פלוני נ' קצין התגמולים במשרד הביטחון

ערעור זה עניינו החלטת המשיב מיום 26.7.2022 בה נדחתה בקשתו של המערער להכרה מכוח סעיף 9 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 (להלן: "חוק הנכים") שעניינו "התנהגות רעה וחמורה".

המערער שירת כסוהר בין השנים 2005-2015 בשירות בתי הסוהר. בדצמבר 2014 נעצר ונחקר המערער בחשד להחדרת סמים לכלא וקשירת קשר עם עבריינים, אסירים ובני משפחותיהם. לאחר מועד זה הושעה מעבודתו בשירות בתי הסוהר. ביום 12.4.2015 פוטר המערער משירות בתי הסוהר בהחלטת נציב בתי הסוהר וזאת מפאת הפרה חמורה של חובותיו כסוהר ופגיעה בטוהר המידות. כנגד המערער נפתח אף תיק חקירה פלילי אך זה נסגר בהחלטת הפרקליטות לאחר שהגיעה למסקנה בדבר היעדר ראיות מספיקות להרשעה פלילית.

מאוחר יותר, בשנת 2017, הגיש המערער תביעה להכרה בנכות נפשית שנגרמה לו לטענתו בשירות מפאת התנאים סביב הליכי ההדחה. המשיב דחה תביעה זו, בקביעה שאף אם יש למערער פגימה נפשית הנובעת מהליכים אלה, יש לייחס את כולה להתנהגות רעה וחמורה מצדו ולדחות את תביעתו.

על החלטה זו נסב כאמור הערעור דנן. תחילה ביקש המשיב לחקור את המערער, אך בהמשך החליט לוותר על כך, והצדדים הגיעו להסכמה דיונית בדבר הגשת סיכומים בכתב, ואלה הוגשו לאחרונה בחודש מרץ 2024.

נקדים ונאמר כי אנו ברוב דעות החלטנו לקבל את עמדת המערער בהקשר זה.

סעיף 9 לחוק הנכים קובע:

נכה שהתנהגות רעה חמורה מצדו גרמה לנכותו, לא יחולו עליו הוראות חוק זה המקנות טובות הנאה כל שהן, אך אם קצין תגמולים קבע כי הנכה אינו מסוגל להשתכר למחייתו באופן קבוע ומלא בשל נכותו וכן קבע כי אין לו הכנסה לחודש מכל מקור שהוא העולה על השכר הקובע, רשאי הוא להעניק לו מטובות ההנאה הניתנות לנכים לפי חוק זה כפי שייראו בעיניו, ובלבד שלא יעלו על טובות הנאה שהנכה הזה זכאי להם, אלמלא הוראות סעיף זה.

ככלל, במקום בו מעלה המשיב טענה של התנהגות רעה וחמורה נטל הראיה מוטל עליו להוכיח כי התקיימו יסודות אלו (רינת גולד גזית זכויות נכי צה"ל 314 (2019)). שאלת פרשנותו של סעיף 9 לחוק הנכים נידונה פעמים רבות, וכבר נקבע כי לשלילת זכאות מכוח סעיף 9 נדרשת חומרה מיוחדת שכן ההתנהגות עליה מדבר הסעיף להיות גם רעה וגם חמורה (רע"א 7473/96 חוסיין נ' קצין התגמולים, פ"ד נא(4) 647 (1997)).

בית המשפט העליון קבע מקדמת דנא כי לא ניתן לגדור את גבולות סעיף 9 אלא כל מקרה ייבחן על-פי נסיבותיו ואפילו היותו של מעשה בגדר עבירה פלילית, אין בו ללמד בהכרח, שהסייג שבסעיף 9 חל עליו (ע"א 308/86 כרפיש נ' קצין התגמולים, פ"ד מא(3) 464, 470 (1987)). התנהגות "רעה" בלבד, כגון נהיגה בלתי זהירה בכלי רכב, טיפול בלתי זהיר בנשק שלא גרם נזק לאחרים, או סטייה קלה מפקודות הקבע של צה"ל, אין בה כדי להפעיל את הוראות הסעיף (ע"א 490/78 קצין התגמולים נ' רונאל, פ"ד לג(1) 512, 514 (1979)).

בעניין כרפיש נקבע כלל אצבע לתחולת הסעיף:

סבורני, כי בבואנו לבחון אם נתמלאו יסודותיו של סעיף9 רישא לחוק, עלינו ליתן את הדעת, ראשית לכול, למבחן האובייקטיבי. רוצה לומר: בהאם לפי מבחני השכל הישר נכנס המעשה כשלעצמו, ובנסיבות שנעשה, למסגרת התנהגות רעה חמורה? אולם יש שבכך לא סגי. שאפילו עניינו בחיוב על-פי המבחן האובייקטיבי, עדיין אין אנו משוחררים מן הבדיקה הסובייקטיבית, הבאה להתחקות אחר מצבו הנפשי של החייל בעת מעשה, כל אימת שמועלית על-ידיו "טענת הגנה" הקשורה במצב נפשי.

בעניין חוסיין הובהר כי בחינת היסוד הסובייקטיבי נעשית גם במקרים שלא מדובר במערער בעל מום נפשי, אלא עלינו לבחון את מצבו הקונקרטי של המערער ואת הנסיבות שקדמו לאירוע ולאופן התרחשותו.

כפי שכבר נפסק "הודגש כי אין לומר כי אם לא עלה המעשה כדי עבירה פלילית אין הוא מהווה התנהגות רעה וחמורה באופן גורף. כן נקבע כי כוונת הסעיף לא היתה למעשים של התרשלות בעלמא, ואף לא למעשה של חריגה מסמכות בדרך השגרה" (רע"א 4399/08 קצין התגמולים נ' נפתלי רוקח, סו(2) 390, 407 (2013)). לעתים שילוב הנסיבות יוצר יחדיו את יסוד ההתנהגות הרעה והחמורה, כך לדוגמא בעניין רונאל, לא היה די בכך שהמערער נהג ללא רשיון אלא העובדה שעשה זאת תוך ניצול לרעה של מעמדו כקצין היא זו שהטתה את הכף לחובתו (וראו את סקירת הפסיקה ביחס לסעיף 9: יצחק בנאי "התנהגות רעה של חייל כשוללת זכות לתגמולי ‏נכות" רפואה ומשפט כה 30 (2001)).

כב' הנשיאה בדימוס חיות קבעה בעניין רוקח כי לבחינת סעיף 9 עלינו להשתמש בדיני העונשין כמקור השראה פרשני, והוסיפה כי "אני סבורה כי בענייננו יש מקום להרחיב את המבחן ולכלול בגדרו גם התנהגות שמבחינה אובייקטיבית היא חמורה ותוצאותיה קשות, אפילו לא היה המבצע אותה מודע לסכנות הטמונות בה ואפילו כל שניתן לייחס לו מבחינת היסוד הנפשי הוא רשלנות בלבד".

כב' הנשיאה בדימוס חיות מתווה מבחן עזר ברור לעניין הסיווג של התנהגות כחמורה וזאת באמצעות הדין הפלילי אף כאשר לא קיים בעניינו של מערער הכרעת דין פלילית:

מדרג הענישה הפלילי עשוי לסייע לנו גם כאשר לא מוגש כתב אישום פלילי בגין ההתנהגות הנדונה, או כאשר ההליך הפלילי טרם הסתיים במועד שבו נדרש קצין התגמולים לקבל את החלטתו לעניין סעיף 9 לחוק התגמולים. בהיעדר התייחסות שיפוטית למידת החומרה של ההתנהגות הרעה הקונקרטית, ניתן להיעזר לצורך כך באמת-המידה שקבע המחוקק על מנת ליתן ביטוי לחומרת ההתנהגויות הפליליות והיא – עונשי המקסימום שנקבעו בגינן.

...

בהכללה ניתן, אפוא, לקבוע חזקה הניתנת לסתירה לפיה התנהגות שהעונש המקסימאלי הקבוע לצידה בחוק הוא שנתיים מאסר ומעלה, היא "התנהגות רעה חמורה" ובגינה ביקש המחוקק, ככלל, להטיל עונש מאסר לתקופה שאינה זניחה. היתרון המרכזי של קריטריון עונש המקסימום הוא בכך שניתן להיעזר בו לשם סיווג התנהגות מסוימת כ"רעה חמורה", גם אם מסיבה כלשהי לא התקיים או טרם התקיים באותו שלב הליך פלילי בפועל.

...

מותר להניח כי באותם המקרים שבהם יהיה על קצין התגמולים לקבל את החלטתו בלא שהונחו בפניו תוצאותיו של הליך פלילי, יפעיל הוא את שיקול הדעת הרחב שניתן לו בהקשר זה בזהירות המתבקשת וייעזר בקריטריון עונש המקסימום הקבוע להתנהגות דומה בדין הפלילי, מתוך מודעות לעובדה זו וכקריטריון אחד בין יתר השיקולים שאותם עליו להביא בחשבון לצורך קבלת החלטתו

(עניין רוקח בעמ' 421-422)

הריבוד אותו מציעה הנשיאה בדימוס חיות מאפשר לקצין התגמולים לאזן בין התנהגויות שמהוות עבירה קלה על החוק הצבאי או הפלילי (כגון עבירות תעבורה) לבין עבירות קשות וחמורות. כל זאת בנוסף למאפיינים האובייקטיביים והסובייקטיביים של האירוע שעלינו לשקול.

הלכה למעשה

בכתב התשובה המשיב הבהיר כי התנהגות המערער שבבסיס ההחלטה היא: "קשירת קשר עם עבריינים, אסירים ובני משפחותיהם להחדרת סמים לכלא, תוך ניצול תפקידו, מעמדו והאמון שניתן בו כסוהר בבית הסוהר" (סעיף 2 לכתב התשובה). נקדים ונאמר שלו היה מוכח בפנינו במאזן ההסתברויות שהמערער הבריח סמים או נטל חלק בפעילות כזו לתוך בית המאסר היינו דוחים את הערעור. דומה כי קשה לחלוק כי התנהגות מעין זו, אם אכן התרחשה היא התנהגות פסולה מהסוג אליה כיוון המחוקק.

אך בחינת הראיות שהוגשו על ידי המשיב לעניין זה לא מציגה לטעמנו ראיות מספקות לכך.

השתלשלות האירועים והליך הפיטורין

המערער נעצר תחילה בחשד לקשירת קשר עם גורמים עבריינים ומשפחותיהם ושהה במעצר בין התאריכים 4-17.12.2014. לאחר מכן, הושעה מתפקידו כשבד בבד ביום 3.3.2015 הוזמן לשימוע לפני פיטורין (נספח 3 לכתב התשובה). ההזמנה לשימוע מציינת שורה של שיחות טלפון שערך המערער עם בני משפחות של אסירים וגורמים עבריינים, ואף קבלת תמורה מגורם אסור. אומנם מדובר בטענות חמורות, שעה שסוהר האמון על אסירים מנהל איתם לכאורה קשרים אסורים באמצעות מכשיר טלפון נסתר, אך כאמור לעיל, לא בכל מצב של התנהגות רעה או חמורה מתקיים היסוד המיוחד שמאפשר את דחיית התביעה מכוח סעיף 9.

תקופת ההשעיה הסתיימה לבסוף ביום 14.5.2015 בהחלטת נציב שירות בתי הסוהר דאז רב גונדר אהרון פרנקו מכוח סעיף 80(ג)(2) לפקודת בתי הסוהר, תשל"א-1971 הקובע:

80.(ג)   רשאי הנציב, בכפוף להוראות פקודה זו והתקנות שהותקנו לפיה –

(2)   להשעות, לשחרר או לפטר סוהר, אם הוכח להנחת דעתו שהסוהר מתרשל או בלתי יעיל במילוי תפקידו או אינו מתאים לתפקידיו מסיבה אחרת, וכן להשעות סוהר שהואשם בהתנהגות שלא כשורה, או שמתנהלת נגדו חקירה על ביצוע עבירה או עבירת משמעת, ובלבד שסוהר בכיר לא יושעה, וסוהר מדרגת מישר ומעלה לא יפוטר, אלא באישור השר. הושעה סוהר, יבחן הנציב את ההשעיה מזמן לזמן.

כך קבע רב גונדר פרנקו (נספח 2 לכתב התשובה):

התנהלות הסוהר הינה חמורה וקיימות ראיות מנהליות מספיקות, בדבר חריגות קשות של טוהר מידות, בדגש על ניהול קשרים אסורים ובלתי מדווחים עם עבריינים, אסירים, ובני משפחותיהם.

לנוכח האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי הסוהר הפר הפרה חמורה של חובותיו בסוהר, כי המשך שירותו מסוכן לביטחון הארגון ומצדיק הרחקתו המידית ממנו וכי הסוהר אינו מתאים עוד להמשיך לשרת בשב'יס.

כפי שכבר נקבע הפעלת סמכות זו אינה חייבת לנבוע מהליך פלילי או משמעתי ויכולה למצוא עיגון בראיות מנהליות:

"פיטוריו של אדם מעבודתו הם, לעיתים, צעד קשה וחמור. אין לנקוט בצעד מסוג זה בקלות ראש. ראוי כי יעמוד טעם בעל-משקל ביסוד החלטת פיטורין. ראוי כי במידה ואפשר לנקוט בצעד שפגיעתו פחותה – יועדף צעד כזה. ואולם אין לדרוש – והדין אינו דורש – כי רק בהתקיים הרשעה בדין משמעתי או פלילי, תקום עילת פיטורין. כבר נפסק, במקרה אחר שבו פוטר סוהר בנימוק של אי-התאמה לפי סעיף 80(ג)(2) לפקודה, כי "אין [הנציב] מנוע מלהפעיל את סמכות הפיטורין המנהלית בשל כך בלבד שהעובדות, שבעטיין הגיע למסקנה, כי סוהר פלוני אינו מתאים לתפקידו, יכלו להוות גם בסיס לאישום משמעתי או פלילי נגד אותו סוהר" (בג"צ 668/81 מעדי נ' שר הפנים, פ"ד לז(1) 744). בכגון דא, נדרש הנציב, בכל מקרה ומקרה, לאזן בין זכויותיו של הסוהר והצורך להימנע מפגיעה בלתי-סבירה ובלתי-מידתית בו, לבין השיקולים האחרים המונחים על הכף, ובכלל זה, תפקודו התקין של השירות, זכויותיהם של האסירים ושמירה על אמון הציבור במערכת הכליאה."

(בג"ץ 2234/06 שאדי שרוף נ' נציב שירות בתי הסוהר (27.07.2006))

ובצד סמכות רחבה זו ניצבת גם פקודת נציבות בתי הסוהר מס' 07.02.00, שכותרתה "נקיטת צעדים נגד סוהרים שעברו עבירות חמורות" וקובעת את ההליך התקין שבו יש להפעיל את סמכות הפיטורין של הנציב (בג"ץ 8225/07 מריח סדיק נ' מפכ"ל המשטרה - רב ניצב דודי כהן (06.07.2009))

החלטת הפיטורין נסמכה על ראיות מנהליות, ואין בכך כל פגם (בג"ץ 6128/06 אורן אבוקסיס נ' מדינת ישראל שרות בית הסוהר (03.01.2007)). כידוע, עומדת לנציב שירות בתי הסוהר חזקת תקינות מנהלית בפעולותיו, לרבות לעניין שקילת הראיות המנהליות שעמדו לפניו וחומרי החקירה המסווגים שהוצגו לו. יש לציין כי המערער לא בחר להתעמת עם הקביעה שהובילה לפיטוריו דרך הליך השימוע שנערך לו או בהליך משפטי נפרד.

ודוק, ועדת הערעורים מכוח חוק הנכים היא לא גוף שתפקידו לבחון את שיקול הדעת המנהלי של נציב שירות בתי הסוהר, אלא תפקידו להעריך את החלטות המשיב מכוח חוק הנכים. מקובל עלינו כי ההליך המנהלי בפני נציב שירות בתי הסוהר היה תקין ואכן הצדיק את פיטורי המערער, שכאמור בחר שלא להתעמת עם קביעות אלו אך השאלה הנלווית היא האם בגין אותם מעשים יש גם לדחות את תביעתו של המערער מבלי לבחון אותה לגופו של עניין מפאת התנהגות רעה וחמורה. על כך אנו משיבים בשלילה.

הראיות שהוצגו לא יוצרות תשתית ראייתית שמאפשרת למשיב או לוועדה לקבוע שהמערער אכן ביצע את המיוחס לו. הראיה היחידה להברחת סמים היא נסיבתית ונוגעת לקשר של המערער עם אסיר לשעבר ומי שמתואר כ-"עבריין סוחר סמים" בשם רא"א (סעיף 4 לכתב ההזמנה לשימוע). אותו רא"א הוא לא זה שהפקיד לחשבונו של המערער 500 ₪ (סכום שהוא בוודאי נמוך יחסית לחומרת החשדות), ושאר השיחות של המתוארות בהזמנה לשימוע לא מצביעות על סחר בסמים או הברחתם. לא ניתן לשלול כי המערער מעל בחובותיו ואולי אף העביר אי אלו דברים לאסירים, אך לאו דווקא. לפיכך, ניתן לקבוע שהתנהגותו של המערער פסולה, אך לא הגענו לרף החומרה המצדיק קביעה כי מדובר בהתנהגות רעה וחמורה במובן הרלוונטי

המבחן שכב' הנשיאה בדימוס חיות התוותה קובע כלל אצבע של הצמדה חומרת המעשים לעבירה הפלילית המתאימה גם ללא הרשעה. מבחן זה בוודאי מתאים כאשר ההליך הפלילי טרם הסתיים או שהוחלט מסיבה כלשהי שלא לקיימו.

כאשר הוחלט, כמו במקרה דנן על אי העמדה לדין מפאת היעדר ראיות, נשאלת השאלה האם הראיות שהוצגו בפנינו מצביעות לפחות ברמה מסתברת על מעשים ברמת חומרה של סחר בסמים או שוחד, ודומה כי התשובה לשאלה זו היא בשלילה. יש לזכור כי הראיות שנאספו אף לא הביאו לנקיטת הליכים בגין עבירות נמוכות יותר במדרג הנורמטיבי כהפרת אמונים. הראיות מצביעות רק על קיום קשרים עם אסירים למטרות שלא הובהרו. במצב דברים זה לא נוכל להיעזר בכלל האצבע שהותווה בעניין רוקח.

אף החלטת הפיטורין עצמה אינה מתייחסת לחשדות בדבר סחר בסמים, אלא רק לקשר פסול ובלתי מדווח עם אסירים ובני משפחותיהם. הגם שהדבר הצדיק את פיטורי המערער, אין בכך מניה וביה להביא למסקנה בדבר התנהגות רעה וחמורה בהקשר דנן.

שיקול אפשרי רלוונטי נוסף הוא שבמהלך הליך פיטוריו היה בידי המערער לשקול את צעדיו ביחס להליך זה, אבל היות והנכות הנטענת לא התגבשה באותו המועד אלא נבעה מהאירועים המתוארים לא ניתן לקבוע שלקח על עצמו ביודעין את הסיכון כי תיגרם לו נכות מפאת התנהגותו שללא ספק נפל בה דופי. במצב דברים רגיל דחיית תביעה מפאת התנהגות רעה וחמורה מתאפשרת בגלל סמיכות הזמנים בין ההתנהגות הרעה והחמורה לבין הופעת הנכות שנגרמה בגינה. כך, ניתן לטעון שמבקש נוטל על עצמו את הסיכון להופעת נכות מפאת התנהגותו, אך ככל שקיים מרווח זמן בין ההתנהגות לבין הופעת הנכות נחלש יסוד הסיכון המודע.

לסיכום, אנו מקבלים את עמדת המערער כי אין מקום לדחיית תביעתו של המערער בגין התנהגות רעה וחמורה.

ד"ר נעמי אפטר:

אינני מסכימה לדעת חבריי, ואני סבורה שיש לדחות את הערעור.

המערער שירת כסוהר והפר את חובותיו בכך שיצר קשר פסול עם אסירים ובני משפחותיהם עבור טובת הנאה כספית.

לא בכדי פוטר המערער, כפי שנקבע בהחלטת הפיטורים עקב "התנהגות חמורה... חריגות קשות של טוהר המידות בדגש על קשרים אסורים ובלתי מדווחים עם עבריינים, אסירים ובני משפחותיהם... הסוהר הפר הפרה חמורה של חובותיו, המשך שירותו מסוכן לביטחון הארגון ומצדיק הרחקתו המיידית ממנו".

המערער לא חלק על הליך הפיטורין ולא נקט בצעדים לביטולו.

אני מסכימה לדברים שנרשמו בפתח פסק הדין בדבר ההלכה הנוגעת לדחיית תביעות בגין התנהגות פסולה, אך אינני מסכימה לתוצאה וסבורה כי במקרה זה מגיעה התנהגותו של המערער לרמה כזו המצדיקה דחיית עניינו, ואם סבל מפגיעה מהליך הפיטורין אין לו להלין אלא על עצמו ואין הוא זכאי על כך לפרס בדמות הכרה בנכות.

סיכומו של דבר:

בדעת רוב חברי הוועדה הוחלט כי אין הצדקה לדחיית עניינו של המערער מחמת התנהגות רעה וחמורה, ובהקשר זה מתקבל הערעור.

לכאורה, יש להמשיך ולנהל את ההליך לקביעת הקשר הסיבתי שבין הפיטורין ובין מצבו, אך אנו סבורים כי בנסיבות מן הראוי כי מן הראוי לסיים את ההליך בשלב זה, לפסוק לטובת המערער הוצאותיו ולאפשר למשיב לשקול ערעור על החלטה זו, וזאת חלף המשך ניהול ההליך שעלול להיות ממושך ויקר ולהתייתר ככל שיוגש ערעור בהמשך וייקבע כי אין התנהלות המערער היא אכן בגדר התנהגות רעה וחמורה המצדיקה דחיית עניינו כדעת המיעוט כמפורט לעיל.

ככל שלא תוגש הודעה אחרת מטעם הצדדים בתוך 30 יום, יינתן פסק דין המקבל את הערעור, פוסק הוצאות כאמור ומחזיר את עניינו של המערער למשיב למתן החלטה חדשה. המשיב יוכל לערער על החלטה זו והמערער יוכל לפעול בכל ההליכים החוקיים כנגד החלטה חדשה אם תינתן.

ככל שמתנגדים הצדדים לאמור, ומבקשים להמשיך בניהול הליך זה, יגישו הודעה כאמור, בתוך המועד הנ"ל, ודומה שלא יהיה מנוס ממינוי מומחה רפואי.

בשלב זה נקבע התיק למעקב ליום 20.6.

ניתן היום, ח' אייר תשפ"ד, 16 מאי 2024.