פס"ד בעניין חובת הנמקה לעובד, כאשר המעסיק מסרב לקבל הודעה לביטול הודעת התפטרות

בתביעה שלפנינו עלינו להכריע האם התובעת פוטרה מעבודתה מבלי שנערך לה שימוע, בשל כוונתה להתחיל בטיפולי פוריות והאם הנתבע הוציא דיבתה רעה.

הרקע העובדתי וטענות הצדדים

1. הנתבע הוא בעל עסק להכנת טפסי הודעה על תאונות לחברות ביטוח והתובעת עבדה בשירותו מיום 01.09.2008 ועד ליום 05.02.2015, אז פוטרה מעבודתה.

2. לטענת התובעת, בסמוך לאחר נישואיה השניים, היא עברה 2 טיפולי פוריות שלא צלחו (07/15 ו- 08/15). במחצית השנייה של חודש 01/15 פנתה התובעת למנהלת המשרד, הגב' יפית אליאב (להלן – יפית), וציינה בפניה כי היא מבקשת לסיים את עבודתה. לטענתה, עשתה זו משום שסברה בטעות, כי היא לא תהיה זכאית להיעדר מעבודתה בשל טיפולי פוריות שעליה לעבור.

3. התובעת, שלא רצתה כי דבר היותה בטיפולי פוריות ייוודע ליתר עובדות המשרד, לא ציינה בפני יפית כי זו היא סיבת התפטרותה, אך, לדבריה, בשיחה שניהלה במועד כלשהו, שאינו זכור לה, עם הנתבע, היא שיתפה אותו כי בקשתה להתפטר נובעת מרצונה להתפנות ולהקדיש זמן לטיפולי פוריות, כאמור. לאחר השיחה הנ"ל, התחוור לה בשיחה אקראית עם אחת מחברותיה, כי היא זכאית להיעדר ממקום העבודה עקב טיפולי פוריות, ולפיכך, הודיעה לגב' יפית בנוכחות הנתבע בו ביום, כי היא חוזרת בה מכוונת ההתפטרות.

4. מאותו רגע, טענה התובעת, השתנה היחס אליה, והנתבע אף אמר לה כי אינה יכולה לחזור בה. הנתבע אף החל להשתמש בלשון בוטה כלפיה ונהג בה באלימות, ניתק את החשמל של המחשב עמו עבדה, ציין בפניה כי אינה עובדת יותר ואף דרש ממנה להחזיר את מפתח המשרד שהיה ברשותה. אירועים אלה התרחשו לטענתה ביום 04.02.15 ובאותו יום אף ניתן לה מכתב פיטורים, בו נכתב כדלקמן (נספח ב' לכתב התביעה):

   "[..] 1. בהמשך לשימוע שנערך לך ביום א' 01.02.15 בעקבות הגשת מכתב התפטרות מצידך ומשיכתו חזרה ובשל התערערות מערכת היחסים בעבודה.

   2. ולאחר שהוזהרת באשר להפסקות העישון הרבות.

   3. הרינו להודיעך כי עבודתך בחברת "רן מידע כלכלי" תיפסק לאלתר [...].

5. לאור דרישתה של התובעת, הוסף בכתב יד על גבי מכתב הפיטורים הנ"ל: "החל ממחר 05.02.15 לא להגיע לעבודה" (נספח ג' לכתב התביעה). עם קבלת מכתב הפיטורים, מסרה התובעת את מפתחות המשרד ועזבה את מקום העבודה.

6. לטענת התובעת, החלטתו של הנתבע לפטר אותה, כמו גם יחסו המתעמר כלפיה, נבעה מבקשתה להתחיל בטיפולי פוריות והודעתה כי היא חוזרת בה מכוונתה להתפטר. התובעת צירפה לכתב התביעה התכתבויות בדוא"ל בינה לבין הנתבע וכן תמלילי הקלטות משיחות שהתקיימו ביניהם. התובעת הדגישה, כי חרף האמור במכתב הפיטורים, מעולם לא נערך לה שימוע והמועד הראשון בו נודע לה על פיטוריה, היה המועד בו קיבלה את מכתב הפיטורים.

7. לאור האמור לעיל, תבעה את הסעדים הבאים בסך כולל של 200,000 ₪: פיצוי בגין הפרת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, השתמ"ח-1988 (להלן – חוק השוויון), פיצוי בגין פגיעה בזכויותיה החוקתיות, פיצוי בגין הפרת חוזה עבודה, פיצוי בגין הוצאת לשון הרע ופיצוי בגין אי עריכת שימוע כדין.

8. הנתבע הקדים וטען, כי ב- 5 השנים שקדמו לאירועים המתוארים בכתב התביעה, הוא לא נמצא פיזית בעסק, הגם שהוא בעליו וכי הגב' יפית אליאב היא זו שמנהלת אותו בפועל.

9. הנתבע הוסיף, כי התובעת היא זו שבחודש 01/2015 ביקשה לסיים את העסקתה בחברה ונתבקשה ע"י יפית לתת 14 ימי הודעה מוקדמת. ביום 01.02.15 התובעת הודיעה כי היא חוזרת בה מהודעת ההתפטרות והחלה לנקוט ב"שביתה איטלקית", כהגדרתו, דבר שבא לידי ביטוי בכך ש"לא עבדה בפועל ולא ביצעה את תפקידה, יצאה להפסקות עישון מרובות ומיאנה לקבל הנחיות מהממונה עליה באופן מופגן ומגמתי" (סעיף 9 לכתב ההגנה).

10. בעקבות כך, שלח הנתבע לתובעת ביום 02.02.15 מכתב בדוא"ל, בו התריע בפניה כי עליה להחתים כרטיס עובד בכל יציאה מהמשרד ובתגובה לכך, השיבה לו התובעת, כי הוא לא ירע את תנאי עבודתה (נספח 1 לכתב ההגנה). בנוסף, ביום 04.02.15 הודיעה לו יפית, כי התובעת מחבלת בעבודה במכוון ובעקבות כך, הגיע למשרד וביקש ממנה לעזוב את מקום העבודה באופן מיידי. לדבריו, היא יצרה תחושה בלתי נסבלת במקום עבודה קטן וביתי (סעיף 13 לכתב ההגנה). התובעת סירבה לצאת מהמשרד עד אשר יינתן לה מכתב פיטורים, ועל מנת לרצות אותה ולגרום לה לעזוב את מקום העבודה, נמסר לה מכתב פיטורים ולבקשתה, אף תוקן הנוסח שלו בכתב יד. לטענתו, הוא אף הזמין שוטרים למקום, אך עצר אותם בכניסה לביתו (שם ממוקם המשרד) לאחר שהובטח לו כי התובעת תפסיק את המהומה שיצרה.

11. הנתבעת הדגישה, כי באותו יום התובעת קיבלה הדרכה טלפונית צמודה מעורכת דין והסכימה לעזוב את מקום העבודה רק לאחר שיפית אישרה לעוה"ד הנ"ל, כי התובעת תקבל את כל זכויותיה.

12. בנוגע לנסיבות סיום יחסי העבודה, טען הנתבע, כי התובעת חזרה בה מהודעת ההתפטרות שבועיים לאחר שנתנה אותה ולכן בשל חלוף הזמן, אין המדובר בהתפטרות בעידנא דריתחא. כך או כך, הוא עמד בהבטחתו ושילם לה את מלוא זכויותיה כאילו פוטרה. הנתבע הדגיש כי אין כל קשר לכוונותיה של התובעת להרות באמצעות טיפולי פוריות, שכן היא עצמה מודה כי לא סיפרה על כך לאיש, וממילא גם לא עברה טיפולים כאמור באותה תקופה. לפיכך, אין כל רלוונטיות לסעדים שנתבעו מכוח חוק השוויון. הנתבע הכחיש כי הוציא את דיבתה של התובעת רעה וכי יתכן שתוך כדי ההתעמתות עם התובעת ומתוך כעס, הוא אמר דברים שהצטער עליהם בדיעבד. מכל מקום, הדגיש, אין המדובר בהוצאת לשון הרע, כהגדרת המושג בחוק, שכן לא היתה לו כל כוונה להשפיל את התובעת או לבזותה.

13. הנתבע העלה טענת קיזוז, לפיה ככל שייפסק לטובת התובעת סכום כלשהו, יש לקזז ממנו את מלוא סכום פיצויי הפיטורים ששולם לה וכן דמי הודעה מוקדמת ובנוסף לאלה, פיצוי בסך 2,000 ₪ בגין הנזק שגרמה למקום העבודה, לרבות הפסד שעות עבודה, פגיעה בפרודוקציה, כהגדרתו, ובמרקם יחסי העבודה במקום.

14. ביום 07.02.18 התקיימה ישיבת הוכחות, במהלכה העידו התובעת, הנתבע ו- 3 עדות מטעמו: הגב' דגנית בר נתן, הגב' ברוריה לוי והגב' יפית אליאב.

     

    דיון והכרעה

15. כאמור לעיל, עלינו להכריע, האם הוכח בפנינו כי התובעת פוטרה על רקע כוונתה להתחיל בטיפולי פוריות. נדגיש כבר עתה, כי אין חולק, כי בזמנים הרלוונטיים לסיום העסקתה, התובעת לא היתה בטיפולי הפריה כלשהם.

16. מחומר הראיות שהוצג בפנינו, ושיפורט להלן, עולה כי העובדות הבאות אינן שנויות:

    • ראשיתו של ההליך בהודעתה של התובעת למנהלת המשרד, יפית, כי ברצונה להתפטר (סעיף 12 לכתב התביעה וסעיף 12 לתצהיר התובעת);

      • לאחר כשבועיים, התובעת חזרה בה מכוונתה זו, אך הנתבע לא קיבל את בקשתה להמשיך ולעבוד;

      • ביום 04.02.15 ניתן לתובעת מכתב פיטורים, ובו צוין כי בהמשך לשימוע שנערך לתובעת והתערערות מערכת יחסי העבודה על רקע הודעתה על התפטרותה וחזרתה מהודעה זו, ולאור הזהרות בנוגע להפסקות עישון רבות, התובעת מפוטרת לאלתר;

      • התובעת קיבלה פיצויי פיטורים מלאים.

17. מהאמור לעיל עולה, כי סיום העסקתה בפועל של התובעת היה תוצאה של פיטוריה לאלתר בשל סירובו של הנתבע לקבל את הודעתה על ביטול התפטרותה.

18. האם הוכח בפנינו כי קיים קשר כלשהו, ולו בעקיפין, לרצונה של התובעת להתחיל בטיפולי פוריות? לאחר שבחנו את חומר הראיות, אנו סבורים כי התשובה לכך שלילית, ולהלן נימוקינו.

19. בסיכומיה (סעיף 13ח), טענה התובעת, בין היתר, כי: "[...] סביר כי היעדרותה הצפויה של התובעת מעת לעת מעבודתה בשל טיפולי הפוריות שהיתה מבצעת, היא העילה לכעסו והתעמרותו כלפיה ולפיטוריה על ידו".

20. אין בידינו לקבל טענה זו, שכן מדובר בהנחה של התובעת שהמסכת הראייתית אינה תומכת בה, ובמה דברים אמורים? אין חולק, כי התובעת טרם החלה בטיפולי פוריות ולכן גם לא היה ידוע מתי וכמה תיעדר מעבודתה. לכך יש להוסיף כי בעבר התובעת, כך לדבריה, עברה טיפולי פוריות וכלל לא נעדרה מעבודתה. מכאן, שאין בסיס להנחה לפיה היעדרותה הצפויה של התובעת (מתי? לכמה זמן?) גרמה לנתבע לפטר אותה; התובעת אף הודתה בחקירתה כי קיבלה ימי מחלה וחופשה שנתית, ללא הגבלה וגם עובדה זו, יש בה כדי לערער את הנחתה כי פיטוריה נעשו על מנת שלא להתמודד עם הימים בהם היא עתידה היתה (אולי) להיעדר מעבודתה; התובעת טענה (סעיף 13 יח' לסיכומיה) כי די בטענתה שהופלתה על רקע טיפולי הפוריות ובתיעוד הרפואי שהומצא בהקשר זה, כי להוות ראשית ראיה לכך שפוטרה ע"י הנתבע בשל רצונה לעבור טיפולי פוריות. אלא שדין טענה זו להידחות. ראשית, התובעת לא המציאה בזמן אמת כל אישור לנתבע על אודות טיפולי פוריות מן הטעם הפשוט, שהחלה בהם 5 חודשים לאחר שסיימה את עבודתה; שנית, לדבריה, לא שיתפה אף אחד בכוונותיה להתחיל בטיפולי פוריות. כיצד אם כן, ניתן להלום את ההנחה כי יש קשר בין פיטוריה לבין טיפולי הפוריות? אמת, על מנת שהתובעת תצא ידי חובתה, כל שעליה לעשות הוא להניח תשתית ראייתית מינימלית (ראשית ראיה) לכך שיש זיקה כלשהי בין ההחלטה לפטרה לבין היותה בטיפולי פוריות. אנו סבורים כי במקרה דנן, התובעת לא עמדה בנטל זה, והכל כפי שפורט לעיל.

21. זאת ועוד. טענתה של התובעת (סעיף 13כ' לסיכומיה), לפיה, אין לייחס כל חשיבות לכך שעניין הטיפולים לא קיבל כל ביטוי בתמלולי השיחות שהוגשו לתיק, אינה מקובלת עלינו, שכן יש בתמלולים שהוגשו כדי ללמד על הלך הרוח בזמן אמת של הצדדים. זאת ועוד. השיחה היחידה, שבמהלכה, כך לטענת התובעת, היא הודיעה לנתבע כי בכוונתה להתחיל בטיפולי פוריות, לא תועדה באופן כלשהו, ומכאן שהראיה העצמאית היחידה שהיה בה כדי לתמוך בטענת התובעת, כי הודיעה לנתבע על כוונתה להתחיל בטיפולי פוריות – טענה שהוכחשה ע"י הנתבע – נעדרת ממסכת הראיות.

22. לאור כל האמור לעיל, באנו לכלל מסקנה, כי התובעת לא הניחה ראשית ראיה, כמתחייב, באופן שנטל ההוכחה היה צריך לעבור אל כתפי הנתבע להוכיח כי מעשה הפיטורים לא קשור לטיפולי הפוריות. לפיכך, היא אינה זכאית לסעדים שנתבעו על ידה בגין עילה זו.

23. נדון כעת בטענת התובעת, לפיה פוטרה ללא שימוע כדין ונקדים ונכריע במחלוקת האם התובעת אכן פוטרה או התפטרה מרצונה.

24. התובעת טענה כי פוטרה מעבודתה וטענה כי מכתב הפיטורים שקיבלה, מחזק את טענתה. נזכיר, כי הנתבע טען מנגד, כי מלכתחילה היתה זו התובעת שהודיעה על התפטרותה (עובדה שאין עליה חולק), וכי חלקו התמצה בכך שסירב לקבל את הודעת הביטול שבועיים ימיים לאחר הודעת ההתפטרות.

25. לאחר שנתנו את דעתנו לטענות הצדדים, באנו לכלל מסקנה, כי יש לראות בתובעת כמי שהתפטרה, ואולם, לתובעת מגיע פיצוי בגין התנהלות שלא בתום לב של הנתבע, והכל כפי שנפרט להלן.

26. כאמור, אין חולק כי התובעת הודיעה על התפטרותה וכי חזרה בה שבועיים לאחר מכן. בנסיבות אלה, ומשאין עסקינן בהודעת התפטרות שניתנה בעידנא דריתחא, או בהודעת ביטול שניתנה בסמוך למתן הודעת ההתפטרות, הרי שלא חלה על הנתבע החובה לקבל את הודעת הביטול (בג"צ 566/76 אלקו בע"מ נ. ביה"ד הארצי וההסתדרות הכללית, פ"ד לא (2) 197; דב"ע שן/3-103 סימה אילוז נ. מדינת ישראל, פד"ע כב 69; דב"ע נא/1 1-3 מפעלי ים המלח בע"מ נ. דוד שיינין, פד"ע כב271.

27. התובע לא פיטר בשום שלב את התובעת מיוזמתו, והעובדה כי ניתן לה מכתב פיטורים אינו מעלה ואינו מוריד בנסיבות בהן ניתן לה, שכן ברי, כי בניגוד לאמור במכתב עצמו, לא נערך לה שימוע לאור הודעתה על התפטרותה, וגם לא היה כל צורך לערוך לה שימוע בנסיבות אלה. הסבריו של הנתבע, לפיהם, מכתב הפיטורים ניתן לתובעת לפי דרישתה האולטימטיבית ועל רקע העימות החריף שפרץ ביניהם, עת סירבה לעזוב את המשרד ללא מכתב פיטורים, הניחו את דעתנו והשתכנענו, כי זו הסיבה האמתית להוצאתו של המכתב ולתוספת שהוספה לו, לפי דרישת התובעת.

28. לסיכום חלק זה, הגענו לכלל מסקנה, כי התובעת התפטרה מעבודתה וכי הנתבע סירב לקבל את הודעת הביטול שלה. מדוע אם כן, סברנו כי בנסיבות אלה התובעת זכאית לפיצוי כספי? הסיבה לכך נעוצה באופן הלאקוני בו הנתבע הודיע לה כי אינה יכולה לחזור בה מהודעת ההתפטרות, ובכך, למעשה, סתם את הגולל. נבהיר.

29. במסגרת קו הגנתו, העלה התובע טענה, לפיה לא היה שבע רצון מעבודתה ומהעובדה שהרבתה לגלוש באינטרנט, יצאה להפסקות עישון מרובות ולא קיבלה את מרות הממונים עליה באופן שיצרה במקום העבודה הקטן האינטימי בו עבדה, אווירה עכורה.

30. אנו סבורים, כי עניין זה קשור בטבורו להחלטתו של הנתבע שלא לקבל את הודעת הביטול שהתובעת נתנה על אודות התפטרותה, שכן, קץ בהתנהגותה. אנו סבורים, כי הגם שלא מוטלת על הנתבע חובה חוקית לערוך לתובעת הליך של שימוע כהלכתו על מנת להסביר לה מדוע החליט לדחות את הודעת הביטול שלה, הרי שקמה לו, מכוח דיני תום הלב, החובה האלמנטרית לתת לה, כמי שעבדה בשירותו תקופה משמעותית של 6.5 שנים, הסבר לסירובו, באופן שיתאפשר לה לנסות לשכנעו לקבל את הודעת הביטול.

31. לצד זכותו של המעסיק שלא לקבל הודעת ביטול בנסיבות שתוארו לעיל, אנו סבורים, כי אין זה ראוי לאפשר מצב בו ניתן להסתפק בתשובה לאקונית ללא כל הסבר, ולו מינימלי. העובדה שהתובעת הודיעה שבועיים קודם לכן על התפטרותה, לא מאיינת אוטומטית את זכותה לנסות ולהסביר למעסיקה מדוע היא מתחרטת ולבקשו לשקול את המשך העסקתה. ההחלטה ושיקול הדעת הנם בתחום הפררוגטיבה הניהולית של המעסיק, על כך אין חולק, יחד עם זאת, עליו, לכל הפחות, לתת לעובד המבקש לחזור בו, את האפשרות להסביר את עצמו ולנסות לשכנעו להעביר את רוע הגזירה, שמא יש נסיבות מיוחדות שהביאוהו ליתן את הודעת ההתפטרות, ממנה הוא מבקש לחזור.

32. שלילת גישה זו תכשיר למעשה מצב בו, אין כל דרך חזרה לתיקון העניין, רק מן הטעם שניתנה הודעת התפטרות, וזאת ללא כל הבחנה בין מקרה למקרה ומבלי שהמעסיק יהיה חייב, למצער, להפעיל שיקול דעת.

33. נוסיף, כי אנו סבורים, שככל שתקופת העבודה של העובד ארוכה יותר, כן גוברת חובת תום הלב של המעסיק לאפשר לו להשמיע מדוע הוא חוזר בו, ולאחר מכן לקבל החלטה עצמאית. כפי שציינו לעיל, אין המדובר בהרחבת חובת השימוע, כי אם בחובה מרוככת יותר, מעין חובת הנמקה, שעניינה לתת לעובד את יומו בטרם מתקבלת החלטה סופית בעניינו.

34. משמצאנו כי הנתבע התנהל בניגוד לחובת תום הלב החלה עליו, התובעת זכאית לפיצוי כספי ועלינו לקבוע מהו הפיצוי הראוי בנסיבות העניין. למיטב הבנתנו, מדובר בסוגיה שטרם נדונה בפסיקה ועל כן, סברנו, כי מן הראוי לפסוק פיצוי בגובה שכר של 1/2 חודש עבודה, היינו 3,500 ₪. נציין, כי לקחנו בחשבון, שהנתבע שילם לתובעת את כל הזכויות המגיעות לה בגין תקופת עבודתה, על אף שלא פיטר אותה. עובדה זו צריכה להיזקף לזכותו.

     

    לשון הרע

35. התובעת טענה, כי במסגרת חילופי הדברים שנאמרו בינה לבין הנתבע ביום האחרון לעבודתה, נאמרו על ידו כלפיה אמירות פוגעניות ומעליבות העולות כדי פרסום לשון הרע, כמשמעותו בחוק.

36. אין בידינו לקבל טענה זו, ולהלן נימוקינו. מהתמלול שהוגש לביה"ד עולה, כי הנתבע השמיע אמירות שונות כגון: "סתומה", "עופי הביתה", "עכשיו את עפה הביתה", "תיכף אני אוריד לך סטירה!... טיפשה", תסתמי את הפה שלך אוקיי? אני לא רוצה לשמוע אותך", "עוד שניה אני בועט אותך החוצה". התובעת טענה כי התבטאויות אלה של הנתבע, כמו גם התנהלותו הפיזית האלימה כלפיה, הן התבטאויות מבזות ומשפילות בנוכחות יתר עובדות המשרד.

37. הנתבע טען כי מדובר באמירות לא ראויות שנאמרו על ידו בשעת כעס רב, על רקע העובדה שהתובעת הפריעה למהלך העבודה והתנהגותה החריגה במשרד. מדובר בסיטואציה קיצונית, הוסיף, והמילים הקשות שנאמרו לא נועדו להשפיל את התובעת או לבזותה, כי אם היו ביטוי לכעסו הרב של הנתבע.

38. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים וקראנו את תמלול השיחות במלואן, אנו מקבלים את הסבריו של הנתבע, ונסביר.

39. אין חולק, כי חלק מהאמירות המיוחסות לנתבע, בהן הודה, הנן אמירות לא ראויות בלשון המעטה, שאינן צריכות להיאמר מצדו של מעסיק כלפי עובד. יחד עם זאת, אין חולק, כי אמירות אלה נאמרו בשעת כעס ובמהלך סיטואציה עמותית קשה, במקום עבודה קטן ואינטימי הממוקם בביתו של הנתבע. ברקע הדברים, סירובה של התובעת להתפנות מהמשרד עד אשר ימולא מבוקשה. אמירות אלה, כאמור לעיל, לא נאמרו בחלל ריק והתובעת לקחה חלק פעיל בעימות הקשה וגם אם בדיעבד, אין בשום אופן להצדיק אמירות כגון: "טפשה", "סתומה" וכיוצא באמירות כאלה, אנו סבורים כי מדובר בגידופים שנאמרו בעידנא דריתחא ולא עולים כדי פרסום לשון הרע, שכן לא הוכח שהדברים נאמרו לתובעת במטרה להשפיל אותה או לבזות אותה, אלא בתגובה (לא ראויה) לכך שסירבה לעזוב את מקום העבודה. לאור האמור לעיל, אנו דוחים את רכיב התביעה המתייחס לפיצוי בגין לשון הרע.

     

    פיצוי בגין עוגמת נפש

40. רבות נכתב על כך שבית הדין ממעט לפסוק פיצויים בגין נזק לא ממוני בנסיבות של פיטורי עובד, שכן כל מעשה פיטורים כולל באופן מובנה עגמת נפש עבור המפוטר. במקרה דנן, אכן יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו בעימות שהוטחו בו אמירות בוטות, ואולם, התובעת נטלה בו חלק פעיל ועל כן, לא ראינו מקום לפסוק לה פיצוי בגין רכיב זה. עוד נציין, כי בניגוד לטענת התובעת, לא הוכח בפנינו כי הנתבע התנכל אליה על רקע עמידתה על זכויותיה במהלך תקופת עבודתה ואין לראות באירוע החריג שארע במועד סיום יחסי העבודה כהתעמרות, לרבות טענת התובעת כי הנתבע נדנד את הכיסא עליו ישבה במהלך אותו אירוע.

     

    פיצוי בגין הודעה מוקדמת

41. משקבענו כי התובעת התפטרה ולא פוטרה, היא לא זכאית לדמי הודעה מוקדמת ועל כן אנו דוחים את רכיב התביעה הנ"ל.

    טענות הקיזוז של הנתבע

42. כאמור לעיל, הנתבע דרש לקזז מכל סכום שייפסק לטובת התובעת, את מלוא סכום פיצויי הפיטורים ששולם לה, דמי הודעה מוקדמת ופיצוי בגין הנזק שגרמה למקום העבודה.

43. דין טענות הקיזוז להידחות, ונבהיר. כאמור לעיל, נפסק כי התובעת התפטרה ולא פוטרה. יחד עם זאת, לא מצאנו עילה לשלול בדיעבד מהתובעת את פיצויי הפיטורים שהנתבע החליט לשלם לה עם סיום עבודתה. נזכיר, כי החלטתו לשלם את פיצויי הפיטורים התקבלה מרצונו החופשי, שעה שסבר כי לתובעת לא מגיעים פיצויי פיטורים. הוא הדין ביחס לקיזוז דמי הודעה מוקדמת. נזכיר, כי התובעת נתבקשה ע"י יפית ליתן 14 יום הודעה מוקדמת, וכך עשתה. ביחס לנזקים לכאורה למקום העבודה, הרי שרכיב זה כלל לא הוכח בראיות ועל כן ראינו לדחותו.

    אחרית דבר

44. הנתבע ישלם לתובעת פיצוי בגין הפרת חובת תום הלב בסך 3,500 ₪. יתר רכיבי התביעה – נדחים. טענות הקיזוז נידחות אף הן.

45. בשים לב לסכום התביעה ביחס לסכום הפסוק, איננו עושים צו להוצאות.

    ניתן היום, כ"ד תשרי תשע"ט, (03 אוקטובר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

     

    הלן הרמור נציגת ציבור עובדים		אורן שגב, שופט