1.בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט אפרים צ'יזיק), שניתן בת"א 22795-06-12 ביום 21/12/15, במסגרתו קיבל בית משפט קמא את תביעת המשיבים, בכל הנוגע לעוולת הנגישה, קבע, כי המערערים מעוולים יחד בעוולת הנגישה, וחייבם לשלם לכל אחד מן המשיבים פיצוי בגין נזק לא ממוני, בסך של 30,000 ₪.
תמצית התשתית העובדתית הרלבנטית
2.ראשיתה של התובענה הינה מחלוקת עסקית, שנתגלעה בין טיפ טיפה ישראל בע"מ (להלן: "המערערת") ומנהלה, מר ליאור פריבאי (להלן: "המערער"), לבין חברת בזק בינלאומי בע"מ (להלן: "בזק"), מקום עבודתם של מר ישי אפרים שמרלינג ומר אבי פררו (להלן: "המשיבים").
3.ביום 26/11/07 חתמה המערערת באמצעות מנהלה, המערער, על טופס הזמנת שירותי אירוח, במסגרתו הזמינה המערערת מבזק שירות לאירוח שרתי המערערת בחוות השרתים של בזק (להלן: "ההסכם"). בעקבות אי תשלום השירותים שסופקו למערערת במשך מספר חודשים, הודיעה בזק למערערת ביום 12/07/09, כי היא מבטלת את ההסכם.
4.נכון למועד בו הודיעה בזק למערערת על ביטול ההסכם למתן השירות, עבדו המשיבים כעובדים שכירים אצלה ושימשו בתפקידים בכירים בחברה-המשיב 1 שימש כמנהל פרויקטים במחלקת גביה אסטרטגית, ואילו המשיב 2 שימש כמנהל פרויקטים.
5.בתקופה הרלבנטית שימש המערער כמנהל וכבעל מניות יחיד של המערערת, וחתם בשמה על ההסכם.
6.בעקבות הודעת בזק על הפסקת מתן השירותים למערערת, הוגשה ביום 14/07/09 קובלנה פלילית פרטית, שמספרה ק"פ 10239-07-09, על ידי המערערת כנגד בזק, חברת בזק החברה הישראלית לתקשורת וכן כנגד מנהליה הבכירים, ובכללם המשיבים. במסגרת הקובלנה ביקשה המערערת להאשימם בעבירת איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "הקובלנה").
7.בנוסף להגשת הקובלנה, הוגשה על ידי המערערת ביום 15/07/09 בקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד כנגד בזק, במסגרת ת"א 11727-07-09 בבית משפט השלום בקריות (להלן: "הבקשה למתן צו המניעה"). במסגרת הבקשה למתן צו המניעה עתרה המערערת, שבית המשפט יורה בצו לבזק ויאסור עליה לנתק את שרתיה של המערערת מרשת החשמל והאינטרנט, וכן לאפשר לה קבלת שירות וגישה מלאה לשרתיה.
8.ביום 03/08/09 הגישו המשיבים, ביחד עם הנאשמים האחרים (ובהם מר שלמה רודב-יו"ר דירקטוריון בזק, ומר אריה סבן-מבעלי חברת האם), ליועץ המשפטי לממשלה בקשה דחופה לעיכוב הליכי הקובלנה, וזאת תוך שהם טוענים ומפרטים את המחלוקת העסקית שיש למערערים עם בזק.
9.בתאריך 18/08/09 ניתנה החלטת בית משפט השלום בקריות בבקשה למתן צו מניעה זמני, שהוגשה על ידי המערערת. בית המשפט פסק, כי בזק לא תנקוט באמצעים חד צדדיים, אשר יביאו לשינוי המצב הקיים, וזאת למשך 90 יום, ובתנאי שהמערערת תפרע מתוך החיוב הנטען סך של 55,000 ₪ על חשבון יתרת החוב, כאשר בפרק זמן של 21 יום תמציא המערערת לתיק בית המשפט ערבות בנקאית צמודת מדד, שאינה מוגבלת בזמן, בסכום נוסף של 45,000 ₪, וכן תפרע המערערת באופן סדיר ושוטף את התשלומים, אשר היא חייבת בהם, עד לסיום מערכת היחסים העסקית. המערערת חויבה בהוצאות ההליך.
10.ביום 24/08/09 שלחה בזק את החלטת בית משפט השלום בקריות ליועץ המשפטי לממשלה, וזאת במטרה לעדכנו בהתפתחות המחלוקת העסקית, אשר בגינה המערערת הגישה קובלנה פלילית, וכן לשם מתן החלטה מצדו בבקשה, אשר הוגשה לעיכוב הליכים בקובלנה.
11.במקביל, פנתה המערערת ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה לדחות את הבקשה לעיכוב ההליכים בקובלנה, כל זאת ללא התייחסות למחלוקת העסקית.
12.ביום 15/09/09 הודיע היועץ המשפטי לממשלה, כי החליט לעכב ההליכים כנגד כל הנאשמים בקובלנה, וביום 12/10/09 נימק היועץ המשפטי לממשלה את החלטתו לעיכוב ההליכים בקובלנה וציין, בין היתר, כדלקמן (סעיף 3 למכתבו):
"בחינת העובדות מעלה כי לב הקובלנה הוא מחלוקת אזרחית בין הצדדים...בנסיבות אלה נראה כי נקיטה גם בהליך פלילי בנוסף על הליך אזרחי הינה בגדר שימוש לרעה בהליכי בית משפט, ובנושא שאינו מתאים בטבעו להליך פלילי...".
13.ביום 21/10/09 הורה בית משפט השלום בחיפה, אליו הוגשה הקובלנה, בעקבות קבלת תגובת היועץ המשפטי לממשלה, על הפסקת ההליכים בתיק הקובלנה הפלילית, וזאת לאור האמור בסעיף 231(א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982.
14.ביום 11/11/09 הגישה המערערת, באמצעות המערער, עתירה לבג"ץ כנגד היועץ המשפטי לממשלה, בדבר החלטתו על עיכוב ההליכים בקובלנה הפלילית (בג"צ 9060/09).
15.ביום 20/02/12 התקיים דיון בבית המשפט העליון בעתירה שהגישה המערערת נגד היועץ המשפטי לממשלה, בדבר החלטתו לעכב ההליכים בקובלנה. לאחר שמיעת הטיעונים ובעקבות הערותיו של בית המשפט העליון, וביניהן הערתו של כבוד השופט י. עמית-"...אם יש דוגמא לשימוש לרעה בהליכים משפטיים זו הקובלנה הזו. אדוני נמצא כאן בעתירה אחרי שקבע בית המשפט האזרחי, אדוני ממשיך לאחר שנפסק שהם צודקים בעניין האזרחי. עוד להמשיך בעתירה הזאת" (עמוד 2 לפרוטוקול, שורה 22-25), חזרה בה המערערת מן העתירה, והיא נמחקה. לנוכח העובדה, שהמערערת חזרה בה מן העתירה, חויבה המערערת בתשלום שכר טרחה לבזק בסך של 7,500 ₪.
פסק דינו של בית משפט קמא
16.בפתח פסק דינו ניתח בית משפט קמא את יסודותיה של עוולת לשון הרע, בהתייחס לפרסום הקובלנה הפלילית, ודחה את תביעת המשיבים, ככל שהיא מתייחסת לעילת פרסום לשון הרע בגין פרסום הקובלנה הפלילית.
17.לגבי עוולת הנגישה והרשלנות, ציין בית משפט קמא, כי לטענת המשיבים, שמם שורבב לקובלנה פלילית בזדון, כדי לחבל בשמם הטוב, וכל זאת על בסיס מחלוקת עסקית בין המערערים לבין בזק, שם עבדו המשיבים כשכירים ושימשו בתפקידים בכירים. מנגד, נטען על ידי המערערים, כי המערערת הגישה את הקובלנה הפלילית הפרטית כנגד המשיבים ואחרים, תוך רצון להאשימם בעבירת איומים, לאחר שהמערער נועץ עם עורך הדין של המערערת, ומשהשתכנע כי זה הדבר הנכון לעשות בעניינה של המערערת, אישר את הגשת הקובלנה הפלילית.
18.בית משפט קמא ציין, כי עיון בקובלנה הפלילית מלמד, כי נשוא הקובלנה הוא סכסוך עסקי בין המערערת לבין בזק, סכסוך הנסוב על מחלוקת בעניין תשלומים, אותם חייבת המערערת לבזק. יתר סעיפי הקובלנה מתארים את הפרות ההסכם, אשר בוצעו לכאורה על ידי בזק.
19.בית משפט קמא ציין, כי לעמדתו, היה על המערערים לשקול ולחדול מפעולותיהם במישור הקובלנה הפלילית, כבר עם מתן החלטתו של בית משפט השלום בקריות בבקשה למתן צו מניעה זמני שהגישה המערערת.
20.בית משפט קמא הדגיש, כי בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה צוין, כי אכן מדובר בסכסוך עסקי, ומטעם זה החליט היועץ המשפטי לממשלה בהחלטה מנומקת לעכב את הקובלנה הפרטית שהגישה המערערת. ציין בית משפט קמא, כי על אף עמדתו הברורה והמנומקת של היועץ המשפטי לממשלה ועל אף החלטתו של בית משפט השלום בקריות, לא חדלו המערערים ממעשיהם, לנסות ולהחיות בכל דרך את הליך הקובלנה הפלילית, ואף הגישו עתירה לבית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, כנגד החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה לעכב את ההליכים בקובלנה הפלילית.
21.בית משפט קמא ציין, כי רק בדיון שהתקיים בבג"צ 9060/09 ביום 20/02/12, כ-4 שנים מהגשת הקובלנה הפלילית, השתכנעו המערערים, וזאת לאור אמירות השופטים בדיון, והמערערת אכן חזרה בה מן העתירה, והיא נמחקה.
22.בית משפט קמא הדגיש, כי מחיקת העתירה הותירה את החלטת היועץ המשפטי לממשלה על עיכוב התובענה על כנה, ומחיקת העתירה הביאה לקיצה את הקובלנה הפלילית שהוגשה על ידי המערערים. בהקשר זה ציין בית משפט קמא, כי הוא אינו מקבל את טענת המערערים, הטוענים כי ההליך הפלילי הסתיים לאחר החלטת היועץ המשפטי לממשלה על עיכוב ההליכים בקובלנה, שכן המערערים לא ידעו מנוח עד לשמיעת עמדת שופטי בית המשפט העליון, בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק.
23.בית משפט קמא ציין, כי לעמדתו, אין דוגמא טובה יותר ממקרה זה להליך נפל ולשימוש לרעה בהליכים משפטיים ובהליך פלילי, אשר מלכתחילה בא לעולם כדי לשמש משקל נגד לדרישות בזק לתשלום חובותיה של המערערת בהליך אזרחי. זאת ועוד, בית משפט קמא ציין, כי לא ניתן לראות את הקובלנה הפלילית באור שונה, מלבד העובדה, שכל מטרתה הייתה להטריד ולהכביד ללא כל צידוק על המשיבים, לחבל בשמם הטוב ולפגוע בהם אישית ובזדון.
24.בית משפט קמא דחה את טענת המערערים, כי המערערת פעלה לפי עצת יועצה המשפטי, לאחר שהמערערת נמנעה מהגשת הודעה לצד שלישי כלפי בא כוחה, בטענה, כי הייעוץ אשר ניתן בקשר עם הגשת הקובלנה היה ייעוץ רשלני, ובכך שמטה את הקרקע תחת הטענה. בית משפט קמא הוסיף והטעים, כי לא ברור מהו הייעוץ המשפטי, אשר הנחה את המערערת לנקוט בהליך של קובלנה פלילית כלפי יו"ר דירקטוריון ובעלי בזק באופן אישי, בהליך המכיל אישום הכולל עבירה, אשר לגביה יש להוכיח כוונה במישור הפלילי, וסביר להניח, כי גם בא כוחה של המערערת היה מתקשה מאוד לספק הסבר מניח את הדעת בהקשר זה. לכל הפחות, כלילת נאשמים אלו מצביעה עד כמה מדובר היה בהליך נפל ותלוש מן המציאות בצורה קיצונית, והיא אף מעט מקוממת.
25.בית משפט קמא הפנה אף להודעת דואר אלקטרוני, ששלח המערער ביום 15/07/09, בה נכתב כדלקמן:
"שלום רב, אבקש ליידע אתכם במצ"ב. הוגשה כנגדכם קובלנה פרטית אשר הוגשה ואושרה ב-14 לחודש. לעיונכם אודה. צר לי שהגענו לרמה שכזו-אך לא השארתם שום ברירה. עיכול נעים...".
בית משפט קמא סבר, כי הודעת דואר אלקטרוני זו מלמדת על חוסר תום ליבו של המערער בהתנהלותו כמנהלה של המערערת, חוסר תום ליבו בא לידי ביטוי ביתר שאת בניסיונותיו הבלתי פוסקים להרחיק עצמו מן ההחלטה להגיש קובלנה הפלילית כנגד המשיבים, וזאת תוך טענה, שהמערערת היא זו שהגישה הקובלנה, בעוד שהוא בעצמו שימש כמנהל יחיד במערערת והוא זה שקיבל את ההחלטה לנקוט בדרך זו.
26.בית משפט קמא למד על חוסר תום ליבו של המערער גם מן העובדה, שבעוד שסבר, כי נקיטת הליך של קובלנה פרטית כנגד בעלי המניות ובעלי תפקידים בבזק הינה לגיטימית, סבר מנגד, שאין מקום להרים את המסך לגביו, שעה שהמערער בחר לכלול בקובלנה הפלילית גורמים, אשר בוודאי לא ניתן לייחס להם כוונה פלילית בהתנהלותם, בעוד שמהתנהלותו ומהקנטותיו משתקף זדון.
27.בית משפט קמא סקר את עדותו של המערער וסיכם את התרשמותו, בציינו כדלקמן:
"...מעדותו של הנתבע, מתקבל הרושם כי הוא מצא שיטה להתנגח ולהתנצח עם התובעים באופן אישי וזאת בידיעה מוחלטת כי הינם עובדים שכירים אשר ממלאים חובתם כלפי בב"ל, כל זאת תוך שהוא מרחיק עצמו בכסות החברה שבבעלותו, הנתבעת 2, בנוסף לכל זאת, תשובותיו של הנתבע 1 בעדותו, כפי שהעיד בפני, היו מתחמקות ומיתממות באופן שאינן תרמו לאמינותו, וזאת בלשון המעטה".
28.בהמשך פסק הדין נפנה בית משפט קמא לדון בהוראת סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"), אשר מאפשר לעיתים לייחס חיוב של תאגיד לבעליו או למנהליו, בהתקיים נסיבות חריגות ומיוחדות, המצדיקות ייחוס שכזה, שמהותו הרמת מסך ההתאגדות הקיים בין החברה למנהליה ולבעליה.
29.בית משפט קמא ציין, כי הוראת הדין הרלבנטית לענייננו הינה הוראת סעיף 60 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), הממוקם סביב אלמנט הזדון שבנקיטת הליך נפל, אותו זדון העולה מהתנהלותו של המערער, המשתקף הן בהחלטה לכלול נאשמים פוטנציאליים, אשר אין ספק כי אינם יכולים להיות בעלי כוונה פלילית הנדרשת להרשעתם, הן בהקנטה בכתב לאחר הגשת הקובלנה והן בהמשכו של הליך הנפל, עד כדי הגשת עתירה לבג"ץ. בנסיבות אלה, סבר בית משפט קמא, כי לא ניתן לייחס זדון זה, בהיותו אלמנט סובייקטיבי, לחברה לבדה, על אחת כמה וכמה כאשר המערער קושר עצמו לזדון במסגרת הקנטותיו.
30.בית משפט קמא הטעים, כי לא ניתן לראות את הגשת הקובלנה הפלילית באור שונה, מלבד היותה פתיחתו וניהולו של הליך נפל בזדון, שמטרתו הייתה לחבל בשמם הטוב של המשיבים, להטריד ולהכביד עליהם ללא כל צידוק, וכן להכביד וליצור משקל נגד בתביעתו העתידית של המערער כנגד בזק, בכל הקשור לחובות המערערת. לפיכך, מסקנתו של בית משפט קמא הינה, כי מן הראוי לחייב את המערער, כחב יחד ולחוד עם המערערת.
31.באשר לעוולת הרשלנות, מצא בית משפט קמא, כי יש לראות את המערערים כמעוולים יחד בעוולת הנגישה, שכן החלטותיו ופעולותיו של המערער, כמנהלה היחיד של המערערת, תוך התעקשות חסרת פשרות, אשר נגועה במניע זר, המונע מרצון לנקום במשיבים אישית ולשפר עמדות, תוך הפרה בוטה של חובת הזהירות אשר הוא חב כלפיה, הם אלו אשר הביאו לעולם את הקובלנה הפלילית, אשר נקבע, כי מהווה שימוש לרעה בהליכים משפטיים.
32.באשר לגובה נזקם של המשיבים, ציין בית משפט קמא, כי המשיבים לא הצביעו על נזקים ממוניים ישירים ולא הציגו ראייה להוצאה שנכפתה עליהם. יתר על כן, בעדותם ציינו, כי הייצוג המשפטי ניתן להם על ידי מעסיקתם, ושאלת אי הקידום או הפגיעה במשרתם לא הוכחה בפועל, אלא נותרה כטענה בעלמא.
33.בית משפט קמא ציין, כי נותר למשיבים נזק שאינו ממוני, הנובע ומבטא אי נוחות, טרדה ועוגמת נפש, אשר נגרמה להם מעצם ניהול ההליכים. לאחר שבית משפט קמא סקר את הפסיקה, הנוגעת לפיצוי בשל נזק בלתי ממוני, קבע בית משפט קמא, כי בנסיבות המקרה, מן הראוי להעריך את הנזקים שאינם ממוניים דווקא על הצד הגבוה, לאור היות הפגיעה כולה, מתחילתה ועד סופה, רצונית, מכוונת, כוללת שמחה לאיד והקנטות ומכילה אלמנט של זדון. לפיכך, ולאחר שקילת האמור, מצא בית משפט קמא לחייב את המערערים, ביחד ולחוד, לשלם לכל אחד מן המשיבים פיצויים בסך של 30,000 ₪, בצירוף הוצאות משפט.
תמצית טענות הצדדים
34.מעיון בהודעת הערעור שהגישו המערערים עולה, כי המערערים משיגים, למעשה, על כל אחת מקביעותיו של בית משפט קמא, הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי.
המערערים טוענים, כי על רקע העובדה, שהיועץ המשפטי לממשלה הורה על עיכוב הליכי הקובלנה תוך 20 יום ממועד הגשתה, וכפי שעלה מן הראיות שהובאו בפני בית משפט קמא, המשיבים כלל לא ניזוקו, הם לא זומנו לישיבת הקראה, לא שכרו עורכי דין, לא שילמו על ההליך המשפטי ואף לא התייצבו לדיונים. לעמדת המערערים, כוונה העתירה לבג"ץ לתקיפת שיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, וזו לא נגעה למשיבים.
המערערים הוסיפו וציינו, כי כאשר נפסקו לחובת המערערת הוצאות לאחר מחיקת העתירה, בהמלצת בית המשפט העליון, אין מקום להשית על המשיבים הוצאות נוספות.
לעמדת המערערים, לא עמדו המשיבים בתנאים המצטברים, הקבועים בהוראת סעיף 60 לפקודת הנזיקין, בכל הנוגע לעוולת הנגישה. כך לטענתם, לא הוכח, כי הקובלנה הוגשה בזדון, ובנוסף, הליך הקובלנה לא הסתיים ואין המדובר בהליך נפל, שכן נמנע מהמערערים להוכיח בראיות את צדקת טענותיהם, בפרט בכל הנוגע להפרת ההסכם, כתוצאה מעיכוב הליך הקובלנה הפרטית.
המערערים מוסיפים וטוענים, כי הפנייה ליועץ המשפטי לממשלה בוצעה על ידי בזק, מבלי שהמערערים היו צד להליך, ולא נקבעו בקובלנה הכרעות שיפוטיות ולא ממצאים עובדתיים.
המערערים מוסיפים וטוענים, כי יש לבטל את החיוב הכספי האישי שהושת על המערער ויש להפחית את החיוב שהושת על המערערת. באשר לחיוב המערער נטען, כי בית משפט קמא שגה, כאשר החליט להחיל את הוראת סעיף 6 לחוק החברות בנסיבות המקרה והורה על הרמת המסך, בייחוד משלא נתבקש במסגרת כתב התביעה להורות על הרמת המסך, ותביעת המשיבים בגין לשון הרע נדחתה.
לעמדת המערערים, אין ללמוד זדון או חוסר תום לב מהתנהלות המערער, ובכל מקרה, המערער שימש בתפקיד של דירקטור במערערת עד לשנת 2009, תפקיד שאינו מחייב אותו אישית בפיצוי כספי בגין פעולות משפטיות, שביצעה המערערת נגד המשיבים.
35.המשיבים טוענים מנגד, כי דין הערעור להידחות. לטעמם, פסק דינו של בית משפט קמא מעוגן בראיות שהובאו בפניו ובהוראות הדין, ואין מקום להתערב בו. המשיבים מוסיפים וטוענים, כי אין יסוד לטענה, כי סוגיית הרמת המסך מהווה הרחבת חזית וכי לא נטענה בכתב התביעה.
המשיבים טוענים, כי בית משפט קמא קבע במפורש בפסק דינו, כי בניגוד לעדות המערער, שלקתה בחוסר תום לב, מצא בית משפט קמא את עדותם של המשיבים אמינה, וכי אלה הבהירו את נסיבות התביעה באופן הברור ביותר. גרסתם של המשיבים הוכחה במלואה, ובהתאם, הטיל בית משפט קמא אחריות על המערערים, כמעוולים ביחד בעוולת הנגישה, בגין נזקי המשיבים.
לטענת המשיבים, אין ממש בטענת המערערים, כי עוולת הנגישה אינה חלה בנסיבות העניין. בפני בית משפט קמא הוכח בבירור, כי הקובלנה הפלילית הייתה הליך נפל, וכן הוכח יסוד הזדון מצד המערערים. בנסיבות אלה, טוענים המשיבים, כי יש להורות על דחיית הערעור וכי אין מקום להתערב בגובה הפיצוי שנפסק למערערים.
דיון
36.כלל ידוע הוא, כי ערכאת הערעור לא תתערב בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות, שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, לה הייתה האפשרות להתרשם באופן ישיר מן העדויות שהובאו בפניה, אלא במקרים יוצאים מן הכלל. ענייננו אינו נופל בגדר אותם מקרים חריגים, בהם ערכאת הערעור תמצא לנכון לסטות מהקביעות העובדתיות ומקביעות המהימנות שנקבעו על ידי הערכאה קמא. ראה: ע"א 2232/12 הפטריארכיה הלטינית בירושלים נ' סמיר פארוואג'י (11/05/2014); ע"א 2599/13 עו"ד משה הרמן נ' רון עלדור (03/09/2015).
37.מקריאת הקובלנה הפלילית, שהוגשה על ידי המערערת כנגד המשיבים ואחרים, עולה בבירור, כי ביסוד הדברים נעוצה הקובלנה במחלוקת עסקית, לאחר שהמערערת סירבה במשך תקופה ארוכה לשלם בעד השירותים שסופקו לה על ידי בזק, תוך הפרת התחייבויותיה על פי ההסכם שנקשר בין הצדדים.
38.הקובלנה הפלילית הוגשה יומיים לאחר שבזק הודיעה למערערת על ביטול ההסכם. הקובלנה, הגם שהיא מבקשת את הרשעתם של המשיבים ואחרים בעבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, מגוללת אך את גרסת המערערים לסכסוך האזרחי, בלא שהיא מייחסת למשיבים ו/או למי מהאחרים, ששמם שורבב אף הוא לקובלנה, מעשה כלשהו או טענה, כי המשיבים בעצמם הפעילו איומים, לא כל שכן איומים העולים כדי עבירה פלילית.
39.בנסיבות אלה, סבורים אנו, כי צדק בית משפט קמא, עת קבע, כי הקובלנה הפלילית שהוגשה על ידי המערערת אינה אלא הליך נפל. כך גם סבורים אנו, כי היה יסוד לקביעתו של בית משפט קמא, כי הקובלנה הוגשה מתוך כוונת זדון. כוונת הזדון נלמדת מתוכנה של הקובלנה, אשר כאמור, אינה מעלה, ולו ברמז, את התשתית העובדתית החיונית, לצורך הרשעה בעבירה של איומים. השימוש במכשיר רב העוצמה של הקובלנה הפלילית, כמו גם תוכן הודעת הדואר האלקטרוני ששלח המערער לבזק בסמוך להגשת הקובלנה, מעידים, כי המערערים עשו שימוש לרעה בזכות להגשת קובלנה פרטית, תוך שביקשו בדרך זו לנקום ולהלך אימים על המשיבים, שהיו בזמנים הרלבנטיים עובדים שכירים של בזק, ובאופן שנועד לחבל בשמם הטוב של המשיבים ולפגוע בהם אישית ובזדון.
40.אם לא די באמור, הרי שבמסגרת עדותו של המערער עלה, כי הקובלנה הפלילית הוגשה כנגד המשיבים וכנגד אחרים, על מנת לשמש משקל נגד לדרישותיה של בזק לתשלום חובותיה של המערערת בהליך אזרחי, ולשם ביסוס התשתית להגשת תביעה נוספת כנגד בזק ואחרים, בגין נזקים שלכאורה נגרמו למערערת. אין צורך להרחיב מילים, כי לא לכך נועד הכלי של קובלנה פלילית, ואין מנוס, אפוא, מן המסקנה, כי המערערים, בחוסר תום לב ובזדון, עשו שימוש לרעה בהליכי משפט.
41.המערערים בחרו, כאמור, שלא להשלים עם החלטת היועץ המשפטי לממשלה, אשר הורה ביום 15/09/09 על עיכוב ההליכים בקובלנה, מחמת העובדה, שהמדובר בסכסוך אזרחי טהור, הנדון בבית המשפט האזרחי, שאין בו כל גוון פלילי. בעקבות כך, הגישה המערערת כבר ביום 11/11/09, באמצעות המערער, עתירה לבג"ץ לביטול החלטת היועץ המשפטי לממשלה. פועל יוצא מן האמור, כי עננת הקובלנה הפלילית שהוגשה כנגד המשיבים נותרה תלויה ועומדת עד למועד הדיון בעתירה, שהתקיים רק ביום 20/02/12, שאז, ולנוכח דבריהם המפורשים של שופטי בית המשפט העליון, הסכימו המערערים לראשונה למשוך את העתירה ולהביא לסיום את מסכת ההליכים שניהלו כנגד המשיבים.
42.הוראת סעיף 60 לפקודת הנזיקין קובעת כדלקמן:
"נגישה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל – למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת – נגד אדם, בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים".
43.מהוראת סעיף 60 לפקודת הנזיקין עולה, אפוא, כי על התובע להוכיח את יסודות עוולת הנגישה, עליו מוטל הנטל להוכיח, כי מדובר בהליך נפל, ועליו להוכיח, כי ההליך נפתח בזדון ובלי סיבה סבירה ומסתברת. בנוסף, קיים התנאי, כי ההליך נסתיים לטובתו של התובע. ראה: ת"א (ירושלים) 1223/10 ניסים אליהו ברוך נ' ישראל יהודה (21/03/2011); ת"א (מרכז) 5726-08-07 אליעזר יעקב זילברבוים נ' מועצה מקומית גני תקווה (27/05/2009); ע"א 145/71 מרים ורמברנד נ' מנדל אגולסקי, פ"ד כה(2), 457.
44.ממכלול ההשתלשלות שפורטה לעיל אכן עולה, כי צדק בית משפט קמא בקובעו, כי המשיבים עמדו בנטל להוכיח את קיומם של שלושת יסודות עוולת הנגישה. באופן שבו הוגשה הקובלנה, אין ולא יכולה להיות מחלוקת, כי המדובר בהליך נפל, כאשר מראש ניתן היה לדעת, כי לא היה בסיס לפתוח בו, ואף אם הייתה אמת בטענות שנטענו בקובלנה הפלילית, לא פורט חלקם של המשיבים במעשים שפורטו בקובלנה, ובכל מקרה, לא היה באלה לבסס את יסודותיה של עוולת האיומים, בה ביקשו המערערים להרשיע את המשיבים ואחרים.
45.זאת ועוד, נקיטתו של ההליך, מניעיו של המערער בהגשת הקובלנה הפלילית וכן התנהלות המערער ועדותו מעידים כולם, כי כוונת זדון עמדה ביסוד הגשת הקובלנה הפלילית, אשר עיקר תכליתה היה להפעיל לחץ על בזק ועובדיה, במסגרת סכסוך כספי שהיה בין המערערת ובין בזק.
46.לבסוף, עצם העובדה, שלא ניתנה בקובלנה הפלילית הכרעה שיפוטית, אין בה לשנות בנסיבות המקרה, שכן אין ולא יכולה להיות מחלוקת, כי ההליך הסתיים לטובת המשיבים, לאור החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה על עיכוב ההליכים ולאור הדברים המפורשים שנאמרו על ידי שופטי בית המשפט העליון בדיון שהתקיים, אשר בעקבותיהם מחקה המערערת את עתירתה, כאשר הן היועץ המשפטי לממשלה והן בית המשפט העליון עצרו מבעוד מועד את בירור הקובלנה הפלילית, על רקע היותה הליך נפל, הנגוע בזדון ובחוסר תום לב.
47.בית משפט קמא הטיל על המערער אחריות אישית לנזקי המשיבים, בקובעו בסעיף 81 לפסק הדין כדלקמן:
"מכל האמור לעיל, מצאתי לנכון לקבוע כי יש לראות את הנתבעים כמעוולים יחד בעוולת הנגישה, שכן החלטותיו ופעולותיו של הנתבע 1, כמנהלה היחיד של הנתבעת 2, תוך התעקשות חסרת פשרות, אשר יש לראות בה כנגועה במניע זר המונע מרצון לנקום בתובעים אישית ולשפר עמדות, תוך הפרה בוטה של חובת הזהירות אשר הוא חב כלפיה, הם אלה אשר הביאו לעולם את הקובלנה הפלילית אשר נקבע כי מהווה שימוש לרעה בהליכים משפטיים".
48.המערער מיאן להשלים עם קביעתו זו של בית משפט קמא וטען, כי לא היה מקום להטיל עליו חבות אישית לנזקי המשיבים. לאחר ששבנו ושקלנו את טענות הצדדים, סבורים אנו, כי קביעות בית משפט קמא מעוגנות, הן בתשתית העובדתית, שנפרשה בפני בית משפט קמא ואשר נסקרה על ידו בהרחבה בפסק דינו, והן בהוראות הדין.
49.במסגרת ערעורו טען המערער, כי המשיבים לא טענו בכתב התביעה שהוגש על ידם להרמת מסך, ועל כן, חיובו האישי של המערער מהווה משום הרחבת חזית אסורה. אכן, צודק המערער, כי המשיבים לא טענו בכתב התביעה להרמת מסך. עם זאת, נטען על ידי המשיבים לכל אורך כתב התביעה לחיובו האישי של המערער, ובהקשר זה אף הונחה בכתב התביעה התשתית העובדתית הדרושה לשם כך. נוסיף ונציין, כי קיימת הבחנה בין הטלת אחריות מכוח דיני הרמת המסך לבין הטלת אחריות אישית. עמד על כך בית המשפט העליון בע"א 9916/02 בן מעש אהרון נ' שולדר חב' לבניה בע"מ (05/02/2004), שם נאמר על ידי בית המשפט העליון כדלקמן:
"אחריות אישית הינה תופעה נורמטיבית שונה בתכלית מהרמת מסך ההתאגדות של החברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו. הרמת מסך היא תרופה. מהותה של התרופה – התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה. יש להדגיש, כי האחריות האישית מקיימת את העיקרון היסודי בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. הרמת המסך מכרסמת באותו עיקרון על-ידי התעלמותה ממנו. יתרונה של האחריות האישית הינו בהצלחתה 'להרחיב את מעגל היריבויות ולתרום לפיתוחם של סטנדרטים לאחריות אישית של נושאי משרה ובעלי שליטה בחברה, מבלי לכרסם בכלליותו של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת' (ראו א' חביב-סגל "מגמות חדשות בהלכות הרמת המסך", עיוני משפט י"ז (תשנ"ב) 197, בעמ' 214; ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ואח', פ"ד מח (5) 661).
אבחנה זו חשובה היא, שכן האחריות האישית מוטלת על האורגן על-פי קנה המידה הרגילים להטלת אחריות במשפט האזרחי. האורגן יישא באותו נזק אשר הוא גרם אישית לפי דיני האחריות, הסיבתיות והפיצויים - לעומת זאת - הרמת המסך, חותרת תחת עצם האחריות המוגבלת, הנובעת מאישיותה המשפטית של החברה".
בענייננו, חייב בית משפט קמא את המערער בחבות אישית. ואולם, למעלה מן הצורך, דן בית משפט קמא גם בסוגיית הרמת המסך. אין בדברים אלה של בית משפט קמא לשמוט את הקרקע תחת חיובו האישי של המערער, מכוח מודל האחריות האישית.
50.בית משפט קמא ראה לחייב את המערער, בהטילו על המערער חבות אישית לפיצוי המשיבים בגין נזקיהם. על רקע התשתית העובדתית שפרס בית משפט קמא בפסק דינו, סבורים אנו, כי בית משפט קמא היה רשאי ואף מחויב לעשות כן. מן הראיות נתברר, כי המערער היה בעל המניות היחיד ובעל השליטה במערערת, הוא זה שציווה, הרשה ואישר למערערת לנקוט בהליך הקובלנה הפלילית והוא זה שאישר את הגשת העתירה לבג"ץ, ולמעשה, היה הרוח החיה, אשר התוותה את הגשת ההליכים וניהולם כנגד המשיבים, כאשר כוונת הזדון השתקפה ממעשיו של המערער.
51.הטלת אחריות אישית על נושא משרה בכיר, כגון המערער, נדונה והוכרעה בבית המשפט העליון עוד בע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5), 661, שם עמד הנשיא שמגר על ההצדקה להטיל אחריות אישית על נושאי משרה בתאגידים בעוולות נזיקיות, וזאת מן הטעם, כי אדם, אשר ביצע מעשה עוולה, יישא בתוצאות מעשה העוולה, גם אם קיימת אישיות משפטית נוספת, הנושאת אף היא באחריות. ובלשונו של בית המשפט העליון:
"דגם אפשרי אחר לבחינת האחריות הנזיקית של אורגן או של נושא משרה בחברה הינו מודל האחריות האישית. על-פי מודל האחריות האישית, 'היותו של פלוני בין השאר אורגן של החברה אינו מקנה לו חסינות בנזיקין...' (ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ ואח' נ' אורן ואח' (להלן – עניין בריטיש קנדיאן [2]), בעמ' 256). ודוק: אף לשיטת דגם חסינות האורגן, עצם היות פלוני אורגן אינה מקנה לו חסינות. מודל חסינות האורגן גורס כי החסינות מוקנית לאורגן כל אימת שהאורגן פעל בשם החברה. אם האורגן פעל כאדם פרטי, הרי שהוא יחוב ככל פרט אחר. אולם אם פלוני פעל בכושרו כאורגן, החברה עשויה לשאת בתוצאות העוולה. האורגן חסין. מודל האחריות האישית דוחה תיזה זו: '...אין הוא יכול להסתתר מאחורי אישיותה המשפטית של החברה, מקום שנקבע, כי מעשה נזיקין זה או אחר בוצע על-ידיו' בריטיש קנדיאן [2], שם. מודל האחריות האישית הינו עקרון יסוד במשפטנו האזרחי:
'אורגן ותאגיד עשויים לחוב שניהם בגין מעשה נזיקין של האורגן. האורגן אחראי אישית למעשיו הוא והתאגיד אחראי אישית למעשה האורגן' (ע"א 324/82 עיריית בני-ברק ואח' נ' רוטברד [3], בעמ' 130)".
כן ראה: ע"א 269/82 רחל הילמן נ' דוד כרמי, פ"ד מא(4), 1; ע"א 3656/99 טרנסכלל נ' מ.א.ר מסחר וספנות בע"מ, פ"ד נו(2), 344; רע"א 10700/05 מ.ד נאור בנין והשקעות בע"מ נ' זיוה ניב (30/03/2006).
52.לאור כל האמור, צדק בית משפט קמא, משהטיל אחריות אישית על המערער, ואין מקום להתערב בקביעתו זו של בית משפט קמא.
53.הסוגיה האחרונה, אשר נותרה לדיון, נוגעת לגובה הפיצוי שנפסק למשיבים. אין חולק, כי למשיבים לא נגרם נזק ממוני טהור. זאת ועוד, אף לא הוכח שהוגבל קידומם המקצועי של המשיבים בעבודתם בבזק. כמו כן, לא הוכח, כי המשיבים או מי מהם נשאו בהוצאות, בגין ההתדיינויות, שהיו מנת חלקם. ואולם, מנגד, אין ולא יכולה להיות מחלוקת, כי למערערים נגרם נזק מהותי, שעניינו אובדן רווחתם מאז הגשת הקובלנה הפלילית ועד לסיומה בבית המשפט העליון, בעקבות הדיון שהתקיים בעתירת המערערת, כאשר המשיבים מצאו עצמם חשופים להליך פלילי, אך בשל היותם עובדים שכירים של בזק.
54.בית משפט קמא קבע בפסק דינו, כי יש מקום להעריך את הנזקים שאינם ממוניים דווקא על הצד הגבוה, לאור היות הפגיעה כולה מתחילתה ועד סופה רצונית, מכוונת, כוללת שמחה לאיד והקנטות ומכילה אלמנט של זדון. איננו סבורים, כי יש מקום להקל ראש עם התנהלות המערערים ומניעיהם השליליים. יחד עם זאת, משהמשיבים לא סבלו מהוקעה חברתית כתוצאה מהגשת הקובלנה הפלילית, לא שוכנענו, כי זהו המקרה, שיש לפסוק את הפיצוי שישולם למשיבים בהכרח על הצד הגבוה. לכן, נראה לנו, כי יש מקום להעמיד את הפיצוי המגיע לכל אחד המשיבים על שיעור מתון יותר, שאותו אנו מעריכים בפיצוי בסך של 20,000 ₪ לכל אחד מן המשיבים.
סוף דבר
55.אנו מקבלים מקצת מערעורם של המערערים, באופן שהחיוב הכספי שהושת על המערערים, ביחד ולחוד, לכל אחד מן המשיבים יעמוד על סך של 20,000 ₪.
56.יתר הוראות פסק הדין יעמדו בעינם, לרבות החיוב בהוצאות משפט.
57.ככל שהמערערים או מי מהם נשאו בחיוב הכספי שהושת עליהם במלואו, יהא על המשיבים להשיב לגורם ששילם להם את הפיצוי את הסך של 10,000 ₪, נכון למועד פסק דינו של בית משפט קמא, וזאת תוך 30 יום.
58.לאור התוצאה, ומשהתקבל אך מקצת מערעורם של המערערים, יישא כל צד בהוצאותיו.
59.המזכירות תדאג להשיב את הפיקדון שהופקד על ידי המערערים למערערים, באמצעות בא כוחם.
60.המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, ח' סיוון תשע"ו, 14 יוני 2016, בהעדר הצדדים.
