סע"ש 27654-02-12 דוד בן מיכאל נ' סופר אבי בע"מ

הנתבעת מנהלת רשת חנויות לממכר מוצרי חשמל (להלן: "הרשת").

התובע, מר דוד בן מיכאל, עבד ברשת מיום 1.5.09 עד לפיטוריו ביום 6.12.11, ללא הודעה מוקדמת וללא פיצויי פיטורים, בעקבות גילוי חוסר משמעותי במלאי של החנות בה עבד התובע.

בתביעה זו מבקש התובע לפסוק לו שכר עבודה לחודשים 11-12/11 ופיצויי הלנת שכר, פיצוי בגין אי מתן "הודעה לעובד", גמול עבודה בשעות נוספות, גמול עבודה במנוחה השבועית, פיצויי פיטורים ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, פדיון חופשה ופיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה.

הנתבעת הכחישה זכאותו של התובע לסעדים שתבע והעלתה טענת קיזוז ואף הגישה תביעה שכנגד בה עתרה לחייב את התובע בסך 520,000 ₪ (לצורכי אגרה) בגין אחריותו לחוסר של 140 טלוויזיות, לאי סדרים כספיים בקופת החנות אי סדרים, להפרת נהלים בנוגע לקבלת שיקים מלקוחות וכן לנטילת מזומנים מקופת החנות ונטילת שיקים של לקוחות והחלפתם בשיקים של התובע (הנתבע שכנגד), וזיוף דו"חות קופה. סך נזקי התובעת שכנגד הוערכו בסך של כ-800,000 ₪.

התובע (נתבע שכנגד) הגיש כתב תשובה בה הכחיש מעורבות ואחריות לחוסר במלאי בציוד, וכן הכחיש שליחת ידו במוצרי ובכספי החנות בכל דרך שהיא, כמו גם את הטענה בדבר הפרת נהלים בקבלת שיקים מלקוחות.

פירוט העובדות

לגבי שש חנויות של הרשת התקשרה הנתבעת עם מר אייל פרץ (להלן: "אייל") ועם חברה בבעלותו, בהסכם המעניק לאייל או לחברתו זכות להשתתפות ברווחי אותן חנויות (בתביעה שהגישה הנתבעת נגד אייל תיארה את מהות ההתקשרות ביניהם כ"מתן שירותי ניהול" לחנויות של הרשת על ידי אייל וחברתו). שתיים מהחנויות היו בירושלים, אחת בכפר סבא והיתר ברחוב אלנבי תל-אביב (שלוש חנויות).

אייל גייס את התובע לעבודה בנתבעת וסיכם עמו את תנאי עבודתו. אין מחלוקת כי תנאי עבודתו של התובע לא עוגנו בהסכם כתוב וכי לא ניתנה לתובע "הודעה לעובד". אין מחלוקת שבנוסף לשכר בסיס (שסכומו שנוי במחלוקת), היה התובע זכאי לעמלות מכירה. לתובע הופקו תלושי שכר על שם הנתבעת.

התובע אינו חולק על כך שהסכום ששולם לו בכל חודש שיקף את הסכום הכולל של רכיבי השכר שפורטו בכל תלוש, ואולם התובע כופר בנכונות הפירוט של רכיבי המשכורת וטוען שהנתבעת עשתה בתלושים "כבשלה" לעניין ההרכב הפנימי של רכיבי התלוש.

בתחילת עבודתו (החל מחודש 5/09 עד 12/09), הועסק התובע בסניף ברחוב אלנבי בתל-אביב. כאשר נפתחה החנות בסניף תלפיות בירושלים, הועבר התובע לעבוד בה כמוכרן (להלן: "החנות" או "סניף תלפיות").

אייל מינה כמנהל החנות את מר רועי כהן (להלן: "רועי"). רועי היה הממונה הישיר של התובע.

לתובע היו תפקידים נוספים בחנות, מעבר לעבודתו כמוכרן. בסופו של יום עבודה היה התובע מסייע לרועי לרשום "דו"ח קופה", שבו נרשמו העסקאות וההזמנות שבוצעו באותו יום ואמצעי התשלום שהתקבלו בגינן.

התובע מתגורר בחולון. במסגרת תנאי עבודתו סיפקה לו הנתבעת רכב צמוד. תפקידו של התובע היה לעבור בבוקר בסניף הרשת ברחוב אלנבי בתל-אביב, ולבצע שתי פעולות: האחת – מסירת קופת החנות מהיום הקודם בצירוף "דו"ח הקופה". השנייה – נטילת מוצרים ממחסן החנות ברחוב אלנבי כדי לספקם לחנות בסניף תלפיות.

המחסנאי בחנות ברחוב אלנבי היה מר לירן אשכנזי (להלן: "לירן"). אין מחלוקת כי היו מקרים בהם לירן סיפק לתובע מוצרים לאחר שמילא תעודת משלוח בכתב יד ומסרה לתובע, מבלי שהחתים את התובע על התעודה. לאחר מכן, היה על לירן להקליד למחשב את תוכן תעודת המשלוח שנרשמה בכתב יד ולחייב במערכת המלאי של הרשת את סניף תלפיות בפריטים שנלקחו על ידי התובע (ולזכות את המחסן בסניף אלנבי).

לאחר שהתובע עזב בבקרים את הסניף ברחוב אלנבי הוא היה נוסע לאסוף את רועי מביתו באור יהודה והשניים היו נוסעים לירושלים ומגיעים לחנות ב-11:30, ועובדים בה עד שעת סגירתה ב-19:30. בסוף היום היו עורכים את דו"ח הקופה ונוסעים חזרה לגוש דן לבתיהם, כאשר התובע נטל עמו לביתו את הקופה בצירוף דו"ח הקופה למסירה בסניף אלנבי למחרת בבוקר.

אייל היה ממונה הן על רועי והן על התובע, והיה מגיע לחנות מדי פעם לפקח על הנעשה בה ולבדוק את תפקודה ורווחיותה.

מלבד התובע ורועי, עבדו בסניף תלפיות שני מוכרנים נוספים.

בנתבעת ישנה מערכת לבדיקת שיקים שנקראת ERN. לפי העדויות ששמענו מטרת המערכת היא בדיקת הסיכון שבאי פירעון השיקים וביטוח סיכון זה, באופן שהחברה המספקת את שירות ה-ERN הייתה משפה את הנתבעת במקרה של חילול שיקים שאושרו במערכת. העברת שיק במערכת עולה לנתבעת עמלה שהיא משלמת לחברה המספקת את שירות ה-ERN, בשווי שננקב כאחוז מסוים של סכום כל שיק.

במהלך חודש 11/11 ביצע מר יחיאל חיון, מנהל המלאי הארצי של הרשת, בדיקה טלפוניות בסניפי הרשת של כמות הטלוויזיות מדגם מסוים – LED 46 אינטש תוצרת פיליפס. על פי עדותו של מר חיון היו אמורים להיות, על פי רישומיו, אחד עשר פריטים של הדגם הנ"ל בסניף תלפיות, אך כאשר הוא ביקש מנציג החנות למסור לו בטלפון את מספר הפריטים שנמצאים בחנות, נמסר לו שאין אף לא פריט אחד כזה. הוא הודיע על כך למר אבי סופר, הבעלים של הנתבעת. מר סופר הורה למר חיון לנסוע לסניף תלפיות ולבצע ספירת מלאי. ספירת המלאי בוצעה ביום 20.11.11 על ידי מר חיון ומר משה סופר, מנהל בנתבעת ובנו של מר אבי סופר, יחד עם התובע ועם רועי. לטענת מר חיון ומר סופר בתצהיריהם היו חסרים 140 מסכי טלוויזיה.

ביום 17.11.11 אסרה הנתבעת על התובע, על רועי ועל אייל להיכנס לחנות.

הנתבעת דרשה מאייל, מרועי ומהתובע להיבדק בפוליגרף. אייל סירב לכך ולא נבדק. התובע ורועי נבדקו ביום 21.11.11 במשרדי הנתבעת בתל-אביב. בודק הפוליגרף, מר עמנואל מזעקי, כתב דו"ח בו קבע שהתובע דובר שקר לגבי חלק מתשובותיו ושבידיו מידע רב שאינו מפרטו כדי לא לקשור עצמו לעבירות. בודק הפוליגרף המליץ שהנתבעת תבדוק גם את אייל וגם את לירן (אנו מציינים כל זאת כחלק מן ההשתלשלות העובדתית, מבלי שאנו מייחסים משקל ראייתי לתוצאות בדיקות הפוליגרף. אנו מבהירים כי איננו מקבלים את הדו"ח כראיה להוכחת אמירות של התובע במהלך הבדיקה (כפי שנרשמו על ידי מר מזעקי), מאחר שהתובע אינו חתום על אמירות אלה ומר מזעקי לא הובא לעדות. הבהרה זו ניתנת משום שהנתבעת מסתמכת על "אמירות" של התובע כפי שנרשמו בדו"ח על ידי מר מזעקי. לעניין זה אנו מונחים על ידי ההלכה לפיה בית הדין לעבודה כפוף לעיקריהם של דיני הראיות, ובהתאם להם, אין מקום להסתמך על אותן אמירות).

הנתבעת פיטרה את התובע ביום 6.12.11 ללא הודעה מוקדמת, מבלי ששילמה לו את שכר עבודתו לחודשים 11/11 ו-12/11 ומבלי ששילמה לו פיצויי פיטורים. במכתב הפיטורים נאמר:

"בשל אי סדרים שהתגלו בסניף תלפיות ולאחר שלא קיבלנו הסברים לאי הסדרים והחוסרים האדירים במלאי המגיעים לסכומים של מאות אלפי שקלים וכן בשל אי סדרים נוספים של היעלמות כספים ששולמו ע"י לקוחות ולא הגיעו משום מה לקופת החברה הננו להודיעך כי אנו מוצאים אותך אחראי לאובדן הכספי האדיר.

לעת עתה מתנהל חקירה בחברה והעניין מועבר לחקירת המשטרה.

בנסיבות אילו אנו חוזרים על הודעתנו הקודמת ומודיעים לך על הפסקת עבודתך מיום 26.11.11".

הנתבעת אכן הגישה תלונות למשטרה נגד אייל, רועי והתובע. התובע לא הוזמן לחקירה (גם לעובדות אלו איננו מייחסים כל משקל ראייתי אך מציינים אותה כחלק מן ההשתלשלות העובדתית).

בחודש 4/12 הגישה הנתבעת נגד אייל ונגד חברה בבעלותו תביעה לבית משפט השלום בתל-אביב לתשלום סך 1,848,535 ₪, בטענה שאייל וחברתו הונו את הנתבעת במעשי מרמה מתוחכמים, בכך שבמסגרת התחייבותם לתת שירותי ניהול לחנויות של הרשת, היו אחראים להוצאת מוצרים רבים מהחנויות שלא כנגד קבלת תקבולים, לאי קיום נהלי הרשת בקשר לאי קבלת שיקים מלקוחות ללא העברתם במערכת ERN, להוצאת כספים מקופת החנות, ועוד. למעשה, התביעה נגד אייל הייתה דומה מאוד לתביעה שכנגד שהוגשה נגד התובע בהליך זה.

בחודש 9/12 אייל הגיש נגד הנתבעת תביעה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו על סך 4,547,070 ₪, בה טען כי הנתבעת טוותה מניפולציה ערמומית כדי לנשלו מזכויותיו לרווחי החנויות בגינם התקשרו הצדדים.

ההליכים בין אייל וחברתו לבין הנתבעת הסתיימו בהסדר גישור במסגרתו שילמה הנתבעת לאייל סך 186,000 ₪ כפיצויי פיטורים וכן סך 1,205,000 ₪ בתוספת מע"מ לחברה של אייל.

הנתבעת ורועי כהן הגישו זה כנגד זה תביעות הדדיות לבית דין זה. בתביעת הנתבעת נגד רועי טענה הנתבעת כי רועי אחראי לנזקים שנגרמו לנתבעת כתוצאה מחוסרי מלאי בחנות בסניף תלפיות, וכתוצאה מאי פירעון שיקים שלא הועברו במערכת ERN, לנטילת כספים מן הקופה, ועוד. התביעה דומה לתביעה שכנגד בהליך זה. ההליכים בין הצדדים הסתיימו בהסכם פשרה לפיו שלמה הנתבעת לרועי סך 167,500 ₪.

המחלוקות 

הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה אם התובע גנב מוצרים וכספים מהחנות, ואם הוא הוציא כספים מהחנות בדרכי מרמה אחרות, וכן אם התובע הפר נהלים ובכך גרם נזקים להם הוא אחראי. הכרעה במחלוקות אלה נדרשת כדי לקבוע האם הנתבעת הרימה את הנטל להוכיח עילה לשלילת פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת לפי סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 ולפי סעיף 10(2) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001 , כמו גם עילת קיזוז כנגד תביעות התובע לשכר עבודתו לחודשים 11-12/11, וכדי לקבוע האם הוכיחה את התביעה שכנגד.

מעבר לכך, עלינו להכריע במחלוקות שונות בעניין שעות עבודתו של התובע, זכאותו לגמול עבודה בשעות נוספות וגמול עבודה במנוחה השבועית, וכן במחלוקות הנוגעות ליתר רכיבי תביעת התובע, לרבות השאלה אם נעשה לו שימוע כדין בטרם פוטר.

העדים

התובע העיד לעצמו.

מטעם הנתבעת העידו אייל, רועי, לירן, מר יחיאל חיון מנהל המלאי הארצי ברשת הנתבעת ומר משה סופר, מנהל בנתבעת ובנו של בעלי הנתבעת מר אבי סופר.

המחלוקת בעניין גובה שכרו של התובע

לטענת התובע, השכר שהוסכם עמו היה שכר בסיס בשיעור 5,000 ₪ נטו ועמלות בשיעור 1.25% ממכירות עד 400,000 ₪ ובשיעור 1.5% על מכירות מעבר ל-400,000 ₪, ועמלות בשיעור 2.5% ממכירות בעסקאות שהיה בהן תמחור של רווחיות של 15% ומעלה.

לטענת התובע, ממוצע שכרו לאורך תקופת עבודתו היה 15,480 ₪ נטו, ובהתאם לשכרו הממוצע יש לחשב את זכויותיו.

לטענת הנתבעת, שכרו של התובע היה 3,800 ₪ ועמלות מכירה. לנתבעת ניתנה אפשרות לפרט את גרסתה בעניין שיעור עמלות המכירה בהחלטת בית הדין בדיון המוקדם מיום 11.6.13, תוך 7 ימים, אך הנתבעת לא עשתה כן. גם בתצהירי הנתבעת לא פורטה כל גרסה לעניין זה. אייל, שסיכם את תנאי התובע מולו, לא העיד בתצהירו דבר בעניין זה, ומר סופר, שהזכיר בתצהירו כי שכרו של התובע היה מורכב משכר בסיס ועמלות, לא פירט גרסה באשר לשיעור העמלות.

כאמור, אין מחלוקת כי לא נערך עם התובע הסכם עבודה בכתב.

בהתאם להוראת סעיף 5א לחוק הודעה לעובד, הרי שלאחר שהתובע העיד בתצהירו על גרסתו בעניין גובה שכרו, ובהיעדר הודעה לעובד, על הנתבעת מוטל נטל ההוכחה בפלוגתה בעניין גובה שכרו של התובע.

אנו סבורים כי הנתבעת לא הרימה את הנטל להוכיח את גרסתה לעניין גובה השכר הבסיסי. הראיה שתומכת לכאורה בגרסת הנתבעת היא תלושי השכר שברוב תקופת עבודתו מציינים סך 3,800 ₪ כשכר בסיס של התובע. ואולם מקובלת עלינו טענת התובע כי יש קושי לאמץ את האמור בתלושי השכר. לעניין זה מקובלת עלינו טענת התובע כי תלושי שכרו בחודשים 8/11, 9/11 ו-10/11 מפרטים סכומים זהים כעמלות, והדבר אינו מסתבר. כנגד טענה זו בתצהיר התובע לא באה כל התייחסות בתצהירי הנתבעת.

קביעתנו כי הנתבעת לא הרימה את הנטל להוכחת גרסתה אין משמעותה אימוץ אוטומטי של גרסת התובע. התובע טוען כי ממוצע משכורותיו היה 15,480 ₪. לפי חישוב שביצענו ממוצע המשכורת של התובע (מבלי שהכללנו את חודש עבודתו הראשון שכפי הנראה היה חלקי) עמד על 12,784 ₪.

התביעה לפיצוי בשל אי מתן "הודעה לעובד"

תביעת התובע לפיצוי בסך 15,480 ₪ בגין אי מתן הודעה לעובד, מבוססת על סעיף 5(א) לחוק לפיו מוסמך בית הדין לפסוק פיצוי בגין הפרת הוראות החוק אף אם לא נגרם נזק ממון "בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין, וכן על סעיף 5(ב)(1) לחוק הודעה לעובד, המסמיך את בית הדין לפסוק פיצוי שאינו תלוי בנזק (פיצוי לדוגמה) אם מצא שהמעביד לא מסר ביודעין לעובד הודעה לעובד.

על פי לשון החוק, שתי הסמכויות, הן זו שלפי סעיף 5א) והן זו שבסעיף 5(ב)(1), הינן סמכויות שבשיקול דעת, כעולה מן המונח "רשאי" אשר קודם לפירוט הסמכות.

כפי שיפורט להלן, אנו סבורים כי לגבי חלק מעילות התביעה שכנגד הנתבעת הרימה את הנטל להוכיח שהתובע נטל כספים מקופת הסניף ובמקומם הניח שיקים מפוקפקים שחוללו, וכי איפשר הוצאת מוצרים מן הסניף ללא רישום תקבולים. אנו סבורים גם שהתובע העיד עדות שבחלקה לא הייתה אמת בבית הדין. מדובר במעשים המהווים הפרת אמון חמורה של התובע כלפי הנתבעת, ובנסיבות אלה איננו רואים לפסוק לתובע פיצוי שאינו תלוי בנזק או פיצוי לדוגמה.

לעניין התביעה לפי סעיף 5(ב)(1), אנו סבורים שהתובע לא הוכיח את היסוד "ביודעין", שלדעתנו יש לפרשו ככוונה מיוחדת להקשות על העובד לממש זכויותיו. לא הוכחה כוונה כזו על ידי התובע.

בהתאם לכך אנו דוחים את תביעת התובע לפיצוי לפי חוק הודעה מוקדמת.

התביעה לגמול עבודה בשעות נוספות ובמנוחה השבועית

מסיכומי הנתבעת עולה כי שוב אין היא חולקת על טענת התובע כי כאשר עבד בסניף תלפיות השעות בין 8:30 ל-11:30 היו שעות עבודה של התובע, והיא זנחה את טענתה כי שעות עבודתו של התובע בחנות בסניף תלפיות היו מ-11:30 עד 19:30. אכן הראיות מצביעות על כך שכאשר התובע עבד בסניף תלפיות הוא החל את יום עבודתו ב-8:30 בסניף אלנבי, ועל כן זמן הנסיעה של התובע לסניף תלפיות, בו גם אסף את רועי על פי דרישות העבודה, היה בגדר "שעות עבודה".

בהתאם לכך, מקובלת עלינו טענת התובע כי בתקופה בה עבד בסניף תלפיות יום העבודה שלו היה אחת עשרה שעות (הנתבעת לא טענה טענות כלשהן לניכוי הפסקות וממילא לא הוכיחה משכן).

הנתבעת טוענת כי חוק שעות עבודה ומנוחה לא חל על התובע באשר הוא הועסק בתפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי, אך אין כל בסיס לטענה זו. לגבי מנהל חנות נפסק שאין בסיס לטענה כי חוק שעות עבודה ומנוחה לא חל עליו (ע"פ 16/08 מדינת ישראל נ. בסט ביי רשתות שיווק בע"מ ואח' (מיום 4.1.09)).

התובע מבקש לפסוק לו סך 204,600 ₪ בגין שעות עבודתו בין 8:30 ל-11:30 במשך 31 חודשי עבודה. החישוב של התובע מבוסס על טענת התובע כי שכרו הממוצע היה 15,480 ₪. מסכום זה גוזר התובע את ערך השעה בחלוקת הסכום ל-26 ימים ול-8 שעות (כשהתוצאה היא 75 ₪ לשעה), והתובע מחשב שתי שעות נוספות ליום בערך 125% ושעה אחת נוספת בערך 150%.

שיטת חישוב זו אינה מבוססת בדין ולא בעובדות. ראשית, גם לו היה "שכרו הממוצע" של התובע 15,480 ₪ כטענתו (וקבענו לעיל שאין הדבר כך כי אם 12,784 ₪), החישוב שביצע התובע אינו תואם את הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, כמוסבר להלן.

בהיות החלק הארי של שכרו של התובע עמלות מכירה, התובע הינו מי ששכרו משולם, בחלקו, לפי כמות התוצרת. סעיף 16(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה קובע לענייננו:

"...

היה שכרו של עובד, כולו או חלקו, לפי כמות התוצרת, ישלם לו המעביד בעד כל יחידה, שנעשתה בשתי השעות הנוספות הראשונות שבאותו יום, שכר עבודה לא פחות מ-1-1/4 מהשכר המשתלם בעד כל יחידה שנעשתה בשעות העבודה הרגילות, ובעד כל יחידה שנעשתה בשעות הנוספות שלמעלה משתים – לא פחות מ-1-1/2 מהשכר המשתלם בעד כל יחידה שנעשתה בשעות העבודה הרגילות".

בהתאם לכך, יש מקום לחשב את גמול העבודה בשעות נוספות בהתאם לסעיף 16. בענייננו, אין כל אפשרות לבצע חישוב כזה בשל היעדר תיעוד יומי של העסקאות שנסגרו על ידי התובע בכל יום. חובת רישום מעקב כזה מוטל על הנתבעת, ובהיעדרו החלטנו לבסס את חישוב זכאות התובע לגמול עבודה בשעות נוספות בדרך חלופית, תוך הסתמכות על הפסיקה המאפשרת הקלת הנטל על עובד התובע גמול עבודה בשעות נוספות במקרים בהם המעסיק מפר חובות רישומיות הקבועות בדין עע 212/06, 209/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ נ. אלי אפרים ואח' (מיום 12.11.08).

לגבי החודשים החל 12/09 (בו החל התובע לעבוד בסניף ירושלים), ביצענו חישוב חודשי של גמול עבודה בשעות נוספות על פי תלושי השכר. בבסיס השכר כללנו את השכר שצוין כשכר בסיס וכעמלות מכירה, וכן רכיבים אחרים שאינם דמי נסיעות ודמי הבראה (כמו שוו. פצ. שמהותו אינה ברורה אך משלב מסויים הוא נעשה קבוע). מהסכום שהתקבל הפחתנו תשלומים ששולמו בגין שעות נוספות גלובליות, אשר מופיעים בתלושי השכר של התובע החל מחודש 3/11. לעניין זה אנו קובעים כי רכיב השעות הנוספות הגלובליות הינו רכיב שניתן לתובע, החל מ-3/11, לבקשתו, כפיצוי בגין עבודתו בשעות נוספות, ואיננו מקבלים את טענת התובע בכתב התביעה לפיה פנייתו לקבלת תגמול על שעות העבודה הנוספות לא נפלה על אזניים קשובות, אלא הופעת רכיב שעות נוספות גלובליות החל מ-3/11 מבטאת היענות של הנתבעת לפניותיו של התובע.

חילקנו את השכר של התובע (שכר בסיס, עמלות מכירה ורכיבים נוספים שאינם נסיעות והבראה) ב-26 ואת המנה חילקנו ב-8, וגזרנו את שכרו השעתי באותו חודש, ובהתאם חישבנו לתובע עבור 26 ימים שעתיים בערך 125% ושעה בערך 150%. בכל מקרה לא פסקנו לתובע יותר ממה שתבע לכל חודש – סך 6,600 ₪.

להלן תוצאות החישובים שביצענו: 12/09: 4,674 ₪, 1/10: 6,084 ₪, 2/10: 5,394 ₪, 3/10: 6,253 ₪, 4/10: 5,928 ₪, חודשים 5-6/10: אין זכאות לגמול עבודה בשעות נוספות לפי התלושים, גם בשים לב לתשלום 4,032.76 ₪ כשעות נוספות בחודש 6/10, 7/10: 6,027 ₪, 8/10: 6,600 ₪, 9/10: 6,600 ₪, 10/10: 6,600 ₪, 12/10: 6,600 ₪, 1/11: 5,955 ₪, 2/11: 6,025 ₪, 3/11: 4,726 ₪, 4/11: 3,605 ₪, 5/11: 3,425 ₪, 6/11: 3,122 ₪, 7/11: 3,132 ₪, 8/11: 3,631 ₪, 9/11: 3,631 ₪, 10/11: 3,631 ₪. סך הכל: 101,643 ₪.

התובע תבע סך 1,732 ₪ כגמול עבודה במנוחה השבועית. לעניין זה טען התובע כי בתקופה עד ל-12/09 הוא עבד בסניף אלנבי במוצאי שבת אחת לחודשיים בין 18:00 עד 22:00. טענה זו לא נסתרה. לפיכך נפסוק לתובע 1,732 ₪, סכום שאינו עולה על הסכום לו הוא זכאי לפי חישובנו.

איננו רואים לפסוק לתובע פיצויי הלנת שכר מאחר שלדעתנו אי תשלום גמול העבודה בשעות נוספות לא נעשה בזדון, וכאשר התובע העלה דרישה לתשלום שעות נוספות הוסכם על תגמולו באופן גלובלי.

תביעה לשכר עבודה לחודש 10/11

ממכתב הפיטורים של התובע עולה כי התובע עבד בחודש 10/11 עד ליום 26.11.11, מועד בו ניתנה לו הודעת פיטורים בעל פה. התובע לא קיבל שכרו עבור חודש 10/11 והוא זכאי לו משאין מחלוקת כי עבד בחודש זה עד 26.11.11. נפסוק לתובע 87% מסכום משכורתו הממוצעת על פי חישובנו: 12,784 ₪ X 87% = 11,122 ₪.

החלטנו לדחות את תביעת התובע לפיצויי הלנת שכר מאחר שאי תשלום השכר נבע מחילוקי דעות שיש בהם ממש בעניין זכאות התובע לשכרו, בשים לב לראיות שהיו בידי הנתבעת בעניין מעורבותו של התובע בנטילת כספים מקופת החנות והוצאות מוצרים שלא כנגד תקבול, והחשדות הכבדים בדבר אחריותו של התובע לחוסרי המלאי בחנות.

החלטנו לדחות את תביעת התובע לשכר עבודה עבור חודש 12/11 שכן התובע לא עבד בחודש זה.

התביעה לפדיון ימי חופשה

התובע מבקש לפסוק לו סך 14,884 ₪ כפדיון חופשה.

בתקופת עבודתו צבר התובע 30 ימים חופשה, ועל פי גרסתו שלא נסתרה הוא ניצל שישה ימים בלבד. לעניין זה בית הדין אינו מאמץ את היתרות של החופשה בתלושי השכר של התובע, מאחר שהנתבעת לא ניהלה פנקס חופשה ותלושי השכר אינם כוללים כל רישום של יתרות וניצול ימי חופשה עד לחודש 10/10.

בהתאם לכך, התובע זכאי לפדות 24 ימי חופשה.

נחשב את ערך יום החופשה כחלק ה-26 משכרו הממוצע: 12,784/26=491.70. בהתאם לכך נפסוק לתובע פדיון חופשה בסך 11,801 ₪.

התביעה לפיצוי בגין אי ביצוע תשלומי הפרשות לביטוח מנהלים

התובע טוען כי הנתבעת הפרישה לו הפרשות לפנסיה בחסר, בכך שעל פי דוחו"ת חברת הביטוח הפניקס ביצעה הפרשות על בסיס שכר של 10,000 ₪ והעבירה בפועל הפרשות בסך 250 ₪, ולא לפי שכרו האמיתי. כמו כן, לטענת התובע, הנתבעת ניכתה משכרו של התובע כהפרשות העובד סך 333 ₪ בחודש אך בפועל העבירה לחברת הביטוח סך 250 ₪ בלבד, ונטלה לעצמה סך 83 ₪ בכל חודש.

הנתבעת טוענת כי היא הפרשיה עבור התובע באופן סדיר את כל המגיע לו על פי דין, בשים לב לכך שעל פי צו ההרחבה להסכם הפנסיה הכללי משנת 2008 תקרת השכר החייב בהפרשות הינו 8,000 ₪.

החלטנו לדחות את תביעת התובע מאחר שטענתו לפיה בוצעו הפרשות מעביד ועובד בסך 250 ₪ בלבד נסתרת מדוחות חברת פניקס ממנה עולה כי התקבולים שהתקבלו היו בשיעור 750 ₪ עד לחודש 7/11, והחל מחודש 8/11 הם היו בסך 999 ₪.

התביעות לפיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, פיטורים שלא כדין, טענות הקיזו והתביעה שכנגד - טענות הנתבעת לגניבת מוצרים וכספים מהחנות על ידי התובע

החלטנו לדחות את תביעת התובע לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת, שכן מקובלת עלינו טענת הנתבעת כי בנסיבות פיטוריו של התובע היא הייתה זכאית לשלול מהתובע פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, ולהלן נימוקינו:

הטענות שהעלתה הנתבעת נגד התובע בכתב ההגנה ובכתב התביעה שכנגד הן:

• התובע אחראי לנזק בסך 541,956 ₪ בגין חוסר של 140 טלוויזיות ומוצרים נוספים ממלאי החנות.

• התובע אחראי לאי סדרים כספיים וחוסרים בקופת החנות בסך 14,355 ₪.

• התובע אחראי לאי סדרים והפרת נהלים בקבלת שיקים מלקוחות ללא העברתם במערכת ERN.

• התובע אחראי לאי סדרים כספיים חמורים המתבטאים בנטילת כספים מקופת החנות או בנטילת שיקים של לקוחות מהקופה והחלפתם בשיקים פיקטיביים.

• התובע אחראי לאי סדרים חמורים המתבטאים בנטילת כספים מזומנים מהקופה או בנטילת שיקים של לקוחות והחלפתם בשיקים אישיים שלו.

• התובע אחראי לאי סדרים כספיים המתבטאים בזיוף דוחו"ת הקופה לאחר שנטל כספים מהקופה.

   

  נטל ההוכחה

תחילה נציין את ההלכה הידועה שכאשר נטענת טענה בעלת אופי פלילי נגד נתבע בהליך אזרחי, ובאופן ספציפי – טענה לגניבה ממעביד, הנטל המוטל על הנתבעת הינו כבד יותר מהנטל הרגיל במשפט האזרחי, וכי לא די בהוכחת גרסת הנתבעת במאזן ההסתברויות, אלא נדרשת רמת הוכחה שהיא רמת ביניים בין הרמה האזרחית הרגילה לבין נטל ההוכחה במשפט פלילי (עע 1079/04 מרכולית כוכב בע"מ נ. עיזבון המנוח לב רובינשטיין (מיום 25.4.06).

טענות התובע בהתבסס על ההליכים בעניינם של אייל ורועי

התובע מעלה מספר טענות המבוססות על ההליכים בין הנתבעת לבין אייל ורועי, שתמציתן:

• העובדה שהנתבעת העלתה נגד אייל ורועי את אותן טענות שהעלתה נגד התובע מצביעה על כך שאין לנתבעת ראיות נגד התובע, אלא היא "יורה באפלה".

• במסגרת ההסדרים בין הנתבעת לבין אייל ורועי קוזזו מהכספים המגיעים לאייל ורועי הנזקים שהם גרמו לנתבעת, שהינם אותם הנזקים הנטענים בתביעה שכנגד נגד התובע, וטענת הקיזוז והתביעה שכנגד בתיק זה מהווים ניסיון להיפרע פעמיים בגין אותו נזק.

לגבי טענתו הראשונה של התובע גישתנו היא שבדיקת התביעה שכנגד בתיק זה תיעשה על ידי בחינת הראיות שהביאה הנתבעת נגד התובע בהליך זה. העובדה שהנתבעת העלתה טענות כאלו ואחרות נגד אייל ורועי והעובדה שהנתבעת הגיעה להסדרים באותם הליכים, אינה משליכה על הראיות בתיק זה, שעל פיהן בלבד תיבחן התביעה שכנגד.

טענת התובע כי הנתבעת כבר שופתה על נזקיה בקיזוז הנזקים מסכומים שהגיעו לאייל ולרועי – לא הוכחה.

טענת הנתבעת לאחריות התובע בגין חוסרים במלאי

האם הנתבעת הוכיחה את טענתה בעניין חוסר של 140 מסכי טלוויזיה במלאי של סניף תלפיות?

כאמור, לעניין זה העיד מר חיון כי ביום 11.11.11 גילה חוסר של 11 פריטים של טלוויזיות פיליפס ובעקבות זאת בוצעה ספירת מלאי בה התגלה חוסר של 140 מסכים. התובע לא חלק בתצהירו על כך שמר חיון התקשר לחנות והתעניין בכמות פריטי הטלוויזיות מסוג מסוים שבחנות, וכי נמסר לו שלא היה אף לא פריט אחד כזה, וכי בעקבות שיחה זו הורתה הנתבעת על ביצוע ספירת מלאי בחנות.

להוכחת טענתו בדבר חוסר של 140 מסכים טלוויזיה צירף מר חיון לתצהירו מסמך בכתב יד שאותו כינה "דו"ח ספירת מלאי". אין מחלוקת כי מסמך זה הינו בכתב ידו של התובע וכי נרשמו בו פריטים שנמצאו בספירת המלאי בחנות ביום 20.11.11.

מר חיון העיד בתצהירו כי ישב עם ממצאי ספירת המלאי עם מר משה סופר, ומר סופר רשם על גבי ניירות את מספר הדגם החסר ואת עלותו לחברה לפי חשבוניות ספק של רכישת המוצרים. מר חיון הפנה למסמכים שצורפו לכתב ההגנה. עיון במסמכים אלה מעלה שצורפו שישה דפים שרשומים עליהם בכתב יד דגמים, כשלצד כל דגם צוין מספר פריטים ומחיר. בתחתית כל מסמך כזה נרשם סך של פריטים ובראש כל דף כזה נרשם סכום כספי. סיכום הסכומים של הפריטים הוא 139 (26+16+17+22+46+12). סך הסכומים הוא 437,930 ₪.

בהמשך תצהירו מעיד מר חיון כי על מנת להוכיח לעובדי סניף תלפיות, אייל, רועי והתובע, את טענת הרשת בדבר החוסרים, הם הוציאו מארכיב החברה את תעודות המשלוח החתומות של המוצרים החסרים. לטענת מר חיון, תעודות המשלוח החתומות צורפו לכתב ההגנה. עיון במסמכים אליהם הפנה מר חיון מעלה כי מדובר בתעודות משלוח כמפורט להלן:

• תעודה משלוח 9004 של הספק רייבי 2002 מיום 9.5.11 של 6 פריטי טלוויזיה 24LE 4500 חתומה על ידי רועי כהן ובחותמת הסניף.

• תעודת משלוח של ניופאן בע"מ מיום 15.9.11 של חמישה פריטי טלוויזיה טושיבה חתומה על ידי רועי כהן ובחותמת הסניף.

• תעודת משלוח של ניופאן מיום 30.5.11 של חמישה פריטי טלוויזיה טושיבה חתומה בחותמת רועי כהן ובחותמת הסניף.

• צורפו תעודות משלוח נוספות כנספח ב' לכתב ההגנה (הנספחים לכתב ההגנה צורפו באופן שמקשה מאוד על הבנת המסמכים וכיצד ולאיזו עדות הם קשורים). הרוב המוחלט של תעודות המשלוח החתומות בנספח ב' לכתב ההגנה חתומות על ידי רועי.

בהמשך תצהירו מר חיון העיד כי ישב עם ממצאי דו"ח ספירת המלאי עם מנהל הרשת יהודה אללוף. מר אללוף הכין ביום 21.11.11 טבלת רשימת חוסרים של מסכי טלוויזיה בלבד ותמחר אותם. המסמך צורף לתצהירו של מר חיון, אך מקובלת עלינו טענת התובע כי לא ניתן לתת משקל ראייתי למסמך זה מאחר שמר אללוף לא הובא לעדות.

התובע טוען כי אין כל ערך ראייתי לנתוני המלאי של הנתבעת. התובע מפנה לעדויות של רועי ושל אייל לפיהם היו ליקויים רבים במערכת המלאי של הנתבעת וכי היא הייתה "פרוצה" ונתונה למניפולציות, בשל כך שלגורמים רבים מדי ברשת הייתה יכולת כניסה וגישה אליה. אשר על כן, לטענת התובע, אין לבסס כל ממצא על נתוני המלאי המוצגים על ידי הנתבעת שכן אין הם משקפים תנועות אמיתיות של מוצרי מלאי בתוך הרשת.

התובע העיד לעניין זה שבבדיקה שביצע עם רועי במשרדי הרשת בתל-אביב, לאחר שהוטחה בהם האשמה של אחריות לחוסרים במלאי החנות, הם גילו מקרים של הוספת פריטי מלאי לתעודות המשלוח הממוחשבות, אשר לא היו רשומים בתעודות המשלוח בכתב יד, וכן תעודות משלוח ממוחשבות שמאחוריהן כלל לא הייתה תעודת משלוח בכתב יד.

מר חיון עומת עם טענותיהם של התובע רועי ואייל בדבר היותה של מערכת המלאי של הנתבעת פרוצה, בהיותה נגישה לגורמים רבים מדי ברשת שאינם אנשי מחסן ומלאי. מר חיון הכחיש טענות אלה והסביר שרק מחסנאי מוסמך ויכול להכנס למערכת המלאי, ועדותו מסתברת בעינינו. אנו סבורים שעדותם של התובע, רועי ואייל בעניינים אלה היו כלליות וסתמיות, ובהערכת משקלן לא ניתן להתעלם מהטענות שהועלו גם כלפי רועי ואייל בעניין אחריותם לחוסרים במלאי ובכספי הקופה של הסניף.

לירן הכחיש את טענת התובע (שנתמכה בעדות רועי) בדבר הוספת פריטי מלאי על ידו לתעודות המשלוח הממוחשבות אשר לא הופיעו בתעודות הידניות ולא סופקו בפועל לחנות. לדעתנו, התובע לא הוכיח את טענתו בדבר תעודות משלוח שהוקלדו על ידי לירן בהן הוסיף לירן מוצרים. הוכחת טענה כזו הייתה אפשרית באמצעות מסמכים שאמורים להיות בידי הנתבעת. לא התבקש גילוי ספציפי של מסמכים שהיו עשויים להוכיח טענה מעין זו (למשל – השוואת תעודות ידניות לתעודות הממוחשבות).

כאשר מעסיק מאשים עובד בגניבת מוצרים על בסיס חוסרים במלאי, נקודת המוצא היא שעל המעסיק להוכיח את מהימנותה הבסיסית של מערכת המלאי.

בענייננו, מר סופר הסביר בתצהירו את שיטת ניהול המלאי של החנות. החנות בסניף תלפיות הייתה מקבלת מלאי במשיכה מהמחסן של הנתבעת בתל-אביב או בהזנה ישירה המבוצעת על ידי ספקים-יבואנים, או במשיכה יזומה ממחסן היבואן. בכל מקרה בו נעשית פועלת הספקה מהיבואן לחנות וכל אימת שיוצאת טלוויזיה או פריט אחר לחנות, מודפסת תעודת משלוח שעליה חותם העובד בחנות ובנקודת ההספקה כשהפריט מגיע לחנות, ובכך הוא מאשר את קבלתה וכניסתה למלאי החנות שבניהולו. במקרים בהם החנות מושכת מלאי מהמחסן בתל-אביב, המוצרים היו נמשכים על ידי התובע עצמו.

בהמשך להסבר שפירט בתצהירו בעניין שיטת ניהול המלאי של החנות, העלה מר סופר טענה, שהועלתה נגד התובע בכתב ההגנה ובכתב התביעה, לפיה התובע היה מושך מוצרים ממחסן החנות בתל-אביב מבלי לחתום על תעודת משלוח כמתחייב, וזאת תוך ניצול לרעה של אמונו של לירן.

טענה זו לא הוכחה ואף נסתרה בעדותו של עד הנתבעת לירן. בתצהירו העיד לירן כי:

"זכור לי שבאותה העת, לא היינו מחתימים את העובדים על תעודות משלוח, לגבי מוצרים שנעשה לגביהם העברות מחשב בין סניפים. זו הסיבה שלא הייתי מחתים את התובע... על תעודות משלוח לגבי המוצרים שהייתי מוסר לו באותה העת".

נמצא, כי אחת הטענות שבבסיס התביעה שכנגד בעניין גניבת פריטי מלאי על ידי התובע נמצאה לא נכונה – התובע לא נמנע מלחתום על תעודות משלוח תוך ניצול אמונו של לירן.

עם זאת, אנו סבורים שניתן להסתמך על עדויותיהם של מר חיון ושל מר סופר, לפיהן התגלה חוסר של 140 טלוויזיות בחנות, שכן צורפו תעודות משלוח של טלוויזיות שסופקו לחנות, ועדותו של מר חיון מטעם הנתבעת כי המוצרים לא נמצאו בפועל בחנות וכי לא נרשמו בגינם תקבולים, לא נסתרה על ידי התובע. במסגרת הליכי גילוי מסמכים לתובע הייתה נגישות למסמכים שהיו עשויים לסתור טענות אלה.

גרסת הנתבעת נתמכה גם בדו"ח תנועות מלאי של הסניף ובהזמנה 3938652 מיום 12.3.12 שנעשתה על פי עדותו של מר חיון כדי להפחית את רישומי החוסרים במלאי ממלאי החנות.

ואולם, גם בהינתן המסקנה שהנתבעת הוכיחה קיומו של חוסר של 140 טלוויזיות ממלאי החנות, לא הובאו לדעתנו די ראיות ברמת ההוכחה הנדרשת, לטענת הנתבעת כי התובע אחראי להיעלמות הטלוויזיות שנמצאו חסרות במלאי החנות.

הנתבעת הדגישה בטיעוניה את "חלון ההזדמנויות" שהיה לתובע לשלוח יד במסכי טלוויזיה – בזמן שבין עזיבתו את סניף אלנבי בבקרים לאחר שהעמיס את הרכב בסחורה ועד למועד בו אסף את רועי מביתו באור יהודה. אלא שלא ניתן הסבר לכך שרוב תעודות המשלוח, שהוגשו על ידי הנתבעת בתמיכה לטענותיה כי אותן טלוויזיות היו חסרות ממלאי החנות, לא היו בחתימת ידו של התובע כי אם של רועי.

בתצהירו ביקש מר חיון לבסס את המסקנה שהתובע שלח ידו בטלוויזיות באותו "חלון הזדמנויות" שבין עזיבתו את המחסן ברחוב אלנבי עד לביתו של רועי, על כך שלאחר גילוי החוסרים הוא שוחח עם רועי ושאל אותו לגבי אותן טלוויזיות "ורועי אמר מפורשות כי בפועל, הטלוויזיות לא היו מגיעות לסניף". מדובר בעדות שמיעה שאפילו לא נטענה על ידי רועי בתצהירו. לפיכך לא הוכח שניתן להסביר את החוסר במלאי של 140 טלוויזיות בכך שהן נגנבו על ידי התובע באותו "חלון הזדמנויות", כפי שטענה הנתבעת.

יתר על כן, רועי העיד כי כאשר התובע אסף אותו בבקרים הוא ביצע בדיקה של התאמת הסחורה שהייתה ברכב לתעודות המשלוח שהיו בידי התובע, ולא זכור לו מקרה של אי התאמה. רועי העיד שכמנהל החנות אין לו ראיות לפיהן הוא יכול לקבוע שהתובע גנב טלוויזיות כלשהן, ועדות זו מפי עד של הנתבעת, שהיה מנהל החנות, הינה בעלת משקל נכבד.

בתצהיריה טענה הנתבעת לחוסרים במלאי החנות גם במוצרים שאינם טלוויזיות. ואולם, לא הובאה עדות ברורה לגבי ממצא זה. מר חיון העיד בתצהירו שהוא ביצע ביום 20.11.11 ספירה של טלוויזיות בלבד. בכתב התביעה שכנגד נטען כי סך זה מהווה את סך נזקי התובעת שכנגד מחוסרים בטלוויזיות ומוצרים אחרים, ואין התובעת שכנגד רשאית לטעון לנזקי חוסרים מעבר לכך. קיימת לכאורה סתירה בין תצהירו של מר חיון לבין תצהירו של מר סופר לגבי השאלה אילו מוצרים חסרים היו בשווי 541,956 ₪. לפי תצהירו של מר חיון, ניתן להבין שמדובר בטלוויזיות, ואילו בתצהירו של מר סופר נטען כי מדובר במוצרים שאינם טלוויזיות. כך או כך, לא צורפו ראיות ברורות לפיהן מוצרים מסוימים שנטל התובע מהמחסן בסניף אלנבי לא הגיעו בפועל לסניף תלפיות.

ככל שכוונתו של מר חיון בתצהירו הייתה לומר שסך 541,956 ₪ היה ערכם של המוצרים שאינם טלוויזיות שהיו חסרים ממלאי החנות, הרי שמדובר בממצא המתבסס על רישום חוסרים שביצע מר אללוף אשר לא העיד לנתבעת, ולא ניתן לקבוע כי חוסר זה הוכח כדבעי, ואין לבסס עליו ממצא לחובת התובע בנסיבות אלה. אכן, מהזמנה 3938652 מיום 12.3.12 עולה כי הנתבעת סברה שקיים חוסר של מוצרים שאינם טלוויזיות, אך הזמנה זו כוללת גם טלוויזיות וממילא הסכום 541,956 ש"ח היה רישום שביצע מר אללוף, ובנסיבות בהן מר אללוף לא העיד, לא ברור מהו הבסיס לרישום שביצע ולסכום אליו הגיע, ומכל מקום, כאמור, אין להתבסס עליו לחובת התובע משלא ניתנה לתובע הזדמנות לחקור את מר אללוף.

בנוסף לכך, עדותו של רועי בדבר היעדר יכולת שלו לקבוע שהתובע אחראי לחוסר של מוצר פלוני, התייחסה גם למוצרים שאינם טלוויזיות.

לאור האמור אנו סבורים שהנתבעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי התובע נטל טלוויזיות שנמצאו חסרות ממלאי החנות.

איננו מקבלים את טענות הנתבעת בדבר אחריות התובע לפי חוק השומרים, התשכ"ז-1967. הלכה פסוקה היא כי חוק השומרים אינו חל על "שמירת נכסי המעביד" על ידי עובד, אגב קיום יחסי עבודה ביניהם (דב"ע לג/3-63 רדיו אקשטיין נ. נסים קוריאל, פד"ע ה 281). שמירה מוגדרת בחוק השומרים כהחזקה כדין שלא מכוח בעלות, ואנו סבורים שאין לראות בתובע דווקא "מחזיק" במוצרי החנות, בנסיבות בהן היו בחנות בעלי תפקידים שהיו ממונים עליו.

הטענה בדבר נטילת מזומנים או שיקים מהקופה והחלפתם בשיקים פיקטיביים

מר סופר העיד בתצהירו:

"עוד בית הדין הנכבד יופנה להפרות משמעת חמורות ונזקים קשים שנגרמו לנתבעת בגין כך, באופן כזה, שלקוחות החברה ששילמו בתשלום מזומן עבור מכשירים שרכשו, הרי שבמקום להפקיד את הכספים לקופת החברה, באופן פוזיטיבי, התובע הוציא את הכספים המזומנים לכיסו ובמקומם הפקיד שיקים שבדיעבד התבררו כגנובים, או פיקטיביים שהנתבעת אינה יכולה לגבות אותם".

להוכחת טענתו צירף מר סופר מסמכים שונים בקשר לעסקאות ספציפיות.

העסקה הראשונה היא עסקת מכירת מוצרי חשמל לגב' גילה לוי. צורפו לעניין זה הזמנה מתאריך 21.4.11 שביצע התובע עבור הלקוחה, בעלות כוללת של 5,600 ₪. כן צורפה תעודת משלוח מתאריך 26.4.11 של שניים מהמוצרים הנזכרים לגב' גילה לוי שרשומה בה הערה: "400 גובינא צק 5400 בתשלום אחד עם אישור אי אר אן". כן צורף שיק של אלכסנדר מגומדחנוב על סך 5,600 ₪ לפקודת הנתבעת מתאריך 20.1.12 והודעת חיוב של הנתבעת לגב' לוי מיום 23.1.12 על סך 5,600 ₪ בגין אי כיבוד שיק בסך 5,600, אשר פרטיו הם של השיק הנ"ל של אלכסנדר מגומדחנוב.

התובע התייחס בתצהירו המשלים לטענת הנתבעת בעניין העסקה של גילה לוי, כדלהלן:

"גילה לוי – המדובר במכירה שאני ביצעתי בהזמנה טלפונית ואולם את שיק התמורה שילמה הלקוחה בעת קבלת המוצר על ידי הובלה מטעם החברה. בפעול מדובר ב"גוביינא" כרשום על גבי נספחים ח' ללמדנו כי מי שקיבל את השיק מידי הלקוחה היה המוביל מטעם החברה כנגד אספקת הסחורה ושיק זה כלל לא הגיע לסניף בתלפיות או לידיים שלי, אלא הועבר ישירות ע"י המוביל למשרדי הנה"ח של החברה בתל-אביב. אין לי כל ידיעה מה נעשה עם השיק, מי לקח אותו ואם בכלל מאן דהוא ביצע החלפה של שיקים. לא ברור לי מדוע לא נבדק הדבר בתל-אביב ואדגיש כי אני מעולם לא ראיתי ולא קיבלת ליד את השיק מידי הלקוחה. בנוסף , אין לי ידיעה בכלל לגבי השיק "החליפי" הנטען שחתום על ידי אחד בשם מגומדחנוב ומעולם לא הייתי קשור לשיק זה או לאדם בשם כזה".

לתובע הוצגו המסמכים בעניין עסקת גילה לוי, והוצגה לו התיזה שהוא החליף את השיק של מר ממגומדחנוב בתקבול שהתקבל מהעסקה עם גב' גילה לוי, ללא העברת השיק במערכת ERN. תשובת התובע בחקירתו הנגדית תאמה את עדותו בתצהירו המשלים, קרי, שהתקבול בגין העסקה עם הלקוחה נתקבל בגוביינא על ידי הנהג שביצע אליה את הובלת המוצר עם ההספקה ללקוחה, כפי שכתוב בהזמנה, וכלל לא עבר דרכו.

איננו מקבלים עדות זו של התובע, ולהלן טעמינו:

עדותו של התובע בכל הנוגע לעסקה של גילה לוי לא הייתה מהימנה. בראשית חקירתו בנושא זה הוצג לתובע מסמך ההזמנה של גב' גילה לוי, והתובע טען שאינו זוכר את גב' לוי אך הוא אישר שהוא היה איש המכירות באותה עסקה, לאחר שראה ששמו מופיע בהזמנה כאיש המכירות. לאחר מכן התובע טען שהוא העביר את השיק בעסקה הזו במערכת ERN:

"ש. עכשיו, תאשר לי שאתה את זה לא העברת ERN על הלקוחה הזאת.

ת. העברתי.

ש. העברת עליה?

ת. כן.

ואולם, כאשר הוצג לתובע השיק שהיה צמוד למסמכי העסקה, שיק של מר אלכסנדר ממגומדחנוב מתוארך ליום 20.1.12, וכי שיק זה לא עבר ERN, טען התובע כי מדובר בשיק שניתן למוביל שהוביל את המוצר לבית הלקוח, וכי השיק כלל לא עבר דרכו. התובע הכחיש ששיק כזה מובא בסוף יום ההובלה אליו כמוכרן בעסקה, וטען שהשיק מועבר על ידי המוביל ישירות להנהלת החשבונות של החברה בתל-אביב:

"אז אני אסביר לך איך זה מתנהל. או קיי?... ברגע שלקוח מזמין סחורה נותן לי פרטי כרטיס אשראי או שיק, מעביר העברתי ERN, מי שמספק זה הנהג, הנהג הוא שמספק הוא גם שאוסף את השיק, השיק לא עבר בכלל דרכי.

ש. או קיי. ותאשר לי שבסוף היום הנהג בא וחוזר אליך עם הגוביינה לסניף תלפיות ונותן לך את הקופה את שיק, נכון?

ת. לא, הוא מעביר את זה, ל- הוא מעביר את זה, זה לא הנהג שלנו סיפק את המוצר.

ש. בשיקים לגוביינה תאשר לי שהנהג צריך לעבור

ת. לא, לא, לא, לא במקרה זה, במקרה זה השיק עבר ישירות לסניף בהנהלת חשבונות בתל-אביב.

ש. איך אתה יודע שזה ישירות לסניף שמה.

ת. כי אני זוכר את המקרה.

ש. אתה זוכר את המקרה?

ת. כן".

עדות זו של התובע אינה מהימנה. תחילה טען התובע לגבי עסקה זו שהוא ביצע בדיקת ERN לאמצעי התשלום שנתנה הלקוחה, בהסתמך על הרישום בהזמנה מיום 21.4.11 "400 צק 5400 בתשלום אח עם אישור אי אר אן". התובע טען תחילה כי אינו זוכר את הלקוחה. בהמשך טען התובע כי השיק כלל לא עבר דרכו, בניגוד לעדותו הספונטנית. כמו כן, בניגוד לטענתו הספונטנית כאשר הוצגו לו מסמכים העסקה, לפיה אינו זוכר את גילה לוי, הוא טען כי הוא "זוכר את המקרה" וכי בעסקה הזו המוביל העביר את השיק שגב' לוי נתנה להנהלת החשבונות.

עדות התובע גם אינה מתיישבת עם העובדה שהשיק שנמצא במסמכי העסקה היה על סך 5,600, בעוד שבהזמנה נרשם שהתקבל שיק בסך 5,400 בתשלום אחד עם אישור אי אר אן, למרות שסכום העסקה הוא 5,600.

מעדותו של אייל עולה כי הנוהל ברשת במכירת גוביינא היה שכאשר מוביל קיבל שיק גוביינא הוא היה מביא את השיק בסוף ההובלה לסניף ממנו בוצעה ההובלה ומוסר אותו לידי המוכרן בעסקה, ולמעשה, גם מעדות התובע עולה כי זה היה הנוהל, שכן התובע מתייחס לשיק של מגומדחנוב כשיק שהועבר על ידי המוביל ישירות להנהלת החשבונות "במקרה הזה", וכך אישר באופן עקיף את התיזה שהוצעה לו בדבר הנוהל כפי שאייל העיד עליו.

לדעתנו, במקרה זה הנתבעת הוכיחה כי התובע הוא זה שהכניס לתוך מסמכי העסקה של גב' גילה לוי את השיק של אלכסנדר מגומדחנוב. שיקים של אותו אדם הופיעו במסמכי עסקאות נוספות שהתובע היה איש המכירות בהן. כך למשל, בהזמנה מיום 1.6.11 שהתובע רשום כאיש המכירות של העסקה, נרשם סך 2,550 ₪ כסכום העסקה, ובמסמכי העסקה נמצאה קבלה מתאריך 26.10.12 על סך זה, בגין שיק של מר מגומדחנוב שמתוארך ליום 25.2.12.

תופעה זו התגלתה גם לגבי לקוחות נוספים שהתובע טיפל בהזמנותיהם כאיש מכירות: במסמכי העסקה נמצאו שיקים של צדדים שלישיים, שהוצאה בגינם קבלה בתאריך מאוחר לתאריך ההזמנה. השיקים אינם של הלקוחות עצמם, והם מתוארכים לתאריך עתידי, בדרך כלל בסוף חודש 1/12. בכמה מקרים מדובר באותו צד ג' שהלקוח לכאורה שילם באמצעות שיק שלו.

לדעתנו, האפשרות שמספר לקוחות של הנתבעת ישלמו באופן בלתי תלוי באמצעות שיקים של אותו צד ג' נראית כבלתי סבירה לחלוטין, והסבר יותר מסתבר הוא שהתובע החליף שיקים שלהם בכספים שהיו בקופת הנתבעת, בדיוק בהתאם לתיזה שהוצגה לתובע בחקירתו הנגדית, וכמצוטט להלן.

כאשר לתובע הוצג שיק של אחד לאינוד טולצינוק, ששיקים שלו הופיעו במסמכים של מספר עסקאות שהתובע היה המוכרן בהן, התובע טען ש"אם הלקוח נותן שיק של צד ג', אני לא רואה בזה פסול". תשובה זו אינה מתקבלת על דעתנו, ומכל מקום, גם בהתאם לגרסת התובע, אייל ורועי, לפיה לא היה כלל קשיח בדבר העברת שיקים במערכת ERN, זהו בדיוק סוג השיק ששומה היה על התובע להעביר בדיקת ERN.

כך למשל, לתצהירו של מר סופר צורפו מסמכים מעסקה של מר הלל יקי שהתובע היה המוכרן בה. סך ערך ההזמנה 8,200 ₪. ההזמנה בוצעה על ידי התובע ביום 20.6.11. צורפה קבלה של הנתבעת שנשלחה ללקוח ביום 5.10.11 בגין שני צ'קים בסך 4,100 ₪ כ"א לתאריכים 26.1.12 ו-26.2.12. כן צורף צ'ק של סולטינצ'וק ליאוניד על סך 4,100 ₪ לפקודת הנתבעת לתאריך 26.1.12, והודעת חיוב של הנתבעת ללקוח יקי הילל בגין אי כיבוד השיק האמור.

התובע בתצהירו המשלים טען שהוא מכיר אישית את מר הלל יקי, וכך גם טען בחקירתו הנגדית. להלן מהלך חקירתו הנגדית בעניין זה:

"ש. ולמה לא העברת את השיק של ליאוניד גם במערכת ERN בנוסף לזה שאתה – 

ת. כי אני מכיר את הלל יקי באופן אישי.

ש. אתה מכיר אותו ולקחת ממנו שיק של ליאוניד טולצינוק. זכור לך שקים של אותו טולצינוק הזה שלקחת מלקוחות אחרים?

ת. אני לא זוכר שמות של שקים עצמם אישית. אני מכיר את הבן אדם ואת האישיות.

ש. רגע ואת ליאוניד טולצינוק אתה מכיר?

ת. לא.

ש. ואיך זה שאני אראה לך בהמשך, יש עוד שקים לקוחות של אותו ליאוניד טולצינוק הזה, אז גם הם הביאו לך שקים של ליאוניד טולצינוק...

ת. אתה יודע מי זה הלל יקי?

ש. אני שואל אותך.

ת. שאלתי אותך אתה יודע מי זה, אתה דיברת איתו?

ש. לא אל תשאל אותי אני שואל, אני שואל את השאלות

ת. אתה דיברת איתו?

ש. עכשיו

ת. אתה דיברת איתו?

ש. לי יש הסבר למה שקרה פה ותגיד לי מה אתה אומר על זה. האדון הלל יקי שילם טבין ותקילין או במזומן או בשקים שלו, אתה צ'יק לקחת שמת שקים של ליאוניד טולצינוק

ת. אתה מתאר או שאתה דיברת איתו?

כ.ה. גולדברג : הוא מציג לך תיזה

ש. אני מציג לך תיזה. החלפת אותם, אפילו לא העברת במערכת ERN כי ידעת שזה לא יעבור ERN כי זה שקים של לקוחות מוגבלים, ואת הכסף שלשלת לכיסך,

ת. ידידי, השיקים לא, א' השקים לא היו מוגבלים, ב' הם חזרו אחרי שאני עזבתי את העבודה, חודשים אחרי שעזבתי את מקום העבודה....

ג' נשאלת מול הלל יקי והוא מאשר לך שהוא נתן לי מזומן קיבלתי ממנו תשלום בצורה בדרך כזאת או אחרת? אתה דיברת איתו אישית?.... אתה מעלה תזה שאין לך שום הוכחה מאחוריה".

תשובתו של התובע קושרת אותו לשיק של טולצינסקי. התובע לא טען כי אדם אחר זולתו הכניס למסמכי העסקה שיק של טולצינסקי בגין העסקה של הלקוח יקי הלל, אלא טען שהוא קיבל את השיק של טולצינסקי מהלקוח, וכי מדובר בפרקטיקה לגיטמית.

טענת התובע בסוף דבריו כי התיזה שהוצגה לו לא הוכחה, אינה מקובלת עלינו. לדעתנו נתבלבלו לו לתובע נטלי ההוכחה בכגון דא: כאשר התובע מבצע הזמנה בחודש 6/11 עבור לקוח בשם יקי הלל ובתיק העסקה קיימת קבלה כנגד שיקים של צד ג' מחודש 9/11, הנטל להוכיח את הטענה בדבר תשלום בחודש 9/11 של יקי הלל עבור עסקה שבוצעה ב-6/11 באמצעות שיקים מעותדים לחודש 1/12 של צד ג', מוטל על התובע, ולא הנתבעת הייתה צריכה להעיד את הלל יקי כדי להוכיח הסבר בלתי תמים לראיות שהיא הציגה, אלא היה על התובע להביא את הלל יקי כדי שיאשר שהוא שילם ב-9/11 באמצעות שיקים מעותדים של ליאוניד טולצ'ינסקי עבור עסקה שביצע בחודש 6/11.

כאמור, העובדה ששיקים של ליאוניד טולצינסקי מופיעים בעסקאות נוספות שהתובע היה המוכרן בהן אף היא מכרסמת במהימנות הסברו של התובע ומבססת את גרסת הנתבעת.

כך גם לגבי שיק של אלכסנדר מגומדחנוב שנמצא במסמכי עסקה של לקוח בשם יצחק סלומון – מדובר בעסקה מחודש 3/11 בסך כולל של 6,200 ₪, שלגביה נמצאה קבלה מחודש 10/11 עבור שני שיקים על סך מחצית שווי העסקה כל אחד – 3,100, כאשר אחד מהם היה של מגומדחנוב. התובע העיד בתצהירו כי קיבל את השיק מיצחק סלומון באישורו של רועי כהן. מקובלת עלינו טענת הנתבעת שהיה מוטל על התובע להוכיח טענה זו. התובע לא הביא לעדות את מר כהן, אך הוא העיד לנתבעת, ולא הוצגה לו בחקירתו הנגדית התיזה שהוא אישר לתובע לקבל מסלומון שיקים מעותדים של צד ג', ולא בכדי.

יתר על כן, טענתו של התובע ביחס לשיק של ממגומדחנוב בגין הקבלה מחודש 10/11, לא עמדה במבחן חקירתו הנגדית: התובע בחקירתו הנגדית טען שהוא לא קיבל מהלקוח שיק של צד ג' ולאחר מכן טען שאינו זוכר כיצד מר סלומון שילם. בהמשך טען שלא הוא היה מוציא קבלות, אלא הנהלת החשבונות של החברה הוציאה את הקבלות כאשר קיבלה את הקופה, אך מדובר בעדות כבושה שלא נטענה בתצהירו המשלים, ואין היא מתיישבת עם דיני המס לפיהם עם קבלת תקבול על הנתבעת להפיק קבלה, ולא סביר שלקוח שנותן אמצעי תשלום אינו מקבל קבלה על כך על אתר. טענת התובע גם אינה מתיישבת עם הרישום "סניף תלפיות ירושלים" על גבי הקבלות.

כללו של דבר, אנו סבורים שהנתבעת הוכיחה שיטת פעולה של התובע, על פיה הוא היה לוקח מקופת החנות כספים או אמצעי תשלום שהתקבלו בגין עסקאות שהוא היה המוכרן בהם והחליפם בשיקים מעותדים של צדדים שלישיים, מבלי להעביר שיקים אלה במערכת ה-ERN. פעולה זו מהווה הפרת נהלים חמורה והפרת אמון החלה עליו כלפי הנתבעת.

עם זאת, איננו סבורים שהנתבעת הוכיחה כי נזקה בגין פעולות אלה של התובע הוא בסך 85,197 ₪. סכום זה מבוסס על "דוח שיקים חוזרים" שלא הועברו במערכת ERN, אך הנתבעת לא סתרה את טענת התובע כי דו"ח זה מתייחס לכלל הסניף. מתוך דו"ח זה, ניתן לחייב את התובע בערך השיקים שניתנו לנתבעת וחזרו בגין עסקאות בהן התובע היה המוכרן. לפנינו הוכח כי מדובר בעסקאות של גילה לוי ע"ס 5,600 ₪, הלל יקי ע"ס 4,200 ₪, ערן ברזילי בסך 10,900 ₪, יצחק סלומון בסך 3,100 ₪, שון שמש בסך 4,700 ₪, דרור אהרונוב בסך 5,600, ובסך הכל 33,100 ₪.

טענת הנתבעת לאי סדרים כספיים חמורים וחוסרים בקופה

בכתב התביעה שכנגד נטען כי בניגוד לנהלי החברה הוצאה סחורה מהחנות שלא כנגד קבלת תשלום מהלקוחות. הנתבעת טענה שריכוז נתוני הבדיקה שבוצעו על ידה העלה כי במהלך 2010 קיים חוסר כספי בקופה של 32,411 ₪, אשר ניתן להסבר באחת משתי דרכים: או שללקוחות סופקו טובין שלא כנגד תקבול או שהלקוחות שילמו אך הכספים לא הופקדו לקופה. צורף דו"ח לקוחות שלהם סופקה סחורה ללא תשלום או שהכספים לא הופקדו לקופה. פניות ללקוחות העלו שכולם טענו שהם שילמו במזומן. תופעה זו חזרה על עצמה בשנת 2011 ונוצר חוסר בכספי הקופה בסך 140,355 ₪. צורף דו"ח לקוחות שקיבלו סחורה מבלי שתועד תשלום שהתקבל מהם. בחלק מהמקרים ההזמנות בוצעו ללא ציון פרטי התקשרות טלפוניים של הלקוחות, בניגוד לנהלי הנתבעת. הנתבעת טוענת שההסבר לתופעה של סחורה שיצאה מן החנות שלא כנגד תקבול הוא בכך שהתובע נטל את הכספים ששילמו הלקוחות.

עיון בנספחים שצורפו כ"דוחו"ת" של החוסרים מעלה שמדובר בפלטי מחשב שבהם מנויות עסקאות בהן לא קיבלה הנתבעת את מלוא התמורה שלהן. בניגוד לתיאור בכתב התביעה שכנגד ובתצהירו של מר משה סופר, עסקאות רבות שמנויות באותם פלטי מחשב הן עסקאות בגינן התקבלו בחנות תקבולים, אך לא כל מחיר המוצר שולם. ב"דו"ח" של שנת 2010, התקבלו תקבולים בגין כל העסקאות המנויות בו, אך נותרו יתרות בלתי מסולקות. ב"דו"ח" של שנת 2011, מתוך 51 עסקאות המנויות בו לא התקבלו תקבולים כלל עבור 25 עסקאות. בשנת 2011 נראה כי התופעה של אי קבלת תמורה כלשהי עבור מוצרים שסופקו הופיעה בפעם הראשונה בחודש 8/11 (עסקה בשווי 4,200 ₪), אירעה פעמיים בחודש 10/11 והתרחשה בחודש 11/11 22 פעמים.

כדי להוכיח את מעורבותו של התובע באותן "עסקאות ללא תמורה" צירפה הנתבעת לתצהירו של מר סופר מסמכים מאותן עסקאות, והפנתה באופן ספציפי להזמנות של שלושה לקוחות בהן אין פרטי טלפון ליצירת קשר עם הלקוח בניגוד לנהלי הנתבעת.

הנתבעת טענה בעניין זה כי "ברי כי התובע שהינו עובד בתפקיד סוכן מכירות האחראי על מילוי נוהלי העבודה של הנתבעת על המלאי והקופה חב לכל הפחות בחובת שמירה מכוח הוראת סעיף 2(ב) לחוק השומרים. כאמור לעיל, אין חוק השומרים חל על יחסי הצדדים.

בהמשך מבקשת הנתבעת להסתמך על סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], מדובר בחזקת "הדבר מדבר בעדו" אשר נועדה לסייע בהוכחת רשלנות. איננו סבורים כי חזקה זו חלה בענייננו, שכן הכלל עניינו בנזק שנגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו. לנתבעת לא נגרם כל נזק על ידי מוצרים שנעלמו אלא נזקה הוא בהיעלמות המוצרים עצמם.

נמצא כי הטענות המשפטיות שהועלו בתצהירו של מר סופר בקשר לחוסרים בקופה אינן מבססות אחריות של התובע.

עם זאת, ניתן לחייב עובד שגרם נזק למעביד כתוצאה מהפרת חובת אמון שחב עובד כלפי מעבידו, בפיצוי, גם ללא היזקקות לחוק השומרים ולפקודת הנזיקין. בענייננו, מיוחסת לתובע הפרת חובת אמון בהוצאת מוצרים מן החנות ללא קבלת אמצעי תשלום.

התובע מכחיש כי הפר חובת אמון כלפי הנתבעת בקשר לאותן שלוש עסקאות. לגבי אחת הלקוחות, - גב' נחמיה, התובע בתצהירו המשלים טוען כי מדובר בלקוחה של רועי והתובע פתח את ההזמנה עבורה לבקשתו של רועי. עדות זו נתמכת בכך שהמוכר שנרשם על גבי ההזמנה היה רועי. לגבי השניים האחרים – התובע רשום כמוכר (עסקאות של נתן לוי ורוברט נסימין). לטענת התובע בתצהירו המשלים, הוא קיבל מהם שיקים אך השיקים חזרו לאחר שסולק מן החנות, ולא הייתה לו אפשרות לפנות אליהם כדי לגבות את השיק. בהתאם לכך, התובע מכחיש אי קבלת אמצעי תשלום בגין אותן עסקאות, אלא לטענתו קיבל שיקים שלא נפרעו.

לתובע הוצגה שאילתת הזמנה של הלקוח לוי נתן בחקירתו הנגדית. הוא נשאל:

ש. אז אתה מכיר את זה נכון? אתה מכיר את התופעה הזאת בוא נגיד,

ת. שיצאו מוצרים ללא תקבול, כן, באישור של רועי כהן?

ש. ואתה המוכר

ת. אני המוכרן,

ש. אתה המוכרן

ת. כן, באותה מידה שיש בדו"ח עוד עשר הזמנות שהם פתוחות גם באישור שלו של מוכרנים אחרים כולל שלו

ש. או קיי, עכשיו – 

ת. אני רוצה לציין עוד דבר, הרעיון המהותי בכל עסק כמו עסק קמעונאי המוטו של אבי סופר היה קודם תיקח אחר כך תשלם, קח את המוצר, יגיע אליך הביתה, תוודא שהוא טוב לך, שוב כמובן על בסיס הכירות ועל בסיס אמון בין המוכר ללקוח. זה היה המוטו. על הבסיס הזה התנהל העסק והתנהלו כל הסניפים".

עדות זו של התובע לגבי ההזמנה של נתן לוי אינה מקובלת עלינו וטענתו כי רועי אישר לו הוצאות מוצרים מן החנות שלא באמצעות תקבול לא הוכחה על ידו. מקובלת עלינו טענת הנתבעת כי מדובר למעשה בטענת "הודאה והדחה", כאשר על התובע מוטל הנטל להוכיח את טענת "ההדחה", אך הוא לא הרים את הנטל להוכיחה. כך, התובע למעשה הודה בטענת הנתבעת כי איפשר הוצאת מוצרים מן החנות ללא קבלת תקבול, אלא שלטענתו הדבר נעשה באישורו של רועי. ואולם, התובע לא הביא את רועי לעדות, וגם לאחר שרועי הובא לעדות על ידי הנתבעת, הוא לא נשאל בחקירתו הנגדית ע"י ב"כ התובע אם הוא אישר לתובע הוצאת מוצרים שלא כנגד קבלת תקבול.

בהתאם לכך, אנו סבורים כי בתשובתו הודה התובע בטענת הנתבעת כי הוציא מהחנות מוצרים שלא כנגד קבלת אמצעי תשלום, וכי בכך הפר חובת אמון שהוא חב לנתבעת.

עתה נתייחס ספציפית לעסקאות שהנתבעת הציגה לגביהן ראיות להוצאת מוצרים מן החנות מבלי שהתקבל כל אמצעי תשלום: הנתבעת הציגה שאילתת הזמנה של הלקוח רוברט ניסימין, עסקה בה התובע היה המוכר. נרשם בשאילתא שההזמנה בוצעה ביום 26.10.11 ובוצעה במלואה אך לא התקבל בגינה כל תקבול, נתון זה עולה בקנה אחד עם דו"ח נספח ו' לתצהירו של מר סופר. מדובר בהזמנה בערך 4,600 ₪.

לגבי ההזמנה של הלקוחה רינה נחמיה אנו סבורים שיש לקבל את תשובת התובע כי מדובר בלקוחה של רועי שהוא ביצע אותה לבקשתו. טענת התובע נתמכת בכך שרועי נרשם בשאילתת ההזמנה כאיש המכירות בעסקה.

לגבי ההזמנה של נתן לוי, אנו סבורים כי הראיות שהביאה הנתבעת אינן מוכיחות את טענתה כי במקרה זה התובע איפשר הוצאת מוצר שלא כנגד תקבול כלל. בדו"ח שהגישה הנתבעת (נספח ו') נרשם שהחשבונית של העסקה הייתה על סך 6,000 ₪ וכי התקבל תשלום על חשבון העסקה בסך 1,600 ₪, ונותרה יתרה בלתי מסולקת של 4,400 ₪.

בהתאם לכך, אנו קובעים על סמך שאילתת ההזמנות בהזמנה של הלקוח רוברט נסימין והודאת התובע כי הוכחה טענת הנתבעת כי בעסקה זו איפשר התובע הוצאת מוצרים מן החנות ללא רישום תקבול, ובכך ביצע הפרת חובת אמון כלפי הנתבעת.

למרות זאת, לא ניתן לקבל את מלוא התביעה שכנגד בראש נזק זה, שכן לא נסתרה לפיה הדו"ח (נספח ו' לתצהירו של מר סופר) מתייחס לכל החנות ולא מתייחס לעסקאות של התובע בלבד, ולא צוינו, ולא הוכח אילו מן העסקאות המנויות בנספח ו' הן עסקאות בהן התובע שימש מוכרן. כמו כן, הטבלה בנספח ו' מציינת יתרות שמגיעות לנתבעת, ואין בה כל אינדיקציה לכך שמדובר ביתרות בגין אי קבלת אמצעי תשלום כלשהו. אדרבא, הדו"ח כולל עסקאות רבות בהן שולמה תמורה חלקית. בהתאם לכך, לא ניתן לקבל את התביעה שכנגד בגין כלל הסכום שננקב בדו"ח כיתרת חוב בלתי משולמת בגין עסקאות אלה.

בהתאם, אנו קובעים כי הנתבעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי נגרם לה נזק בשיעור 140,355 ₪ בגין הוצאות מוצרים מהחנות על ידי התובע שלא כנגד תקבול בשנת 2011. לכל היותר הוכיחה הנתבעת נזק בראש זה בסך 4,600 ₪.

עניין זה מביא אותנו לראש נזק נוסף הנטען בכתב התביעה שכנגד והוא – פעולה בניגוד לנהלי הנתבעת באי העברת שיקים במערכת ERN.

אי העברת שיקים במערכת ERN

מר סופר בתצהירו העיד שהתגלו אי סדרים חמורים בחנות המתבטאים בקלת שיקים ללא העברתם במערכת ERN וכי המדובר בהפרת נוהל חמור מצד התובע וכאחראי על הקופה.

מר סופר טוען בתצהירו:

"..הנתבעת תדגיש כי הינה חושדת וחשד מאוד מבוסס כי אי העברות השיקים מלקוחות במערכת ERN לא היו בגדר השמטות או שגגות מקריות מצד התובע, שכן כאמור להלן, בחלק מהמקרים הלקוחות שילמו בכסף מזומן, והתובע ביחד עם יתר שותפיו, שלחו יד בכספים, הוציאו את הכספים מהקופה, והפקידו במקומם שיקים פיקטיביים של לקוחות פיקטיביים, ומשום כך לא העבירו את השיקים במערכת ERN משום שהם לא היו עובדים במערכת ה-ERN, בשים לב לכך שהתובע ידע שהשיקים בעייתיים ולא יאושרו על ידי מערכת ERN".

מר סופר צירף לתצהירו פלט מחשב שנטען שהוא מונה את השיקים שחזרו ואשר ניתנו לתובע על ידי לקוחות, ואשר לא הועברו בדיקת ERN. סך השיקים הינו 85,197 ₪. לטענת מר סופר:

"אין להוציא מכלל אפשרות" שהסכומים הנ"ל נובעים מכך שהלקוחות שילמו עבור הפריטים שרכשו בשיקים או במזומן, ואלה ניטל מהקופה לאחר מכן על ידי התובע או יתר שותפיו, או מלכתחילה לא הופקדו בקופה ובמקום הופקדו השיקים הנ"ל בניגוד גמור לנהלים, תוך שכל המעשים הללו הינם מעשים חמורים ואסורים מאין כמותם, וברי כי לנתבעת הזכות לקבלת פיצוי מהתובע בגין נזקיה שנגרמו נוכח מעשיו המכוונים ולכל הפחות מחדליו והתרשלותו המתוארים".

התובע בתצהירו המשלים טען כי פלט המחשב שצורף מתייחס למכירות של כלל מוכרני הסניף, ולא רק לעסקאות שלו. טענה זו לא נסתרה על ידי הנתבעת, אשר גם לא הראתה אילו מבין העסקאות המנויות בדו"ח היו של התובע.

הטענה בעניין נטילת מזומנים מקופת הנתבעת והחלפתם בשיקים אישיים של התובע

בתצהירו של מר סופר הוצגה הזמנה של לקוחה בשם דבש מיום 17.9.09 על סך 4,801 ₪, כאשר התקבולים שהיו צמודים לעסקה היו שיקים של התובע עצמו.

בתצהירו טען התובע כי קיבל הלוואה בסך 10,000 ₪ מאייל, וכנגד ההלוואה הוא מסר למר פרץ שיקים מעותדים מטעמו. לטענת התובע, אייל עשה שימוש בשיקים אלה כדי לגנוב כספים מקופת הנתבעת בסניף כפר סבא, בו נמצא אחד השיקים של התובע. בפועל, כאשר חלק מהשיקים של התובע חוללו, הוא השיב את ההלוואה באמצעות תשלומים שנוכו משכרו .

אכן, כטענת הנתבעת בסיכומיה, גרסת התובע בעניין זה אינה נקיה מסתירות: אם מדובר בהלוואה פרטית של אייל מדוע בוצע ההחזר באמצעות ניכוי משכרו מהנתבעת? ואולם, גרסתו של אייל בתצהירו, בה הכחיש באופן חד משמעי את טענת התובע בדבר מתן הלוואה פרטית, לא עמדה במבחן החקירה הנגדית, בה אייל טען שאין הוא זוכר שנתן הלוואה לתובע.

בנסיבות אלה, אנו סבורים שלא עלה בידי הנתבעת להוכיח את טענתה שהתובע שלח ידו בקופה בכך שנטל את תמורת העסקה ששילמה הלקוחה דבש.

הטענה בדבר זיוף דוחות קופה על ידי התובע

טענה זו לא הוכחה לדעתנו. הנתבעת הציגה שני עותקים של דוחו"ת מיום 18.11.11 ושני דוחות מיום 20.11.11 בהם נעשתה גריעה של עסקה באחד הדוחו"ת, וטענה שהתובע "העלים" את התקבולים מאחת העסקאות בדרך זו. ואולם, התובע בתצהירו המשלים הכחיש כי הדוחות רשומים בכתב ידו, והנתבעת לא הוכיחה כי מדובר בכתב ידו של התובע. טענת התובע אכן מסתברת, שכן מדובר בדוחו"ת שנערכו במועד מאוחר למועד סילוקו של התובע מן החנות, כפי שהוצהר על ידי מר משה סופר בתצהירו.

דחיית התביעה לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת

דין תביעות התובע לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת להידחות בהתאם להוראות סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים ו-10(2) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות. אנו קובעים כי בשים לב להפרות חובות האמון של התובע כלפי הנתבעת שבאה לידי ביטוי בנטילת כספים מקופת הסניף והכנסת שיקים מפוקפקים במקומם וכן באישור הוצאת מוצרים מהחנות ללא תקבול, הייתה הצדקה לשלילת פיצויי הפיטורים ודמי ההודעה המוקדמת שהגיעו לתובע עקב פיטוריו.

התביעה לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין

החלטנו לדחות את תביעת התובע בעניין זה שכן הנתבעת קיימה מול התובע הליך של בירור החשדות, אשר היווה תחליף לשימוע. אין מחלוקת שהתובע עומת עם מסמכים שעל יסודם הנתבעת חשדה בתובע (כמו גם ברועי ובאייל) בחוסרים במלאי ובקופת החנות. התובע עצמו טוען כי הייתה לו הזדמנות להתייחס לחשדות אלה וטען כי הראה למשה סופר כי לירן חייב את סניף תלפיות במוצרים שבפועל לא סופקו לו (הטענה לא התקבלה על ידינו אך העלאתה מצביעה על כך שהיה הליך בו נשמעו טענות התובע). בנסיבות אלה, הנתבעת לא פיטרה את התובע ללא הליך שימוע, כנטען, ודין תביעת התובע להידחות.

התביעה שכנגד

כאמור לעיל, הנתבעת הביאה ראיות שקושרות את התובע במישרין עם נזקים שנגרמו לה בסך 33,100 ₪ בצירוף סך 4,600 ₪, בגין שיקים מפוקפקים שהוכנסו על ידי התובע לקופה לאחר שהתובע נטל כספים מקופת החנות.

בנסיבות העניין, אנו סבורים שיש מקום לחייב את התובע לפצות את הנתבעת גם בגין הפרת חובת האמון שהוא חב לה.

הנתבעת לא תבעה סעד של פיצוי כללי בגין הפרת חובת אמון, אך אנו סבורים שמתקיימות בענייננו הנסיבות בהן מוסמך בית הדין לפסוק לתובע (שכנגד) סעד שלא נדרש במפורש, אך הוא נובע מן העובדות שהוכחו (עע 440/03 חרמוני נ. התעשייה האווירית (מיום 2.8.05), עע 502/05 אסף גרטי נ. מדינת ישראל (מיום 25.7.06).

דווקא על רקע טענות התובע בדבר היעדר יכולת של הנתבעת להוכיח כי הוא, להבדיל מרועי ואייל, אחראי לנזקים שנגרמו לנתבעת בשל החוסרים המשמעותיים במלאי החנות ובקופתה, יש חומרה יתירה להפרת חובות האמון של התובע, אשר הוכחו: נטילת כספים מהקופה כנגד שיקים בעייתיים והוצאות מוצרים מהחנות שלא כנגד תקבול. התנהגות זו, שיש בה יסוד של מרמה כלפי המעסיק, מצדיקה מתן פיצוי כללי למעסיק גם בנסיבות בהן המעסיק אינו מצליח להרים את הנטל לייחס לעובד נזקים ספציפיים. אכן, בחינת כל רכיב תביעה מהתביעה שכנגד בנפרד מעלה קשיים בייחוס הנזקים שנגרמו לנתבעת לתובע דווקא, אך היא הנותנת שכאשר הוכח דפוס התנהגות של שיש בו יסוד של מרמה כלפי המעסיק, יש הצדקה לחייב את העובד בפיצוי כללי בגין הפרת חובת האמון, שכן בהתנהגות התובע היה יסוד של ניצול הקושי המובנה של הנתבעת לאתר באופן מדויק את מקור הגניבות שנעשו מן החנות. כשם שבתי הדין פוסקים פיצויים כנגד מעסיקים בגין הפרת חובת תום הלב תוך כימות הפיצוי לפי שיעור השכר החודשי, בהתאם לחומרת ההפרה, כך יש לעשות גם כאשר עובד מפר חובת אמון כלפי המעסיק.

בנסיבות העניין, אנו סבורים שיש לחייב את התובע ב-12 משכורות ממוצעות שלו: 12 X 12,784 = 153,408 ₪.

סוף דבר

סך רכיבי התביעה שהתקבלו הם, איפוא:

• גמול עבודה בשעות נוספות: 101,643 ₪.

• גמול עבודה במנוחה השבועית בסך 1,732 ₪.

• שכר חודש 10/11 בסך 11,122 ₪.

• פדיון חופשה בסך 11,801 ₪.

  סה"כ: 126,118 ש"ח

סך רכיבי התביעה שכנגד שהתקבלו הם:

• פיצוי בגין נטילת כספים מקופת החנות – 33,100 ₪

• פיצוי בגין הוצאות מוצרים שלא כנגד תקבול – 4,601 ₪.

• פיצוי בגין הפרת חובת אמון – סך 153,408 ₪.

  סה"כ: 191,109 ש"ח

בהתאם לכך, אנו מחייבים את התובע (נתבע שכנגד) לשלם לנתבעת (התובעת שכנגד) סך 64,991 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.12 עד לתשלום בפועל.

התובע ישלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪.

זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ב' טבת תשע"ו, (14 דצמבר 2015), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".