ביה"ד האזורי לעבודה בבאר-שבע קיבל חלקית את תביעת של המנהל, על אף שגם הוא לא היה טלית שכולה תכלת. השופטת מתחה ביקורת על העירייה, שבמקום לפעול בגלוי פעלה נגד המנהל "בכוחניות ובבריונות".
המורה הועסק במכללת "רוגוזין" שבעיר, ובשנת 2008 הוא מונה למנהל המכללה. כשנתיים לאחר מכן הגישה העירייה תלונה במשטרה נגד המנהל בגין "גניבת שעות עבודה" והודיעה לו שהוא מושעה ל-45 יום.
מאוחר יותר ביה"ד למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות דחה את בקשת העירייה להאריך את השעייתו. בשנה שלאחר מכן העירייה זימנה אותו לשימוע לפני הפסקת עבודה, בעילה של צמצומים וסגירת מגמת מכונאות בה לימד. שעתיים אחרי השימוע נמסר לו מכתב פיטורים. באותה שנה הפרליטות החליטה לסגור את התיקים נגדו, בעילה של חוסר אשמה.
בשנת 2012 הוא הגיש תביעה נגד העירייה, בביה"ד האזורי לעבודה-בבאר שבע. התובע טען כי פוטר מבלי שהתקיימה עילה אמיתית לפיטוריו. לשיטתו, הוא פוטר בשל רדיפה פוליטית לאחר שנראה משוחח עם יריבו של ראש העיר, במסגרת פגישה מקצועית איתו, בהיותו המנהל הקודם של בית הספר רוגוזין.
בנוסף הוא טען כי התלונה במשטרה, כמו גם יתר הפעולות (ההשעיות ואי קיום החלטת ביה"ד למשמעת) נעשו כולם בחוסר תום לב וממניעים פסולים.
בתביעתו הוא ביקש לבטל את פיטורים ולהחזירו לעבודה, ולחלופין לקבל פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, עוגמת נפש ועוד.
העירייה טענה מנגד כי התובע הוא שפעל בחוסר תום לב בכך שלא מילא את חובותיו כעובד, נעדר מבית הספר בשעות העבודה, גבה כספים מתלמידים מבלי להעבירם ליעדם, ולקח לביתו ציוד של בית הספר.
לגישתה, ההחלטה לקצץ את משרת התובע נבעה משיקולים ענייניים והתייעלות שהביאו לסגירת מגמת המכונאות ועקב כך לקיצוץ משרתו. בנוסף נטען כי סגירת תלונתה נגד התובע נבעה מהעובדה שהפרקליטות החליטה שגניבת השעות היא עניין משמעתי ולא פלילי.
"פגם חמור" בהתנהלות
השופטת יעל אנגלברג שהם הסבירה שאף צד לא הוכיח את טענתו לגבי סיבת הפיטורים. התובע לא הוכיח את טענתו בדבר רדיפה פוליטית, ואילו העירייה לא הוכיחה שהיו קיצוצים וצמצומים. בעיקרו של דבר, השופטת השתכנעה כי העירייה פשוט "מאסה בתובע" ולכן ביקשה לסיים את העסקתו.
לאחר מכן השופטת תיארה את השתלשלות האירועים וקבעה כי העירייה התנהלה בחוסר תום וכי בפיטורי התובע נפל "פגם חמור". השופטת הסבירה כי אכן טענות העירייה כלפי התובע מצויות במישור המשמעתי שעמד ברקע הפיטורים. אלא שהעירייה לא פעלה נגדו במישור זה, לא הציגה את עילות אלה כבסיס לרצונה בפיטורי התובע, ובחרה לפעול לפיטוריו בטענה של צמצומים.
השופטת הזכירה כי מדובר באדם שעבד כ-18 שנים כאשר בשנה האחרונה לעבודתו נתגלו פגמים חמורים בעבודתו ובמהימנותו. "במקום לברר את הדברים על דיוקם פעלה העירייה באופן חד צדדי, בכוחניות ובבריונות מסוימת. כך בחרה העירייה שלא לכבד את החלטת בית הדין למשמעת ולא להשיב את התובע לעבודתו", הסבירה.
השופטת הסבירה כי בנסיבות שנוצרו אין הצדקה לבטל את החלטת הפיטורים, בין היתר משום שמערכת היחסים העכורה בין הצדדים עלולה לפגוע בבית הספר ובעיקר בתלמידים.
לכן בסיכומו של דבר התביעה התקבלה חלקית. השופטת ניתחה באריכות את זכויותיו של התובע והורתה לעירייה לשלם לו פיצויים בסך כ-132,000 שקל והוצאות משפט בסך 20,000 שקל. הפיצוי נפסק בין היתר בגין פיטורים שלא כדין, הפרשי שכר ועוגמת נפש.
- ב"כ התובע: עו"ד יפעת תבור
- ב"כ הנתבעת: עו"ד מנחם לפידור
עו"ד ניצה כהן
עוסק/ת ב-
דיני עבודה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.