ערעור על החלטת וועדה פסיכיאטרית מחוזית של בית החולים אברבנאל

ערעור על החלטת וועדה פסיכיאטרית מחוזית של בית החולים אברבנאל (להלן: "הוועדה") מיום 20.4.17 אשר החליטה בדעת רוב להאריך אשפוז כפוי בשבועיים, מכוח סעיף 10 (ג)(2) לחוק טיפול בחולי נפש,התשנ"א-1991 ( להלן: "החוק").

היום התקיים דיון בערעור שלאחריו הודעתי על קבלת הערעור, ביטול האשפוז הכפוי והמרתו בצו לטיפול מרפאתי כפוי.

להלן הנימוקים:

א.         רקע עובדתי

1. המערער לוקה בהפרעה סכיזואפקטיבית ומוכר למערכת הפסיכיאטרית מ 12 אשפוזים קודמים.

2. ביום 31.3.17 אושפז המערער במרכז הרפואי "וולפסון" בשל דלקת בדרכי השתן. ביום שחרורו, 6.4.17, התרשמה רופאה פסיכיאטרית כי הוא מצוי במצב פסיכוטי חריף. משכך, הוצאה עבורו הוראה לבדיקה דחופה.

3. המערער נלקח לבית החולים אברבנאל באותו יום ואושפז לאחר שנמצא כי הוא שרוי במצב פסיכוטי דמוי קטטוני לרבות החמרה במצב פסיכוטי כרוני (אינו מגיע לרמיסיה מלאה חרף טיפול תרופתי) ויציאה מאיזון תרופתי.

באותו יום,6.4.17 החליט הפסיכיאטר המחוזי להוציא הוראת אשפוז כפוי .

4. ביום 12.4.17 הורתה וועדה פסיכיאטרית מחוזית, בהסכמת המערער, על הארכת האשפוז הכפוי עד ליום 20.4.17.

5. ביום 20.4.17 הופנה המערער על ידי המחלקה פעם נוספת לוועדה פסיכיאטרית מחוזית. במכתב המחלקה נקבע, בין השאר, כי המערער מגלה מחשבות שווא לא מאורגנות, שולל קיום מחשבות אובדניות, נראה הלוצינטורי בבדיקה, מדווח על שמיעת קולות, בוחן המציאות והשיפוט לקויים וחסר תובנה למצבו הנפשי.

בעבר, לא שיתף המערער פעולה עם טיפול אמבולטורי וכתוצאה מכך נכנס למצבים פסיכוטיים קשים המלווים בהזנחה עצמית קיצונית ויציאה מאיזון סוכרת.

עוד נאמר בפניית המחלקה כי המסוכנות העצמית הינה בעוצמה בינונית והמסוכנות לאחרים נמוכה.

לפי שטרם חל שיפור במצבו הנפשי והוא עדיין מצוי במצב פסיכוטי וכפועל יוצא יכולתו לדאוג לצרכיו הבסיסיים פגומה במידה קשה, התבקשה הוועדה להאריך האשפוז הכפוי בשלושה שבועות נוספים.

6. ביום 20.4.17 נתכנסה הוועדה והחליטה בדעת רוב ( 2 הרופאים) להאריך האשפוז הכפוי בשבועיים, זאת כנגד דעתה החולקת של יו"ר הוועדה ( עו"ד עדנה שקל) אשר סברה כי יש לשחרר המערער לטיפול מרפאתי כפוי.

מכאן הערר אשר בפניי

ב.         תמצית טיעוני הצדדים :

בא כוח המערער, הפנה בטיעוניו לתשתית העובדתית ממנה עולה כי הוראת האשפוז הראשונה התבססה על סעיף 9א' לחוק – מסוכנות עצמית או לזולת – בשעה שלא הייתה כל אינדיקציה למסוכנות מעין זו לבד ממחלת המערער. עוד הוסיף וטען כי החלטת הוועדה נעדרת תשתית עובדתית וראייתית למסוכנות כלשהי. כן  הלין בא כוח המערער על העדר הנמקה מספקת ועל אי בחינת חלופת אשפוז.

בא כוח המשיבים הגישה בתחילת הדיון מסמך עדכון המסבר את העין כי עדיין קיים סיכון פיזי עצמי למערער וכי גם תמיכה וסיוע של בת הזוג כמו גם טיפול מרפאתי כפוי, אינם יכולים להוות תחליף למסגרת האשפוז.

דיון והכרעה

אלה הנתונים הבסיסיים המשמשים בריח תיכון לפסק-הדין.

1. המערער חולה כרוני - הפרעה סכיזואפקטיבית - אשר גם טיפול תרופתי אינו מביא לרמיסיה מלאה במצבו הפסיכוטי.

2. המערער לא שיתף בעבר פעולה עם טיפול אמבולטורי וכתוצאה מכך נכנס למצבים פסיכוטיים קשים המלווים בהזנחה עצמית קיצונית.

3. המערער חולה בסוכרת והוא נזקק לטיפול באינסולין, אך עקב מצבו הנפשי הוא אינו מקפיד בכך.

4. שילוב כל הגורמים דלעיל מוליך למסקנה כי ההזנחה הינה בגדר מסוכנות עצמית.

עד כאן מתקיימים שני היסודות המחייבים לכאורה צעדים כפויים: היות המערער חולה והמסוכנות העצמית אשר הוערכה על ידי גורמי הרפואה בעוצמה בינונית.

סעיף 11 לחוק קובע כהאי לישנא:

"11(א) נוכח פסיכיאטר מחוזי על סמך בדיקה פסיכיאטרית כי נתמלאו באדם התנאים האמורים בסעיף 9(א) או (ב) וקיימת אפשרות לתת את הטיפול הדרוש במסגרת מרפאה – רשאי הוא, במקום לתת הוראת אשפוז, להורות בכתב כי על האדם לקבל את הטיפול הדרוש במסגרת מרפאה שיקבע, לתקופה ובתנאים שיורה (להלן – הוראה לטיפול מרפאתי) ובלבד שתקופה כאמור לא תעלה על 6 חודשים". (הדגשה שלי צ.ק.)

הלכה היא כי על הוועדה המחוזית להידרש לחלופת אשפוז. ראה לעניין זה ע"פ 2060/97 פלוני נ' הפסיכיאטר המחוזי תל-אביב מפי כב' הנשיא ברק (כתוארו אז):

" אין לאשפז חולה נפש אשפוז כפוי בבית חולים אם ניתן לטפל בו ולהגן על שלום הציבור באמצעות טיפול מרפאתי כפוי, ואין לכפות טיפול אם ניתן להשיגו ללא כפיה. תמיד יש לנקוט באמצעים המגשימים את המטרה הראויה ושפגיעתם בחולה הנפש היא הקטנה ביותר".

הנה כי כן, לשון החוק ופסיקת בית המשפט העליון מחייבים בחינת  אפשרות חלופת אשפוז כל אימת שהגורם הרפואי נדרש לעניינו של חולה הנפש. יש להדגיש כי סעיף 11 לחוק פונה לפסיכיאטר המחוזי ומקל וחומר לוועדה הפסיכיאטרית המחוזית.

מן הכלל אל הפרט

לא נמצאה התייחסות כלשהי בדעת הרוב לבחינת חלופת אשפוז. מנגד, יו"ר הוועדה, עו"ד עדנה שקל, נדרשה מפורשות לאפשרות טיפול מרפאתי כפוי תוך שהיא נסמכת על דברי בת הזוג אשר התחייבה לטפל במערער.

לא נעלם מעיני כי במסמך העדכני אשר הוגש היום – מכתב מיום 25.4.17 – קובע הפסיכיאטר הנכבד החתום על המכתב, כי אין די בתמיכה וסיוע של בת הזוג כמו גם בטיפול מרפאתי כפוי להוות תחליף למסגרת האשפוז.

מנגד, בישיבת היום, שוחחתי עם בת הזוג. במהלך השיחה הוצא המערער מהאולם על מנת לאפשר לבת הזוג להשיח את אשר על ליבה ללא מורא. בת הזוג, אשר לה קשר רב שנים עם המערער, הותירה עליי רושם חיובי ביותר כמי שתשכיל להוות מעטפת תומכת עבור המערער, בהתמודדותו עם מחלת הסוכרת והמצב הפסיכוטי בו הוא נתון. כן רשמתי בפניי התחייבותה להודיע על כל נסיגה במצב המערער. תנא דמסייע לרצינות בת הזוג היא העובדה שבעבר הביאה את המערער לחדר המיון בבית החולים אברבנאל, משנוכחה לדעת כי חלה נסיגה במצבו.

בטרם חתימה, ראוי ונכון להפנות שימת לב חברי וועדות הערר המחוזיות לנקודות הבאות:

1. חובת ההנמקה : מעמד הוועדה הוא כמעמד גוף מעין שיפוטי וכללי המשפט המנהלי חלים גם על הוועדה הנדרשת לפירוט רב ככל האפשר של הנימוקים אשר עמדו ביסוד החלטתה. חשיבות רבה לפירוט הנימוקים, ובכלל זה התייחסות לסוגיית טיפול מרפאתי כפוי, שלילתו או אימוצו, על מנת לאפשר לבית המשפט להתחקות אחר שיקולי הוועדה.

2. את ההנמקות יש להדפיס או למצער לכתוב בכתב יד קריא שאם לא כן, מה הועילו חכמים בתקנתם אם לא ניתן יהיה להבין את הכתוב.

במכלול הנתונים – הזנחה עצמית, מצב פסיכוטי כרוני ומסגרת משפחתית תומכת – הגעתי לכלל מסקנה כי יש לבטל את החלטת דעת הרוב בוועדה ולאמץ את דעת המיעוט בדבר ביטול האשפוז הכפוי והמרתו בצו לטיפול מרפאתי כפוי.

לבקשת ב"כ המערער ניתן לפרסם פסק הדין ובלבד שפרטי המערער או כל פרט היכול להביא לזיהויו, לרבות פרטי חברתו, יהיו חסויים.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום,  ל' ניסן תשע"ז, 26 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.