פלוני (ממנה מכוח ייפוי כוח מתמשך) ואח' נ' אלמוני ואח'

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (כב' השופטת קרן גיל, בתמ"ש 7626-04-23), מיום 26.6.24 , במסגרתה ניתן צו לבדיקת רקמות לקשרי משפחה של המבקש 1 (להלן: המבקש), לצורך תביעת אבהות, וללא הסכמתו.

העובדות הצריכות לעניין

המשיב 1 (להלן: המשיב) , אזרח ותושב רוסיה, יליד שנת 1985. המשיבה 2 (להלן: המשיבה) היא אמו, אף היא אזרחית ותושבת רוסיה.

לפני ביהמ"ש קמא מתבררת תביעת המשיבים להצהיר כי המבקש הוא בנו של המשיב, אזרח מדינת ישראל שעלה ארצה מרוסיה בשנת 1987. לטענת המשיבה היא הכירה את המבקש בשנת 1983 במקום עבודתם בבית חולים ברוסיה , היא כאחות רווקה והמבקש כרופא גרוש ואב לשני ילדים קטינים, הם המבקשים 2-3. לטענתה, המשיב נולד כתוצאה מאותו קשר רומנטי שניהלה עם המבקש במשך מספר שנים עד לעלייתו ארצה לבדו בשנת 1987.

בשנת 1991 עלו לישראל גם המבקשים 2-3. המשיבים נותרו לחיות ברוסיה.

בתביעה נטען כי המשיב מעוניין להוכיח כי אביו הביולוגי הוא המבקש באמצעות בדיקת רקמות ולהיות זכאי לעלות לישראל כבן של יהודי מכוח חוק השבות. המשיב טען כי נכון למועד זה אין לו כל הוכחה שהוא בנו של המבקש וכל עוד אין הוא מוכר באופן כלשהו ו/או עפ"י מסמך כלשהו כבנו של המבקש , פנייתו למשרדי "נתיב" (ארגון שהוא יחידת סמך במשרד ראש הממשלה המקדם עלייה לילדי ברית המועצות לשעבר) מיותרת.

המבקש, באמצעות ילדיו המבקשים 2-3, שפועלים בשמו מכוח ייפוי כח מתמשך שנכנס לתוקף בשנת 2018, התנגד לתביעה מטעמים רבים.

ב"כ היועמ"ש הביע עמדתו כי ככל שמבוקש להוכיח קיומם של קשרי משפחה יש מקום להורות על ביצוע בדיקה גנטית, אך נוכח מצבו הנטען של המבקש הוא מותיר את ההחלטה האם להורות על עריכת בדיקה כאמור נוכח הוראת סעיף 28ו' לחוק מידע גנטי, תשס"א -2000 (להלן: חוק מידע גנטי) לשיקול דעת ביהמ"ש. גם אפוטרופוסית לדין שמינה ביהמ"ש קמא לצרכי ההליך שלפניו הודיעה כי המבקש אינו מסוגל להביע כל עמדה ועל כן היא מצטרפת לעמדת ב"כ היועמ"ש ומותירה את ההכרעה לשיקול דעת ביהמ"ש קמא.

לאור עמדת המבקש, שנשמעה באמצעות בניו מיופי הכוח, קבע ביהמ"ש קמא את ההליך שלפניו לשמיעת ראיות ליום 27.3.24. במסגרת אותו דיון נחקרו המשיבים והמבקשים 2-3 מיופי הכוח ובאי כוחם סיכמו את טענותיהם בעל-פה.

ביום 26.6.24 קיבל ביהמ"ש קמא את בקשת המשיבים ונעתר לבקשה לעריכת בדיקה גנטית חרף התנגדות המבקש, משמצא כי התנאים בסעיף 28ו' לחוק מידע גנטי מתקיימים. ביהמ"ש קמא פירט בהחלטתו את הראיות שהציגו המשיבים ששכנעו אותו שמתקיים 'סיכוי סביר' "ואף הרבה מעבר לכך" לנכונות טענותיהם בדבר אבהות המבקש על המשיב. בין השאר ציין ביהמ"ש קמא ראיות אלו:

"

8.1הפרטים שהמבקשים מסרו הסתברו כנכונים: אין מחלוקת שהמשיב ואמם של מיופי הכח התגרשו טרם לידת המבקש. אין מחלוקת שהמשיב היה רופא טרם עלייתו ארצה והתגורר ביישוב X. גם אין מחלוקת שהמשיב עלה ארצה לבדו ביום X. מיופי הכח לא הכחישו את טענת המבקשים שהם עלו עם אמם ארצה כמה שנים לאחר מכן. יוער שעל פי הרישום ברשות האוכלוסין תחת שמו של המשיב לא רשומים ילדים כלל, גם לא מיופי הכח.

8.2המבקשים צירפו לבקשתם מכתבים שעל פי הנטען המשיב כתב למבקשת לאחר עלייתו ארצה, בשנים 1987, 1988, ובהמשך גם למבקש, בשנת 1995 ובשנת 1997, ובשנת 1999 בו נכתב בין היתר על אודות תוצאות הבחירות לראשות הממשלה בישראל. כמו כן צורפו מעטפות בהן נשלחו על פי הנטען חלק מהמכתבים, נושאות חותמת של דואר ישראל עם תאריך וכתובות של המבקשים והמשיב. המכתבים נכתבו בכתב יד על גבי נייר עם לוגו של המשיב כרופא, כתובת מגוריו, ומספר הטלפון שלו, והמבקשים כונו בהם בשמות חיבה. מיופי הכח טענו שאינם מכירים את כתב ידו של המשיב ברוסית או באנגלית ואינם מכירים לוגו של המשיב, אך אישרו שהכתובת ומספר הטלפון שנרשמו הם של המשיב, ולא היה בפיהם מענה ענייני מדוע המשיב כתב לכאורה מכתבים למבקשים.

8.3לבקשה צורפו גם תמונות, ובין היתר תמונה בה על פי הנטען מצולמים המשיב והמבקש טרם עליית המשיב ארצה, ותמונה של המבקשת והמשיב בתקופה בה ניהלו קשר זוגי. מיופי הכח טענו שאינם מזהים את המשיב בחלק מהתמונות ובחלקן "זה דומה לאבא שלי". לא היה בפי מיופי הכח כל הסבר מדוע יש בידי המבקשים תמונות של המשיב טרם עלייתו ארצה. בסיכומיהם מיופי הכח הגדילו וטענו שלו היה קשר משפחתי מצופה היה שתוצג תמונה בה המשיב מחבק את המשיב.

8.4הוצגו למיופי הכח תמונות נוספות והם זיהו בהן את דודתם, אחות המשיב ואת בת דודתם וכן את המבקש. לא היה בפי מיופי הכח הסבר ענייני מדוע נשמר קשר המבקשים לבין דודתם ובת דודתם, אך לשיטתם יש לדחות את הבקשה מהטעם שהמבקשים לא זימנו את אחות המשיב ובתה להעיד. "

בנוסף ציין ביהמ"ש קמא את העובדה כי בתעודת הלידה של המשיב מופיע שם אביו כשמו של המשיב "בן א'" (א' הוא שם הסב ש'ש'). מיופי הכוח טעמו כי שם אביו של המבקש (הסב) אינו א' אלא י' . ביהמ"ש קמא לא התרשם מנכונות טענתם זו בשעה שהבן הבכור, המבקש 2 קרוי אף הוא בשם א' והיתמם וטען שאינו יודע על שם מי הוא קרוי; הוצגה תעודת זהות של אחות המבקש שבה נרשם ששם אביה הוא א' ולא י' וכן הוצגה תעודת הסטודנט של המבקש מאוניברסיטה ברוסיה בה נרשם ששם אביו הוא א' ולא י' . ביהמ"ש קמא קבע כי עדות המבקשים 2-3, מיופי הכוח, ואופן התנהלותם "הותירו רושם עגום מאוד, והם לא היססו להשיב תשובות תמונות ובלתי הגיוניות בניסיון שלא צלח להרחיק כל קשר של המבקשים מהמשיב" (ס' 8.6 להחלטה).

ביהמ"ש קמא ציין בהחלטתו כי ניתנה למבקש הזדמנות נאותה להשמיע את התנגדותו והוא הביע כאמור התנגדות נחרצת באמצעות בניו מיפוי הכוח. ביהמ"ש קמא נימק מדוע אינו מקבל את אותה התנגדות. לאור טענת מיופי הכוח כי יש בבדיקה כדי לפגוע במבקש הם נשאלו האם הם מתנגדים למסור דגימה שלהם אך הם סירבו. ביהמ"ש קמא דחה את טענת המבקש לפיה יש לדחות את התביעה משום שהמשיב לא מיצה הליכים מול "נתיב" לקידום עלייתו ארצה וקבע שאין חובה כזאת. כן דחה ביהמ"ש קמא את טענת המבקש לפיה יש לדחות את הבקשה משום שהסיבה להגשתה אינה משום רצון המשיב לחיות חיי משפחה עמו אלא כדי להגן על כבוד אמו או כדי שיוכל לעלות לישראל וכי הסעד הוא תיאורטי. ביהמ"ש קמא קבע שתביעת המשיב היא לגטימית ויש לבררה. עוד דחה ביהמ"ש קמא את טענת המבקש לפיה יש לדחות את הבקשה משום הגשתה בשיהוי, מהטעם שעסקינן בתביעה בעניין סטאטוס ומתקיימים התנאים בחוק מידע גנטי לעריכת הבדיקה.

על החלטה זו מלינים המבקשים בבקשת רשות הערעור שלפניי. עיקר טענות המבקשים: ביהמ"ש קמא שגה כשדחה את טענת השיהוי. מדובר בשיהוי כבד של עשרות שנים בהגשת התביעה כשהמשיב המתין עד שהמבקש יהפוך לדמנטי. בנוסף, במהלך חקירת המשיב התגלה כי לראשונה כ-15 שנים קודם להגשת התביעה פנה המשיב, כשהיה בן 22-23 שנים, למבקש ושלח אליו מסמכים לקביעת אבהות אך למרות סירוב המבקש לשתף פעולה נמנע מלתבוע אותו. במהלך 15 השנים שחלפו המשיב זנח את תביעתו והמבקש שינה את מצבו לרעה בצורה קיצונית, כשהוא כעת חולה ולוקה בדמנציה ואינו יכול להעיד בפני ביהמ"ש על קיומו של הקשר והאותנטיות של הראיות שהוצגו. לחילופין, תביעת המשיב נעשית בחוסר תום לב , שכן בעוד שבתביעתו טען כי ברצונו לעלות לישראל לפי חוק השבות במהלך חקירתו לא העיד על רצון מגובש בעלייה לישראל אלא ש"קודם כל אני רוצה להחזיר כבוד לאמא שלי...דבר שי אני רוצה...שלבן שלי יהיה סבא חוקה לפי החוק ואני רוצה לסגור את הדלת הזאת, לסגור את הסיפור הזה שנמשך במשך 38 שנים" (עמ' 13 לפרוט'). המבקשים מדגישים כי יש להבחין בין תביעה המתנהלת בין שני בגירים לבין תביעה לבירור אבהות שנוגעת לקטין. עוד טוענים המבקשים כלפי קביעתו העובדתית של ביהמ"ש לפיה הראיות שהציגו המשיבים שכנעו כי קיים 'סיכוי סביר' לנכונות טענותיהם בדבר אבהות המבקש ואף הרבה מעבר לכך. המבקשים טוענים כי קביעה זו של ביהמ"ש קמא שגויה משהסתמך בהחלטתו על תצהירי המשיבים שאינם תצהירים כשירים ועל ראיות בלתי קבילות שצורפו לכתב התביעה ומנגד התעלם מטיעונים ומשורה של ראיות כבדות משקל שהובאו על-ידי המבקש. המבקשים טוענים כי תצהירי המשיבים שהובאו לתמיכה בתביעה לא עמדו בתנאי סעיף 15(א)ו-(ב) לפקודת הראיות, תשל"א-1971 משלא כללו אזהרה שתאושר על פני התצהיר על-ידי אחד מהגורמים המנויים בסעיף 15(ב) לפקודה. בנוסף, המשיב הודה בחקירתו שאינו דובר עברית ושתרגם את כתב התביעה בעזרת תוכנת Google Translate ובעזרת מתורגמן וכשעומת עם העובדה שהדבר לא צוין בתצהירו שינה את גרסתו וטען כי התצהיר נערך ע"י עוה"ד שלו לפי בקשה שלו ולפי הנתונים שהוא מסר. המשיבה כלל לא קראה את כתב התביעה שאליו צורף תצהירה. באשר למכתבים ולתמונות שצורפו לתביעה המשיבה כלל לא הצליחה לקרוא את המכתבים והם לא הוגשו באמצעות עורך המסמך או באמצעות שולח המסמך אלא רק באמצעות מי שנטען בכתב התביעה שקיבל לכאורה אותם ומכאן שהמכתבים לא יכולים להתקבל כראיה קבילה שיש לה משקל כלשהו. התרשמות ביהמ"ש קמא כי המכתבים כללו פרטים אישיים של המבקש כמו כתובת ומספר טלפון וכו' וכן חותמות של דואר ישראל אך מדובר בפרטים שהם נחלת הכלל וניתן למצוא אותם באינטרנט והחותמות ניתנות לזיוף. באשר לתמונות שצירפו – הוכח בביהמ"ש קמא שהמשיבים לא צילמו את התמונות אלא חברים של המשיבה שהודתה שהיא עדיין בקשר עם מי שנכחו בעת צילום התמונה ושלא הייתה מניעה להביא אותם לעדות. ביהמ"ש קמא התעלם מכך שהמשיבים העדיפו שלא לזמן לעדות אותם עדים רלוונטים והעדיף לזקוף לחובתו של המבקש כי מיופי הכוח לא ידעו להסביר מדוע נשמר קשר בין המשיבים לבין דודתם (אחות המבקש). הגשת התמונות בוצעה שלא על ידי מי שצילם את התמונות, מיופי הכוח לא זיהו את המבקש בחלק מהתמונות שהוצגו להם ובוודאי שלא יכלו לזהות את מי שנטען לגביו שהוא המבקש.

בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור הגישו המבקשים גם בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה.

בהחלטה מיום 7.7.24 נעתרתי לבקשה לעיכוב ביצוע והוריתי למשיבים להשיב לבקשת רשות הערעור.

המשיבים בתשובתם לבקשת רשות הערעור סומכים ידיהם על החלטת ביהמ"ש קמא ונימוקיה. המשיבים אף מתייחסים בהרחבה לכל אחת מטענות המבקשים ודוחים אותן.

דיון והכרעה

מכוח סמכותי לפי הוראת סעיף 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אני מחליט לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים כפי שהובאו לפניי בכתב בבקשת רשות הערעור ובתשובה, על הנספחים שצורפו לבקשה, החלטתי לדחות את הערעור.

בראש ובראשונה אציין שמקובלת עליי עמדת ביהמ"ש קמא לפיה לא היה מקום לדחות את התביעה מחמת התיישנות או שיהוי. במקרה דנן לא חלה התיישנות על עילת התביעה משום שבנסיבות בהן מדובר בהצהרה על סטטוס, כמו במקרה דנא, אין להציב בפני תובע את מחסום ההתיישנות (ראה ע"א 630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד בע"מ, פ"ד מה (5) 365, 369. על מעמדו של פסק דין המצהיר על אבהות כמגלם קביעת סטאטוס ראו בעמ"ש 13518-07-23 י.ז. נ' ס.ס ,בפסקה 11, פורסם בנבו 28.3.24 והאסמכתאות שהובאו שם). בפסק-דין שניתן על ידי ברמ"ש 56956-01-20 ת.פ. נ' ר.נ.פ ( פורסם בנבו, 21.6.20) שעסק בבדיקה גנטית להוכחת קשרי משפחה של קטינה עם מי שנטען להיותו אביה וכבר הלך לבית עולמו, ציטטתי מתוך פס"ד של ביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים (כב' השופטת אורית בן דור ליבל בתמ"ש 55925-05-12 פלוני נ' אלמוני ז"ל (פורסם בנבו, 31.1.17) שם נדחתה טענת התיישנות וטענת שיהוי כלפי תביעה לאבהות וציינתי שהנימוקים שהובאו שם מקובלים גם עליי:

"

17.העולה מהאמור הוא שהצורך של צאצא לדעת את המקור הביולוגי שלו מהווה נדבך חיוני בהתחקות אחרי שורשיו של אדם. הכמיהה לקבל תשובה לשאלה "מי אני?" ובאותה נשימה גם "מי אבי?", הוא חלק בלתי נפרד מזהותו של בן אנוש. בירור זהותו של ההורה הגנטי מהווה פעולה למען שמירה על כבודו. הכבוד הוא זכות-יסוד לאדם באשר הוא אדם, עוד בטרם חקיקת חוקי-היסוד, וודאי שמיום חקיקתם ואילך, שאוחזת בטבורה של זכויות יסוד של האדם. בתחרות בין תכלית מוסד ההתיישנות לבין אינטרס העל של התובע לדעת מיהו אביו יש להביא בחשבון את כל השיקולים דלעיל. הפגיעה בתובע עקב שלילת זכותו לדעת את מוצאו חמורה בהרבה מן הפגיעה הלכאורית בתכליות של מוסד ההתיישנות.

זאת ועוד. לדידי, את אותה נטייה לפרש בצמצום את תחולתה של טענת ההתיישנות, יש להפעיל במשנה זהירות ובצמצום יתר בהליכים בבית המשפט לענייני משפחה, וזאת בשל אופיים ומהותם של הליכים אלה. פעמים רבות נמנע בעל דין מלממש את זכות הגישה לערכאות ונמנע או משתהה בהגשת התביעה בשל הרצון לשמור על שלמות התא המשפחתי, וכדי שלא לערער את המרקם המשפחתי העדין.

סבורתני אפוא כי באיזון בין האינטרסים גוברת זכות התובע בבירור תביעתו.

....

19. בנוסף, טוענים הנתבעים בקול רפה גם לדחיית התביעה מפאת שיהוי. סבורתני כי התביעה גם לא ניגעה בשיהוי המצדיק את דחייתה. להלן, ביתר פירוט, נימוקיי למסקנה זו.

....

לבסוף, ומעבר לכל האמור עד כה, ראוי להזכיר כי טענת השיהוי היא במקורה טענה "מן היושר", החותרת להגשים תוצאה צודקת. ואולם בענייננו, שלילת הזכות של התובע לברר מיהו אביו הביולוגי בדרך של קבלת טענת השיהוי תוביל בעליל לגרימת אי-צדק, וגם מסיבה זו מצאתי לדחותה. "

זו עמדתי גם כיום. אמנם באותו מקרה שנדון לפניי מדובר היה בתביעה שהוגשה בשם קטין ואלו כעת עסקינן בתביעה המוגשת על-ידי בגיר אך לא מצאתי בכך כדי לשנות. גם במקרה שנדון לפני כב' השופטת בן דור ליבל, ממנו הובא הציטוט לעיל, דובר היה בתביעה שהוגשה ע"י בגיר לקביעת אבהות. בהקשר זה יפים דברי השופטת אלה מירז בתמ"ש 13114-09-09 ע.מ. נ' א.ר.מ ואח' (פורסם בנבו, 20.7.11) שם דנה, בדומה לעניינו, בתביעת אבהות בגיר בן 40 כנגד נתבע הנטען להיות אביו שהוא בן 70 שנים, שציטטה אף מדברי כב' השופט פורת בעניין אחר:

" שאלת בירור זהותו של אב יפה היא לכל גיל. הרצון והכמיהה לזהות אב שווה אצל "הילד הבגיר" ל"ילד הקטין". כמיהה של "ילד בגיר" להשלמת "סיפור חייו" ע"י ידיעת זהות אביו אינה פחותה מכמיהת קטין לדמות אב.

כאמור, קיימים אינטרסים רבים הזהים גם לקטין וגם לבגיר ויפים הדברים שנאמרו ע"י כבוד השופט פורת המצוטטים בתמ"ש (ת"א) 30410/03 שעניינו גם בהצהרת אבהות על תובעת שהייתה כבת 63.

וכדברי כבוד השופט פורת בעניין סושרד נ' כץ:

"בהכרת אבהות כרוכים עניינים נוספים הנגזרים מעצם ההכרה כי פלוני הוא אביו של פלמוני ובין היתר ענייני ירושה, אפוטרופסות, אימוץ, רישום במרשם האוכלוסין וכשרות יוחסין. אין לפקפק איפה בזכות, באינטרס ובעניין שיש לתובעת מבחינה משפטית, להם ניתן להוסיף את ההיבטים החברתיים ובעיקר הפסיכולוגיים: החשיבות שבחשיפת השורשים, קביעת הזהות העצמית הזכות להציג בציבור את זהות האב והייחוס המשפחתי, הדימוי העצמי ושאר השלכות

ואפילו מידע על מחלות גנטיות ותורשתיות אשר בכולן אינטרס לגיטימי בתביעת אבהות. ראה: תמ"א (ת"א) 3206/94 סושרד נ' כץ (לא פורסם) "

ספק רב בעיניי אם כלל ניתן להעלות טענת שיהוי כלפי תביעה שעניינה קביעת סטאטוס. גם בהנחה שהדבר ניתן יש להבחין בין המקרה שנדון בתמ"ש (טב') 25520-11-21 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו 18.4.23) אליו הפנו המבקשים לבין ענייננו. באותו מקרה התקבלה טענת שיהוי כלפי תובע שביקש לערוך בדיקת רקמות להוכחת קשרי משפחה נגד נתבעת שלא הסכימה לתביעה. התביעה שם הוגשה לאחר שבמסגרת הליכים שהתקיימו בין התובע לאם הנתבעת בשנת 1997 ניתנה הסכמה כי תיערך בדיקת רקמות לקטינה "במועד מאוחר יותר" והתובע בחר מסיבות השמורות עמו לבקש ביצוע הבדיקה רק בשנת 2021 כשהקטינה כבר בגרה, התחתנה והפכה לאם בעצמה. בכל השנים שחלפו הכיר התובע באבהותו על אותה הקטינה. קרי הבדיקה התבקשה שם לצורך שלילת אבהות. גם במקרה שנדון בעמ"ש (חי') 70668-11-16‏ ‏ ש' נ' ס'‏ (פורסם בנבו, 5.6.17) שם נקבע שתביעת התובע לוקה בשיהוי ניכר ועולה כדי חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליך משפטי דובר היה בתביעה לשלילת אבהות כשלכל אורך השנים התובע הכיר באבהותו על הקטינה ורק לאחר שבגרה החליט שיש לו ספקות לגבי אבהותו. בענייננו עסקינן בתובע, המשיב, שגדל לכל אורך שנות חייו ללא אב. המבקש מעולם לא הכיר באבהותו על המשיב, חרף רצון המשיב בכך ופנייה מצדו בעבר למבקש. מדובר בנסיבות שונות לגמרי. טענת השיהוי שהתקבלה באותם מקרים נבעה משום הנזק שייגרם לאותן בגירות שמאז לידתן הכירו את התובע כאביהן וכעת מבקש הוא לזעזע את עולמן משום שיש לו ספקות לגבי אבהותו. במקרה דנן אין טענה בפי המבקש (או מיופי הכוח בשמו) כי השיהוי בהגשת התביעה יביא לזעזוע עולמו. לאור מצבו הרפואי של המבקש הוא, שמוגדר בבקשת רשות הערעור כ"קשיש חסר ישע ודימנטי", שכאמור גם לא היה מסוגל להביע כל עמדה לגוף התביעה (כפי שציינה האפוט' לדין שמונתה לו בהליך קמא) או להעיד, ספק אם יהיה מודע לעריכת הבדיקה או תוצאתה. המבקשים טוענים כי בעקבות השיהוי בהגשת התביעה ומשהוגשה רק לאחר שהמבקש חלה ולקה בדמנציה קשה הוא שינה את מצבו לרעה בצורה קיצונית משום שאינו יכול להעיד בפני ביהמ"ש עדות שתביא להדיפת התביעה. ברם, במקרה דנן השיהוי הנטען לא סייע למשיב בדבר להוכחת תביעתו. המטען הגנטי של המבקש היה ונותר כפי שהיה גם בשנים שחלפו ויש בכוחו כדי להדוף את כל טענות המשיב כלפי היות המבקש אביו, ככל שכך אכן הדבר, גם אם בעקבות ההתדרדרות שחלה מצבו הרפואי של המבקש אינו מאפשר לאחרון להעלות את הטענות מפיו.

אציין כי המשיבה, אם המשיב, נחקרה בחקירתה וסיפקה הסבר מדוע לא תבעה את המבקש בגין אבהותו על המשיב סמוך לאחר הלידה. המשיבה הסבירה כי בשנות ה-80 של המאה הקודמת החוק ברוסיה התנה הגירה מרוסיה בחיוב בתשלום מזונות עד גיל 18 לילדים שנותרו ברוסיה וכי המבקש ביקש ממנה להימנע מלתבוע אותו שכן הדבר יחסום את האפשרות שלו לעלות לארץ ומנגד הבטיח לה שלאחר ש"יסדר את החיים שלו פה בארץ הוא יעזור לי" (עמ' 31-32 לפרוט'). גם המשיב בעניינו נחקר וסיפק הסבר לגטימי מדוע נמנע עד כה מהגשת התביעה לאבהות. המשיב העיד כי 15 שנה קודם להגשת התביעה, כשהיה בן 22 בלבד, יצר קשר עם המבקש ושלח אליו מסמכים לצורך קביעת אבהות בהליך קצר (להבנתי הכוונה הייתה להליך בהסכמה) וכי רצה לבקר בישראל ולפגוש אותו (עמ' 13 לפרוט').לטענת המשיב, המבקש הודיע לו כי "הוא לא מעוניין לקבוע אבהות, ולא מעוניין לראות אותי, שעדיף שאני לא אבוא, אז וככה נגמרה התקשורת ביננו" (עמ' 16 לפרוט'). המשיב הסביר כי באותה תקופה לא הייתה לו אפשרות כלכלית לנקוט בהליך משפטי ועתה יש לו זמן ואת האמצעים הכלכליים לנקוט בהליך בו נקט (עמ' 14,16 לפרוט'). גרסה זו של המשיב לא נסתרה ויש בה כדי להצביע כי הוא לא נהג בחוסר תום לב בהגשת התביעה בעת שהגישה, כמו גם כי לא אירעה פגיעה בציפייה הלגיטימית של המבקש שלא להיתבע לאבהות (משהמשיב פנה אליו עוד בעבר הרחוק בניסיון להסדיר את הנושא בהסכמה והמבקש סירב). גרסת המשיב בכתב התביעה כי מטרת התביעה נובעת בין השאר במימוש רצונו לעלות לישראל לפי חוק השבות (הואיל והמבקש יהודי ואמו של המשיב אינה יהודייה) לא נסתרה גם בחקירתו בביהמ"ש קמא. אמנם בחקירתו נמנע מלהצהיר כי בכוונתו לעלות ארצה ככל שתביעתו תתקבל אך הסביר כי קיימת משמעות עבורו ככל שהתביעה תתקבל שאז יוכל לעשות זאת גם בעתיד "אם אני פעם ארצה, אחליט, אני אחליט שאני כן רוצה לעלות לארץ זה זכותי ועניין אישי שלי, אם אני בכלל מחליט לעשות את זה, אם אני בכלל עושה את זה, אבל זה דבר אישי שלי ולא שלך....תביעת אבהות היא כן גורמת לזה שאני, אני מקבל את הזכות לעלות לארץ אבל אם אני אף פעם תיאורטית ארצה לעשות את זה או לא זה לא קשור לתיק, לא קשור לתביעה שלי בכלל" (עמ' 13 לפרוט'). אני סבור כי רצון המשיב כי יתאפשר לו (או למצער יהיה לו קל יותר) לעלות ארצה מכוח חוק השבות, ככל שתביעתו תתקבל ויוכר כבן של יהודי, הוא רצון לגטימי וראוי להגנה גם אם אין הוא מבקש לבצע עלייה לאלתר.

משמצאתי כי לא נפלה שגגה בהחלטת ביהמ"ש קמא לדחות את הטענות המקדמיות של המבקשים כלפי התביעה, אפנה עתה לטענות המרכזיות המכוונת למעשה לכך שלפי גישת המבקשים, בניתוח הראיות והעדויות שהיו לפני ביהמ"ש קמא, לא עלה בידי המשיבים להוכיח סיכוי סביר לנכונות הטענות בדבר קשרי המשפחה, כדרישת המחוקק בסעיף 28ו(א)(1) לחוק. בחנתי טענות אלה של המבקשים, אותן פירטתי לעיל, ולא מצאתי מקום להתערב בקביעת ביהמ"ש קמא בעניין זה. להלן אבאר מסקנתי זו.

ראשית, בכל הנוגע לפן המשפטי, באשר לתנאי הוראת סעיף 28ו(א)(1) לחוק אשר דורשת שביהמ"ש ישוכנע כי יש "סיכוי סביר" לנכונות הטענות בדבר קשרי משפחה – מקובלת עליי עמדת ביהמ"ש קמא לפיה עמידה ברף זה אינה דורשת עמידה ברף של הטיית מאזן ההסתברויות וכי ניתן להסתפק ברמת הוכחה נמוכה מכך (ס' 8 להחלטה). עמדה זו קנתה ביטוי בפסיקה (ראו לדוגמא בתמ"ש (טבריה) 17467-09-10 נ'ב' נ' א'ח' ואח' , 2.4.2012)), כבר בעבר הבעתי דעתי כי היא מקובלת עליי (ראו רמ"ש 15133-03-22 פלוני נ' אלמוני ואח', 22.7.22 אליו הפנה ביהמ"ש קמא בהחלטתו וכן רמ"ש (ת"א) 56956-01-20 ת'פ' נ' ר'נ'פ', פורסם בנבו 21.6.20) ואף כיום אני סבור כי "יהא זה בבחינת בלתי אפשרי לגבש קריטריונים ביחס למהות הראיות שיוצגו, וראוי לו שכל מקרה ייבחן על פי נסיבותיו, מתוך ראיה כוללת של הנסיבות וסקירה של כלל הראיות", כעמדת כב' השופט סארי ג'יוסי שהובאה בסוגיה במסגרת עמ"ש 13994-04-17 ד' ואח' נ' ב' ואח' ( פורסם בנבו, 18.3.2019, בס' 36 לפסה"ד).

שנית, יש לזכור כי אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי מהימנות ובקביעת עובדות, אשר נקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, והיא אינה מעמידה עצמה במקום הדרגה הראשונה בבחינת המערכת הראייתית שנפרשה לפניה (ראו בספרם של ט' חבקין וח' בן-נון הערעור האזרחי מהדורה שלישית עמודים 475-474; ע"א 8191/16 דיאליט נ' אברהם הרר, פורסם בנבו, 17.6.2019). החלטת בית משפט קמא לפיה עלה בידי המשיבים להוכיח סיכוי סביר ("ואף הרבה מעבר לכך") לנכונות טענותיהם בדבר היות המבקש אביו של המשיב נטועה היטב בתשתית הראייתית שנפרשה בפניו ונסמכת אף על ממצאי מהימנות שמצא בקשר לעדים שנשמעו בפניו והמבקשים 2-3 בפרט לפיכך לא מצאתי מקום להתערב בהחלטה, וזאת גם בשים-לב לאופי טענות המבקשים, שעיקרן נסוב סביב קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא.

שלישית, איני מקבל את טענת המבקשים לפיה נפל פגם בתצהירי המשיבים שצורפו לתמיכה בתביעה משנעדרים הם אזהרה על-ידי מי מהגורמים המוסמכים לכך לפי סעיף 15(ב) לפקודת הראיות, תשל"א-1971. המשיבים מכחישים בתגובתם לבר"ע טענה זו מכל וכל ומסבירים כי התצהירים אומתו כדין משהם אזרחי ותושבי רוסיה ומשמדובר בתצהירים שנערכו בחו"ל הם נחתמו על-ידם כדין בפני נוטריון מקומי ברוסיה ואומתו על-ידו וכאן אושרו על-ידי חותמת אפוסטיל בהתאם לאמנת האג ולתקנות אמנת האג (ביטול אימות מסמכי חוץ ציבוריים). התשל"ז -1977. לא מצאתי כל מקום להידרש ולבחון לגופן טענות אלו של המבקשים משהם לא נטענו כלל לפני הערכאה הדיונית. התצהירים המדוברים הוגשו ע"י התובעים במצורף לתביעתם. המבקשים בכתב הגנתם לא טענו דבר לגבי החסרים הנטענים כעת בתצהירים. גם במסגרת קדם המשפט שהתקיים ביום 18.6.23 לא טענו המבקשים דבר בעניין זה. בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 27.3.24 נחקרו המשיבים על תצהיריהם ע"י ב"כ המבקש. חקירת המשיבים נעשתה לאחר שביהמ"ש קמא הזהיר את המבקשים על חובתם ליתן עדות אמת ואחריותם במתן עדות שקר, האזהרה תורגמה להם ע"י המתורגמנית והם אישרו הבנתם אותה (ראו בעמ' 118 ובעמ' 132 לפרוט'). גם במהלך אותה חקירה לא עלתה טענה מפי ב"כ המבקשים כלפי חסרים כאלו ואחרים בתצהירים, הגם שהוא חקר את המשיבים על תוכנם. בתום החקירות ובמעמד הצדדים נשמעו סיכומי הצדדים בעל-פה בסוגיה. לא מצאתי בסיכומי המבקשים שנשמעו מפי בא כוחם זכר לטענה הנטענת כעת לגבי פגם כלשהו בתצהירי המשיבים. גם בהנחה שטענת המבקשים כעת היא טענה נכונה הרי שאם הייתה עולה בזמן אמת, למצער בשלב הסיכומים, ניתן היה לרפא פגם ככל שקיים ( יוזכר כי הסיכומים נשמעו בעל-פה במעמד המשיבים התובעים ולאחר שנחקרו). כידוע, לביהמ"ש לענייני משפחה סמכות לסטות מדיני הראיות וסדרי הדין הרגילים בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק (סעיף 8(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995) ובהתאמה הסמכות קיימת גם לבימ"ש זה בדיון בערעור על פס"ד או החלטה של ביהמ"ש לענייני משפחה (ס' 9 לאותו חוק). אם סברו המבקשים כי רשאים הם להכמין מהערכאה הדיונית טענות שעמדו להם לפגמים כאלו ואחרים באישור תצהירי המשיבים (ובכך למנוע מהערכאה הדיונית להידרש לטענה וככל הנדרש גם למשיבים לתקן את הטעון תיקון ככל שהערכאה הדיונית תסבור שנדרש תיקון) ולשלוף אותם מאמתחתם רק כעת בשלב הערעור על ההחלטה הרי שטעות בידם ומדובר במקרה שבאופן מובהק שיצדיק את השימוש בסמכות ביהמ"ש לענייני משפחה לסטייה מדיני הראיות הרגילים לשם עשיית משפט צדק.

רביעית, המבקשים מלינים על כך שביהמ"ש קמא לא נתן את דעתו לטענתם בסיכומיהם ולפיה "האם בחקירתה הנגדית הודתה שהיא לא קראה את כתב התביעה ושתוכנו סופר לה על-ידי צד ג' לכן אין לתצהיר שלה כל ערך ראייתי" . לא מצאתי ממש בטענה. המשיבים אכן אינם דוברים או קוראים את השפה העברית. כתב התביעה כתוב, מן הסתם, בשפה העברית וחתום ע"י באת כוחם של המשיבים. המשיב העיד כי את כתב התביעה תרגם באמצעות תוכנת Google Translate ואלו המשיבה העידה כי המשיב תרגם לה את כתב התביעה וסיפר לה את תוכנו. תצהירי המשיבים שהובאו בתמיכה לתביעה נערכו ונחתמו בשפה הרוסית, בה הם שולטים (ובנוסף צורף תרגום נוטריוני של אותם תצהירים לעברית לשימוש ביהמ"ש קמא). לא מובן מדוע לסברת המבקשים לתצהירים שהובאו לתמיכה בתביעה לא יהיה ערך ראייתי רק משום שהמשיבים אינם יכולים לקרוא את כתב התביעה בעברית ובשעה שאין טענה כי כתב התביעה כולל טענה עובדתית כלשהיא שזכרה לא בא באותם תצהירים.

חמישית, מצאתי לדחות גם את טענות המבקשים כלפי המשקל שנתן ביהמ"ש קמא למכתבים שהובאו לפניו. טענת המבקשים כי המכתבים לא היו יכולים להתקבל כ"ראייה קבילה שיש לה משקל כלשהו" משום שהם "לא הוגשו באמצעות עד שיש לו קשר ישיר עם המסמך, קרי לא באמצעות עורך המסמך ולא באמצעות שולח המסמך" שגויה מן היסוד. המכתבים לא הוגשו כראייה לאמיתות תוכנם. תוכנם של המכתבים בהם גולל המבקש, בין השאר, את תנאי מגוריו במעונות וקליטתו כרופא בישראל ( המכתב מ-1987) על האופן בו נחגג חג הפסח בישראל (המכתב משנת 1995) או על זכייתו של אהוד ברק לבחירות לראשות הממשלה (המכתב מ-1999) לא היה שנוי במחלוקת, אינו נוגע לתביעה וגם כלל לא הוזכר בגוף התביעה. לא נטען כי המכתבים כללו הודאה מצד המבקש כי המשיב הוא בנו ולא לצורך זה הוגשו המכתבים כראייה. המכתבים הוגשו כראייה להוכחת טענת המבקשים כי גם עם עלייתו של המבקש ארצה הוא המשיך לשמור קשר עמם וכתב מכתבים תחילה למשיבה ובהמשך לאחר שגדל גם למשיב (ס' 10 לתביעה). לצורך קבלת המכתבים כראייה לעצם קיומם ושליחתם על-ידי המבקש אין חובה שיוגשו דווקא על-ידי עורכם ושולחם ודי בכך שהוגשו על-ידי המשיבים שקיבלו אותם והיו הנמענים להם. לא עלה בידי להבין את טענת המבקשים לפיה משהמשיבה התקשתה במהלך חקירתה לקרוא תוכנו של אחד מהמכתבים שצירפה "איך ניתן לקבל את המכתבים כראיה אותנטית בכלל ולעניין תכנם בפרט?" ( ס' 3.2.2.3 לבר"ע). כבר הבהרתי שהמכתבים לא הוגשו כלל כראייה לאמיתות תוכנם. ומדוע המכתבים לא יהיו ראייה אותנטית לעצם שליחתם משום שהמשיבה התקשתה להבין את כתב היד באותו המכתב? מה הקשר בין העובדה שהמכתב נכתב בכתב יד צפוף שהמשיבה (הנמצאת בעשור השביעי לחייה) התקשתה לקרוא אותו כעת, 30 שנה ויותר לאחר שנשלח, לבין אותנטיות המסמך?

עוד בקשר למכתבים, המשיבים טוענים כי חותמות "דואר ישראל" על גבי המעטפות של המכתבים, שמעידות לכאורה כי המכתבים אכן נשלחו מישראל ובמועדים בהם הוטבעו יכולות להיות גם מזויפות וכי "ניתן להזמין חותמת בכל דוגמא וצבע" (ס' 3.2.2.7). לא ניתן להתווכח עם טענה זו. החותמות אכן יכולות להיות מזויפות. גם המכתבים (לרבות נייר המכתבים שכלל גם שם ולוגו של המשיב) יכולים להיות מזויפים וייתכן שנכתבו על-ידי המשיבים או מי מטעמם לצרכי ההליך המתנהל. גם התמונות שהציגו המשיבים יכול וזויפו. אל מול האפשרות שכל אלו זויפו (אפשרות שלא נתמכה בדבר ולא ברור כלל אם הועלתה לפני ביהמ"ש קמא. ממילא גם לא ברורה התזה סביב מטרת הזיוף הנטען שנועדה כל כולה להביא לקיום בדיקה מדעית שאינה ניתנת לזיוף שעל פיה תוכרע התביעה) קיימת גם אפשרות שמדובר בראיות אותנטיות שלא זויפו. בבקשת רשות הערעור שלפניי לא עלה בידי המבקשים להצביע על ראייה או עדות כלשהיא שנשמעה לפני ביהמ"ש קמא שצריכה הייתה להביא את ביהמ"ש קמא למסקנה כי בראיות מזויפות עסקינן. בנסיבות אלו, משמדובר בראיות שהוגשו על-ידי המשיבים שאף העידו לגביהם וביהמ"ש קמא לא סיבה לפקפק בגרסתם אין כל סיבה שקיומה של אפשרות תיאורטית כי בכל זאת מדובר בראיות מזויפות תביא לקביעה שהמשיבים לא עמדו ברף הראייתי הנדרש להוכחת סיכוי סביר לנכונות טענותיהם בדבר אבהות המשיב על המבקש שתצדיק את עריכת הבדיקה.

שישית, לתמיכה בתביעתם הגישו המשיבים מספר תמונות. הן של המבקש והמשיב טרם עליית המבקש ארצה (המשיב תינוק כבן שנתיים) הן של המבקש והמשיבה בתקופה בה ניהלו קשר זוגי. במסגרת דיון ההוכחות הוצגו למבקשים 2-3 תמונות נוספות בהם זיהו את דודתם ואת בת דודתם וכן את המשיב. המבקש 3 אישר בעדותו כי בתמונה שהוצגה לו מופיעה דודה שלו עם המשיב (עמ' 34 לפרוט'). המבקש 2 אישר בעדותו כי מתקיים קשר בין המשיב לבין דודתו אלא שלטענתו הוא אינו יודע מה טיבו (עמ' 45 לפרוט'). המבקשים 2-3 לא ידעו להסביר כיצד המשיבים, אנשים זרים לכאורה, מחזיקים באותם תמונות הקושרות את אביהם המבקש אליהם או להסביר מדוע דודתם בקשר עם המשיבים. בהיעדר הסבר תולים המבקשים את יהבם בכך שהמשיבים לא הביאו עדים נוספים לתמיכה בטענות המשיבים כמו מי שצילם את אותן תמונות (חבריה של המשיבה) או הדודה. המשיבים בתביעתם פירטו את מערכת היחסים שלהם עם הדודה (אחות המבקש). נטען כי המשיבה הכירה אותה עוד ברוסיה ובטרם עלתה הדודה לישראל בשנת 1991 וכי הדודה הכירה במשיב כילדו של המבקש ומכאן כאחיינה והם יצאו לבילויים משותפים לאורך השנים. המבקשים מצדם לא סתרו גרסה זו המשיבים ולא ניסו להסביר באופן אחר את הקשר שמתקיים בין בת משפחתם (הדודה, אחות המבקש) לבין המשיבים. הנטל בו נדרשים המשיבים לעמוד אינו נטל הדורש מהם להביא את כל הראיות וכל העדויות שיכולות לתמוך בגרסתם. המבקשים ממילא לא טענו למניעה כלשהיא שעמדה להם לזמן את אותה דודה (שגרה בישראל מאז שנת 1991) לעדות מטעמם על מנת לסתור את גרסת המשיבים בעניין ושתספק הסבר אחר באשר למקור הקשר שלה עם המשיבים. בפרט הדברים נכונים שעה שהמבקשים 2-3 לא העידו על קיומו סכסוך כלשהו בין הדודה לבינם ולא סיפקו הסבר אחר מדוע אם נכונה גרסתם לפיה המשיב אינו בנו של המבקש וכי המשיב אף הציק והטריד את המבקש בעניין בעבר (ראו עדות המבקש 3 בעמ' 39 לפרוט') לא תיחלץ הדודה לעזרת אחיה המבקש (שלאור מצבו הרפואי אינו יכול להעיד) ותחשוף את האמת בדבר טיב הקשר. בנסיבות אלו נזקפת אי העדת הדודה דווקא לחובת המבקשים.

סוף דבר

לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

החלטתי מיום 7.7.24 לעיכוב ביצוע ההחלטה מבוטלת.

המבקשים יישאו בהוצאות המשיבים 1-2 ושכר טרחת עורכת דינם בסך של 15000 ₪. העירבון שהופקד ע"י המבקשים יועבר למשיבים 1-2 באמצעות באת כוחם על-חשבון ההוצאות שנפסקו.

מתיר פרסום פסק-הדין במתכונת בה נחתם, בהיעדר שמות הצדדים ופרטים מזהים אחרים.

ניתנה היום, כ"ו תמוז תשפ"ד, 01 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.