פס"ד המכיר בשוטר שהחליק בשלג כנפגע עבודה

השופטת חני אופק-גנדלר

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי חיפה (השופט הבכיר אסף הראל ונציג הציבור מר עמאד אלדין זועבי; ב"ל 43200-09-21), בגדרו נדחתה תביעת המערער להכיר בהחלקתו בשלג עת פינה אותו לצורך נסיעה לעבודה כתאונת עבודה.

    

   (א) רקע עובדתי

2. המערער הועסק בתקופה הרלוונטית כשוטר במשטרת ישראל בתחנת שלם במזרח ירושלים, והתגורר בבית ג'אן. ביום 18.2.21 הייתה סערת שלגים ושלג נערם, בין היתר, סמוך למקום חניית רכבו של המערער בבית ג'אן. המערער יצא בבוקר אותו יום סביב השעה 8:30 לפנות את השלג שנערם סמוך לרכבו על מנת לפתוח ציר תנועה שיאפשר נסיעה לעבודתו בירושלים. בעת פינוי השלג החליק ונפגע בגבו. בשעה 12:27 פנה המערער לרופא המשפחה ומסר כי החליק בשלג כארבע שעות קודם לכן. בעקבות ההחלקה שהה המערער בחופשת מחלה.

3. המערער מסר בהגינותו כי אמור היה להתייצב בירושלים בשעה 13:30, כששעת יעד זו עולה בקנה אחד תכתובות ווטסאפ שהציג כראיה בדיון, וכי לאור תנאי מזג האוויר תכנן לצאת לירושלים מביתו בבית ג'אן בשעה 9:30. כמו כן, העיד כי לאחר פינוי השלג תכנן לחזור לביתו, להתקלח, ללבוש מדי עבודה ואז לנסוע לעבודה. כאמור, תכנית זו השתבשה עקב ההחלקה בעת פינוי השלג. בהתאם לקביעתו העובדתית של בית הדין האזורי הרכב חנה בחצר משותפת בו נהגו לחנות בני משפחתו (הוריו ואחיו שאינם נשואים) וכן קהילת גן ילדים סמוך.

4. המערער הגיש למוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד) תביעה לקבלת דמי פגיעה, וזו נדחתה ביום 4.7.21 כיוון ש"עפ"י פרטי התביעה ועריכת בירורים, התאונה בתאריך 18.2.2021 אירעה טרם יציאתך ממעונך לעבודה, בתחום החניה הפרטית, ומשמשת אותך ואת דיירי הבית בלבד, עוד לפני שהתחלת את דרכך למקום עבודתך, עת היית עדין בתחום ביתך הפרטי" (ההדגשה במקור-ח.א.ג).

5. כנגד החלטה זו הגיש המערער תביעה לבית הדין האזורי.

    

   (ב) פסק דינו של בית הדין האזורי

6. בית הדין האזורי דחה את התובענה שהגיש המערער, שכן האירוע התאונתי אינו מהווה תאונת עבודה. אמנם, בית הדין קבע כי נוכח השימוש שעשתה קהילת גן הילדים הסמוך בחניה הרי שמיקומה לא מהווה רשות היחיד. על אף זאת קבע בית הדין כי אין לראות בהחלקה כתאונת עבודה. וכך נאמר:

    

   "12. האירוע התאונתי שארע לתובע ביום 18.2.21 איננו אירוע תאונתי בעבודה ולא חלה עליו החזקה הקבועה בסעיף 80(1) בחוק. הטעם לכך הוא שהתובע כלל לא החל בנסיעה או בהליכה לעבודה ממעונו, כדרישת סעיף 80(1) לחוק. התובע נחבל כאשר עסק בהכנות ליציאה מעבודה שלאחריהן התכוון להמשיך בהכנות לקראת יציאה לעבודה שאמורות היו לכלול רחצה ולבישת מדים. נכון הדבר שהאירוע התאונתי אירע בעת ביצוע הכנות שהיו קשורות לתעבורה של התובע ממעונו למקום העבודה, אך הן עדיין היו הכנות לקראת יציאה לעבודה ולא יציאה לעבודה. גם אם מבוטח נפגע תוך כדי הכנות מסוג זה, לא ניתן לראות בכך אירוע תאונתי בעבודה, שכן הכיסוי הביטוחי שבסעיף 80(1) לחוק לא משתרע על פעולות בהן מכין עצמו מבוטח לקראת יציאה לעבודה (דב"ע (ארצי) נד/0-46 לוי – המוסד לביטוח לאומי, פס' 8 (18.8.1994))

    

   13. מאחר והאירוע התאונתי כלל לא נכנס לגדרה של החזקה הקבועה בסעיף 80(1) לחוק, מתייתר הצורך לבחון את השאלה האם היתה כאן הפסקה או סטיה של ממש כאמור בסעיף 81(א) לחוק".

    

   (ג) טענות הצדדים

7. לטענת המערער מטרת פינוי השלג והחזרה לבית לצורך התארגנות לעבודה הינן פעולות נלוות והכרחיות להגשמת המטרה – נסיעה לעבודה, ואין לראות בהם סטיה או הפסקה של ממש כאמור בסעיף 81(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן – החוק). אלמלא הוקפץ לעבודתו לא היה נדרש לפינוי השלג ולפתיחת ציר תנועה לרכב, ולא היה נפגע בגבו. עוד טען כי פעולת פינוי השלג הכרחית לנסיעה לעבודה, וכי הפעולה פיזית ומאומצת ובמהלכה הזיע, ולכן נדרש להתקלח טרם לבישת מדי עבודה. לכן, אין מדובר בסטייה של ממש כאמור בסעיף 81(א) לחוק.

8. לטענת המוסד המערער לא התכוון להתחיל בנסיעה למקום העבודה מיד עם פינוי השלג, אלא לאחר פינוי השלג תכנן להתקלח, ללבוש מדי עבודה, ואז לצאת לעבודה. הכיסוי הביטוחי לא משתרע על פעולות הכנה לקראת היציאה לעבודה. המוסד בקש לתמוך טענותיו על דב"ע (ארצי) נד/0-46 לוי – המוסד לביטוח לאומי, (18.8.1994)(להלן - עניין לוי)), שם נפסק כי פגיעה אגב שתיית קפה בשעות הבוקר טרם היציאה לעבודה אינה עיסוק במשלח יד ואינה נלווית לה, ולכן אינה מהווה תאונת עבודה. בנוסף, כך נטען, אין הכוונה לבטח את העובד מפני סיכון הקשור במעונו או בגבולות מעונו. עוד נטען כי מלאכת פינוי השלג יכלה להיעשות על ידי אחד מבני המשפחה או לצורכי בן משפחה אחר. לטענת המוסד שעה שהמערער לא היה בדרכו לעבודה עת נפגע הרי שאין צורך לבחון אם המדובר בסטייה של ממש מהדרך. לחילופין, נטען כי אף אם מדובר באירוע תאונתי הרי שחלה הפסקה של ממש, כאמור בסעיף 81(א) לחוק, שכן המדובר בהפסקה בת כשעה או שעה וחצי. עוד טען המוסד כי המדובר בחניה פרטית המהווה רשות היחיד, אשר למערער שליטה בלעדית על סיכוני הדרך בו.

    

   (ד) דיון והכרעה

9. לאחר שבחנו את טענות הצדדים בכתב ובעל פה הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל, ואלה טעמינו לכך.

10. סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי קובע כי:

     

    "תאונת עבודה" - תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי - תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו."

     

     

     

    סעיף 80(1) לחוק קובע כי:

     

    "רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם –

    (1)  אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו;"

     

    סעיף 81(א) לחוק קובע כי:

     

     

    "(א) תאונה שאירעה תוך כדי נסיעה או הליכה בנסיבות האמורות בפסקאות (1), (4), (5) או (7) של סעיף 80 אין רואים אותה כתאונה בעבודה אם חלה בנסיעה או בהליכה הפסקה או סטיה של ממש מהדרך המקובלת, כשההפסקה או הסטיה לא היו למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו..."

     

11. נקדים ונציין כי גם לטעמינו פגיעה אגב ביצוע פעולות הכנה לקראת יציאה הנעשות במעונו הפרטי של העובד (כגון מקלחת; לבישת בגדים לרבות בגדי עבודה; שתית קפה; הכנת אוכל) – אינן נחשבות לתאונת עבודה. זאת, משני טעמים:

12. ראשית, מבחינת מיקומן, פעולות הכנה אלה (שאינן ביצוע העבודה גופה) נעשות בדרך כלל במעון הפרטי, ועל פי החוק ביטוח נפגעי עבודה אינו פורש כנפיו על פעולות הכנה הנעשות במקום זה בשל השליטה שיש למבוטח על מעונו והסיכונים בו (השוו: דב"ע (ארצי) נג/0-66אסתר גלולה - המוסד לביטוח לאומי (25.8.1993); עבל (ארצי) 38781-12-22 שושנה מזוז – המוסד לביטוח לאומי (16.5.2023)).

13. שנית, מבחינת הזיקה העניינית לעבודה, לא אחת זיקתן של פעולות אלה לעבודה אינה מובהקת, ופרישת ביטוח נפגעי עבודה עליהן תביא להרחבתו הניכרת ללא הצדקה בשים לב לזיקה הרופפת. כך למשל, בעניין לוי נאמר ביחס למי שנפגע עקב הכנת קפה טרם צאתו לעבודה כדלקמן:

     

    "הכנת קפה לצורך שתייתו בשעות הבוקר, טרם יציאה לעבודה, אינה פעילות תוך כדי עבודה או תוך כדי עיסוק במשלח היד. ואף אינה נלווית לה.

     

    גם אין לראות את התאונה בדרך לעבודה:

     

    "אין לפרש את המונח 'ממעונו' שבסעיף 36(1) לחוק ככולל את הכנות המבוטח לצאת מביתו, ומטרת הסעיף אינה לבטח את העובד מהרגע שהוא קם בבוקר ומתחיל להכין את עצמו לצאת לעבודה, שכן בשעה זו קשה להבחין אם העובד הנמצא בביתו נפצע במהלך הכנות ללכת לעבודה או פעולה שלא קשורה לעבודתו' (דב"ע מה/0-137 מאיר ממן – המוסד לקט פסקי דין בהוצאת המוסד, 45, 61)"" (סעיף 8 לפסק הדין).

     

14. המקרה שבפנינו שונה מהמקרים המתוארים לעיל, ולכן ההנמקות שהיו יפות שם אינן חלות בעניינו, וזאת משני טעמים:

15. ראשית, בהתאם לקביעתו העובדתית של בית הדין האזורי הרכב לא חנה ברשות היחיד, אלא במקום שגם קהילת גן הילדים הסמוך השתמשה בחניה. משכך, בדין קבע בית הדין כי בנסיבות אלה אין לראות בחניה חלק ממעונו של המערער. לא נעלם מעיננו כי המוסד ביקש בסיכומיו להשיג על קביעה עובדתית זו, וזאת על יסוד גרסת המערער בפני חוקר המוסד. בדרך זו ביקש לאשר את תוצאת פסק הדין שלא מנימוקיו של בית הדין האזורי. אולם, כידוע, ערכאת הערעור ממעטת להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, ולא מצאנו כי מקרה זה מצדיק סטיה מכך. הנה כי כן, ההחלקה במקרה דנן ארעה שלא ברשות היחיד. מכאן נפנה לבחון האם הפגיעה בעלת זיקה עניינית לעבודה.

16. שנית, ובאשר לשאלה האם הפגיעה הינה בעלת זיקה עניינית לעבודה, התאונה ארעה בעת פילוס השלג על מנת שהמערער יוכל לנסוע למקום עבודתו. מטרתה הראשונית של הנסיעה ברכב הייתה הגעה לעבודה, כך העיד המערער, ובית הדין נתן אמון בגרסתו הכוללת. בנוסף, מטרה זו מתיישבת עם לוחות הזמנים בשים לב למרחק מבית ג'אן לירושלים ולתנאי מזג האוויר ששררו באותו יום. לכך נוסיף כי בהינתן תנאי מזג האוויר, קרי סערת השלגים, יש להניח שלא הייתה דרך מעשית אחרת להגיע לעבודה, כגון תחבורה ציבורית. מכאן כי הזיקה לעבודה במקרה דנן אינה רופפת אלא משמעותית יותר, ובכך נבדל המקרה שבפנינו מעניין לוי.

17. פעולת פילוס השלג נועדה לאפשר את הנסיעה לעבודה. מבחינה רעיונית בין פילוס השלג לבין "תיקון דרך" של רכב תקול קיימים קווי דמיון במובן זה ששניהם נועדו לאפשר את ביצוע המשימה התעסוקתית עקב שיבוש שנוצר, בין שהוא בדרך (עקב שלג) ובין שהוא ברכב (עקב תקלה). בעב"ל (ארצי) 49924-12-22 המוסד לביטוח לאומי - כוכבה בן חיים (23.8.23) (להלן: עניין בן חיים) נקבע, בין היתר, כי "משמעות ההרחבה בסעיף 80(1)לחוק היא כי כאשר עובד נפגע בדרך שבין מקום העבודה למעונו של העובד ולהיפך (וקל וחומר במהלך העבודה כאשר עובד מתנייד לצורכי העבודה) כתוצאה מהתממשות סיכון תחבורתי – הרי שהפגיעה תוכר כפגיעה בעבודה, וזאת אף אם המדובר ברכבו הפרטי. 'תיקון דרך' – קרי הנעשה לצורך המשך הנסיעה המיידית ברכב לצורכי עבודה - עשוי להוות סיכון תחבורתי, ולכן תאונה הנגרמת במהלכו עשויה להיות מוכרת כתאונת עבודה" (סעיף 27 לפסק הדין). הגיונם של דברים אלה חל גם כאשר השיבוש הוא בדרך עצמה, ולא ברכב, והסרת השיבוש נועדה לאפשר את הנסיעה לצורכי עבודה. בהקשר זה נעיר כי מטיעוני הצדדים בפנינו עולה כי גם המוסד מסכים לכך שאם המערער היה מתכנן לנסוע לעבודה מיד לאחר פילוס השלג, היינו לו היה מבצע את פעולות הפילוס במדי עבודתו ללא תכנון לעלות לביתו לאחר מכן – היה מקום להכיר באירוע כתאונת עבודה.

18. מכאן לשאלה האם הכוונה העתידית של המערער לעלות לביתו לצורך מקלחת והחלפת בגדים מנתקת את הזיקה בין פילוס השלג לבין התכלית התעסוקתית באופן המביא לביטול הזיקה בין האירוע התאונתי לבין העבודה? שאלה זו מורכבת משלוש שאלות משנה: שאלת המשנה הראשונה, האם יש לתת משקל בהערכת הזיקה התעסוקתית גם לכוונות עתידיות, כשנזכיר כי המערער נפגע בעת פילוס השלג, ולא בעת עלייתו לביתו או במהלך שהותו בביתו. מכאן השאלה אם ואיזה משקל יש לתת לכוונתו – שלא יצאה מן הכוח אל הפועל – לעלות לביתו. שאלת המשנה השנייה, ככל שיש לתת משקל לכוונה העתידית מהן אמות המידה לקביעת שיעורה. שאלת המשנה השלישית הינה יישומית, והיא כיצד בנסיבות העניין שבפנינו משליכה כוונת המערער לעלות ולהתקלח על הזיקה התעסוקתית של הפגיעה.

19. אשר לשאלת המשנה הראשונה, סבורים אנו כי בבחינת מידת הזיקה לעבודה יש לתת משקל לפעולות אותן התכוון המערער לבצע לאחר סיום פילוס השלג, ואין מקום לעצום עיניים מהן. הטעם לכך הוא שבחינת זיקה תעסוקתית בפעולת נסיעה נבחנת, בין היתר, גם לאור מטרתה והכוונה שבה, ומכאן שקל וחומר יש לתת משקל לכוונות העתידיות עת עסקינן בפעולת לוואי לנסיעה אשר נועדה לאפשר את ביצועה. בהקשר זה ניתן להקיש ממבחן מטרת הנסיעה, שפותח בהקשר לסעיף 80(1) לחוק, וזאת גם במקרים בהם המטרה טרם יצאה מהכוח אל הפועל (ראו עב"ל (ארצי) 39853-12-15 איילת מזרחי ואח' – המוסד לביטוח לאומי (5.12.18), המפנה לדעת הרוב דעת הרוב בעב"ל (ארצי) 639/09 ‏ורדה גורדון - המוסד לביטוח לאומי (7.7.11) (להלן: עניין גורדון). ברוח זו גם נפסק בעב"ל (ארצי) 23434-09-12‏ רוזה סוקולוב - המוסד לביטוח לאומי (23.9.14) בקשר לעובדת שנסעה מעבודתה לסידורים אישיים. לטענת העובדת היא נפגעה במהלך נסיעתה בתחבורה ציבורית, בקו בו היא נוסעת כרגיל מעבודתה לביתה, ובאותו המסלול. טענה זו נדחתה מחוסר רלוונטיות, באשר לא הייתה מחלוקת כי המערערת תכננה לרדת בתחנה אחרת מזו הסמוכה לביתה, וכי יעד הנסיעה לא היה ביתה. הנה כי כן, ממקרים אלה ניתן להקיש לענייננו בשינויים המחויבים במובן זה שפעולה מסוימת אינה נבחנת בהכרח בגפה או על פי הביטוי הפיזי שלה, ולעיתים ניתן לתת משקל גם לרצף פעולות שקדם לה או היה עתיד לבוא בעקבותיה בהתאם לתכנון המבוטח. זאת על מנת להעריך את מידת זיקתה התעסוקתית. משכך, מתחדדת השאלה, בה נדון להלן, כיצד ייקבע בנסיבות ענין קונקרטיות אם כוונה עתידית נוטלת מהפעולה או מאירוע, ובענייננו מפילוס השלג את הזיקה התעסוקתית.

20. אשר לשאלת השנייה, בבחינת משקלה של הכוונה העתידית יש לבחון אם בהנחה וזו הייתה יוצאת מן הכוח אל הפועל הייתה התרחשות הדברים נוטלת מהפעולה את זיקתה התעסוקתית. לטעמנו, הפסקות קלות מבחינת משכן לצורך פעולות סבירות המאפיינות החלפת כוחות – אינן מנתקות את הזיקה התעסוקתית. מסקנה זו ניתן לעגן על דרך ההיקש בשני מקורות משפטיים: הראשון, בהיקש מסעיף 81(א) לפיה תאונה הנגרמת אגב סטייה שאינה של ממש מהדרך עודנה נחשבת לתאונת עבודה. השני, הגדרת "שעות עבודה" בסעיף 1 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 אשר לפיה "הפסקות קצרות הניתנות לעובד להחלפת כוח ואוויר" נחשבות לזמן עבודה. אמנם, שני מקורות אלה אינם חלים במישרין, כשאין מדובר בזמן עבודה ואין מדובר במהלך נסיעה. יחד עם זאת, אמת המידה הרעיונית המקופלת בהן דומה, ולפיה הפסקה או סטייה קלה אינה קוטעת את הרצף התעסוקתי. ההערכה אם מדובר בהפסקה או סטייה קלה צריכה להיבחן על פי אמות מידה של סבירות ומידתיות, כשבעניין זה כבר נאמר בהקשר שונה כי "בחינת 'סבירות' הקשר שבין הפעולה לעבודה נועדה למנוע תוצאה החורגת מההיגיון שבביטוח מפני תאונות עבודה" (מתוך עב"ל (ארצי) 131/09אריה ברזילי - המוסד לביטוח לאומי(10.10.2010), סעיף 9 לפסק הדין). בהקשר זה גם יפים דברי השופט צור בעניין גורדון. נציין כי השופט צור היה בדעת מיעוט ביחס לתוצאה אך לא בהקשר של הדברים המובאים להלן. וכך נאמר:

     

    "נדמה שהמפתח הנכון לפסיקה במקרים גבוליים שכאלה הוא בחינת התכלית האמיתית של מהלכי המבוטח, תוך מתן משקל ועדיפות לעיקר על פני הטפל. ככל שבית הדין יתרשם במקרה שלפניו כי התמונה העובדתית מצביעה על התאמה כללית ואמיתית למסגרות הלא מדויקות הקבועות בחוק, כי אז הנטייה תהיה להכיר באירוע כ"תאונת עבודה", אף אם הייתה חריגה שולית וזניחה כלשהי בנסיבות האירוע. הבחינה צריכה להיעשות בסבירות ובמידתיות, באופן שהמטרה העיקרית של החוק תושג ולא יקופחו זכויות מבוטח במקרים גבוליים. יש לזכור שעניין לנו בחוק סוציאלי שפרשנותו ויישומו במקרים של ספק נעשים תמיד לטובת המבוטח" (סעיף 13 לפסק דינו של השופט צור).

     

    ראו גם עניין בן חיים.

     

21. במסגרת מבחן הסבירות, מבלי להתיימר למצות, נציין מספר אמות מידה להן יש לתת להן משקל בהערכה אם פעולה עתידית שתוכננה קוטעת הזיקה התעסוקתית, ובהן: משך ההפסקה המתוכנן, כשלא הרי הפסקה קצרה כארוכה; מיקום ההפסקה המתוכנן ומידת סמיכותה לתיקון הדרך; תכלית ההפסקה, היינו אילו פעולות תכנן המבוטח לבצע בגדרה ומידת זיקתן לנסיעה לעבודה או על דרך הניגוד אם אלה היו בעלות תכלית עצמאית ונפרדת מהנסיעה לעבודה; הסיבה לביצוען בעיתוי המתוכנן, קרי לאחר ביצוע תיקון הדרך ולא לפניו באופן שאפשר לאחר סיומו נסיעה באופן מידי לעבודה, ועוד. ודוק, נסיבות אלה מסייעות לקבוע באילו מקרים פגיעה שארעה טרם הפסקה מתוכננת תיחשב לפגיעה בעבודה על אף תכנון הפסקה עתידית ברצף פעולות המכוסות בביטוח נפגעי עבודה, ואין באמור לקבוע כי פגיעה שארעה במהלך ההפסקה תיחשב לפגיעה בעבודה.

22. אשר לשאלת המשנה השלישית, לטעמינו, בנסיבות העניין שבפנינו – ומבלי לקבוע מסמרות ביחס למקרים אחרים – כוונת המערער לעלות לביתו לצורך מקלחת והחלפת בגדים למדי עבודה – אינה מנתקת את הזיקה התעסוקתית מפעולת פילוס השלג במהלכה נפגע. נחזור ונדגיש כי במקרה דנן הפגיעה ארעה במהלך ועקב פילוס השלג לצורך נסיעה לעבודה וטרם יצאה מן הכוח אל הפועל הכוונה ליטול הפסקה. יחד עם זאת, בהפסקה המתוכננת התקיים יסוד הסמיכות במקום ובזמן, שכן היא אמורה הייתה להתבצע בבית מגוריו ולמשך כשעה; בהתחשב במאמץ הפיזי הכרוך בפילוס השלג והסכנה להירטבות במהלכה הרי שההחלטה מלכתחילה שלא לבצעה במדי עבודה של שוטר – מצויה במתחם הסביר, ואין לצפות מהמערער לפנות את השלג במדי משטרה על מנת שיוכל לנסוע עם סיום הפינוי ללא הפסקה לירושלים; תכלית ההפסקה - קרי מקלחת ולבישת מדי העבודה מצויה במתחם הסביר, ואין המדובר בהפסקה לצורך פעולה עצמאית אחרת (כגון, אימון ספורט ביתי) או בפעולה אחרת החורגת ממתחם הסביר. זאת ועוד. תכלית ההפסקה (לבישת המדים) בעלת זיקה תעסוקתית. ויודגש, העובדה שכאמור לעיל פעולות התארגנות אלה, כשלעצמן, אינן חוסות דרך כלל תחת ביטוח נפגעי עבודה אינה מחייבת מסקנה כי הן אוצרות את הכוח לנתק זיקה סיבתית מפעולה קודמת אשר חוסה כשלעצמה בביטוח נפגעי עבודה. במילים אחרות, לא הרי עוצמת הזיקה התעסוקתית הנדרשת להכללת פעולה בביטוח נפגעי עבודה כהרי עוצמת הזיקה הנדרשת למניעת קטיעת הזיקה התעסוקתית מפעולה קודמת המקיימת זיקה לעבודה, אשר במהלכה נפגע העובד, ואין לגזור גזירה שווה בין השניים.

23. לאור כל האמור, סבורים אנו כי בנסיבות המקרה דנן פינוי השלג לצורך נסיעה סמוך לאחר מכן לעבודה מהווה תיקון דרך, ואין לראות בהפסקה הקצרה שתוכננה לצורך מקלחת והחלפת הבגדים למדי עבודה – בשים לב למאמץ הכרוך בפינוי השלג – כמנתקת זיקה זו. נוכח כך החלקת המערער בעת פילוס השלג ופגיעתו בגבו מהוות תאונת עבודה.

24. סוף דבר – הערעור מתקבל, ובנסיבות העניין המוסד ישלם למערער הוצאות משפט בסך 6,000 ₪.

     

    ניתן היום, כ"א כסלו תשפ"ה (22 דצמבר 2024) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

     

    לאה גליקסמן, שופטת, אב"ד		רועי פוליאק, שופט		חני אופק גנדלר, שופטת

     

    גברת עירית אלטשולר זמני, נציגת ציבור (עובדים)

    גברת רחלי בוהדנה, נציגת ציבור (מעסיקים)