עירית ירושלים נ' קליינר(אחר/נוסף) ואח'

לפניי בקשה למתן הוראות, להעברת כספים שהתקבלו במסגרת הליך הוצאה לפועל, לידי בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: בנק דיסקונט או הבנק).

הנאמן מתנגד לבקשה וטוען כי יש להעביר את הכספים מתיק ההוצאה לפועל לקופת פשיטת הרגל של החייב.

בהסכמת הצדדים הועברו הכספים לקופת פשיטת הרגל עד להכרעה בבקשה שלפניי.

רקע עובדתי

במסגרת תיק הוצאה לפועל מס' 26-01263-07-01 , מומשו ונמכרו זכויותיו של החייב בדירת מגורים המצויה ברחוב זרחי ישראל 56/14 בירושלים (להלן: הנכס). מכירת הנכס הושלמה במהלך שנת 2013 על ידי כונס נכסים מטעם בנק מזרחי טפחות בע"מ, שהיה נושה מובטח (להלן: הנושה המובטח).

על הנכס היו מוטלים עיקולים שהטילו שלושה נושים ובכללם בנק דיסקונט. (בסוגריים אעיר כי שני הנושים הנוספים שהטילו עיקול על הנכס (להלן: הנושים המעקלים), לא הצטרפו לבקשה של בנק דיסקונט, אולי משום שהאינטרס הכספי שלהם קטן ביחס לבנק דיסקונט שחלקו בכספים שאותם מבוקש להעביר, עומד על 70%).

יתרת תמורת הנכס, לאחר תשלום החוב לנושה המובטח וההוצאות, עמדה על סך של 990,000 ₪.

באותה העת עמדה כנגד הנושה המובטח וכונס הנכסים מטעמו, תביעה להשבת כספים מתוך תיק ההוצאה לפועל, ע"ס 369,455 ₪. התביעה הוגשה על ידי חברת מגדרו ישראל בע"מ (להלן: מגדרו) ונדונה במסגרת ת"א 31078-07-12. בהתאם להוראת רשמת ההוצאה לפועל, הותיר כונס הנכסים מטעם הנושה המובטח, בתיק ההוצאה לפועל, סך של 500,000 ₪ עד להכרעה בתביעה של מגדרו.

ייתרת הסכום, לאחר תשלום חוב למס הכנסה עמדה על 373,606 ₪, והיא חולקה בין הבנק ויתר הנושים המעקלים.

ביום 20.7.16 ניתן צו כינוס לנכסי החייב לבקשתו, וביום 28.9.17 הוכרז החייב פושט רגל.

ביום 25.5.17 ניתן פסק דין הדוחה את תביעת מגדרו, ועל כן "הפשירו" אותם 500,000 ₪ שהוחזקו בתיק ההוצאה לפועל עד להכרעה בתביעה של מגדרו.

הבקשה שלפניי נוגעת לסכום זה, בסך 500,000 ₪ (להלן: הסכום שבמחלוקת) אשר חלוקתו לנושים עוכבה לפי החלטת רשמת ההוצאה לפועל.

השאלה שבמחלוקת

השאלה הטעונה הכרעה בענייננו היא, האם יש להעמיד את הסכום שבמחלוקת לטובת הנושים שעיקלו את הנכס במסגרת תיק ההוצאה לפועל, או שיש להעמידו לטובת כלל הנושים במסגרת תיק פשיטת הרגל.

התשובה לשאלה זו תוכרע בהתאם לכללים החלים בעת המעבר מהליך הוצאה לפועל להליך פשיטת רגל. כללים אלו קבועים בסעיף 91, לפקודת פשיטת רגל [נוסח חדש], התש"ם - 1980 ( להלן: פקודת פשיטת רגל או הפקודה) הקובע כדלקמן:

"(א) נושה שפתח בהליכי הוצאה לפועל לגבי נכסים של חייב, לרבות עיקול חוב המגיע לחייב, לא יוכל ליהנות מההוצאה לפועל לעומת הנאמן אלא אם השלים אותה לפני יום מתן צו הכינוס ולפני שנודע לו כי הוגשה בקשת פשיטת רגל או כי החייב עשה מעשה כאמור בסעיף 72(2).

(ב) לענין פקודה זו, השלמתה של הוצאה לפועל היא, לגבי נכסים - בתפיסתם ומכירתם, ובעיקול חוב - בקבלת החוב.

(ג)הוצאה לפועל שבוצעה בתפיסה ומכירה של נכסים לא תהיה בטלה מחמת זה בלבד שהיא מעשה פשיטת רגל, והקונה אותם בתום לב מידי המוציא לפועל זכותו בהם עדיפה על זכותו של הנאמן".

מהוראה זו אנו למדים כי "כל עוד לא נסתיימו הליכי ההוצאה לפועל, מעמדו של הנושה המעקל אינו מקנה לו כל זכות מהותית בנכס המעוקל" (ע"א 542/85 המועצה הישראלית ליצור ושיווק כותנה בע"מ נ' אתא חברה לטכסטיל בע"מ, פ"ד מב(4) 559, 564, פסקה 10 (1989)).

אלא שהצדדים חלוקים בשאלה, מהי נקודת הזמן, בנסיבות המקרה דנן, שבה הסתיים הליך ההוצאה לפועל של הנכס המעוקל, והתחיל הליך פשיטת הרגל של החייב, ומכאן הבקשה שלפניי.

טענות הצדדים 

בנק דיסקונט טוען כי עם מכירתו של הנכס לרוכש, הושלם הליך ההוצאה לפועל של הנכס, השתכללה זכותו הקניינית של רוכש הנכס, וזכויותיו של החייב בנכס יצאו מידי החייב. בהתאם לכך, השתכללה זכותו הקניינית שלו ושל הנושים המעקלים, והם זכאים ליהנות מפירות הנכס, דהיינו, מהסכום שבמחלוקת.

לטענת הבנק, מסקנה זו עולה במפורש מהוראת סעיף 91 (ב) רישה, לפקודה שלפיה "השלמתה של הוצאה לפועל היא, לגבי נכסים - בתפיסתם ומכירתם". כלומר די במכירת הנכס לידי הרוכש כדי להביא לסיום הליכי ההוצאה לפועל ביחס לאותו נכס, ואין צורך שכספי התמורה יעברו לידי הנושה לשם השלמת הליך ההוצאה לפועל. זאת בניגוד להשלמתה של הוצאה לפועל במקרה של עיקול חוב, שאז גם הבנק מסכים כי השלמת ההוצאה לפועל היא בקבלת החוב בידי הנושה, כעולה מסעיף 91(ב) סיפה לפקודה. במקרה דנן מדובר בהוצאה לפועל בקשר לנכס, ולכן לטענת הבנק הושלמה ההוצאה לפועל בעת מכירת הנכס וקודם למתן צו הכינוס, וכפועל יוצא יש להעביר לידיו ולידי הנושים המעקלים את הסכום שבמחלוקת.

הנאמן טוען מנגד, כי לנוכח העובדה שהנכס מומש תחילה על ידי נושה מובטח אין כלל תחולה להוראת סעיף 91 לפקודה. זאת משום שזכויותיהם של נושים מובטחים הן זכויות קנייניות והן ראשונות במעלה לאחר זכות הבעלות. לכן אין לנושים המובטחים צורך בסעיף 91 לפקודת פשיטת הרגל שמטרתו היא להסדיר את זכויותיו של נושה מעקל, שאינו מובטח, ביחס לנושים לא מובטחים אחרים.

בענייננו, כך טוען הנאמן, הנכס נתפס ומומש על ידי כונס הנכסים מטעם הנושה המובטח. תמורת הנכס שולמה במסגרת הליך מימוש המשכון, והכסף שנותר אחרי סילוק המשכון הוא כספו של החייב. העיקול שהוטל על הנכס על ידי בנק דיסקונט לא מעניק לו זכות קניינית. לכן, כל עוד לא מומש העיקול על כספים אלה, לא התקיים התנאי שבסעיף 91(ב) סיפה לסיום הליכי ההוצאה לפועל. למעשה, טענת הנאמן, ככל שעלה בידי להבינה היא, כי העיקול שהטיל הבנק על הנכס עבר אל הסכום שבמחלוקת בבחינת "עיקול חוב" כמשמעותו בסעיף 91(ב) סיפה לפקודה. לכן, כך לטענת הנאמן, כל עוד הנושים המעקלים לא קבלו לידיהם את הסכום שבמחלוקת, לא הסתיים הליך ההוצאה לפועל והסכום שבמחלוקת צריך לעבור לקופת פשיטת הרגל.

עוד מציין הנאמן, כי התנאים הקבועים בסעיף 91(א) לפקודה לסיום הליכי ההוצאה לפועל, מתקיימים רק כאשר הנושה שפתח בהליכי ההוצאה לפועל, הוא זה שהשלים את ההליכים. בענייננו, ברור כי לא בנק דיסקונט הוא שמכר את הנכס, על אף שסביר כי הוא היה מעוניין במכר, אלא הנכס של החייב נתפס ומומש על ידי כונס הנכסים מטעם הנושה המובטח ולכן אין כלל תחולה להוראת סעיף 91 לפקודה.

כונס הנכסים הרשמי תומך בעמדת הנאמן לפיה יש להעביר את הכספים שבמחלוקת לקופת פשיטת הרגל ולחלקם באופן שוויוני בין כלל הנושים. לטענתו, עניין לנו בעיקול שהוטל על חוב ולכן סיום הליכי ההוצאה לפועל הוא רק לאחר שהכספים התקבלו בידי הנושה. במקרה דנן הכספים לא התקבלו בידי הנושים המעקלים קודם למתן צו הכינוס ולכן יש להעבירם לקופת פשיטת הרגל. סתם ולא פירש כונס הנכסים הרשמי, מדוע לשיטתו מדובר במקרה דנן ב"עיקול חוב" כאמור בסיפה של סעיף 91(ב) ולא ב"נכסים" כאמור ברישה של סעיף 91 (ב) וכפי שטוען בנק דיסקונט.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי הליכי ההוצאה לפועל בקשר לנכס לא הושלמו קודם למתן צו הכינוס ולכן יש להעביר את הסכום שבמחלוקת לקופת פשיטת הרגל ולחלקם לכלל הנושים. נימוקיי שונים בתכלית מנימוקיו של הנאמן וכונס הנכסים הרשמי, ואותם אפרט להלן.

נקודת המוצא של הבנק והנאמן היא כי בעוד שלגבי עיקול נכס, הליך מימושו בהוצאה לפועל מסתיים עם מכירת הנכס לצד שלישי, ללא קשר לשאלה האם כספי התמורה הגיעו לידי הנושים, לגבי עיקול חוב, הליך ההוצאה לפועל מסתיים רק כאשר הכספים הגיעו לידי הנושים. ואכן, אבחנה זו יושמה הלכה למעשה בפסיקת בתי המשפט המחוזיים (ראו: ברע (ת"א) 10248/74 פנחס נ' מוחמד עומר עודה פ"מ תשל"ה (2) 556, 570 (1975) (להלן: עניין פנחס), תוך מציאת הפתרון בסעיף 41 לפקודה (כיום סעיף 93); פש"ר (ב"ש) 5276-09 לחכים נ' עוה"ד ישראל בודה (2.11.2010)(להלן: עניין לחכים); פשר(ת"א) 603-06-14 דוויק נ' כונס הנכסים הרשמי (12.11.2014)(להלן: עניין דוויק); פש"ר 24367-05-15 עירית תל אביב-יפו נ' כונס הנכסים הרשמי (26.7.2017) ; וראו גם עודד מאור ואסף דגני, על כונס נכסים (התשע"ה - 2015), 505, המפנים לעמדת בית המשפט בעניין פנחס); לעמדה שונה ראו פש"ר (ת"א) 1002-07 עו"ד יניב אינסל - הנאמן נ' עיני יצחק (19.1.2010)).

ואולם, בחינת פסיקתו של בית המשפט העליון כמו גם ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 91 לפקודה, מלמדת כי ההבחנה בין נכס לחוב לעניין מועד סיום הליכי ההוצאה לפועל, כפי שיושמה על ידי בתי המשפט המחוזיים, איננה עולה בקנה אחד עם תכלית החקיקה וההיסטוריה החקיקתית שלו וכן כי אין בלשונו של סעיף 91 לפקודה כדי לשלול מסקנה אחרת העולה בקנה אחד עם תכלית החוק וההיסטוריה החקיקתית.

אמנם בהתאם להוראת סעיף 91 (ב) לפקודה, השלמת הוצאה לפועל של נכסים "בתפיסתם ומכירתם" בעוד שלעניין חוב, השלמת הליכי ההוצאה לפועל היא "בקבלת החוב", ואולם בכך אין כדי ללמד בהכרח על כך שרק במקרה האחרון סיום ההליך ההוצאה לפועל הוא עם קבלת החוב בידי הנושה. באותה המידה אין מניעה מבחינת לשון הפקודה, לראות בהעברת כספים שמקורם בחוב, אל קופת ההוצאה לפועל, משום "קבלת החוב" כמשמעותו בסעיף 91 לפקודה אף שהם טרם הגיעו לידי הנושה, בדיוק כפי שניתן לראות בהעברת תמורת מכירת הנכס לקופת ההוצאה לפועל משום סיום ההליך ההוצאה לפועל גם כאשר הכספים טרם הגיעו לידי הנושה.

מן הבחינה העקרונית אין כל מקום לאבחן בין נכס לחוב בשאלת קו הגבול בין הליכי ההוצאה לפועל והליכי פשיטת הרגל. גם חוב הוא נכס (וראו גם הגדרת "נכס" בסעיף 1 לפקודה), ובשני המקרים הנכס יוצא מידי החייב בעת העברת הכספים לקופת ההוצאה לפועל, לפני שהם מועברים לידי הנושים המעקלים. לנושים המעקלים, אין כל זכות קניינית בכספים אלו, כפי שאין ליתר הנושים.

כאשר בעיקול חוב עסקינן, קבע כב' השופט א' גרוניס (כתארו אז) ברע"א 4941/06 אלפסי נ' עו"ד אופיר נאמן על נכסי דיין בפשיטת רגל (16.7.2006) (להלן: עניין אלפסי), כי קו הגבול בין הליך הוצאה לפועל לבין הליך פשיטת רגל "נקבע לעניין גביית חוב על ידי נושה בקבלתו על ידו" (שם פסקה 5)[ההדגשה הוספה]. בהתבסס על קביעתו זו של כב' השופט גרוניס, אבחנו בתי המשפט המחוזיים בין נכס לחוב כאשר רק לגבי חוב נקבע על ידם כי סיום הליך ההוצאה לפועל הוא בקבלת החוב על ידי הנושה. ואולם כב' השופט גרוניס כלל לא דן בעיקול נכס שאינו חוב, והקביעה לפיה סיום הליך ההוצאה לפועל הינה בעת קבלת החוב על ידי הנושה הינה תוספת ללשון הפקודה, שנועדה לקבוע קו ברור בין שני ההליכים. אין בקביעתו של כב' השופט גרוניס, שעניינה בחוב בלבד, כדי לשלול פרשנות שלפיה גם כאשר מדובר בעיקול נכס שאינו חוב, סיום הליך ההוצאה לפועל הוא בעת קבלת הכסף בידי הנושה. והראיה, עוד בשנת 1960, בעת שהשאלה עלתה, הותירה בית המשפט העליון בצריך עיון (ע"א 293/59 צ'רנובסקי נ' מצטפה, פ"ד יד 64, 69 (1960)(להלן: עניין צ'רנובסקי). ללמדך שאין בלשון הפקודה כשלעצמה כדי להכריע בשאלה שלפנינו ואין מניעה לפרש את המילים "בתפיסתם ומכירתם" כך שגם לגבי נכס שאינו חוב, סיום הליכי ההוצאה לפועל יהיה בעת שהתמורה תגיע לידי הנושה.

מעבר לכך, מסקנה זו היא היחידה הנתמכת בהיסטוריה החקיקתית של סעיף 91 לפקודה. מקורו של סעיף 91 לפקודה הוא בסעיף 39 לפקודת פשיטת הרגל משנת 1936 בנוסחה האנגלי. בהתאם לסעיף 39 האמור, לעניין עיקול חוב, השלמת ההוצאה לפועל היא בעת קבלת החוב, לעניין טובין - בתפישתם ומכירתם, ולעניין מקרקעין - בתפיסתם או בצו לתפסם.

השאלה המתבקשת למקרא הוראת סעיף 39 לפקודה משנת 1936 היא: מה ראה המחוקק להבחין בין השלמת הוצאה לפועל לעניין עיקול חוב - עם קבלת החוב ולעניין טובין - עם תפיסתם ומכירתם, לבין מקרקעין שלגביהם מושלמת ההוצאה לפועל כבר עם תפיסתם, עוד בטרם ננקטו והושלמו ההליכים הדרושים למכירתם?

תשובה לכך נתנה על ידי כב' השופט זוסמן בעניין צ'רנובסקי שלמעשה קבע כי אין הצדקה לקבוע מועד שונה לסיומם של הליכי ההוצאה לפועל במקרה של מקרקעין, טובין, או חוב. כב' השופט זוסמן ציין שיש להבין את האמור בסעיף 39 לפקודה המקורית, על רקע דיני ההוצאה לפועל האנגליים, שהיו קיימים בזמן שחוקק חוק פשיטת הרגל האנגלי משנת 1914, ששימש מודל לפקודת פשיטת הרגל שלנו. לפי דינים אלה היו יורדים למקרקעי החייב בהליך, לפיו היה פקיד הוצאה לפועל תופס את הנכס ומוסרו בידי הנושה, ובכך תמה ההוצאה לפועל. ה"תפיסה", שבה היה מדובר בסעיף 39 לפקודת פשיטת הרגל, הייתה אפוא השלב הסופי של ההוצאה לפועל כנגד מקרקעי החייב, כך שלמעשה המחוקק לא הפלה בין טובין לבין חובות ומקרקעין.

אלא מאי? בישראל, לצד סעיף 39 הנ"ל, שמקורו בפקודה פשיטת הרגל האנגלית, נוהלו הליכי ההוצאה לפועל בהתאם לדין העותומאני. בהתאם לדיני ההוצאה לפועל העותומאניים שנקלטו בישראל, מקרקעין היו נמכרים בהליכי הוצאה לפועל בדיוק כמו טובין, ולא די היה בתפיסתם. לכן פסק כב' השופט זוסמן, כי למרות לשונו של סעיף 39, לנוכח דיני ההוצאה לפועל בישראל, אין להלום מצב שבו די בתפיסת המקרקעין כדי להביא לסיומם של הליכי ההוצאה לפועל ולהעדפת הנושה המעקל על פני הנושים האחרים. עוד צויין כי בהתאם לדין האנגלי, עם רישום העיקול על המקרקעין הוענקה לנושה זכות שיעבוד, ולגבי טובין, עם מסירת צו העיקול, ומשמעותו של סעיף 39 לפקודה המקורית הייתה לסייג את זכותו של הנושה המעקל, בפני הליכי פשיטת רגל של החייב. לכן קבע כב' השופט זוסמן כי אין לראות בתפיסתם של המקרקעין משום סיום הליכי ההוצאה לפועל למרות הוראת סעיף 39 לפקודה המקורית.

ביום 9.11.1980, נכנסה לתוקפה פקודת פשיטת רגל בנוסחה החדש, ובמקום סעיף 39 (2) לנוסח המקורי בא סעיף 91 (ב) שקבע כך:

"לעניין פקודה זו, השלמתה של הוצאה לפועל היא, נגד טובין - בתפישתם ומכירתם, נגד מקרקעין - בתפיסתם בצו לתפסם או במינוי כונס נכסים להם, ובעיקול חוב - בקבלת החוב" [ההדגשה הוספה]. 

בכך למעשה, הונצחה הבעייתיות שעלתה מנוסחו של סעיף 39 לנוסח המקורי ובמובן מסויים אף החריפה, בהוספת המילים: "או במינוי כונס נכסים" . לכן, כאשר בא מלפני בית משפט מחוזי מקרה שבו מונה כונס נכסים למקרקעין, ראה עצמו בית מהשפט אנוס על פי הדיבור, להורות כי הושלמו הליכי ההוצאה לפועל אף שסבר כי בנסיבות העניין לא היה מקום להעדיף את הנושים המעקלים על פני יתר הנושים רק משום שמונה כונס נכסים למכירת המקרקעין (ראו ע"א 5841/81 כונס הנכסים הרשמי נ' קלמן קרני, פ"ד לו (3) 747(להלן: עניין קרני)).

אולם, למרות הוספת המילים המפורשות "או במינוי כונס נכסים" כשלב המסיים את הליכי ההוצאה לפועל במקרקעין, סבר כב' השופט לוין בעניין קרני, כי הדין לא השתנה והלכת צ'רנובסקי בעינה עומדת. דהיינו, לא די בתפיסתם של המקרקעין, ולא די במינוי כונס נכסים, כדי להביא לסיום הליכי ההוצאה לפועל של המקרקעין, למרות לשונו המפורשת של סעיף 91 לפקודה. כב' השופט לוין חזר על השאלות שהעלה כב' השופט זוסמן בעניין צ'רנובסקי ותהה בין היתר "מה ראו מנסחי הנוסח החדש להבחין בין תפיסת מקרקעין לעיקול חובות, שלעניין זה האחרון רק השלב הסופי של ההוצאה לפועל מהווה השלמתה?" ובהמשך לכך קבע "התוצאה, שאליה הגיע בית המשפט המחוזי, כה נוגדת היא את עקרונות פשיטת הרגל, עד שיש למנעה ככל האפשר, ולאור הספקות שמעורר העיון בנוסח החדש, לא קצרה ידנו להעניק למערער סעד". ולא למותר לצטט את דברי כב' השופט לוין בסיום דבריו: "למרבה הצער לא הכינו נסחי הנוסח החדש שיעורי בית והסתפקו בהתאמה מכאנית של המונחים המופיעים בנוסח המקורי והרקתם למשבצות של עברית תקנית מבלי להתחקות אחרי הכוונה התחיקתית שעמדה ביסוד הסעיף האמור" (עניין קרני עמ' 754).

אחר הדברים האלה, ולאור הדברים הנוקבים של כב' השופט לוין (וראו גם דברי מ"מ הנשיא שמגר, כתארו אז, בעמ' 756), תוקן בשנת 1983 סעיף 91 לפקודה (ס"ח 1080, 31.3.1983). נוסחו החדש של סעיף 91, כפי שצוטט בפסקה 13 שלעיל, אכן ביטל את ההבחנה בין מקרקעין וטובין, כמו גם את ההתייחסות למינוי כונס הנכסים, וברור מהשתלשלות העניינים כי הכוונה הייתה לאמץ את הערותיו של כב' השופט לוין בעניין קרני. ואולם, אף שלמרבה הצער, שוב לא דייקו נסחי החוק ושוב הותירו הבחנה מסויימת בין נכסים לחוב, נראה כי לא היתה כוונה לקבוע קו גבול שונה בין נכס לחוב לעניין סיום הליכי ההוצאה לפועל, אלא שההתייחסות הנפרדת לנכס וחוב נובעת מן האופן שבו הם יוצאים מידי החייב, (כפי שעולה במפורש מנוסחו של חוק חדלות פירעון החדש, שיפורט להלן).

חיזוק לכך שאין בנוסחו של סעיף 91 המתוקן כדי לאבחן בין נכס לחוב לעניין סיום הליכי הוצאה לפועל ניתן למצוא בדברי כב' השופט י' עמית בע"א 9559/11 מנהל מיסוי מקרקעין נ' שעלים ניהול נכסים, פסקה 10 (30.9.2013). העניין שנדון בפני כב' השופט עמית נוגע למיסוי מקרקעין והוא אינו קשור לענייננו, ואולם בהשוותו את סעיף 91 לפקודה, לעניין שנדון בפניו, ציין כב' השופט עמית את הדברים הבאים, ואצטטם במלואם:

"כאשר בעיקול חוב עסקינן, מורה המחוקק כי השלמת הליכי ההוצאה לפועל נעשית רק עם קבלת החוב (ראו, לדוגמה, רע"א 4941/06 אלפסי נ' עו"ד אופיר נאמן על נכסי דיין בפשיטת רגל [פורסם בנבו] (16.7.2006)). בדומה, ניתן להקיש גם לגבי עיקול מקרקעין, כי רק כאשר מכירת המקרקעין הושלמה באופן שהנושה קיבל כבר את המגיע לו, גובר הנושה בהוצאה לפועל על הנושים האחרים בפשיטת רגל של החייב (ע"א 584/81 כונס הנכסים הרשמי נ' קרני, פ"ד לו(3) 747 (1989)). יש הגורסים כי כאשר ניתן כבר צו מכר פורמלי על ידי ראש ההוצאה לפועל על פי תקנה 69 לתקנות ההוצאה לפועל, לצורך סעיף 34א לחוק המכר, יראו את המכירה כאילו הושלמה, גם אם הכספים טרם הועברו לנושה (פש"ר (ב"ש) 5276/09 לחכים נ' עו"ד ישראל בודה כונס נכסים בהוצל"פ [פורסם בנבו] (2.11.2010)). החשוב לענייננו, כי המונח "השלמת המכירה" בסעיף 91 לפקודת פשיטת הרגל, אינו מועד אישור המכירה על ידי ראש ההוצאה לפועל, אלא לכל הפחות מועד מתן הצו הפורמלי, ושמא אף לאחר מכן, רק עם תשלום מלוא התמורה". [ההדגשות הוספו].

מכאן נראה, שגם כב' השופט עמית סבור שניתן להקיש מעיקול חוב לעיקול מקרקעין בכל הנוגע למועד השלמת הליכי ההוצאה לפועל, כך שגם מכירת מקרקעין תושלם כאשר הנושה קיבל את המגיע לו. עם זאת, הוא אינו מתעלם מעמדתם השונה, של אלו הגורסים שמכירת מקרקעין מושלמת קודם לכן.

סיכומם של דברים עד כה: אין הצדקה לאבחן בין נכס לבין חוב בכל הנוגע למועד השלמת הליכי הוצאה לפועל וגם ההיסטוריה החקיקתית אינה תומכת בהבחנה שכזאת. בפסיקת בית המשפט עליון לא הוכרה הבחנה בין חוב ובין נכס לעניין מועד השלמת הליכי ההוצאה לפועל וקביעה לפיה הליכי הוצאה לפועל במקרקעין מסתיימים קודם לקבלת התמורה בידי הנושים, נוגדת את דיני פשיטת רגל ופוגעת בעיקרון השוויון בן הנושים.

לנוכח האמור, יש להעדיף את הפרשנות המביאה להרמוניה חקיקתית בין כלל תחומי המשפט ולפיה, סיומם של הליכי הוצאה לפועל, הוא בעת קבלת הכספים בידי הנושים, ללא קשר לסוג הנכס שמומש . במיוחד נכון הדבר, שעה שההסדר שנקבע בחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח - 2018 (להלן: חוק חדלות פירעון), שנכנס לתוקף ביום 15.9.19, יישם את לקחי העבר, והבהיר באופן שאינו משתמע לשני פנים כי אין לאבחן בין נכס לחוב, לעניין מועד סיום הליכי ההוצאה לפועל וכי לגבי כלל סוגי הנכסים, לרבות חוב, הליכי ההוצאה לפועל מסתיימים בעת קבלת הכסף בידי הנושה.

וכך מורה סעיף 29 לחוק חדלות הפירעון (החל גם על יחידים בהתאם לסעיף 121(3) לחוק חדלות פרעון):

"הקפאת הליכים נגד התאגיד משמעה כי -

(1)לא יהיה ניתן לפתוח הליכי גבייה של חובות עבר נגד התאגיד או להמשיך בהליכי גבייה שטרם הושלמו; לעניין זה, יראו הליך גבייה כהליך שהושלם, לגבי נכסים - בקבלת מלוא התמורה בעד מכירתם בידי הנושה, ולגבי עיקול חוב - בתשלום החוב לנושה".

בדברי ההסבר לסעיף 29 לחוק חדלות פירעון צויין במפורש כי "מוצע להגדיר כי השלמת ההליכים כמועד שבו מקבל הנושה את כספו דהיינו המועד שבו אין עוד צורך לנקוט בכל פעולה לתשלום החוב" (ה"ח 1027, 2.3.2016, עמ' 626 וראו גם דברי ההסבר לסעיף 218 לחוק חדלות פרעון, עמ' 711).

חוק חדלות פירעון אינו חל בענייננו (ראו סעיף 373 לחוק חדלות פירעון), אך כפי שציין כב' השופט ד' מינץ בע"א 8263/16 אור סיטי נדל"ן מקבוצת אור בע"מ נ' עו"ד איתן ארז (19.3.2018): "על אף שהעניינים שעלו לפנינו קדמו למועד תחילת החוק החדש... הרי שאין בכך כדי לשלול השפעה פרשנית מסוימת של החוק החדש על המצב המשפטי הקיים" (פסקה 47 והאסמכתאות שם). כפי שציינתי לעיל, סעיף 91 לפקודה, מעורר קשיים פרשניים. קשיים פרשניים אלו, באו על פתרונם בחוק חדלות פירעון ולאורו יש לפרש גם את סעיף 91 לפקודה. ויודגש, בענייננו, לא מדובר במקרה שבו לשון החוק אינה סובלת יותר מפרשנות אחת, שאז "'גבול הפרשנות הוא גבול לשון החוק' ולא ניתן לפרש חוק באופן שאינו מוצא אחיזה מספקת בלשונו גם אם על פני הדברים פרשנות זו מגשימה את תכלית החוק" (בע"מ 8151/19 פלוני נ' פלונית, פסקה 13 וכן האסמכתאות שם (16.1.2020). במקרה שלפנינו לשון החוק סובלת יותר מפרשנות אחת ולכן יש לפרשה לאור התכלית המגשימה אותה כפי שהיא באה לידי ביטוי מפורש בחקיקה החדשה.

טרם סיום, אציין כי לא נעלמו מעיני הוראות סעיפים 92 ו- 93 לפקודת פשיטת רגל. סעיף 93 לפקודה קובע שאם נמכרו נכסים של החייב בהוצאה לפועל, יעכב בידו המוציא לפועל את התמורה במשך 14 ימים ואם תוך פרק הזמן האמור ניתן צו כינוס, ישלם המוציא לפועל את היתרה לקופת פשיטת הרגל. בית המשפט המחוזי בעניין פנחס, למד מסעיף זה, שאם צו הכינוס ניתן לאחר תום 14 הימים האמורים, התמורה מועברת לנושה המעקל. כפי שצוין בפסקה 22 לעיל, לפרשנות זו הפנו המחברים עודד מאור ואסף דגני בספרם, אך אין בידי לקבלה. בעניין זה מקובלת עליי עמדתה של כב' השופטת נצר כפי שהובעה בעניין לחכים, ולפיה סעיפים 92 ו- 93 לפקודת פשיטת רגל, אינם רלוונטיים לשאלה נשוא דיוננו, היות והם מתייחסים למקרה שבו אין חולק כי הליכי ההוצאה לפועל טרם הושלמו. אעיר כי גם בעניין זה ניתן להיעזר בהוראותיו של חוק חדלות פירעון ודברי ההסבר לו. כך, בסעיף 218 לחוק חדלות פירעון נקבעו הוראות לגבי נכס שנתפס וטרם הושלם הליך ההוצאה לפועל בעניינו. בדברי ההסבר לאותו סעיף (בעמ' 711) מצוין כי סעיף 218 "מסדיר את מעמדן של הוצאות הגבייה בהליכי חדלות הפירעון במקרה שבו נכס נתפס אך הליך הגבייה טרם הושלם" ובהמשך לכך מצוין כי הוראות סעיף 218 "מבוססות על הוראות סעיפים 92 ו-93 לפקודת פשיטת רגל". המסקנה הברורה היא כי סעיפים 92 ו-93 לפקודת פשיטת רגל, עוסקים בהליכי גבייה שטרם הסתיימו ובניגוד לקביעה בעניין פנחס, הם אינם נוגעים לענייננו ואין בהם כדי להכריע בשאלת מועד סיומם של הליכי הוצאה לפועל.

נוכח האמור, אני קובעת כי הליכי ההוצאה לפועל למימוש הנכס לא הושלמו לפני מתן צו הכינוס לנכסי החייב, ולכן הסכום שבמחלוקת יוותר בקופת פשיטת הרגל.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתנה היום, א' שבט תש"פ, 27 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.