בעל חברת בנייה חויב לפצות עובד על אי הפרשות לפנסיה, פיצויי פיטורים וזכויות נוספות. בית הדין הרים את מסך ההתאגדות לאחר שנמצא, בין היתר, שהמנהל עירב בין כספו האישי לכפי החברה
השופטת יפית מזרחי-לוי קיבלה לאחרונה תביעה שהגיש אדם שהועסק במשך כ-7 שנים בחברת בנייה נגד החברה ובעליה. העובד סיפר שבעל החברה הבטיח לו שיפריש עבורו כספים לפנסיה באמצעות מכירת מגרש, אך לא קיים. השופטת קבעה שלעובד לא שולמו זכויות המגיעות לו על פי חוק וכי המנהל חייב באופן אישי בתשלום בשל התנהלותו.
התובע סיפר שהועסק בחברת הבנייה בין השנים 2011-2018. תפקידו היה לשמש כיד ימינו של מנהל החברה (ובעליה היחיד), ובין היתר לסייע לו מבחינת קשיי שפה.
הוא הבהיר כי דרש מהמנהל לשלם לו פנסיה, אך עקב קושי כלכלי של החברה לעשות כן המנהל התחייב בפניו כי ישלם את הפנסיה מתוך כספים שיקבל ממכירת מגרש בכפר קאסם שיש לו בו זכויות. התובע ציין כי המנהל אף לקח אותו כדי לשמש כעד לעסקת המכירה ואולם, בסופו של דבר לא עמד במילתו ולא הפריש עבורו את הכספים.
הוא הוסיף כי הנתבע הוא מנהל ובעלים יחיד שעשה שימוש במסך ההתאגדות כדי לחמוק מתשלום ולקפח את שכרו. הוא ציין כי לחברה נושים רבים ויש חשש שהיא לא תוכל לפרוע את חובותיה.
התובע הדגיש כי מעבר לכספי הפנסיה על הנתבעים לפצות אותו בגין פיצויי פיטורים, ימי חופשה, דמי הבראה ועוד.
המנהל והחברה הכחישו את טענות התובע. לטענת המנהל, התובע קיבל את כל זכויותיו ויש לדחות את התביעה האישית כלפיו בהיעדר עילה.
המנהל הוסיף כי כמעט ולא שהה במשרדי החברה בתקופה הרלוונטית, הוא לא יודע קרוא וכתוב, לא מבין את ההתנהלות הכספית של החברה ולא היה מודע לנושא הפנסיה עד הליך זה.
לא רצה לדעת
השופטת יפית מזרחי-לוי מבית הדין לעבודה בתל אביב הבהירה שהחברה היא בעלת אישיות משפטית עצמאית ונפרדת ורק במקרים חריגים תיוחסנה חובות החברה לבעליה. היא ציינה שהרמת מסך נעשית בבתי הדין לעבודה תוך תשומת לב למאפיינים המיוחדים של יחסי העבודה – יחסי האמון בין הצדדים אל מול חוסר האיזון ביניהם; יתרון המעסיק ושליטתו, ככלל, על תנאי ההעסקה; קיומה של חובת אחריות מוגברת של המעסיק; מעמדם המיוחד של עובדים כנושים ועוד.
השופטת קבעה שיש הצדקה בנסיבות המקרה להרמת מסך. כך, המנהל עירב בין כספו הפרטי לבין כספי החברה. זאת ועוד, החברה התנהלה ומתנהלת במימון דק, ללא אפשרות לשלם את מלוא הזכויות לעובדיה. כמו כן, לתובע ולעובדים נוספים לא שולמה פנסיה, מעשה העולה כדי עבירה פלילית.
עוד ציינה השופטת כי לא התרשמה שהמנהל הוא אדם בור שאינו מבין דבר. "יש הבדל גדול בין אדם שלא יודע לבין אדם שאינו רוצה לדעת", כתבה השופטת והדגישה כי כבעלי החברה והמנכ"ל היחיד שלה, המנהל היה חייב לדעת אם עובדיו מקבלים זכויות כדין, אך הוא בחר לעצום עיניו.
עבור אי מתן הודעה על תנאי עבודה, תשלום פדיון ימי חופשה, דמי הבראה, פיצויי פיטורים ואי ביצוע הפרשות לפנסיה חויבו המנהל והחברה בסכום של 212,598 שקל.
בנוסף הם חויבו בהוצאות בסך 1,500 שקל ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 שקל.
- ב"כ התובע: עו"ד שי שלום
- ב"כ הנתבעים: עו"ד אדם סלומון
עו"ד ורד שדות
עוסק/ת ב-
דיני עבודה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.