פיצויים לעוזר מנכ"ל בחברת נדלן שפוטר

לפנינו תביעה לזכויות עבודה.

הצדדים

התובע הועסק בנתבעת 1 מיום 1.12.11 עד יום 31.10.18. הנתבעת 1 הינה חברת בנייה (החברה). תפקידו של התובע היה לשמש כיד ימינו של הנתבע 2, ובין היתר, לסייע לו מבחינת קשיי שפה. הנתבע 2 הינו מנהלה ובעליה היחידי של החברה (מר עאמר).

טענות הצדדים בקליפת האגוז

לטענת התובע לא שולמו לו זכויות סוציאליות; מר עאמר התחייב בפניו באופן אישי לשלם את זכויותיו; וכן יש להרים מסך בין החברה למר עאמר.

הנתבעים הכחישו את טענות התובע. הם טענו שהתובע עשה שימוש לרעה בסמכויות שלו כדי להשיא את שכרו מעבר למוסכם; כי הוא קיבל את מלוא זכויותיו; וכי יש לדחות את התביעה נגד מר עאמר בהיעדר עילה כלפיו.

עדי הצדדים

מטעם התובע העידו התובע עצמו;

מטעם הנתבעים העידו מר עאמר; ועובד החברה לשעבר – מר עיסה; יצוין כי הנתבעים הגישו תצהיר עדות גם מטעם רו"ח החברה, מר סולטאן עומר, אך הוא לא הופיע לעדות והנתבעים משכו את תצהירו (רו"ח החברה).

דיון והכרעה

אחריות אישית והרמת מסך

1. התובע טען שיש לחייב את מר עאמר בחיובי החברה מכוח שתי עילות – אחריות אישית והרמת מסך. מבחינת אחריות אישית הוא טען שהוא דרש ממר עאמר לשלם לו פנסיה, אך עקב קושי כלכלי לעשות כן, התחייב בפניו הלז לשלם לו את כספי הפנסיה מתוך כספים שיקבל ממכירת מגרש בכפר קאסם שיש לו זיקה אליו; מבחינת הרמת מסך הוא טען שמר עאמר הוא מנהל ובעלים יחיד, לא שולמו לו זכויות סוציאליות כגון פנסיה, נעשה שימוש במסך ההתאגדות כדי לחמוק מתשלום ולקפח את שכרו. כן, יש לחשוש שהחברה לא תוכל לפרוע את חובותיה.

2. הנתבעים טענו מנגד שלא הייתה התחייבות של מר עאמר; אין בעובדה שמר עאמר הוא בעלים ומנכ"ל יחיד של החברה כדי להצדיק הרמת מסך כלפיו; מר עאמר כמעט ולא שהה במשרדי החברה בתקופה הרלוונטית, הוא לא יודע קרוא וכתוב, לא מבין את ההתנהלות הכספית של החברה ולא היה מודע לנושא הפנסיה עד הליך זה; מר עאמר, כך נטען, הוא אדם בור שאינו מבין בדבר ולכן לא ניתן להסיק שהוא פעל ביודעין בכדי לערב בין כיסו לכיסה של החברה; עיון בתלושי השכר מעלה שהשכר שולם מכספי החברה ללא עירוב נכסים.

3. לאחר עיון בטענות הצדדים וראיותיהם, דעתנו היא שיש לקבל את טענות התובע ולחייב את מר עאמר ביחד ולחוד עם החברה. ננמק.

4. גרסת התובע ועדותו לפנינו הייתה אמינה וקוהרנטית. התובע לא נמנע מלהשיב לעניין אף היכן שהעדות הייתה עשויה לפגוע בתביעתו. כאמור, התובע טען שהוא ביקש ממר עאמר לשלם לו את כספי הפנסיה ומר עאמר הבטיח לשלם לו את זכויותיו מתוך ולאחר קבלת כספים ממכירת מגרש שיש לו זיקה אליו. גרסת התובע סוכמה יפה בחקירתו הנגדית כך (עמ' 6, ש' 33 – עמ' 7, ש' 3 לפרוטוקול):

   "אנחנו לא באים מהרחוב ומכירים שיש הפרשות לפנסיה ולא יכול להיות שאני בן 56 והייתי בן 52 וחיכיתי ולא אמרתי כלום. באתי ואמרתי מה עם הפנסיה שלי ואני לא צעיר וצריך להפריש, הוא אמר לי עזוב. אבא שלו ז"ל הוריש לו מגרשים והוא מכר וההוכחה לכך שאני אקבל כסף שאני אהיה עד במכירה של המגרש עד חתום להסכם של הנתבע מול סרחאן פרש. מפנה להסכם מכר מקרקעין נספח ה'. בסוף ההסכם אפשר לראות עדים לחתימה אני חתום מצד שמאל. בנוסף אפשר לראות שהעיסקה על מיליון ו-200 אלף ₪. מציג לך את החתימה. ז"א זה היה הביטחון שלי שאני מקבל רטרואקטיבית את כל זכויותיי הסוציאליות"

5. עדות התובע מתיישבת עם חומר הראיות. כך, התובע שימש עד למכירה (מסמכי המכר צורפו לכתב התביעה). הוכח שהתובע פנה במהלך תקופת עבודתו למר עאמר שישלם לו עבור הפנסיה. בהקשר זה, לתצהירו של מר עאמר צורף כנספח 1 מכתב מרו"ח החברה מיום 8.8.19. המכתב יוצא במענה לפנייה של התובע בדרישה לתשלום זכויותיו מיום 21.7.19. רו"ח החברה כתב, בין היתר, כך – "הוסבר ע"י משרדנו לעדנאן [מר עאמר] ולרפי דבר החבות של החברה לשלם ו/או להפריש הפרשות קוגנטיות ולקופת פנסיה החל משנת 2008". היינו, רו"ח החברה אישר שהוא מכיר בכך שהתובע זכאי לכספי הפנסיה. אף על פי כן, מר עאמר העיד בתצהירו כי למיטב ידיעתו התובע משך סך של כ-40,000 ₪ מכספי הפנסיה. מר עאמר נשאל על סתירה זו בחקירתו הנגדית. הוא השיב שהוא לא בדק בפועל אם נפתחה לתובע קרן פנסיה ואם הופרשו עבורו כספים (עמ' 11, ש' 9-14 לפרוטוקול). מר עאמר נשאל על הנחיית הרו"ח לשלם לתובע פנסיה משנת 2008. בשאלתו של ב"כ התובע, יצוין, הוא הניח שהרו"ח נתן את ההנחיה עוד משנת 2008. מר עאמר בתגובה לא השיב שההנחיה ניתנה על רקע מכתב התובע, טרם פתיחת ההליך. מתוך הנחה שההנחיה אכן ניתנה בזמן אמת הוא ענה – "בדברים האלה לא יודע. זה היה התובע הוא היה הכל שם. מה שצריך לכל דבר ולעשות הוא עושה לעצמו עם רואה החשבון ולי הכל. הוא היה מסדר את כל הדברים האלה. אני עבדתי אחלה עבודה שם" (עמ' 12, ש' 15-21 לפרוטוקול). בין אם רו"ח החברה התכוון שהוא הסביר לנתבעים לשלם לתובע פנסיה רטרואקטיבית משנת 2008 ובין אם הוא התכוון שמשנת 2008 הוא דיבר על נושא הפנסיות עם מר עאמר, מר עאמר לא הכחיש שהתובע פנה בעניין הפנסיה שלו לחברה בזמן אמת. להיפך, הוא הניח מהשאלה שכוונת הרו"ח הייתה שהוא הסביר שצריך לשלם את הפנסיה עוד במהלך תקופת העסקת התובע. זאת ועוד, מר עאמר הודה בחקירתו הנגדית שהוא יזם את מכירת הקרקע, עליה העיד התובע, כדי שיוכל לשלם שכר לעובדים בכלל ולתובע בפרט. כוונתו הייתה לתת לו "ממני ולא מהאדמה. אני רציתי שהוא יתקדם כי הוא עבד איתי והוא הבן הכי טוב שיש בעולם" ולצד זאת הוא הבהיר כי "הכסף שלי ושל החברה זה אותו דבר" (עמ' 12, ש' 1-12 לפרוטוקול). כן הודה מר עאמר שהוא העביר כספים מכיסו לתובע (ר' שם, וכן בהמשך ש' 18-20). אשר למצבה הכלכלי הרעוע של החברה, מר עאמר הודה שקיימים מעל ל-10 תיקי הוצל"פ פתוחים נגדה וכי היא לא תוכל לשלם לתובע דבר (ר' עמ' 6, ש' 13 ועמ' 11, ש' 25-31 לפרוטוקול). להשלמת הדברים יצוין כי התובע העיד ששכרו שולם במזומן ולשיעורין, אם כי במלואו וכי החברה לא שילמה לעובדיה פנסיה כעניין באופן רוחבי. עדות זו אוששה בעדותו של עד הנתבעות, מר עיסה שהודה כי גם שכרו שולם במזומן מידי מר עאמר עצמו וכי לא שולמה לו פנסיה (עמ' 14 לפרוטוקול).

6. סעיף 6(א) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 קובע:

   "(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

   (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

   (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו- 193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

   (2) לעניין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד".

7. החברה היא בעלת אישיות משפטית עצמאית ונפרדת. רק במקרים חריגים תיוחסנה חובות החברה לבעליה, בכפוף לשני תנאים – שימוש לרעה במסך ההתאגדות ומודעות בעל המניות לשימוש האמור. שימוש לרעה הינו באופן שיש בו לקפח נשים או לקחת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתה לפרוע את חובות, כדוגמת מצבים של עירוב נכסים, תרמית, הונאה והברחת נכסים (ר' ע"ע (ארצי) 21196-05-18 מיכאל שון – נעמי קאהן-לינדר (7.8.2020)).

8. הרמת מסך נעשית בבתי הדין לעבודה תוך תשומת לב למאפיינים המיוחדים של יחסי העבודה – יחסי האמון בין הצדדים אל מול חוסר האיזון ביניהם; יתרון המעסיק ושליטתו, ככלל, על תנאי ההעסקה; קיומה של חובת אחריות מוגברת של המעסיק; מעמדם המיוחד של עובדים כנושים שלא מרצון (ר' בג"צ 132/15 ר-צ פלסטק בע"מ נ' איפראימוב פאולינה (5.4.2017); ע"ע (ארצי) 1201/00יהודית זילברשטיין – ערב חדש עיתונות - אילת בע"מ(17.12.2002); ע"ע (ארצי) 129/10אופיר זוננשיין –G.S.Sג'ניוס סאונד סיסטם בע"מ(31.10.2011)).

9. בין היתר, ניהול חברה כושלת תוך ריקונה מנכסיה, הוכרה לא אחת בפסיקת בתי הדין לעבודה כעילה להרמת מסך (ר' ע"ע (ארצי) 1138/04מאיר – ידגר (7.11.2005); ע"ע (ארצי) 185/08 אופיר סטרוגו סוכנות לביטוח (1990) בע"מ – ברגר (14.10.2009); ע"ע (ארצי) 3903-05-11 איפראימוב – ר.צ. פלסטק בע"מ(4.12.2014))

10. עם זאת, לא די בכך ש"עולה תמונה מדאיגה" בנוגע לאופן שבו העסיקה חברה את עובדיה כדי להביא להרמת המסך (ר' בר"ע (ארצי) 52353-08-16 א. ב. טוקו שף בע"מ - ADMARIAM GAVR NEGOUSE (13.11.16).

11. מחומר הראיות עולה שמר עאמר יזם מכירת קרקע שיש לו זיקה אליה על מנת שהוא יוכל, בין היתר, לשלם לתובע את זכויותיו; מר עאמר עירב בין כספו הפרטי לבין כספי החברה; שכרו של התובע שולם לו במזומן על ידי מר עאמר; החברה התנהלה ומתנהלת במימון דק, ללא אפשרות לשלם את מלוא הזכויות לעובדיה; החברה לא תוכל לפרוע את חובותיו של התובע ככל שהיא תדרש לכך בפסק הדין; לתובע ולעובדים נוספים לא שולמה פנסיה, מעשה העולה כדי עבירה פלילית; מר עאמר הוא הבעלים היחיד והמנהל של החברה. אשר למידת הכשירות של מר עאמר יצוין כי, בניגוד לטענות הנתבעים, לא התרשמנו שמדובר באדם בור שאינו מבין דבר. להיפך. מר עאמר הציג עצמו כמי שראה בתובע כמו "בן" שלו ודאג לו. הוא יזם את עסקת מכירת הקרקע כדי להשתמש בכספים להפעלת העסק ולתשלום זכויות העובדים. כן, עד הנתבעות, מר עיסא, העיד שמר עאמר היה זה שקובע את תנאי העסקת העובדים (עמ' 14 לפרוטוקול). יש הבדל גדול בין אדם שלא יודע לבין אדם שאינו רוצה לדעת. כבעלי החברה והמנכ"ל היחיד שלה, מר עאמר היה חייב לדעת אם עובדיו מקבלים זכויות כדין, אך הוא בחר לעצום עיניו ולהשית את האחריות על זולתו.

12. לפיכך, נקבע בזאת כי מר עאמר חייב ביחד ולחוד עם החברה בחובותיה כלפי התובע. זאת, גם מתוקף ההתחייבותו האישית של מר עאמר לתובע לשלם לו את זכויותיו וגם מכוח התקיימותן של העילות להרמת מסך. זאת, בין היתר, נוכח עירוב נכסי החברה עם נכסיו של מר עאמר, התנהלותה במימון דק והפרתה השיטתית של חובת תשלום הפנסיה.

    הודעה על תנאי עבודה

13. הנתבעים הודו שלא נערך הסכם עבודה עם התובע ולא ניתנה לו הודעה על תנאי עבודה כדין. עם זאת הם טענו שהתובע ידע זכויותיו, אף יותר ממר עאמר עצמו, ולפיכך אין מקום לפצותו.

14. אשר לדעתנו, אכן סוגיית תנאי השכר לא עמדה במחלוקת של ממש בתיק זה. התובע ידע זכויותיו, הוא ידע מה משולם לא ומה לא. מטרת החובה למסור לעובד הודעה על תנאי עבודתו לא נועדה רק עבור העובד. היא נועדה גם עבור הסדרת יחסי העבודה וככל שהצדדים יגיעו לכך, עבור פישוט ההליך המשפטי. לו היו תנאי עבודתו של התובע מועלים עלי כתב ומפורטים כנדרש, חלק גדול מהליך זה היה יכול להתייתר. לאור מכלול השיקולים הרלוונטיים במקרה דנן יש להעמיד את הפיצוי על הצד הנמוך.

15. לפיכך, על הנתבעים לשלם לתובע סך של 5,000 ₪ בגין אי מתן הודעה על תנאי עבודה.

16. יצוין כי בהיעדר הודעה על תנאי עבודה, הנטל להוכיח את רכיבי ותנאי השכר של התובע הוא על הנתבעים.

    חופשה

17. התובע טען שהוא לא קיבל תשלום עבור חופשה כלל. הנתבעים, מנגד, לא הכחישו שתלושי השכר מראים שהתובע לא קיבל חופשה. עם זאת הם טענו שהתובע נתן הנחיה לרו"ח החברה לשלם לו שכר גבוה מזה שסוכם עליו. השכר שסוכם עם התובע היה 10,000 ₪ ובפועל הוא קיבל 13,000 ₪.

18. לאחר עיון בטענות וראיותיהם ובהמשך לדיונינו לעיל, אין בידינו לקבל את טענות הנתבעים. כאמור, מחומר הראיות עולה שמר עאמר שילם לעובדיו ישירות ובמזומן, אף מכיסו. בהתאם לכך, הטענה שהנתבעים לא ידעו שהתובע מקבל שכר גבוה יותר ממה שהם הסכימו אינה ברורה. זאת ועוד, הנתבעים הודו שלא נערך הסכם עבודה ולא ניתנה הודעה על תנאי עבודה. כך שהנטל להוכיח את טענותיהם ביחס לתנאי השכר הוא עליהם. לא רק שאין ראיה או בסיס משפטי כלשהי לטענת הנתבעים בעניין, הנתבעים גם ויתרו על עדותו של רו"ח החברה שהיה יכול לשפוך אור על טענותיהם, ובכך הטו את המאזן הראייתי לחובתם. יצוין כי הנתבעים היו מודעים לצורך לזמן את הרו"ח לעדות ואף אמרו זאת מפורשות במסגרת ההליך המקדמי שנערך, אך בכול זאת ויתרו על עדותו. פרט לכך, הטענה שהתובע קיבל שכר גבוה באלפי שקלים מעבר למה שסוכם עמו, מבלי שמר עאמר ידע על כך אינה סבירה על פניה ומצריכה ראיות משמעותיות, שכן מדובר למעשה בטענה לתרמית.

19. שכר התובע שולם לו במזומן, בערכי נטו. תלושי השכר של התובע אף הם ציינו את השכר ששולם לתובע בערכי נטו ובטור נפרד צוין הסכום בערכי ברוטו לאחר תוספת גילום המס. כך ששכר התובע בערכי ברוטו היה גבוה יותר. התובע ערך את תחשיביו לפי שכר הברוטו המפורט בתלושים. על פי הפסיקה, שכר הברוטו הוא השכר הרלוונטי לצורך תחשיב תשלום הזכויות. תלוש השכר מהווה ראיה לאמיתות תוכנו. בנידון, לא רק שהתלוש מעיד על שכר הברוטו, הנתבעים הודו שהתובע קיבל את שכר הנטו המצוין בתלושים. לפיכך, ניתן להסתמך על נתוני השכר בתלושים. תחשיבי התובע, המבוססים על נתוני השכר ברוטו, נערכו כדין.

20. עיינו בתחשיבי התובע והם מקובלים עלינו אף כי נראה שהתובע ערך את תחשיביו על הצד הנמוך, בהתבסס על סכום התשלומים המצטבר המפורט בתלושי השכר. זאת שכן סכום התשלומים המצטבר נמוך מסך התשלומים ששולמו. היינו, אין קורלציה בין השכר החודשי לבין נתון העזר בדבר סכום התשלומים המצטבר. אולם, אין לפסוק יותר מהסכום שנתבע. כן, הנתבעים העלו טענת התיישנות והתובע זכאי לתשלום רק עבור ימי החופשה שנצברו ב-3 השנים האחרונות לעבודתו ובשנה השוטפת, בהתאם לתחשיבו היינו בגין 44.3 ימים.

21. לפיכך, על הנתבעים לשלם לתובע סך של 27,978 ₪ בגין אי תשלום פדיון ימי חופשה.

    הבראה

22. בהסתמך על תלושי השכר טען התובע שהוא לא קיבל דמי הבראה. הנתבעים טענו מנגד שהתובע קיבל הבראה וכי "ככל שלא ניצל זאת ו/או לא טרח להבהיר לרו"ח את הצורך במתן דמי הבראה לעצמו הוא, יש בכך אשם מצדו".

23. אשר לדעתנו, אין לטענת הנתבעים בסיס בדין. אף אם היה מקום לדון בטענה מבחינת תום הלב של התובע, היה על הנתבעים לזמן את רו"ח החברה לעדות בנושא. הנתבעים היו מודעים לכך ואף ציינו זאת מפורשות במסגרת הדיון המקדמי שנערך. בהיעדר בסיס משפטי או ראייתי לטענות הנתבעים, טענתם נדחית. יצוין כי הנתבעים קובלים גם על היעדר יכולתם להוכיח את הסכומים שקיבל התובע. אכן, העובדה שהתובע קיבל את שכרו במזומן, ישירות ממר עאמר, תוך עירוב נכסי החברה ונכסיו, מקשה על בחינת הערכת היקף הסכומים. עם זאת, תשלום דמי הבראה קבוע בדין ואין קושי לחשבו בהתאם.

24. הנתבעים לא העלו טענת התיישנות, לפיכך, על הנתבעים לשלם לתובע סך של 16,798 ₪ בגין אי תשלום דמי הבראה.

    פיצויי פיטורים

25. הצדדים היו חלוקים לגבי נסיבות סיום העסקת התובע. התובע טען שהוא ביקש לפטר אותו עקב אי תשלום זכויותיו (ר' עמ' 8, ש' 4-10 לפרוטוקול). הנתבעים אכן מסרו לתובע מכתב שהם נאלצים לפטרו עקב צמצומים והפסדים.

26. הנתבעים טענו מנגד שהתובע לא ביקש לסיים את העסקתו אלא רק לקבל מכתב פיטורים כדי להוציא כספים מהביטוח הלאומי. בפועל, הם טענו, הוא המשיך לעבוד בחברה משך כחצי שנה וקבל משכורת (ר' עמ' 12, ש' 26-33 לפרוטוקול).

27. לאחר עיון בטענות הצדדים וראיותיהם, גרסת התובע עדיפה בעינינו. הנתבעים לא הציגו ראיה כלשהי לכך שהתובע המשיך לעבוד בחברה. עובד ומעסיק רשאית להגיע להסכמות לגבי סיום יחסי העבודה ותשלום הזכויות. במקרה דנן, מכתב הפיטורים מעיד על כך שהצדדים הסכימו שהתובע יפוטר. נסיבות העניין, כפי שהוכחו לעיל ובכלל זאת, אי תשלום זכויות סוציאליות, מעידות על כך שהתובע עמד על תשלום זכויותיו גם כמפוטר.

28. שכרו הקבוע של התובע לפיצויים הוא 16,916 ₪. זהו השכר שהנתבעים הודו ששולם לתובע, אף כי הם טוענים שהוא לא אושר על ידם. כאמור, הנתבעים ויתרו על עדותו של רו"ח החברה בנושא ונקודת המוצא שלנו היא שהשכר המוסכם הוא השכר ששולם. כן, הנתבעים לא הפקידו לתובע הפרשות לפי צו הרחבה פנסיה חובה, הכולל הפרשות לקופת פיצויי פיטורים שבאים במקום התשלום לפי חוק. כפועל יוצא, עליהם לשלם את הפיצויים כחוק, על בסיס השכר האחרון.

29. לפיכך, על הנתבעים לשלם לתובע סך של 117,058 ₪ בגין אי תשלום פיצויי פיטורים.

    פנסיה

30. על פי תחשיב התובע, הוא זכאי לסך של 45,764 ₪ בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה. כאמור, טענת הנתבעים שלתובע שולם סך של 40,000 ₪ לפנסיה נדחתה בהיעדר כל בסיס ראייתי לכך. פרט לכך, הנתבעים הודו שהם צריכים לשלם במסגרת הדיון המקדמי שנערך בתיק. עיינו בתחשיבי התובע והם מקובלים עלינו.

31. לפיכך, על הנתבעים לשלם לתובע סך של 45,764 ₪ בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה.

    דמי נסיעות

32. התובע טען שהוא זכאי לתשלום דמי נסיעות עבור מלוא תקופת עבודתו, בסך כולל של 55,638 ₪. זאת לפי תעריף דמי נסיעות יומי בסך 24.4 ₪.

33. הנתבעים טענו מנגד שהתובע אינו זכאי לדמי נסיעות שכן הוא קיבל הסעות לביתו ומביתו או רכב לנסוע בו ואם באופן נקודתי הוא נדרש להשתמש בתחבורה ציבורית, הוא קיבל תשלום במזומן על כך.

34. אשר לדעתנו, התובע אינו זכאי לתשלום דמי נסיעות. במסגרת חקירתו הנגדית הודה התובע כי הוא עשה שימוש ברכב מטעם הנתבעים. אמנם, התובע סייג את דבריו ואמר כי הוא לא תמיד עשה שימוש ברכב, אך מדובר בגרסה כבושה שסותרת את טענתו בכתב התביעה ובתצהיר. כך הוא העיד כי "מידי פעם. במהלך העבודה, היינו נוסעים ביחד. נכון שהוא נתן לי את הרכב שלו או של אשתו מידי פעם הביתה" (עמ' 10, ש' 7 לפרוטוקול). עדות זו מתיישבת למעשה עם גרסת הנתבעים. כן, התובע אישר שהוא לא נתן קבלות לרו"ח החברה כדי לקבל החזר על נסיעות בתחבורה ציבורית. הזכאות לדמי נסיעות יכולה להינתן בדרך של תשלום או בדרך של הסעות מטעם המעביד. במקרה דנן, טענת התובע שהוא זכאי לתשלום דמי נסיעות עבור מלוא תקופת עבודתו נסתרה. התובע לא הציג ראיות להוצאה על תחבורה ציבורית בפועל. כן, הזכאות להחזר נסיעות באוטובוס, ככלל, היא לפי עלות כרטיס חופשי-חודשי, ולא דמי נסיעות יומיים, כפי שטען התובע, כך שגם סכום התביעה לא הוכח. יוצא, אם כן, שהתובע לא הוכיח את זכאותו לתשלום דמי נסיעות.

35. לפיכך, התביעה לדמי נסיעות נדחית.

    סוף דבר

36. על הנתבעים לשלם לתובע, ביחד ולחוד, את הסכומים הבאים:

    • סך של 5,000 ₪ בגין אי מתן הודעה על תנאי עבודה.

    • סך של 27,978 ₪ בגין אי תשלום פדיון ימי חופשה.

    • סך של 16,798 ₪ בגין אי תשלום דמי הבראה.

    • סך של 117,058 ₪ בגין אי תשלום פיצויי פיטורים.

    • סך של 45,764 ₪ בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה.

37. כלל הסכומים שלעיל יהיו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.18.

38. בנוסף, על הנתבעים לשלם לתובע, ביחד ולחוד, הוצאות משפט בסך 1,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪. בכלל זאת הבאנו בחשבון את הסכום שנפסק, התנהלות הנתבעים במהלך הדיון, אי תשלום רכיב הפנסיה שלא היה לגביו מחלוקת של ממש, והעובדה שרוב רכיבי התביעה התקבלו.

    ניתן היום, ז' אדר ב' תשפ"ב, (10 מרץ 2022), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

     

     

    מר שמואל רגב, נציג עובדים		יפית מזרחי – לוי, שופטת אב"ד		מר יורם זקס, נציג מעסיקים