פסק דין
ערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בנצרת )כב' השופט, י. בן-חמו( בתיק תע
710/01 שניתן ביום 15/10/2003.
פסק דין
כב' הנשיא ]בפועל[ מ. בן-דוד:
המערער, ע.מ, וש.ר. ז"ל )להלן יקרא "המנוח"(, שניהם גברים יהודים, חיו כבני זוג,
קיימו משק בית משותף ומערכת יחסים רומנטית. הקשר הזוגי ביניהם החל כבר בראשית שנות
ה-60 של המאה הקודמת עת עבדו שניהם בצוותא בשגרירות איטליה בתל-אביב. בשלהי שנת
1972 הם ביקשו לעבור להתגורר בקרית שמונה וב-10/72 ביקש המנוח מעמידר, החברה
הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ )להלן תיקרא "עמידר"(, לשכור דירה. בהצהרה על
מצבו המשפחתי לא ציין המנוח כי המערער מתגורר עימו. ב-30/10/72 נחתם חוזה שכירות
בין המנוח לבין עמידר והשניים עברו להתגורר בדירה בקרית שמונה )להלן תיקרא "הדירה"
או "הנכס"(.
ב-2/91 הגיש המנוח "בקשה לקבלת תנאים לרכישת דירה - העברה משכירות". אף בקשה זו
הוגשה בשמו של המנוח בלבד. ב-16/5/91 חתם המנוח על הסכם עם עמידר בדבר העברת
הזכויות בדירה משכירות לרכישה כאשר רכישת הדירה התבצעה במזומן. בסופו של דבר נרשמה
זכותו של המנוח ב-19/7/2000 בפנקס הבתים המשותפים בלשכת רישום מקרקעין - נצרת.
המנוח נפטר ב-29/10/2000. ביום 14/3/2001 פנה המערער לרשם לעניני ירושה וביקש ליתן
צו בדבר ירושת עזבון המנוח. עניינו של המערער, במתן הצו, הוגדר על ידו, כ"יורש -
ידוע בציבור".
עמדת המשיב, האפוטרופוס הכללי, באמצעות היועץ המשפטי לממשלה, )להלן יקרא "המשיב"(,
היתה כי המערער אינו זכאי לרשת את עזבון המנוח. לאור עמדת המשיב הועבר הדיון בבקשה,
מכוח סעיף 67א )א()3( לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 )להלן ייקרא "החוק" או "חוק
הירושה"(, לבית המשפט לענייני משפחה.
בדיון שהתקיים ביום 30/9/2001 הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו ובשלב ראשון ידון בית
המשפט קמא, על בסיס סיכומי הצדדים בכתב, בשאלה המשפטית, האם המערער יכול להיחשב
כיורשו של המנוח מכח הטענה בדבר היותו ידוע בציבור שלו.
השאלה בה דן בית המשפט קמא היתה האם ניתן לקרוא אל גדרי סעיף 55 לחוק הירושה,
המסדיר את עניינם של הידועים בציבור, גם בן זוג בן אותו מין, ולהקנות לו זכויות
בעזבונו של מי שהיה שותפו לחיים.
טענתו המרכזית של המערער, בערכאה דלמטה היתה כי הוא והמנוח ניהלו אורח חיים זוגי
וחיו כידועים בציבור לאורך שנים רבות ולאור העובדה כי למנוח אין קרובי משפחה הזכאים
לרשת אותו על פי דין, יש לאפשר לו לרשת אותו וזאת מכוח סעיף 55 לחוק הירושה. לטענתו
עמדת המשיב, כי השניים הם בני אותו מין ולפיכך המערער אינו יורש על פי דין, גובלת
באפליה ויש לדחותה. המערער ביקש להסתמך על פסיקה הדנה במעמד המשפטי של בני זוג
מאותו מין ובמהות זכויותיהם הנובעות מקשר זוגי זה. המשיב, לעומת זאת, טען כי ההסדר
הנהוג בסעיף 55 אינו בא להכשיר הכרה בבני זוג מאותו המין והוא נקבע כדי ליתן מענה
לזוגות מעורבים )גבר ואשה( החיים כנשואים אך לא באו כדי נישואים מסיבות טכניות כאלה
ואחרות.
בית משפט קמא ניתח את יסודות סעיף 55 לחוק הירושה ומצא כי אין לקרוא לתוך הסעיף גם
ידועים בציבור שהם בני אותו מין. בקשת המערער נדחתה והוא חויב בתשלום הוצאות משפט
ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 7,500 ח"ש. המערער, שלא השלים עם תוצאות פסק הדין, בחר
להחליף ייצוג משפטי ובאמצעותו להגיש את הערעור דנן.
בכתב הערעור מבקש ב"כ המערער להרחיב את יריעת הדיון ולבסס את זכותו של המערער גם על
יסוד סעיף 11 לחוק הירושה הדן בזכות הירושה של בן-זוג.
ב"כ המערער מתייחס לפסיקה הדנה במונח "בן-זוג" כאשר לשיטתו לא תמיד יש לקרוא אל
התיבה "בן-זוג" את המונח - מעמד "נשוי". באשר לתכלית הסדרי הירושה על פי דין, נטען
כי בענייננו מתגשמות שתי תכליות - זו הסוציאלית - המאפשרת לבן הזוג שנותר בחיים
לעשות שימוש ברכוש המשותף וזו המבקשת לכבד את רצונו המשוער של כל נפטר, שלא הותיר
אחריו צוואה, ולפיה סביר הדבר כי הוא ביקש להבטיח, באמצעות הרכוש שהותיר, את עתידם
של קרוביו ובמקרה זה בן זוגו, כאשר למינם של אלה אין כל חשיבות וזאת בעיני הנפטר
עצמו. המערער מסתמך גם על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ומעלה על נס את הזכות
לשוויון כאשר שלילת הזכות, על רקע נטייתו המינית של אדם, מהווה אפליה ובנסיבות מקרה
מיוחד זה ולאור מצבו הבריאותי הירוד של המערער והעובדה כי אין ברשותו נכסים אחרים,
למעט דירת המגורים, מצדיקות הנסיבות לבחון מתן פרשנות מרחיבה למונח "בן זוג". השגתו
האחרונה של המערער מתייחסת לחיוב בהוצאות על סך 7,500 ח"ש שנכלל בפסק הדין.
המשיב, תומך בנימוקי פסק דינו של בית משפט קמא ומוסיף כי המערער חורג ממסגרת
הטענות, כפי שהובאו בבית המשפט קמא, וזאת שעה שהוא מבקש להחיל על המערער את סעיף 11
לחוק ולהגדירו כבן זוג. לגופה של טענה זו סבור המשיב כי הגדרת בן זוג בחוק הירושה,
מתייחסת אך ורק לבני זוג בני שני המינים שהינם נשואים ואין להקיש מפרשנות רחבה
שניתנה למושג זה, ביחס לחוקים אחרים, גם לענייננו. לטעמו שינוי כה קיצוני בפרשנות
הניתנת ללשון החוק ולכוונת המחוקק ראוי שיעשה על ידי הרשות המחוקקת.
לטענת המשיב ניתן להסיק מהתנהגות המנוח, שלא הסדיר בצוואה את מעמדו של המערער, את
כוונתו כי רכושו יתחלק על פי דין ומכאן ולאור העובדה כי למנוח אין יורשים על פי
דין, יורשת המדינה מכוח סעיף 17 לחוק הירושה. ביחס לעקרון השוויון נטען כי מדובר
בעיקרון יחסי ולא בעיקרון מוחלט כאשר לשון החוק החד משמעית )בסעיף 55( אינה מאפשרת
כל פתרון אחר וברי כי כוונת המחוקק היתה להחיל את ההסדר רק על ידועים בציבור כבני
זוג, בני שני המינים.
בראשית הדיון נביא את נוסח הסעיפים הרלבנטיים:
11". זכות הירושה של בן-זוג )א( בן-זוגו של המוריש נוטל את המיטלטלין כולל מכונית
נוסעים, השייכים, לפי המקובל ולפי הנסיבות, למשק הבית המשותף, ונוטל משאר העזבון -
1(( אם הניח המוריש ילדים או צאצאיהם או הורים - חצי ; )2( אם הניח המוריש אחים או
צאצאיהם או הורי הורים - שני שלישים, ובלבד שאם ערב מותו של המוריש היה בן-הזוג
נשוי לו שלוש שנים או יותר וגר עמו אותה שעה בדירה הכלולה, כולה או חלקה, בעזבון
יטול בן-הזוג את כל חלקו של המוריש בדירה האמורה, ושני שלישים מהנותר משאר העזבון.
)ב( אם לא הניח המוריש קרוב מן המנויים בסעיף קטן )א(, יורש בן הזוג את העזבון
כולו. )ג( המגיע לבן-הזוג על פי עילה הנובעת מקשר האישות, ובכלל זה מה שאשה מקבלת
על פי כתובה, ינוכה מחלקו בעזבון; הוראה זו לא תחול על מה שמגיע לבן זוג לפי חוק
יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, או לפי הסכם ממון כמשמעותו באותו חוק, ואינה
באה לפגוע בזכותו של בן-זוג לקבל מן העזבון מה שהמוריש קיבל לרגל הנישואין על מנת
להחזירו כשיפקעו.""55. מעין צוואה. איש ואשה החיים חיי- משפחה במשק- בית משותף אך
אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר,
רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על פי
דין אילו היו נשואים זה לזה, והוא כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה
שהשאיר המוריש."
השאלה הראשונה שיש להידרש אליה כאמור ענינה בטענה כי יש להכיר במערער כבן זוגו של
המנוח לפי סעיף 11 לחוק הירושה. גם אם נתעלם מטענתו של ב"כ המשיב כי אין להטות אוזן
לטענה זו כיוון שלא הועלתה לדיון בבית משפט קמא, ונאמר כי מאחר ומדובר בטענה משפטית
גרידא הנסמכת על אותן עובדות שנפרסו בפני בית משפט קמא, הרי ניתן להעלותה בפנינו,
עדיין אין בטענה זו כדי לסייע בידי המערער. ברי שסעיף 11 לחוק דן במי שהוא בן זוגו
של המנוח בשל קשר נישואין שהיה קיים ביניהם, על פי דין עדתם. הדבר עולה מלשונו
המפורשת של החוק ומהקשר הדברים. כך למשל ראו את דברי סעיף 11 )א( )2( המדבר על אותו
מוריש בסיטואציה שבה הוא היה נשוי למנוח לפחות 3 שנים ולא נולדו לו ולבני זוגו
ילדים, שאז יורש האחרון על חשבון אחי המנוח וצאצאיהם, מנה גדולה יותר לעומת אותו בן
זוג באותו מצב שהיה נשוי למנוח תקופה קצרה יותר.
יתרה מזו. עצם קיומו של סעיף 55 לחוק שהוא נשוא הדיון המרכזי בהליך הנוכחי, נגזר
מההוויה שסעיף 11 הנ"ל עוסק בהכרח בבני זוג שהיו נשואים על פי דיני עדתם והוא, סעיף
55, נועד לתת מענה לאותם בני זוג שמקיימים את תנאיו אך לא היו נשואים. מכיוון שכך
ומאחר שברי שהמערער והמנוח לא היו "נשואים" זה לזה וגם לא יכולים היו להיות כאלה,
על פי דיני המעמד האישי החלים בארצנו, אין לראות במערער כמי שהיה בן זוגו של המנוח
על פי סעיף 11 לחוק.
לאחר שהסרנו מעל דרכנו את הטענה המבוססת על סעיף 11 לחוק, נעבור עתה לדון בטענה כי
יש לראות במערער כמי שהיה ידוע בציבור של המנוח, בגדרו של סעיף 55 לחוק, טענה שעמדה
במרכז הדיון בבית משפט קמא ולמעשה גם בפנינו. )הוראת החוק הכלולה בסעיף 55 לחוק
הירושה תיקרא לשם הקיצור "הוראת החוק"(.
לנוכח טענות המערער ועמדת המשיב מתמקד הדיון בשאלת הפרשנות הנכונה אותה יש לתת
להוראת החוק. קודם שנפנה למלאכת הפרשנות נבקש להעיר שתי הערות מקדימות, השלובות זו
בזו; הראשונה ביחס לאופי הגדרת השאלה המשפטית והשניה ביחס למהות ולמשקל השאלה
הנדונה; במסגרת ערעור זה אנו עוסקים, קודם כל, בעניינו של המערער התובע להכיר בו
כיורש עזבון המנוח, מכוח היותו "ידוע בציבור" וזאת לאור קשר רב שנים שנקשר בין
המנוח למערער אך הלכה למעשה, אנו דנים בהגדרתם המשפטית של יחסי קרבה אלה - יחסי
קרבה וזוגיות בין בני אותו מין באספקלריה של חוק הירושה. אין ספק כי שאלת הקניית
זכויות, לפי חוק הירושה, דורשת בשלב ראשון, את הגדרת המעמד החוקי של היורש וכן את
הגדרת המעמד החוקי של יחסי הקרבה או הקשר בין המוריש ליורש.
תהליך פרשנות מתמקד כמקובל במשמעות המשפטית של הטקסט המשפטי ובמשמעות הלשונית של
המונחים הרלבנטיים בטקסט; בבג"צ 267/88 - רשת כוללי האידרא, עמותה ואח' נ' בית
המשפט לעניינים מקומיים ואח', פ"ד מג)728 ,)3 ,עמ' 736-737 מתייחס השופט ברק
)כתוארו דאז( למלאכת הפרשנות ואומר:
" ...מבין המשמעויות הלשוניות שדיבור שבחוק סובל, יש לבחור באותה המשמעות, המגשימה
את תכלית החקיקה. תפקידו של הפרשן אינו רק לחשוף את קשת המשמעויות הלשוניות שהדיבור
יכול לשאת. זהו תפקידו של הבלשן, אך השופט אינו אך בלשן... תפקידו של הפרשן הוא
להכריע, איזו מבין קשת המשמעויות הלשוניות היא המשמעות המשפטית, כלומר, המשמעות
המגשימה את תכלית החקיקה ומטרותיה... אכן, פרשנות החוק מתחילה במלות החוק, אך לעולם
אין היא מסתיימת במלות החוק: "מבין האפשרויות השונות שהלשון פותחת יש לבחור באחת
ויחידה כאפשרות 'נכונה'. בחירה זו נעשית על-פי מטרת ההוראה ועל-פי תכליתה" )ע"א
165/82 )קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות, פ"ד לט )70 )2, בעמ' 74(".
ברור ונעלה מכל ספק כי שעה שהפרשן נדרש לבחינת תכלית החקיקה במובן הסובייקטיבי וגם
במובנה האובייקטיבי )על כך עוד בהמשך(, וגם שעה שהוא מבקש לתת לדבר החקיקה פירוש
מרחיב ברוח עקרונות חברתיים ומשפטיים שהינם נעלים בעיני הפרשן, עדיין אין הוא יכול
לתת לטקסט פירוש אשר מנוגד למשמעות הלשונית שלו או חורג מ-ד' אמותיו. בע"א 2000/97,
לינדורן נ' קרנית שפורסם בפד"י נ"ה )12 )1. בעמוד 25 מתייחס הנשיא ברק למתח הקיים
בין עקרונות הפרשנות השונים ואומר:
"בקביעת מיתחם המשמעויות הלשוניות, הפרשן פועל כבלשן. בקביעת המשמעות המשפטית,
הפרשן מייחד את הטקסט המשפטי משאר הטקסטים. הוא מעניק לטקסט אותו מובן המגשים את
תכליתו. בהגשמת התהליך הפרשני אין מוקדם ומאוחר. פרשן אחד יתחיל במישור הלשוני.
פרשן אחר יתחיל במישור המשפטי. כל פרשן וגישתו שלו, פרי הכרתו, גישתו ותרבותו. אך
כל הפרשנים כולם צריכים לעבור את התהליך כולו. עליהם לבחון את המשמעות שהטקסט עשוי
"לסבול" בלשונו; עליהם לבחור מתוך מגוון המשמעויות הלשוניות אותה משמעות המגשימה את
תכליתה של הנורמה הגלומה בטקסט. אכן, כלל הברזל הוא זה: הפרשן אינו רשאי ליתן לטקסט
מובן משפטי הנופל מעבר למיתחם המשמעויות הלשוניות של הטקסט... "מלאכת הפירוש אינה
מוגבלת אך למלים, אך המלים מגבילות את הפירוש" )ד"נ 40/80 קניג נ' כהן, פ"ד לו)3(
701 בעמ' 715(. ]ההדגשה שלי[.
משמעות הדברים הללו, אותם אנו מאמצים בכל הכבוד הראוי, הינה כי הפרשן יכול להידרש,
במהלך מלאכת הפרשנות, לבחינת תכליתה של הנורמה הכלולה בטקסט וזאת תוך הסתייעות
מסוימת בהשקפת עולמו והתאמת תכליתה של הנורמה המשפטית להשקפה זו ולעקרונות משפטיים
אחרים, הנראים יאים בעיניו, ובלבד שהפירוש אליו הוא שואף לא יחרוג מהמשמעות הלשונית
שיש לתת לטקסט.
כאמור אין אנו בני חורין להתעלם מנוסחה המפורש של הוראת החוק. גם אם היינו נוטים
להידרש לכללי פרשנות שמדגישים יותר את בחינת תכליתו ומטרתו של החוק, כפי שמבקש
שנעשה ב"כ המערער, עדיין לא היה מקום לאמץ העתירה. השאלה בה אנו עוסקים כאן נוגעת
לדיני המעמד האישי של בני הדת היהודית במדינה. אין לך בתחום המשפטי ובחיינו
הציבוריים נושא מורכב וטעון מזה שהמחלוקות סביבו מלווים את ההוויה הציבורית
והפוליטית במדינה מאז ראשיתה ואף קודם לכן.
הפתרונות שהושגו בנושאים אלה, כמו גם בחוק הירושה, נקבעו על דרך של פשרה בין העמדות
והשקפות העולם השונות ובבסיסם שילוב בין מעשה מדינה ודינה לבין דיני המעמד האישי
כפי שהם מקובלים ומתפרשים על הזרם האורתודוקסי כאשר פירושם של האחרונים הוא השולט
בכיפה ואותו שילוב למעשה אינו אלא אימוץ הדין הדתי על ידי דבר החקיקה החילוני
והחלתו על הציבור הרלבנטי. כל שינוי שלכאורה נעשה בדין המהותי אגב מעשה השילוב, נשא
אופי טכני ואדמיניסטרטיבי אשר אינו נוגע ואינו פוגע במהות. כל נסיון לשנות את
הסטאטוס קוו בענינים אלה מעורר פרץ של רגשות ומחלוקות. לפיכך וכל אימת שאנו,
כשופטים, נדרשים לעסוק בסוגיות הנוגעות לדיני המעמד האישי עלינו לעשות זאת בדחילו
ורחימו ותוך גילוי הרגישות הראויה.
כדי להדגים את אשר אמרנו לעיל וגם על מנת לעמוד על התכלית )הסובייקטיבית( שעמדה
לנגד עיני המחוקק, שעה שדן בהכללתה של הוראת החוק בספר החוקים, אין טוב מאשר להביא
כאן חלק מדבריהם של חברי הכנסת בעת הדיונים שהתקיימו בכנסת לקראת חקיקתה של הוראת
החוק.
בכרך 24 לדברי הכנסת בע"מ 2152 - 2151 נאמרו, מפי חברת הכנסת רות הקטין )אחדות
העבודה - פועלי ציון(, הדברים הבאים:
" ... ומאחר שנגעתי בזכויות האישה בירושה, ... צריך להבטיח בירושה את זכויות האישה
הידועה בציבור כאשתו ... לא הוכנס שום תיקון בחוק הנישואין והגירושין, ואותם
הסעיפים המכבידים על חיי בני הזוג להתקשרות לחיי משפחה, קיימים גם עכשיו, כגון
נישואין של גרושה עם כוהן, ענין חליצה ועגינות. ומשום כך, כל עוד לא יהיה חוק אזרחי
לנישואין וגיטין, יהיו קיימים גם חיי משפחה ללא נישואין, וישנן בארץ משפחות רבות
כאלה. ומשום כך עלינו להבטיח בחוק את עתידן הכלכלי של אלפי נשים אחרי מות אישיהן
... גם בחוק זה יש להבטיח את זכותה של האישה בירושה על-פי דין ולא לסמוך על נס של
צוואה ומזונות. על-ידי כך גם נבטיח דרך אגב את בני הזוג של משפחות מעורבות, דבר שגם
הוא אינו מבוטל ואשר מהווה בעיה נכבדה במדינתנו בימינו אלה".
בהמשך הדיונים התייחס חבר הכנסת שניאור זלמן אברמוב )הציונים הכללים( לאופי חוק
הירושה ולזכות הפרט לצוות:
"מתן חופש לפרט ותנופה ליוזמתו הם סם חיים לפרט ולכלל, וככל שתחום עשיית הפרט יהיה
רחב יותר, כך ייטב לפרט ולחברה. אך קיים תחום אחד שבו שולל אני חופש עשייה זה והוא
- תחום המשפחה. זהו עולם מיוחד במינו, שבו היחסים בין חבריו נקבעים לפי נורמות
אחרות לגמרי. כל הנכנס לעולם זה מוותר מראש על מידה רבה של חופש עשייה, ומקבל על
עצמו עולן של נורמות, שכל עיקרן הוא מידה רבה של התאפקות וריסון עצמי". )דברי הכנסת
כרך 28 עמ' 468(.
בהמשך הדיונים התייחס שר המשפטים )ד. יוסף( לענין "הידועה בציבור" ולהגדרת "בן זוג"
באומרו:
" ... עלי להעיר, שכאשר אני אומר "בן זוג", כוונתי לבן זוג על פי נישואין, מאחר
שאין החוק המוצע מכיר "בידועה בציבור" ... שמירת המשפחה כיחידה בסיסית של החברה
והמדינה דורשת לראות כיורש על פי דין רק מי שהיה נשוי למוריש על פי דין. בישראל,
כבכל ארצות העולם, קיימים חוקים המסדירים עניני נישואין וגירושין. אפשר למתוח
ביקורת על החוקים האלה, אולם לא בחוק זה המקום לתקנם, ואין אנו רשאים להתעלם מהם
... לי נראה כי ביסודם של חוקי הכנסת, המעניקים זכויות ל"ידועה בציבור", היו
שיקולים אחרים לגמרי מאלה הצריכים להכריע בדיני ירושה .... יש להביא בחשבון עובדות
ומצבים מסויימים, אולם הפתרון המתאים לגביהם בעניני ירושה הוא הענקת זכויות על-ידי
צוואה, ודרך זו פתוחה לכל מוריש".
)שם בדברי הכנסת כרך 33 בעמ' 1067 - 1068(.
בהמשך ובלהט הדברים התייחס ח"כ ברוך אזניה )בשם הועדה( לחילוקי הדעות:
"... לא די שלבן- הזוג יינתנו מזונות, ולא די שיקבל מחצית הירושה - אם הוא יורש בצד
ילדים - אלא אנחנו רוצים בעצם לבטא רעיון עתיק - יומין של המשפט העברי, שהאשה היא
אם כל חי. ודבר זה, שהאשה היא אם כל חי - כך כתוב בתורה - צריך לקבל את משמעותו
הממשית כאשר אתה דן במקומה בירושה ...".
בהמשך מוסיף ח"כ יוסף קושניר )מפ"ם(:
"אין ספק שתופעה זו היא במידה רבה תוצאה של מגבלות הנקבעות על- ידי נוקשות ההלכה
בעניני נישואין וגירושין ... בגלל נוקשות ההלכה והעדר אפשרות של נישואין אזרחיים,
אין הקשר בין בני- הזוג יכול להתקיים בדרך של נישואין, וקיים קשר אחר - קשר של חיים
משותפים, - הנמשך לעתים עשרות בשנים".
)שם בדברי הכנסת כרך 42 בעמ' 952 - 969(.
בין הסיעות השונות ניטשה מחלוקת, גם, לענין המונח בן זוג המופיע בסעיף 11 לחוק
והצעה לכלול בגדר סעיף זה את "הידועה בציבור" לא התקבלה )שם בעמ' 969(. לענין זה
התייחס יו"ר הועדה בזו הלשון:
"בהצעת חוק הירושה, משנת תשי"ב - 1952, שהוצעה על-ידי משרד המשפטים ... נאמר בשאלה
זו כך: "בחוקי הכנסת המקנים זכויות סוציאליות למשפחות של חיילים נכים ושל חיילים
שנפלו במערכה, וגם בחוק הגנת הדייר ... נקבע שאחד דינם של בני- זוג הנשואים זה לזו
ושל בני- זוג אשר מבלי שבאו בברית הנישואים, גרים יחד והם ידועים בציבור כבעל ואשה.
שמא יש להרחיב עקרון זה על מנת שיחול גם על זכות הירושה על- פי דין? אנו סבורים
שאין מקום להרחבה זו. שמירת המשפחה כיחידה בסיסית של החברה והמדינה, דורשת לראות
כיורש על- פי דין רק מי שהיה נשוי למוריש על- פי דין. ביסודם של חוקי הכנסת הנ"ל
EXTRA היו שיקולים אחרים לגמרי מאלה הצריכים להכריע בדיני הירושה. המקרים של
צריכים למצוא את פתרונם על- ידי הוראות מתאימות בצוואות של בני- MARITAL UNIONS
הזוג". )שם בעמ' 973(.
בסופו של דבר אושר נוסח הסעיף ולקראת ההצבעה סיכם ח"כ אזניה, בשם הועדה:
"... מגלם בתוכו )הוראת החוק( השקפה מסויימת שלנו על אפשרות כל שהיא של הסדר עניני
הירושה במקרה של חיי משפחה שלא על בסיס של נישואין על- פי החוק. בסעיף 55 ישנן כמה
הנחות יסוד. הנחת היסוד הראשונה היא שאין נישואין בישראל אלא על- פי חוק ... נקודת-
המוצא שלנו היתה ההנחה שישנם שני סוגים של מקרים שאיש ואישה חיים חיי משפחה
ומקיימים משק בית ואינם נשואים זה לזה בגלל מעצורים שבחוק הנישואים הישראלי. לא
אסתבך עכשיו בוויכוח אם החוק הוא טוב או לא - טוב, אבל הוא החוק הישראלי ועלינו
לקיימו. סוג אחד של מקרים הוא של כוהן וגרושה ... יש להתייחס אליהם בהקלה גם לפי
השקפת- העולם של ההלכה כי נישואין בין כוהן וגרושה תופסים, הם רק לא- מותרים ...
סוג שני ... כוונתי לכל המקרים המרובים של יהודים - כאשר הוא יהודי והיא יהודיה -
אשר נישאו נישואין אזרחיים בחוץ- לארץ ... באו לארץ ואינם נישאים על- פי החוק
הישראלי ... סעיף 55 איננו פותר את כל השאלות. גם איננו מתיימר לפתור את כל השאלות.
הוא מבקש לפתור אותן השאלות אשר מתעוררות כשישנם חיים במשפחה ובמשק בית בלי נישואין
על- פי חוק ... קיום משפחה כתנאי לסעיף 55 זו שאלה של עובדה בלבד, ואני משאיר זאת
לשיקולו של בית- המשפט. רצוני להשאיר לשיקולו אם באמת נבנה משק בית על ידי שניהם;
אם אמנם הוקמה משפחה על- ידי שניהם ... אם הוקם משק בית ... הייתי אומר שמשהו מכח
ההלכה היהודית ישנו בהנחה שאפשר לקדש אשה על- ידי חיים משותפים בפועל לשם קידושין".
)דברי הכנסת כרך 42 בעמ' 1012 - 1013(.
דברי הכנסת מלמדים לא רק על רגישות הנושא ונגיעתו בהשקפות העולם של חלקי ציבור
שונים במדינה אלא גם על מיתחם המשמעות הלשונית של המושגים המדוברים ועל המשמעות
שהטקסט עושי "לסבול" על פי לשונו. מדברי הכנסת עולה כי לצמד המילים "איש ואשה" אין
יותר מפרשנות אחת המתקבלת על דעת המחוקק - וזו היא התכלית הסובייקטיבית )כוונת
היוצר(. על כוונת היוצר עמד אהרן ברק בספרו "פרשנות תכליתית במשפט" בעמ' 165:
"כאשר יוצר הטקסט הוא גוף קולקטיבי, התכלית הסובייקטיבית היא הרצון הקולקטיבי
המשותף של גוף זה ... רצון זה של היוצר ... של הטקסט הם הערכים, המטרות, האינטרסים,
המדיניות, היעדים והפונקציות אשר יוצר הטקסט ביקש להגשים ... זהו נתון פיזי -
ביולוגי - פסיכולוגי - היסטורי. זהו נתון ארכיאולוגי. זהו נתון גנטי. זהו נתון
סטטי. הוא אינו משתנה עם הזמן".
בענייננו ניתן לומר כי הרצון הסובייקטיבי של המחוקק היה ליתן מוצא ומענה לאותם בני
זוג, בני מין שונה, שמפאת שיקולים או נימוקים שונים נמנעים מלהתחתן האחד עם השני,
אך עדיין יש להם פוטנציאל לבוא בברית הנישואין על פי דיני המעמד האישי שלהם, ובלבד
שבאותו הזמן אין הם מצויים בקשר נישואין עם בן זוג אחר. על פי סעיף זה ובנסיבות
שהוא קובע קמה חזקה חלוטה לאורה ניתן לומר שבן הזוג שנפטר ערך צוואה לטובת בן הזוג
החי והוראותיה זהות להוראות הירושה על פי דין. כך הושג הפתרון מבלי לפגוע כאמור
בהוראת הדין הדתי עצמו.
בשלב זה אין טוב מאשר לפנות לדבריו של המחבר ש. שילה בספרו "פירוש לחוק הירושה"
תשכ"ה - 1965. שם בעמ' 465 אנו מוצאים את הדברים הבאים:
"סעיף זה שניסוחו מסורבל, כותרתו יוצאת דופן ומיקומו בפרק הדן בירושה על פי צוואה
תמוה, הינו מעין פשרה בין חברי הכנסת שרצו להעניק זכות ירושה על פי - דין ל"ידועים
בציבור", לבין חברי כנסת - ברובם, אך לא כולם, ממפלגות דתיות - שהתנגדו לכך. למעשה
המחייבים ניצחו, אולם בהתחשב ברגשות הציבור הדתי נוסחו הדברים כך שיש חזקה חלוטה
שבן זוג שמת כתב צוואה לטובת בן הזוג החי; שתוכנה כתוכן הוראות של ירושה על - פי
דין בין בני זוג הנשואים כדת וכדין".
ובעמוד 469 לאותו ספר אנו מוצאים את הדברים הבאים:
"מלשון הסעיף )הוראת החוק( המתייחס לאיש ואישה ברור שאין מקום לכלול זוגות
הומוסקסואליים או לסביות. אין זה רק דיוק טכני, אלא גישה זאת עולה בקנה אחד עם מטרת
החוק וכוונת המחוקק. הכנסת התכוונה למקרים בהם אנשים שעקרונית היו יכולים להינשא
אינם נישאים, אך חיים יחד כאילו היו נשואים זה לזה". )שם בעמ' 469(.
כפי שהסברנו לעיל דיני המעמד האישי של יהודים בישראל )כמו של עדות אחרות( מעוגנים
בעיקרו של דבר בדין הדתי. כאמור הוראת החוק יצרה חזקה חלוטה בדבר רצונו של המנוח
שחי עם ידועה בצבור )או ההיפך( אך תחולתה )של הוראת החוק( מצומצמת ומוגבלת כשברי
שביסוד ההוראה מונחת ההכרה שמדובר בבני זוג שהם בעלי פוטנציאל להינשא לפי הדין
האישי, לאמור כי הינם גבר ואשה וכך גם נאמר שם במפורש. ברי שהדין היהודי ובעקבותיו
דין המדינה, אינו מכיר בנישואין בין שני גברים או שתי נשים.
נסיונו של ב"כ המערער להניע אותנו לפרש את הוראת החוק תוך בחינת תכליתו
האובייקטיבית של דבר החקיקה וזאת אגב גיוס השקפות עולם מעודכנות ומתקדמות יותר,
הרווחות כיום, וזאת ברוח עקרונות ההומניזם והשיוויון, לא יצלח כאן. על התכלית
האובייקטיבית שניתן להידרש לה בעת פירוש דבר חקיקה ועל מגבלותיה, אומר אהרן ברק
בספרו הנ"ל:
"התכלית האובייקטיבית של טקסט משפטי היא רצונו של היוצר הסביר. ברמת הפשטה גבוהה
זהו "הרצון של השיטה" אלה הם הערכים, המטרות, האינטרסים, המדיניות, היעדים
והפונקציות אשר הטקסט נועד להגשים בחברה דמוקרטית ... אין היא פרי רצונו של יוצר
הטקסט. היא אינה משקפת רצון ריאלי אלא רצון "היפותטי" )אינדיווידואלי או כללי( ...
אין היא ביטוי לרצון "האמיתי" של היוצר. היא פרי הקונסטרוקציה המשפטית המשקפת את
צרכיה של החברה. היא ביטוי לאידאל חברתי ... ניתן להגשים תכלית אובייקטיבית רק אם
הדבר מתאפשר על- ידי לשון הטקסט. הטקסט הוא האמצעי. הפרשן אינו רשאי להגשים מטרה
)אובייקטיבית( אם הדבר אינו מתאפשר על- ידי הלשון. חייב להיות עיגון, ולו מינימלי,
להגשמת התכלית האובייקטיבית בלשונו של הטקסט". )שם בעמ' 195(. ]ההדגשה שלי[.
דברים דומים אנו מוצאים בפסק דינו של השופט חשין בבג"ץ 2458/01 משפחה חדשה נ' הועדה
לאישור הסכמים לנשיאת עוברים שפורסם בפד"י נ"ז )1( עמ' 419. שם בעמוד 440 בפסקה 21,
אנו מוצאים את הדברים הבאים:
"..... אכן גם פירושו של חוק כורך שיקולים ערכיים וידענו זאת מכבר אלא שבפירושו של
חוק כלואים אנו בלשונו של החוק, ורשאים אנו לנוע אך בדלת אמותיהן של מסגרות שיצר
עבורנו הכתוב".
מבלי לקבוע עמדה בשאלה הערכית שמעורר ב"כ המערער בשאלת הדין הרצוי ברי הדבר כי
בענייננו לשונה של הוראת החוק היא ברורה וחד משמעית ובאופן שלא ניתן לקרוא לתוכה כל
תכלית אחרת מלבד התכלית הסובייקטיבית עליה כבר עמדנו לעיל, לאמור כי היא מדברת
ב"איש ואשה" החיים חיי משפחה במשק בית משותף וגומר ובשום אופן לא ניתן לבוא ולומר
כי לשון החוק סובלת גם את הפירוש שלפיו ענינה גם ב"איש ואיש" או ב"אשה ואשה" החיים
חיי משפחה וכו'.
ב"כ המערער מפנה למספר פסקי דין העוסקים בשאלת זכויותיהם של בני זוג מאותו מין
ומבקש ללמוד מהם גזירה שווה לענייננו. לא נוכל לאמץ גישה זו במקרה דנן וזאת לאור
לשונו החד משמעית של הסעיף הרלבנטי. פסק הדין נושא דגל השינוי בעניין מעמדה של
הקהילה החד - מינית ניתן בבג"צ 721/94-אל על נתיבי אויר לישראל נ' יונתן דנילוביץ,
פ"ד מח)749 ,)5 )להלן ייקרא: ענין דנילוביץ"(. כאן נבחנה שאלת מהותו של המושג בן
זוג/ בת זוג, כפי שננקט בהסכמי העבודה של חברת אל-על, בנוגע להטבות שניתנו לעובדי
החברה ולבני זוגם.
בצד קביעות חשובות הנוגעות לשאלות ענייניות כגון השיוויון בין המינים ומהותה של
האפליה הרי בסופו של יום אין לשכוח כי בפרשה זו עסק בית המשפט בסוגיות הנוגעות
לזכויות העובד כלפי מעבידו והדברים הוכרעו במישור זה בלבד, כפי שאומרת כב' השופטת
דורנר בעמודים 783 ו-784 לפסק הדין:
בעניננו, כרטיס הטיסה לא נועד לבן הזוג הנשוי לעובד, וממילא תכלית ההטבה לא היתה
לעודד חיים במסגרת משפחה מסורתית. ההטבה ניתנת לעובד בעבור בן הזוג שעמו הוא חולק
את חייו למעשה. אכן העותרת לא התכוונה להחיל את ההסדר על בני זוג מאותו מין, אלא
שמינו של בן הזוג אינו רלוונטי לתכלית מתן ההטבה. הטבות בעבור בן זוג הן חלק בלתי
מבוטל משכרם של עובדים.
.... במקרה שלפנינו, מניעת ההטבה מן המשיב תביא להקטנת שכרו בשיעור מחיר הכרטיס,
ולכך אין הצדקה".
האמור בפסק הדין בפרשת דנילוביץ אין בו איפוא כדי לשנות את המסקנות אליהן הגענו
קודם לכן מה עוד והוא עוסק במונח "בן זוג" שהינו מונח גמיש ואמורפי יותר מאשר צמד
המילים "איש ואשה".
שאלת מעמדם של בני זוג בני אותו מין הינה שאלה בעלת מטען חברתי מורכב ורגיש ועל
שאלה כגון זו אמר אהרן ברק בספרו "שיקול דעת שיפוטי" )1987( בעמ' 291 כי " ...
קיימים תחומי משפט הטעונים מטען אידיאולוגי חריף )כגון, מקצת דיני המשפחה(, אשר בהם
צריך השופט לבחון בזהירות את צעדיו ...".
בפרשת לינדורן, שם בעמוד 38, אומר הנשיא ברק את הדברים הבאים:
"אכן, מקובל עליי כי ההכרעות החברתיות העקרוניות והבסיסיות של החברה הישראלית
צריכות להעשות על- ידי הכנסת כרשות מכוננת ומחוקקת... כמו כן מקובל עליי כי בהעדר
קונסנסוס חברתי, אין זה ראוי בדרך- כלל כי בית- המשפט יכיר בסטטוס אישי חדש. ברוח
זה פסקנו, כי: "שאלת הנהגתם של הנישואין האזרחיים בין בני- זוג חסרי עדה דתית - כמו
גם הנהגתם של נישואין אזרחיים לגבי בני- זוג המשתייכים לעדות דתיות שונות - היא
שאלה קשה וסבוכה. אין לגביה הסכמה לאומית. היא קשורה בהכרה בסטטוס, הפועל כלפי כולי
עלמא. במצב דברים זה נראה לכאורה כי המוסד הראוי לטיפול ולהסדרת הנושא הוא הכנסת
ולא בית- המשפט". )בג"ץ בג"ץ 4058/95 - בן מנשה נ' שר הדתות, פ"ד נא)876 ,)3 ,עמ'
878.
נראה כי דברים אלה יפים גם לענייננו. הסמכות לשנות את הוראת החוק ומשמעותה מסורה
למחוקק ואין אנו בני חורין לתת להוראת החוק פירוש, שלדעתי, סותר את הכתוב בה.
בטרם נחתום את פסק הדין נוסיף שתי הערות. אשר לטענת האפליה. כפי שביקשנו להראות אין
לטענה זו רלבנטיות לעניננו, מה עוד שהוראת החוק לא התיימרה להעניק שיוויון זכויות
מלא. כל תכליתה היתה לפתור בעיה נקודתית, של איש ואשה, שאינם נשואים זה לזה אך גם
לא לאחר, המקיימים ביניהם משק בית משותף, חיים בצוותא וידועים בצבור כבעל ואשה,-הא
ותו לא. גם לאחר חקיקתה של הוראה זו עדיין ניתן להצביע על "אפליה" בין קבוצות
שונות, שקווי הדמיון ביניהם לבין בני הזוג עליהם מדברת הוראת החוק, מרובים יותר
מאשר בין האחרונים לבין בני אותו מין החיים יחד.
כך למשל לית מאן דפליג כי אשה החיה יחד עם גבר, ללא נישואין, שנים רבות ואף יולדת
לו ילדים, אינה זכאית לרשת אותו אם פורמלית הוא עדיין נשוי לאחרת וזאת גם אם
נישואין אחרונים אלה חדלו מזמן לשאת כל פן ממשי. וכך אותה אשה לא תימנה על יורשי
הגבר עמו חיתה ולו ילדה בעוד שילדיה - ילדיהם, יהיו ליורשיו של הגבר. הוא שאמרנו,
הוראת החוק על פי נוסחה המפורש, נועדה לפתור בעיה נקודתית בלבד וגם זאת במגבלות
נוקשות ותוך הימנעות מחריגה מדיני המעמד האישי ואין בה, בהוראת החוק, כדי לסייע
למערער.
וההערה האחרונה. ב"כ המערער מפליג בתאור היחסים האידיליים ששררו בין מרשו למנוח
ומתיימר לטעון שנעלה מכל ספק הוא כי המנוח והמערער חפצו להותיר האחד למשנהו את כל
רכושו. בנסיבות אלה, ושעה שניתן לשער כי היה ברי למערער ולמנוח שהם נמצאים במצב
מיוחד, בשל מערכת היחסים ביניהם, לא ברור מדוע הם לא פנו לערוך צוואות הדדיות, האחד
לטובת רעהו ומתמיהה גם העובדה שבתצהירו של המערער בבית משפט קמא אין זכר לטענותיו
של פרקליטו דהיום, לאמור כי עז היה חפצו של כל אחד מהשניים להותיר למשנהו את כל
רכושו. תמוהה העובדה כי מהתצהיר נעדרים כל טענה או תאור בדבר שיחות שהתקיימו בין
השניים או אמירות שנאמרו על ידי מי מהם ושיעידו על רצון מעין זה והדברים אומרים
דרשני. )אין לשכוח כי לפחות למערער קרובים מדרגה ראשונה החיים בעיר מגוריו שהם יהיו
ליורשיו לאחר "מאה ועשרים שנה".
נראה לי שהתוצאה אליה הגעתי יכולה להיתפס כבלתי צודקת שהרי בעטיה ותחת המערער תירש
המדינה את עזבונו של המנוח וזאת בהעדר יורשים אחרים, תוצאה שאולי היתה נתפסת כפחות
בלתי צודקת אם היו למנוח יורשים על פי דין, למשל ילדים שנולדו מקשר נישואין שהיה
קיים בעבר, אלא שמקרה מיוחד זה אינו מצדיק מתן פירוש, שלדעתי הוא בלתי אפשרי,
להוראת החוק מה עוד ולענינו הספציפי של המערער ניתן למצוא פתרון הולם וזאת באמצעות
סעיף 17 לחוק הירושה.
על פי ההסדר הדיוני בין הצדדים, שמורה למערער הזכות לטעון לזכותו בירושה מכוח סעיף
17 לחוק. על פי הוראה זו מסורה לשר האוצר הסמכות להעניק מנכסי העזבון לאלה המנויים
שם. נראה שסעיף קטן )3( להוראה האמורה יכול לחול על המערער ואנו ממליצים בפני השר
כי ישקול באהדה פניה מעין זו מצד המערער, אם תבוא, לפחות ככל שהיא תתייחס לדירה
ובכך יבוא מזור למצוקתו האישית של המערער.
לאור כל האמור יש לדעתי לדחות הערעור. בנסיבותיו המיוחדות של תיק זה ובשל מצוקתו של
המערער, כמו גם הענין העקרוני שהועמד להכרעה, הייתי מציע לבטל את ההוצאות שהושתו
עליו בבית המשפט קמא וגם להימנע מלהשית עליו הוצאות בהליך הנוכחי.
מנחם בן דוד, נשיא ]בפועל[
סגן הנשיא נסים ממן:
הקדמה
1. בפתח חוות דעתי אעיר שתי הערות מקדימות: א. לשם הקלת הניסוח בלבד אשתמש בביטוי
השגור "ידועים בציבור" למרות שיסוד זה אינו כלול בסעיף 55 לחוק הירושה תשכ"ה - 1965
]להלן - חוק הירושה[, וזה כדי להבדיל את "בני הזוג" ה"ידועים בציבור" שאינם נשואים
]שבהם עוסק סעיף 55[ מבני זוג נשואים ]שבהם עוסק סעיף 11 לחוק הירושה[. ב. בית
המשפט לענייני משפחה טרם דן בשאלות העובדתיות והתמקד בשאלת הזכות לרשת, בהנחה
שהיסודות העובדתיים אכן יוכחו. אצא גם אני מתוך הנחה שהמערער והמנוח קיימו את
היסודות העובדתיים של סעיף 55, דהיינו שאף אחד מהם לא היה נשוי למישהו אחר וכי
קיימו חיי משפחה לאורך שנים ממושכות.
סעיף 11 אינו חל על המערער
2. שותף אני למסקנתו של חברי הנשיא ]בפועל[ בן דוד, כי סעיף 11 לחוק הירושה אינו חל
על המערער מן הטעם שבהעדר נישואין בינו ובין המנוח אין הוא יכול להיחשב "בן זוג"
לצורך סעיף זה. עוד אני מסכים כי אם בכלל יכול המערער לרשת את המנוח הרי זה אך ורק
בגדר הוראות סעיף 55 לחוק הירושה. אבל, בניגוד לחברי, אני סבור כי ההיסטוריה
החקיקתית של סעיפים 11 ו - 55 וכן הפסיקה החדישה בדבר המונח "בן זוג" יש להן השלכה
על פרשנותו של סעיף 55 וכן אני סבור כי הפרשנות הנכונה של הסעיף תביא אותנו למסקנה
כי המערער והמנוח חוסים תחת כנפיו.
3. הנימוק העיקרי שבעטיו סבור חברי כי סעיף 55 אינו על המערער נעוץ בלשון הסעיף
המדברת על " איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף..". לדעת חברי לשון החוק כה
חד משמעית עד שאין היא יכולה לשאת את המשמעות של "גבר וגבר". איני חולק על כך
שמבחינה לשונית גרידא הביטוי "איש ואשה" בעברית זהה למשמעות שיש למילים "זכר"
ו-"נקבה" ]מילון אבן שושן, הוצאת קריית ספר[. אך לדעתי, אין השימוש במילים האלה
מכוון לצמצם את תחולת הסעיף לזכר ונקבה. ניתן לדעתי להגיע למסקנה הזו מבלי להעמיס
על הביטוי משמעות שאינו יכול לשאת.
תכליתו של סעיף 55
4. נראה לי, מתוך לשונו של סעיף 55 ומתוך ההליכים בכנסת כפי שפורטו בחוות דעתו של
חברי וכן מתוך הקשרו של הסעיף, כי תכליתו הייתה להחיל על ידועים בציבור את זכויות
הירושה המוקנות לבני זוג. מסקנה זו עולה גם מהחלק המהותי של סעיף 55 לפיו "רואים את
הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על פי דין אילו
היו נשואים זה לזה..". פירושו של דבר הוא כי איש ואישה הידועים בציבור יורשים זה את
זו כאילו היו נשואים, כלומר כאילו היו בני זוג לפי סעיף 11.
וראו, למשל גם את דברי השופט בך בע"א 714/88 נירה שנצר נגד יובל ריבלין פ"ד מה]2[
89 בעמ' 96 לפיהם -
"מטרתו של סעיף 55 היתה להשוות את מעמדו של הידוע בציבור למעמדו של בן הזוג הנשוי
ככל שמדובר בזכות הירושה על פי דין. המחוקק לא קבע סייגים להוראת סעיף 55 באשר
לדירת מגורים, או באשר לכל תחום אחר. לפיכך, אם עומד בן הזוג בדרישות ובתנאי סעיף
55, אזי מתייחס אליו המחוקק כאילו היה בן זוג נשוי לכל דבר ועניין".
סוגי הידועים בציבור
5. כאן תתעורר שאלה על איזה מבין סוגי הידועים בציבור התכוון המחוקק להחיל את
הוראות סעיף 55. מעיון בדברי הכנסת עולה כי לא בעייתם של ידועים בציבור היכולים
להינשא על פי הדין האישי אך מסיבות הנובעות מהם אינם עושים כן, עמדה לנגד עיני
המחוקקים, אלא דווקא בעייתם של ידועים בציבור שהדין הדתי מונע בעדם מלבוא בברית
הנישואין. אנשים שהדין הדתי אינו מתיר להם במידה גדולה או קטנה יותר של נחרצות,
להינשא הם, למשל, בכל הנוגע ליהודים, ידועים בציבור שאחד מהם אינו יהודי, כהן
וגרושה, ידועים בציבור בני אותו מין, ממזרים וידועים בציבור שקשריהם הם בבחינת
גילוי עריות. כשרותם לרשת על פי חוק הירושה של ידועים בציבור שכאלה אינה נבחנת
בכלים ובהוראות שבדין האישי ]העברי[ אלא על פי כללי הפרשנות המקובלת של המשפט
הישראלי הכללי ביחס לחוק הירושה. שיטת המשפט הישראלי, המושתתת על עקרונות כמו עקרון
השוויון אינה אמורה להבחין לעניין חוק הירושה בין כהן וגרושה ובין יהודי ונוצריה;
שני הסוגים כאחד נהנים מהוראות סעיף 55 בגלל ולמרות שעל פי הדין האישי הם אינם
יכולים להינשא, כל שכן לרשת זה את זו.
6. המחבר שילה בספרו "פירוש לחוק הירושה" מציין בצדק את האבסורד שיצר סעיף 55 לחוק
הירושה: דווקא ידועים בציבור היכולים להינשא על פי הדין העברי אך אינם מעונינים בכך
בשל סיבות מסיבות שונות, הם הנהנים העיקריים של החידוש שבסעיף 55. הוא מפנה לשורה
של פסקי דין של בית המשפט העליון המתייחסים למקרים של ידועים בציבור החיים בצוותא
ללא נישואין למרות שסיבות הלכתיות לא מנעו מהם להינשא. שילה מוסיף בעמ' 468 כי
"אפשר היה להעניק את הזכויות על פי חוק הירושה רק לאלה שנמנעים מלהינשא מסיבות של
עיכובים שמקורם בדין הדתי, אולם חילוק זה לא נעשה והחוק חל על כולם".
האבחנה בין שני הסוגים הללו באה לידי ביטוי גם בפסיקה. ב-ע"א 52/80 שחר נגד פרידמן
פ"ד לח]443 ,]1 בעמ' 449 אומר השופט ברק כי -
"לא הרי בני זוג החיים כידועים בציבור חרף רצונם להינשא והדבר נמנע מהם בשל הדין
האישי כהרי בני זוג שחיים כידועים בציבור מכיוון שהם רוצים לנסות זה את זה אם יוכלו
להתמיד בקשר אמיץ ביניהם".
מתבקשת, אם כן, מסקנה כי ידועים בציבור שהדין העברי מונע בעדם מלהינשא הם נושאיו
הראשונים במעלה של סעיף 55. הידועים בציבור שרק אינם מעוניינים להינשא זוכים בכך
בדרך אגב. לפי גישתי תכלית החוק מלכתחילה הייתה להעניק זכויות ירושה למי שאינם
יכולים להינשא לפי הדין הדתי בלי כל קשר לסיבת המניעה.
7. סעיף 55 לא הורחב עד כה ]חוץ מהרחבתו על ידועים בציבור שאין מניעה שיינשאו[ מעבר
להחלתו על כהן וגרושה ועל ידועים בציבור שאחד מהם אינו יהודי. הוא מעולם לא הוחל על
ידועים בציבור בני אותו מין, על ידועים בציבור שאחד מהם הוא ממזר פסול חיתון ולא על
ידועים בציבור שיחסיהם הם בגדר גילוי עריות. האם הסיבה לעצירה בנקודה הזו היא שטרם
נוצרו המקרים המתאימים או שהפסיקה לא היתה נכונה להרחיק לכת עד כדי כך. נראה לי כי
המקרה המתאים טרם הזדמן ועניינם של המערער והמנוח הוא המקרה הראשון בו נדרש בית
משפט לעסוק בתחולת סעיפים 11 או 55 על ידועים בציבור בני אותו מין.
הביטוי "בן זוג" והפרשנות החדשה
8. אם בתחום הירושה הפסיקה טרם הביעה את דברה, הרי בתחומים אחרים חלו שינויים
מרחיקי לכת בפרשנות בכל הנוגע לביטוי אחר הלקוח מחיי המשפחה, והוא הביטוי "בן זוג".
בשורה של פסק דין הורחבה משמעותו של הביטוי שייוחד במשך שנים לבני זוג נשואים,
כלומר לבני זוג בני מינים שונים, והיא הוחלה גם על ידועים בציבור ובכלל זה ידועים
בציבור בני אותו מין. גם זכויותיהם של ידועים בציבור בתחומים אחרים הורחבו. ב-בג"צ
693/91 אפרת נגד הממונה על המרשם, פ"ד מז]749 ]1 נקבע בעמ' 790 כי שינוי שמה של
ידועה בציבור לשם משפחתו של הידוע בציבור שלה אינו פוגע בתקנת הציבור הישראלי ואין
הממונה על המרשם רשאי לסרב לרשמו. בע"א 2000/97 לינדורן נגד קרנית, פ"ד נה]12 ]1
נקבע כי המונח "בן זוג" שבפקודת הנזיקין כולל גם את הידועה בציבור. הנשיא ברק קובע
שם כי בהעדר קונסנזוס חברתי אין זה ראוי, בדרך כלל, כי בית המשפט העליון יכיר
בסטטוס אישי חדש אך הוא מוסיף ואומר:
"העניין שבפנינו אינו נופל לקטגוריות אלה. הכרה בידועה בציבור כתלויה לפי הפקודה
מהווה פעילות פרשנית רגילה בסוגיה משפטית בעלת השלכה מוגבלת. היא אינה שונה
מהחלטתנו כי שר הפנים אינו רשאי, מטעמים של תקנת הציבור, למנוע מידועה בציבור
מלשנות את שמה באופן שיכלול גם את שם המשפחה של הידוע בציבור שעימו היא חיה...
אכן בפסק דיננו זה ממלאים אנו את תפקידנו הרגיל לפרש את החוק על פי תכליתו.
בהחלטתנו היום אנו עושים את שכל בתי המשפט העליונים במדינות דמוקרטיות עושים -
סגירת פערים בין החיים למשפט...
אין כל יחוד בעניין שלפנינו. אין נדרשים בו לא אקטיביזם שיפוטי ולא איפוק שיפוטי.
כל שנדרש הוא היגיון שיפוטי. משוכנע אני כי מקום שהפיצוי ניתן על אובדן התלות, גם
תלות הנובעת מקשר בפועל של ידועים בציבור במשמע. איננו יוצרים סטטוס חדש של ידועים
בציבור. אנו מכירים במציאות קיימת של תלות, אותה תלות עצמה הקיימת גם מחוץ לידועים
בציבור ואין המצב של ידועים בציבור עומד במרכזו".
בבג"צ 721/94 אל על נגד דנילוף פ"ד מח]749 ]5 נקבע כי לצורך ההסכם הקיבוצי של עובדי
"אל על" המונח "בן זוג" כולל גם בן זוג מאותו מין. המשנה לנשיא ברק אומר שם, בעמ'
762 כי -
"אכן, אל-על מעניק את טובת ההנאה לעובד החי עם ידועה בציבור, חרף העובדה שאותה
ידועה בציבור נשואה כדין לאחר. הרעיון המונח ביסוד הענקתה של טובת ההנאה הוא, אפוא,
חיים משותפים לתקופה מסויימת ]הקבועה בהסדר הקיבוצי[ המעידה על תא חברתי הדוק,
שביסודו חיי שיתוף. על רקע הקשר זה, ברור בעיני כי שלילתה של טובת הנאה זו מבן זוג
מאותו מין, מהווה הפליה ופגיעה בשיוויון. אכן, הטעם היחיד לשלילת טובת ההנאה מחבר
לחיי שיתוף מאותו מין, הוא בנטיה המינית. זאת ותו-לא. שוני זה אינו רלבנטי כלל
לעניין הנדון ]תמיכה בתא חברתי הדוק, המבוסס על חיי שיתוף[".
בבג"צ 1779/97 ברנר קדיש נגד שר הפנים פ"ד נד]368 ]2 הורה בית המשפט העליון למשרד
הפנים לרשום במרשם האוכלוסין את האם המאמצת כאימו של הקטין, בנוסף לאימו הביולוגית.
בע"א 5178/03 שטיינר נגד מנהל מס שבח הוסכם ]ללא הכרעה שיפוטית[ שלצורך סעיף 62]ב[
לחוק מיסוי מקרקעין בן זוג המתגורר יחד איתו בדירה הוא גם בן זוג מאותו מין.
חשיבותה של הסכמה זו היא בכך שהיא מקפלת בחובה הודאה כי בני זוג מאותו המין באים
בגדרו של סעיף 55 לחוק הירושה, שאליו מפנה סעיף 62. בית המשפט לענייני משפחה בתל
אביב ]השופטת ריש-רוטשילד[ קבעה כי ניתן לאשר הסכם ממון בין שני גברים קבעה כי "בן
זוג" שבסעיף 1 לחוק בית המשפט לענייני משפחה תשנ"ה - 1995 - גם בני זוג מאותו המין
במשמע. מנגד החליט סגן הנשיא שנהב כי החוק אינו חל בני זוג בני אותו מין ]תמ"ש
21030/00 ליבמן והאקה נגד היועץ המשפטי לממשלה - נבו המאגר המשפטי הישראלי[.
אין מקום ליצור סטטוס חדש
9. פסקי הדין הללו של בית המשפט העליון אינם במישור אחד. חלקם באים להרחיב את
הביטוי "בן זוג" ולהחילו על ידועים בציבור שאינם נשואים וחלקם מחילים אותו על
ידועים בציבור שהם בני אותו מין, אך פסקי הדין הללו אינם יכולים להוות את התשתית
המספקת לשם החלתם לצורך פרשנות המונח "בן זוג" שבחוק הירושה משום שלשם כך נדרשת
הרחבה כפולה: ראשית, שסעיף 11 לחוק הירושה יחול גם על ידועים בציבור שאינם נשואים;
ושנית, שהוא יחול על ידועים בציבור שהם בני מין אחד. ההרחבה הראשונה אינה נחוצה
כיון שעניינם של ידועים בציבור שאינם נשואים וזכויות הירושה שלהם נדונים בסעיף 55
לחוק הירושה. אין מקום ליצור סטטוס חדש של בני זוג שאינם נשואים שלא חל עליהם סעיף
55 אך נהנים מהוראות סעיף 11. יצירת סטטוס כזה היא בתחום אחריותו של בית המחוקקים.
אין לבית המשפט הזה וגם לא לבית המשפט העליון די כלים לקבוע את תנאיו. ההרחבה השניה
אף היא אינה מסייעת למערער בכל הנוגע לסעיף 11 משום שבבסיסו עומדת ההנחה שבני הזוג
הם נשואים לפי הדין הדתי, וכאשר מדובר בבני זוג מאותו המין נישואין כאלה אינם
תופסים. נמצא, שהפסיקה המרחיבה בעניין הגדרת המונח "בן זוג" אינה יכולה להועיל
למערער בכל הנוגע לסעיף 11 לחוק. עמידתו של ב"כ המערער על כך שזכות הירושה של מרשו
תוכר לפי סעיף 11 דווקא ולא לפי סעיף 55 נובעת למיטב הבנתי ממניעים לאו דווקא
משפטיים, שכן איני רואה הבדל מבחינת התוצאה הכספית-כלכלית אם יירש כבן זוג לפי סעיף
11 או כידוע בציבור לפי סעיף 55.
תרומתה של הפרשנות החדשה
10. האם הפרשנות המרחיבה שניתנה לביטוי "בן זוג" משפיעה על פרשנות הביטוי "איש
ואשה" שבסעיף 55? לדעתי התשובה חיובית, למרות שמדובר בשני ביטויים שונים ולמרות
שהפסיקה שעסקה בכך לא נגעה במישור דיני הירושה. תרומתה של הפסיקה שתוארה לעיל אינה
ביישומה הישיר; היא באה לידי ביטוי בהענקת ההשראה לרעיון שהתא הקרוי "משפחה" יכול
להיווצר גם בלי נישואין וגם אם שני חבריו הם בני אותו מין. נקודת הכובד כאן היא
"משפחה" שהיא גרעין הזכות שבסעיף 55 לחוק. אכן יש בגישה זו מעין אבסורד: חברי התא
הללו אינם נחשבים "בן זוג" לצורך סעיף 11 אך הם נחשבים כמי שמקיימים חיי משפחה
לצורך סעיף 55. אנומליה זו נובעת מהעובדה שסעיף 11 חל אך ורק על בני זוג נשואים.
מצד שני סעיף 55 הוא אכסניה רחבה ביותר החלה על כל הצורות של חיי משפחה בלא
נישואין. המגבלה היחידה החלה על מי שמבקש להסתופף בצילה של אכסניה זו היא שלא יהיה
נשוי לאדם אחר. שום מגבלה אחרת לא הוטלה. ונזכיר גם את "המשפחה החד-הורית" שנראית
כיום תופעה מובנת מאליה גם מהבחינה המשפטית.
11. סעיף 55 מדבר ב"איש ואישה החיים חיי משפחה במשק בית משותף...". הקושי הלשוני
מבחינת המערער הוא שאין מדובר ב-"איש" ו"איש" וגם לא ב-"אשה" ו-"אשה" אלא ב"איש
ואשה". המשמעות המילונית של "איש" ו - "אשה" זהה למשמעות שיש למילים "זכר" ו "נקבה"
]מילון אבן שושן, הוצאת קריית ספר[. האם המחוקק בדברו, למעשה, על "זכר ונקבה"
ראה לנגד עיניו גם את הידועים בציבור שהם "זכר וזכר" או "נקבה ונקבה" המקיימים יחד
חיי משפחה? אם כן - האם ביקש לפגוע בהם ולהימנע מלהחיל עליהם את סעיף 55? שאלה זו
נוגעת ליחס שבין פרשנות מילולית ופרשנות משפטית ואין היא יכולה להיחתך רק לפי לשון
החוק אלא גם לפי תכליתו הנלמדת ממקורות שונים.
אין מדובר בהסדר שלילי
12. לדעתי, אין לראות בהוראות סעיף 55 משום הסדר שלילי, הבא לשלול את המעמד של
ידועים בציבור משתי נשים או משני גברים החיים יחד. כדי לבסס את מסקנתי נבחן תחילה
או המצב המשפטי שקדם לחוק הירושה. פקודת הירושה ]חא"י כרך ב' פרק קל"ה[ והתוספת
השניה לה שהיא חוק הירושה העותומני, היו בתוקף עד תחילתו של חוק הירושה תשכ"ה -
1965. התוספת השניה קובעת בפיסקה 6 כי "מוריש שהניח אישה או מורישה שהניחה בעל,
זוכין הבעל או האישה בחלק מן הירושה..." ]וכאן בא פירוט חלקם של "האישה" או "הבעל"
בירושת המוריש[. הנוסח העברי בא בעקבות הנוסח האנגלי המדבר על זכות הירושה של
מונח שתורגם לעברית כאמור כ"אישה" או "בעל". בנוסח הערבי של התוספת השניה ,""spouse
התרגום מדבר על זוג' ו - זוג'ה שהם "בעל" ו - "אשה". למען הסר ספק ייאמר כי בעברית,
המשמעות המילולית של "בעל" ו - אשה" היא "בני זוג הנשואים זה לזה". אין, כמובן,
בפקודת הירושה, כל שכן בחוק הירושה העותומני כל הוראה בדבר ירושת אדם שאינו "בן
זוג", דהיינו שאינו נחשב על פי הדין האישי נשוי למנוח. חוק הירושה השאיר בתוקפה את
הגישה כי "בני זוג" הם בני זוג נשואים, אך שינה שינוי מהותי את זכויות הירושה של
הידועים בציבור. בצד הוראות סעיף 11, חוקקו סעיף 55 הדן בזכויות מי שחיים יחד ואינם
נשואים זה לזה וסעיף 57 הדן בזכויותיהם למזונות של אנשים כאמור. חרף זאת, ההגדרות
הנוקשות של "בעל ואשה" במובן "זכר ונקבה" עדיין תפסו מקום בתודעת המחוקק.
13. סקירת ההיסטוריה של דיני הירושה, ההליכים שקדמו לחוק הירושה, הפסיקה שלאחריו
והמאמרים של מלומדים שעסקו במוסד המיוחד שהקים סעיף 55, מצביעה שמשפחה המורכבת
משניים או שתיים מאותו המין לא הייתה רווחת בציבור הישראלי וכל שכן לא הייתה מוכרת
כמעט למחוקקים, כך שלא עלתה בכלל על הפרק. אפשר ותרמה לכך גם העובדה שמשכב זכר היה
בגדר עבירה פלילית, אפשר גם שקולם של זוגות הומואים ולסביות לא נשמע עדיין בקול רם
וניכר כי היתה גם השפעה של פקודת הירושה המנדטורית וחוק הירושה העותומני שעסקו אך
ורק בבני זוג נשואים. אין גם לשלול את השפעת גישתה של הדת היהודית שאינה מכירה
בלגיטימיות של יחסי מין הומוסקסואליים. אלה ואולי גם גורמים אחרים הביאו לאי
התייחסות לצורה הזו של משפחה. איננו צריכים לנחש עתה מה היה קובע המחוקק אילו נתן
דעתו לידועים בציבור בני אותו מין. ניחוש זה חורג מגדר פרשנות ואין בו כדי לתרום
דבר. כיום אנו נמצאים במשטר נורמטיווי המכיר יותר ויותר בחופש הבחירה המינית של
האדם. ההכרה נבעה מהשפעתן המצטברת של הוראות סטטוטוריות, כגון חוק שוויון
ההזדמנויות בעבודה תשמ"ח - 1988, שאינו עוסק במשפחה אך מגן על נטייתו המינית של אדם
מפני אפלייה בעבודה, חוק איסור לשון הרע תשכ"ה - 1965 הרואה כלשון הרע דברים
העלולים לבזות אדם בשל נטייתו המינית, ביטולו של האיסור הפלילי לקיים משכב זכר וגם
הפסיקה החדשה שחלקה נסקר לעיל וראו גם את גישת המדינה בעניין הגדרת המנוח "בן זוג
המתגורר יחד אתו בדירה" שבסעיף 62 לחוק מיסוי מקרקעין. לכל אלה נוסף חוק יסוד: כבוד
האדם וחירותו המקנה לשוויון ולכבוד מעמד של זכות-על חוקתית.
14. לאור כל אלה עלינו לבחון באזמל חד יותר מהי תכליתו של סעיף 55: האם רק להקנות
זכות ירושה לידועים בציבור שאינם נשואים או בד בבד גם לשלול את זכות הירושה מידועים
בציבור בני אותו המין על ידי נקיטת הביטוי "איש ואשה"? במילים אחרות: האם סעיף 55
בא ליצור הסדר שלילי בכל הנוגע לידועים בציבור בני אותו המין באופן שהם לא ייהנו
מהוראותיו? שאלה פרשנית דומה - מהו הסדר שלילי - התעוררה בע"א 2622/01 מנהל מס שבח
מקרקעין נגד עליזה לבנון, פ"ד נז]309 ]5 בכל הנוגע לפרשנות תיקון תשנ"ד לחוק מיסוי
מקרקעין. המחלוקת הייתה בשאלה האם תיקון תשנ"ד בעניין הפטור המיוחד ממס שבח צריך
להתפרש, מתוכו הוא, כשולל פטור במקרה של עיסקה בנכס שאינו דירת מגורים. הנשיא ברק,
בעקבות ע"א 73/50 דעואל נגד פטרזילקה ובג"צ 531/79 סיעת "הליכוד" בעיריית פתח-תקווה
נגד מועצת עיריית פתח-תקווה אומר בעמ' 331 כי "הסקה זו מה"הן" של החוק על ה"לאו"
שלו נעשית רק מקום שהדבר מגשים את תכלית החקיקה". לדעתי, המחוקק בשנת 1965 הרחיק
לכת די והותר, מבחינתו כשהקנה מעמד של יורשים לידועים בציבור. הוא לא נתן דעתו כלל
למעמדם של ידועים בציבור בני אותו המין לא מפני שביקש לשלול את זכותם אלא מפני שלא
העלה על דעתו קיומה של תופעה הקרויה משפחה של בני אותו מין. לכן אין לסעיף 55 תכלית
של שלילת זכויות הירושה של ידועים בציבור בני אותו מין.
פרשנותו המשפטית של הביטוי "איש ואשה"
15. האם ניתן לגלות מעצם השימוש בביטוי "איש ואשה" ולא, למשל, בני זוג, כוונה לשלול
מעתה ועד עולם את זכותם של בני זוג בני אותו מין להיכלל בהוראות סעיף 55? לדעתי
התשובה שלילית:
ראשית, מקובל עלינו כי פרשנותה של נורמה משפטית מתחילה בלשון הטקסט אך לעולם אינה
מסתיימת בה. על הפרשן לבחון את הטקסט גם על רקע תכליתו של החוק. התכלית נלמדת
ממקורות שונים ובהם המצב המשפטי הקודם, ההליכים שקדמו לחקיקת החוק, וגם פרשנות
ופסיקה. התכלית נלמדת גם מהקשרו הפנימי והחיצוני של החוק. לאור המשמעות הדווקנית של
הביטוי "איש ואשה" יש לבחון האם תכליתו של החוק תומכת בדעה כי זוהי משמעותו היחידה
של הביטוי, או שמא מאפשרת ליתן לו משמעות אחרת מלבד המשמעות המילולית. חברי בחן את
דברי חברי הכנסת בעת הדיון על חוק הירושה ולאורם, בין השאר, הגיע למסקנותיו. כמעט
ארבעים שנה לאחר חקיקת חוק הירושה חייב הפרשן ליתן דעתו גם לשינויים שחלו במשפט
הישראלי בכלל, לתפיסות החדשות ולפרשנויות החדשות שניתנו לביטויים וותיקים. תורת
הפרשנות איננה מתמקדת בפרשנות הטקסט כפי שיצא מתחת ידי המחוקק בעת סיום תהליך
החקיקה. השופט ברק בחיבורו "פרשנות במשפט" ]כרך שני "פרשנות החקיקה" נבו הוצאה
לאור[, דן בעמ' 271 עד 276 בתכלית החקיקה ופרשנותה במישור הזמן. הוא מסתייג באופן
ברור מדעות של שופטים אחדים, בהם הנשיא זוסמן, על פיהן יש לדלות מן הכתוב את כוונת
המחוקק, כפי שנודעה לחוק כאשר יצא מבית המחוקקים. השופט ברק סבור כי אם מטרת
הפרשנות היא ליתן לחוק פרשנות על פי תכליתו, אין כל מניעה לתת לו פירוש המתאים אותו
לשינויים הנגרמים עם חלוף הזמן. הפירוש צריך להתאים עצמו לשינויים החברתיים ]שם
בעמ' 272[. אם נפרש את סעיף 55 רק על פי נקודת המבט של שנת 1965 תהא זו מלאכת
פרשנות חלקית בלבד.
שנית, תכלית סעיף 55 הייתה להקל על ידועים בציבור שאינם יכולים להינשא ואחת היא מה
היא סיבת המניעה ועובדה היא שסעיף 55 אינו תולה את תחולתו בסיבת המניעה להינשא. אין
להניח שתכלית החוק היא להקל מצד אחד, ולשלול מצד שני בעת ובעונה אחת. כמו בפרשת
לבנון, גם בפרשתנו, נכון יהיה לצאת מנקודת מוצא כי הנחת היסוד של המחוקק שיקפה את
המקובל על הקהילה בכלל ועל הקהילה המשפטית דאז בפרט, דהיינו שמשפחה של ידועים
בציבור בני אותו המין אינה תופעה קיימת או שקיימת במידה שאין לקחתה בחשבון או לייחד
לה הוראה משל עצמה. איו בידינו סיבה להניח ]בהתעלם לרגע מלשון הסעיף[ כי הכוונה
היתה להקל עם כהן וגרושה, יהודי ונוצריה, אך לפגוע דווקא בידועים בציבור בני אותו
מין. גם אלה וגם אלה היו עשויים להיראות פסולים ]או ראויים[ בעיני המחוקק באותה
מידה בעת חקיקת החוק בשנת 1965.
שלישית, אני מוכן להרחיק לכת ולומר כי גם בהנחה שהייתה למחוקק כוונה כזו, אין היא
חזות הכל ואיננו לפרש את החוק אך ורק לאורה. יש לקחת בחשבון את ההתפתחויות שחלו
בחקיקה ובפסיקה וגם את השינויים בהלך הרוח של הציבור. הפרשנות אינה נעצרת ביום
שהחוק פורסם בספר החוקים. משקלה של הנחת היסוד של המחוקק אינו רב. העובדה שבעת
חקיקת חוק הירושה היה משכב זכר בגדר עבירה פלילית יכולה להוות רקע לדעה כי בכך
מתמצית עמדתו של המחוקק כנגד יחסים הומוסקסואליים בהעדר כל צורך להתייחס להיבטים
נוספים של התופעה. אכן, אין אנו עוסקים בתחום צר של מיסוי או סדרי רישום בפנקס
השמות וכו' אלא בחוק הנוגע לאחד הנושאים המרכזיים של הוויתנו החברתית והלאומית.
אולם הזמן שעבר למן חקיקת חוק הירושה והשינויים המפליגים שחלו במשפט הישראלי
מקטינים את משקלה של הנחת היסוד של המחוקק ומחזקים את התכלית הראשונית של הסעיף -
ליצור דין ירושה מיוחד לידועים בציבור, קרי למי שאינם יכולים להינשא לפי הדין הדתי.
על רקע זה אוכל לומר כי אם יוכרו זכויות הירושה של ידועים בציבור שהם כהן וגרושה או
של ידועים בציבור שאחד מהם אינו יהודי, ובעת ובעונה אחת יישללו זכויות הירושה של
ידועים בציבור שהם הומוסקסואליים או לסביות, יהיה זה בבחינת אפלייה בלתי מוצדקת על
רקע נטייה מינית, שכן אין כל צידוק משפטי או חברתי לקיים אבחנה כזו.
רביעית, הביטוי "איש ואשה" לא בא לומר "לא גבר וגבר" או "לא אשה ואשה" אלא בא לומר
לנו "לא בני זוג נשואים". המחוקק לא השתמש בסעיף 55 בביטוי "בני זוג" משום שעניינם
של אלה נדון בסעיף 11. אילו השתמש המחוקק בסעיף 55 בביטוי "בני זוג" כאילו הכניס
אותם בדלת האחורית לתוך הוראות סעיף 11. המחוקק טרח בכל זאת וציין כי ה"איש והאשה"
אינם נשואים זה לזה. מדוע היה צורך באמירה זו אם מלכתחילה כוונתו הייתה לדון בשני
בני אדם שאינם בני זוג, כלומר שאינם נשואים זה לזה? האם אין אמירה זו מיותרת? האם
אין היא מחזירה אותנו להשקפה שתכלית החוק הייתה לשפר את זכויות הירושה של "איש
ואשה" בלבד? לדעתי אין בתוספת זו כדי לשנות את המסקנה שסעיף 55 אינו מתיימר לחול על
איש ואשה בלבד. כל ביטוי אחר שהמחוקק היה משתמש בו היה טעון הבהרה כי אין מדובר במי
שנשואים זה לזה.
16. איני בא לפרש את הביטוי "איש ואשה" ככולל מבחינה מילולית גם "איש ואיש". פרשנות
כזו אין לשון הטקסט יכולה לסבול ]ראו עש"מ 1/70 סלומון נגד נציב שירות המדינה פ"ד
כד]181 ]1 שם נקבע לצורך סעיף 14 לחוק שירות המדינה ]משמעת[ תשכ"ג-1963 כי אזכורם
המפורש של השר, המנהל הכללי והיועץ המשפטי לממשלה אינו יכול לסבול את הפירוש כי הוא
כולל גם עובדים הכפופים להם והמוסמכים לטפל בנושאים מסויימים[. הפרשנות שאני דוגל
בה היא שהביטוי "איש ואשה" שימש את המחוקק, בהעדר תודעה לאפשרות קיומם של מצבים
מורכבים יותר, כאמצעי מילולי לומר כי כל מי שמקיים חיי משפחה ואינו נשוי, ייהנה
מהוראות החוק, ממילא באים בגדר זה ידועים בציבור בני אותו מין. דרך פרשנות זו אינה
חדשה ואין היא צריכה להפתיע. בע"א 1934/95 רשות השידור נגד גיורא שור תק-על 1(97(,
110, אומר השופט אור בעמ' 113:
"בעמדנו על תכלית זו של הוראת סעיף 29]א[ לחוק רשות השידור, איני סבור כי עלינו
להגביל עצמנו לתמונת המציאות שעמדה בפני הכנסת עת חוקקה את חוק רשות השידור. אכן,
ספק רב בעיני אם בעת שתוקן חוק רשות השידור והוכנסה בשנת 1969 הוראה הקובעת חבות
באגרת טלוויזיה, היו בנמצא מכשירי וידאו או צגים של מחשב לשימוש ביתי. אך בכך אין
כדי למנוע את פירושו של חוק רשות השידור בהתאם לתכליתו. אין בכך כדי למנוע את
יישומה של תכלית זו למציאות המודרנית, על השינויים הטכנולוגיים שהתחוללו בתחום
המוסדר".
וראוי שנזכיר שוב את דבריו המאלפים של חיים כהן בספר "המשפט" ]תשנ"ב[ עמ' 210
המוזכרים גם הם בפסק הדין בפרשת רשות השידור נגד שור:
"מחוקק שדיבר לפני מאה שנים במרכבות וסוסים, יתפרש היום כאילו התכוון למכוניות: לא
משום ש'מרכבות וסוסים' אף מכוניות במשמע, ולא משום שהעלה על דעתו שמעשי חקיקתו
יחולו על מכוניות; אלא אף על פי ש'מרכבות וסוסים' לא מכוניות במשמע, אף על פי שלא
העלה על דעתו שיהיו אי פעם מכוניות בנמצא ומרכבות ייעלמו מן הרחובות; אלא משום
שמטרת החוק היתה - ונשארה - להסדיר את התנועה ברחובות, ולהשגת מטרה זו מן הדין לפרש
'מרכבות וסוסים' לרבות מכוניות וכלי רכב ממונעים אחרים".
לשיטתי, הביטוי "איש ואשה" הוא מפתח; אין הוא בגדר מנעול. השפה העברית מבחינה
בין זכר ונקבה גם בתחום הדקדוק והתחביר ולעיתים השימוש בלשון זכר דווקא או נקבה
דווקא עשוי להצביע על כוונה. בהקשר הנוכחי הנני סבור כי משקלו של המרכיב הדקדוקי של
הטקסט אינו רב, משום שבחירה בכל מילה אחרת בעברית היתה מעוררת אותה קושייה, שכן אין
לך מילה בעברית שאינה זכר או נקבה, ביחיד או ביחידה ברבים או ברבות. כאן ראוי
להפנות את תשומת הלב לכך שגם המחוקק לא דק פורתא בסעיף 55: הוא משתמש בביטוי
"נשואים זה לזה" ולא "נשואים זה לזו".
ההכרה בזכות הירושה של בני זוג בני אותו מין מכוח "מעין צוואה" אינה יותר דרמטית
מהסכמת שר הבטחון להכיר בזכות לקבל את הגמלה של אחד מבני זוג כאלה או הכרה בזכויות
ההנצחה של קצין צה"ל שנפטר ]פרשת אדיר שטיינר[ או בזכות לקבל פטור ממס שבח בגין
העברת דירה בינם לבין עצמם, בקבלת טובות הנאה מהמעביד בגין בן זוג מאותו המין ]פרשת
אל על ודנילוף[, ברישום אימוץ על ידי בני זוג מאותו המין ועוד. הכרה בזכות הירושה
כאמור אינה משנה את דיני המשפחה בישראל.
מעין צוואה - רצונו של המנוח
17. חברי הנשיא ]בפועל[ בן דוד הביע ספקות בשאלה האם באמת רצה המנוח להעניק למערער
את מה שהיה יורש אילו היו נשואים זה לזה וגם מביע תמיהה מדוע לא השאיר המנוח צוואה
לטובת המערער. לדעתי, אין מקום לספקות אלה. הפסיקה הביעה את דעתה כי -
"העובדה שסעיף 55 הוא אמנם דין מדיני הצוואה, כפי שמקומו בחוק אמנם מצביע, אינה
נובעת אלא מן החזקה אשר בה מעמיד המחוקק את המנוח, שכשם שרצה ביקרו של בן-זוגו החי
עמו בחייו ועד יום מותו, כן רוצה הוא ביקרו לאחר מותו. זאת היא חזקה בגזירת המחוקק,
ואין אחריה ולא כלום. משנקבע כעובדה שאמנם חיו המנוח ובן-זוגו חיי משפחה בצוותא
וניהלו משק-בית משותף כאמור בסעיף 55, כי אז נובעת מן העובדות האלה בלבד, ללא כל
צורך בראיות נוספות, זכותו של בן-הזוג האמורה בסעיף 55 ; ואין נפקא מינה לענין
זכותו זו, אם נתכוון או לא נתכוון המנוח להורישו".
]ע"א 818/75 עיזבון המנוחה ברוניסלבה בורגר נגד חיים מרגלית, פ"ד ל]552 ,]2, בעמ'
554 מפי השופט ח' כהן וכן בג"צ 673/89 שולמית משולם נגד בית הדין הרבני הגדול , פ"ד
מה)594 ,)5 מפי הנשיא שמגר[.
פרשנות ולא מהפכה
18. איני מתיימר להביע דעות אישיות או ערכיות או ליצור מהפכות; תפקידי הוא אך לפרש
את החוק. אם פרשנות היא בגדר מהפכה - הריני מהפכן. מהפכות המקימות מוסדות חדשים
במשפט הישראלי הן עניין לבית המחוקקים לענות בו ובמקרים מסויימים גם לבית המשפט
העליון. המערער מבקש מבית המשפט לפרש את החוק. כלום נוכל לומר לו כי איננו מוסמכים
או איננו רוצים לפרש את החוק? אין דומה הפרשנות שהגעתי אליה למה שעמד על הפרק בבג"צ
4058/95 בן משה נגד שר הדתות פ"ד נא]876 ]3 - הנהגתם של הנישואין האזרחיים בין בני
זוג חסרי עדה דתית והנהגתם של נישואין אזרחיים לגבי בני זוג המשתייכים לעדות דתיות
שונות. על דרישה זו אמר בית המשפט העליון כי זו היא "שאלה קשה וסבוכה. אין לגביה
הסכמה לאומית. היא קשורה בהכרה בסטטוס הפועל כלפי כולי עלמא. במצב דברים זה נראה,
לכאורה, כי המוסד הראוי לטיפול והסדרת הנושא היא הכנסת ולא בית המשפט". אין זה המצב
הנדון כאן.
19. בבואנו להכריע בערעור הזה איננו מתכוונים ליצור סטטוס חדש. את הסטטוס של ידועים
בציבור יצר המחוקק הישראלי לפני עשרות בשנים לצורך חוקים שונים. את זכות הירושה של
ידועים בציבור שאינם יכולים להינשא על פי הדין הדתי יצר המחוקק הראשי על ידי חקיקת
סעיף 55 לחוק הירושה. בפסק דין זה אנו אך מפרשים את הגדרתו של הסטטוס הקיים; אנו
בוחנים מי בא בשעריו. לפני דור או שניים היו אמות הספים מזדעזעות נוכח האפשרות
כי גויה תירש את "הידוע בציבור" שלה היהודי כאילו היא יהודיה לכל דבר. גם ההכרה
בלגיטימיות של הקשרים המשפחתיים בין כהן וגרושה, ובמיוחד ההכרה בזכותם לרשת זה את
זו כאילו הם נשואים זה לזו, לא עברו בשקט בקרב הציבור הישראלי. אין כיום שום סיבה
שהכרה בזכויות הירושה של ידועים בציבור בני אותו מין לא תובן כצעד מתבקש מהמצב
המשפטי הנוכחי.
20. ובכל זאת מתעוררת שאלה ערכית: האם והיכן צריך ויכול בית המשפט להציב גבולות גם
לפרשנות הלגיטימית של דבר חקיקה. גם לשיטת המשפט הישראלית הכללית יש גבולות אדומים
שלא ייחצו ושום פרשנות לא תסייע להתגבר עליהם. אין מדובר בגישתו של שופט זה או אחר
אלא בגישתו של הציבור כולו באשר הוא. מכל "מוגבלי החיתון" שמניתי לעיל, המקרה היחיד
בו חייב כל משפטן לעצור הוא גילוי עריות. שום שיטת משפט לא תכיר בזכויות הנובעות
מכוח קשר של גילוי עריות. אין כוונתי למי שהוא פרי של גילוי עריות אלא למי שמקיים
קשר כזה. יהיה מי שיאמר כי הגבול עובר הרבה קודם וכי הכרה בזכויות ירושה של בני זוג
בני אותו המין היא הכרה במוסד לא פחות מוקצה מאשר גילוי עריות. ויהיה מי שיבקש
להחזירנו עוד יותר אחורה - לשלול את הזכויות של בני הזוג שאחד מהן לא יהודי ואת
זכויות הירושה של כהן וגרושה ולבסוף לבטל כליל את זכויות הירושה של הידועים בציבור.
אין צורך לגלוש לקיצוניות. בני זוג הומוסקסואליים הם מי שהעדפותיהם המיניות הן כלפי
בני מינם; זה ולא יותר. אך גילוי עריות הוא בבחינת "טאבו" בכל חברה. הוא בבחינת
יתכן שהוא עובר את משוכת תכליתו הסובייקטיבית של החוק; אך אין הוא .mala per se
עובר את משוכת תכליותיו האובייקטיביות המושתתות על סלידה והתנערות מתופעה זו הנחשבת
מאוסה בקרב כל החברות בעולם.
אילו נשמעה דעתי היה הערעור מתקבל והדיון היה מוחזר לבית משפט לענייני משפחה לבחינת
יתר השאלות שטרם נדונו והכל על בסיס הקביעה כי המערער זכאי לרשת את המנוח מכוח סעיף
55 לחוק הירושה.
נסים ממן, סגן נשיא
השופטת גבריאלה )דה-ליאו( לוי:
קראתי את דעתם של חברי להרכב ובסופו של יום, לאחר בחינת כל ההיבטים ולא מעט
התלבטויות, מצטרפת אני לפסק דינו של חברי סגן הנשיא השופט נ. ממן.
עניין לנו בפרק מחיים, ואף ממוות, של שני אנשים - גברים, המערער ובן זוגו שנפטר,
ש.ר. ז"ל )להלן "המנוח"(, שהחליטו לקשור נפשם יחדיו, וחלקו חייהם במשך כ- 40 שנה.
הם גרו באותה דירה והיו שותפים לכל, שותפות רגשית ושותפות חומרית. זו היתה בחירתם
וזה היה רצונם. שותפות חיים זו התקיימה עד מותו של המנוח.
המנוח לא השאיר צוואה ובהעדר צוואה ובהעדר יורשים אחרים מבקש המערער לרשת את המנוח
בהיותו בן זוגו.
השאלה הינה אם עפ"י הדין זכאי הוא לכך אם לאו, או שמא המערער אינו "יורש" עפ"י חוק
הירושה, ועל כן עזבונו של המנוח יועבר לידי המדינה.
אלו העובדות העומדות בבסיס הכרעתנו. אין אנו עוסקים בכל שיפוט ערכי ביחס ליחסי
המערער והמנוח, ואף אין אנו נדרשים ולהביע כל עמדה מעבר לעמדתנו המשפטית.
חברי עמדו בהרחבה על הבעיות המתעוררות ועל הפתרונות המשפטיים האפשריים, וכל אחד
בדרכו, הגיע לתוצאה אליה הגיע.
חברי הנשיא בפועל השופט מנחם בן דוד, בין השאר שם את הדגש על לשון סעיף 55 לחוק
הירושה המדבר על "איש ואישה החיים חיי משפחה במשק בית משותף...." על מטרת החוק
ותכליתו, ומסקנתו הינה כי בסופו של יום לא ניתן לומר שהדיבר "איש ואישה" יכול לכלול
בתוכו גם "איש ואיש".
חברי ס. הנשיא השופט ממן בהסתמכותו אף הוא על פרשנות החוק ותכליתו ועל ההתפתחויות
בפסיקה ביחס למונח בן זוג, בהקשרם של חוקים אחרים, מגיע למסקנה כי בסופו של יום לא
היה בכוונת המחוקק לשלול מבני זוג בני אותו מין את הזכות לרשת את בן הזוג במות אחד
מהם בהעדר צוואה, ולשיטתו ניתן לפרש את החוק כמתייחס גם לבן זוג מאותו המין.
בהקשר זה אציב את השאלה האם המחוקק בעשותו שימוש בביטוי "בן זוג" בחוקים מסויימים
ובביטוי "איש ואישה" בסעיף 55 לחוק הירושה, אכן התכוון להבחין בין מצבים שונים, או
שמא הבחירה בביטוי איש ואישה היתה מקרית, כאחת מהאפשרויות הלשוניות שעמדו בפניו בעת
ניסוח החוק, ומתארת חיי שיתוף בין זוגות.
שאלה זו חשובה, משום שאם אכן המצב האחרון הוא הנכון, אזי נוכח אותה פסיקה שכבר
הכירה בכך שהמונח "בן זוג", מתייחס גם לבן זוג בן אותו המין, נסללת הדרך להכרה גם
כאן בבן זוג מאותו מין. אם אין זה כך, יכול הדבר ללמדנו על רצונו המפורש של
המחוקק.
חברי הנשיא בפועל השופט בן דוד מצטט מדבריהם של חברי הכנסת בעת הדיונים שהתקיימו
בכנסת לקראת חקיקתו של החוק, המלמדים על כוונת המחוקק להתייחס רק לגבר ואישה שאינם
נשואים כדין.
אכן דברי הח"כים מתייחסים במפורש לגבר ואישה המקיימים חיי שיתוף, ועקב מגבלות שבדין
האישי אינם יכולים להינשא כדין זה לזה, ואולם כפי שציין חברי סגן הנשיא השופט ממן,
"משפחה" מסוג זה המורכבת משני פרטים בני אותו מין, לא היתה רווחת באותה עת או לפחות
לא כלפי חוץ ולא היתה מוכרת למחוקק וע"כ לא עלתה כלל לדיון.
לעניין פרשנות החוק על סמך ההיסטוריה החקיקתית שלו ועל סמך דברי חברי הכנסת בדיון
שהתקיים בשלב חקיקתו, ראוי לציין את דברי כב' השופט אנגלרד בע"א 1165/01 פלונית נ'
היועמ"ש לממשלה פד"י נז )69 )1; שם נדון חוק אימוץ ילדים:
"אין בכוחה של ההיסטוריה החקיקתית לצמצם את משמעותו העצמית של נוסח החוק, שעם
חקיקתו חי חיים פרשניים עצמאיים על רקע תכליתו. כך איני רואה כל הכרח לצמצם את
הוראת סעיף 2( 25( לחוק למקרים של קטינים עזובים החיים במוסד על יסוד הסברים שנתנו
על ידי חברי - כנסת בעת הליכי החקיקה" )שם בעמ' 13(.
השימוש בביטוי "איש ואישה" נעשה מתוך כך שזו צורת המשפחה שהיתה רווחת מוכרת
ומקובלת, ומסכימה אני עם חברי סגן הנשיא השופט ממן שהשימוש בביטוי זה לא נועד לשלול
ממשפחה של בני אותו מין את זכות הירושה של בן הזוג במקרה פטירה, אלא שהביטוי נבחר
רק כדי להמחיש את ההתייחסות לזכות הנובעת מקיומם של חיי שיתוף בין שניים.
מכאן שאם מסקנתנו הינה שהבחירה בביטוי היתה רק על מנת לבטא חיי שיתוף בין בני זוג,
יכולים אנו לומר ש"בן זוג" הינו גם בן זוג בן אותו המין, כפי שיטתו של סגן הנשיא
השופט ממן.
אם נאמר ההפך שכוונת המחוקק בסעיף 55 לחוק הירושה, היתה לשלול מבני זוג בני אותו
המין את הזכות הזו לרשת האחד את השני, נאמר שהמחוקק התכוון להפלות.
ומדוע תהא בכך הפלייה? משום שכל אותם תנאים שקבע המחוקק בסעיף 55 לחוק הירושה לגבי
איש ואישה בני זוג בני מין שונה, המקימים את הזכות לירושה כפי בן הזוג היורש עפ"י
הדין, מתקיימים בעניינם של המבקש ובן זוגו:
- הם מקיימים חיי משפחה;
- הם אינם נשואים זה לזה;
- ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר;
אין חולק כי זה היה מצבם של המבקש ובן זוגו בענייננו.
יתירה מזו, בית המשפט העליון כבר "הכיר" בכך כי חיי שיתוף כאלה זהים לחיי שיתוף של
בני זוג בני מין שונה, באותה פרשת דנילוביץ שאוזכרה על ידי חברי )בג"צ 721/94 אל על
נתיבי אויר לישראל נ' יונתן דנילוביץ פד"י מה )749 )5(:
"מבחינה של העניין הנדון, עניין לנו בהבחנה שהיא שרירותית ובלתי הוגנת, וכי הפרידה
מבן זוג מאותו מין קלה יותר מפרידה מבן זוג מהמין השונה?
האם חיי שיתוף בין בני אותו מין שונים הם, מבחינת יחסי השיתוף והאחווה וניהול התא
החברתי, מחיי שיתוף אלה בין בני זוג ממין שונה"?
כב' הנשיא ברק הציג שאלה רטורית כמובן שמשמעותה ברורה מאליה - אין שוני בין בני זוג
בני אותו המין ובין זוגות בני המין השונה ככל שהדבר נוגע לחיי השיתוף.
ואם אנו נקבע כי בן זוג מאותו המין אינו זכאי לרשת את בן זוגו, נמצא עצמנו קובעים
שקיים כזה שוני, ורק בשל שוני זה אין בן הזוג בן אותו המין זכאי לרשת את בן זוגו.
המילה "הכיר" נרשמה על ידי במרכאות משום שחיי השיתוף בין זוגות בני אותו המין,
מתקיימים בין אם נתעלם מהם ובין אם נכיר בהם, ויחס החברה לזוגות כאלה, אין לו השפעה
על עצם קיומם. מבחינה זו אין הם זקוקים להכרת החברה בחייהם. הם זקוקים להכרה מבחינה
משפטית ככל שחיי שיתוף אלה מקנים להם זכויות משפטיות, או כדי למנוע כל פגיעה בהם או
אפלייה בגין היותם בני זוג בני אותו המין.
כב' הנשיא ברק בפרשת לינדורן נ' קרנית ע"א 2000/97 פד"י נ"ה )12 )1 אמר את הדברים
הבאים:
"הנה-כי-כן, הזכות לשוויון מהווה היבט מרכזי של התכלית )האובייקטיבית( של כל דבר
חקיקה. היא מהווה אמת-מידה לפרשנותו )בג"ץ 721/94 אל-על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ'
דנילוביץ ]31[, בעמ' 759(. עמדתי על כך באחת הפרשות, בצייני:
"עקרון היסוד, המשמש מטרה חקיקתית לכל פעולות הגוף המחוקק, הוא העיקרון של שוויון
הכול בפני החוק...על-כן יש להניח ולפרש דברי חקיקה, כבאים להגשים מטרה זו ולא לסתור
אותה...."
וכן: "חובתנו לפרש את הוראות הפקודה על בסיס עקרון השוויון מובילה אותנו למסקנה, כי
מבין שני פירושים אפשריים עלינו לבחור באותו פירוש המקדם את השוויון והשולל את
ההפליה. ודוק:
איננו אומרים כלל, כי לעניין כל דבר חקיקה, טיפול שונה באישה )או אלמנה( נשואה
ובאישה )או אלמנה( ידועה בציבור, יוצר הפליה בין השתיים. הכול תלוי ברלוונטיות של
ההבחנה; הכול תלוי בתכלית הספציפית המונחת ביסוד ההסדר. אם על-פי תכלית זו, השוני
בין אישה )או אלמנה( נשואה לבין אישה )או אלמנה( ידועה בציבור הוא רלוונטי, אין
לראות בו הפליה. אם, לעומת זאת, על-פי תכלית החקיקה הספציפית השוני אינו רלוונטי,
תהא בכך הפליה )השוו: בג"ץ 89/83 לוי נ' יושב-ראש ועדת הכספים של הכנסת]34[; ד"נ
13/84 לוי נ' יושב-ראש ועדת הכספים של הכנסת )35( - אכן על הפרשן לעשות כל מאמץ
אפשרי במסגרת נאמנותו לתכלית של דבר חקיקה - ליתן ללשון החוק אותה משמעות שתמנע
הפליה ותקיים שוויון".
אם ניישם דברים אלו על המקרה שבפנינו, המסקנה הבלתי נמנעת הינה כי הפרוש לפיו גם בן
זוג בן אותו המין יכול לרשת את בן זוגו ככל בן זוג בן המין האחר היורש עפ"י דין את
בן זוגו, הינו פירוש המקדם את השוויון והשולל את ההפלייה.
אם "הכל תלוי בתכלית הספציפית המונחת ביסוד ההסדר" כדברי הנשיא ברק לעיל, אזי השוני
בין בן זוג שהינו גבר ובין בן זוג שהינו אשה, לצורך תכליתו הספציפית של חוק הירושה,
אינו רלבנטי.
לעניין זה יש גם לבחון מהי תכליתו של חוק הירושה בכלל בקבעו את הוראות החוק
המסדירות ירושה עפ"י דין, עוד בטרם נדרשנו לשאלה מה היתה תכליתו של ס' 55 לחוק.
חברי סגן הנשיא השופט ממן עמד על כך אולם ברצוני להוסיף כי בית משפט העליון נדרש
לעניין גם בע"א 247/97 רחל סבג נ' מרסל סבג )פד"י נ"ג )49 )4(: שם היה מדובר באדם
שנפטר אשר בטרם מותו בפועל היה נשוי לשתי נשים, מהראשונה לא התגרש ולשנייה נישא
עפ"י היתר, והתעוררה השאלה האם שתיהן הן יורשותיו על פי דין.
כב' השופט אילן מציין שם כי סבור הוא שיש לראות את המשיבה שם, היא האישה הראשונה,
"כבעלת מעמד כפול, כך שמעמדה לפי הדין הדתי אינו כמעמדה לצורך דין הירושה האזרחי.
באופן פורמלי עודנה נשואה - לפי הדין הדתי אך לאור הרציונל מאחורי ההיתר, יש לראותה
לצורך דיני הירושה, כגרושה שאין לה זכויות בירושתו של המנוח".
וממשיך השופט אילן ומסביר שאין דין אישה נשואה לפי הדין הדתי כדין אשה נשואה לצורך
חוק הירושה, וזאת מאחר ויש לתת ללשון החוק את המשמעות שתצמח מתוך הקשר הדברים.
ומהו הקשר הדברים לפי השופט אילן:
"חוק הירושה יוצא מן ההנחה, שקיים לאדם רכוש פרטי הניתן לו לא רק לימי חייו, אלא גם
על מנת להורישו. החוק בא להסדיר את מידת שליטתו של אדם בנכסיו לגבי הזמן שלאחר
מותו, ואת השאלות מה הן זכויותיה של המדינה בעזבונו של הפרט ומה הן הזכויות של בני
המשפחה שהמדינה רשאית-וחייבת-להבטיח, ללא התחשבות ברצון המוריש ..."
"החוק מניח שזכות ירושה חוקית מגיעה לחוג הפנימי של משפחת המוריש, ומקפיד על חלוקה
של נכסי העזבון בתוך משפחת המוריש".
כב' השופט אילן ממשיך ומנתח את סעיף 146 לחוק הירושה הקובע שבמקרה שאדם היה נשוי
במותו ליותר מאישה אחת, מה שמגיע לבן זוג בירושה עפ"י דין יחולק בין אלמנותיו
בשווה, ומגיע למסקנה כי "הרציונל העומד בבסיס היתר הנישואין שקיבל המנוח ועימו
הרעיון שבהעדר צוואה הקובעת אחרת, צריכים נכסיו של מת לעבור לקרובים לו, לפי סדר
קירבתם וחשיבותם )ראה סעיפים 12 - 16 לחוק הירושה( מובילים למסקנה, שבמקרה כזה יש
לדבוק בפרשנות המהותית של המונחים שבחוק ולא במשמעותם הפורמלית, שמא תצא חוטאת
נשכרת". )ההדגשה שלי ג.ד.ל.(.
היינו השופט אילן מוכן להכיר בכך שלמרות שהאישה היתה נשואה למנוח באופן פורמלי עפ"י
הדין האישי, היא לא תחשב ככזו לצורך סעיף 146 לחוק הירושה. במקרה ספציפי זה הגיע
השופט אילן למסקנה העובדתית כי ביה"ד הרבני לא כפה את הגט על האישה בשל אי קיום
חיוביו של הבעל, ובשל סיבה זו היא תחשב כמי שהיתה נשואה לו.
ראשית אנו מוצאים בפסק הדין את נקודת המוצא של המחוקק בקבעו את הוראת הירושה עפ"י
דין - רצונו של המוריש לחלק את עזבונו לאחר מותו למעגל המשפחתי הקרוב ביותר, ל"חוג
הפנימי של המוריש", כדברי השופט אילן.
החוק דן ביחסים שבין אדם לקרוביו ומנסה להסדיר תוצאות הנובעות מעובדות פטירתו של
אדם. אין החוק עוסק במעמדו של אדם או ביחסיו עם המדינה. המדינה הינה צד שיורי בלבד
הנכנס לתמונה בהעדר יורשים.
המחוקק בקבעו את קבוצת היורשים עפ"י דין מנסה לקבוע ולהתחשב ברצונו של המוריש אשר
לא ערך צוואה, בין מחמת שלא רצה לעסוק בשאלת מותו, בין מחמת שמותו בא לו פתע בטרם
הספיק לערוך צוואה, או בשל כל סיבה אחרת.
ובהתאם לאותו רציונל, האם נוכל לומר כי המערער אינו נמנה על "החוג הפנימי" של
המוריש?
אם זו הנחת המחוקק, שהרכוש יוקנה לאדם הנמנה על ה"חוג הפנימי", מצווים אנו להחיל
הנחה זו גם בבואנו להכריע בעניין שבפנינו, ולפרש את הוראות סעיף 55 ככפופות לאותו
רציונל. עפ"יו עלינו לקבוע שגם בן זוג בן אותו מין, בהנחה שהוא אכן בן זוגו ]לפי
אותם תנאים הקבועים כאמור בסעיף 55[, מצוי במעגל אותם "קרובים" שהמחוקק התכוון
להקנות להם את חלקם בירושת המנוח.
לפי אותו פסק דין שאוזכר לעיל בעניין סבג, מוכן גם בית המשפט שם לקבוע כי יכול שיהא
לאדם מעמד אחד לצורך הדין האישי ומעמד אחר לצורך הדין האזרחי, ובמיוחד עולה שניתן
לפרש את חוק הירושה במשמעות המהותית ולא הפורמלית על מנת שהחוטא לא יצא נשכר.
אמנם בענייננו אם נפרש את הוראות החוק פירוש מילולי, אין חוטא שיצא נשכר, כדברי כב'
השופט אילן, אך על פי אותה כוונה ורוח הדברים, פרוש כזה יפגע שלא כדין במי שלא עוול
וחטא, שעה שפרוש מהותי ימנע פגיעה זו.
אוסיף ואציין עוד דבר: האם יתקבל על דעתנו שהמחוקק יגביל את חופש הציווי ויקבע בחוק
הירושה הוראה פוזיטיבית האוסרת על אדם להוריש את רכושו לבן זוג בן אותו המין איתו
קיים "חיי משפחה במשק - בית משותף", והם "אינם נשואים זה לזה..." ובשעת מותו אף אחד
מהם לא היה נשוי לאדם אחר"?
נעלה מכל ספק שלאור חוקי היסוד ועקרונות היסוד של חברתנו הוראה כזו לא היתה יכולה
להכלל בחוק. בהתאמה לכך ועל אותו בסיס בהחילנו את כללי הירושה עפ"י דין, )שכפי
שהובהר לעיל מטרתם הינה להעניק את ירושתו של אדם לקרוביו במקרים בהם המוריש לא ערך
צוואה, תוך ניסיון של המחוקק להגדיר מי הם קרוביו להם היה רוצה המוריש להעניק את
רכושו(, אין אנו יכולים להוציא את בן הזוג בן אותו המין מגדר אותם קרובים הזכאים
לרשת את המוריש עפ"י הדין.
ראויים לציון דבריו של כב' חשין באותו פסק דין פלונית שאוזכר לעיל, הטובים ויפים גם
לענייננו:
"בחברה כשלנו חברה שבה כבוד האדם וחירותו הם מרכיב דומיננטי במערך הגנטי של כל כללי
המשפט, נצפה כי מניין הכללים הנוקשים מלגו ומלבר יהיה מעט נער יספרם. חוק נועד
למקובל, לבינוני, לממוצע והצורך בגמישות נדרש מאליו ולו שלא לרמוס את המיעוט ואת
היוצא דופן.....
כלל הנבנה על הבינוני והממוצע, על פי עצם טיבו, עלול הוא לעוול למי שאינו בינוני או
ממוצע מכאן הגמישות הנדרשת להתאמת הכללים - אשר מעיקרם נוצרו לבינוני ולממוצע - למי
שאינו בינוני או ממוצע....
שלילת זכותו של בן אותו המין לרשת את בן זוגו כיורש עפ"י דין, כאשר חיי השיתוף אותם
הוא חי עם בן זוגו הוכרו כבר גם על ידי בית המשפט העליון כשווים לחיי שיתוף של בני
זוג בני מין שונה, תהווה רמיסת המיעוט ויוצא הדופן.
האם יכולים אנו למצוא הצדקה כלשהי לרמיסה ופגיעה כזו? לא מצאתי כל אינטרס נגדי
שיכול לעמוד כנגד פגיעה כזו ולגבור עליה, לא בחוק הירושה ואף לא בחוקים אחרים וודאי
לא בחוקי היסוד.
אם בני זוג בני אותו מין החולקים חייהם יחדיו, הוכרו על ידי בית המשפט העליון
כזכאים להנות מזכויות שהוקנו לבן זוג בן מין שונה כמו בעניין דנילוביץ הנ"ל, אם הם
יכולים לאשר בבית המשפט לענייני משפחה הסכם ממון שנעשה ביניהם )תמ"ש 08510/01
ביהמ"ש לענייני משפחה ב"ש(; אם ניתן להוציא נגד אחד מהם בבית המשפט לענייני משפחה
צו הגנה לפי החוק למניעת אלימות במשפחה )תמ"ש )חיפה( 32520/97(, אם הם יכולים לקבל
פס"ד הצהרתי בביה"ד לעבודה, שבן זוג בן אותו המין הינו ידוע בציבור של אדם שנפטר,
לצורך מתן פנסיית שארים )ע.ב. 3816/01 בביה"ד לעבודה בת"א(, ואם כפי שאמרנו לעיל
אין עליהם כל איסור שבדין לחיות חיי שיתוף ולצוות אחד לשני את רכושם בצוואה, אזי
קביעה שבן זוג בן אותו המין אינו יכול לרשת את בן זוגו, תביא לתוצאה בלתי רצויה
מבחינה חברתית תפגע בתקנת הציבור, תפגע בשוויון ותפלה על בסיס נטייה מינית.
חברי הנשיא בפועל השופט בן דוד, מציין כי "השאלה בה אנו עוסקים כאן נוגעת לדיני
המעמד האישי של בני הדת היהודית במדינה".
סבורתני כי בהכירנו בזכותו של בן הזוג בן אותו המין לרשת את בן זוגו ובקבענו כי
זכות כזו קיימת עפ"י חוק הירושה, אין אנו עוסקים בכל שאלה של מעמד אישי ואין אנו
מקנים כל סטטוס, אנו מכירים במצב עובדתי מסויים העומד בתנאים שנקבעו בחוק ועל כן
החוק חל עליו.
כך בעניין ניקול לינדורן נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי - תק - על 84 ,)4( 99 - בו
הוכרה זכותה של ידועה בציבור כתלוייה עפ"י פקודת הנזיקין קבע כב' הנשיא ברק:
"ראשית פסק דיננו קובע הלכה חדשה בדין התלויים שבנזיקין. הוא קובע כי ידועה בציבור
יכולה להיחשב כ"בן זוגו" - או יותר נכון "בת זוגו" - של הידוע בציבור שלה. אין בפסק
דיננו כל קביעה מעבר לכך. אין בו כל קביעת הלכה בדיני המעמד האישי. עמדתנו הינה כי
הדיבור "בן זוג" בפקודה מצביע על מצב עובדתי של תלות ולא על סטטוס משפטי".
לסיום ראוי להזכיר את דבריו של הנשיא ברק בספרו פרשנות במשפט, פרשנות החקיקה
)תשנ"ג( בעמ' 603:
"החוק הוא חלק מהחיים. עם שינוי במציאות החיים משתנה הבנתו של החוק. לשונו של החוק
אמנם קפואה בזמן אך משמעותה משתנה עם תנאי החיים המשתנים. איננו מפרשים כיום חוק
שנחקק בתקופה העותומנית או בתקופת המנדט כפי שהוא פורש בעת חקיקתו, ואף חקיקה
ישראלית משנה את מובנה עם שינוי הזמנים...".
וכן בהמשך:
"כל חוק הוא "חוק חי", וחזקה על כל חוק שיש להפעילו באופן שישתלב ויקדם את המציאות
המודרנית......... המטרות החברתיות שאותן יש להגשים הן המטרות החברתיות של ההווה
והעתיד, לא של העבר, וזכויות אדם יוגשמו כפי היקפן ועל פי הבנתנו אותן היום ולא
בעבר. אכן, החוק חכם מהמחוקק. תבונה יתירה זו באה לו, בין השאר, משום שאנו נותנים
לחוק מובן דינמי, הנותן פתרון לבעיות ההווה, גם אם אלה לא נצפו על ידי יוצרי
החוק".
הכרה בזכותו של המערער לרשת את בן זוגו נותנת אכן פתרון לבעיות ההווה. זוהי תוצאה
צודקת המקדמת את המציאות המודרנית, משקפת את הכרתה של החברה בה אנו חיים בזכויות
הפרט בזכות השוויון ואיסור ההפלייה, תואמת את העקרונות שנקבעו בחוק יסוד; כבוד האדם
וחירותו, ומגשימה את כוונתו המשוערת של המנוח.
לדעתי לאור כל הנ"ל, יש לקבל את הערעור כפי דעתו של חברי סגן הנשיא השופט ממן.
גבריאלה ]דה-ליאו[ לוי, שופטת
הוחלט ברוב דעות סגן הנשיא ממן והשופטת לוי כנגד חוות דעתו החולקת של הנשיא ]בפועל[
בן דוד לקבל את הערעור ולבטל את פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה. הענין יוחזר
לבית משפט לעניני משפחה בנצרת בכדי להכריע ביתר השאלות שבמחלוקת לרבות השאלות
העובדתיות שטרם נדונו. הוצאות הליך זה בשתי הדרגות בסכום של 10,000 ח"ש נכון להיום
יחולו על המשיב.
פסק דין זה ניתן היום כ"ז חשון תשס"ה )11 נובמבר 2004( בהעדר.
המזכירות תעביר העתקים מפסק דין זה לב"כ הצדדים. פסק הדין ניתן לפרסום החל מיום
נתינתו, אך לשם שמירה על פרטיותם של המנוח והמערער שמותיהם לא ייחשפו.
גבריאלה ]דה-ליאו[ לוי
שופטת--נסים ממן
סגן נשיא--מנחם בן-דוד
נשיא ]בפועל[ - אב"ד
003245/03עא 054 ורד, אווה, מירב