בקשת רשות ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל (מר עמית גולן), מיום 22.2.15, במסגרת תיק הוצאה לפועל מספר 01-69710-14-3.
במסגרת החלטתו הורה הרשם הנכבד על תפיסת רכב מ.ר. 21-285-68 (להלן: "הרכב") שעוקל ברישום לאחר בקשת המשיב 1, אלון רוני, הוא הזוכה בתיק ההוצאה לפועל (להלן: "הזוכה") והורה לממשו.
הרשם הנכבד אף השהה את ביצוע החלטתו למשך פרק זמן על מנת לאפשר לצד נפגע לפנות לבית המשפט המוסמך ככל שיראה לנכון לעשות כן.
בקשת רשות הערעור מופנית כלפי ההחלטה, כאשר המבקש, מר אלון שמואל פישלר, הוא צד ג' לתיק ההוצאה לפועל, הוא אחיו של החייב בתיק ההוצאה לפועל, הוא המשיב 2, ארז זאב פישלר (להלן:" החייב").
טענות המבקש בבקשת רשות הערעור
טוען המבקש בבקשת רשות הערעור שיש לבטל את ההחלטה ולהורות על ביטול העיקול שהוטל על הרכב, הרשום על שמו במשרד הרישוי, כאשר לטענתו החייב אינו נוהג ברכב מנהג בעלים.
המבקש מפרט במסגרת בקשת רשות הערעור את הפגמים שלשיטתו נפלו בהחלטת רשם ההוצאה לפועל מושא בקשת רשות הערעור, כאשר, בין היתר, לגישת המבקש, שגה הרשם הנכבד בקביעתו כי החייב נהג ברכב מנהג בעלים; והזוכה לא עמד בנטל הרובץ לפתחו.
לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, אני סבור שדינה של הבקשה להידחות אף ללא צורך בקבלת תשובת המשיבים.
דיון והכרעה
תיק ההוצאה לפועל נפתח על ידי הזוכה כנגד החייב.
במסגרת הליכי ההוצאה לפועל שננקטו על ידי הזוכה כנגד החייב, הזוכה הגיש בקשה לרשם ההוצאה לפועל לעיקול ברישום על הרכב (נספח 2 לבר"ע), תוך שבתצהיר התומך בה נטען שהחייב תועד עושה שימוש ברכב (ראו תצהיר הזוכה שצורף לנספח 2 הנ"ל, ובמיוחד האמור בסעיף 13 בו).
החייב הגיש בקשה לביטול העיקול תוך שהוא מציין, בין היתר, שהרכב רשום על שם אחיו, המבקש, המתגורר בחו"ל והנמצא בשליחות, כאשר נעשה בו שימוש על ידי האח בביקוריו בישראל (אינני נכנס לשאלה ורק מעלה תהיה במאמר מוסגר האם לא ראוי שצד שלישי – הוא הטוען לבעלות יגיש את הבקשה לביטול ולא החייב עצמו).
החייב מאשר ומודה שהוא עושה שימוש ברכב, אולם לטענתו המדובר בשימוש לצורך קיום הסדרי ראייה על מנת לראות את ילדיו ולהחזירם חזרה לבית אמם, וכי הוא עושה בו שימוש כאשר הוא לוקח ומחזיר את אמו לטיפולים רפואיים.
הרשם הנכבד קבע בהחלטתו כי אין חולק שהחייב עושה שימוש ברכב, אולם הרשם נכנס ובחן את השאלה שהוגדרה על ידו כך: "האם עסקינן בשימוש סביר/רגיל או בשימוש מעבר לשימוש 'רגיל' – 'כמנהג בעלים'".
נדמה לי שכוונת הרשם הנכבד היתה לערוך אבחנה בין שימוש אקראי של מי שאינו בעלים של רכב, לבין "שימוש רגיל".
ממילא לא נאמר כי המדובר במקרה חד פעמי, אקראי, שייתכן ולא עולה כדי "שימוש רגיל" ברכב, ולכן לא היה מקום לדון בשאלה זו.
יש וראוי לזכור:
קיימת חזקה בסעיף 28 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן: "החוק"), לפיה מקום שמטלטלין שעוקלו כשהיו על גופו של חייב, בכליו או בחצרים שבהחזקתו, הרי רואים את המטלטלין כנכסיו, כל עוד לא הוכח להנחת דעתו של הרשם שאינם שלו.
זהו הכלל. זו החזקה.
הנטל – במסגרת הליך ההוצאה לפועל, רובץ לפתחו של החייב או של צד שלישי ולהניח את דעת רשם ההוצאה לפועל שהמיטלטלין אינם שלו.
ובמילים אחרות, הכלל הוא: "אני עושה שימוש בנכס – משמע הנכס שלי".
החייב משתמש ברכב – משמע הרכב שלו.
הרציונל וההגיון העומד במסגרת חזקה הוא כי אין זה סביר כי אדם ייעשה שימוש ברכב שאינו שלו, אלא במקרים חד פעמיים, יוצאי דופן ואקראיים.
רוצה לטעון אחרת – כל שעליו לעשות הוא להניח את דעת רשם ההוצאה לפועל אחרת.
ממילא רשם ההוצאה לפועל אינו קובע זכויות מהותיות, והדיון שנעשה הוא ביחס לנטלי ההוכחה, ועל מי ירבוץ הנטל בעת פנייה לבית המשפט המוסמך לצורך הצהרה על הבעלות בנכס.
ומה בענייננו:
החייב תועד כשהוא עושה שימוש ברכב; החייב מאשר כי הוא עושה שימוש ברכב.
משכך – חזקה היא שהרכב שלו.
מכאן ואילך – הנטל רובץ לפתחו להראות שאין המדובר בנכס שלו.
במקרה דנן – לא עמדו בנטל, כפי שציין הרשם הנכבד בהחלטה, ואף הפנה אותם לבית המשפט המוסמך ככל שיחפצו לעשות כן.
כל שנטען על ידי המבקש והחייב הוא, שלא רק החייב עושה שימוש ברכב אלא גם הוריו, מה גם הרכב נרכש על ידי האח, שעושה בו שימוש כשהוא מגיע לחופשות בישראל.
עם זאת לא המבקש ולא החייב צרפו תדפיס כניסות ויציאות של המבקש מהארץ שניתן ללמוד מהם כי חופשותיו בישראל ארוכות ותדירות כנטען.
עוד טענו המבקש והחייב לפני הרשם הנכבד כי מי שרכש את הרכב הוא המבקש:
במסגרת ההליך בלשכת ההוצאה לפועל בהתאם להוראת סעיף 28 לחוק, אין לייחס משמעות רבה לשאלה מי רכש את הרכב, הן בשל העדר היכולת לנהל הליך הקובע זכויות מהותיות והן בשל העובדה שממילא החזקה קובעת כי אם פלוני עושה שימוש ברכב הרי הוא שלו, ולכן נראה שכל הדיון בעניין זה שערך הרשם הנכבד במסגרת ההחלטה נעשה מיותר, ומעבר לדרוש.
הרשם הנכבד ציין כי לא הוצגה לפניו תעודת ביטוח, מסמך מהותי בנסיבות העניין ועדותו של החייב הייתה מתחמקת ממתן תשובות.
אינני משוכנע שטעה הרשם עת העלה תהיה כיצד זה מי שמקום מגוריו בחו"ל לתקופה ממושכת, רוכש רכב בישראל בעודו בחו"ל, על מנת שישמשו בחופשותיו.
ברי שדברים אלו מצטברים בכל הקשור לשאלת הנטל הרובץ לפתח הטוען אחרת.
טענת המבקש כי לאחר שיחזור לישראל הוא זה שיעשה שימוש בלעדי ברכב, מוקדמת היא ואינה רלוונטית לדיון לפני הרשם כאשר ממילא הרשם בוחן את השימוש שנעשה בפועל ברכב ולא בהצהרת כוונות כללית לעתיד לבא.
בכל הקשור לנטל השכנוע בהליך ההוצאה לפועל, התוצאה אליה הגיע הרשם הנכבד נכונה ואין להתערב בה, ודינה של בקשת רשות הערעור להידחות.
מובן, אין בכך כדי לגרוע מהאפשרות של המבקש לפנות בעתירה מתאימה לבית המשפט המוסמך על מנת לנהל הליך להצהיר על בעלותו ברכב (כפי שקבע הרשם, וכאמור בהוראות סעיף 28(ג) לחוק).
משלא הועברה הבקשה לתגובה – אינני מחייב את המבקש בהוצאות.
המזכירות תעביר העתק פסק הדין לצדדים.
ניתן והודע היום, ד' ניסן תשע"ה, (24 מרץ 2015), בהיעדר הצדדים.
