פלוני נ' זאנדברג

נער בן 16.5 הועסק במשרה חלקית בבית העסק של שכנו, העוסק במכירת מוצרי חשמל למטבחים. באחד הימים התבקש להוציא לוח זכוכית גדול ורחב מימדים לכוון פח אשפה הממוקם מחוץ לבית העסק. בדרכו לכוון מיכל האשפה ומסיבה לא ברורה, התנפץ לפתע לוח הזכוכית לרסיסים ואחד משברי הזכוכית חתך ופצע את רגלו באופן שגרם לדימום עורקי מאסיבי לשוק הרגל.

רקע כללי וטענות הצדדים בתמצית:

1. לפניי תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד x/x/1994, במהלך תאונת עבודה מיום 7/1/2011 שארעה בחצרי הנתבע. התובע היה נער בן 16.5, תלמיד תיכון במועד התאונה. הנתבע היה שכנו של התובע אשר העסיקו בבית העסק שבבעלותו ובניהולו במועד התאונה. מדובר בעסק למכירת מוצרי חשמל למטבחים מוסדיים הכולל קומת משרד וקומת מחסן. התאונה ארעה עת התבקש התובע על ידי הנתבע להוציא מהמחסן לוח זכוכית רחב מידות ולהשליכו לתוך מכולת אשפה, ואולם בדרכו לכוון המכולה ועוד בטרם הספיק להגיע אליה, התנפץ לפתע לוח הזכוכית, כאשר חלקו התחתון פגע בשוק רגל ימין וגרם לפגיעה חמורה המערבת כלי דם כפי שיבואר בהמשך. (להלן: "התאונה", "לוח זכוכית").

2. לטענת התובע, חרף מימדיו הגדולים של לוח הזכוכית, הוא לא קיבל כל הדרכה מהנתבע בדבר אופן ביצוע העברתו, והנתבע אף לא טרח להזהירו בדבר הסיכונים הכרוכים בעבודה ולא סיפק אמצעי הגנה מינימאליים אשר היו יכולים למנוע נזקיו. לפיכך, טוען התובע כי בהתנהגותו זו, עוול הנתבע כלפיו הן בעוולת הרשלנות והן בעוולת הפרת חובה חקוקה לרבות פקודת הבטיחות בעבודה ותקנותיה, כמשמען בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] להלן: "פקודת הנזיקין"). עוד טען התובע כי בנסיבות דנן מוצדק להעביר את נטל השכנוע על כתפי הנתבע, וזאת בהתאם לסעיפים 38 ו- 41 לפקודה.

3. הנתבע אינו מכחיש את עצם קרות התאונה, אך טוען שזו ארעה בנסיבות אחרות לחלוטין, עת התובע בעט בחוזקה בלוח הזכוכית וגרם במו ידיו (או ליתר דיוק במו רגליו) לניפוצו. וכך גורס הנתבע בכתב הגנתו: "התובע התבקש לזרוק מראה קטנה (שאורכה פחות ממטר), התובע לקח אותה ל"צפרדע" הזבל ובמקום לזרוק אותה כפי שהתבקש, הניח אותו באלכסון על הרצפה כשהנה נשענת על הצפרדע ואז עשה צעד קדימה ושלח את רגל ימין לבעיטה אחורית מתוך רצון לנפץ את המראה לרסיסים, ותוך כדי הבעיטה המכוונת שלו המראה התנפצה וחתכה את רגלו". במסגרת זו, מוסיף הנתבע וטוען בכתב ההגנה: " אין מדובר בתאונה אלא בפציעה עצמית עקב בעיטה מכוונת של התובע במראה, שאין לה כל קשר לעבודה, ו/או לפגם כלשהו הקשור לעבודה למעט השתוללות והתנהגות פראית של התובע". לפיכך, טוען הנתבע כי מאחר שהתובע לא נפגע כתוצאה מסיכון כלשהו הקשור לעבודה עצמה, אלא בשל מעשה מסוכן ובלתי צפוי שהוא בעצמו יצר ועשה, הרי שיש לייחס למעשיו רשלנות תורמת מלאה באופן המנתק קשר סיבתי מהנתבע.

4. עינינו הרואות, אפוא, כי המחלוקת במקרה דנן נסובה סביב שתי סוגיות: האחת, נסיבות אופן קרות התאונה והאם מהן מתבקשת המסקנה לקיומה של התרשלות והפרת חובת הזהירות מצד הנתבע כלפי התובע כמעסיקו במועדים הרלוונטיים לתאונה, והשניה, סוגיית גובה הנזק אשר אף היא שנויה במחלוקת תהומית בין הצדדים.

נושאים אלו  ידונו להלן על פי סדרם;

דיון והכרעה

א. המסגרת הנורמטיבית במערך היחסים של מעסיק-עובד בכלל וביחס להעסקת נוער בפרט

5. הלכה פסוקה, כי במערכת היחסים שבין המעסיק לעובד, ככלל, קיימת חובת זהירות מושגית ואף קונקרטית במרבית המקרים. על פי הפסיקה שומה על המעביד החובה לנקוט באמצעים סבירים כדי להגן על העובד מפני סיכונים המצויים במקום או בתהליך העבודה. זוהי חובה המוטלת על המעביד באופן ישיר ואישי, והיא אינה ניתנת להעברה (ראה מ' ויסמן, "תביעות רשלנות בנזיקין", עמ' 429-439 והאסמכתאות המובאות שם). הרציונל לכך הוא בהנחה, שהמעביד הסביר הינו האחראי על אופן עבודתו של העובד, ותנאים וסיכונים הקשורים לסביבת העבודה נתונים לפיקוחו ולשליטתו. המשמעות המעשית היא, כי מיוחסת לו צפיות טכנית ונורמטיבית לגבי נזק העתיד להיגרם לעובד (ראה ע"א 707/79 וינר נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209; ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' אסתר מרציאנו, פ"ד לו(2) 592; ע"א 5425/97 עיריית קרית מוצקין נ' נטליה דביר, פ"ד נג(3) 172). היקף האחריות המוטלת על המעביד הינה רחבה למדי. על המעביד מוטלת חובה פוזיטיבית המתבטאת בצורך להזהיר עובד לגבי סיכונים קיימים, להדריכו ולפקח עליו, למנוע באופן אקטיבי את קיומם של סיכונים במקום העבודה ולספק ציוד נאות (ראה מ' ויסמן, הנ"ל, עמ' 440-469 והאסמכתאות המובאות שם).

6. עם זאת, בכל תביעה בגין תאונת עבודה יש לבחון את נסיבותיו של המקרה על מנת לבחון האם התקיים יסוד ההתרשלות מצד המעסיק, דהיינו, הפרת חובת הזהירות. לשון אחר, יש לבחון האם בנסיבות המקרה הספציפי, היה מדובר בסיכון בלתי סביר שהתממש וגרם לנזק והאם הייתה אפשרות בידי המעסיק לצפות מבעוד מועד את קרות הנזק או את הליך הגרימה, להבדיל ממצב בו המעביד התעלם ביודעין או מתוך עצימת עיניים מסיכון בלתי סביר הכרוך בביצוע העבודה. ראה בעניין זה ע"א 663/88 יהודה שריזיאן נ. לבידי אשקלון בע"מ מז(3)225 בעמ' 229-230:

" אמצעי הזהירות הסבירים הינם פונקציה של אופיו יוצא הדופן של הסיכון, של מידת הסיכון, ושל מידת הסכנה לשלומו ולבריאותו של העובד, הנובעת מאותו סיכון אם אכן יתממש. ההבחנה בין סיכון "רגיל" לסיכון "שאינו רגיל" משתנה מעניין לעניין על פי נסיבותיו ובכל מקרה תישאל שאלת הציפיות..." (הגדשה אינה במקור- א.ב.)

7. ראה גם ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל פ"ד מז(3) עמ' 345, שם ציין כב' השופט חשין בפסק דינו בעמ' 349: " מעביד חב חובת זהירות לעובדיו...ובהן החובה להנהיג שיטת עבודה אשר תשמור על העובדים מפני סיכונים ותקלות אשר אדם סביר עשוי וחייב לצפותם מראש, תימנע מהעובד סכנות מיותרות ותזהירו מפני סכנות קיימות..." (הגדשה אינה במקור- א.ב.)

8. בע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני מיום 15/7/2013 (להלן: "הלכת פלוני") הוצע מודל עדכני בכל הנוגע לניתוח עוולת הרשלנות כפי שנקבעה בהלכת ועקנין, כאשר עיקרו של מודל זה הוא:

"...לבחון תחילה את ההתנהגות שגרמה לנזק, קרי, ההתרשלות עצמה, במסגרתה להפעיל את מבחן הציפיות, ורק לאחר מכן לבחון את קיומה של חובת הזהירות במובן של מסננת של שיקולי מדיניות השוללים את האחריות חרף קיומה של התרשלות..." (עמ' 11).

9. וראה הדברים בעמ' 16-17 לפסק הדין:

"... בעוד שעל פי המודל המסורתי סדר הדברים הוא תמיד "חובה תחילה", הרי שהמודל המוצע של "התרשלות תחילה", לא יחול בכל מקרה ומקרה, אך יחול במרבית המקרים הנידונים באופן שכיח בבתי המשפט והמשתייכים ל"ליבת דיני הנזיקין" (גלעד, גבולות האחריות עמ' 469). הכוונה לאותם נזקים פיזיים של ניזוקים ישירים המהווים את חלק הארי של תביעות הנזיקין הנידונות בבתי המשפט, שלגביהם כבר התפתחה מעין חזקת חובה בפסיקה. לכן, אין טעם לחזור ולהידרש מבראשית לשאלת חובת הזהירות של מעביד-עובד, רופא-חולה, מורה-תלמיד, נותן שירות-לקוח, בעלים ומחזיק במקרקעין וכיו"ב. במקרים מעין אלה, המהווים את מרבית תביעות הנזיקין המתנהלות בבתי המשפט, נתחיל בבחינת ההתרשלות, לאחר מכן בקשר הסיבתי, ובסוף הדרך נבחן אם קיימים שיקולי מדיניות בגינם יש לשלול את החובה (מה שחריג כשלעצמו בסיטואציות הנמצאות בליבת דיני הנזיקין)..." (הגדשה אינה במקור- א.ב.)

10. בהמשך הניתוח, מזקק כב' השופט עמית ומגדיר מה ייראה כהתנהגות עוולתית= כהתנהגות היוצרת סיכון צפוי ובלתי סביר. מנגד, התנהגות היוצרת סיכון צפוי וסביר או סיכון לא צפוי ולא סביר, הינה התנהגות שאינה עוולתית. ראה סעיף 21 עמ' 17 להלכת פלוני:"...נקודת המוצא היא כי התנהגות מסוימת תאופיין כעוולתית, כאשר היא יוצרת סיכון צפוי ובלתי סביר, ומכאן, שהנזק מושא התביעה צריך להיות התממשות של אותו סיכון..."

11. דברים אלו מקבלים משנה תוקף לנוכח חקיקה ספציפית העוסקת בהעסקת בני נוער. בעניין זה אפנה לחוק עבודת הנוער, תשי"ג- 1953 (להלן:"חוק עבודת הנוער") והתקנות שהותקנו מכוחו, כאשר חלק מהוראות חוק עבודת נוער אף הוגדרו כ"אחריות קפידה". (ראו ת.א. (מחוזי י-ם) 1455/98 אורי יצחק נ' נטע ליפשיץ בע"מ (10.4.2003)). דברים אלו מעידים, ביתר שאת, על חובת הזהירות המוגברת החלה על מעסיק בעת העסקת בני נוער קטינים. סעיף 1 לחוק עבודת הנוער מגדיר מיהו נער: "ילד" או "צעיר", קרי כל מי שמתחת לגיל 18 לפי הגדרות החוק, בדומה לתובע דנן שהיה בן 16.5.

12. בעניין זה אפנה לתקנות עבודת נוער (עבודות אסורות ועבודות מוגבלות), תשנ"ו- 1995, המגדירות והמסדירות את העבודות האסורות/המוגבלות בכל הקשור להעסקת בני נוער. לענייננו רלוונטי סעיף 1 לתקנות הקובע בזו הלשון: "לא יעסיק אדם נער בעבודות, בתהליכי הייצור או במקומות עבודה כמפורט בתוספת". כאשר לענייננו רלוונטי סעיף 1 לתוספת העוסק בהרמה והעברה פיזית של חפצים כבדי משקל (ההדגשות אינה במקור):

"העברת חפצים ממקום למקום שלא על-ידי כלי הרמה מכני אלא אם כן נתקימו ההגבלות האלה:

לגבי נער –

(1)במשך שעתיים ביום לכל היותר, אם כל מטען אינו עולה על 12.5 ק"ג;

נעשית עבודה בעזרת מריצה - אם משקל המטען, כולל משקל המריצה אינו עולה על 50 ק"ג."

במילים אחרות, בעת העסקת נער דוגמת התובע, ככל שמדובר בהרמת ו/או העברת חפץ או מטען בצורה ידנית על בסיס כוחו הפיזי של הנער, מתיר החוק משקלים של עד 12.5 קילוגרם למשך פרק זמן של עד שעתיים ליום.

13. ומן הכלל אל הפרט; כפי שהצבענו לעיל, דומה כי אין צורך להכביר מילים בקיומה של חובת זהירות במערכת היחסים שבין מעסיק לעובד. חובה זו כחובה מושגית נקבעה בפסיקה ענפה והינה בבחינת הלכה פסוקה שהרי יחסי השכנות של מעסיק-עובד, נמצאים בליבת דיני הנזיקין. חובה זו חלה על דרך קל וחומר גם ברמה הקונקרטית על מערך היחסים עת עסקינן במעסיק מול נער כמו במקרה דנן. משכך, השאלה הנשאלת ואשר סביבה ייסוב הדיון היא: האם בנסיבות המקרה דנן ועל בסיס המסכת הראייתית שנפרשה בפני בית המשפט, עמד התובע בנטל השכנוע להוכיח קיומו של סיכון צפוי ובלתי סביר אשר הוא בלבד מקים התנהגות עוולתית של הנתבע ביחס לתובע? על מנת להכריע בשאלה זו יש להציג תחילה את המסד הראייתי כפי שעלה מעדויות בעלי הדין ועדיהם בפניי. בכך יעסוק הפרק הבא;

ב. המסד הראייתי כעולה מעדויות בעלי הדין ועדיהם

14. כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים בדבר עצם העובדה כי התובע נפגע קשה באותו היום מחתך זכוכית ברגלו. המחלוקת מתמקדת בשאלה מה גרם לניפוץ לוח הזכוכית: בעוד שהתובע גורס כי הזכוכית התנפצה לפתע ללא כל סיבה חיצונית הידועה לו, גורס הנתבע כי מדובר בפעולה מכוונת של התובע אשר בעט בלוח הזכוכית ובכך גרם לניפוצו ובמעשהו זה, ניתק קשר סיבתי בין הפציעה שנגרמה לתובע לבין הנתבע.

15. התובע מתאר בתצהירו את אופי עבודתו אצל הנתבע ואת נסיבות התאונה באופן הבא: " במסגרת העבודה שלי אצל זאנדברג הייתי עובד במחסן, ובעיקר מסדר בשקים גדולים בובות משחק קטנות שהיו מיועדות למכונות משחקים... ביום התאונה זה היה יום שישי, לאחר שעות הלימודים עבדתי אצל הנתבע במחסן, באותו יום ביקש ממני הנתבע שאעשה את העבודה הרגילה- סידור בובות בשקים. בצהריים לקראת סוף יום העבודה, הנתבע בקש ממני ומיובל צדיקר, שעבד גם הואר במחסן באותו יום, לקחת מהמחסן פלטות זכוכית גדולות ולזרוק למכולת האשפה שהייתה ממוקמת במרחק של כ- 40-50  מטר מדלת המחסן. מדובר היו בפלטות זכוכית ענקיות, גבוהות יותר מהגובה שלי באותו הזמן, וכבדות מאוד. התחלתי ללכת על הכביש עם פלטת הזכוכית לכיוון מכולת האשפה שהייתה מונחת על המדרכה. כשהגעתי למדרכה , הרמתי קצת את פלטת הזכוכית  כדי לעלות למדרכה עליה הייתה ממוקמת המכולה. בשלב זה הזכוכית נשברה וחצי ממנה נפל  וחתך לי את שוק רגל ימין" התובע מכחיש את טענת הנתבע וטוען בתצהירו: "לא בעטתי בזכוכית ולא זרקתי אותה. בסה"כ ניסיתי לעלות למדרכה כדי לשים אותה במכולה כפי שהנתבע אמר לי לעשות". (ראו סעיפים 8,11-12,16-17 בתצהיר התובע, ההדגשות אינן במקור).

16. בחקירתו הנגדית חזר התובע על עיקרי הדברים ואף הדגים את אופן הרמת המראה: " יצאנו מהמחסן. תפסתי את הלוח בצורה הזו היא בגובה 1.8 מ' המראה היא הייתה רחבה, לקחתי אותה מאיפה שהיה הייתה מושענת בפתח המחסן, הוא אמר לי לקחת את הזכוכית וזרוק אותה לצפרדע הירוק הגדול.  אז החזקתי את המראה צמודה לגוף כי היא הייתה כבדה והתחלתי ללכת איתה לפני המדרכה שהייתה גבוהה, תפסתי את המראה צמודה אלי והרמתי אותה כדי לעבור. לפני גובה המדרכה כשאני אוחז אותה היא נשברה לי לשתיים, במקום שהאצבעות תפסו אותה, כדי להרים אותה, וכאשר היא נשברה היא חתכה לי את כל השוק, ובאותו הרגע עזבתי את המראה וזרקתי אותה וקראתי לעזרה". עת נשאל על ידי בית המשפט באיזה אופן התנפצה המראה השיב: " היא נשברה לשתי חתיכות.  אצלי ביד נפל חלק אחד קדימה. החלק העליון נפל קדימה והשני נשמט לי וחתך את הרגל. כאשר נשאל אם המראה נחצתה  לאורכה או לרוחבה, השיב: " ברוחב. היא הייתה גדולה ולא מחוסמת. היא נשברה לשתיים. באתי להרים אותה ועם הצעד הראשון באוויר היא נשברה". בהמשך דבריו הדגים התובע בשנית את אופן התנפצות המראה: "החזקתי את השמשה ככה. באתי להרים את הצעד הראשון למדרכה, היא פשוט נשברה  והרגל הייתה באוויר והיא חתכה לי את הרגל". (פרוטוקול, עמ' 9-10).

17. להוכחת גרסתו לגבי נסיבות התאונה זימן התובע את חברו לעבודה, יובל צדיקר, שהיה אף הוא תלמיד תיכון בזמנים הרלוונטיים, ועבד בצוותא עם התובע אצל הנתבע ביום התאונה והיה עד ראיה לקרות התאונה. צדיקר מציין בתצהירו כי בדומה לתובע, גם ממנו בקש הנתבע באותו היום לפנות "פלטות זכוכית גדולות ולזרוק אותן למכולת האשפה שהייתה ממוקמת במרחק של כ-50 מ' בערך". צדיקר מציין בתצהירו כי: "מדובר היה בפלטות זכוכית ענקיות, גבוהות יותר מהגובה שלי באותו הזמן, וכבדות מאוד..." (ראו סעיפים 14-15). וכך מתאר העד בחקירתו את נסיבות התאונה:" אני יצאתי עם הפלטה לכיוון פלוני והוא היה לקראת סוף המסלול ואז שמעתי את הקול של הניפוץ, הסתכלתי על פלוני וראיתי את הדם פורץ לו מן הרגל". כאשר  נשאל אם ראה את רגע הפגיעה השיב: "אני שמעתי את הצליל של הניפוץ. פלוני היה עם הגב אלי. לא יכולתי לראות לפניו. הסתכלתי אליו כשהוא עם הגב אלי". לשאלת בית המשפט, אם היה לו קשר עין עם התובע ברגע התאונה השיב העד: "כן. הסתכלתי עליו". במסגרת חקירתו, סימן העד על גבי תמונות שהוצגו לפניו הן את מיקומו של התובע והן את מיקומו שלו עצמו ביחס למחסן וביחס זה לזה. (ראו נ/1). כאשר נשאל מה החזיק בידו ברגע התאונה השיב: " גם זכוכית. היו שתי פלטות באותו גודל. אני אחד והוא אחד. זו זכוכית שקופה יותר עבה מאלה שיש באולם בית המשפט. בערך ס"מ עובי. אולי קצת פחות. הפלטה שהחזקנו אני ופלוני היו באותו גודל. היינו אמורים לזרוק אותם. אני זוכר שהזכוכית שאני החזקתי הייתה יותר רחבה ממני, בערך בגובה של הדלת של אולם בית המשפט (מדגים 20 ס"מ לערך מתחת לדלת האולם וברוחב של ידיים פרוסות לצדדים עם מרפקים מכווצים- תיעוד מילולי של בית המשפט ביחס להדגמה שביצע העד במהלך חקירתו). זה היה כבד מאוד. אבל אני לא יכול להעריך את המשקל". ( פרוטוקול, עמ' 7, ההדגשה אינה במקור).

18. הנתבע העיד בחקירתו כי הנו שכנו של התובע וכי החל להעסיקו בתחילת חודש ינואר 2011, בסמוך לפגיעתו. לדבריו, נענה לתחנוניה של אמו אשר הפצירה בו כי יעסיק את התובע ולוּ "מטעמי חסד" למספר שעות בודדות לאחר שעות הלימודים. עוד העיד כי מרבית העבודה התמקדה בשינוע וסידור סחורות בתוך המחסן עצמו, כאשר בזמנים הרלוונטיים עבד התובע במיון בובות המיועדות למכונות משחק המוצבות בקניונים. באשר להוראה להוציא את לוח הזכוכית מהמחסן, טוען הנתבע כי היה מדובר בבקשה חד פעמית, והתובע לא התבקש בעבר לעשות כן וזה לא היה חלק מתפקידו במסגרת עבודתו השוטפת בעסק (פרוטוקול, עמ' 37). כאשר נשאל אם צייד את התובע באמצעי מיגון כלשהן כגון מריצה על מנת לשאת את המראה בבטחה, השיב: "לא נתתי לו שום דבר". (פרוטוקול, עמ' 39). עוד העיד הנתבע כי לא היה בקשר עין עם התובע ברגע התאונה מכיוון שהיה אותה עת בתוך המחסן והודה כי לא היה עד ראיה לתאונה. וכך מציין הנתבע בתצהירו: "את התאונה עצמה לא ראיתי, אך שמעתי צעקות ורצתי לטפל בו וסייעתי לחסום את הדם ...לא ראיתי את הבעיטה שלו אלא שמעתי צעקה". (ראו גם פרוטוקול, עמ' 39-40). לדבריו, בזמן שהתובע שכב שרוע על הרצפה ובעוד שהנתבע מגיש לו סיוע ראשוני על מנת לעצור את פרץ הדם, טען באוזניו התובע "שבעט כמו טיפש בזכוכית". עוד טוען הנתבע, כי כשהגיע לבקר את התובע בבית החולים, האחרון התוודה לפניו במילים: "שלמה עשיתי שטות ובעטתי בזכוכית וכך נפצעתי" (סעיפים 6,7,10 בתצהיר הנתבע). הנתבע חזר על  דברים אלו בחקירתו הנגדית (פרוטוקול, עמ' 42). כאשר עומת התובע עם טענת הנתבע, לפיה במהלך האשפוז עת ביקר אצלו הנתבע, הודה בפני הנתבע כי בעט במראה, השיב: "לא אמרתי דבר כזה. הייתי על כדורים. על משככי כאבים של מורפיום בווריד. כולי מפוצץ דם. לא זוכר אפילו איפה. לא אמרתי דבר כזה...לא נאמר דבר". (פרוטוקול, עמ' 10-11).

19. עוד עלה מעדות הנתבע כי נוכח אופי העבודה הספורדית של העסקת בני נוער דוגמת התובע, אשר כאמור לדבריו לא עלתה על מספר שעות בודדות בשבוע, לא ביטח את עצמו בפוליסת ביטוח חבות מעבידים במועדים הרלוונטים לתאונה, אם כי מאז התאונה ועד היום מקפיד לעשות כן ("כל דבר בחיים לומדים. למדתי. לא היה לי". עמ' 38 לפרוטוקול). עוד העיד כי מאז המקרה מושא תביעה זו לא מעסיק עוד בני נוער ("בשום פנים ואופן לא. הפסקתי להעסיק אותם אחרי מה שקרה לי איתו. מהמקרה הפסקתי". עמ' 36 לפרוטוקול).

ג. האם הוכיח הנתבע כי לוח הזכוכית נופץ על ידי בעיטת התובע?

20. לאחר ששקלתי את ראיות הצדדים בנוגע לסוגיית הבעיטה בלוח הזכוכית מצאתי לנכון לאמץ את גרסת התובע ועד הראיה מטעמו ולדחות את גרסת הנתבע, וזאת מהטעמים הבאים:

• א. ראשית, הנתבע מודה בהגינותו כי לא היה עד ראיה לאופן קרות התאונה. במסגרת חקירתו הדגים הנתבע בעיטה לאחור על מנת להמחיש כיצד, לשיטתו, ארעה התאונה. עם זאת, כאשר נשאל אם מדובר בידיעה אישית או שמא בהשערה גרידא, אישר הנתבע כי מדובר בהשערה בלבד, וכי לא ראה הדברים בחושיו בזמן אמת. (פרוטוקול עמ' 44).
• ב. שנית, לטענה זו של הנתבע אין כל תימוכין במסמכים גולמיים שהוגשו למל"ל בסמוך לתאונה ולאחריה עליהם חתום הנתבע. כך למשל, אין לטענה זו כל זכר בטופס הבקשה למתן טיפול רפואי לנפגע עבודה (ב"ל/ 250), ובטופס התביעה לתשלום דמי הפגיעה (ב"ל/ 211) על שניהם חתום הנתבע. בטופס "ב"ל/ 250" מציין הנתבע: " בעת לקיחת פסולת למקום הזבל, נשברה זכוכית ונכנסה לו לרגל". דברים זהים נרשמו בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה שגם עליו חתום הנתבע. (עמ' 232,237 במוצגי התביעה). מעבר לכך, גם בגרסה המפורטת שנגבתה מאת הנתבע על ידי חוקר מטעם הביטוח הלאומי מיום 17.1.12, כשנה לאחר התאונה, אין כל זכר לגרסה זו של הנתבע. (נספח א' לתצהיר התובע). כאשר נשאל הנתבע בחקירתו, כיצד מסביר את היעדר האזכור בדבר טענה כה מהותית הקשורה  לעצם התרחשות התאונה, השיב: "לא יודע". כאשר נשאל על ידי בית המשפט, מדוע לא מצא לנכון לציין דברים אלו במסמך כלשהו טרם הגשת כתב ההגנה, השיב: " לא. במל"ל אמרתי" ואולם בהמשך חקירתו, עת עומת עם העובדה כי מעולם לא נרשם דבר מעין זה בחקירתו במל"ל, השיב: "לא אמרתי? מגיע לי עונש...". (פרוטוקול, עמ' 43).
• ג. שלישית, התובע הביא מטעמו עד ראיה שהיה לו קשר עין עם התובע בעת התרחשות התאונה והגם שהתובע היה עם הגב אליו הוא לא ראה כל פעולת בעיטה או משהו בדומה שקדמה לניפוץ הלוח. אמנם, במעמד הדיון ניסה הנתבע לקעקע את גרסתו של עד הראיה מטעם התובע, וטען כי היא סותרת דברים שמסר לחוקר מטעם הנתבע. בעניין זה הגיש הנתבע לראיותיו קלטת שיחה מיום 16.10.17 בין העד לחוקר והתמלול שלה. במעמד הדיון הושמעה קלטת השיחה, אך העד טען כי אינו מזהה את קולו. ( עמ' 6 לפרוטוקול). בעניין זה אציין כי גם בית המשפט התקשה להבין  את הדברים שנשמעו בהקלטה בשל  רעשי רקע ואולם החוקר שהעיד מטעם הנתבע העיד כי הקליט שיחה שקיים עם העד וזו תהא הנחת המוצא בענייננו. לאחר שעיינתי בתמלול השיחה, לא מצאתי כי יש בדברים שנאמרו בה כדי לערער את גרסת העד. בשיחה מתאר העד כי היה בכניסה למחסן במרחק 30 מ' לערך מהתובע. לגבי התאונה מספר לחוקר: "הסתובבתי שנייה, שמעתי את פלוני צועק, הסתובבתי חזרה ואז ראיתי שפריצים של דם". (עמ' 2 לתמלול השיחה). דברים אלו לא שומטים הקרקע תחת טענתו כי היה בקשר עין עם התובע עת האחרון היה עם גבו אליו, ואף אם נניח כי לא ראה את השניה של התנפצות הזכוכית, אין לומר כי לא היה עד להתרחשות התאונה. אין גם לומר כי העד מסר לחוקר הסבר אחר בנוגע לסיבת הניפוץ, כפי ההסבר לו טוען הנתבע.

21. הנתבע ממשיך וטוען בסיכומיו כי מנגנון פציעת התובע אינו מתיישב עם תיאור המקרה על ידי התובע. לדבריו, מאחר והתובע טוען כי חלקו התחתון של לח הזכוכית חתך את רגלו, אזי שלשיטתו חלק זה היה צריך להיות מורם מעל גובה מקום הפציעה בשוק, ואולם מאחר והתובע העיד כי המראה הייתה יותר כבדה ממנו וכי הוא הצליח להרימה רק מעט מהרצפה, הרי שמנגנון תאונה כזה אינו אפשרי ולכל הפחות הדבר "מעלה תהיות". (סעיף 7ב' לסיכומי הנתבע). עם כל הכבוד, טענה זו של הנתבע הנה בגדר סברה או מומחיות אשר לבית המשפט אין ידיעה שיפוטית לגביה. ככל שחפץ הנתבע לבדוק אם מנגנון התאונה מתיישב עם מיקום הפציעה וחומרתה, הייתה פתוחה בפניו הדרך להגיש בסוגיה זו חוות דעת של מומחה בנוגע לכוחות המכנים הפועלים על זכוכית דוגמת זו המעורבת בתאונה בעת ניפוץ, בשים לב למיקום הניפוץ, מימדיו של לוח הזכוכית, בכלל זה, הוקטורים והכיוונים אליהם ניתזים שברי הזכוכית. אך הנתבע נמנע מלעשות כן ושיקוליו עימו. משלא הונח מסד ראייתי בסוגיות אלו בפני בית המשפט, נותרות טענות אלו בבחינת טענות בעלמא.

22. לסיכום הדברים, הגרסה שהעלה הנתבע לגבי נסיבות קרות התאונה לפיה התובע בעט בלוח הזכוכית וגרם לניפוצו, אינה יותר מהשערה, סברה וכפועל יוצא משקלה הראייתי שואף לאפס. בנסיבות אלו, ובשים לב לגילו הצעיר של התובע במועד התאונה, הריני לדחות כל טענה של אשם תורם אותה מנסה הנתבע לייחס לתובע, וזאת בהצטרף למגמות הפסיקה בכל הקשור להטלת אשם תורם על עובד (ראו ע"א 5850/10 חברת דפרון בע"מ נ' עיזבון המנוח יבגני גולובין (15.4.12)).

ד. האם נשיאת לוח הזכוכית לעבר מיכל האשפה מהווה "סיכון צפוי ובלתי סביר" העולה כדי התרשלות ששומה על הנתבע לחוב בגינו?

23. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בראיות הצדדים ובסיכומים, ושמעתי גרסאות בעלי הדין והעדים לפניי באתי לכלל דעה, כי ההוראה שניתנה לתובע מאת הנתבע להשליך את לוח הזכוכית למיכל האשפה מהווה, בנסיבות דנן, סיכון צפוי ובלתי סביר כלפיו העולה כדי התרשלות וכן מהווה הפרת חובה חקוקה. אנמק טעמיי בקצרה:

24. גודלו משקלו של לוח הזכוכית בניגוד למשקל המותר כקבוע בחוק עבודת נוער: הנתבע מציין בכתב ההגנה כי מדובר במראה "קטנה (שאורכה פחות ממטר)" (סעיף 4 בכתב ההגנה). בתצהירו מציין הנתבע כי גודל המראה היה "מטר על מטר בערך". (סעיף 5 בתצהירי הנתבע). בחקירתו במל"ל מציין הנתבע כי גודל המראה הנו ברוחב 80 ס"מ ובגובה 8 מטר. אם לא די בכך, בתצהיר התשובות לשאלון שצורף לסיכומי התביעה מציין הנתבע כי גודל המראה היה 80 ס"מ/1.5 מ'. כאשר נשאל הנתבע בחקירתו על פערים אלו בגרסאות אשר לגודל המראה המאוזכרים על ידו במקומות שונים, השיב: "לא היה לי מטר למדוד, אני אומר בערך... אין לי תשובה. אמרתי בערך ככה וככה". (פרוטוקול, עמ' 44). אל מול גרסאות בלתי עקביות ומשתנות אלו של הנתבע בכל הנוגע לגודל לוח הזכוכית, מציין התובע בתצהירו ובחקירתו כי עסקינן בלוח זכוכית כבד, שגובהו עלה אף על גובהו שלו באותם הזמנים (והתובע הינו בחור גבוה למדי). צדיקר, שנדרש אף הוא לשאת באותה העת לוח זכוכית זהה באותו הגודל, העיד אף הוא בדבר גובהו ומשקלו הכבד, בדומה לתובע. (פרוטוקול, עמ' 7,9-10). הגם שבמסד הראייתי שהניח התובע לבית המשפט אין נתון מדוייק בנוגע למשקל לוח הזכוכית, הרי מעדויות התובע ועד הראיה מטעמו ,שכאמור בעצמו הרים לוח זהה, על פניו עולה כי מדובר במשקל כבד העולה על 12.5 ק"ג כפי שמתיר חוק הנוער על תקנותיו, וזאת בהינתן העובדה כי מדובר בזכוכית. מסקנה זו מקבלת תימוכין בדמות גרסתו הראשונה של הנתבע שניתנה למל"ל והקודמת בזמן ליתר הגרסאות, עוד בטרם הוגשה התובענה דנן כנגד הנתבע, אז תיאר הנתבע את לוח הזכוכית בגודל של 1.8 על 0.8 מטר. ניסיון החיים מלמד והדעת נותנת כי לוח זכוכית במימדים אלו עולה עשרות מונים על 12.5 קילוגרם. זאת ועוד, דומה כי  הגרסה שמסר הנתבע במל"ל הינה הגרסה מהימנה יותר אשר לגודל לוח הזכוכית, בעוד ששאר הגרסאות המאוחרות המנסות לגמד את גובה לוח הזכוכית וכפועל יוצא את משקלו, חשודות במגמתיות באופן שיסייעו וישרתו את טענות ההגנה של הנתבע.

25. אי מתן הוראות בטיחות, ציוד עזר או ציוד מגן- אין מחלוקת כי הנתבע לא נתן בידי התובע הוראות מיוחדות עובר לנשיאת המראה, לא צייד את התובע בכפפות הגנה, או בכלי עזר אחר כדוגמת מריצה או עגלה כדי לשאת את המראה אל עבר מכולת האשפה באופן בטוח וזהיר, כאשר אף לשיטתו עסקינן בנתיב הליכה בלתי מבוטל שאורכו כ-50 מטר מהמחסן ועד למכולת האשפה (" לא נתתי לו שום דבר...זה היה חד פעמי, אין מה להסביר"- פרוטוקול, עמ' 39). יתרה מזו, הנתבע אף לא היה בקשר עין עם התובע בזמנים הרלוונטיים, כדי להשגיח ולפקח על הנעשה. ניסיון החיים והדעת נותנת כי לוח זכוכית במימדים הללו הינו בעל משקל כבד, ומטיבו הינו שביר, ועל כן נשיאתו בידיים חשופות ללא מיגון וללא כל אמצעי עזר למרחק של 50 מטר, טומן בחובו סיכונים בלתי מבוטלים אותם היה על הנתבע לצפות כמעסיק, סיכון אשר לדאבון הלב התממש במקרה דנן, קל וחומר כאשר עסקינן בנער שהתבקש לבצע את המטלה בפעם הראשונה, כנטען על ידי הנתבע בעצמו, ולא עסק בנשיאת משאות כבדים ושבירים כדבר שבשגרה במסגרת עבודתו.

26. היעדר פיקוח בכלל ולנוכח אופיו של הנער כפי שהיה ידוע למעסיק בפרט- במהלך עדותו ציין הנתבע כי התובע היה נער "בעייתי", כך לדבריו. כאשר התבקש לפרט למה התכוון, השיב: " לא נעים לי להגיד" אך הסביר כי על רקע זה ובשל תחנוניה של אימו "כי הוא מפריע" "והיה עושה לה בעיות" (עמ' 37,44 לפרוטוקול) נאות לקחת אותו לעבודה אצלו בעסק בהמשך דבריו אמר: "נתתי לו זכוכית וקרה אסון". (פרוטוקול, עמ' 45). במצב דברים זה, כאשר הנתבע מודע לאופיו של הנער אותו הסכים להעסיק ואף מעיד בעצמו "גם לי הוא היה עושה בעיות. זה לא ילד רגיל" (עמ' 44 לפרוטוקול), מתבקשת מאליה השאלה, מדוע הורה לנער כזה, שהוא עצמו לא יכול לסמוך עליו, לבצע עבודה הטומנת בחובה סיכונים, וזאת ללא הדרכה, מיגון או פיקוח צמוד. לנתבע הפתרונים ומהתרשמותי מעדותו וכנות דבריו, דומני כי למד את לקחו בדרך הקשה. במסגרת זו, מצאתי להפנות בעניין זה לפסק דינו של כב' בית המשפט העליון בע"א 4446/06 רוברט וולטון נ' המרכז הבהאי העולמי-חיפה (23.12.09)), שם נקבע: "נקודת המוצא לדיוננו היא כי על המעביד להנהיג שיטת עבודה בטוחה, להדריך ולפקח על אופן העבודה של עובדיו ולהזהירם מפני הסכנות הכרוכות בעבודתם. דברים אלו נכונים מקל וחומר מקום בו העובד אינו מנוסה בעבודה מסוג זה שנתבקש לבצע". (ההדגשה אינה במקור).

27. לאור כל המקובץ לעיל, באתי לכלל דעה כי הנתבע בהתרשלותו חשף את התובע בעבודתו לסיכון צפוי ובלתי סביר וכי לא נקט בזהירות המצופה ממנו והמתבקשת בנסיבות העניין. בנסיבות אלו, וכפועל יוצא מקביעתי לעיל, הרי שהאחריות לפגיעתו של התובע רובצת במלואה לפתחו של הנתבע.

סוגיית הנזק:

• טיב הפגיעה והנכות הרפואית

28. מזירת התאונה פונה התובע לבית החולים בילינסון, משם הובהל בדחיפות לטיפול ניתוחי, ועבר סדרת ניתוחים במהלכם נעשה שחזור של כלל מערכות כלי הדם, עצבים ושרירים שנפגעו כתוצאה מהחתך הרוחבי בשוק הימני שנפגע כתוצאה מהתאונה. כעבור עשרה ימים שוחרר התובע שוחרר ממחלקת כלי דם להמשך אשפוז וטיפול במסגרת שיקומית במרכז שיקומי "בית לווינשטיין" שם אושפז עד לתאריך 31.3.2011, קרי, למשך שלושה חודשים לערך.

29. התובע פנה למל"ל לקביעת נכותו כתוצאה מהתאונה. ועדת המל"ל (נכות מעבודה) קבעה לתובע נכות צמיתה משוקללת בשיעור 38.22% (אורטופדי/נוירולוגי) מיום 1.12.2012, ובתוספת תקנה 15 בשליש נקבעה נכותו בשיעור -51%.

30. התובע צרף לכתב התביעה שתי חוות דעת רפואיות: חוות דעת בתחום האורטופדי ערוכה ע"י ד"ר יחזקאל טיטיון מיום 25.8.16 אשר קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור של 54% (משוקלל) בגין פגיעה בעצמות ובשרירי השוק הימני ובגין צלקות נרחבות, רגישות ומכערות. בנוסף, צירף התובע לכתב התביעה חוות דעת רפואית בתחום הנוירולוגי ערוכה ע"י  פרופ' ויויאן דרורי מיום 27.5.16 שהעמידה נכותו הצמיתה של התובע בשיעור משוקלל של 42% בגין פגיעה עצבית בעצמות ובשרירים האחוריים של כף הרגל. כבר עתה יובהר כי נכויות אלו בתחום הנוירולוגי, חופפות לחלוטין לנכויות שנקבעו בתחום האורטופדי. הנתבע הגיש מטעמו חוות דעת רפואית נגדית בתחום האורטופדי בלבד מיום 13.3.18 ערוכה ע"י  פרופ' יעקב נרובאי אשר העמיד את שיעור הנכות המשוקלל של התובע בקשר לתאונה ב- 31%.

31. נוכח הפערים בין חוות הדעת מטעם הצדדים, מונה ד"ר כהן צבי כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורטופדיה שערך חוות דעתו ביום 12.11.18 במסגרתה קבע כי בעקבות התאונה: "אובחנו חתכים של כלי דם "טיביאלי" ו"פופליטאלי", עצב "טיביאלי", שרירים: גסטרוקנמיוס", "סולאוס"  ו FDL . כלי הדם שוחזרו באמצעות שתל ורידי שנלקח מהירך , נתפרו העצב, השרירים והעור,  קובע בסד גבס אחורי ואושפז במחלקת כלי דם למעקב וטיפול במדללי דם". התובע עבר בהמשך שני ניתוחים נוספים בבית החולים איכילוב להארכת גיד "אכילס".

32. מומחה בית המשפט העמיד נכותו של התובע בתחום האורטופדי והנוירולוגי/עצבי בשיעור משוקלל של 42%. ללא צלקת נכותו רפואית מסתכמת ב- 28%. להלן פירוט הנכויות לפי מומחה בהמ"ש:
    • א. 20% בגין הפגיעה בעצב הטיביאלי מימין לפי תקנה 32(5) א' |||
    • ב. 5% בגין הנאורומה בעצב סוראלי לפי תקנה 29(6)(מותאם).
    • ג. 5% בגין הפגיעה בשרירים: גסטרוקנמיוס, סולאוס ו-FDL לפי תקנה 51(8), מותאם
    • ד. 20% בגין צלקות נרחבות ורגישות ברגל ימין לפי תקנה 75(1)ג' לתקנות המל"ל.

33. אשר לתקופות אי הכושר הזמני קבע המומחה כדלקמן: תקופת אי כושר מלאה למשך 6 חודשים מיום התאונה, תקופת אי כושרה מלאה למשך 3 חודשים  לאחר  כל אחד מהניתוחים שעבר בתאריכים 7.5.13, 11.5.15, ותקופת אי כושר זמנית, בין המועדים ועד 10.8.2015  בשיעור של 50%. מכאן, שהמומחה קבע לתובע תקופת אי כושר זמנית מצטברת למשך 4 שנים וחצי לערך. המומחה מציין בחוות דעתו כי התובע יזדקק לטיפולי פיזיותרפיה, ומשככי כאבים, במידת הצורך. עוד מציין המומחה כי: "יתכנו ניתוחים לתיקון עיוותים בכף רגל ימין במידה ויופיעו בעקבות הפגיעה השיתוקית". במענה לשאלות ההבהרה שנשלחו אליו מאת התובע  בקשר לניתוח עתידי, השיב המומחה: "תיקון עיוותים בקרסול ובאצבעות מצריך החלמה ושיקום של 6 שבועות עד 3 חודשים. אם יופיעו עיוותים ויזדקק לטיפול ניתוחי, תיתכן החמרה בכ-10% בהתאמה, ובתנאי שלא יווצר כפל נכויות". (ראו תשובות המומחה לשאלות ההבהרה, נספח ט' לתיק מוצגי התביעה).

34. אף לא מי מהצדדים ביקש לזמן את המומחה הרפואי מטעם בית המשפט לחקירה נגדית על חוות דעתו, ובכך הסכינו שני הצדדים גם יחד עם קביעותיו וממצאיו ולא נותר לבית המשפט אלא לאמצם כמות שהם. בעניין זה אפנה להלכה בעניין ע"א 293/88 יצחק ניימן בע"מ נ' מונטי רבי (פורסם בנבו).

• הנכות התפקודית –עיסוקיו של התובע לאחר התאונה וגריעה מכושר ההשתכרות

35. התובע יליד x/x/1994, כיום בן 26.5, רווק המתגורר בבית הוריו. בתצהירו ובחקירתו מציין התובע כי סיים 12 שנות לימוד ללא תעודת בגרות מלאה. לדבריו, חרף מגבלותיו התגייס לצה"ל ב- 10/2013 עם פרופיל רפואי 64, שירת בחיל האוויר בתפקיד "חוו"ט", אך לא סיים שירות צבאי מלא והשתחרר לאחר שנתיים (10/2015) בשל הורדת פרופיל רפואי נוכח מגבלותיו הרפואיות. 

36. בתצהירו טוען התובע כי לאחר שחרורו מצה"ל ובין השנים 2015-2018 ניסה להשתלב בחברות שונות, אך לא הצליח להחזיק מעמד באף עבודה יותר ממספר חודשים בודדים. התובע מפרט את מקומות העבודה בהם עבד, בכל מקום לתקופות קצרות בלבד מבלי שהצליח להתמיד במקום עבודה קבוע. בחקירתו סיפר כי לאחר הצבא למד קורס רשתות אינטרנט מטעם הביטוח הלאומי, ואף הצליח לסיימו. לדבריו, החל ללמוד ניהול פרויקטים בנדל"ן ב"מכללת רמת גן", במסגרת לימודי תעודה, אך לא הצליח להשתלב בתעסוקה תחום זה. לטענתו מ-02/2018 ועד היום אינו עובד כלל ונמצא סמוך על שולחן הוריו אשר דואגים לכל מחסורו.

37. עדות מסייעת לעניין הנזק נשמעה מפי הוריו של התובע. במסגרת זו העיד אביו של התובע כי: "הוא לא עובד הוא בבית. עבד תקופה קצרה. לא הצליח להסתדר. אבל הוא לא עובד". כאשר נשאל מתי עבד בפעם האחרונה, השיב: "לא זוכר. הוא עבד באיזה מקום... נדמה לי שהוא עבד ב-DHL". אמו של התובע השיבה בעדותה כי אין לה כל ידיעה נוגע למצבו התעסוקתי של בנה כיום, הגם שמתגורר בביתה. לדבריה: "אני יודעת שהוא מנסה לעשות משהו אבל מה בדיוק לא יודעת". (פרוטוקול, עמ'-22-23). הגם שלא ניתן היה לחלץ מפי ההורים תמונה ברורה בדבר מצבו התעסוקתי של התובע בעבר וכיום, הורי התובע תמכו בטענתו כי טרם סלל את דרכו מבחינה תעסוקתית וכיום יושב בבית באפס מעשה.

38. במסגרת חקירתו עומת התובע עם ראיות שאסף חוקר מטעם הנתבע לפיהן התובע נצפה עובד בחברה ששמה "פרוייקט טים" ובמעמד הדיון אף הוצג לעיון התובע כרטיס הביקור שלו עם פרטי החברה להוכחת טענתו זו. (ראו נ/18). על כך השיב התובע: "זו חברה שמתעסקת בפרוייקט גמר בהספקה של חומרי גמר, ומה שקשור בברזים אינטרפוצים וכו' ואני אמור להיכנס כשותף בעסק, משהו שלא צלח מבחינת כסף שאין לי את הדברים האלה, והייתי שם בהתחלה לראות איך משיגים לקוחות ואיך להגיע ומי אמור להביא אותם ואיך הדבר הזה עובד, וזהו. זה ירד מהפרק.... לא עבדתי שם. זה היה תהליך של 3-4 חודשים כדי להבין מה קורה ואיך זה עובד ואם אתה רוצה יש לך אפשרות לעבוד." כאשר נשאל על ידי בית המשפט אם קבל שכר בתקופה בה ניסה להשתלב בחברה ("פרויקט טים") השיב בשלילה. (פרוטוקול, עמ' ,17-18, ההדגשה אינה במקור).

39. במסגרת ראיותיו, הגיש הנתבע ארבעה תצהירי חוקרים במטרה להוכיח כי חרף הנכות הרפואית הבלתי מבוטלת שנותרה לתובע, מבחינה תפקודית- לא כצעקתה והתובע מתפקד כרגיל ללא כל קושי לרבות בפעילות מאומצת. במסגרת זו, צורפו לתצהירי החוקרים דיסק המכיל: קובץ וידאו של שיחת ייעוץ מיום 4.7.2019 שהתנהלה בין התובע לחוקר (בסיפור כיסוי) מטעם הנתבע, וכן הקלטת שיחה שנערכה בין החוקר ליובל צדיקר וכן סרטון וידאו קצר בו נצפה התובע רוקד במסיבה רבת משתתפים. במעמד הדיון ציין ב"כ הנתבע כי בשל טעות, מלבד הדיסק שצורף, יתר החקירות שהוסרטו על ידי החוקרים לא צורפו לתיק בית המשפט. ארבעת החוקרים נחקרו אף הם ולהלן נבא בתמצית את עיקרי הדברים: מחקירת החוקר חמי בק עלה כי הלה בצע שלושה מעקבים אחר התובע בשנת 2019 אשר הוסרטו (כאמור, מבלי שהוגשו לתיק). מטרת שלושת המעקבים הייתה כדי לתמוך בטענת הנתבע כי התובע עודנו עובד "בפרויקט טים". חוקר שני בשם אור כהן, שערך אף הוא מעקב אחר התובע מציין בתצהירו כי: "פלוני נראה מעמיס מה שנראה כמו קופסאות ארחי קרמיקה על הרכב עם עוד שני אנשים" (ראו סעיף 6 לתצהיר כהן).  בחקירתו הנגדית אישר כי הדברים נאמרו ביחס לתמונה שסומנה נ/19. החוקר אישר כי עסקינן בתמונה שצולמה ממרחק של 30-40 מטר. מעיון בתמונה ניתן לזהות כי התובע מוציא דבר מה מרכב, אך לא ניתן לזהות מה בדיוק מוציא ומה משקלו. מעבר לכך, מעל התמונה נרשם כי התובע מוציא "כלי עבודה" מהרכב, ואילו בתצהיר מצוין כי עסקינן באריחי קרמיקה, כאמור. כאשר עומת בחקירתו הנגדית מול פערים אלו, השיב כי הכל מוסרט. מאוחר יותר הוסיף: "עד כמה שאני זוכר היו שם אריחי קרמיקה". (פרוטוקול, עמ' 31). כאמור, גם הסרטת מעקב זה לא צורפה לתיק. כאשר נשאל התובע בחקירתו מה הכיל הקרטון אותו הרים בתמונה, השיב: "אני מחזיק קרטון יכול להיות של אינטרפוץ או של ברז... הרמתי קרטונים, אבל לא כבדים לאוטו" (פרוטוקול, עמ' 18).  חוקר נוסף שהעיד הנו ליאב ראובן, אשר במסגרת סיפור כיסוי הציג עצמו כלקוח פוטנציאלי במשרדי "פרוייקט טים". לתצהירו צורף תמלול השיחה שנערכה עם התובע בצירוף סרטון המתעד את השיחה האמורה. מצפייה בסרטון ומעיון בתמלול השיחה עולה כי עסקינן בשיחת ייעוץ  במסגרתה שוטח התובע בפני "הלקוח" הפוטנציאלי אופציות תכנוניות בקשר לדירה בבעלותו. יש לציין, כי כבר בפתח השיחה, במסגרת "שיחת החולין" שהתפתחה ביניהם, מזכיר התובע את התאונה ואת מגבלותיו כתוצאה ממנה. (עמ' 5 בתמלול השיחה). עם זאת, מצפייה בסרטון ובתמלול התרשמתי כי לתובע ידע רב בכל הקשור לתכנון, שיווק, ומכירה של פרויקטים בנדל"ן. במהלך השיחה מציין התובע במפורש כי הנו שותף בעסק בצוותא עם  שותפים נוספים, וכי נחל הצלחה במספר לא מבוטל של פרויקטים אותם בצע. התרשמתי מסגנון דיבורו הקולח, האינטליגנטי, והשוטף של התובע ומהידע הרב שהפגין בנושא השבחת נדל"ן ואין ספק כי לתובע כישורים ניכרים בשווק ועבודה מול לקוחות. משיחה זו ניתן להתרשם מתפקודו התקין וכישוריו המרשימים של התובע בתחום שווק ונדלן. עצם העובדה כי התובע לא השתכר פרנסתו בתקופה שהיה מעורב בפרוייקט אינה מעלה ואינה מורידה שכן זה תלוי ההסכמות העסקיות אליהן הגיע מול יתר השותפים.

40. בנוסף, במהלך חקירתו הנגדית, הוגשה מטעם הנתבע אסופה של 32 תמונות צבע שהעלה התובע לחשבון "הפייסבוק" שלו, וזאת במטרה להוכיח כי מגבלותיו הנטענות לפיהן בעקבות התאונה הפך להיות שבר כלי אשר לא מסוגל להרים אפילו משקל של 3-4 קילו, אינם מתיישבות עם מצבו התפקודי הלכה למעשה וכי עדותו נועדה להאדיר את נזקיו. בתמונות שסומנו נ/13, נ/14,נ/16,נ/17 נצפה התובע נושא על כתפיו ילדים/נערים, תמונות שככל הנראה צולמו באירועים משפחתיים. בתמונה נ/15, נצפה התובע מרים לבדו שלושה משטחים מונחים זה על גבי זה של פחיות משקה. התובע, אשר דומה כי הופתע למראה תמונות אלו שהוצגו לו במעמד חקירתו, מהן עולה תמונה עובדתית שונה, בלשון המעטה, בנוגע ליכולותיו הפיזיות ולתפקודו ביחס לתמונה העגומה משהו, כפי שהציג בתצהיר עדותו הראשית ובתחילת חקירתו, עשה כל שלאל ידו לחמוק ממתן הסבר המניח את הדעת עד כדי התנערות ממה שרואים בתמונות המדברת בעד עצמן. כך למשל, עת נשאל כיצד הדברים מתיישבים עם טענתו בחקירתו כי הנו מתקשה להרים משקל העולה על 3-4 ק"ג, השיב: "לא הרמתי את הבחור הזה". (פרוטוקול, עמ' 13,15). אשר לתמונות בהן נצפה מרים על כתפיו את בן דודו, השיב: "אז יכולתי להרים משקלים, כיום אני לא מרים משקלים מבחינה פיזית. אני צריך לחיות איכשהו".(פרוטוקול, עמ' 16).

41. לתובע שככל הנראה חובב צילום, אוהב להצטלם ולתעד את סיפור חייו ברשת החברתית, הוצגו תמונות רבות מטיול שעשה עם חבריו אחרי הצבא בדרום אמריקה. ביניהן: תמונה שלו משקיף ממרפסת גבוהה הניצבת במעלה הר, אשר הדרך המובילה אליה הינה פתלתלה ומאומצת המצריכה טיפוס תלול של עשרות מדרגות. (נ/2/,נ/3). מעיון בתמונות נראה כי נדרשת פעילות מאומצת למדי של מטיילים מיטיבי לכת, על מנת להגיע לפסגה. כאשר נשאל התובע כיצד נוכח קשייו ומגבלותיו עם הרגל הפגועה הצליח לטפס מספר כה רב של מדרגות, השיב: "לא הלכתי ולא עליתי על כל זה לבד. חברים שלי עזרו לי כל הטיול, הרימו אותי, סחבו אותי, ועזרו לי להגיע...החזקתי שני חברים על הידיים והרימו אותי למעלה שאני אגיע". (פרוטוקול, עמ' 13). עם כל הכבוד, תשובה זו אינה מתיישבת לא עם ניסיון החיים ולא עם השכל הישר ואיננה מהימנה עליי. בתמונות נוספות נראה התובע יושב על אופני שטח, כאשר הנו לבוש וממוגן מכף רגל ועד ראש, ובתמונה נוספת מצולם בתמונה קבוצתית עם יתר הרוכבים. (ראו נ/6).  כאשר נשאל התובע אשר למוצג בתמונה, השיב כי התמונות צולמו בפריז, וכי לא רכב על האופניים, אלא ישב עליהם באופן פאסיבי לצורך הצילום בלבד. (פרוטוקול עמ' 14). עוד הוגשו לתיק במעמד הדיון תמונות של התובע כאשר הנו רוכב על אופנוע ים, בעודו יושב על  סוס, תמונה של התובע בתוך סירה במסגרת טיול "ראפטינג" ותמונה נוספת המתעדת את התובע משחק "סנוקר" בארץ. כמו כן, הוצגו תמונות נוספות בהן נצפה התובע רוקד במועדונים (ראו נ/7,נ/8,נ/9, נ/10). כאמור, גם בסרטון שהוגש לתיק נראה התובע רוקד במסיבה רבת משתתפים. תמונות וסרטונים אלו מצביעים על שמחת ואהבת חיים, וטוב שכך, ומצביעים על מצב פיזי תקין הנדרש על מנת להגיע ולחוות את המקומות האקזוטיים בהם ביקר התובע ויותר מכל מעיד על תפקוד טוב בהרבה מזה המוצג בתצהיר התובע.

42. אשר לנכות בגין הצלקות אשרה הועמדה על ידי המומחה בשיעור 20%- במעמד הדיון ביקש התובע מיוזמתו להציג את הצלקת שנותרה בשוק הרגל לעיני בית המשפט והרים את המכנס עד גובה הברך. ראשית יצויין, התובע הגיע לדיון בלבוש של מכנס ג'ינס צמוד והדוק על הגוף לפי צו האופנה של בחור צעיר בגילו, עד כדי כך שאך בקושי הצליח להפשיל את המכנס כדי להציג הצלקת (עמ' 10 לפרוטוקול). העובדה כי הינו לבוש במכנס צמוד מלמד כי אין המדובר בצלקת מאד רגישה למגע שאם אכן כך היה מצופה כי ילבש מכנסיים משוחררות יותר. שנית, מהתמונות הרבות שצורפו לתיק בית המשפט בהן נראה התובע לובש מכנסיים קצרים ועוסק בפעילויות שונות ללמדך כי התובע לא סובל מדימוי גוף נמוך בקשר לצלקת הנ"ל. מנגד, יש לציין את האבחנה הקלינית שציין המומחה בחוות דעתו בקשר לצלקות (עמ' 2 לחוות הדעת): מדובר בשלוש צלקות: האחת צלקת ניתוחית תקינה בירך ימין באורך 10 ס"מ אינה רגישה למגע. השניה, צלקת באספקט אחורי פנימי של השוק המקורב מימין באורך 19.5 ס"מ לגביה ציין המומחה: "רגישה מאד למגע עד כדי רתיעה בחלקה המרוחק מעל התקשות רקמה רכה". השלישית, צלקת ניתוחית תקינה באספקט האחורי של השוק המרוחק מימין מעל גיד אכילס באורך 9.5 ס"מ. מכאן ניתן לומר כי שתיים מתוך שלוש הצלקות הינן אסתטיות ואינן בעלות משמעות תפקודית בעוד שאחת מהן תפקודית לנוכח התיאור של המומחה בבדיקה. לנוכח האמור לעיל, הריני לקבוע כי מתוך 20% נכות כוללת שהעניק המומחה על הצלקות, יש לייחס 7% כנכות תפקודית.

43. על רקע המסד הראייתי שהציג הנתבע בקשר לעיסוקיו וקורותיו של התובע בשנים שלאחר התאונה, טוען הנתבע כי נכותו התפקודית של התובע נופלת לאין ערוך מזו הרפואית, ויש להעמידה על 20% לכל היותר. מנגד, טוען התובע כי התמונות שהוצגו לבית המשפט הנן ישנות, מתייחסות לשנים 2012-2016, בעוד שמאז חלה החמרה והדרדרות במצבו. לשיטת התובע בסיכומיו, יש להעמיד את נכותו התפקודית של התובע בשיעור שלא יפחת מ-60%.

44. לאחר שעיינתי בראיות שהוצגו לפניי ושקלתי בדבר, אין בידי לקבל את טענותיהם הקוטביות של שני הצדדים גם יחד בכל הנוגע לקביעת הנכות התפקודית במקרה דנן. סבורתני  כי חרף טענות התובע בסיכומיו המאדירות את מגבלותיו התפקודיות, הוכח לפניי כי יש ביכולתו להשתלב בעבודה מתאימה לכישוריו שאכן אינה כרוכה בעבודה פיזית מאומצת. על כן, לא מצאתי כל סיבה מוצדקת בעטיה התובע יושב בטל מזה שלוש שנים, אינו לומד ואינו עובד למחייתו מתחילת שנת 2018 ועד היום. אדרבא, מצפייה בסרטון שצורף לראיות הנתבע, התרשמתי כי אין כל מגבלה המונעת מהתובע לעסוק בעבודות משרדיות כדוגמת: שיווק, ייעוץ ומכירה או במשרה אשר מביאה לידי ביטוי את ההכשרה אותה עבר במסגרת הקורס לניהול פרוייקטים. מנגד, לא יכול להיות חולק בנוגע לחומרת הפציעה, המערבת שרירים, עצבים וכלי דם בשוק הרגל, אשר הותירה נכות משמעותית למדי אצל צעיר שהיה קטין במועד התאונה וכיום בן 26 הנמצא בתחילת חייו המקצועיים ונכות זו תהא מנת חלקו למותר חייו ועימה ייאלץ להסכין ולהתמודד.

45. לאור המקובץ לעיל ולאחר ששקלתי השיקולים הצריכים לעיין מצאתי להעמיד את נכותו התפקודית הכוללת של התובע, כמבטאת את צמצום האפשרויות התעסוקתיות העומדות בפניו ועימן את הגריעה הפוטנציאלית מכושר השתכרותו בעתיד, בשיעור של 30%.

• חישוב ראשי הנזק

46. הפסד שכר לעבר: תקופת העבר תחולק להלן לשתי תקופות:

• מיום התאונה עד לגיוסו לצה"ל (10/2013) התובע צירף לראיותיו תלושי שכר ספורדיים בחודשי הקיץ בעת שהיה תלמיד. כך למשל בשנת 2009 (יולי –אוגוסט) ממוצע 3,000 ₪ לחודש, תלוש לחודש יולי 2010 בסך של 7,486 ₪  ותלוש לחודש דצמבר 2010 וינואר 2011 בסך של 660 ₪ (עבודה אצל הנתבע). מדובר, אפוא, בסכומים מינוריים בחודשי הקיץ בחופש הגדול או בחופשות בית ספר. אין לדבר במונחים של עבודה רצופה במשך כל חודשי השנה שהרי היה מדובר בתלמיד תיכון. לאחר ששקלתי השיקולים הצריכים לעניין מצאתי להעמיד את סכום הפיצוי לתקופה עד לגיוס (10/13), במשך 34 חודשים בסכום גלובלי של 20,000 ₪.
• מהשחרור (10/2015) ועד היום (2/21): התובע עבד בחלק מן התקופה בכמה מקומות עבודה והשתכר שכר שנע בין 4,500-6,000 ₪ בשנים 2016-2017. בחודש ינואר 2018 עבד והשתכר סך של 7,500 ₪. החל מחודש מפברואר 2018 ועד היום אינו עובד ואינו משתכר. מסיכומי הצדדים עולה כי אין חולק בין הצדדים כי בסיס השכר צריך להיות השכר הממוצע במשק. המחלוקת היא מספרית בנוגע לנתון זה. במסגרת זו, טוען התובע כי יש להעמיד את השכר הממוצע במשק על סך של 12,500 ₪. אינני מקבלת טענה זו של התובע. כב' בית המשפט המחוזי עמד רק לאחרונה על ההטיה שישנה בהסתמכות על נתונים אחרונים של הלמ"ס, וזאת בשל מצב החירום הפוקד את המדינה נוכח תחלואת ה"קורונה", וכך קבע: "מקובלת עלי עמדת הנתבעת כי אין מקום להישען על נתון השכר הממוצע במשק כפי שהתפרסם לאחרונה אלא להיזקק לשכר נמוך ממנו, המשקף את הממוצע לאורך זמן ולא את הממוצע לתקופה מוגדרת של מצב החירום".(ת.א.24237-02-15 פלונית נ' אלמוני (12.8.2020), סעיף 70, לפסק הדין). בנסיבות אלו, השכר הממוצע במשק יחושב לפי נתוני הלמ"ס נכון למרץ  2020 בסך של 11,000 ₪, עובר לפרוץ משבר הקורונה אשר העלה מלאכותית את השכר הממוצע במשק, ותוך נטרול השפעתו. לפיכך, בגין תקופה זו יפוצה התובע לפי 50% מהשכר הממוצע במשק, קרי: 5,500 X 64=352,000 ₪.
• סה"כ הפסדי שכר לעבר כולל פנסיה בשיעור 12.5% -420,000 ₪ במעוגל.

47. פגיעה בכושר השתכרות לעתיד כולל פנסיה: לאור כל המקובץ דלעיל, אופן חישוב ראש נזק זה יעשה על פי בסיס שכר של 10,500 ₪ ו- 30% נכות תפקודית עד לגיל 67 (גיל תוחלת חיי עבודה) כדלקמן: 11,000 ₪ X 30% X 13 (מ.ה. ל-40.5 שנים) X 12.5%= 1,044,000 ₪ (במעוגל). (תוספת 12.5% בגין הפסדי פנסיה נקבעה זה מכבר עוד בפסק דינה של כב' השופטת וילנר בת"א (מחוזי חי')  16951-04-10  ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר וקרנית (31.12.13) [פורסם בנבו] .

48. עזרת הזולת- הלכה פסוקה, כי פיצויים בשל עזרה ייפסקו רק בהסתמך על ראיות שיובאו בפני בית המשפט, כאשר עזרה של בן משפחה אינה מזכה כדבר שבשגרה בפיצוי, ויש להוכיח כי חרגה מהעזרה המקובלת בין בני משפחה. עקרון זה נקבע בשורה ארוכה של פסקי דין וביניהם בע"א 103/82, גדיר נ' מ"י, המאוזכר בספרו של המלומד קציר, "פיצויים בשל נזק גוף" (מהדורה שלישית הוצאת תמר), בע"מ 416 :

"אמת נכון הוא, שכאשר בן משפחה נקלע למצוקה יש לצפות מבן זוגו, ואולי אף מבני משפחה אחרים, לעזור ולסייע לו ככל יכולתם.  כאשר עזרה זו אינה חריגה מבחינת היקפה ומהותה מהעזרה המושטת על ידי בן זוג אחד לרעהו או בין בן משפחה אחד למשנהו במהלך חיים היום יום על תהפוכותיהם, ייתכן שאז אין לתרגם זאת למונחים כספיים". הלכה זו בה נדרש: 'מאמץ יוצא דופן וחריג מעבר למקובל בין בני משפחה' כדי לזכות בפיצוי חזרה על עצמה גם בענין פלונית" (רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (6.1.2015).

49. במסגרת זו, פסק בית המשפט כי "היה ראוי להביא ראיות ברורות הן בדבר הצורך הרפואי בעזרה זו, הן בדבר מתן העזרה בפועל והן בדבר עלותה של העוזרת בפועל" (ע"א 619/86, חברת שחר זר נ' אטדג'י, תק'- עליון, כרך 90 (3) תש"ן - תשנ"א, עמ' 551) [פורסם בנבו].

50. ומן הכלל אל הפרט; ניסיון החיים מלמד כי נער בן 16.5 העובר טראומה כה קשה, לרבות ניתוחים, אשפוז ושיקום ממושך (שלושה חודשים בקירוב), יזדקק לעזרה מוגברת מצד הוריו ובני משפחתו הקרובים החורגת מעבר לעזרה הרגילה והמקובלת. דברים אלו נתמכים בתצהירי ההורים שם ציינו ופירטו את משך הזמן הממושך בו שהו לצד מיטת בנם בתקופת האשפוז והשיקום. עם זאת, לא ניתן להתעלם מן העובדה כי הגם שהוריו הובאו למתן עדות, לא הוגשו כל ראיות קונקרטיות להפסדי שכר של ההורים בפועל או היעדרות מעבודה בסמוך לאחר התאונה על מנת לסעוד את בנם הקטין. נכון להיום ומזה שנים, אין ראיות על צורך או מתן עזרה קונקרטית החורגת מהרגיל. בנסיבות אלו, מצאתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי גלובלי לעבר ולעתיד בסך של 150,000 ₪

51. הוצאות רפואיות, נסיעות וניידות (התקן מיוחד לרכב)- אין חולק כי התאונה הינה תאונת עבודה המוכרת ע"י המל"ל ולפיכך התובע זכאי להטבות מן המוסד לרבות טיפולי פיזיוטרפיה. בנוסף, בהיות התובע חבר קופ"ח הוא זכאי למגוון הטבות מכוח סל הבריאות המוצע למבוטח עפ"י חוק ביטוח בריאות ממלכתי, לרבות טיפולים אמבולטוריים, פיזיוטרפיה וטיפולים תרופתיים. יתרה מכך, בהתאם לסעיף 87 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה-1995, ומכוח תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), תשכ"ח- 1968, זכאי התובע לתבוע ולקבל מהמל"ל הוצאות נסיעה לשם קבלת טיפולים רפואיים והוצאות הטיפולים הרפואיים.

52. לאור ההלכה שנפסקה בע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 742 (30/4/97), זכאי התובע לקבל את הטיפול הרפואי הדרוש לו, במסגרת קופת החולים, בה הוא חבר וזאת מכח חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשמ"ד-1984. הפן השני של הלכה זו מחייב את הנפגע, למצות זכאותו לקבלת טיפול רפואי, במסגרת הרפואה הציבורית, ראה לעניין זה; ע"א 10/89 שבו נ' אילוז, פ"ד מו(2) 456, 462 (8/4/92).

53. ולענייננו; התובע צירף לראיותיו חשבוניות רבות בגין רכישת קנאביס רפואי. מעיון בתיק הראיות עולה כי בשנים 2018-2020 אושר לתובע שימוש בקנאביס רפואי לשלוש תקופות לא רצופות: שתיים בנות חצי שנה והשלישית בת שנה, בסה"כ לתקופה של שנתיים במצטבר. עם זאת, אין לפניי חוות דעת של מומחה בתחום רפואת הכאב הממליץ על שימוש בקנאביס רפואי, כאשר גם מומחה בית המשפט ואפילו מומחה התובע אינם מתייחסים לצורך בשימוש בקנאביס רפואי וכאמור התובע לא זימן את המומחה לחקירה ולא הפנה אליו שאלות הבהרה בעניין זה. מעבר לכך, התובע טוען בעצמו כי לפחות חלק מההוצאות מומנו על ידי המל"ל, ואינו מבהיר מהי העלות בה נשא מכיסו הפרטי.
54. התובע עותר להחזר בגין התאמת רכבו למצבו הבריאותי והתפקודי. התובע צירף לראיותיו אישורים וקבלות בדבר התקנת דוושת מאיץ בצד שמאל של הרכב ומחסום לדוושה, וזאת בשל מגבלותיו. (ראו נספחים כ-כ"ב, בראיות התביעה). מעיון בנספח כ' בראיות התביעה מיום 30.10.13 מאת המל"ל, עולה כי נרשם בו מפורשות שהחזר בגין עזרים תומכי נהיגה אינו נכלל בזכויות נפגעי העבודה. אין גם חולק כי אינו זכאי לקצבת  ניידות מהמל"ל.  עוד טוען התובע בסיכומיו כי יידרש להחליף את ההתקנים "בכל שנה-שנתיים" ולכן יש להביא בחשבון 35 החלפות של הציוד ברכב בעלות של 2,500 ₪ להחלפה. לא הובא לפניי כל מסמך התומך בתדירות ההחלפה הנטענת, וזאת למעט תשלומים בהן נשא התובע בפועל בגין התקנת הציוד ברכב. עם זאת, התובע הוכיח זכאותו להתאמת רכבו למגבלותיו הפיזיות ולא יכולה להיות מחלוקת כי בכל קנייה או החלפה של רכבו ברכב אחר, יידרש התובע להתאים רכבו למגבלותיו על כל העלויות הכרוכות בכך. בנסיבות אלו,  מצאתי לפסוק לתובע סכום גלובאלי בגין הוצאות בהן נשא או יישא בעתיד מעבר לזכאותו במסגרת סל הבריאות והמל"ל  בקשר לתאונה לרבות נסיעות לקבלת טיפולים ככל שיזדקק להם בעתיד,  וניידות לרבות בגין עלות התאמת הרכב למגבלותיו, כאמור, בסך  כולל של 100,000 ₪ לעבר ולעתיד גם יחד.
55. כאב וסבל- לאור חומרת פגיעתו של התובע בתאונה אשר הותירה 42% נכות רפואית, בהתחשב בגילו הצעיר ביום האירוע, הניתוחים ועימם הסבל שעבר, ותקופת האשפוז (83 ימים) והשיקום הממושכים, ולאחר ששקלתי השיקולים הצריכים לעניין, הריני מעמידה ראש נזק זה על סך 350,000 ₪.

56. ניכוי גמלאות המל"ל (נכות עבודה)- אין מחלוקת כי גמלאות המל"ל המהוונות המשולמות לתובע על ידי המל"ל בקשר סיבתי לתאונה, מסתכמות בסך של 1,490,000 ₪ וזאת בהתאם לחוות דעת אקטוארית של ד"ר תמיר לוי מינואר 2020 אשר צורפה למוצגי הנתבע. סכום זה יש לנכות מכל פיצוי שייפסק לתובע.

57. סיכום ראשי הנזק:

• א. הפסד שכר לעבר                         420,000 ₪.
• ב. הפסד שכר לעתיד+ פנסיה                         1,044,000 ₪.
• ג. עזרת צד ג'     150,000 ₪
• ד. הוצאות רפואיות +ניידות                            100,000 ₪.
• ה. כאב וסבל       350,000 ₪.
• ו. סה"כ:           2,064,000 ₪
• ז. ניכויי מל"ל:       1,490,000 ₪-
• ח. סה"כ :                         574,000 ₪.

סוף דבר

58. לאור כל המקובץ לעיל, הריני מעמידה את נזקיו של התובע על סכום כולל של 506,000 ₪. לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 23% , אגרה והוצאות משפט.

59. סכום פסק הדין ישולם לתובע על ידי הנתבע בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.