עזרא ואח' נ' זליג ואח'

התנגשות בין זכות חניה במקרקעין פרטיים של הנתבעים לבין זיקת הנאה למעבר הנתונה לתובעים במקרקעין אלה עומדת במרכזה של תביעה זו. האם זכותם של הנתבעים לחנות במקרקעין אלה, בסמוך לביתם, גוברת על זכות התובעים על פי זיקת ההנאה לצאת בנוחות המרבית מביתם, הגובל במקרקעין הנתבעים ובחניה האמורה.

כללי:

1. הצדדים מתגוררים ברחוב הלימון ברעננה. מדובר במתחם בתים פרטיים כאשר בין המגרשים הוגדר בתרשים קטע מעבר ברוחב 6 מטרים כדרך מעבר לצדדים. נרשמה על גבי דרך זו זכות מעבר לכלל הבעלים. כל בעל זכות בעלות במקרקעין חתם על הסכם להענקת זיקת הנאה ברוחב 3 מ' ולאורך חלקתו לצורך דרך מעבר. דרך זו מובילה לבתי הצדדים ויתר דיירי הרחוב. הנתבעים, כמו גם עוברי אורח, מחנים את רכבם בצמוד לגדר ביתם, על המקרקעין שבבעלותם, על דרך המעבר.

   מגרשי התובעים 1-2 והנתבעים הינם זה מול זה. מגרשו של התובע 3 ממוקם פנימית יותר במתחם זה, בסמוך לביתם של התובעים. לטענת התובעים 1-2 החניה של התובעים ובאי ביתם בדרך זו מקשה ואף מונעת את אפשרותם להיכנס לחניית ביתם הפרטי.

2. תובע 3 היה הבעלים והיזם של המתחם, הוא שמכר את המגרשים, ושמר לעצמו את המגרש הנוסף במתחם זה. הוא מתגורר במתחם מקביל למתחם נשוא תביעה זו. כמו כן, הוא זה שניסח את הסכמי המכר וזיקות ההנאה.

3. התובעים 1-2 רכשו את ביתם בשנת 2020, בעוד הנתבעים רכשו את ביתם בשנת 2009 והחנו את רכבם בדרך זו במשך השנים שקדמו, כמו גם אחרים שעשו כן, בעלי המגרשים ואף צדדי ג'. דרך המעבר פתוחה לכל ואין כל מניעה פיזית לחנות בצד הדרך, כפי שעושים הנתבעים. כמו כן, גם בהמשך הרחוב חונים רכבים נוספים על גבי דרך המעבר, אולם חנייתם של האחרים לא ממוקמת מול חניית התובעים, ומשכך עיקר ההפרעה הנטענת הינה בנוגע לחניה על מגרש הנתבעים.

4. בחוזה המכר שנערך בין התובע 3 לבעלי הבית הקודמים מהם רכשו הנתבעים את ביתם, נרשמה זיקת הנאה לדרך מעבר.

5. בהתאם לסעיף 4.ב. הדרך המובילה לבתים הפרטיים הסמוכים לדרך הוגדרה כ: "דרך מעבר לצדדים, לחליפיהם ולבאי ביתם". במסגרת רישום הפרצלציה, וכאמור בסעיף זה, ידעו הצדדים והסכימו כי זיקת ההנאה האמורה תירשם כזכות מעבר וכזיקת הנאה לטובת כל החלקות הגובלות בה. שטר זיקת ההנאה נרשם ביחס ליחסים שבין כל אחת מן החלקות האחרות ברחוב, לבין החלקות האחרות, כך שכל אחת מן החלקות ברחוב כפופה לזכות מעבר לכלי רכב והולכי רגל של החלקות האחרות ברחוב.

6. דרך המעבר מובילה לשני הבתים ואף ממשיכה הלאה לעבר בתים נוספים המצויים בסמיכות לדרך מעבר זו, לרבות מגרש השייך לתובע 3, עליו טרם נבנה בית והוא מגרש פתוח בשלב זה, אם כי לטענת התובע 3 בכוונתו לגדר אותו בקרוב על מנת למנוע שימושים בו.

7. הנתבעים אינם חולקים כי הם אכן מחנים (ולכל הפחות החנו עד לדיון קדם המשפט שהתקיים בתיק זה) את רכבם על דרך המעבר צמוד לגדר ביתם, וכך גם עושים אורחים מטעמם וכל המבקש לעשות כן, לרבות צדדי ג' לא קשורים אליהם, אולם טוענים כי אין הדבר מהווה הפרעה לזיקת ההנאה, אלא שימוש סביר במקרקעין שבבעלותם, כפי שיפורט בהרחבה בהמשך.

8. אין מחלוקת כי לא קיימים סימונים על גבי הדרך לחניות, רוחב הדרך הוא 6 מטר, כפי שתואר בתרשים שצורף לחוזה המכר, וכי לצדדים חניות פרטיות בביתם, כשהכניסה אליהן היא מדרך מעבר זו.

    

    

    

   טענות התובעים:

9. התובעים 1-2 (להלן: "התובעים") רכשו את ביתם ברחוב הלימון 13 ברעננה ביום 1.10.2020. ביתם ממוקם מול בית הנתבעים, המתגוררים ברחוב הלימון 13 ברעננה.

10. רחוב זה הינו רחוב צר, ללא מוצא, המוביל אל הבתים ברחוב. הרחוב תחום בין גדרות הבתים משני צידיו ללא כל מדרכה. רוחבו של הרחוב הינו כ- 6 מטרים מגדר לגדר. לכל אחד מן הבתים חניה צמודה. שטח חניית בית הנתבעים מאפשר להם לחנות שלושה רכבים בעת ובעונה אחת, כאשר שניים מהם חונים בטור. על פי נסח הטאבו חלקת התובעים (מס' 349) נהנית מזכות מעבר לכלי רכב והולכי רגל על פני חלקת הנתבעים (חלקה 347).

11. זיקת ההנאה מתייחסת גם לשתי חלקות נוספות ברחוב, היוצרות את הדרך העוברת בין הבתים (להלן: "דרך המעבר"). לצורך מעבר לכל אחת מן החלקות נרשמה זיקת ההנאה.

12. הנתבעים מחנים את רכביהם בשטח שהוגדר כשביל מעבר, סמוך לגדר ביתם, מידי יום ובאופן שמפריע לעיתים קרובות ביותר ואף מונע מן התובעים לחנות את רכבם בשטח החניה בביתם או לצאת מהחניה אל הרחוב. כאשר חונה רכב הנתבעים ברחוב בצמוד לגדר ביתם, לא ניתן, ולמצער קיים קושי של ממש, להיכנס באופן חופשי וללא מניעה לחניה. נדרשים תמרונים בכניסה והיציאה מהחניה. כך, לא ניתן להיכנס עם החלק האחורי של הרכב לחניה (והחזית לכיוון הרחוב), כאשר לטענתם חניה עם חזית הרכב לכיוון החניה בטיחותית הרבה יותר, כיוון שבתחילת נסיעה ויציאה מחניה שדה הראיה פתוח ופנוי וניתן לאתר הולכי רגל ורכבים שנוסעים ברחוב. סרטונים בעניין זה צורפו לתצהיר.

13. ניסיונות לשוחח עם הנתבעים ולהסביר על הקשיים האמורים, כבר מאוקטובר 2020, לא צלחו.

14. החניה של הנתבעים גורמת לתובעים מטרד, פגיעה בהנאתם, המתרחשת מידי יום ביומו, ופוגעת בקניינם. כמו כן, הנתבעים מחנים כך גם כאשר חניית ביתם ריקה. דוגמאות בעניין זה, לרבות במקרי חירום ואירועים נוספים, פורטו בכתבי הטענות ובתצהירים, לרבות באמצעות תמונות. לטענת התובעים, ברחובות הסמוכים, במרחק קצר מביתם, יש מפרצי חניה המיועדים לחניית רכבים. צורף גם סרטון המתעד את החניות המוסדרות.

15. התובע 3 הינו הבעלים של בית נוסף ברחוב זה, הצמוד לבית התובעים, וכן בעלים של מגרש נוסף, ריק, המצוי מצדו השני של בית התובעים. בעבר היה הבעלים הבלעדי של החלקה עליה הוקמו, לאחר פרצלציה מתאימה, הבתים ברחוב, לרבות בית הנתבעים. הוא עצמו גר במתחם מקביל למתחם זה, בו קיימת זיקת הנאה דומה, כאשר הכניסה לדרך המעבר נחסמה באמצעות גדר חשמלית המונעת ממי שאינו בעלים של בית במתחם להיכנס לדרך המעבר.

16. הסכם המכר הראשוני בין התובע לבעלים הקודמים של בית הנתבעים, צורף כנספח לתצהירו, ובו הוקנתה זיקת ההנאה בסעיף 4ב. התובע אינו גר ברחוב אולם משכיר את הבית שבבעלותו לשוכרים, וכן ביקר ברחוב פעמים רבות.

17. הנתבעים, על אף זיקת ההנאה, מחנים את רכבם בשטח הרחוב, בסמוך לגדר ביתם, באופן שמפריע לשימוש הסביר ולמעבר חופשי בו. החניה האמורה פוגעת בזכותו הקניינית הרשומה בלשכת רישום המקרקעין, לפיה זכות המעבר הינה לכל אחד מבעלי החלקות באופן חופשי. החניה של הנתבעים מהווה הפרה של הוראות הסכם המכר, בהיותם חליפיהם של הרוכשים המקוריים.

18. התובעים הגישו תצהיריהם, ובנוסף תצהיר של השוכר בעבר מאת התובע. תצהיר השוכר הוצא מהתיק לאחר שלא התייצב לדיון והתובעים לא עדכנו על כך בטרם הדיון.

    טענות הנתבעים:

19. הנתבעים אינם מכחישים את השימוש והחניה בסמוך לגדר, על גבי דרך המעבר, וכך גם את זיקות ההנאה הקיימות לכל אחד מבעלי החלקות, לרבות אלה של התובעים. קיימת ברחוב מצוקת חניה קשה, ומשכך הם וכן יתר דיירי הרחוב חונים את רכבם בסמוך לגדר ביתם, באופן שמאפשר מעבר. ליתר הדיירים, לטענתם, אין כל תלונות או בעיה עם האופן בו מחנים הנתבעים את רכבם.

20. התובעים התלוננו כבר בעת השיפוץ לאחר רכישת ביתם, כי רכב הנתבעים החונה בדרך המעבר מפריע להם או חוסם את החניה שלהם. אולם, לטענת התובעים, רכב אחד שלהם המחנה לאורך הגדר של הנתבעים אינו גורם לתובעים להפרעה. כך גם במסגרת חניה זו מקפידים הנתבעים שלא לחסום את הגישה לחניה של התובעים, והנתבעים מקפידים להנחות את אורחיהם שלא לחסום אחרים ברחוב. זכורה לנתבעים פעם אחת בלבד שבה חסם רכב נוסף של אורח הנתבעים את הגישה לחניה של התובעים, הטעות תוקנה ולא חזרה על עצמה.

21. באופן דומה לרכב התובעים, מכוניות "זרות" חונות מול חניית התובעים.

22. הנתבע הציע הצבת מחסום חשמלי, בהשתתפות כל דיירי הרחוב, שיאפשר כניסה רק לדיירי הרחוב. בנוסף, הציע לתלות שלט על גדר ביתו המצויה מול החניה של התובעים, שימנע את חסימת חנייתם, ואף התקין במהלך ניהול תיק זה שלט כאמור, בניסיון למנוע מזרים לחסום את חנייתם. התובעים דחו הצעות אלה.

23. בבית הנתבעים מותקנת מצלמת אבטחה, מהן ניתן לראות כי התובעים יכולים להיכנס לחניית ביתם באופן חופשי וללא כל מניעה עם חלקו האחורי של רכבם אל החניה, וכך גם לחנות חזיתית את רכבם, ללא כל קושי. לשם כך הוצגו סרטונים. כפי שהוצג, סרטונים אלה, למעט אחד, נחתכו ונערכו ומשכך לא ניתן לקבלם כראיה. כך גם צולמו תמונות בנוגע למצוקת החניה ולכך שרכבים נוספים חונים בסמוך לגדר, ולא רק רכבי משפחת הנתבעים. מטעם הנתבעים הגיש תצהיר הנתבע בלבד.

     

    דיון והכרעה:

24. מספר שאלות עמדו במוקד ההליך שלפניי:

    • האם חניית הנתבעים כפי שבוצעה לאורך גדר בית הנתבעים, מהווה פגיעה בזיקת ההנאה של התובעים בדרך המעבר, באופן הגובר על זכות הנתבעים להחנות את רכבם במקרקעין שבבעלותם?

    • האם החניה מהווה מטרד ליחיד, כהגדרתו בסעיף 44(א) לפקודת הנזיקין?

    • ככל והתשובה חיובית – האם התובעים זכאים לסעד כספי בגין ההפרה.

25. סעיף 5 לחוק המקרקעין מגדיר את המושג "זיקת הנאה" כדלקמן: "זיקת הנאה היא שעבוד מקרקעין להנאה שאין עמו זכות להחזיק בהם".

26. בע"א 700/88 חוה אסטרחאן נ' זאב בן-חורי פ"מ מה(3) 720, 749, קבע כב' הש' לוין כי בחינת קיומה של זיקת הנאה או זכות קניינית אחרת תיעשה תוך איזון בין זכויות קנייניות כאשר "המגמה למנוע ככל האפשר פגיעה בלתי ראויה בזכויות הקניין על-ידי זיקות הנאה מצאה לה גם ביטוי בדיני פרשנות מסמכים, לפיהם יש לפרש מסמך המעניק זיקת הנאה בדווקנות רבה כנגד המעניק."

27. זכות המעבר היא זכות קניינית במקרקעין כפופים. מעצם הגדרתה, היא גורעת מכל בעל מקרקעין הכפוף לה זכויות ואינה מקנה זכות החזקה. לא נקבע בזכות זו כי היא גורעת מזכות אחרים להחזיק במקרקעין הכפופים. אולם בענייננו, מדובר במתחם בתים שהוכפפו לדרך המעבר, כך שכל בעל מקרקעין כפוף 3 מ' רוחב מהמקרקעין לזיקת ההנאה עבור כלל בעלי הבתים במתחם שהוקם, שורטטה דרך המעבר על גבי תכניות, שהיוו חלק מהסכם הרכישה, הוגדרה כ"דרך מעבר" בהסכם הרכישה (סעיף 4.ב.) ואלה היוו חלק מתוכנית המתאר. כך שהדרך אמנם בבעלות פרטית של בעלי החלקות, אך היא מקנה דרך מעבר לכלי רכב והולכי רגל לכל בעלי הבתים ברחוב.

28. על פי מלוא זיקת ההנאה, המהווה זכות מחייבת בין בעלי הבתים, לא הקנו בזיקת ההנאה זכות חניה על גבי המגרשים או כל זכות אחרת מלבד מעבר, על אף שאין מחלוקת כי אחרים, שאינם בעלי המקרקעין, חונים בדרך זו ועושים בה שימוש כדרך ציבורית.

29. מכאן, שכל פרשנות של זיקת ההנאה של המעבר בדרך צריכה להתבצע תוך איזון בין זכויות קנייניות מתנגדות, ובענייננו בין זכות התובעים במסגרת זיקת ההנאה שהוענקה להם בדרך המעבר לבין זכות הנתבעים במקרקעין שבבעלותם, לרבות חניה בהם. האם בקשת התובעים למנוע מהנתבעים לחנות את רכבם מתכתבת עם הדווקנות שנקבע בעניין אסטרחאן לעיל.

30. השאלה שנותרה לבחינה בענייננו היא, האם חניית הנתבעים מונעת שימוש בדרך המעבר או מפריעה לשימוש זה באופן המקים זכות שלילית לנתבעים להשתמש בשטח שבבעלותם לצורך החניה. הגם שזיקת ההנאה הינה קניינית, היא הוסדרה בהסכם בין בעלי הבתים במתחם זה, ומשכך חלים גם דיני חוזים וגם דיני מקרקעין בעניינם. יש לקרוא את ההסכם והאמור בו, לעניין זכות המעבר, ככתבו וכלשונו. ר' דנ"א 8100-19 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (19.4.2020, פורסם בנבו).

31. התובעים מהווים שניים מבעלי הדירות ברחוב (התובעים 1-2 והתובע 3), כאשר אלה נעדרים קשר ביניהם. התובע 3, עו"ד העוסק דרך קבע בתחום התכנון והבניה, וכמי שתכנן את המתחם, כמו גם מתחמים נוספים סמוכים, הסביר בעדותו (עמ' 9 לפרוטוקול) מה היה התכנון וכיצד זה בוצע:

    "העד, עו"ד מר י. פפר :ובוא נעשה את זה (מדברים יחד). זה רחוב הלימון. זה הרחוב. הייתה פעם בחלקה של 10 דונם וזה היה ובאתי לעירייה ואמרתי, אני זה אדמה שלי, ואני רוצה ליצור פה שכונה של קוטג'ים. אמרו בסדר. הגשתי תב"ע שקובעת כאן רחוב,

    כב' הש' ר. בולמש :שזה רחוב הלימון? 

    העד, עו"ד מר י. פפר :זה רחוב הלימון, זהו. אבל היות ופה יש מספר קוטג'ים, אמרה לי העירייה תשמע את הגישה לקוטג'ים תעשה על חשבונך. הרי העירייה משקיעה נגיד 40% -50% והיא אמורה לתת דרכי גישה לכל אחד מהיחידות (מדברים יחד).

    ...

    העד, עו"ד מר י. פפר :עכשיו אני גר כאן ברחוב הלימון (מדברים יחד).

    עו"ד, מר ש. טספיה :איפה התובעים גרים? 

    העד, עו"ד מר י. פפר :התובעים רגע שנייה התובעים גרים פה והנתבעים גרים פה.

    עו"ד, מר ש. טספיה :מולם.

    כב' הש' ר. בולמש :או קיי אז אני מוגדר הלימון 15?

    העד, עו"ד מר י. פפר :עכשיו כל אלה זה גם כן קוראים להם לימון, למרות שזה דרך גישה פרטית, כי זה השטחים פה העירייה חסכה לעצמה הפקעות כדי לא לשלם פיצוי. היא אמרה האשמת את דרכי גישה תדאג אתה לתת בתב"ע. מופיע שהרחובות האלה הם בבעלות בעלי הקרקעות, אבל כפופים לזיקות הנאה, (מדברים יחד).

    ...

    כב' הש' ר. בולמש :אדוני שניה, אני מנסה להבין איך ממוקמים הרחובות אמרת רחוב מקביל, אתם עושים לי רחוב מקביל אני לא (מדברים יחד).

    העד, עו"ד מר י. פפר :זה המקביל זה הכוונה למקביל. הכוונה למקביל, השבילים המקבילים. זה כניסה לקבוצת קוטג'ים האלה וזה כניסה לקבוצת הקוטג'ים האלה.

    כב' הש' ר. בולמש :הבנתי וכולם מוגדרים הלימון בעצם?

    העד, עו"ד מר י. פפר :כולם מוגדרים הלימון, וכולם מוגדרים כזיקות הנאה. זה דרך הכניסה

    ...

    העד, עו"ד מר י. פפר :שזה רק משמש לזיקת הנאה. כלומר הבעלות בשטח של הנתבע היא כוללת על החצי מהשביל והוא מקבל זכויות בנייה, כמו כל היתר. גם מהשביל הזה, הזכויות בנייה כי זה בבעלותו, אבל השימוש הוא יכול לעשות בזה הוא רק שימוש למעבר (מדברים יחד)." (ההדגשה הוספה – ח.ב.)

     

32. תשריט מתוכנית המתאר, החתום על ידי התובע 3 והרוכשים הראשונים, המשרטט את הרחוב וזיקת המעבר, צורף כנספח ב' להסכמי הרכישה של הבעלים הראשונים של הבית שבו מתגוררים הנתבעים כיום, ומהם רכשו הנתבעים את ביתם (עמ' 22-28 לתצהירי התובעים). בתשריט זה נצבע כל השביל כזיקת הנאה עבור דיירי המתחם. בהתאם לסעיף 4.ב להסכם זה נרשם כי: "ידוע לקונים כי עפ"י תכנית המתאר ישמש הקטע ברוחב 6 מ' המתוחם בירוק בתרשים המצ"ב כנספח ב', כדרך מעבר לצדדים, לחליפיהם ולבאי ביתם. במסגרת רישום הפרצלציה של החלקה 99 תירשם זכות המעבר על הקטע הנ"ל כזיקת הנאה לטובת כל החלקות הגובלות בו."

33. המשמעות היא כי כבר בהסכם הרכישה הראשון, וכפי שמופיע בתוכניות, ידעו הנתבעים כי הדרך כולה מוגדרת כדרך מעבר לטובת כלל החלקות, ורוחבה הינו 6 מ'. כלומר, כל הדרך, ולא חלקה, כפי שמנסים לתאר הנתבעים, הוא הזכות. תפיסת חזקה על גבי חלק מהדרך, תוך צמצומה לרוחב קטן מ- 6 מ' נוגד את האמור ומצמצם את דרך המעבר לרוחב נמוך מזה הקבוע בהסכם ובתוכנית המתאר שצורפה להסכם.

34. עדויות הצדדים תאמו במידה רבה את המצגים שהוצגו בתמונות ובסרטונים. אכן רכבים נוספים חונים מול חניית התובעים, אולם הנתבעים חונים פעמים רבות ביותר את רכבם מול חניות התובעים, על גבי דרך המעבר. הדבר אף לא הוכחש על ידי הנתבע, שציין כי נהגו לחנות את רכבם באפן קבוע במקום זה. חניות התובעים 1-2 מצוי מול בית הנתבעים, וכפי שהוצג בסרטונים הם נדרשים לבצע תמרונים על מנת להיכנס לחנייתם. כך, על פי הסרטונים שהוגשו ושנקטעו, עולה כי אין מדובר בכניסה קלה לחניה.

35. באופן דומה, הנתבע אף ציין כי הוא או יתר דיירי הרחוב אינם נוהגים להיכנס לחניה כפי שנדרשים התובעים להיכנס. הנתבעים מבקשים לכפות על התובעים להיכנס בדרך שונה מכל היתר, כפי שעלה מהסרטונים נדרשת כניסה חזיתית, כאשר היציאה מהחניה נעשית ללא שדה ראיה של התובעים אל עבר דרך היציאה, או בתמרון שלוקח זמן, גם על פי הסרטונים.

36. הנתבעים מבקשים לטעון כי מניעה מוחלטת מכניסה לחניית התובעים 1-2 מתרחשת רק כאשר חונות שתי מכוניות מול בית התובעים, אחת מאחורי השנייה. בעוד שחניה אחת, כפי שמבצעים הנתבעים, אינה חוסמת לחלוטין. התובעים הצביעו על מספר הפעמים שנדרשו אף להזמין גורמי אכיפה וציינו כי גם רכב אחד מקשה עליהם להיכנס לחניה, ושני רכבים מונעים לחלוטין, כך שבצוותא שני רכבים חונים בדרך המעבר חוסמים לחלוטין את המעבר. גם עדות הנתבע איששה כי אכן פנו התובעים מספר פעמים בטענות לנתבעים (עמ' 59 ש' 27-28). כך גם ראה שהתובעים נכנסים לחנייתם ברוורס (עמ' 61 ש' 1-20). הנה, גם התובעים וגם הנתבעים מבהירים כי חניה של שני רכבים חוסמת את המעבר. משכך, לרכב הנתבעים החונה שם תרומה משמעותית שאינה ניתנת להפרדה כל אימת שחונים בצד הדרך מכוניות. התובעים, שגם להם רכב נוסף, אינם מחנים בדרך המעבר.

37. הנתבעים היו מודעים לטענות על ההפרעה ובחרו במודע להתעלם מהטענה, כאשר לשיטתם זכותם אינה מונעת את המעבר. הנתבעים מחזיקים מצלמות אבטחה ולא הציגו אף לא סרטון אחד המצביע על יציאה וכניסה קלה לחניה, ללא צורך לנסוע לאחור או לתמרן.

38. בהתאם לתקנה 45 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, נהג רכב לא ייסע אחורנית אלא אם יש צורך בכך וזאת רק לאחר שנקט באמצעי הזהירות הדרושים בנסיבות העניין. ר' ד"נ 22/83, המעביר את ההוכחה להעדר סכנה בנסיעה לאחור ונקיטה באמצעי זהירות לידי הנהג. התובעים טוענים כי הנסיעה לאחור מסוכנת והם חוששים להיכנס לשביל המעבר ללא שדה ראיה. משכך, מאחר והחוק מטיל עליהם חובה לוודא כי הם יכולים לנסוע אחורנית בזהירות, והם סבורים כי אין כך הדבר, וכאשר החניה תחומה בשני צידיה בקיר אשר חוסם את שדה הראיה, כפי שעולה מהתמונות, הרי שהחלטת הנתבע כי התובעים יכולים לנסוע לאחור אינה מגובה בראיות ואף סותרת את דברי המחוקק לפיו הנהג הוא שנדרש להחליט האם ניתן לנסוע לאחור בבטחה.

39. הנתבעים מבקשים לעשות שימוש בדרך המעבר ולחסום חלק מדרך המעבר באמצעות רכביהם. משכך, בשים לב לזכות המעבר הקניינית, ובשים לב לרוחב הרחוב (6 מ' מגדר לגדר), החסימה של הנתבעים אינה שולית כי אם משמעותית, אינה מאפשרת מעבר של שני כלי רכב זה לצד זה, והתמרון הנדרש נסמך בחלקו הגדול גם על אותו מגרש ריק של תובע 3, בהמשך הרחוב, כאשר התובע 3 הצהיר כי בכוונתו לגדר את שטחו הפרטי ולמנוע כניסת כלי רכב אליו. כאמור, מדובר בזכותו הקניינית לעשות כן, וזו אינה חלק מזיקת ההנאה.

40. הנתבע הציע לחסום את הכניסה בשער חשמלי, אולם לא הציע להימנע מחניה בסמוך לגדר. משכך, הצעתו אינה פותרת את הבעיה.

41. נכון כי גם אחרים נוהגים לחנות באזור זה. אולם, כפי שהוצג בתמונות רבות ביותר, התנהלות הנתבעים קבועה ואף כמעט יומיומית, כך שזכותם של התובעים לפנות לנתבעים על מנת למנוע הישנות של מקרים, כאשר לתובעים שמורה הזכות לפנות לכל בעל רכב נוסף אשר ימנע מהם או יקשה עליהם את השימוש בדרך המעבר.

42. לאור כל האמור, מצאתי כי התובעים הרימו את הנטל הראייתי הנדרש על מנת להצביע על פגיעה בזיקת ההנאה באופן קבוע ובלתי סביר, והתובעים לא עמדו בנטל על מנת להצביע על האופן בו יש באפשרותם לצמצם את הפגיעה בקניינם ובקניין התובעים. משכך, יש לקבל את הבקשה למתן צו מניעה קבוע ולהורות על מניעת חניה לנתבעים לאורך דרך המעבר במקרקעין הנתבעים.

43. כמו כן, משעה שהעיד הנתבע כי גם בניו ואורחיהם עושים שימוש בחניה זו, ומשעה שמדובר במקרקעין של הנתבעים, כך שקיימת להם שליטה עליו, צו המניעה הקבוע יחול על הנתבעים, חליפיהם והבאים בביתם העושים שימוש במקרקעין שבבעלות הנתבעים הכפוף לזיקת ההנאה. זאת, מכוח בעלותם, שליטתם והחזקתם במקרקעין נשוא התביעה עליו חונות המכוניות. כאמור, מדובר במקרקעין פרטי של הנתבעים, הכפוף לזיקת ההנאה, ומכוחו עליהם לוודא כי מכוניות של הבאים לביתם לא יחנו במקום זה.

44. התובעים ביקשו לקבוע סעד כספי בגין כל הפרה. לא מצאתי תימוכין לכך. צו המניעה הינו צו של בית המשפט, וככל ותתבצע הפרה של הצו שמורה לתובעים הזכות לפנות לאכיפתו על ידי גורמי האכיפה.

45. האם קם מטרד ליחיד – סעיף 44(א) לפקודת הנזיקין קובע: "מטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק".

46. התובעים טוענים כי נמנע מהם שימוש סביר בחנייה והכבדה על קניינם הפרטי בביתם, ולאור כך מבקשים גם סעד כספי בגין המטרד הקשה ומניעת ההנאה שנגרמה להם בביתם, לאורך הזמן שחלף מאז החלו להתגורר בביתם, באוקטובר 2020, ועד היום. התובעים לא פירטו את גובה הסעד שהתבקש, ובהבהרות במועד ההוכחות נטען כי מדובר בסעד לא ממוני, ומשכך לא נרשם סכום.

47. התובע 3 לא מתגורר ברחוב ולא נגרם לו כל מטרד. משכך, הסעד המתבקש הוא עבור התובעים 1-2 בלבד.

48. בחינת קיומו של המטרד ליחיד נדון בהרחבה בע"א 44/76 אתא חברה לטקסטיל בע"מ נ' שוורץ, פ"ד ל(3), 785, 794: "קיומה, מידתה ועצמתה של ההפרעה, המהווה אחד מיסודותיה של עוולת המטרד ליחיד, נבחנים תוך זיקה לאדם אחר, כך שהדגש הינו על תוצאות המעשה, ולא על טיבו... ההפרעה חייבת להיות מוחשית ומידתה נקבעת על-פי אמת-המידה של זכות הנפגע לשימוש סביר במקרקעין ושל ההנאה הסבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם... הציווי הוא על-פי הרוב המחסום היעיל ביותר לעוולה נמשכת, וכאשר המטרד הינו מהותי ייחשב הציווי בדרך-כלל לתרופה ההולמת ביותר".

49. בהתאם לסעיף 44 לפקודת הנזיקין והלכת אתא לעיל, יש צורך להצביע על הפרעה של ממש. בענייננו, התובעים פנו לנתבעים מספר רב של פעמים, הציגו מקרים בהם אף נדרשו להזעיק את רשויות האכיפה ואף נמנעה מהם היציאה מביתם לחלוטין, כאשר רכב התובעים היווה בצוותא עם רכב נוסף הגורם לחסימה. הנתבעים היו מודעים להפרה ובחרו לכל אורך התקופה להימנע מחניה במקום זה. נהפוך הוא, הם עמדו על זכותם לחנות במקום זה. משכך, אין מדובר בפעולה חד פעמית או רגעית אלא פעולה כמעט בכל יום, במשך שעות וימים.

50. חסימת האפשרות לצאת עם רכב התובעים מהחניה אינה קלת ערך. יסוד הזמן מהווה שיקול משמעותי שכן אין מדובר באירוע מזדמן של חניה חד פעמית כי אם הפרעה קבועה ומתמשכת, בין אם במקרים בהם גרמה לקשיים להיכנס לחניה ובין אם במקרים בהם נגרמה חסימה ממש. מדובר ברחוב צר וקיימת מצוקת חניה לכלל הסובבים ברחובות הסמוכים.

51. כפי הנראה, הנתבעים אינם היחידים המונעים את השימוש או מקשים על השימוש, ומשכך קיים קושי של ממש לכמת את היקף השימוש ומידתו כלפי הנתבעים אל מול צדדים שלישיים שבחרו לחנות גם הם את הרכבים. אולם, מצאתי כי התובעים הניחות תשתית מספקת על מנת לכמת עוגמת נפש כללית שנגרמה להם מהתעלמות הנתבעים מבקשות התובעים לאורך זמן, ואף מהזמנת רשויות האכיפה לצורך כך, כך שנגרמה לתובעים עוגמת נפש מההתנהלות. משכך, מצאתי לפסוק לטובת התובעים סך כולל של 10,000 ₪ בגין עוגמת הנפש. מדובר במטרד הקשה לכימות, שעה שלא ניתן לכמת את המטרד שנגרם לאורך זמן לתובעים בגין חסימות רבות והטרחה שנגרמה להם כתוצאה מכך. במסגרת פסיקת ההוצאות בגין עוגמת הנפש התחשבתי בכך שלא הובאו עדים נוספים שיעידו על היקף הפגיעה וכן בטענות הנתבעים כי היו ערוכים לחקירת העד הנוסף מטעם התובעים, על מנת להעיד על המטרד. משכך, בחרו התובעים להימנע מהבאת ראיות נוספות, למעט עדותם. כך גם בחרו הנתבעים שהעידו באמצעות עצמם ללא שכנים נוספים.

     

    לסיכום:

52. ניתן בזאת צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים, חליפיהם והבאים בביתם להחנות במקרקעין שבבעלות הנתבעים בשביל המעבר, כמוגדר בסעיף 4.ב. להסכם ובכפוף לזיקת ההנאה.

53. כמו כן, ישלמו הנתבעים לתובעים סך של 10,000 ₪ בגין רכיב עוגמת הנפש במטרד ליחיד.

54. משעה שבחרו הנתבעים להימנע מפינוי החניה לאורך כל התקופה, עד להליך זה, ישלמו הנתבעים לתובעים שכ"ט בסך 15,000 ₪ ואגרת בית משפט ראשונה ושניה כפי ששולמה.

55. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו ריבית והצמדה כדין עד לתשלום בפועל.

     

    זכות ערעור כדין לבית המשפט מחוזי מרכז.

     

    ניתן היום, י"ד תמוז תשפ"ג, 03 יולי 2023, בהעדר הצדדים.