי במיוחד בימי חורף בהם בשל הגשמים היה קשה להגיע לשירותים, ובשל הצורך לסיים את עבודתה בטרם חשיכה, היתה נאלצת להתאפק. משכך, לדעתנו גם בהקשר זה יש מקום לקביעה כי התנאים הפיזיים לא היו הולמים, באופן המצדיק כשלעצמו – וודאי כשיקול נוסף – פיצוי התובעת בשל עוגמת הנפש שנגרמה לה עקב כך;

שישית אין גם מחלוקת על כך שבמבנה לא היו חיבור למים ולא היתה גישה למי שתיה, כך שהתובעת נדרשה להביא עימה בקבוק מים מהבית כדי לשתות (עמ' 51 לפרוטוקול);

שביעית בשיחות שהקליטה התובעת עם מנהליה ועם קולגות מצאנו תמיכה בדבר התנאים הפיזיים הלא הולמים במקום עבודתה. כך ורק לדוגמא, מנהלה של התובעת עצמו תיאר את התנאים במקום כ"לא אנושיים" (מוצג א/3, הקלטה מיום 12.12, בעמ' 3). אשר לעדותו של החבר לעבודה פוליאקוב, אהרי שאף שהנתבעת ניסתה לטעון כי מעדותו עולה שהוא סבר שאין על מה להתלונן, הרי על פי התרשמותנו גם הוא סבל מהעדר תאורה, מים, שירותים ומהחום והקור, והסיבה יחידה שהוא לא התלונן – וגם ניסה שלא להעיד בהליך שבפנינו – היה חששו מפני תגובה שלילית של מעסיקיו לשעבר אם יעיד נגדם, ובלשונו הוא (עמ' 27 לפרוטוקול):

"ש. למה לא רצית להשתתף בזה?

ת. כי לא חשבתי שאפשר לנצח בעניין הזה ואני לא מעוניין. אני בפנסיה אני לא עובד במקום הזה 3 שנים ואני רוצה לשבת במילים פשוטות בשקט. אני לא מעוניין ללכת נגד הדואר";

ראו לעניין זה גם, לרבות לעניין חששו של העד שיאונה לו רע אם יעיד, את תמלולי השיחה בין התובעת למר פוליאקוב, המדברים בעד עצמם (מוצג א/7 לתצהיר התובעת);

שמינית מקובלת עלינו טענת הנתבעת, כי עצם העובדה שלא היה למבנה טופס 4, כשלעצמה, אינה מהווה הוכחה שלא ראוי היה להעסיק בו עובדת, ולעניין זה אנו מקבלים את עמדתה כי עובדים רבים בישראל מועסקים לאורך תקופות העסקה ארוכות במבנים שטרם קיבלו טופס 4 (כמו למשל באתרי בניה). עם זאת, סבורים אנו שהיעדרו של טופס שכזה מסיט במידה מסוימת את כף המאזניים הראייתית לצידו של העובד, ומוביל להגברתה, במידת מה, של הביקורת השיפוטית על כך שהעובד התובע אכן זכה לתנאים פיזיים הולמים במהלך עבודתו;

תשיעית איננו מקבלים את טענת הנתבעת, לפיה עצם העובדה שבנה של התובעת הועסק גם הוא בעבודת קיץ במבנה במשך שבועיים, באוגוסט 2009, כשהיה בן 15, יש כדי להוכיח שהתנאים הפיזיים במבנה היו ראויים. לעניין זה, האמנו לבן מר עוז דוד, שבעדותו בפנינו (עמ' 21 ש' 13) תמך בגרסת אימו בדבר החום הכבד ששרר במבנה והתנאים הנוספים הלא פשוטים ששררו במהלך עבודתו במהלך אותם השבועיים שבהם עבד שם;

ולבסוף איננו מקבלים את טענת הנתבעת לפיה משמעות פיצוי התובעת הינה "הפסקת חלוקת הדואר במדינת ישראל שכן לאף דוור אין הגנה מפני מזג האוויר או שירותים צמודים" (סעיף 107 לסיכומיה). אף אם אניח לטובת הנתבעת נכון הדבר – ונדגיש כי לא הוצגה בפנינו תשתית ראייתית המאפשרת לקבוע שאכן כך – אין בכך כדי לבטל את חובתה של הנתבעת לדאוג לתנאים פיזיים הולמים לאותם אלה מבין הדוורים, כמו התובעת, שמועסקים באופן קבוע בתוך מבנים. עצם העובדה שעלה בידי הנתבעת בסופו של דבר למצוא פתרון של חיבור חשמל למבנה שבו הועסקה התובעת הקימה לדעתנו חזקה שלא נסתרה לפיה – לו היו נעשים מאמצים מרובים יותר – ניתן היה לפתור את הבעיה מוקדם יותר, במועד שלא היה מאוחר מדי מבחינת התובעת.

9.בטרם נסיים את הדיון ברכיב התביעה הנוגע לתנאי העסקת הלא הולמים, נבהיר שאיננו מקבלים את שלוש טענות הסף שהעלתה ביחס לרכיב תביעה זה, ונפרט:

ראשית איננו מקבלים את טענת העדר הסמכות העניינית שהעלתה הנתבעת. הנתבעת כלל לא העלתה טענה זו בכתב הגנתה, ולא לכל אורך דיוני ההוכחות, וזו הועלתה לראשונה רק בסיכומיה. דומה שדי בכך על מנת להצדיק את דחייתה (לניתוח מפורט של הכרסום בהלכה שנהגה בעבר לפיה ניתן להעלות טענת העדר סמכות עניינית בכל שלב דיוני, ראו: יששכר רוזן צבי "ההליך האזרחי" (2015) בעמ' 299 עד 304; כן ראו: סעש 48355-11-13 בוקעי נ' MCE SYS (3.8.16, מותב בראשות אב בית דין זה)). מכל מקום, דין הטענה להידחות אף לגופה. כידוע, קיים טשטוש תחומים מסוים בין דיני הנזיקין לדיני החוזים בכלל, ובאופן ספציפי קיים טשטוש תחומים בין דיני הנזיקין לדיני החוזים בכל הנוגע להיקף סמכותו של בית דין זה (ראו: בגץ 1206/06 חזן אריה ובנו נ' בית הדין הארצי (23.4.06); רעא 2407/14 רוחם נ' אג'נס פרנס פרס (14.10.15, פיסקה 46 לפסק דינה של כב' השופטת דפנה ברק-ארז)). במקרה שלפנינו, ואף שאכן ניתן היה לטעון לעילה נזיקית על בסיס אותה מסכת עובדתית בדבר תנאים העסקה פיזיים בלתי הולמים שגרמו לעוגמת נפש ולכאב וסבל, הרי שניתן לטעון, כפי שעשתה התובעת בתיק שלפנינו, שמדובר בעילה חוזית (ונזכיר בהקשר זה את הכלל, שלפיו במקרה שבו כפות המאזניים בין מעויינות בין הפרשנויות המתחרות, ראוי לתת עדיפות לפרשנות שמונעת את פיצול ההתדיינות (פסק דין רוחם, שם, בפיסקה 58)). נוכח כל האמור, הטענה בדבר העדר סמכות עניינית נדחית הן על הסף, והן לגופה;

שנית איננו מקבלים את טענת הנתבעת, לפיה יש לדחות על הסף את הדרישה לפיצוי בשל תנאים פיזיים לא הולמים, מן הטעם שהתובעת לא הביאה חוות דעת מומחה בתמיכה בה. לא מצאנו כל בסיס בדיני הראיות לקבוע כי לא ניתן לפסוק בתביעה שבפנינו על בסיס הראיות כפי שהובאו משני הצדדים, ראיות הכוללות עדויות רבות, הקלטות של שיחות שעשתה התובעת עם גורמים שונים, צילומים וסרטונים. נעיר בקשר לטענה זו, שככל שסברה הנתבעת שביכולתה להתגונן בצורה אפקטיבית מפני טענות התובעת באמצעות הגשת חוות דעת מקצועית מטעמה הסותרת את טענות התובעת, באופן שייתכן שהיה מעמיד מכשול ראייתי גבוה בפני התובעת להוכחת תביעתה, חזקה עליה שהיתה מגישה חוות דעת שכזו. משלא עשתה כן, אין לה להלין אלא על עצמה;

ושלישית איננו מקבלים את טענת התובעת, לפיה עלינו להוציא מהתיק את "הקלטות הסתר" שביצעה התובעת לעובדי הנתבעת. בעניין זה ביקשה הנתבעת להסתמך על פסק הדין בעניין שמואלי (ברש 4550/15 שמואלי נ' מדינת ישראל (6.7.15, כב' השופט אליקים רובינשטיין) שבו נאמר נאמר כי "הקלטת אדם שלא בידיעתו נקוגעה ככלל בפגם מוסרי". בית הדין הארצי התייחס לפסק דין שמואלי והדגיש כי אף לאחר שניתן "עצם הקלטתו של מעסיק או עמית לעבודה אינם מלמדים, בהכרח, על חוסר תום ליבו של המקליט. בסוגיה זו אין מקום לקביעות גורפות, אלא כל מקרה צריך להיבחן בהתאם לנסיבותיו" (עע 2152-10-16 בן ציון נ' האגודה לקידום החינוך (10.12.17). בית הדין חזר ואישרר בפסק דין זה את פסיקתו בעניין ברנס (עע 14184-11-14 ברנס נ' המרכז האקדמי כרמל (14.7.17)), שם נקבע, והדברים יפים ומתאימים להצדקת ההקלטות שביצעה התובעת גם במקרה שלפנינו:

"יש להבחין בין מצב שבו עובד מבצע הקלטות ללא סיבה מוצדקת, באופן שיטתי, על מנת 'לאסוף' ראיות לשעת הצורך ולעשות בהם שימוש בחוסר תום לב שאז יש בכך כדי לפגוע בבסיס האמון שבין עובד למעסיק, לבין מצב שבו עובד או מועמד לעבודה נוקט פעולה זו על מנת להוכיח את טענותיהם לפגיעה שלא כדין... ככל שההקלטה בוצעה בתום-לב, ונועדה לאפשר לעובד להוכיח פגיעה בו שלא כדין... עצם ההקלטה אינו פסול".

10.אשר לגובה הפיצויים המגיע, בשים לב לתקופת העבודה הארוכה שבה הועסקה התובעת בתנאים הלא ראויים כמפורט לעיל, שהגענו לכלל מסקנה שהיה בהם גם משום פגיעה בכבודה של התובעת כאדם, ובשים לב לפסיקה הרלוונטית (ראו: עע 25805-12-11 מדינת ישראל נ' חומש (29.11.16); עע 43380-06-11 פלוני נ' אלמונית (9.12.14); צבי פרנקל "פיצויים ללא הוכחת נזק, פיצויים ללא הוכחת נזק של ממון ופיצויים לדוגמא בחוקי העבודה בישראל" ספר סטיב אדלר (2016), בעמ' 497, והאסמכתאות הרבות שם), הרינו לקבוע כי על הנתבעת לפצות את התובעת בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה בסך של 50,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (15.4.14).

גמול שעות נוספות

11.בכתב תביעתה טענה התובעת כי היא הועסקה "בהיקפי שעות שחרגו ממסגרת השעות הרגילות ליום עבודתה" וכי הועסקה "כמעט מידי יום ביומו בשעות נוספות אשר לא שולמו לה כדין", כשלטענתה רק בשנה האחרונה ובעקבות "איומים בהגשת תביעה" החלה הנתבעת לשלם לה את מלוא השעות הנוספות, וכך משכורותיה עלו באופן ניכר בסך ממוצע של 3,000 ₪. התובעת כימתה רכיב תביעה זה "על דרך האומדנה" לסך של 216,000 ₪.

הנתבעת בכתב הגנתה הכחישה טענות אלה מכל וכל.

12.לכתב התביעה המתוקן שהגישה התובעת צורפה חוות דעת (מוצג ו/1 לתצהיר התובעת) שניתנה על ידי גב' אורית מורציאנו, מומחית ויועצת מס, שהתבססה כפי הנטען על תלושי השכר ודוחות הנוכחות שגולו בשלב גילוי המסמכים. לפי חוות הדעת, טענה התובעת שהיא זכאית להפרשי גמול שעות נוספות בסכום הנמוך מזה שלו טענה בכתב התביעה, בסך 154,752 ₪.

לאחר עיון בחוות דעת זו, החלטנו שאין מקום לתת לה משקל ראייתי, ומכאן מסקנתנו שדין התביעה להפרשי גמול שעות נוספות להידחות. להלן נפרוש את נימוקנו למסקנה זו:

ראשית בכתב ההגנה המתוקן שהגישה הנתבעת ביום 6.1.16 נכלל טיעון ארוך ומפורט המופיע בסעיפים 43 ואילך, בדבר השגיאות ואי-הדיוקים שנפלו בתחשיב המומחית מטעם התובעת. למרות זאת, צירפה התובעת לסיכומיה את חוות דעתה המקורית של המומחית, שניתנה עוד ביום 30.4.15, כך שברור שהמומחית לא התייחסה ולא התמודדה לטענות הנתבעת ביחס לחוות-דעתה. נוסיף, כי גם בסיכומי התובעת לא מצאנו הסבר כלשהו, לא כל שכן הסבר מספק, מדוע לא עודכנה חוות דעת המומחית וכללה התייחסות מפורשת לכל טענות הנתבעת ביחד לחוות דעת זו. לדעתנו, די בכך על מנת שלא ניתן משקל ראייתי של ממש לחוות-דעתה;

שנית משכורתה של התובעת מורכבת מרכיבי שכר שונים, כמו "תוספת ותק", "תוספת חוק מינימום", "הסכם שכר 99", "תוספת 2009", "תוספת 2011" ועוד, שמקורן בשורה של הסכמים קיבוציים שנחתמו בנתבעת ובמדינה במהלך השנים, כאשר הנתבעת מפרישה לטענתה לפנסיה ולפיצויים בגין רוב התוספות האמורות והן נחשבות כחלק אינטגראלי משכר הדוורים, כפי שניתן ללמוד מפירוט ה"בסיס לפנסיה" המופיע בתלושי השכר. למרות זאת, חוות הדעת בוחנת את שכרה של התובעת תוך התייחסות אך ורק לרכיב "שכר היסוד" (כפי שהודתה המומחית עצמה, עמ' 12 ש' 9). מובן שדי גם בכך על מנת להביא למסקנה שחוות הדעת אינה מבוססת;

שלישית באופן ספציפי לא מצאנו בחוות הדעת התמודדות עם טענת הנתבעת לפיה לפיה ההתעלמות הזו מכמעט מחצית משכרה של התובעת היא זו שהובילה לתחשיב השגוי;

רביעית אין מחלוקת שהתובעת העבירה כרטיס עובד בבית הדואר בתחילת כל יום עבודה ובסיומו, ולא נטען בפנינו שהתובעת נדרשה לעבוד מעבר לשעות כפי שנרשמו בדוחות הנוכחות. אם בכלל, הרי שהנתבעת היא שטענה שנוכח היעדר הפיקוח על עבודת התובעת, הרי שבפועל נהגה התובעת לבצע סידורים אישיים לאחר החתמת הכרטיס בכניסה לעבודה וטרם ההגעה למרכז החלוקה, או בסוף יום העבודה לאחר סיום החלוקה וטרם ההגעה לבית הדואר על מנת להחתים את כרטיסה;

חמישית ואמנם, התובעת טענה שעבדה שעות נוספות מרובות, אך לא טענה שדוחות הנוכחות אינם נכונים או לא משקפים, אלא רק שבחינה של תלושי שכרה מעלה שלא קיבלה את גמול השעות הנוספות שהגיעו לה. ברם, הנתבעת הדגימה בתצהיריה ובהמשך בסיכומיה שלא כך הדבר, וכאמור חוות הדעת מטעם התובעת כמו גם הסיכומים מטעמה כלל לא התמודדו עם טענות אלה. כך לדוגמא (כמצוין בסעיף 236 לסיכומי הנתבעת, והסבר מפורט יותר בסעיף 36 לתצהיר סביל) ביחס לחודש אוקטובר 2010 נטען בחוות הדעת כי התובעת קיבלה תשלום עבור 172 שעות, בעוד שהנתבעת הראתה ששכרה המלאה של התובעת – לרבות כל אותם רכיבים שנכללו בו בשל ההסכמים הקיבוציים – עמד על סך של 4,289 ₪, וחלוקתי בשכר השעתי הנקוב של 24.08 ₪ מביא לתוצאה לפיה קיבלה התובעת תשלום עבור 178 שעות. על פני הדברים, וכפי שנטען בסיכומי הנתבעת, ניתן לבצע תחשיב דומה ולמצוא טעויות דומות בתחשיב התובעת לגבי כל חודש וחודש (ראו דוגמאות רבות נוספות בסעיף 36 לתצהיר סביל);

ולבסוף הנתבעת הוכיחה שלתובעת – כמו לכל שאר הדוורים – שולם שכר בהתאם לשיטת הזמ"ק (זמן קצוב). כמוסבר בסעיף 32 לתצהיר סביל, התובעת קיבלה שכר עבור 8.5 שעות עבודה ביום (והחל מאוגוסט 2011 עבור 8.75 שעות עבודה ביום) , ובנוסף פרמיה, וזאת גם אם סיימה את חלוקת דברי הדואר באותו היום בזמן קצר מזה. בנוסף, לתובעת שולם תשלום שעות נוספות הן כאשר הזמן הקצוב שהוגדר למרכז החלוקה שלה עלה על הזמן הקצוב למשרה מלאה, והן במקרים שבהם נדרשה לבצע עבודה נוספת שמעבר לעבודתה הרגילה, כמו במקרים שבהם העובד שעבד איתה לא הגיע לעבודה. ניתן לראות דוגמאות לכך בסעיף 38 לתצהיר סביל, ולא מצאנו כל התמודדות עם טענות אלה בסיכומי התובעת. נוסיף, כי הנתבעת טענה, וטענתה זו לא נסתרה, כי תשלום שכר עבודה לפי זמן קצוב (זמ"ק) נהוג אצלה מזה שנים רבות, בהתאם להסכמות קיבוציות עם ארגון העובדים היציג, ומשקף תשלום חודשי אף מעבר לשעות העבודה בפועל, באופן ב הטבה לעובדים.

הפרת הוראות חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות

13.בתביעתה טענה התובעת שהנתבעת התעלמה לחלוטין מאישור רופא תעסוקתי שקיבלה ביום 11.9.13 – חודשים ספורים קודם לסיום עבודתה – לפיה היתה מנועה מלהרים משאות במשקל מעל 7 קילוגרם, עקב כאבי גב, ובכך הפרה הנתבעת את הוראות חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח-1998. ברם, מהראיות ומהעדויות שהוצגו לנו לא השתכנענו שהתובעת נדרשה להרים שקים במהלך עבודתה, שכן שקי הדואר מגיעים למרכז החלוקה באמצעות שליחים, ומונחים בעגלה אשר ממנה מחלקים את דברי הדואר לתיבות, והתובעת לא נדרשה לסחוב אותם. גם אם היו שקים בודדים שהרימה, הרי עשתה זאת בהתאם לשיקול דעתה העצמאי. התובעת אמנם טענה כי "אף אחד לא דרש ממני להרים את השקים, אבל המשמעות היתה שהייתי מסיימת את העבודה ב- 12 בלילה, זה היה בעל כורחי" (עמ' 19 ש' 17), אך אנו לא השתכנענו מהראיות והעדויות שהיה זה הכרחי מבחינת התובעת להרים שקי דואר כבדים. משזה מצב הדברים, הרי שבצדק קבע רופא החברה – שהינו רופא תעסוקתי ומכיר את אופן העבודה בנתבעת – כי אין באישור שהציגה הנתבעת כדי ליצור מגבלה להמשיך בתפקידה, ועל כן נדחית התביעה לפיצוי לפי חוק השוויון.

התביעה להפרשי פנסיה

14.רכיב תביעה זה מבוסס כל כולו על תחשיב המומחית מטעם התובעת, שכבר קבענו שאין לקבלו, שכן לקח בטעות בחשבון רק את רכיב שכר היסוד. מכאן, שיש לדחותו.

הפרשי פיצויי פיטורים

15.הנתבעת טענה כבר בכתב הגנתה כי בהתאם להסכמים הקיבוציים החלים אצלה, מופרשים עבור כל עובדיה, לרבות התובעת, הפרשות מלאות לפיצויי פיטורים הבאות במקום פיצויי פיטורים, תוך החלה של הוראת סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963). בעיון בתצהיר התובעת ובהמשך בסיכומיה לא מצאנו כל התמודדות עם טענה זו, שדי רק בה על מנת להוביל למסקנה שדין התביעה להפרשי פיצויי פיטורים להידחות. לזאת נוסיף, כי התובעת לא הסבירה ולא הבהירה מדוע לשיטתה יש להביא בחשבון השכר רכיבים שונים כדוגמת "פרמיה", המותנים בתנאים, כחלק מהשכר הקובע לפיצויי פיטורים.

השבת דמי וועד

16.בכתב התביעה המתוקן טענה הנתבעת כי מבדיקת תלושי שכרה עולה שנוכו משכרה סכומים שונים לדמי ועד – בעבור ועד מרחב רשות ובעבור ועד דואר – שלא היה מקום לנכותם. הנתבעת טענה כבר בכתב הגנתה כי מדובר בתשלומים רגילים לועד העובדים במפעל, המותרים על פי סעיף 25(א)(3) לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958. מעיון בתצהירי התובעת עולה שאין בהם כל התמודדות עם טענת הגנה זו, ובפרט לא הובאו ראיות או עדויות לטענות התובעת כי ועד העובדים היה "ועד של מנהלים" בלבד, ומטעם זה לא היה מקום לנכות עבורו משכרה. לזאת נוסיף כי התובעת לא טענה, וממילא גם לא הוכיחה, כי לא הסכימה בהתנהגות לניכויים דמי הועד האמורים, עת שהיא עצמה נהנתה מפעילות הוועד ומעולם לא הלינה על הניכוי (ראו והשוו: עע 180/99 הוועד הארצי למורי רשת עמל נ' אוסטר (15.11.10)). נציין בהקשר זה כי טענות התובעת בדבר אי חוקיות הניכוי גם לא הופיעו בכתב התביעה המקורי שהגישה, אלא רק בכתב התביעה המתוקן. לכל זאת נוסיף כי מההקלטות של השיחות בין המנהל מכלוף לבין התובעת, שהגישה התובעת עצמה, עולה שהתובעת עצמה היתה מודעת לקיומו של הוועד, ולפעילותו, אלא שהיו לה טענות כאלה ואחרות בדבר כך שהיא לא יוצגה כראוי על ידם. מובן כי אין בטענות מסוג זה כדי להוביל למסקנה שעצם הניכוי לא היה חוקי. משכך, הריני לדחות רכיב תביעה זה.

טענת האפליה באי-מתן קביעות

17.לטענת התובעת, היא לא קיבלה קביעות וזכתה ליחס מחפיר ממעסיקיה בשל גילה המתקדם, לרבות בכך שלא קיבלה קביעות בעבודה "כמתחייב מההסכם הקיבוצי" וזאת על רקע תלונותיה, ובכך היא הופלתה מחמת גילה, בניגוד להוראות חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988.

18.לאחר ששקלנו את טענות הצדדים לכאן ולכאן, הגענו לכלל מסקנה שגם דין רכיב תביעה זה להידחות, וזאת מהנימוקים הבאים:

ראשית הנתבעת טענה, כבר בכתב הגנתה וכן בהמשך ההתדיינות, כי בהתאם להסכם הקיבוצי היא לא הייתה מחויבת לקבל עובדים לקביעות, ובפועל היא אכן לא עשתה כן לאורך כל שנות עבודת התובעת בשל מצב הכלכלי (ראו סעיף 39 לכתב ההגנה המתוקן, וכן עמ' 54 ש' 9 ועמ' 56 ש' 25 לפרוטוקול). נדגיש בהקשר זה כי רק לאחר סיום עבודת התובעת, ובד בבד עם פיטוריהם של מספר גדול של עובדים, קיבלו קביעות עובדים ארעיים שנותרו בחברה. עוד נציין כי עיינו בסעיף 7.4 להסכם הקיבוצי המיוחד, ומצאנו כי אכן לא נקבע בו הסדר כולל ונטול סייגים בדבר קליטת עובדי חברות כח אדם ותיקים כעובדים קבועים. נדגיש כי התובעת לא טענה באופן מפורט, וממילא גם לא הוכיחה, כי התקיימו בה כל התנאים הנדרשים לפי הסדר זה לעניין קליטתה לקביעות;

שנית על מנת להוכיח הפלייה, היה על התובעת להביא ראייה לכך שעובדים במצב זהה או דומה למצבה התעסוקתי קיבלו קביעות, אלא שהיא לא הביאה כל ראיה לכך. טענותיה בדבר כך שהיו אחרים שקיבלו קביעות (למשל בעמ' 18 ש' 3 נותרו כלליות ולא מפורטות, בלי שעלה בידה להוכיח שאכן היה ולו עובד נוסף אחד שקיבל קביעות באותה התקופה. למעשה, במהלך השיחה המוקלטת והמתומללת עם מכלוף, שבה הסביר לה האחרון ש"לא נותנים קביעות היום" אף הודתה התובעת מפורשות כי אינה מכירה עובד נוסף שקיבל קביעות (עמ' 3 ש' 3 לתמלול נספח א' 3 לתצהירי התובעת);

שלישית אשר לטענות התובעת כי היא נכללה שלא כדין, בין היתר עקב גילה, ברשימת מפוטרים מטעמה צמצום, הרי שאין צורך שנכריע בנכונות טענתה זו, שכן ממילא התובעת מעולם לא פוטרה, ואפילו לא זומנה לשימוע שבמהלכו הודע לה על כוונה לפטרה, אלא התפטרה על פי החלטתה היא לצורך טיפול בבעלה החולה. למעלה מהנדרש נציין כי הוגשו לנו ראיות לפיהן הנתבעת שקלה שיקולים רלוונטיים בטרם החליטה על הכללת התובעת באותה רשימה ראשונית של "מפוטרים פוטנציאליים" נוכח הצורך לצמצם במצבת כוח האדם – ראו לעניין זה ההפניות לחומר הראיות בסעיפים 209 עד 220 – אך כאמור לדעתנו אין כל צורך שנכריע בדבר, לאור התפטרות התובעת.

סוף דבר

19.התביעה מתקבלת בחלקה. על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 50,000 ₪ בגין עוגמת נפש, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (15.5.14).

כמו כן תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 10,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום.

ניתן לערער על פסק דין זה לבית הדין הארצי. ערעור יש להגיש תוך 30 יום לכל המאוחר ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, י"ד ניסן תשע"ח, (30 מרץ 2018), בהעדר הצדדים.