לוי נ' עיריית קרית גת

תביעה זו עניינה עתירה לביטול פיטורי התובע והשבתו לעבודה, ולחילופין תשלום פיצוי כספי בגין פיטורים שלא כדין ובגין עוגמת נפש, תשלום מלוא הפסדי השכר שנגרמו לתובע בגין הפיטורים, ופיצוי בגין אי העברת מסמכי שיפוי למשרד החינוך. עוד עותר התובע לתשלום הפרשי שכר ברכיבים שונים. התובע העמיד תביעתו על סך כולל של 529,776 ₪.

רקע עובדתי

1.התובע, יליד 1965, בעל תואר שני ורישיון הוראה בבתי ספר על יסודיים מקצועיים וחבר בארגון המורים העל יסודיים. התובע בעל ותק הוראה של 26 שנים.

2.הנתבעת, עיריית קריית גת (להלן: העיריה או הנתבעת) העסיקה את התובע החל מחודש 9/92 בבית הספר "רוגוזין" בעיר (להלן: רוגוזין). בראשית שנות האלפיים הוקמה בבית הספר מכללה למכונאות ונפתחו כיתות יג ו-יד להסמכה כהנדסאים (להלן: המכללה). התובע הועסק בהוראה במכללה. במקביל עבד התובע במקומות עבודה נוספים ובהם בית הספר "אורט" (להלן: אורט) ומכללת "עתידים" (להלן: עתידים). כמו כן הוצג תצהיר התובע כמנהל מקצועי במוסך מטיילי לכיש (נספח 2 לתצהיר מר אליאס).

3.בשנת 2008 מונה התובע כמנהל המכללה, ומספר התלמידים בה גדל. עם זאת נחלקו הצדדים באשר למידת הצלחת התובע בתפקידו.

4.ביום 2.2.10 הגישה הנתבעת תלונה למשטרה כנגד התובע ובד בבד הודיעה לתובע כי הוא מושעה מעבודתו. התובע זומן לשימוע בעניין ההשעיה ליום המחרת (ת/2) וביום 7.2.10 הודיעה לתובע על השעייתו מעבודתו למשך 45 יום (ת/4). ביום 28.4.10 דחה בית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות את בקשת הנתבעת להאריך את תקופת השעייתו של התובע (ת/6), אולם התובע לא הוחזר לעבודתו. הנתבעת לא נקטה כל צעדים משמעתיים כנגד התובע למעט השעייתו. ביום 28.8.11 סגרה הפרקליטות את התיק כנגד התובע בנימוק של "חוסר ראיות" (ת/7) וביום 12.11.12 שונה הנימוק ל"חוסר אשמה" (ת/8).

5.ביום 16.5.10 זומן התובע לשימוע לפני הפסקת עבודה בעילה של צמצומים וסגירת מגמת מכונאות (ת/12). ביום 26.5.10 התקיים השימוע וביום 27.5.10 נמסר לתובע כי בשל סגירת מגמת המכונאות, הוחלט לצמצם את היקף משרתו מהיקף של 140% משרה (25.2/18 שעות) להיקף של 56% משרה (10/18 שעות) (ת/14). הצדדים נחלקו בשאלה האם בפועל נסגרה מגמה זו למעט כיתה יד כפי שנמסר מטעם הנתבעת בשימוע. כמו כן נחלקו הצדדים בשאלה האם החלטת הקטנת היקף המשרה נעשתה תוך היוועצות עם ארגון המורים. עוד עלתה במהלך השימוע סוגיית היקף עבודת התובע בהיקף משרה העולה על 140%.

6.בשנת הלימודים הבאה (תשע"א) לא שובץ התובע לעבודה בפועל על ידי מנהלת בית הספר. הצדדים נחלקו בשאלה האם לקראת שנת הלימודים תשע"א יצא התובע לחל"ת מעבודתו ברשת אורט. התובע וארגון העובדים באמצעות מזכירת סניף הדרום בארגון, הגב' פנינה הרוש (להלן: הגב' הרוש), פנו לנתבעת בדרישה לשבץ את התובע לעבודה (ת/18). ביום 31.8.10 הודיעה הנתבעת לתובע כי לא תוכל לשבצו לעבודה עקב עבודתו באורט במשרה בת 30-33 ש"ש (היקף משרה גדול מ-140%) (ת/19).

7.בחודש 5/11 זימנה הנתבעת את התובע לשימוע לפני פיטורים (ת/29). ביום 30.5.11 נערך לתובע שימוע, ושעתיים לאחר סיום השימוע נמסר בידי התובע מכתב פיטורים (ת/30). ביום 14.9.11 התכנסה ועדה פריטטית לדון בעניינו של התובע (נספח 12 לכתב ההגנה). הצדדים נחלקו בשאלה - האם החליטה הוועדה לאשר את פיטורי התובע כטענת הנתבעת או שלא הצליחה להגיע להחלטה כטענת התובע.

8.הנתבעת נמנעה מלהעביר למשרד החינוך את מסמכי הבקשה לשיפוי (שבהיותם מאושרים היו מקנים לתובע פיצויים מוגדלים וחודשי הסתגלות). הצדדים נחלקו באשר לסיבה שבשלה נמנעה הנתבעת לעשות כן.

טענות הצדדים

9.לטענת התובע, פוטר שלא כדין, מבלי שהתקיימה עילה אמתית לפיטוריו, ומבלי שנערך לו שימוע כדין. לדבריו, פוטר בשל רדיפה פוליטית עת נראה משוחח עם יריבו של ראש העיר. מוסיף וטוען התובע, כי התלונה שהוגשה נגדו למשטרה שהובילה למעצרו למשך 48 שעות, ואשר נסגרה בעילה של "חוסר אשמה", כמו גם הליכי ההשעיה, אי השבתו לעבודה עם תום ההשעיה ואי קיום החלטת בית הדין למשמעת אשר הורה שלא להאריך את השעייתו, נעשו כולם בחוסר תום לב ומתוך מניעים פסולים. עוד טוען התובע כי ההחלטה מיום 27.5.10 לקצץ את משרתו, וההחלטה שלא לשבצו בשנת הלימודים תשע"א מקורם ברדיפה זו, שכן הנתבעת לא סגרה את מגמת המכונאות בשנת תשע"א, ומורים בעלי ותק נמוך משלו ואף פנסיונרים שובצו לעבודה וזאת על אף שהיה זכאי לקדימות בשיבוץ. התובע טוען כי מורים נוספים בנתבעת עבדו במשרות בהיקף העולה על 140% במקומות עבודה נוספים אך הנתבעת בחרה לקצץ את משרתו בלבד.

לטענת התובע, השימוע שנערך לו ביום 30.5.11, נעשה אך למראית עין שכן הנתבעת לא שקלה את טענותיו וטענות ארגון המורים קודם שנתנה בידו מכתב פיטורים, שעתיים בלבד לאחר ישיבת השימוע.

עוד טוען התובע, כי העירייה פעלה לשלילת שכרו והלנתו וכן היא מלינה את תשלומי גמר החשבון שלהם הוא זכאי, כל זאת בנוסף לעיכוב מסמכי השיפוי ותוך פגיעה בזכויותיו.

בגין כל אלה תבע התובע את ביטול החלטת הפיטורין ולחילופין פיצוי בגין פיטורים שלא כדין (259,308 ₪) ובגין עוגמת נפש (100,000 ₪), הפרשי שכר עבודה בגין חודשים 9-10/10 (56,050 ₪), מניעת הכנסה עד לתום השנה (78,470 ₪), הפרשי שכר לתקופת ההשעיה (24,668 ₪), הפרשי גמול בגרות (11,280 ₪), הפסד סכומי שיפוי (180,000 ₪).

10.בכתב התביעה המתוקן עתר התובע לתשלום פיצוי בשל הפגיעה בשמו הטוב (100,000 ₪), אך במהלך הדיון ולאור בקשתו, ניתנה לו (בהחלטה מיום 20.1.14) הרשות לפצל את סעדיו. על כן נמחקה תביעתו ברכיב זה.

11.לטענת הנתבעת, פעל התובע בחוסר תום לב עת לא מילא את חובותיו כעובד, נעדר מבית הספר בשעות העבודה תוך שהוא עובד במקום אחר, גבה כספים מתלמידים מבלי להעבירם ליעדם, רכש ציוד שאינו נדרש ונטל לביתו ציוד של בית הספר.

לעמדת הנתבעת, ההחלטה לקצץ את משרת התובע נבעה משיקולים ענייניים והתייעלות שהביאו לסגירת מגמת המכונאות ועקב כך לקיצוץ משרתו של התובע. מוסיפה וטוענת הנתבעת כי התובע נעדר רבות מעבודתו עקב עבודתו באותן השעות במקומות עבודה נוספים, וכי סגירת תלונתה נגד התובע נבעה מהעובדה כי הפרקליטות החליטה שגניבת השעות היא עבירה משמעתית ולא פלילית. הנתבעת טוענת כי עם סיום השעייתו (בחודש מאי 2015) לא שובץ התובע לעבודה שכן שנת ההוראה במכללה מסתיימת בחודש מרץ.

לטענת העירייה, פעלה כדין וכראוי בהגשת התלונה למשטרה וההחלטה על מעצרו של התובע היתה של המשטרה ולה אין כל נגיעה לכך. לדבריה, אין כל יסוד לטענות התובע בדבר רדיפה אישית.

12.לטענת הנתבעת, לא היתה רשאית לשבץ את התובע לעבודה בשנת תשע"א מפני שעבד במקומות אחרים (ביה"ס אורט) ושיעור משרתו עלה על 140%. עוד טוענת הנתבעת כי פיטורי התובע נבעו מסגירת המגמה שבה לימד ולאחר שימוע שנערך כדין. כמו כן, לאחר פיטורי התובע הוקמה וועדה פריטטית אשר אישרה את פיטוריו ומשכך מנוע הוא מלטעון כנגד פיטורים אלו. מוסיפה וטוענת הנתבעת, כי מכתב הפיטורים נמסר לתובע בסמוך לשימוע בשל הצורך לפטר מורים קודם ליום 31.5 בכל שנה.

13.מטעם התובע העיד הוא עצמו ואילו מטעם הנתבעת העידה סמנכ"לית משאבי אנוש ברשת אורט ישראל, גב' מירב עטר (להלן: גב' עטר), מזכיר הנתבעת, מר ישראל אליאס (להלן: מר אליאס), מנהלת כח אדם ושכר בנתבעת, גב' ענת גנון (להלן: גב' גנון) ומנהלת בית הספר "רוגוזין" בקרית גת, הגב' ציפורה בן טולילה (להלן: גב' בן טולילה).

הכרעה

החלטת הוועדה פריטטית

14.לטענת הנתבעת, אושרו פיטורי התובע בהחלטת הוועדה הפריטטית שהתכנסה ביום 14.9.11 ומשאושרו הפיטורים בוועדה הפריטטית, מושתק התובע מלטעון כנגדם. מנגד טען התובע בכתב התביעה כי הוועדה לא הגיעה לכל החלטה מוסכמת. בתצהירו חזר בו התובע מעמדתו זו והודה, כי הוועדה החליטה שלא להתערב בשיקולי העירייה, אולם ציינה במפורש כי אם בתוך שנתיים תפתח המגמה מחדש תהא לתובע זכות להיקלט לעבודה.

בעדותו לפנינו טען התובע בתחילה כי ארגון המורים לא אישר את פיטוריו ואולם בהמשך עדותו הודה כי ארגון המורים נתן את הסכמתו לפיטורים. מהאמור עולה כי הוועדה הפריטטית אישרה את פיטורי התובע.

15.הנתבעת טענה כי התובע מנוע מלטעון כנגד הפיטורים לנוכח החלטת הוועדה הפריטטית בעניינו. הנתבעת סמכה טענתה זו על קביעת בית הדין הארצי בפרשת שקם בע"מ (עס"ק 400085/97 הסתדרות העובדים הכללית החדשה - שקם בע"מ, 25.8.2002). דא עקא, בפרשת שקם נקבע כי החלטת ועדה פריטטית אינה יוצרת השתק וכי עובד יהא רשאי לטעון כנגד פיטוריו מקום שאלו נעשו בעוולה כלפיו. וכך נקבע:

"בתי הדין לעבודה מתערבים בהחלטות של וועדות פריטטיות מקום בו נקבע, כי היתה פגיעה בכללי הצדק הטבעי."

משכך, טענתה הכללית של הנתבעת שלפיה מנוע התובע מלטעון נגד החלטת הוועדה הפריטטית, נדחית, ויש לברר את טענותיו לגופן.

פיטורי התובע - עילת הפיטורים ותקינות ההליך

16.לטענת התובע, נעשו פיטוריו שלא כדין ותוך רדיפה פוליטית של ראש העירייה עקב פגישה מקצועית שקיים עם מר אדרי, יריבו הפוליטי של ראש העירייה ומנהלו הקודם של בית הספר רוגוזין. לדבריו, מיד לאחר הפגישה שהתקיימה בחודש 11/09, החלה הגב' בן טולילה באיסוף ראיות כנגד התובע. לטענת הנתבעת, העילה לפיטורי התובע היא צמצומים שערכה ובגינם נסגרה המגמה שבה לימד התובע.

17.לאחר ששמענו את עדויות הצדדים ועיינו בראיות שהוצגו בפנינו, מצאנו כי אף לא אחד מהצדדים הוכיח את טענתו לעניין סיבת הפיטורים.

באשר לרדיפה הפוליטית - לא מצאנו כי התובע הרים את הנטל להוכיח את טענתו בדבר רדיפה פוליטית כנגדו וטענתו זו נשארה בגדר טענה בעלמא. אמנם, בתצהירה (סעיפים 26-27) תארה הגב' בן טולילה את יחסיה עם מר אדרי כיחסים קרובים וחמים וציינה כי היא מצויה עמו בקשר טלפוני בנושאים שונים עד היום, אך בחקירתה בפנינו הודתה כי מר אדרי סיים את עבודתו בבית הספר בטונים צורמים וכי הוא פונה משטח בית הספר באמצעות המשטרה (עמ' 38 שורות 2-6 לפרוטוקול). אלא שלא מצאנו בעובדה זו כדי להוות ראיה פוזיטיבית המחזקת את טענות התובע לעניין הסיבה לפיטוריו.

18.באשר לצמצומים - מר אליאס הצהיר כי הנתבעת החליטה על סגירת המגמה מכיוון שלא היו מספיק תלמידים מקרית גת שהיו מעוניינים ללמוד בה. לראיה צירף מר אליאס לתצהירו מכתב שלטענתו נשלח על ידו ביום 28.12.09 למנהלת בית הספר שלפיו שוקלת העירייה האם להמשיך במגמת המכונאות, וכי יש להקפיא בשלב זה כל פעילות לקליטת תלמידים חדשים לשנת הלימודים הבאה (נספח 1 לתצהיר). במכתב זה לא מפורטת הסיבה שבשלה נשקלת סגירת המגמה. מנגד הציג התובע מכתב מיום 26.5.09 שנשלח על ידי מנהלת ביה"ס הגב' בן טולילה ולפיו מספר תלמידי המכללה נמצא במגמת עלייה והצפי הוא כי מספרם ימשיך ויעלה ומשכך היא מבקשת להקצות מזכירה לתובע (ת/1). בעדותו לפנינו אישר מר אליאס את דבר המכתב ואישר כי העירייה אכן הקצתה מזכירה למכללה (עמ' 32 שורות 21-26 לפרוטוקול).

הקצאת תקן זו והאמור במכתב עומדים בסתירה לטענת מר אליאס שלפיה המגמה לא היתה אטרקטיבית וזו העילה לסגירתה. הנתבעת לא הסבירה מה אירע בין המכתב הראשון של גב' בן טולילה שלפיו המכללה פורחת ומתפתחת, דבר שאושר על ידי הנתבעת שהקצתה תקן נוסף למכללה עקב ריבוי התלמידים לבין המכתב השני חודשים ספורים לאחר מכן שלטענת מר אליאס נבע ממיעוט תלמידים. מהמכתב לא עולה כל טענה של צמצום במספר התלמידים אלא להיפך, הוראה על הקפאת קליטת תלמידים חדשים, משמע לכאורה כי היו כאלה. הוראה זו כאמור, אינה תומכת בגרסת העירייה.

סתירות אלה מערערות את מהימנות גרסת הנתבעת באשר לסיבות שהובילו לפיטורי התובע.

19.שקלנו את הראיות שהובאו בפנינו ומסקנתנו היא, כי העירייה מאסה בתובע וביקשה לסיים את העסקתו בשירותה. ואלה נימוקינו:

כעולה מיומני המעקב שניהלה הגב' בן טולילה (ת/43), בעת שנשלח מכתבו של מר אליאס כבר התקיימו מעקבים של הגב' בן טולילה אחרי התובע. מכאן, כי במועד זה העירייה כבר סברה שהתובע אינו נמצא בבית הספר בכל השעות שבהן הוא צריך להיות נוכח וכי התנהלותו פגומה.

לתצהירו צירף התובע פרוטוקול דיון מיום 13.9.11 בתביעתו כנגד "עתיד רשת מכללות" (תיק 6685-04-10 לוי - עתיד רשת מכללות שהתקיים בפני כב' השופט טוינה; ת/31). בדיון זה במסגרת חקירתה הנגדית, הודתה הגב' בן טולילה במפורש כי העילה לסגירת מגמת ההנדסאים היתה רצונה בפיטורי התובע, ולא להיפך. וכדבריה שם:

"ש. למה לא המשכת עם מגמת הנדסאים?

ת. כי חשבתי שאדם כזה לא ראוי שילמד תלמידים

ש. סגרת מגמה ופיטרת 5 מורים במקום להחליף את הדס?

ת. כולם יודעים כמה קשה להיפטר ממורה כושל במערכת החינוך.

...

ש. אחרי השעיה של 45 יום ביקשתם להמשיך להשעותו?

ת. אני לא יודעת. לי היה אינטרס אחד שלא ילמד בבית ספרי אחרי מה שעשה".

(הדגשה שלי - י.א.ש.).

בעדותה לפנינו אישרה הגב' בן טולילה את הדברים שהוצגו בפניה (עמ' 43 שורות 19-22 לפרוטוקול) והנתבעת בסיכומיה, לא נתנה כל הסבר לדברים אלה. די בכך כדי להגיע לכלל מסקנה כי הרצון לפטר את התובע הוא שהוביל לסגירת מגמת המכונאות ולא כנטען על ידי הנתבעת.

20.משכך, אנו קובעים כי סגירת המגמה לא היוותה את הסיבה לפיטוריו של התובע ודין טענה זו של הנתבעת להידחות.

21.עם זאת, הנתבעת העלתה טענות חמורות באשר להתנהלות התובע. חלקן נבדקו על ידי המשטרה ונדחו בנימוק של "חוסר אשמה" (ת/8). לטענת הנתבעת, טענותיה בדבר "גניבת השעות" שלפיה עבד התובע במקביל בכמה מקומות עבודה נדחתה על ידי המשטרה בשל אופייה שאינו בא בגדרי הדין הפלילי שבו היא עוסקת אך היא עולה כדי עבירה משמעתית (נספח 4 לתצהיר מר אליאס).

אכן, טענות הנתבעת כלפי התובע מצויות רובן ככולן במסגרת ענייני המשמעת. כך הטענה בעניין אי התייצבות לשיעורים ללא דיווח כנדרש וכך גם גביית כספים תוך הימנעות מהעברתם למזכירות כמקובל, ודיווחים כוזבים בענייני עבודה.

22.דא עקא, העירייה כלל לא הציגה עילות אלה כבסיס לרצונה להביא לפיטורי התובע ואף לא העלתה אותם בכל מסגרת של הליך משמעתי. העירייה בחרה לסגור את המגמה ולתלות את פיטורי התובע בסגירת המגמה ולהימנע מהליך משמעתי. בהתנהלות זו נפל פגם במעשי העירייה.

ראשית, ההחלטה לסגור מגמה רק על מנת "להפטר" מהתובע אינה עולה בקנה אחד עם טובת העיר ותושביה. שנית, זימון לשימוע לפיטורים בשל צמצומים כאשר ביסוד ההחלטה (כעולה מגרסת הגב' בן טולילה) עומדות עבירות משמעת, מהווה פגם יסודי בהליכי הפיטורים. יתר על כן, בפרוטוקול השימוע (שהוגש רק לאחר סיום שמיעת ראיות הצדדים) מציין היועץ המשפטי של העירייה כי "למיטב ידיעתי או זכרוני מקויימים או התקיימו הליכי משמעת וחקירות משמעתיות שטרם מוצו. הנ"ל לא עבד כלל בשנה"ל תשע"א. לאור הנ"ל יש לבחון המשך העסקתו ללא זיקה לסגירת המגמה ובוודאי בהתחשב בכך".

הנתבעת לא נתנה כל הסבר מדוע בחרה להימנע מלנקוט בהליכים משמעתיים כנגד התובע אלא פעלה לפיטוריו בטענה של צמצומים, אך מהדברים שהובאו גם בפני ועדת הפיטורים עולה כי העניין המשמעתי עמד ברקע ההחלטה לסיים את עבודתו של התובע.

23.משנמנעה הנתבעת מלנקוט בהליכים משמעתיים ומשעולה מעדותה של הגב' בן טולילה כי סגירת המגמה לא היתה העילה לפיטורי התובע אלא הרצון "להיפטר" מהתובע הביא ככל הנראה לסגירת המגמה, יש לקבוע כי נפל חוסר תום לב חמור בהתנהלות העיריה בפיטורי התובע.

חיזוק לעמדתנו זו אנו מוצאים בעובדה כי על אף החלטת בית הדין למשמעת בחודש אפריל 2010 שלא להאריך את השעיית התובע ועל אף ההחלטה בעניינו של התובע בחודש מאי 2010 לצמצום משרתו, בחרה העירייה שלא להשיב את התובע לעבודה ולא לשבצו בהיקף משרה כלשהוא.

לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כי פגם חמור נפל בהליך פיטוריו של התובע.

הפיטורים - הסעד

24.התובע עתר להשבתו לעבודה ולחילופין לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין והתנהלות בחוסר תום לב. לדבריו, פוטר מעבודתו בטענה של צמצומים בעוד שלמעשה ההחלטה על פיטורין נעשתה תוך "סימונו" מראש. לדבריו, מפרוטוקול הוועדה עולה כי בין שיקוליה שקלה קיומם של הליכי משמעת שטרם מוצו, טענה שאין לה יסוד ואף לא הובאה בפניו במסגרת השימוע.

הנתבעת מנגד טוענת, כי בהתנהלות התובע נפלו פגמים חמורים ומשלא הוכח כי העירייה פעלה משיקולים זרים או בחוסר תום לב, אין התובע זכאי לכל פיצוי בגין פיטוריו.

25.לאחר ששקלנו את הראיות שהובאו בפנינו, הגענו למסקנה שבנסיבות שנוצרו, ועל אף הפגמים שנפלו בהליכי הפיטורים, אין מקום לביטול החלטת הפיטורים ולהשבת התובע לתפקידו.

ראשית, אין חולק כי בסופו של יום המגמה שבראשה עמד התובע, נסגרה. שנית, כעולה מהראיות שהובאו בפנינו, הוכח כי התובע עבד במספר מקומות במקביל כאשר בהכרח בא אחד על חשבון השני וגרם לכך שהתובע לא נכח בבית הספר בכל השעות שבהן היה חייב. מעדותה של הגב' עטר (וכן מעדותו במשטרה של אילן חסון מנהל אורט, נספח 6 לתצהיר מר אליאס) עולה כי בעבודתו באורט לא נעדר התובע מעבודתו. עם זאת, מהראיות שהובאו עולה כי מעבודתו ברוגוזין נעדר התובע לעיתים מזומנות (ראו תצהירי תלמידים נספח 12 לתצהיר בן טולילה; וכן מעקבים שערכה הגב' בן טולילה (ת/43)). כך גם הוצג תצהיר עליו חתום התובע ובו הוא מודיע כי הוא משמש כמנהל מקצועי במוסך לכיש וכי זו עבודתו היחידה (נספח 2 לתצהיר מר אליאס). עוד מתחייב התובע להוגיע למשרד התחבורה על כל שינוי במעמדו זה. התובע טוען כי בפועל נכח במוסך רק בחודשים יולי-אוגוסט 2008 בתקופות חופשה מלימודים. בהמשך הודה כי נכח גם בחודש יוני 2008 (עמ' 3-4 לפרוטוקול). התובע הודה כי לא הודיע למשרד התחבורה על הפסקת עבודתו במוסך שכן "המפקח על התחבורה שבאזור הדרום ידע" (עמ' 4 לפרוטוקול). משהוצגו בפניו תלושי שכר לחודשים מרץ - אפריל, השיב כי אלה היוו תשלומים בעבור חודשים אחרים. גרסתו זו לא היתה משכנעת ולו בלשון המעטה. ברור כי התובע לא נכח במוסך כל היום כמתחייב מהצהרתו ואולם מעדויות עובדי המוסך במשטרה עולה כי התובע נכח במקום בשעות הבוקר מספר פעמים בשבוע (נספחי 2 לתצהיר מר אליאס) והתובע לא הציג כל ראיה סותרת. שלישית, הוכח כי בין התובע לבין מנהלת בית הספר חל קרע עמוק אשר מלווה בהאשמות חמורות מצד שני הצדדים ואשר מטילים ספק בטובה שתצמח לתלמידי בית הספר מהשבתו של התובע לעבודה (ראו ע"ע 1123/01 בית ספר תיכון עירוני כל ישראל חברים בתל-אביב-יפו - צויזנר, פד"ע לו 438, 467; להלן: פרשת צויזנר).

26.לאחר ששקלנו את הדברים הגענו לכלל מסקנה כי בנסיבות שנוצרו, הפגמים שנפלו בהליכי הפיטורים אינם מצדיקים את ביטול החלטת הפיטורים ואת ההיעתרות לתביעת התובע להשיבו לתפקידו בנתבעת שכן משרתו אינה קיימת עוד, ומערכת יחסים עכורה כפי שנוכחנו שקיימת בין התובע למנהלת עשויה לפגוע בבית הספר ובעיקר בתלמידים. יתר על כן, הגם שהתובע לא פוטר מסיבות משמעתיות, לא ניתן להתעלם מהראיות שהובאו בפנינו בעניין זה ובהן עבודתו של התובע בעבודות הוראה רבות בנוסף לעבודתו במשרה וחצי ויותר בנתבעת; עבודתו במוסך מטיילי לכיש תוך חתימה על תצהיר כי הוא מתחייב לשהות במוסך בכל שעות הפעילות והתחייבותו לדווח בכתב ובדואר רשום למשרד התחבורה במידה והוא מפסיק את פעילותו (נספח 2 לתצהיר מר אליאס), דבר שלא עשה גם אם נקבל את עדותו שלא הופיע בפועל לעבודתו במוסך במשך שנת הלימודים; עדויות התלמידים במשטרה בדבר היעדרויותיו הרבות מעבודתו (נספח 5 לתצהיר מר אליאס). ומעל לכל העובדה כי המגמה שבה לימד התובע אכן נסגרה. בנסיבות האמורות, לא מצאנו מקום להתערב בהחלטה לפטר את התובע ולהשיבו לעבודה.

27.בעניין זה יפים הדברים שנקבעו על ידי בית המשפט העליון בבג"צ 5618/01 יצחק צויזנר נ' בית הדין הארצי לעבודה:

"מעבר לדרוש נעיר, כי גם לו היה העותר מצביע על עילה להתערבותנו, הרי שהסעד שנדרש על-ידי העותר, סעד האכיפה, מותנה כידוע באפשרות לקיימו, ובכך שהאכיפה לא תהא בלתי צודקת בנסיבות העניין. ראו סעיפים 3(1), 3(2) ו-3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 ואילו במקרה שלפנינו, לנוכח משבר האמון החריף שנתגלע בין העותר לבין צוות המורים, שבשלו פוטר העותר, דומה שאין זה צודק - ונראה שגם בלתי אפשרי מבחינה מעשית - לכפות על מעבידו של העותר, בית הספר, להחזירו למשרת הניהול."

28.עם זאת, משנפלו פגמים מהותיים בהליך ובעילת פיטורי התובע מחד גיסא ומשהגענו למסקנה כי אין להשיבו לעבודה בנתבעת מאידן גיסא, הרי שדרך המלך היא לפצותו בגין פיטוריו שלא כדין.

התובע העמיד את תביעתו לפיצוי על סך של 14 משכורות בסך כולל של 259,308 ₪. פסיקת בית הדין הארצי סטתה בשנים האחרונות מקביעת פיצוי על בסיס שכר העובד במכפלת מספר חודשים ונוטה לקבוע את סכומי הפיצוי בהתאם לכלל "לפום צערא איגרא" (אבות, ה, כו) שכן אין צערו של מי ששכרו מועט נופל מצערו של מי ששכרו מרובה וכאשר בפיצוי שאינו ממוני עסקינן, אין מקום להבחין בן השניים (ראו ע"ע (ארצי) 247/07 פלונית - קוציק, 24.9.2009; בר"ע (ארצי) 20418-03-13 משה סעיד - מנוסביץ רעות, 7.11.2013; ולאחרונה בע"ע (ארצי) 23402-09-15 אוריאל ברד - קנסטו בע"מ, 28.2.2017; להלן: פרשת ברד).

29.בשקילת שיעור הפיצוי יש להידרש למגוון שיקולים. חלקם פורטו בפרשת ברד, שם נקבע כי בין היתר יבחן בית הדין את עוצמת הפגם והחומרה במחדלי המעסיק; אופיו של ההליך; שמירת כבודו של העובד כאדם; האם נעשו הפיטורים מסיבה עניינית; משך תקופת העסקת העובד, גילו והתנהגותו.

בענייננו, מדובר באדם שעבד כ-18 שנים כאשר בשנה האחרונה לעבודתו נתגלו פגמים חמורים בעבודתו ובמהימנותו. דא עקא, במקום לברר את הדברים על דיוקם פעלה העירייה באופן חד צדדי, בכוחניות ובבריונות מסוימת. כך בחרה העירייה שלא לכבד את החלטת בית הדין למשמעת ולא להשיב את התובע לעבודתו. העירייה טענה כי סברה שלאור היקף עבודתו של התובע במקום אחר (העולה על 140%) היא אינה רשאית להעסיקו בשירותיה. גם בכך פעלה העירייה באופן פגום שכן היא לא מצאה לנכון להעמיד בפני התובע את האפשרות לסיים את עבודתו במקומות אחרים. לדברי התובע, הודיע לעירייה כי הוא מוכן לוותר על עבודתו בבית הספר אורט אך העירייה כלל לא השיבה לפנייתו זו.

כאמור, בהתנהלות התובע נפלו פגמים וככלל, לא מצאנו כי ידיו נקיות ואולם אין בכך כדי להצדיק את התנהלות העירייה. בנסיבות אלה, לאחר שלקחנו בחשבון את תקופת עבודתו של התובע, את אופן הפיטורים שבמסגרתם בחרה העירייה לסגור את המגמה ולא להתמודד עם התובע במישור המינהלי או המשמעתי, משלא מילאה העירייה אחר החלטת בית הדין למשמעת להשבת התובע לעבודה בהיקף מצומצם, משלא אפשרה לתובע לבחור היכן הוא מבקש להמשיך לעבוד ותלתה את אי שיבוצו בעבודתו במקומות אחרים, ומשעילת הפיטורים שנתנה העירייה לתובע אינה משקפת את המציאות מחד גיסא ואת התנהלותו הפגומה של התובע וחוסר מהימנותו מאידך גיסא, מצאנו כי על העיריה לפצות את התובע בסך כולל של 40,000 ₪.

אי העברת מסמכי השיפוי למשרד החינוך

30.לטענת התובע, על אף פניותיו החוזרות ונשנות נמנעה העירייה מלהמציא לידיו את המסמכים המאפשרים לו לפנות לוועדת השיפויים במשרד החינוך בבקשה לקבלת פיצויים מוגדלים עקב פיטוריו ככל שנבעו מביטול המגמה שבה הועסק. לטענתו, רק שנה לאחר פיטוריו הומצאו לו המסמכים כשהנתונים המצוינים בהם שגויים ורק לאחר כחצי שנה נוספת, תוקנו הפגמים. לטענתו, לאחר שמילא את הטפסים והשיבם לנתבעת, הודיעה האחרונה כי לא תפעל להעברת הטפסים למשרד החינוך. משכך, עותר התובע לחייב את הנתבעת להעביר את מסמכי השיפוי למשרד החינוך ולחלופין לפצותו בשיעור של 180,000 ₪ שהוא הסכום שאותו היה מקבל לו היו מסמכי השיפוי מועברים במועד.

לטענת הנתבעת, משטען התובע כי פיטוריו לא נעשו בשל צמצום משרתו, הרי שהיא אינה יכולה להעביר את בקשתו לפיצוי מוגדל בעילה של פיטורי צמצום שכן בכך תהא שותפה ל"הונאת משרד החינוך". מוסיפה וטוענת הנתבעת כי גם לו הוגשו המסמכים הרי שהתובע לא היה זכאי לפיצוי מוגדל וזאת בשל עבודתו בהיקף של 140% ברשת אורט.

31.התנהלות העירייה לוקה בחוסר תום לב קיצוני. מקום שבו טוענת העירייה כי פיטרה את התובע בפיטורי צמצום, מחובתה היה לאפשר לתובע למצות את כל זכויותיו הנובעות מפיטורים אלה, גם אם התובע עצמו חולק על המניע לפיטוריו ועל התנהלות העירייה בביצוע פיטורי הצמצום. משהעירייה מודה כי פיטורי התובע לא נעשו מסיבה פדגוגית או משמעתית, והיא נשענת על החלטת הוועדה הפריטטית שלגרסתה אישרה את הפיטורים כפיטורי צמצום, היה עליה להעביר את הטפסים וזאת בצירוף הסתייגותו של התובע, להחלטתו של משרד החינוך. התנהלות העירייה עולה לכל הפחות כדי התחכמות גרידא ולמעשה מגיעה כדי התנהלות בחוסר תום לב. על העירייה כרשות שלטונית, מוטלת חובת תום מוגברת והיא לא עמדה בה.

32.עם זאת, לא מצאנו לקבל את תביעת התובע לגופה. עיון בחוזר משרד החינוך שהוצג בפנינו (ת/41) מעלה כי לא יידון מתן שיפוי לעובד שלאחר פיטוריו מחזיק במשרה שהיקפה עומד על שיעור של 100% ומעלה. משאין חולק כי לאחר פיטוריו מהעירייה הועסק התובע ברשת אורט במשרה בהיקף של 140%, אין הוא זכאי לתשלום הפיצוי הנתבע. יודגש, כי אין בכך כדי להמעיט מהתנהלותה חסרת תום הלב של העירייה, אך לפיצוי בגין נזק ממוני, אין התובע זכאי. משכך, דין תביעת התובע ברכיב זה - להידחות.

הפרשי שכר בגין תקופת השעיה

33.לטענת התובע, שולמה לו בתקופת השעייתו בחודשים 2-4/10 רק כמחצית משכרו, וגם לאחר פסיקת בית הדין למשמעת בדבר החזרתו לעבודה לא קיבל את מלוא שכרו. משכך תובע התובע את ההפרש בסך 24,668 ₪.

לטענת הנתבעת, עבד התובע בתקופת ההשעיה ברשת אורט בהיקף משרה של 140% משרה ויש לראות שכר זה כ"שכר חוץ" ומשכך אין התובע זכאי להשלמת מלוא שכרו. כמו כן טענה הנתבעת כי הסמכות לשלם שכר מלא נתונה לראש הרשות וזה לא החליט לשלם לתובע את מלוא שכרו. עוד טענה הנתבעת כי התובע זכאי לכל היותר לתשלום שכרו בשיעור של 100% בלבד.

34.סעיף 20 לחוק הרשויות המקומיות (משמעת), התשל"ח-1978, מחיל את הוראות חוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963 על עובדי העיריות (להלן: חוק המשמעת). בענייננו, אין חולק כי כנגד התובע לא ננקטו כל הליכי משמעת (למעט השעייתו). משכך חל בעניינו סעיף 55 לחוק המשמעת הקובע כי:

"(א)חזר עובד מושעה לעבודה לאחר שהופסקו ההליכים נגדו, תשולם לו משכורתו לתקופת ההשעיה שלא שולמה לו לפי סעיף 49; חזר לעבודה לאחר שנציב השירות ביטל את ההשעיה ולא הופסקו ההליכים נגדו תשולם לו משכורתו כאמור זולת אם החליט הנציב אחרת.

(ב)מהמשכורת שתשולם לפי סעיף קטן (א) תנוכה הכנסתו של העובד מעבודת-חוץ מכוח סעיף 50, זולת אם הורה נציב השירות, על פי בקשת המושעה, שלא תנוכה כולה או מקצתה.

(ג)הופסקו ההליכים כאמור בסעיף קטן (א), לאחר שהעובד פרש מהשירות, רשאי נציב השירות להחליט על תשלום המשכורת, כולה או מקצתה, לתקופת ההשעיה, בתנאים ולתקופה שייראו לו" (הדגשה שלי - י.א.ש.).

סעיף 2(ב) לתקנות הרשויות המקומיות (משמעת) (התאמת הוראות), התשל"ט-1979 מורה כי:

(ב)הוראות יתר סעיפי חוק המשמעת יחולו בשינויים אלה:

(1)בכל מקום שבו נאמר 'עובד המדינה' או 'עובד גוף מבוקר' קרי 'עובד רשות מקומית';

(2)בכל מקום שבו נאמר 'שר', 'מנהל כללי' או 'נציב השירות' קרי 'ראש הרשות המקומית';"

לטענת הנתבעת, עבד התובע ברשת אורט במשרה של 140% אשר יש לראות בה כהכנסה מ"עבודת חוץ" שיש לקזזה מהשכר המגיע בעד ההשעיה.

הכנסה מ"עבודת חוץ" מוגדרת בסעיף 46א לחוק המשמעת:

(1)תהא הכנסתו של עובד שהושעה מעבודות חוץ - הכנסתו מעבודה, בין כשכיר ובין שלא כשכיר, חוץ מהכנסה מעבודה כאמור שעבד בה בקביעות ערב השעייתו, או - אם המשרה שעליה חלה ההשעיה היתה חלקית - אותו חלק מהכנסתו מחוץ למשרה כאמור שביחד עם משכורתו הקובעת מאותה משרה עודף על המשכורת הקובעת שהיתה מגיעה לו אילו היה מועסק במשרה מלאה, והכל - שלא מעבודתו במשרה שעליה חלה ההשעיה;

(2)"משכורת קובעת", בזמן פלוני - המשכורת הקובעת שלפיה היתה משתלמת אותו זמן קצבתו של העובד המושעה אילו יצא לקצבה ביום השעייתו" (הדגשה שלי - י.א.ש.).

35.מטרת ההפחתה של שכר חוץ היא למנוע מצב שבו יצא העובד נשכר מהשעייתו. משכך, שכר עודף על שכרו הרגיל, ינוכה מהשלמת השכר שאותו יקבל מהמעסיק בעד תקופת השעייתו בגין הטענה שממנה זוכה או שהוחלט שלא להעמידו לדין בגינה. הוראה זו אינה חלה על שכר שקיבל עובד בגין עבודה קבועה במקום עבודה אחר. במקרה שלפנינו עבד התובע באופן קבוע ברשת אורט עוד טרם הושעה מעבודתו, ולפיכך, אין שכרו נכנס בגדרי "עבודת חוץ" ואין לנכותו מהשלמת השכר אצל הנתבעת.

למעלה מן הצריך נוסיף, כי אין גם לקבל את טענת הנתבעת שלפיה, הסמכות שלא לנכות שכר עבודת חוץ מצויה בידי ראש העירייה וכי היא פעלה על פי החלטתו. ראשית, כמפורט לעיל, הוראות הדין אינן מתירות את ניכוי השכר. שנית, החלטת ראש העיריה בהיותו סמכות מנהלית צריכה לעמוד במתחם הסבירות והיא נתונה לביקורת שיפוטית. בענייננו, לא מצאנו כי העירייה נהגה בסבירות שכן, לבד מהחקירה הפלילית שבגינה לא ננקט כל הליך נוסף, ואשר נסגרה בעילה של "חוסר אשמה", לא נקטה הנתבעת כל הליך משמעתי כנגד התובע, ולמעשה לא הוכיחה כל עילה מספקת להחלטת ההשעיה היכולה להצדיק ניכוי משכר התובע, גם אם היה מוגדר השכר כ"שכר עבודת חוץ".

36.סעיף 46א(2) קובע כי השכר המשולם לעובד שזוכה מהשעייתו יהיה השכר המבוטח לקצבה וללא תוספות של החזר הוצאות ותשלומים אשר אינם מבוטחים לקצבה. עיון בתלוש השכר לחודש 12/09 מעלה כי שכרו של התובע ברוטו לפנסיה (כלומר שכרו המבוטח לקצבה) טרם השעייתו, עמד על סך של 17,000 ₪ לחודש. משהיה התובע מושעה מיום 2.2.09 ועד ליום 28.4.09 (פס"ד ביה"ד למשמעת שהחזירו לעבודה) הרי שהוא זכאי לשכר בשיעור של 51,000 ₪ ברוטו עבור תקופת השעייתו. משקיבל התובע סך של 30,898 ₪ עבור תקופה זו הרי שהנתבעת חייבת לשלם לתובע את ההפרש בסך של 20,102 ₪ ולהפריש בגין תשלום זה את כל ההפרשות הפנסיוניות והסוציאליות כחוק.

הפרשי שכר עבודה

37.לטענת התובע, בחודשים 9/09-1/10 הועסק בפועל על ידי הנתבעת בהיקף העולה על 140% משרה, אולם הנתבעת לא שילמה לו שכר עבור שעות אלו ושכרו הולן.

לטענת הנתבעת, לא עבד התובע מעבר למשרתו בשיעור 140%. יתר על כן טוענת הנתבעת כי אין התובע רשאי לעבוד ואין היא רשאית לשלם שכר עבור משרה החורגת מ-140%.

38.משהונחה לפנינו מחלוקת עובדתית האם בפועל עבד התובע מעבר ל-140% משרה, הרי שהמוציא מחברו עליו הראיה ועל התובע להוכיח כי אכן עבד 47.8 ש"ש.

בתצהירו טען התובע כי עבד בפועל בשנת הלימודים 09-10 בהיקף של 47.8 ש"ש. התובע מסתמך על מסמך שלטענתו נכתב על ידי הגב' בן טולילה ביום 6.12.09 שבו לכאורה מפורטות שעות ההוראה במכללה של כלל המורים (ת/13) וגב' בן טולילה מלינה על חריגה במספר שעות ההוראה. ממסמך זה עולה כי אכן התובע הועסק במכללה בהיקף של 47.8 ש"ש. אישור לטענתו זו מצאנו גם בנספח 19 לתצהיר גב' בן טולילה עת צירפה את מערכת השעות של התובע במכללה. לפי המפורט בתחתית המסמך אותו הגישה הנתבעת הקף משרתו של התובע אכן עמד על 47.8 שעות שבועיות. מערכת שעות זו אושרה גם על ידי דו"ח המעקב שצירפה הנתבעת. כמו כן בחקירתה אישרה הגב' בן טולילה כי התובע אכן פנה אליה באשר לתשלום עבור שעות אלו (עמוד 49 שורות 2-16).

גב' בן טולילה אמנם טענה כי התובע לא עבד את כל השעות אשר היה עליו לעבוד לפי מערכת השעות שהוצגה לפנינו, וכי בשעות אלה עבד באורט. התובע נחקר בחקירתו הנגדית אודות שעתיים חופפות ביום חמישי בין המערכת במכללה לבין המערכת של בית ספר אורט, וטען כי על פי בקשתו שונתה מערכת השעות כך שלימד ביום רביעי (עמ' 10 שורה 18- עמ' 11 שורה 10 לפרוטוקול). גב' בן טולילה הכחישה את טענתו זו.

משאף הנתבעת מודה במסמכים שהגישה כי התובע היה אמור לעבוד בשיעור של 47.8 ש"ש, ומשהנתבעת לא הוכיחה מהן השעות שאותן לא ביצע התובע בפועל, וכאמור, הנתבעת לא פעלה בתחום המשמעתי נגד התובע אף לאחר סגירת החקירה הפלילית נגדו ואף עובדה זו פועלת לחובתה, אנו מקבלים את טענת התובע כי היקף משרתו בחודשים 9/09-1/10 עמד על 47.8 ש"ש ומשאין חולק כי לתובע לא שולמה תמורת השעות שמעבר ל-25.2 ש"ש, הרי שדין תביעת התובע לתשלום הפרשי שכר בעבור שעות אלו - להתקבל.

39.בכתב התביעה ובתצהירו טען התובע כי שכרו השעתי עמד על סך של 118 ₪ לשעה. ואילו בסיכומי התשובה טען כי שכרו עמד על 180 ₪ לשעת עבודה. מנגד טענה הנתבעת כי ערך שעת עבודה של התובע עמד על 95.21 ₪ לשעה. בחקירתה הסבירה הגב' גנון כי ערך השעה נלמד מתלושי השכר (עמ' 37 שורות 9-14).

עיון בתלוש חודש 12/09 מעלה כי שכרו המשולב של התובע עבור 25.2 ש"ש (140% משרה) עמד על 11,886 ₪. לסכום זה יש להוסיף תוספות קבועות כגון תוספות הסכמי שכר בסך של 1,642 ₪, סה"כ 13,528 ₪. מכאן עולה כי שכרו השעתי של התובע עמד על סך של 127.8 ₪ לשעה. (13,528/105.84 ₪)

משכך, חייבת הנתבעת לתובע סך של 60,654 ₪ (94.92 שעות בחודש * 5 חודשים * 127.8 ₪). משהעמיד התובע את תביעתו על סך 56,050 ₪, זכאי הוא לסכום זה בלבד.

הפרשי שכר בגין חודשים 5/10-8/10

40.לטענת התובע, זכאי הוא לתשלום הפסד שכרו בגין התקופה לאחר שובו מההשעיה כאשר הנתבעת בחרה שלא לשבצו בעבודה. לטענת הנתבעת, בתקופה זו עבד התובע באורט בהיקף משרה של 140% ועל כן לא היה זמין כלל לעבודה בנתבעת.

בעניין זה טען התובע כי ההגבלה להיקף עבודה של 140% חלה רק על עבודה במשרד החינוך. אין לקבל טענה זו. בפרשת משיח דן בית הדין הארצי בסוגית ההגבלה להיקף של 140% משרה וקבע את הדברים הבאים:

"אין ספק שמעסיק יכול להגביל את היקף העסקתו של עובד מעובדיו, ובלבד שהדבר נעשה משיקולים ענייניים, בסבירות ובצורה שיוויונית [...] הגבלת העסקתם של עובדי ההוראה להיקף משרה של עד 140% נהוגה במשרד החינוך מזה שנים רבות [...] עובד הוראה עוסק באחת מן המלאכות החשובות והרגישות הקיימות - החינוך. מלאכת ההוראה אינה עניין טכני. על עובד ההוראה לתפקד כראוי, להיות קשוב לתלמידיו ובמהלך עבודתו להיות במיטבו. איכות החינוך הוא פועל יוצא, בין השאר, מרמתם המקצועית של עובדי ההוראה, ומאיכות תיפקודם. ההגבלה על היקף המשרה של עובד הוראה נועדה אפוא להשיג מטרות אלה ומשום כך היא הגיונית וסבירה" (ע"ע (ארצי) 1158/02 משיח - מדינת ישראל, משרד החינוך, פד"ע לג(15) 34 בסעיפים 6-7 לפסק הדין; אושר בהחלטת בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ (בג"ץ 2256/03 ד"ר אשר משיח נ' מדינת ישראל, משרד החינוך והתרבות, ניתן ביום 18.3.2003; הדגשה שלי - י.א.ש.).

ההיגיון בבסיס ההגבלה של היקף המשרה נכון גם לעבודה במסגרות אחרות ככל שיש בהן כדי לפגוע בעבודת המורה. מכאן, משעבד התובע באורט באותה תקופה בהיקף של 140% משרה, ממילא לא יכול היה לעבוד אצל הנתבעת ואין הוא זכאי לפיצוי בגין ההפסד הממוני לתקופה זו. עם זאת, התנהלות הנתבעת אשר לא איפשרה לתובע לבחור היכן הוא מעוניין לעבוד בהיקף המשרה המקסימאלי וזאת לאחר שבית הדין למשמעת דחה את בקשתה להארכת ההשעיה והעירייה עשתה דין לעצמה עת לא הציבה את התובע לעבודה, מהווים התנהלות שלא בתום לב אשר תלקח בחשבון בבחינת התנהלותה הכללית של העירייה.

הפרשי גמול בגרות

41.לטענת התובע שללה ממנו הנתבעת את תשלום גמול הבגרות החל מחודש 9/09. לטענת הנתבעת התובע כלל לא לימד לבגרות ומשכך לא היה זכאי לגמול זה.

הנתבעת הציגה בפנינו מסמך מיום 16.1.10 (נספח 27 לתצהיר גב' בן טולילה) שבו מדווחת גב' בן טולילה כי התובע לא זכאי לגמול עבור הכנה לבגרות. גב' בן טולילה טענה בתצהירה כי את המקצועות שבעבורם דרש התובע גמול לבגרות, לימדו מורים אחרים וצירפה את טופס מיום 27.8.09 שכותרתו "גמול הכנה לבגרות" של התובע (להלן: הטופס). טופס זה חתום על ידי הגב' בן טולילה כאשר היא מאשרת את נתוני הטופס. בצד ימין של הטופס נוספו הערות בכתב יד לפיהן התובע לא לימד את המקצועות הרשומים בטופס. בתצהירה טענה גב' בן טולילה כי בטופס רשומים שמות המורים שלימדו את מקצועות אלו. אולם בטופס שהגישה נזכרים שמות מורים אחרים רק ליד שני מקצועות וליד מקצוע אחד נוסף כתוב "לא לימד" בתיק בית הדין מצוי עותק נוסף של הטופס החתום בחותמת "נתקבל" (כנראה של אגף עובדי הוראה בעירייה) מיום 16.2.10 ובו ההערות בצד הטופס כתובות בכתב יד שונה וגם בו רק לגבי שני מקצועות כתוב מי לימדם. שינויים אלו ואי רישום שמות המורים שלימדו את המקצוע כפי שטענה בתצהירה, יש בהם כדי להטיל ספק בגרסת הגב' בן טולילה.

42.עיון בנספח 19 לתצהיר הגב' בן טולילה המכיל את מערכת השעות של התובע, ומערכת שעות של כתה יג-מכונות. מעלה כי התובע לימד את כל המקצועות למעט את המקצוע מנוע רכב ואבחון שנמצא במערכת כתה יג אצל המורה אלכסנדר בוגטיקוב. ומקצוע זה לא מופיע כלל לא לגבי כתה יג ולא לגבי כתה יד במערכת השעות של התובע. (בניגוד לעדותו בחקירתו בפנינו שלפיה לימד מנוע).

מכאן עולה כי התובע הגיש 4 מקצועות לבגרות ולא 6 כפי שתבע. משקיבל התובע גמול עבור מקצוע אחד גם לאחר השעייתו הרי שהוא זכאי לגמול עבור 3 מקצועות. משכך תשלם הנתבעת לתובע סך של 6,768 ₪ (188 ₪ * 3 מקצועות * 12 חודשים) עבור הפרשי גמול הכנה לבגרות.

פיצוי בגין עוגמת נפש

43.לטענת התובע, פוטר שלא כדין תוך התנכלות והשפלה מצד הנתבעת ובניגוד לכל נורמה ציבורית. הנתבע העמיד תביעתו בסעיף זה על סך של 100,000 ₪. לדבריו, העיריה אשר נקטה כלפיו בהליכי משמעת, הגישה תלונה פלילית והשעתה אותו ללא כל יסוד, גרמה למעצרו והביאה לפרסומים בתקשורת, כל זאת מבלי לבדוק עמו את הדברים ותוך פגיעה קשה בו ובמשפחתו עד כי הביאה להתמוטטותו הנפשית. לטענת הנתבעת, לא התנהלה כלפיו בצורה לא חוקית או פוגענית ולא התעמרה בו. לטענתה, על התובע להלין רק על עצמו נוכח התנהגותו ומעשיו הפסולים.

44.בפרשת חן קבע בית הדין הארצי כי לא בנקל יפסוק בית הדין פיצוי בגין עוגמת נפש, וכדבריו:

"ככלל, הלכה היא כי פיצוי בגין עגמת נפש 'לא יינתן כדבר שבשגרה אלא במקרים הקיצוניים'. כי יש לבחון את טיב הפגיעה בעובד וחומרתה ביחס 'להוראות החקיקה בנוגע לשיעור הפיצוי ללא הוכחת נזק' וביחס למתחם גובה הפיצוי שנפסק ברכיב זה, במסגרת שיקול דעתו של בית הדין בקביעת פיצוי על נזק שאינו ממוני, שלא במסגרת הוראות חקיקה מיוחדות [...] ודוק. הפיצוי בגין עגמת נפש אינו בבחינת פיצויים עונשיים. תכליתו לפצות על התנהגות קיצונית של המדינה אשר ללא ספק גרמה נזק לא ממוני יוצא דופן לעובדת" (ע"ע 419/07 מדינת ישראל, משרד המסחר והתעשייה - יעל חן, 3.11.2008).

ואילו בפרשת חומש (ע"ע (ארצי) 25805-11-12 מדינת ישראל - מירון חומש, 29.11.2016) נקבע כי:

"ככלל, פיצוי בגין התנהלות בחוסר תום לב ניתן מקום שבו נפל פגם במעשיו של אדם כאשר הדגש בתביעה שכזו ניתן לבחינת ההתנהגות, בעוד שפיצוי בגין עוגמת נפש ניתן בעבור תחושת הפגיעה של אדם. היינו, הדגש מושם על בחינת עוצמת הפגיעה. אלא שהאבחנה בין השניים אינה חדה ולמעשה מצינו כי במרבית המקרים שלובים הם זה בזה בבחינת "הָא בְּהָא תַּלְיָא" (שבת קלה ב). בבחינת התנהלות הנעשית בחוסר תום לב נבחנת עוצמת הפגיעה כך ששיעור עוגמת הנפש מהווה חלק מהנסיבות לשקילת הפיצוי על התנהלות בחוסר תום לב ומגולמת בה".

45.במקרה דנן, מצויה בפנינו מחד גיסא, התנהלותה של הנתבעת בדרך שבה בחרה לפטר את התובע תוך הצגת עילה של צמצומים וסגירת מגמה כאשר למעשה עילת הפיטורים היא הפרות המשמעת של התובע; התנהלותה ב"דרכה אל המטרה" כאשר פעלה להשעיית התובע באופן לא מידתי תוך שהיא מוציאה אותו מכיתה בעת שהוא מלמד ובפני תלמידיו מורה לו על הפסקת עבודתו לאלתר; במניעת השבתו לעבודה תוך הפרת הוראת בית הדין למשמעת; במניעת טפסים ואישורים לאחר פיטורי התובע והימנעות מכוונת משיבוצו בבית הספר למרות שהודיע על יציאה לחל"ת מבית הספר אורט (יציאה שאושרה במכתב על ידי ארגון המורים (ת/18)) - כל אלה מעלים את הרושם כי אכן נהגה הנתבעת באופן של התעמרות כלפי התובע. מנגד, אין להפחית מאחריותו של התובע להתדרדרות יחסי האמון בין הצדדים אשר נבעה מהתנהלותו של התובע אשר כמפורט לעיל, לא פעל כמצופה מעובד ומורה בישראל וזו בלשון המעטה.

בבואנו לשקול את הדברים אנו סבורים כי התנהלות הנתבעת במהלך העבודה (להבדיל מהנסיבות הסובבות את סיומה שהובאה בחשבון במסגרת הפיצוי בגין פיטורים שלא כדין) מצדיקה פיצוי נפרד בגין עוגמת נפש שאינה נוגעת באופן ישיר להליך הפיטורים אלא לכלל התנהלותה הפגומה של הנתבעת בעניינו של התובע, ואנו מעמידים פיצוי זה על הסך של 10,000 ₪.

טענת הקיזוז

46.לטענת הנתבעת רשאית היא לקזז תשלומים ששילמה לתובע ביתר בגין שעות שבהן לא עבד ובסך כולל של 34,740 ₪. בכתב ההגנה לא העלתה הנתבעת כל טענת קיזוז אלא רק שמרה על זכותה לתבוע השבת תשלומי יתר. גם בתצהיריה לא נקבה העירייה בטענת קיזוז מפורשת ואף לא הוכיחה את הסכום הנטען. ומשהעלתה את הטענה לראשונה רק בסיכומיה מדובר בהרחבת חזית אסורה ודין הטענה להידחות.

סוף דבר

47.התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעת תשלם לתובע:

א. סך של 40,000 ₪ בגין פיטורים שלא כדין.

ב. סך של 20,102 ₪ הפרשי שכר בגין תקופת ההשעיה.

ג. סך של 56,050 ₪ בגין הפרשי שכר עבודה.

ד. סך של 6,768 ₪ בגין הפרשי גמול בגרות.

ה. סך של 10,000 ₪ בגין עוגמת נפש.

סכומים אלה ישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 30.5.11 ועד ליום התשלום בפועל. בנוסף תשלם הנתבעת את כל ההפרשות הפנסיוניות הנובעות מהפרשי השכר וזאת תוך 30 יום מהיום.

הנתבעת תישא בהוצאות משפט בסך של 20,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית שחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

זכות ערעור תוך 30 יום לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים.

ניתן היום, ז' אייר תשע"ז, (03 מאי 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.