חג'יר ואח' נ' שילה ואח'

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט אורי גולדקורן) מיום 9.7.2024 בתיק אזרחי 72554-06-20.

1. המחלוקת בבית המשפט קמא הייתה בין המערערים (הנתבעים 1-2 קמא, להלן: "המערערים"), לבין המשיבה 1 שהייתה התובעת קמא (להלן: "המשיבה 1"). הצדדים הם דיירים בבית משותף, בשד' הנשיא בחיפה, הידוע כחלקה 12 בגוש  11685 (להלן: "הבניין"). המשיבה 1 מתגוררת בקומת הקרקע ואילו דירתם של המערערים מצויה מעל דירת המשיבה. נוסף לכך, בבניין דיירים נוספים שהם המשיבים 4-7 להלן: "הדיירים הנוספים"). בסך הכל במבנה 4 דירות.

2. בין הצדדים התנהלו הליכים משפטיים קודמים בכל הנוגע לרצונם של חלק מהדיירים לקדם בבניין פרויקט של פינוי ובינוי או פרויקט במסגרת תמ"א 38, וכאשר גם השאלה מה יהא המתווה של הפרוייקט, אם בכלל יבוצע, שנויה במחלוקת. בהקשר זה, בין היתר, התנהל הליך בפני המפקחת על הבתים המשותפים, התנהלו הליכים מול גורמי התכנון, ואף הליכים משלימים בבית המשפט המחוזי במסגרת תביעה אזרחית ועתירה מינהלית. לא נפרט אודות ההליכים, והנתונים אינם שנויים במחלוקת בעיקרם.

3. תמצית המחלוקת בבית המשפט קמא הייתה סביב עבודות שביצעו המערערים הכרוכות בפתיחת פתח מדירתם אל הגג המהווה רכוש משותף (להלן: "הגג"), בניית גרם מדרגות שיוביל מדירתם אל הגג, ובניית מבנה המכסה את גרם המדרגות לגג (להלן: "מבנה היציאה").

4. בכתב התביעה שהמשיבה הגישה לבית משפט קמא היא עתרה למתן צו שיורה על הריסת מבנה היציאה, מחמת העובדה שמבנה היציאה נבנה תוך חריגה מההיתר שניתן על ידי רשויות התכנון לגביו. מנגד, המערערים טענו בבית המשפט קמא כי הבנייה בוצעה כדין ואין מקום למתן סעד של הריסה.

5. עוד יוער, כי התביעה קמא הוגשה גם כלפי הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה חיפה (להלן: "הוועדה"), והטענה כלפיה הייתה שהיא התרשלה בכך שלא נקטה בהליכי אכיפה לגבי מבנה היציאה, למרות שבוצעה בנייה בסטייה מהיתר. נתבע נוסף בבית המשפט קמא היה המהנדס אשר הגיש את הבקשה לקבלת היתר בניה מטעם המערערים (להלן: "המהנדס"), וכלפיו נטען כי הוא אחראי להטעיה בבקשה המתוקנת להיתר.

6. בית המשפט קמא בפסק דינו נשוא הערעור, ניתח את טענות הצדדים, את העדויות שנשמעו ואת המסמכים שהוגשו הקשורים להליכי התכנון סביב מבנה היציאה. מסקנתו הראשונה הייתה כי המערערים בנו את מבנה היציאה בסטייה מתנאי ההיתר. בהמשך, בית המשפט קמא שקל מהי חומרת ההפרה והסטייה, ומסקנתו הייתה כי החומרה מצדיקה הענקת סעד לפיו על המערערים להרוס את מבנה היציאה ולהתאים אותו לתנאי ההיתר.

7. במקביל, התביעה נגד הוועדה והמהנדס נדחתה. לא הוגשו ערעורים לגבי קביעה זו, ולכן הטענות כלפיהם לא דורשות התייחסות בשלב זה.

8. המערערים לא השלימו עם פסק הדין קמא והגישו את הערעור הנוכחי כלפי המשיבה 1, כאשר שאר הצדדים קמא צורפו כמשיבים פורמאליים.

9. המערערים טוענים כי שגה בית המשפט קמא בכך שקיבל את התביעה והורה על הריסת מבנה היציאה, ומועלות טענות הן באשר לקביעות העובדתיות שבפסק הדין והן באשר להשלכות המשפטיות של האמור.

10. המשיבה מנגד, מבקשת לדחות את הערעור וסומכת ידה על הקביעות קמא.

11. לאחר ששקלנו את טיעוני הצדדים המפורטים, הן בכתב והן במהלך הדיון, סבורים אנו כי דין הערעור להידחות.

12. לא מצאנו בפסק הדין טעות המצדיקה התערבות של ערכאת הערעור, וסבורים אנו כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין; כי הממצאים שנקבעו בפסק הדין תומכים במסקנה המשפטית שנקבעה בו; וכי אין לגלות בפסק הדין טעות שבחוק. אשר על כן, אנו מורים על דחיית הערעור מכוח סמכותנו לפי הוראת סעיף 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018. מעבר לאמור, נבקש להוסיף בקצרה כדלקמן:

13. ראשית, בית משפט קמא קבע כי מבנה היציאה נבנה בסטייה מההיתר שניתן על ידי גורמי התכנון. לא זו בלבד שקביעה זו מעוגנת בתשתית הראייתית שהונחה לפתחו של בית משפט קמא, אלא שהיא אף עולה מדבריו של המערער 1 עצמו, אשר העיד כי מבנה היציאה בנוי בגובה שחורג מהגובה המותר על פי ההיתר והוא אף העיד כי במבנה היציאה יש ספריה ומחשב לילד וכי קיימת פרגולה בה יושבים המערערים מדי פעם בשעות הערב (וראו את הציטוטים בפסקה 14 לפסק הדין קמא). תצורת מבנה היציאה והשימוש בו כמתואר מפי המערער 1 – אכן מחייבים את המסקנה בדבר אי התאמה להיתר.

14. מעבר לכך, קביעת בית משפט קמא באשר לכך שתנאי ההיתר הופרו, הינה קביעה עובדתית שמבוססת על המסמכים, כמו גם על העדויות שנשמעו - ובמיוחד העדות של המערער 1 עצמו - וכידוע, הלכה היא שביהמ"ש לא יתערב בכגון דא - וראו כדוגמא את ע"א 2431/24 אלי נ' הממונה על הליכי חדלות פירעון, פסקה 18 (18.8.2024).

15. לא שוכנענו במהלך הטיעון שיש מקום לסטות מהקביעות העובדתיות המובהקות קמא.

16. שנית, גם באשר לנדבך הנוסף של פסק הדין קמא, בנוגע להשלכות של ההפרה וחומרתה, לא מצאנו שיש מקום להתערב בעמדה קמא. השימוש שעושים המערערים במבנה היציאה משך זמן רב, שלא בהתאם להיתר, מצדיק את מתן הסעד שהתבקש, במיוחד שעה שהמערערים מבקשים כי מצב זה ימשך עוד תקופה ממושכת. בהקשר זה עוד יובהר כי בית משפט קמא אף התייחס לשאלה מדוע הועדה לא נקטה בהליכים, ונימק כי אין בכך כדי להשפיע על הצורך והאפשרות לתת את הסעד המבוקש.

17. אשר על כן, מצאנו לדחות את הערעור.

18. הואיל והמועד אשר קבע בית המשפט קמא לביצוע פסק הדין היה 90 יום מיום מתן פסק הדין ומועד זה חלף זה מכבר, אין מנוס אלא להאריך את המועד, וזאת למשך 30 יום מהיום.

19. בד בבד עם האמור, מצאנו לשנות את הוראת בית המשפט אשר בסעיף 28(2) לפסק הדין קמא. שם, נקבע כי אם המערערים לא יבצעו בעצמם את ההריסה ואת ההתאמה להיתר, המשיבה תוכל לבצע זאת במקומם, ובמקרה שכזה - המערערים ישפו אותה בסך של 30,000 ₪ בגין עלויות ההריסה וההתאמות. במהלך הדיון, הצענו לצדדים לבטל הוראה זו, והם הסכימו. לכן, הערעור נדחה כמתואר לעיל, בכפוף לכך שאנו מורים על ביטול סעיף 28(2) לפסק הדין קמא.

20. המערערים ישלמו למשיבה 1 את ההוצאות הכרוכות בערעור הנוכחי וזאת בסכום כולל של 15,000 ₪. נבקש מהמזכירות להעביר את הסכום שהופקד להבטחת הוצאות המשיבים בקופת ביהמ"ש למשיבה 1 באמצעות בא כוחה.

21. לא מצאנו לנכון לעשות צו להוצאות בהתייחס לוועדה ושאר המשיבים.

    ניתן היום, ט"ו כסלו תשפ"ה, 16 דצמבר 2024, בהעדר הצדדים.

     

    תמר נאות פרי, שופטת, סגנית הנשיא	מוחמד עלי, שופט	לובנה שלאעטה חלאילה, שופטת