פלוני נ' א.מ. דריקס וכו'

תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד 1992, בתאונת עבודה.

התובע עבד כטבח במסעדה בבעלות הנתבעת 1, שהייתה מבוטחת במועד התאונה אצל הנתבעת 2 (הנתבעות או מי מהן, להלן – הנתבעת). בעת שהכניס התובע את יד ימין שלו למטחנת בשר על מנת לנקות אותה, לטענתו, החלה המכונה לפעול וידו נפצעה.

עיקר העובדות ותמצית המחלוקת

1. ביום 4.7.15, במהלך עבודתו כטבח במסעדה, טחן התובע בשר. לטענת התובע, לאחר הטחינה היה עליו לנקות את המכונה. במהלך הניקוי, כשידו היתה בתוך המכונה "היא התחילה פתאום לעבוד" (ס' 4 תצהיר התובע). כפי שמתאר התובע, ידו נתקעה בתוך המכונה ו"נטחנה". התובע ניסה לכבות את המכונה, לחץ על כפתור ההפעלה, אולם המכונה לא הגיבה. הוא זעק מכאבים עד שעובד אחר חש לעזרתו וניתק את המכונה מהחשמל.

2. ממקום התאונה פונה התובע, לבית החולים קפלן, ביחד עם המכונה, כאשר ידו עדיין תקועה בתוכה. בחדר המיון חולצו אצבעות 3 ו-4 של היד מסליל המטחנה והוא הועבר לחדר הניתוח, שם אובחנו וטופלו שברים באצבעות וקרעים בגידים ובעצבים. התובע שוחרר מבית החולים ביום 8.7.15 (לאחר 5 ימי אישפוז).

3. התובע הגיש חוות דעת מומחה מטעמו בתחום האורתופדיה (ד"ר שי קאופמן), שקבע כי נותרה לו נכות צמיתה בשיעור משוקלל של כ-26.7%. הנתבעת הגישה גם היא חוות דעת מומחה מטעמה בתחום האורתופדיה (ד"ר גד ביאליק) שקבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור משוקלל בשיעור של 9.75%.

4. המוסד לביטוח לאומי (המל"ל), שהכיר בתאונה כתאונת עבודה, העמיד את נכותו הצמיתה המשוקללת של התובע על שיעור של 14.5% (ובנוסף הופעלה תקנה 15 במלואה).

5. כפי שיפורט בהמשך, חלף מינוי מומחה מטעם בית המשפט הגיעו הצדדים להסכמה לפיה יועמד שיעור נכותו הצמיתה של התובע על השיעור שנקבע לו במל"ל כאמור.

6. בנוסף לחוות הדעת, התובע הגיש תצהיר עדות ראשית שלו, עליו נחקר במועד ההוכחות. הנתבעת נמנעה מלהביא ראיות מטעמה (מעבר לחוות דעת מומחה).

7. הצדדים חלוקים ביניהם הן בשאלת אחריות הנתבעת לתאונה, כמו גם ביחס לגרסה המדויקת של נסיבות התרחשותה, הן ביחס לשיעור הנזק שנגרם לתובע כתוצאה ממנה.

8. בתמצית, לטענת התובע מדובר בתאונת עבודה שהתרחשה במהלך ביצוע העבודה, לצרכי המעביד ולטובתו וכי בנסיבות דנן חלה על הנתבעת אחריות מוחלטת.

   הנתבעת מצידה טוענת, כי מעבר לכך שגירסתו של התובע אינה עקבית (פעם טען כי התאונה ארעה תוך כדי טחינת בשר ופעם תוך כדי ניקוי המכונה), הרי שבכך שבחר לנקות את המכונה, מבלי להוציאה מתקע החשמל, סיכן את עצמו וגרם לפציעתו בשל אשמו הבלעדי או המכריע.

   שני הצדדים טוענים זה כלפי זה, לתחולת הכלל בדבר אי העדת עדים רלבנטיים.

9. בענין הנזק, עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשיעור התפקודיות שיש לייחס לנכותו הרפואית של התובע.

10. להלן אדון תחילה בשאלת האחריות.

    שאלת האחריות

    תמצית טענות התובע

11. לטענת התובע, הוא החל את עבודתו במסעדה בשטיפת כלים "ואחר כך עברתי למטבח" (עמ' 4, ש' 4). "במקום של העבודה למדתי" (שם, ש' 2). כנטען על ידו בעדותו "הייתי טוחן בשר ואחרי שאני מסיים את העבודה על המכונה אני חייב לנקות. יש כפתור ראשי, אני מכבה את הכפתור והתחלתי לנקות. פתאום המכונה החלה לעבוד לבד." (עמ' 3, ש' 19-20).

12. התובע מודה כי הוא אינו יודע בוודאות מדוע החלה לפתע המכונה לעבוד אולם נראה לו כי הדבר ארע בשל המים שנשפכו עליה וגרמו לקצר. עוד טען התובע, כי מדובר היה במכונה ישנה. "ביקשנו להחליף את המכונה שהיא ישנה אבל בעל העסק לא החליף" (עמ' 4, ש' 9).

13. לטענת התובע (בתצהירו), מעסיקו לא סיפק לו אמצעי בטיחות לצורך ביצוע עבודתו וניקוי המכונה. היא לא היתה מוגנת וגם ידו לא היתה מוגנת. עוד טוען התובע (שם), כי הוא לא קיבל הדרכה לגבי אמצעי זהירות או בטיחות שיש לנקוט בהם בעת עבודה על המכונה או ניקויה. לטענתו מעסיקו כלל לא בדק את המכונה ולא הביא מומחה לבטיחות שיבדוק אותה או שיסביר לו איך לעבוד איתה ואיך לנקות אותה.

14. התובע טוען כי הנתבעת בחרה שלא לחלוק על עדותו בעניינים אלה ולכן לא העידה עדים מטעמה, וכי יש לראות באי העדת עדים מטעם הנתבעת כתמיכה לעדות התובע בהתאם לחזקה בענין. בהקשר זה מדגיש התובע כי הן מעסיקו (איציק), הן מנהל המטבח (אוסאמה) היו במטבח בעת התאונה והיו עדים לנסיבות התרחשותה. עוד מדגיש התובע בהקשר זה, כי הנתבעת בחרה שלא להעיד עדים גם ביחס להכשרתו של התובע ולשיטות העבודה וההדרכה שניתנו לו.

15. לטענת התובע, מעסיקו אחראי לשלום עובדיו וליצירת תנאי עבודה וסביבת עבודה בטוחה, לרבות תנאים נאותים לשם ביצועה. בהקשר כך מדגיש התובע כי ענייננו בתאונת עבודה שהתרחשה במהלך העבודה, לטובת המעביד ובשירותו. גם כאן טוען התובע כי יש לזקוף לחובת המעסיק את העובדה שלא צירף תמונות של המכונה, המצויה ברשותו וגם לא הגיש חוות דעת מומחה ביחס לבטיחותה.

16. התובע טוען כי בנסיבות הענין הנתבעת התרשלה כלפיו וכי יש להטיל עליה אחריות מוחלטת לקרות התאונה. בנוסף טוען התובע גם לתחולת הכללים "הדבר מדבר בעדו" ו"דבר מסוכן", שהנתבעת לא סתרה את החזקות הטמונות בהן.

    תמצית טענות הנתבעת

17. טענתה המרכזית של הנתבעת היא כי אין להטיל עליה כל אחריות לקרות התאונה, שכן יש להטיל את מלוא האשם לקרות התאונה על התובע. לטעמה, "כל אדם בר דעת וסביר היה מנתק את המכונה מהחשמל לפני שפיכת מים ו/או ניקויה" (ס' 10 לסיכומיה). זאת בדומה לאדם שמוריד את מפסק החשמל אם הוא רוצה להחליף נורה, כפי שאישר התובע עצמו בעדותו (עמ' 4, ש' 11-12). לגרסת הנתבעת האחריות הנטענת כלפיה היא "במסגרת הידיעה הכללית של כל בן אדם סביר ואף ברמה מתחת להיותו אדם סביר" (שם, ס' 11).

18. לטענת הנתבעת, אין להטיל עליה אחריות לנזק שנגרם לתובע עקב רשלנות, חוסר זהירות , אי אכפתיות, אדישות או פזיזות שלו עצמו ובעניננו גם אם היה המעביד נוקט בכל אמצעי זהירות שבנמצא הוא לא יכול היה למנוע את התאונה. לטענתה, לא נדרש כי המעסיק יעמוד כל העת מעל ראשו של כל עובד ויפקח על עבודתו ויוודא כי זו נעשית בצורה בטוחה.

19. לטענת הנתבעת התובע עבר הדרכה והכשרה ועבד על המכונה לא אחת ואין להטיל על כתפי הנתבעת את האחריות לכך שלשיטתו של התובע הנתבעת לא הנחתה אותו לנתק את המכונה מהחשמל לפני ניקויה במים. בהקשר זה נטען כי חשיבותה של פעולה פשוטה זו אמורה להיות בידיעתו של כל אדם סביר.

20. לטענת הנתבעת ניקוי המכונה אינו מצריך מיומנות מיוחדת ואינו חושף את העובד לסיכון בלתי סביר. התובע בחר בדרך בה ניקה את המכונה, במים, מבלי לנתקה מזרם החשמל, ואחריות הנתבעת כלפיו אינה אחריות מוחלטת.

21. הנתבעת הוסיפה וטענה, כי על אף שהכחיש זאת תחילה, במסגרת עדותו הודה התובע כי קיבל הדרכה והוא הכיר היטב את סביבת ושיטת העבודה וניקה לא אחת את המכונה.

22. הנתבעת סבורה כי מעדותו של התובע, לפיה בעת ניקוי המכונה הוא נאלץ להרים ולהפוך אותה עולה כי ככל הנראה היא התחילה לפעול לאחר שהוא לחץ על כפתור ההפעלה בטעות. בהעדר חוות דעת בטיחות מטעמו לא ניתן לאשר את סברתו כי המכונה החלה לפעול כתוצאה מקצר חשמלי.

23. עוד טוענת הנתבעת כי קיימת סתירה בין גרסתו הראשונה של התובע לפיה ידו נתקעה במכונה בעת טחינת בשר וגרסתו הנוכחית לפיה ידו נתקעה במכונה עת עסק בניקויה. לענין זה נסמכת הנתבעת על פנייתו של התובע למל"ל (בטופס בל/250). בהקשר זה נטען, כי אם הכניס התובע את ידו למכונה בעת טחינת הבשר, אין לו אלא להלין על עצמו.

24. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי התובע נמנע מלהביא עדים שהיו נוכחים בעת התאונה ויש להחל נגדו את החזקה בדבר אי העדת עד.

25. עוד נטען על ידי הנתבעת, כי מכונה לטחינת בשר הנמצאת כמעט בכל בית אינה בבחינת "דבר מסוכן".

26. הנתבעת מסכמת וטוענת כי בנסיבות דנן לא מוטלת עליה כל אחריות לפציעתו של התובע ולחלופין בלבד נטען, כי הנסיבות מצדיקות להטיל על התובע אשם תורם מכריע בכך שהרטיב מכונה המחוברת לחשמל, בשיעור של 80% לכל הפחות.

     

     

    דיון והכרעה

27. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, עיינתי בתצהיר על נספחיו, שמעתי את עדות התובע ועיינתי בסיכומים שהוגשו על ידי הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל, ואפרט.

28. אין למעשה מחלוקת כי התובע נפגע במהלך עבודתו, עת הכניס את ידו לתוך מכונת טחינת בשר.

29. לדברי התובע, "הייתי טוחן בשר ואחרי שאני מסיים את העבודה על המכונה אני חייב לנקות. יש כפתור ראשי, אני מכבה את הכפתור והתחלתי לנקות. פתאום המכונה החלה לעבוד לבד" (עמ' 3, ש' 19-20).

30. הנתבעת טוענת, כי התובע נפגע בעת שעסק בטחינת בשר (ולא בניקוי המכונה כטענתו), אלא שלשאלה האם עסק התובע אותה עת בטחינת הבשר או בניקוי המכונה אין, לטעמי, משמעות גדולה. מכל מקום, מקובלת עלי עדותו של התובע כי עסק בניקוי המכונה (שם וכן עמ' 4, ש' 24). נסיונה של הנתבעת להאחז בכתוב בטופס בל/250 כדי לתמוך בכך כי התובע דווקא עסק בטחינת בשר, אין בה כדי לסייע לה. בטופס זה, שנחתם על ידי מנהל הנתבעת, תוארה התאונה ככזו שארעה "באמצע טחינת בשר (לא ידוע אם ניקה או טחן)...". במלים אחרות, מטופס זה לא עולה כי התובע עסק דווקא בטחינת בשר ולא בניקוי, באופן העומד בניגוד לעדותו בבית המשפט.

31. עדותו של התובע היתה אמינה בעיני. התובע היה העד היחיד שהובא לעדות ביחס לתביעה. שני הצדדים טענו זה כלפי זה לתחולת החזקה בדבר אי העדת עדים, כאשר כוונתם למעביד (מנהל הנתבעת) וכן מנהל המטבח, שהיו שניהם עדים לתאונה. יצוין, כי מטופס בל/250 עולה כי מנהל הנתבעת לא היה ער לנסיבות המדויקות של קרות התאונה, אולם בכל מקרה מקובלות עלי טענות התובע בענין תחולתו של הכלל.

32. העדים שנטען שלא הובאו לעדות הם עדים שבשליטת הנתבעת, אחד מהם הוא אף מנהל הנתבעת עצמה, והיה מצופה מהנתבעת שתעיד אותם. הנתבעת כאמור בחרה שלא להעיד עד כלשהו מטעמה, לא רק ביחס לנסיבות התאונה, אלא גם ביחס לסוגיית הדרכתו של התובע והפיקוח על עבודתו ויש לייחס לדברים את מלוא המשמעות המשפטית הנלווית אליהם.

33. כידוע, עוולת הרשלנות, הקבועה בסעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] נשענת על שלושה יסודות: קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית, הפרת חובת הזהירות ונזק שנגרם כתוצאה מכך.

34. כפי שיפורט להלן, בנסיבות דנן ניתן לקבוע כי הנתבעת התרשלה כלפי התובע והתרשלותה זו גרמה לנזקו.

35. ראשית, אין מחלוקת בדבר חובת הזהירות המושגית שחב מעביד כלפי עובדו.

36. חובת הזהירות שחב מעביד כלפי עובדיו היא חובה רחבה מוגברת. בין השאר, היה על הנתבעת, כמעביד של התובע, לדאוג לסביבת עבודה ושיטות עבודה מתאימות ובטוחות. במיוחד כאשר הוא נדרש לעבוד בטחינת בשר במכונה לטחינת בשר ולאחר מכן לנקות אותה מבפנים, בידיו. בהקשר זה על מעביד אף לספק לעובד כלי עבודה נאותים למניעת הסיכונים הטמונים בעבודתו (כדוגמת כפפות ברזל), להזהיר אותו מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתו, להדריך אותו כיצד להימנע מהם ולפקח על ביצוע הנחיותיו.

37. הלכה פסוקה היא, כי מעביד חייב, בין השאר, לנקוט אמצעים סבירים כדי למנוע מהעובד סכנות מיותרות, להזהירו מפני סכנות קיימות ולנקוט באמצעים סבירים כדי להרחיק ממנו את אותן סכנות שניתן לצפותן מראש בשל אופי או מקום ביצוע העבודה (ר' ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3)345, ע"א 1815/09 סופריור נ' אלבז (27.12.10) ופסקי הדין הנזכרים שם). אותה חובת זהירות כוללת בחובה גם את הדאגה לשיטת עבודה בטוחה, מתן הדרכה נאותה לעובדים לגבי אופן ביצוע העבודה באופן בטוח מבלי שיגרם להם נזק ופיקוח על קיומה של שיטה כזו (ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם פ"ד לה (2)209).

38. יותר מכך, על מעביד לקחת בחשבון גם את האפשרות שעובד עלול להיות בלתי זהיר במהלך עבודתו, ועליו להזהירו מפני הסיכונים (הן החריגים, הן הרגילים) הנובעים מעבודתו, כמו גם לקיים פיקוח נאות, כדי לוודא כי העובד אכן נוקט בכל כללי הזהירות הנדרשים בעבודה, שכן "ידוע הוא, ועל המעביד לקחת זאת בחשבון, שעובד עלול להיות בלתי זהיר במהלך ובלהט העבודה, אף אם הוזהר בפני סיכונים" (ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2)593).

39. בהקשר זה, מעביד אף חייב לצפות כי תאונות עבודה יתרחשו עקב רשלנות, ואפילו רשלנות חמורה של העובד, ולנקוט באמצעים למניעתן. "מעביד חייב לצפות גם מעשה רשלני של העובד, אפילו כשהוא בא בניגוד לחובות מפורשות ואף כשהעובד מודע לסכנה שבמעשהו" (ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1)415, ע"א 741/83 גוריון נ' גבריאל, פ"ד לט(4) 266, ע"א 211/63 יחזקאל נ' קלפר פ"ד יח(1)563). כפי שנפסק למשל בע"א 1519/96 בן-ישי נ' לוי:

    "בלהט העבודה עלול עובד להיכשל באי מתן תשומת לב מלאה לכל הסכנות שמסביב. לא אחת עובדים נחפזים ומבצעים קיצורי דרך, להספיק ולהשלים את עבודתם במהירות, בין אם לפי דרישת המעביד ובין אם מיוזמתם. מטרתם היא טובת המעביד והעבודה, מבלי להידרש יתר על המידה לביטחונם האישי. דווקא אצל עובד טוב ומסור קיים הרצון לעשות מלאכתו היטב ולהשביע את רצון המעביד, הכל - תוך נטילת סיכונים על עצמו, מבלי לשקלם ביישוב הדעת".

40. בעניננו, קשה לחלוק גם על קיומה של חובת זהירות קונקרטית של הנתבעת כלפי התובע.

41. קשה לחלוק על כך שמכונה לטחינת בשר, לפחות מהסוג מושא תביעה זו, היא בבחינת דבר מסוכן, אולם גם אם לא נכנה אותה כך הרי שקשה לחלוק על כך שהעבודה במכונה לטחינת בשר, הן בטחינת בשר הן בניקוי המכונה יוצרת סיכון משמעותי לעובד, סיכון שאת התרחשות הנזק מהתממשותו היה על הנתבעת לצפות.

42. יחד עם זאת, גם בהינתן קיומו של סיכון כאמור, "חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת, רק אם לא נקט אמצעים אלה" ((ר' ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1)113).

43. בענייננו, לא הוכח בפני, כי הנתבעת נקטה באמצעי זהירות כלשהם, במניעת הסיכון שנשקף לתובע מהעבודה על המכונה, היינו למנוע מצב בו המכונה תפעל מסיבה כלשהיא בעת שהתובע ינקה אותה וידיו יתפסו בה וינזקו.

44. הנתבעת לא הביאה כל ראיה מטעמה, לאמצעים בהם נקטה על מנת לשמור על בטיחות השימוש במכונת טחינת הבשר לרבות בטיחות פעולת נקיונה של המכונה, על מנת למנוע את הסכנה הטמונה בביצוע פעולות אלה על ידי עובדיה. הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי סיפקה לתובע סביבת עבודה בטוחה ותנאי עבודה נאותים. הוכח דווקא ההיפך מכך.

45. טענתה המרכזית של הנתבעת היא כי היה על התובע, כאדם סביר לנתק את המכונה מזרם החשמל לפני שהוא מתחיל בפעולת הניקוי שלה, ולא להסתפק בכיבוי המכונה באמצעות כפתור ההפעלה והכיבוי שלה. אלא שהנתבעת לא טרחה להעיד שכך הנחתה והדריכה את התובע לפעול וממילא לא הביאה כל ראיה לפיקוח על הוראותיה אלה לו היו ניתנות. התובע אמנם אישר בעדותו ש"אמרו לו" "איך להשתמש במכונה הזאת", יחד עם זאת הבהיר, כי הוא לא ניתק את המכונה מזרם החשמל לפני שהתחיל בניקויה, משום ש"זה מה שלימדו אותי בעבודה. שצריך לנקות את המכונה אני רק מכבה את הכפתור הראשי" (עמ' 4, ש' 11). גם בהמשך הבהיר התובע "... זה מה שלימדו אותי מהתחלה. שגם אם היא עם חשמל יש כפתור ראשי, אם אני מכבה אין חשמל במכונה. גם כשאני עובד במטבח וכל הזמן הידיים עם מים ולא יכול להוציא מהחשמל ולהחזיר כל הזמן. אבל בחיים שלנו שם לא פירקנו את המכונה מהחשמל" (עמ' 6, ש' 15-17).

46. זאת ועוד, לא הוכח גם כי הנתבעת סיפקה לתובע כלי עבודה, כגון כפפות ברזל, אותן יוכל ללבוש על ידיו, לפחות בעת ניקוי המכונה מבפנים, וממילא גם לא הוכח כי הנתבעת הורתה והדריכה את התובע להשתמש בכפפות מסוג זה בעת ניקוי המכונה. בהתאם לעדותו של התובע הרי שבעת עבודתו במסעדה כפפות כאלה לא היו כלל בנמצא וגם לא אמרו לו "שאני חייב ללבוש כפפות לדברים האלה" (עמ' 4, ש' 30).

47. בעדותו לא ידע התובע להסביר מדוע החלה המכונה לפעול במהלך הניקוי שלה. הוא הסביר שהוא אמנם אינו חשמלי אך "נראה לי שאולי היה קצר" (שם, ש' 15). בהקשר זה טען התובע כי מדובר במכונה ישנה (עמ' 4, ש' 9). עוד אישר התובע כי לא זו הפעם הראשונה בה ניקה את המכונה אך זו היתה הפעם הראשונה בה היא התחילה לפעול באמצע הניקוי (שם, ש' 13). התובע גם אישר בעדותו כי במהלך הניקוי הוא מרים והופך את המכונה, אולם במועד שהיא החלה לפעול היא עמדה (עמ' 3, ש' 27-30).

48. התובע טוען כי הנתבעת לא הגישה חוות דעת בטיחות ולא צירפה תמונות של המכונה המצויה ברשותה. מנגד, טוענת הנתבעת כי התובע הוא שלא הציג חוות דעת בטיחות לתמיכה בטענותיו ואף לא ידע לומר בוודאות אם המכונה החלה לפעול כתוצאה מקצר, או שמא לחץ בטעות על כפתור ההפעלה תוך כדי הניקוי. לטעמה, אפשרות אחרונה זו היא דווקא האפשרות המסתברת.

49. בנסיבות שתוארו לעיל אין לטעמי משמעות רבה לקביעת הסיבה המדויקת לכך שהמכונה החלה לפעול באופן בו החלה לפעול, היינו האם ארעה הדבר כתוצאה מקצר חשמלי, כתוצאה מתקלה אחרת שארעה במכונה או שמא נלחץ על ידי התובע בטעות כפתור ההפעלה. די בעניננו בכך שהתאונה לא היתה מתרחשת אם התובע היה מנתק אותה מהחשמל בטרם ניקה אותה, אולם לא הוכח כי הוא הודרך או הונחה לעשות כן וממילא לא הוכח כי הנתבעת פיקחה על כך שהתובע עומד בהנחיותיה, אם וככל שניתנו, ואף לא סיפקה לו כלי עבודה לבטיחותו. למעשה כאמור, הוכח ההיפך מכך, כמפורט לעיל.

50. למעלה מהצורך יצוין, כי מקובלת עלי טענת התובע לפיה היה דווקא על הנתבעת להציג ראיות באשר למצבה של המכונה ולבטיחותה, שכן המכונה, בדומה לעדים מטעם המעביד, בשליטתה המלאה של הנתבעת. במיוחד אמורים הדברים, כאשר מהעדויות שהובאו נראה כי ניתן להכניס את הידיים לתוך לוע המכונה ללא כל הפרעה ולא קיים בה כל "גידור" לחלקיה המסוכנים.

51. מכל מקום, משלא הוכח בפני כי הנתבעת נקטה באמצעי זהירות כלשהן, כמפורט לעיל, היא הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליה.

52. ביחס לתנאי השלישי להטלת אחריות בעוולת הרשלנות (הקשר הסיבתי בין הפרת החובה לנזק), הרי שניתן בענייננו לקבוע, כי הפרת חובת הזהירות של הנתבעת כלפי התובע, ביחס לשימוש במכונת טחינת הבשר עליה הוא הופקד בעבודתו, היא שגרמה לקרות הנזק. לולא הופרה החובה ואילו היו ננקטים אמצעי זהירות כאמור, הסיכוי כי הנזק היה נמנע גדול מהסיכוי שהוא היה מתרחש בלאו הכי (ר' ענין ועקנין, שם).

53. טענתה המרכזית של הנתבעת היא כי התובע לא פעל כאדם סביר שהיה מנתק את המכונה מהחשמל לפני ניקיונה (תוך שימוש במים), בדיוק כפי שאישר התובע עצמו שהוא עושה כשהוא מחליף נורה בביתו (עמ' 6, ש' 12). משכך, טוענת הנתבעת, התאונה נגרמה כתוצאה בלעדית מרשלנותו של התובע ולחלופין מאשמו התורם המלא או לכל הפחות מכריע (80%).

54. לא מצאתי לקבל את טענות הנתבעת בענין זה. ראשית, הלכה פסוקה היא כי יש להמעיט בהטלת אשם תורם על עובדים המבצעים את שגרת עבודתם. הנטייה היא שלא להטיל אחריות על עובד שנפגע בשל אשם תורם, אלא במקרים ברורים, שבהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין (ר' ע"א 3769/97 דהן נ' דני, פד"י נג(5)581 ור' גם ענין סופריור, לעיל).

55. אין מחלוקת כי התובע עסק בביצוע העבודה שהוטלה עליו למענו ולטובתו של המעביד, הוא לא חרג ממנה ואף לא הוכח כי פעל בניגוד להנחיות כלשהן, שאף לא הוכח שקיבל. עניננו לכל היותר בטעות שעשה התובע בשיקול דעתו. בנסיבות אלה לא מצאתי שעניננו נכלל באותם מקרים חריגים המצדיקים הטלת אשם תורם על עובד ומכאן שהנתבעת נושאת באחריות מלאה לנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהתאונה.

56. יפים לעניננו הדברים שנפסקו לאחרונה ממש, ביחס למכונה לטחינת בשר, בת.א (מחוזי י-ם) 15902/08 פלוני נ' איכות קייטרינג שולץ 1997 בע"מ (11.6.20), אף בנסיבות בהן הוכח (שלא כבעניננו) כי היתה הנחיה לנתק ראת המכונה מהחשמל בטרם ניקויה, הנחיה שאף היתה תלויה על הקיר ליד המכונה:

    "גם בעובדה שהתובע לא ניתק את המכונה מהחשמל בזמן נקיונה, אין כדי להטיל עליו אשם תורם. אף אם אניח כטענת התובעות כי כל בר דעת יודע ומבין שיש לנתק את החשמל מן המכונה בזמן נקיונה, ואף שאני מקבלת את גרסת הנתבעות כפי שהיא עולה מעדותו של מר דניאל, שסמוך למכונה היה תלוי שלט המורה לנתק את המכונה מן החשמל לפני נקיונה... אין בכך כדי לשנות ממסקנתי. התובע היה עובד פשוט, הוא לא היה מנהל עבודה או ממונה על סדרי העבודה במטבח, והנתבעות לא טענו וממילא לא הוכיחו שהן דאגו לאכוף את ההנחיה בדבר חובת ניתק המכונה מן החשמל בעת נקיונה וכי אי ניתוקה של המכונה מן החשמל בעת נקיון המכונה במקרה דנן, היה ארוע חריג וחד פעמי. זאת ועוד, חוסר תשומת לב רגעית של עובד במהלך עבודתו, אינה עולה כדי התעלמות מודעת מסיכון וודאי. לא מדובר במקרה שבו תובע "נטל סיכון בלתי מחושב וממשי כתוצאה מהחלטתו החופשית", או שהוא "סטה באופן ממשי מרמת הזהירות הנדרשת כך שחטא ברשלנות של ממש"... אין זה המקרה המצדיק לראות בעובד שותף לגרימת הנזק".

     

    שיעור הנזק

57. התובע פונה ממקום התאונה, ביחד עם המכונה, כאשר היא מחוברת לידו, וזו חולצה רק בניתוח שבוצע לו בבית החולים.

58. לטענתו, מאז התאונה ובעקבותיה הוא סובל ממגבלות תנועה קשות בכף ידו הימנית הדומיננטית ובתפקוד האצבעות. עוד טוען התובע, כי בעקבות התאונה נשללה יכולתו להמשיך ולעבוד כטבח והנתבעת לא חזרה להעסיק אותו. לטענתו, בחלוף שלוש שנים מהתאונה החל לעבוד כעצמאי כקבלן שיפוצים, עבודה בה הוא משתכר, לטענתו, סכומים העולים על סכומי השתכרותו בעבודתו הקודמת כטבח.

    הנכות הרפואית

59. התובע הגיש חוות דעת מומחה בתחום האורתופדיה (ד"ר שי קאופמן), שקבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור משוקלל של 26.7%, בגין קישיון ופגיעה בגידים בשתי אצבעות (3 ו-4) ובגין צלקות כואבות עם פגיעה עצבית תחושתית. עוד קבע המומחה כי התובע איבד לחלוטין את כושרו לעבוד בעבודה בה עבד לפני התאונה והוא אינו כשיר לעבוד כטבח.

60. חוות דעת מומחה בתחום האורתופדיה מטעם הנתבעת (ד"ר גד ביאליק) קבעה כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור משוקלל בשיעור של 9.75%.

61. המל"ל, כאמור, הכיר בתאונה כתאונת עבודה והעמיד את נכותו הצמיתה של התובע על שיעור של 14.5%, והופעלה תקנה 15 במלואה. עוד נקבעו נכויות זמניות בשיעורים כדלקמן: 100% אי כושר מיום התאונה ועד 3.10.15 (3 חודשים), 50% מיום 4.10.15 ועד 31.1.16 (4 חודשים) וכן 40% מיום 1.2.16 ועד 31.7.16 (6 חודשים).

62. בעקבות התאונה שולמו לתובע דמי פגיעה ותגמולי נכות בסך 97,800 ₪.

63. חלף מינוי מומחה מטעם בית המשפט הגיעו הצדדים להסכמה לפיה יוסכם להעמיד את שיעור נכותו הצמיתה של התובע על השיעור שנקבע לו במל"ל כאמור.

    עיסוקו של התובע ובסיס שכרו

64. עובר לתאונה עבד התובע כטבח במסעדה. בהתאם לתלושי השכר שצורפו על ידו, עמד שכרו הממוצע על סך של 6,400 ₪ ברוטו לחודש במעוגל. התובע לא שב לעבודתו וכנטען על ידו הוא גם אינו מסוגל לשוב לעבודתו כטבח, נוכח אופי פציעתו.

65. לטענת התובע, עובר לתאונה הוא היה בתחילת חייו התעסוקתיים (התאונה ארעה בהיותו בן 23) וכיום הוא עצמאי (עוסק מורשה) ומשתכר 166,360 ₪ רווח נקי (13,863 ₪ לחודש) בהתאם לדו"ח רווח והפסד לשנת 2019, שהוצג, באמצעות הטלפון הנייד שלו, במהלך עדותו, בתשובה לשאלת ב"כ הנתבעת (עמ' 6, ש' 22-23).

66. התובע מוסיף וטוען בסיכומיו, כי "הדעת נותנת" שאלמלא התאונה היה התובע מצליח להשביח את שכרו אף מעבר להכנסתו הנוכחית, ועל כן יש לערוך את חישוב הפיצוי לו הוא זכאי ביחס לעתיד על בסיס פוטנציאל השתכרות העומד על סך של 18,000 ₪ לחודש ברוטו.

67. לטענת הנתבעת, מעבר לעובדה שמנתונים אלה עולה שלתובע לא נגרמה כל פגיעה בתפקודו והוא רק השביח את שכרו, הרי שהמסמך שהציג התובע כאמור בדבר שיעור השתכרותו הנוכחי כקבלן אינו חתום, לא ברור על ידי מי נערך ומחובתו של התובע היה להזמין את רואה החשבון שלו לשם הוכחת הכנסתו נכון להיום. משלא עשה כן, אין לראות במסמך זה כקביל.

68. אכן, התובע לא הגיש ראיה כלשהי לתמיכה בטענתו בדבר השתכרותו נכון להיום. נתונים לכאורה בדבר השתכרות זו נטענו לראשונה במענה לשאלת ב"כ הנתבעת (עמ' 6 ש' 22-23) כדלקמן:

    "ש. יש לך דבר שאתה יכול להציג לנו על העבודה שלך עכשיו

    ת. אני מציג בטלפון הנייד שלי. דוח רווח והפסד לשנת 2019, רווח נקי 166,360 ₪."

69. בתצהירו, שנחתם אמנם בתחילת שנת 2019 , לא ציין התובע נתונים כלשהם ביחס להשתכרותו בתחום עבודות הגבס (אף שציין כי הוא התחיל לעסוק בהן). גם בהמשך לא מצא התובע להשלים את עדותו בענין זה, ואלמלא היה ב"כ הנתבעת שואל אותו בענין זה, הוא לא היה עולה כלל. התובע אף לא ביקש להגיש כראיה את אותו דו"ח רווח והפסד שהציג באמצעות הטלפון הנייד שלו וממילא הוא אינו חלק מהראיות שבתיק זה, אף שהנתונים שנמסרו על ידי התובע נמסרו לשאלה מפורשת של הנתבעת.

70. בנסיבות אלה, ובמיוחד מאחר שלא התאפשר לבית המשפט לבחון את הנתונים הנטענים, לא מצאתי שיש מקום לחשב את הפיצוי שיש לפסוק לתובע בגין אובדן כושר ההשתכרות שלו בהתאם לסכומים עלומים אלה. ולפיכך יש לערוך את החישוב, הן לעבר, הן לעתיד, בהתאם לנתוני שכרו של התובע עובר לתאונה, כשכיר, בסך של 6,400 ₪ לחודש ברוטו.

    נכותו התפקודית של התובע ושיעור הגריעה מכושר השתכרותו.

71. התובע טוען, כי עקב התאונה הוא סובל ממגבלות בתפקוד אצבעותיו בכף ידו הדומיננטית ובעבודה הדורשת שימוש באצבעות ומוטוריקה עדינה ואיבד את יכולתו לעבוד כטבח. המל"ל הפעיל את תקנה 15 במלואה וגם המומחה מטעמו קבע, כי עקב התאונה הוא איבד את כושר עבודתו כטבח או עובד מטבח. מאז, אכן לא שב לעבודתו זו וכיום הוא עובד במשרה שאינה דורשת ממנו את אותן יכולות פיזיות. מכאן, טוען התובע, כי יש להעמיד את שיעור נכותו התפקודית בשיעור גבוה מזה שהוסכם כשיעור נכותו הרפואית (14.5%), היינו על 25% לכל הפחות. לטענתו, מדובר בפגיעה ביד דומיננטית הגורמת למגבלה קשה בתפקוד, כאמור.

72. הנתבעת טוענת כי מעדותו של התובע עולה שהוא לא נפגע בכושר השתכרותו ומבחינה זאת התאונה דווקא היטיבה עימו. לטענת הנתבעת אין לפגיעתו של התובע כל השפעה או השלכה תפקודית והוא שב לשגרת עבודה וחיים רגילים אף יותר טובים מאלו שהיו לו לפני התאונה.

73. עוד טוענת הנתבעת כי יש לזכור כי התובע סובל מנכות בשיעור נמוך של 5% בכל אצבע בתוספת נכות אסטטית של 5%. לטענתה, בית המשפט אינו מחויב להתייחס לקביעת המל"ל בדבר השימוש בתקנה 15, וכי מכל מקום יש לחשב את חישוב הפסדיו של התובע לעבר ולעתיד על בסיס שכר של 6,000 ₪, כפי שנקבע במל"ל.

74. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי יש להעמיד את שיעור נכותו התפקודית של התובע על שיעור נכותו הרפואית. לטעמי, אין מקום לסטות בעניננו מההנחה המקובלת בפסיקה לפיה הנכות הרפואית בתחום האורתופדיה משקפת גם את שיעור הנכות התפקודית וגם את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות. יש לזכור כי בסופו של דבר התובע הוא עובד כפיים והנכות האורתופדית ממנה הוא סובל תוסיף ללוות אותו גם בעתיד, בשנות העבודות הרבות שלפניו, וזאת גם אם הוא מצא, נכון להיום, עבודה בתחום שאינו דורש ממנו כשירות פיזית מלאה.

75. לפיכך, יש לחשב את הפיצוי בגין שיעור הגריעה מכושר השתכרותו של התובע בהתאם לשיעור הנכות הרפואית המוסכם שנקבע לו (14.5%), שכר בשיעור של 6,400 ₪ (כפי שפורט לעיל), מקדם היוון ל-39 שנים (277.5205) בצירוף הפסדי פנסיה (12.5%). בהתאם לנתונים אלה עומד הפיצוי בראש נזק זה על סך (מעוגל) של 290,000 ₪.

    הפסדי שכר לעבר

76. לטענת התובע, כעולה מהמסמכים הרפואיים, הוא איבד את כושר עבודתו כטבח ואינו יכול לעסוק בכל עבודה הכרוכה בשימוש באצבעות או במוטוריקה עדינה בכף היד. בהתאם לתצהירו הוא לא שב לעבוד במשך תקופה ארוכה, אף שניסה מזלו בעבודה בתחום ההסעות למשך מספר חודשים (באמצע שנת 2018) אולם ללא הצלחה. עוד הבהיר התובע בתצהירו (שנחתם בתחילת 2019), כי "בחודשים האחרונים" הוא החל לעבוד בעבודות גבס. בעדותו טען התובע כי נעדר מעבודתו במשך כשלוש שנים בהן גם נדרש לטיפולי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק (עמ' 5, ש' 22-21).

77. התובע מחשב את הפסדי השתכרותו לעבר בהתאם לנכויות הזמניות שנקבעו לו במל"ל כנטען על ידו (בחישוב של 100% ל-13 חודשים) וליתרת התקופה (של 41 חודשים) לפי 25%, הנכות התפקודית לה הוא טוען. עוד טוען התובע, ביחס לחישוב שביצע, כי עובר לתאונה עמד שכרו על סך של 7,000 ₪ "בקירוב".

78. מנגד, הנתבעת טוענת כי שכרו של התובע ערב התאונה עמד על 6,400 ₪ וכי החל מיום 1.8.16 התובע לא הציג כל ראיה שיהיה בה כדי לבסס את טענתו שנעדר מכל עבודה לתקופה של 3 שנים. עוד טוענת הנתבעת כי אין בנכויות הזמניות שנקבעו על ידי המל"ל כדי לחייב את בית המשפט, במיוחד כאשר פגיעת התובע, לטעמה, הייתה קלה וחולפת.

79. המל"ל קבע לתובע נכויות זמניות בשיעורים כדלקמן: 100% אי כושר מיום התאונה ועד 3.10.15 (3 חודשים), 50% מיום 4.10.15 ועד 31.1.16 (4 חודשים) וכן 40% מיום 1.2.16 ועד 31.7.16 (6 חודשים).

80. לפיכך, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים בענין זה הגעתי למסקנה כי יש מקום לפסוק לתובע פיצוי בהתאם לשיעור הנכויות הזמניות שנקבעו לו במל"ל (בסה"כ 47,000 ₪ במעוגל), וליתרת התקופה בה לא היה מועסק (מ-1.8.16 ועד סוף שנת 2018) לפי הנכות הצמיתה שנקבעה לו בשיעור של 14.5% (בסה"כ 16,000 ₪ במעוגל). בסה"כ הפיצוי המגיע לתובע בראש נזק זה עומד על 63,000 ₪.

    כאב וסבל

81. התובע מדגיש כי בעניננו אין בית המשפט כבול לסכומים הנפסקים אילו היה מדובר בתאונת דרכים, וכי בהתחשב בפציעתו של התובע, הכאבים מהם סבל, תקופת ההחלמה הממושכת שעבר והנכות שנותרה לו יש לפסוק לו סכום של 400,000 ₪ בראש נזק זה.

82. לטענת הנתבעת, אין מקום בעניננו לפסוק לתובע פיצוי הגבוה באופן ממשי מזה שהיה נפסק לו אם היה מדובר בתאונת דרכים, פיצוי העומד על סך של 26,000 ₪ במעוגל, וזאת בהתחשב גם בנכויות שנקבעו לתובע שחלקן הינו אסתטי גרידא.

83. אין מחלוקת שידו הדומיננטית של התובע נתקעה בתוך מכונה לטחינת בשר, שהחלה לפתע לעבוד. בלשון התובע, ידו "נטחנה". כמתואר לעיל, לא ניתן היה לנתק את היד מהמכונה, אלא במסגרת ניתוח מורכב שבוצע בבית החולים, שלאחריו אושפז התובע. התובע נזקק לתקופת החלמה ממושכת למדי ונותר כשהוא סובל מנכות צמיתה, כמפורט לעיל.

84. בתצהירו (ס' 6) ציין התובע כי סבל מ"כאבים איומים, חזקים מאד" והדגיש: "זה מראה מאד מזעזע וקשה ואני לא מאחל לאף אחד לראות את היד שלו תקועה בתוך מכונה, להרגיש את הכאבים הקשים מאד של היד כשהיא נטחנת בתוך המכונה ולסבול כל הזמן עד שהרופאים הצליחו לשחרר את היד מהמכונה...".

85. בשים לב למפורט לעיל ובמיוחד לאופן פגיעתו של התובע, לכאבים מהם סבל, לטיפול המורכב ותקופת ההחלמה הממושכת, כמו גם לנכות הצמיתה שנותרה לו, מצאתי שיש לפסוק לתובע בראש נזק זה סכום של 75,000 ₪.

    עזרת הזולת לעבר ולעתיד

86. לטענת התובע עקב התאונה נאלץ לחזור לבית הוריו וקיבל מבני משפחתו עזרה צמודה למשך תקופת החלמתו הארוכה, בה נזקק לעזרה בכל פעולות היום יום. לטענתו, נוכח אופי נכותו יזדקק התובע גם לעזרה בעתיד. הנתבעת טוענת כי התובע אישר שלא שילם ולא צפוי לשלם לאיש תשלום בגין העזרה שניתנה לו (עמ' 7, ש' 4-1), ועל כן אין מקום לפצות בגין ראש נזק זה לעבר, ובהתחשב בשיעור נכותו של התובע אין מקום לפצותו בגין ראש נזק זה גם לעתיד.

87. בהתחשב בטיב פציעתו של התובע ובתקופת ההחלמה הארוכה שנדרשה לו, יש מקום לקבוע כי העזרה שקיבלת התובע מקרוביו חרגה מזו המקובלת בין בני משפחה, אף אם לא נדרש לשלם בגינה. בהתחשב באמור לעיל ובשיעור הנכות שנקבע לתובע (שחלק ממנה הוא אסתטי) מצאתי לפסוק לתובע בראש נזק זה סכום גלובלי של 15,000 ₪ לעבר ולעתיד.

    הוצאות וניידות לעבר ולעתיד

88. לטענת התובע הוא הוציא הוצאות שונות בגין התאונה, לרבות בגין טיפולים רפואיים ורכישת תרופות. עוד טוען התובע כי נאלץ לנסוע פעמים רבות לטיפולים רפואיים לרבות מירושלים לבית החולים קפלן, אליו פונה לאחר התאונה. התובע טוען כי הוא זכאי לפיצוי בגין הוצאותיו אלה גם אם לא נשתמרו בידו קבלות.

89. הנתבעת טוענת מנגד, כי עניננו בנזק מיוחד שלא נתמך בראיות וכי מכל מקום ענייננו בתאונת עבודה שהוצאותיה מכוסות על ידי המל"ל.

90. אף שעניננו בתאונת עבודה, סביר להניח שהתובע הוציא הוצאות כאלה ואחרות מכיסו, לרבות בגין השתתפות עצמית בטיפולי רפואיים ומשככי כאבים, וכן נאלץ לנסוע לבית החולים קפלן המרוחק ממקום מגוריו, כטענתו. לפיכך מצאתי לפסוק לתובע בראש נזק זה סכום גלובלי בסך של 5,000 ₪.

    סיכומם של דברים

91. הנתבעת נושאת באחריות לנזקים שנגרמו לתובע עקב התאונה ועליה לפצותו בגינם כדלקמן:

    גריעה מכושר השתכרות 290,000 ₪

    הפסד שכר לעבר63,000 ₪

    כאב וסבל75,000 ₪

    עזרת הזולת לעבר ולעתיד15,000 ₪

    הוצאות וניידות לעבר ולעתיד5,000 ₪

    סה"כ לפני ניכויים448,000 ₪

    ניכוי תגמולי מל"ל 98,000 ₪

    סה"כ350,000 ₪

     

92. בסך הכל תשלם ההנתבעת לתובע פיצוי בסך של 350,000 ₪.

93. בנוסף לכך, תשלם הנתבעת לתובע את הוצאותיו (אגרת בית המשפט ועלות חוו"ד המומחה) וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% מסכום הפיצוי, בתוספת מע"מ.

     

     

     

     

    ניתן היום, ט"ז אב תש"פ, 06 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.