פלוני נ' מובאריקי ואח'

עסקינן בתביעת התובע לקבלת פיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו לטענתו כתוצאה מתאונת עבודה שארעה בזמן שהועסק על ידי הנתבע 1 (להלן: הנתבע) שבבעלותו נגריה. המחלוקת בין הצדדים נסבה על אחריותו של הנתבע לפצות את התובע בגין נזקיו ועל שיעור הנזק, וכן על תחולת פוליסת הביטוח שהנפיקה המבטחת, הנתבעת 3 (להלן: המבטחת) במוקד המחלוקת בסוגיית הביטוח עומדת העובדה כי בזמן התאונה התובע היה קטין שהועסק על ידי הנתבע בניגוד לחוק.

רקע ונתונים כללים

התובע הוא יליד 1.12.1999, במועד התאונה שאירעה ביום 29.4.2014 היה קטין כבן 14 וחצי שנים. התובע הועסק על ידי הנתבע שמנהל נגריה בשפרעם. התובע החל לעבוד אצל הנתבע בזמן חופשה מבית הספר יומיים לפני התאונה. כאן המקום לציין כי התביעה הוגשה נגד הנתבע וכן נגד "נגריית מוניר מובאריקי" שלידה צוין מספר תעודת הזהות של הנתבע, מכך אני מסיק כי אין המדובר באישיות משפטית נפרדת מהנתבע, לפיכך ההתייחסות תהיה אל הנתבע בלבד.

התאונה לא אירעה בנגריה אלא ליד מסגריה (שלא שייכת לנתבע) באזור התעשייה בשפרעם. על פי הנטען בכתב התביעה ובתצהיר שהוגש מטעם התובע (ת/3), במהלך יום עבודה הגיע התובע למסגרייה עם הנתבע ועובד נוסף בשם ג'ורג' ברכב מסחרי השייך לנתבע. הנתבע החנה את רכבו מחוץ למסגרייה בשיפוע, וביקש מהתובע ומג'ורג' להעמיס על הרכב לוחות מתכת דקים וחדים (לוחות פח). התברר כי לוחות אלו משמשים את הנתבע בעבודתו בנגרות. לפי הנטען, התובע וג'ורג' העמיסו כל אחד בערך ארבעה-חמישה לוחות על הרכב. בשלב מסוים החליקו הלוחות ופצעו את התובע בכף ידו השמאלית.

כבר עתה יצוין כי הצדדים הגישו חוות דעת בתחום האורתופדי. בית המשפט מינה את ד"ר מיכה רינות כמומחה מטעמו אשר בדק את התובע וערך חוות דעת לפיה נותרה לו נכות משוקללת בשיעור של 11.65%.

הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית. מטעם התובע הוגש תצהירו (סומן ת/3), ומטעם הנתבע הוגש תצהירו (סומן נ/3). הצדדים נחקרו על תצהיריהם ובמהלך שמיעת הראיות הוגשו מסמכים וראיות נוספות אליהם אדרש בגוף פסק הדין לפי ההקשר. בנוסף לכך נחקר גם המומחה מטעם בית המשפט. לאחר כל אלה סיכמו הצדדים את טענותיהם.

במהלך הכנת התיק לקראת מתן פסק דין, עלה צורך בהשלמת סיכומים בין היתר לגבי הטענה שהועלתה בסיכומי המבטחת לניכוי רעיוני של תקבולי המוסד לביטוח לאומי (להלן: מל"ל) שהיו מתקבלים לו התובע הגיש תביעה למל"ל. ביום 18.9.2019 קיימתי ישיבה לצורך השלמת סיכומים בעל-פה במהלכה קיבלו הצדדים את הצעתי לפיה "אם התביעה תתקבל, ינוכה מהסכום שייפסק, אם ייפסק, תגמולי מל"ל בסך של 50,000 ₪ נכון למועד מתן פסק הדין". כמו כן, באותה ישיבה הודיע ב"כ הנתבע כי נגד הנתבע ניתן צו כינוס נכסים לפי פקודת פשיטת רגל אך לצד ההודעה לא נתבקש סעד אופרטיבי כלשהו. למען הסר ספק יובהר כי לפנינו תביעה "לדמי נזק בלתי קצובים שאינן נובעות מחוזה או מהבטחה" כלשון סעיף 72(1) לפקודה ולגבי תביעה מסוג זה לא חל הכלל בדבר עיכוב הליכים לפי סעיף 20 לפקודה (ע"א 1516/99 לוי נ' חיג'אזי פ"ד נה(4) 730, 742-739 (2001); ע"א 345/03 רייכרט נ' שמש, פסקאות 107-105 (7.6.07)).

לאחר כל אלה – בשלה העת למתן פסק דין. עודנו באים לעשות כן נראה כי המחלוקת בין הצדדים מתפצלת לשלוש הסתעפויות: מחלוקת לגבי התאונה ובעיקר לגבי נסיבות התרחשותה; מחלוקת לגבי היקף הנזק; ומחלוקת לגבי תחולת הפוליסה שהנפיקה המבטחת על התאונה. המבטחת טוענת כי אינה חבה בפיצוי התובע לאור העובדה שפוליסת הביטוח מחריגה מהכיסוי הביטוחי מקרה בו העובד מועסק בניגוד לחוק עבודת הנוער, התשי"ג-1953 (להלן: חוק עבודת הנוער). מנגד התובע טוען כי הפוליסה חלה על המקרה. על פרטי המחלוקת נעמוד בהמשך.

דיון והכרעה

לאחר שהצדדים הביאו את הראיות מטעמם ועיינתי בסיכומי הטענות, הגעתי לכלל מסקנה שדין התביעה להתקבל. לעמדתי, הראיות מוליכות למסקנה שהתובע אכן נפצע במקום הנטען על ידו ובנסיבות להן טען וכי פציעתו הייתה לאחר שהנתבע הפר חובות זהירות כלפיו. כמו כן, לעמדתי התאונה חוסה תחת פוליסת הביטוח שערכה המבטחת ועל כן יש לחייב את המבטחת לשלם לתובע את הפיצוי לו זכאי מהנתבע. נימוקיי למסקנות אלו יובאו להלן.

התאונה והאחריות בגינה

נפתח באירוע התאונה ובנסיבות התרחשותה ולאחר מכן נעבור לדון במסקנות המתבקשות מהגרסה העובדתית המתקבלת לעניין אחריות הנתבע. הגם שבתצהירו ניסה הנתבע להתנער מכך שהתובע נפגע מהלוחות, מהחקירה הנגדית בבית המשפט עולה כי עצם אירוע התאונה לא נתון במחלוקת (ראו עדות הנתבע עמוד 16 ש' 14 לפרוטוקול – כל ההפניות לפרוטוקול אלא אם צוין אחרת; וכן טופס בל/250 שצורף לתצהיר התובע ת/3). המחלוקת העובדתית מצטמצמת אפוא לנסיבות התרחשות התאונה ולמספר מחלוקות נוספות הנוגעות לשאלת החבות.

אין חולק כי ביום התאונה התובע נסע עם הנתבע ועובד נוסף בשם ג'ורג' להוביל ארונות מטבח לקרוב משפחתו של הנתבע בשפרעם, וזאת ברכב ששייך לנתבע (עמ' 16 ש' 14). מדובר ברכב מסחרי סגור (שכונה על ידי התובע "סוואנה") (עמ' 10 ש' 19). בתום סיום פריקת הארון הנתבע נסע – ועמו התובע וג'ורג' – למסגרייה והחנה את רכבו מחוץ למסגרייה לצורך העמסת מספר לוחות מתכת (עמ' 16 ש' 14). התובע העיד כי הלוחות היו באורך של כשני מטר, במשקל גבוה אך לא ידע להעריך את משקלם, והוא תיאר אותם כגמישים ואלסטיים (עמ' 10 שורה 1 ואילך). הנתבע ציין כי מדובר בלוחות מתכת בעובי של 0.8 מ"מ (עמ' 16 ש' 14).

התובע מסר תצהיר שעליו נחקר בבית המשפט. באשר להתרחשות התאונה התובע ציין כי התאונה אירעה לאחר שהעמיס מספר לוחות ונפגע באחת הפעמים בהם העמיס לוחות מתכת על הרכב. כך הוא תיאר: "... כשהרמתי לבד, רציתי לתמוך בדלת הרכב, שמתי את הרגל על הדלת, הלוחות החליקו מהידיים שלי והלוח פגע ביד שלי. כשראיתי את הדם אמרתי שהאצבע שלי ירדה ואז החזקתי את היד" (עמ' 9 ש' 23-21). מעדות התובע עולה כי הפגיעה בכף ידו הייתה לאחר שלוח מתכת החליק וחתך את כף ידו השמאלית. בחקירתו בבית המשפט לא חלק הנתבע עוד על כך שהתובע נפגע במהלך העמסת לוחות המתכת ברכב (עמ' 16 ש' 24; עמ' 18 ש' 1; עמ' 20 ש' 30). גרסתו של התובע לגבי אופן התרחשות התאונה מקובלת עליי. התובע מסר גרסה מפורטת, שנראתה סדורה ומהימנה ובמספר פרטים אף מתיישבת עם דברים שמסר הנתבע עצמו. כך למשל יש התאמה בין דברי התובע לנתבע לגבי כמות הלוחות שהיה צריך להעמיס (עמ' 9 ש' 20; עמ' 21 ש' 21) וכך גם דברי הנתבע לפיהם הוא שמע צעקות יצא מהמסגרייה וראה "חתך אצל התובע" (עמ' 16 ש' 16) תואמים את גרסת התובע. חשוב מכך גרסת התובע מתיישבת עם מכלול הראיות שהונחו לפניי. אמנם במהלך חקירתו הנגדית ציין התובע כי התאונה אירעה בפעם השנייה שהרים את הלוחות (עמ' 9 ש' 21) ובמקום אחר טען שהתאונה אירעה בהובלה השלישית (עמ' 10 ש' 14; יצוין כי בתצהירו התובע לא נקב באיזה פעם של הובלת הלוחות אירעה התאונה, ראו סעיף 4 לתצהיר), אך אינני סבור כי יש לייחס לכך משמעות רבה. מדובר בפרט לא מהותי וניתן לזקוף את חוסר ההתאמה לחלוף הזמן ולכשלי אחסון המידע ושליפתו מהזיכרון. הדברים יפים גם ביחס לשאלה אם התאונה אירעה ביום השני או השלישי לתחילת עבודתו של התובע אצל הנתבע, במיוחד נוכח היעדר מחלוקת לגבי מועד התאונה – 29.4.2014.

מהראיות שהונחו לפניי עולה עוד כי הרכב עליו הועמסו הלוחות חנה בשיפוע קל באופן שבו החלק הקדמי של הרכב היה בכיוון עלייה, שלא הייתה תלולה (עמ' 9 ש' 15; עמ' 10 ש' 21, 31-29; כן ראו נ/2). לצורך העמסת הלוחות היו צריכים התובע וג'ורג' לשאת את הלוחות בידיהם ולהעמיס אותם על הרכב, זאת ללא כלי עזר כלשהו לנשיאת הלוחות (עמ' 9 ש' 21-20). אמנם התובע טען בחקירתו הנגדית כי תחילה הוא וג'ורג' הרימו את הלוחות ביחד ובשלב מסוים ביקש הנתבע ש"כל אחד יעמיס לבד" (עמ' 10 ש' 14), אך נראה סביר יותר לקבוע כי מלבד ההוראה להעמיס את הלוחות הנתבע לא התערב בעבודת הנתבע ולא נתן לו הוראות כלשהן. בעניין זה מקובלת עליי אפוא טענת הנתבע דווקא כי לאחר שהחנה את הרכב נכנס למשרד שבמסגרייה כדי להיוועד עם בעליה (עמ' 16 ש' 15) ולא פיקח על תהליך ההעמסה, שכן לטענת העמסת הלוחות הייתה אמורה להתבצע על ידי עובדי המסגרייה.

טענת הנתבע כי התובע והעובד הנוסף שהיה עמו (ג'ורג') לא היו אמורים להעמיס את הלוחות מהמסגרייה וכי זה היה תפקידם של עובדי המסגרייה, לא מקובלת עליי כלל וכלל. כמו כן לא מקובלת עלי טענתו הנוספת של הנתבע כי התובע "שיחק בלוחות הברזל ו/או הזיז אותם על דעת עצמו לאחר שאלו כבר הונחו ברכב" (סעיף 6 לסיכומי הנתבע). טענות אלו אינן אלא ניסיון של הנתבע להתנער מאחריותו לאירוע התאונה. ניסיון זה מצטרף לטענת הנתבע לגבי אי ידיעת גילו הנכון של הנתבע – שאליה נידרש בהמשך. מן הראיות עולה כי הנתבע ביקש מהתובע ומג'ורג' להעמיס את הלוחות ומסקנה זו מתיישבת יותר עם הראיות. ראשית, כפי שהנתבע עצמו ציין מדובר בכמות מועטה של לוחות; שנית, גרסת התובע כי הוא וג'ורג' נתבקשו להעמיס את הלוחות נראה הגיונית וסבירה יותר, שכן לא ברור מדוע שהתובע יטול על עצמו משימה שלא נתבקש לבצעה; שלישית, הנתבע לא שלל לגמרי את האפשרות כי התובע עסק בהעמסת הלוחות ואף טען כי ייתכן שהתובע וג'ורג' סייעו לעובדי המסגרייה (עמ' 17 ש' 31; עמ' 18 ש' 2-1; עמ' 21 ש' 29-27). במאמר מוסגר יצוין כי גם לגרסת הנתבע הוא לא הודיע במפורש לנתבע לא לעסוק בהעמסת הלוחות (עמ' 21 ש' 14-13), זאת במיוחד מקום שצפה בפועל כי עובדיו יסייעו בהעמסת הלוחות שכן הוא ידע שג'ורג' "תמיד אוהב לעזור" (עמ' 21 ש' 29-27).

הנתבע טען כי לא ידע את גילו הנכון של התובע וכי הוטעה וסבר כי התובע בוגר יותר. דין טענות אלו להידחות מכל וכל. יוער כי לו הייתה מתקבלת טענת הנתבע במישור העובדתי, לא היה בכך כדי לפטור אותו מאחריות לאירוע התאונה ונפקות הדברים הייתה מתמצת לכל היותר במישור האשם התורם, אלא שבנסיבות המקרה אף לא ניתן להטיל אשם תורם על התובע בגין נימוק זה – משום שלטענת הנתבע מי שמסר פרטים לגבי גילו של התובע היו הורי התובע וקרוב משפחה ולא התובע עצמו (סעיף 21 לסיכומי הנתבע; נ/3). ובחזרה לעיצומה של הטענה: אין צורך לומר כי חובתו של הנתבע בבואו להעסיק את התובע לעמוד על גילו המדויק, ואין להלום מצב בו התובע יחל בהעסקת עובד בעסקו מבלי לברר פרטים מינימליים אלו. הראיות שלפניי, ההיגיון והשכל הישר מלמדים כי טענתו של התובע כי לא ידע את גילו הנכון של התובע אין לה אחיזה. התובע ידע אל נכון את גילו של התובע וטענותיו כי "נפל קורבן של מרמה ומצג שווא" כאשר הוצג בפניו מצג שווא כי התובע הוא בן 17 שנים לא יכולות להתקבל. ניתן בקלות מרבית לדעת את גילו של התובע למשל על ידי הצגת תעודת זהות של האב ואין זה מתקבל על הדעת כי הנתבע לא יבחין כי מדובר בילד בן כ-14 שנים ולא נער בן כ-17 שנים.

לתמיכה בטענתו כי הוטעה לגבי גילו של התובע הגיש הנתבע תיעוד של הקלטת שיחה שהתנהלה בינו לבין קרוב משפחה של התובע. ההקלטה הוגשה בהסכמת הצדדים, חרף מחדלים שנגעו באופן הצגתה, בכפוף לכך שכל צד יוכל לטעון למהימנות ומשקל הראיה (ראו עמ' 22 ש' 33 ואילך). לאחר שהאזנתי לתוכן השיחה המוקלטת (נ/3) אינני סבור כי יש לייחס לאמור בה משקל, לא כל שכן משקל שבכוחו לתמוך בגרסת הנתבע. ראשית, נסיבות הגשת הראיה "חשודות": בתצהיר הנתבע שנערך ביום 8.10.2018 הוא ציין כי ברשותו תיעוד של שיחה בינו לבין דודו של התובע, אך בשל תקלה טכנית הוא לא מצליח לפתוח את הקובץ. רק במהלך חקירתו הנגדית של הנתבע ציין כי הוא הצליח "לפתוח" את הקלטת לפני 10 ימים, אך משום מה לא ראה להודיע לבית המשפט או לצד שכנגד על כך (עמ' 18 ש' 29). זאת ועוד, לא נטען מתי נערכה השיחה אך עולה ממנה כי נערכה בזיקה להליכים המשפטיים. שנית, בשיחה שני משתתפים, הנתבע ואדם נוסף. אמנם הנתבע העיד בבית המשפט, אך הדובר השני, שנטען שהוא קרוב משפחה של התובע, ואשר על דבריו מבקש הנתבע לסמוך, לא זומן למתן עדות והדברים שמסר לא עמדו תחת חקירה נגדית. מצב דברים זה לא מאפשר הסתמכות על הדברים שנשמעים בקלטת מפיו של הדובר השני שאף זהותו והקשר שלו לתובע לא ברורים דיים. שלישית, הדובר השני בשיחה מציין אמנם כי גם לו נאמר שהתובע "סיים כיתה יב", אך הוא לא מאשר באופן נחרץ כי נקב בפני הנתבע שהתובע בן 17. יתרה מכך, מתוכן השיחה עולה כי הדובר הוא שהשתדל אצל הנתבע להעסיק את התובע; ובמהלך השיחה נשמע לעתים מהוסס ולפרקים אסיר תודה לנתבע ואף מחויב לו ומסתייג מנקיטת הליכים משפטיים נגדו.

איני מתעלם מכך שמלבד עדותו, לא זימן התובע עדים נוספים ומדובר אפוא בעדות יחידה של בעל דין עליה חל האמור בסע' 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. עם זאת, דומה כי הקביעות והפירוט שהובא עד כה, מאפשרים קבלת גרסתו של התובע על בסיס עדותו היחידה. כפי שפורט לעיל, המחלוקת בין הצדדים היא מצומצמת, שכן אין חולק כי התאונה אירעה במהלך העמסת לוחות המתכת מהמסגרייה, והמחלוקות הצטמצמו להיבטים נקודתיים מסוימים לגבי אופן התרחשות התאונה. כפי שניתן לראות, על אף ניסיונו של הנתבע לסתור את טענת התובע לפיה נפצע כאשר העמיס לוחות מתכת על הרכב, עדותו של הנתבע דווקא עולה בקנה אחד עם גרסת התובע לגבי נסיבות התאונה לפיהן התאונה אירעה כאשר הוא ועובד נוסף של הנתבעת בשם ג'ורג' העמיסו לוחות מתכת על הרכב. זאת ועוד, עולה מעדותו של הנתבע כי בזמן אמת הוא לקח אחריות מסוימת על קרות התאונה, שכן לדבריו לאחר התאונה: "...התובע אמר לי שהוא לא רוצה כלום, שהוא דיבר עם אבא, אמרתי לו שלא ידאג שיש לי ביטוח. לא ידעתי שהוא מתחת לגיל. אבא של התובע ביקש ממני טופס 250 והבאתי לו. אני מילאתי אותו. אני חתמתי על הטופס 250, אבל אני לא מילאתי אותו, רק חתמתי" (עמ' 16 ש' 19-17. ההדגשות שלי מ"ע). בנוסף, עצם העובדה שהנתבע לא פירט דבר בטופס בל/250 מעידה גם היא כי בזמן אמת לא היו לו הסתייגויות כלשהן לגבי אחריותו לתאונה. אמנם הטופס נותר ריק, וצוינו בו רק תאריך ושעת התאונה (29.4.2014 שעה 11:15), והמקום בו אירעה, אך העובדה כי הנתבע חתם על הטופס ללא כל הסתייגות מלמדת כי הנתבע אינו חולק על כך שהתובע נפצע במהלך ביצוע משימה שניתנה לו במסגרת עבודתו. התיעוד הרפואי הראשוני שנערך בסמוך לאחר התאונה מאשש אף הוא את גרסת התובע. אין חולק כי מיד לאחר התאונה הובא התובע לקבלת טיפול רפואי. אמנם, במסמך "סיכום מלר"ד ילדים" מיום 29.4.2014 שעה 13:13 אובחן אצל התובע "חתך אופקי בכף יד שמאל מסכין במהלך העבודה" (המסמכים הרפואיים צורפו לתצהיר עדות ראשית של התובע ת/3), אך כאמור, אין מחלוקת של ממש שהכוונה היא לכך שהתובע נפגע מלוחות מתכת דקים וחדים והנתבע לא טען כי התובע נפגע מסכין.

אין חולק שג'ורג' אשר העמיס יחד עם התובע את לוחות המתכת לא הובא למתן עדות, וברי כי החובה לברר את פרטיו המדויקים ולהביאו למתן עדות מוטלת על התובע. כלל ידוע הוא כי ההימנעות מהבאת ראיה רלוונטית עשויה להיזקף לחובת הצד שלא הביא למשפט את אותה ראיה (ע"א 55/89 קופל נ' טלקאר, פ"ד מד(4) 602 (1990); ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605 (1993); ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד ל(1) 736 (1980)). אינני סבור כי מחדלו של התובע מחייב תוצאה דרמטית של דחיית התביעה. זאת ועוד, המחלוקת בין הצדדים היא מצומצמת ונוגעת לניואנסים הקשורים באופן התרחשות התאונה (למשל האם הנתבע ביקש מהתובע להעמיס את הלוחות או שהיה זה תפקידם של עובדי המסגרייה), וספק אם יש בניואנסים אלו כדי להכריע את הכף בשים לב להיקף חובת הזהירות המוטלת על הנתבע בהיותו מעביד – כפי שנפרט בהמשך. זאת ועוד, יש לזכור כי ג'ורג' הועסק על ידי הנתבע ופרטיו ידועים לו, כך שהיה באפשרותו לזמן אותו לעדות (ואין בכך כדי לקבוע כי הנטל מוטל על הנתבע).

סיכום ביניים: אני מקבל את גרסת התובע לגבי עצם אירוע התאונה ונסיבות התרחשותה וקובע כי התאונה אירעה ביום השלישי לתחילת העסקת התובע – שהיה אז קטין בן כ-14 וחצי שנים – על ידי הנתבע. התובע נתבקש על ידי הנתבע כחלק מעבודתו להעמיס לוחות מתכת חדים לרכב הנתבע, אחד הלוחות החליק ופצע את התובע בכף ידו השמאלית. התובע ועובד נוסף העמיסו את הלוחות לרכב באופן שסחבו אותם בידיהם, ואילו הנתבע לא סיפק בידיהם ציוד או כלים להעמסת הלוחות או אמצעים למניעת הפגיעה מהם.

על בסיס קביעות עובדתיות אלו, קלה הדרך לקבוע כי האחריות לאירוע התאונה מוטלת על הנתבע. הנתבע הוא מעסיקו של התובע ועליו מוטלות חובות זהירות כלפיו. דומה כי חובות הזהירות הכלליות (המושגיות) ברורות, על כך נכתבו הררי הררים של פסקי דין, ואין צורך להכביר במילים. נקבע לא אחרת כי על המעביד לספק סביבת עבודה בטוחה, להגן על עובדיו מפני סיכונים המצויים במקום העבודה ובתהליך העבודה, להנהיג שיטות עבודה נאותות ולפקח על ביצוען (ראו בין היתר: ע"א 14/08 אלרחים נ' פלסטינר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו, פסקה 10 לפסק הדין (פורסם בנבו, 2.12.2009); ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 229 (1993) (להלן: עניין שירזיאן); ע"א 447/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415 (1988) (להלן: עניין בוארון); ע"א 741/83 גוריון נ' גבריאל, פ"ד לט(4) 266, 271 (1985)).

חובות הזהירות של המעסיק כלפי העובד ממשיכות לחול גם כאשר העובד מבצע את העבודה מחוץ למפעלו או לחצריו של המעסיק, וגם במקומות שאין למעסיק שליטה מלאה עליהם. אחריותו של מעביד אינה מצטמצמת לשטח המקרקעין שבחזקתו או לתחומי עסקו. בע"א 246/72 משה נ' דרומנו, פ"ד כז(1) 712, 717 (1973) נקבעו דברים אלו, שלחם לא נס וטעמם לא פג עם חלוף הזמן:

"מעביד השולח את עובדיו לעבוד בחצרים של אחר אינו יכול להתנער מכל אחריות לבטיחות החצרים ותנאי העבודה בהם. לעולם מוטלת עליו חובה עליונה, לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי שלא לחשוף את עובדיו לסיכונים מיותרים הניתנים למניעה. מה ייחשב לנקיטת אמצעי זהירות סבירים תלוי בכל נסיבות העניין והוא משתנה ממקרה למקרה". ראו גם: ע"א 971/03 בגא נ' מלול (פורסם בנבו, 10.11.2005); עניין בוארון; ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209 (1980).

נסיבות התרחשות התאונה מוליכות למסקנה ברורה כי הנתבע הפר חובות זהירות כלפי התובע. בטרם נפרט הפרות אלו, יש לזכור את נתוני הבסיס שעוטפים את נסיבות התרחשות התאונה: בעת אירוע התאונה התובע היה קטין כבן 14 וחצי שנים והתאונה אירעה ביום השלישי לתחילת העסקתו אצל הנתבע (הנתבע עצמו הגדיר את התובע כ"מתלמד" סעיף 4 לתצהיר הנתבע ת/3). נסיבות אלו מחייבות הקפדה יתרה על סטנדרט ההתנהגות המצופה מהנתבע שהחליט להעסיק את התובע. התובע נתבקש על ידי הנתבע לשאת לוחות מתכת דקים וחדים (בעובר של 0.8 מ"מ) ולהעמיסם ברכב הנתבע בתנאים מורכבים. רכב הנתבע חנה בשיפוע קל באופן שבו התובע נדרש לרדת קצת לכיוון הרכב שחלקו הקדמי חנה סמוך למסגרייה, להקיפו מצדו ולהעמיס את הלוחות בחלקו האחורי של הרכב. עבודה זו בוצעה על ידי התובע ללא הדרכה כלשהי לגבי כללי הבטיחות ככלל ולגבי העבודה הקונקרטית שנתבקש לבצע. אין צורך לומר כי חובתו של מעסיק כלפי עובדו היא להדריכו לגבי האופן בו עליו לבצע את עבדותו בבטחה וכן ליתן לו הדרכה קונקרטית לגבי ביצוע העבודה הספציפית. חובה זו נגזרת מחובות הזהירות המוטלות על המעסיק ואף מעוגנת בתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט-1999 (ראו: ע"א 320/90 מפעלי לוקי לבניה בע"מ נ' מחמוד (פורסם בנבו, 18.11.1992)). מדברי הנתבע עולה כי הוא הדריך את התובע באופן כללי ביותר לגבי עבודתו בנגריה עצמה אך לא מחוצה לה (עמ' 18 ש' 18-16). מכל מקום, לתובע לא ניתנה הדרכה לגבי אופן ביצוע העבודה הקונקרטית במהלכה נפגע. לכך יש להוסיף את העובדה כי לתובע לא היה תפקיד מוגדר (עמ' 8 ש' 6, 14) והוא ביצע מה שהנתבע ביקש ממנו (עמ' 8 ש' 6). בנסיבות אלו מתחדדת עוד יותר החובה של המעביד להדריכו לגבי אופן ביצוע העבודה במיוחד מחוץ לנגריה. זאת ועוד, בשים לב לגילו של התובע ולסכנה הטמונה בהובלת לוחות המתכת, היה על הנתבע לפקח על ביצוע העבודה, דבר שלא נעשה על ידו.

זאת ועוד, המדובר היה בהובלת לוחות דקים וחדים שעשויים מתכת מהמסגרייה לרכב, שלא במישור, וזאת על ידי אחיזתם בידיים. שיטת עבודה זו יצרה סיכון ברור ומידי של אפשרות פגיעה בידיו של התובע עקב המגע הבלתי אמצעי בין הידיים לקצות הלוחות. סיכון זה איננו בגדר גזירה משמיים וניתן היה למנוע אותו. כך למשל היה ניתן לארוז את הלוחות כדי למנוע את הסכנה מקצותיהם החדים או למצער לספק לתובע כפפות כדי למנוע מגע ישיר בין ידיו לבין הלוחות החדים. ניתן היה גם להיעזר בכלי הרמה או אמצעים להעמסת הלוחות. הנתבע עצמו לא טוען כי הוא סיפק לתובע כלים או אמצעים להובלת הלוחות. ודוק: מעדות הנתבע עצמו עולה כי הוא נוהג לפרוק את הלוחות על ידי העמסתם על עגלות (עמ' 21 ש' 25 ואילך), ועגלות כאלו לא סופקו בזמן התרחשות התאונה. מחדלים אלו יצרו סיכון בלתי סביר שהביא לפגיעת התובע.

עולה אפוא כי הנתבע הפר מספר חובות המוטלות עליו. בשל אופי התאונה ונסיבותיה, שיטת עבודה אחרת בטוחה יותר, הדרכת נאותה של התובע ופיקוח עליו, אספקת כלים או ציוד – הכל בשים לב לנתוניו של התובע, היו מונעים את התרחשות התאונה. בהקשר זה אין לקבל את טענת המבטחת בסיכומיה לפיה כפפות מגן לא היו מונעות את התאונה משום שמדובר בלוחות ברזל חדים אשר ממילא היו חותכים גם את הכפפות (סעיף 8 לסיכומי המבטחת). כמו כן, גם אין לקבל את הטענה כי התובע הוא זה שקבע מה כמות הלוחות שהוא ירים והוא בחר להרים מספר לוחות ביחד בניגוד להתנהלות סבירה (סעיפים 10-9 לסיכומי המבטחת). בהקשר זה יש לציין כי יתכן מאוד שכפפות מגן עבות כן היו מגנות על התובע מפני סכנת פציעה או לחילופין מצמצמות את מידת הפציעה. מכל מקום הפרת חובת הזהירות המוטלת על הנתבע לא התמצתה בכך, אלא במכלול מחדלים שפורטו לעיל. הפרת חובת הזהירות נלמדת גם מהמידה בה הניזוק יכול היה לצמצם את הסיכון על ידי נקיטת אמצעים, ועלותם של אמצעים אלו. ככל שנוסק הפער בין עלות מניעת הנזק לבין חומרת התוצאה, וככל שעלות אמצעי מניעת הנזק – שהמזיק יכול היה לספק ולא סיפק – היא מועטה, הנטייה תהיה לראות במזיק כמי שהפר את חובותיו כלפי הניזוק (ע״א 1439/90 מדינת ישראל (רכבת ישראל) נ' הום – חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(2) 346, סעיף 23 לפסק הדין (1993); ע"א 9073/09 אסותא-מרכזים רפואיים בע"מ נ' שרף (פורסם בנבו, 14.6.2011); ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני (פורסם בנבו, 15.7.2013). שכן ״דיני הנזיקין מבקשים לתמרץ נקיטתם של אמצעי זהירות כאשר עלותם נמוכה מתוחלת הנזק״ (ע"א 7502/13 חוות רודד אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' עירית אילת, פסקה 43 (פורסם בנבו, 3.6.2015)). נסיבות המקרה מלמדות כי התובע נפצע בידו החשופה מלוחות מתכת חדים שהרים. היה ביכולת הנתבע למנוע את הסיכון או למצער לצמצמו בנקל תוך נקיטת אמצעים פשוטים וזולים.

הנתבע טען – אם כי בחצי פה – כי הנתבע הסתכן מרצון עת "ששיחק בלוחות הברזל ו/או הזיז אותם על דעת עצמו לאחר שאלו הונחו כבר ברכב באופן בטיחותי ותקין ו/או התערב בסידור שלהם וכך גרם להתנגדות והלוחות החליקו לבדם ונפלו" (סעיף 6 לסיכומי הנתבע). סעיף 5(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין) אשר מבסס את הגנת "הסתכנות מרצון" קובע כדלקמן: "בתובענה שהוגשה על עוולה תהא הגנה שהתובע ידע והעריך, את מצב הדברים שגרמו לנזק וכי חשף עצמו או רכושו למצב זה מרצונו". הגנה זו סויגה בפסיקה והמבחנים שנקבעו להפעלתה מצמצמים עד מאוד את המקרים בהם ניתן להחילה. נקבע כי לצורך גיבושה של ההגנה צריכים להתקיים שלושה תנאים מצטברים: התנאי הראשון עניינו בידיעת הניזוק אודות מצב הדברים יוצר הסיכון, ובכלל זה הערכת מהות הסיכון, אופיו המסוכן של המעשה וסוג הסיכונים העומדים לפתחו. התנאי השני הוא כי הניזוק יחשוף עצמו בפועל למצב הדברים יוצר הסיכון, הפיזי והמשפטי. התנאי השלישי הוא כי הניזוק יחשוף עצמו לסיכון מרצון, אשר צריך שיתקבל בהכרה ברורה של הסכנה, בידיעת הניזוק את זכותו להישמר מפניה, ומתוך בחירה חופשית ונטולת פגם להסתכן בכל זאת (ראו: ע"א 285/73 טרמפולין וציוד ספורט ישראל בע"מ נ' נחמיאס, פ"ד כט(1) 63 (1974); ע"א 11172/05 אלון נ' חדד (פורסם בנבו, 21.10.2009); ע"א 544/10 פלונית נ' עיריית כפר קאסם (פורסם בנבו, 12.3.2013); ע"א 3388/12 נהרות משלחות רפטינג בע"מ נ' עזבון המנוח שלמה חרובי ז"ל (פורסם בנבו, 13.4.2014); ע"א 335/59 ריחני נ' צדקי, פ"ד טו 159 (1961)). ברי כי בענייננו לא מתקיימת הגנת ההסתכנות מרצון. הקביעות העובדתיות לא מותירות מקום לתחולת ההגנה ולפיכך טענה זו נדחית.

המסקנה אפוא כי הנתבע הפר את חובות הזהירות המוטלות עליו כלפי הנתבע ועל כן יש לחייבו בפיצוי התובע בגין נזקיו.

אשר לאשם התורם – עסקינן בתאונה שאירעה לתובע במהלך עבודתו אצל הנתבע. פסיקת בית המשפט העליון קובעת כי יש לנהוג במשורה בהטלת אשם תורם על תובע שנפגע בתאונה תוך כדי ביצוע עבודתו. הנטל להוכיח כי העובד התנהג באופן שדבק בו אשם, מוטל על הנתבע הטוען לכך (עניין שירזיאן; ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' אלבז (פורסם בנבו, 27.12.2010); ע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים בע"מ, פ"ד יט(3) 205 (1965)). הנתבע לא הרים נטל זה. מעבר לנדרש, עסקינן בתאונה שאירעה במהלך עיסוקו של התובע בעבודה שהוטלה עליו ועל פני הדברים לא עולה כי הוא חרג מההוראות שניתנו לו על ידי מעסיקו, וכל שעשה הוא להעמיס לוחות מתכת כפי שהתבקש ממנו במהלך יום העבודה (ראו בין היתר: ע"א 10078/03 שתיל נ' מקורות חברה למים בע"מ (פורסם בנבו, 19.3.2007); ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' א' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592 (1982); ע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירות נמלים מאוחדים בע"מ, פ"ד יט(3) 205 (1965)). לזאת יש להוסיף את נתוניו של התובע עצמו, היותו קטין חסר ניסיון שנפגע ביום השלישי לתחילת העסקתו על ידי הנתבע. בנסיבות אלו אינני סבור שיש להטיל אשם תורם כלשהו על התובע.

המחלוקת בעניין הכיסוי הביטוחי

אין מחלוקת כי המבטחת הנפיקה עבור הנתבע פוליסת ביטוח שכוללת ביטוח בגין חבותו כמעסיק ("חבות מעבידים") שהייתה בתוקף במועד אירוע התאונה (נ/1). המבטחת טענה כי הפוליסה אינה מכסה את אירוע התאונה מושא התביעה לנוכח הסייג הקבוע בסעיף 2 לפרק 11 בפוליסה שעוסק בחבות מעבידים. לפי סייג זה:

"[המבטח לא יהיה אחראי לפי פרק זה ל:] חבות כלשהי בגין נער המועסק בניגוד להוראה או הוראות, החוקים או התקנות בדבר העסקת נוער או שלא בהתאם להן".

המבטחת טוענת כי מאחר והנתבע העסיק את התובע בהיותו קטין בן 14 וחצי שנים בניגוד לחוק עבודת הנוער, אין תחולה לפוליסה. לשיטתה, פרשנות אחרת של הסייג יש בה כדי לרוקן את הפוליסה מתוכן וכן לפגוע בתכלית החשובה שמונחת בבסיס חוק עבודת הנוער ובהרתעה שהוא אמור ליצור כלפי מעסיקים מפני העסקת נוער בניגוד לחוק. עוד טוענת המבטחת כי לנוכח העסקת הנתבע בניגוד לחוק עבודת הנוער, הרי אין לראות בתובע "עובד" לצורך תחולת הפוליסה וכי העסקת התובע היא לאמיתו של דבר חוזה שנוגד את תקנת הציבור ולפיכך הוא בטל כאמור בסעיף 30 לחוק החוזים. מנגד, התובע סמך את ידו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (ע"א (מחוזי נצרת) 231/09 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אמארה (פורסם בנבו, 1.2.2010) (להלן: עניין אמארה)), שדן בערעור על פסק דין של בית המשפט השלום (ת"א 5366/06 אמארה נ' אמארה (פורסם בנבו, 11.5.2009)). בעניין אמארה נדונה תביעתו של קטין שנפגע כתוצאה מתאונת עבודה עת הועסק בניגוד לחוק עבודת הנוער ובית המשפט נדרש לפוליסת ביטוח שכללה סייג זהה בנוסחו לסייג הנדון במקרה שלפנינו.

נציין תחילה כי אכן העסקת התובע הייתה בניגוד לחוק. סעיף 2(א) לחוק עבודת הנוער קובע באופן במפורש כי: "לא יועסק ילד שעדיין לא מלאו לו 15 שנה" ואילו הנתבע העסיק את התובע בהיותו כבן 14 וחצי שנים. משכך, מתעוררת במלוא חריפותה השאלה אם לנוכח עובדה זו חל הסייג הקבוע בפוליסה? כלומר האם כל אימת שהנפגע הוא עובד שמועסק בניגוד לחוק עבודת הנוער לא תהיה תחולה לפוליסה?

בעניין אמארה בחן בית המשפט סייג בנוסח זהה לסייג המופיע בפוליסה בה עסקינן. בית המשפט המחוזי קיבל את פרשנותו של בית משפט השלום לפיה הסייג מחריג חבות שהמעסיק עלול לחוב בה בשל הפרת הוראות חוק עבודת הנוער או התקנות שהותקנו על פיו בלבד, אך לא מחריג חבות שהמעסיק עלול לחוב בה מכח הוראות חוק אחרות כגון; פקודת הנזיקין או פקודת בטיחות בעבודה. כלומר הסייג יחול אם חבותו של המעסיק נובעת מהפרת חוק עבודת הנוער בלבד.

בית משפט השלום ציין כי ניתן לפרש את הסייג בשתי פרשנויות ששתיהן סבירות: האחת, בה דוגלת המבטחת, כי הסעיף נועד לסייג את הכיסוי הביטוחי בגין העסקת נוער, בין אם החבות נקבעת על פי החוק עצמו, ובין אם החבות מקורה בחוקים אחרים, כגון פקודת הנזיקין. בית המשפט הטעים כי השימוש במילים "חבות כלשהי" המופיעות בנוסח הסייג מלמד לכאורה כי כוונת הצדדים היא לסייג את הכיסוי הביטוחי בגין כל חבות שהמעביד עלול לחוב בה עקב העסקת עובד בניגוד להוראות חוק עבודת הנוער. השנייה, הפרשנות בה אוחז התובע, כי הסייג בפוליסה נועד להחרגת חבות שהמעביד עלול לחוב בה בשל הפרת הוראות חוק עבודת הנוער והתקנות שהותקנו על פיו בלבד. אולם, הסייג לא נועד להחריג חבות שהמעביד עלול לחוב בה מכוח הוראות חוק אחרות כגון פקודת הנזיקין. בית משפט דן בשתי הפרשנויות, ראה בשתיהן אפשריות על פי לשון הסייג ואימץ את הפרשנות השנייה. בית המשפט הטעים כי כאשר עסקינן בשני פירושים אפשריים וסבירים של הוראות הפוליסה, על בית המשפט להעדיף את הפרשנות התומכת בקיומו של כיסוי ביטוחי והפנה בהקשר זה לפסק הדין שניתן בת"א (ירושלים) 637/90 שלבי נ' טיב פלסט בע"מ (לא פורסם) (להלן: עניין שלבי)). בית משפט השלום הדגיש כי הפרשנות שמצא לאמץ עולה בקנה אחד עם כללי הפרשנות שנקבעו לצורך פרשנות פוליסה, כגון פרשנות נגד המנסח, אומד דעתם של הצדדים, העדפת הפירוש שמקיים את חוזה הביטוח, ציפיותיו הסבירות של המבוטח וחובתו של המבטח לנסח את הסייגים באופן הברור ביותר, שאינו ניתן לפירושים שונים.

חברת הביטוח ערערה על פסק דינו של בית משפט השלום. ערכאת הערעור בעניין אמארה צידדה בקביעתו של בית משפט השלום וקבעה כי –

"הדרך הפרשנית בה הלך בית משפט קמא נראית לנו הדרך הראויה בנסיבות העניין. בית המשפט קמא היטיב לנמק ולהסביר את השיקולים וכללי הפרשנות התומכים בהעדפת הפרשנות המסייגת את תחולת הסעיף אך ורק ביחס לנזק שנגרם מחמת ובעקבות הפרת הוראות בחיקוקי הנוער. בהתאם להלכה הפסוקה, מקום שלשלון החוזה בגיזרה השנויה במחלוקת הנה רב-משמעית, כשאחת מהמשמעויות הנסבלות מבחינה מילולית היא זו אשר לה טוען המבוטח, יוביל יישומו של עיקרון כיבוד הציפיות הסבירות של המבוטח לפירוש החוזה בהתאם לנטען על ידיו. עוד נטען כי במקרים של ספק יש להעדיף את הפירוש התומך בזכאותו של המבוטח".

עוד ציין בית המשפט המחוזי כי הפרשנות לה טוענת המבטחת עשויה להביא לתוצאות הנראות בלתי ראויות ובלתי צודקות וכן דחה את טענת המבטחת לפיה הפרשנות שניתנה על ידי בית המשפט קמא מרוקנת את הוראת הפוליסה מתוכן. בהקשר זה צוין כי טענה זו נדחתה בעבר בעניין שלבי. בית המשפט המחוזי הדגיש כי בהתאם להלכה הפסוקה, לצד כלל הפרשנות נגד המנסח קיים כלל פרשנות נוסף נגד הצד החזק (ע"א 8729/07 אירונמטל בע"מ נ' קרן קיימת לישראל (פורסם בנבו, 12.11.2009)), וכי בשים לב ליחסי הכוחות בין המבטחת למעביד, כאשר המבטחת היא הצד החזק והיא המנסחת של חוזה הביטוח, יש בכללי הפרשנות הנ"ל כדי להטות את הכף לעבר פרשנות שמקיימת את חוזה הביטוח, כפי שקבע בית משפט השלום. האמור לעיל מקבל משנה תוקף מקום בו מדובר בתניית פטור או בחריגים לכיסוי. מסיבה זו, מחובתו של המבטח, המנסח את הפוליסה, להגדיר את החריגים לכיסוי בצורה המדויקת ביותר, על מנת שיוסק דבר היעדרו של הכיסוי הביטוחי. במקרה דנן נקבע כי המבטחת כשלה בחובתה זו, משנוסח הסייג באופן כוללני וסתמי ולא באופן מפורט ודווקני.

יצוין כי הן בית המשפט השלום והן בית המשפט המחוזי בעניין אמארה הפנו לפסק הדין בעניין שלבי. שתי הערכאות ציינו כי בעניין שלבי נדון מקרה כמעט זהה בעובדותיו למקרה שנדון בעניין אמארה (ושנדון בענייננו). בעניין שלבי כפי שצוטט בעניין אמארה צוינו דברים אלו:

"ולענייננו – אילו לא הייתה כל עילה בנזיקין נגד המעביד, והנזק נגרם רק מחמת היפר הוראות בחיקוקי הנוער כי אז היה חל הפטור שבפוליסה. כגון אילו נגרם הנזק רק מחמת עייפות הנער לאחר העסקתו בשעות אסורות על פי חיקוק הנוער (למשל, התובע היה נרדם על משמרתו מחמת עייפות זו ורק בגלל כך היה נגרם נזק), הייתה המגן יכולה לחסות בצל סעיף הפטור. מאידך גיסא, אילו לא עבר המעביד על שום הוראה מחיקוקי הנוער, והתאונה הייתה נגרמת מחמת רשלנות המעביד אין חולק שהביטוי היה חל. עכשיו שהתאונה נגרמה גם מהפר חיקוקי הנוער וגם מחמת רשלנות בנזיקין, אין שום סיבה לפרש שבגלל עבירה על חיקוק הנוער, תיפטר המגן גם בנזיקין שהיא עילה נפרדת ובלתי תלויה".

ודוק: בכל המקרים שהובאו, דובר באותן נסיבות ובאותו נוסח ממש של הסייג. כידוע פסק דין של בית משפט מחוזי הוא אמנם לא מחייב אך הוא מנחה את בית משפט השלום (ראו סעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה). בהינתן הקביעה בעניין אמארה לגבי מקרה שנסיבותיו דומות עד כדי זהות לענייננו ולגבי פרשנות תניה שניסוחה זהה לזו שבפוליסה בה עסקינן, הרי שראוי כי לא תינתן פרשנות אחרת לאותה תניה ממש. הפרשנות שנקבעה בעניין אמארה ובעניין שלבי, אמנם יכולה לעורר מספר קשיים אך בית המשפט המחוזי היה ער לאותם קשיים ולמרות זאת פירש את הסייג באופן שאינו מוציא את הפוליסה מתחולה על מקרה שזהה בנסיבותיו למקרה הנדון כאן. יתרה מכך, הפרשנות שנבחרה מתיישבת עם כללי הפרשנות החלים במטריה בה עסקינן, כלומר בפרשנות חוזה ביטוח. אמנם פרשנות חוזה ביטוח לא נבדלת במהותה מפרשנות חוזה אחר, אך יש מקום למתן ביטוי למאפייניו הייחודיים של חוזה ביטוח: פערי הכוחות המקצועיים והכלכליים בין המבוטח לבין המבטח; הליך ההצעה והקיבול שנשלט כולו על ידי המבטח; והועבדה כי תנאי החוזה קבועים מראש (לרוב המדובר בחוזה אחיד) (ירון אליאס דיני ביטוח 79 (2016) (להלן: אליאס); ע"א 5775/02 נווה גן (א.כ.) בניה פיתוח והשקעות בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח 307, 315 (2004)). מאפיינים אלו מחייבים תשומת לב מיוחדת למספר כללי פרשנות כגון: פרשנות כנגד המנסח ומתן עדיפות לפרשנות שמקיימת את החוזה (אליאס, עמ' 79). הדברים אמורים ביתר שאת לגבי תנייה שמסייגת או פוטרת את המבטח. זאת ועוד, מחובתו של מבטח להגדיר את החריגים לכיסוי הביטוחי בצורה המדויקת ביותר, במיוחד אמורים הדברים מקום שהסיכון ידוע היטב לצדדים וניתן להגדירו ולתחמו בלשון מדויקת (ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז (1) 311, 326 (1993); אליאס, עמ' 102). במישור הפרשני, יש לפרש תניית פטור או תניה כלשהי שמסייגת את תחולת הביטוח באופן מצמצם (ע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' קדוש, פ"ד סב(2) 573 (2007)), וכל אימת שקיימת אי הבהירות, תפעל לטובת המבוטח (אליאס, עמ' 102).

לנכוח כללים אלו, אין בידי לקבל את טענות המבטחת לגבי פרשנות הפוליסה. כאמור, פרשנות המבטחת לא מתיישבת עם פסיקתו של בית המשפט המחוזי בעניין אמארה. לשון התניה המסייגת את תחולת הביטוח סובלת גם פרשנות שלפיה לפוליסה לא תהיה תחולה רק אם חבות המעסיק נובעת מהפרת חוק עבודת הנוער. אכן פרשנות זו מצמצמת מאוד את תחולת הסייג רק למקרים בהם חבות המעביד נובעת מהפרת הוראות חוק הנוער בלבד. מקרים אלו הם נדירים שכן במרבית המקרים ניתן להכליל התנהגות בניגוד לחוק עבודת הנוער גם כרשלנות, בשים לב לכך שמדובר בעוולת מסגרת. כך, אם נשתמש בדוגמה כי העסקת נוער מעבר לשעות המותרות (המובאת בעניין שלבי) הרי התנהגות זו, לצד היותה הפרה של חוק עבודת הנוער, יכולה להיחשב כרשלנות. עם זאת, לשון התניה סובלת את הפרשנות המצמצמת ופרשנות זו תואמת את כללי הפרשנות שיש לנקוט בהינתן העובדה כי מדובר בחוזה ביטוח. בהקשר זה, משמעות יש לייחס לעובדה כי חרף הפרשנות שניתנה על ידי בתי המשפט עוד בשנות התשעים (בעניין שלבי) ובשנת 2006 (בעניין אמארה) המבטחת, שניתן להניח שהייתה מודעת לפסיקה, לא ראתה לשנות את נוסח הפוליסה באופן שיובהר כי היא לא חלה על מקרים דוגמת המקרה הנדון כאן. לא רק שנוסח הסייג נותר בעינו אלא שגם לא הוצגו על ידי המבטחת ראיות לניסיון לשינוי נוסח הסייג.

גם טענתה של המבטחת כי העסקת התובע על ידי הנתבע נוגדת את תקנת הציבור לפיכך חוזה ההעסקה ביניהם נופל תחת סעיף 30 לחוק החוזים והוא פסול – דינה להידחות. התביעה שלפנינו לא עוסקת במישור היחסים החוזיים שבין התובע לבין הנתבע אלא בתוצאות עוולה שהנתבע עוול כלפי התובע, מכאן שלטענה כי בבסיס ההתקשרות בין הצדדים חוזה פסול – אין נפקות כלל. זאת ועוד, גם את נגדיר את ההתקשרות בין הצדדים כחוזה פסול (וספק רב אם כך מצב הדברים), הרי הטענה כי לחוזה אין נפקות איננה מדויקת, שכן גם לחוזה שכזה יכולות להיות נפקויות שונות (ראו סעיף 31 לחוק החוזים; ע"א 109158/16 מועצה אזורית יואב נ' עירית קרית-גת פסקה 45 (פורסם בנבו, 20.6.2019)). נעיר בקצרה כי לפי חוזה זה התובע קיים את חלקו (העמיד את כח העבודה שלו לרשות הנתבע) כך ששיקולי צדק לא יאפשרו לגיטימציה להתנערות הנתבע מתוצאות ההסכם.

לבסוף, גם הטענה כי אין לראות בתובע "עובד" משום שהעסקתו הייתה בניגוד לחוק – דינה להידחות. העובדה כי התובע הועסק בניגוד לחוק, אין משמעותה נטילת המאפיינים של הקשר שבין התובע לבין הנתבע. קשר זה בעל מאפיינים שמגדירים את היחסים בין השניים כיחסים של עובד- מעביד. העובדה כי הנתבע העסיק את התובע בניגוד לחוק עבודת הנוער לא נוטלת את אופיים של יחסים אלו. ככלל, יהיה זה אבסורד לקבוע כי כל אימת שהמעסיק מפר את חוקי העבודה – לא יתקיימו עוד יחסי עובד עובד-מעביד. למעלה מן הצריך יצוין כי לא ברור עד כמה הטיעון כי אין לראות בתובע עובד של הנתבע יש בו כדי לסייע למבטחת. עיון בפוליסה מלמד כי היא כוללת פרק של חבות כלפי צדדים שלישיים (שאינם עובדים). אם התובע אינו עובד כי אז חל פרק זה של הפוליסה, או אז לא חל הסייג האמור, והפוליסה תכסה את המקרה גם לפי שיטת הנתבעת – בבחינת "ינוס איש מפני הארי ופגעו הדב".

המסקנה אפוא כי אירוע התאונה מכוסה על פי הפוליסה שהוציאה המבטחת ולפיכך מוטלת עליה החובה לשלם לתובע את הפיצוי לו זכאי מן הנתבע. מכאן נעבור לדון בשאלה גובה הנזק.

שאלת הנזק

נתונים כלליים: התובע יליד 1.12.1999. היה כבן 14 וחצי בעת התאונה, כיום כבן 19 וחצי.

הפגיעה והטיפול הרפואי: לאחר התאונה פונה התובע לבית החולים רמב"ם בחיפה. בתעודת חדר מיון ילדים צוין כי הוא סובל מחתך אופקי בכף יד שמאל מעל ראש מסרק 2 מתמשך לכיוון ראש מסרק 3, וכי הרושם הוא לחתך מלא של גידים מכופפים של אצבע 2. נרשם כי בוצעה שטיפה של החתך, תפירה של העור, חבישה סטרילית וקיבוע בסד בכיפוף (המסמכים הרפואיים צורפו לתצהיר התובע ת/3). בהמשך אושפז התובע מספר פעמים: אשפוז מיום 4.5.2014 ועד ליום 5.5.2014. בסיכום האשפוז צוין כי בבדיקת התובע נמצא חוסר תפקוד של גידי FDP FDS באצבע 2, וכי קיימת תחושה ירודה בצד רדיאלי של אצבע 2. כן צוין כי התובע התקבל לניתוח חקירת פצע תפירת גידים ועצבים, כי עבר ניתוח בהרדמה כללית וכי גידי FDP ו-FDS נמצאו חתוכים וכן נמצאה פגיעה בעצב הדיגיטאלי הרדיאלי. צוין כי הגידים והעצב נתפרו בניתוח (ראו נספח ב' לתצהיר התובע). בהמשך אושפז התובע מיום 23.5.2014 ועד ליום 24.5.2014, וזאת בשל כאבים באצבע 2 משמאל. בבדיקה נמצא כי הפצע הניתוחי תקין וכי אין עדות לחבלה גרמית חריפה (נספח ג' לתצהיר התובע ת/3). לאחר אשפוזו של התובע בבית החולים הוא המשיך להיות במעקב רפואי במרפאת קופת חולים (ראו נספח ד' לתצהיר התובע ת/3).

כל אחד מן הצדדים הגיש חוות דעת של מומחה רפואי מטעמו. התובע הגיש חוות דעת של ד"ר דוד אנג'ל לפיה לתובע נותרו נכויות כלהלן: 7% בגין קישיון נח של האצבע השנייה, 5% בגין קיצור הגידים המכופפים של אצבעות 5-3, 5% בגין פגיעה בעצב התחושתי הרדיאלי לאצבע השנייה ו- 10% בגין צלקת. מנגד צירף הנתבע חוות דעת של ד"ר חיים שטארקר לפיה נכותו של התובע היא בשיעור 7% בגין קישיון נח של האצבע השנייה. ביום 13.11.2016 הורה בית המשפט על מינוי מומחה רפואי בתחום האורתופדי – ד"ר מיכה רינות. המומחה מונה על ידי בית המשפט לאחר שלצדדים ניתנה הזדמנות למסור עמדתם אך לא מסרו עמדה כלשהי. בנסיבות אלה חלה תקנה 130(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 שלפיה אין לראות את חוות הדעת שהוגשו מטעם הצדדים כראיה בתיק (רע"א 4255/13 ירון שמעוני שחם מהנדסים יועצים בע"מ נ' א.א הנדסה ותכנון מדרונות בע"מ (פורסם בנבו, 28.8.2013); וראו החלטתי בעניין זה מיום 26.11.2018). לפיכך, אינני רואה לסקור בפירוט את חוות הדעת הרפואיות שהוגשו מטעם הצדדים ואתמקד בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט.

חוות דעת מומחה בית המשפט: ד"ר רינות, המומחה מטעם בית המשפט, סקר בחוות הדעת שהגיש את מצבו הרפואי של התובע. המומחה ציין כי מסיכום המידע הרפואי עולה כי אובחן חתך של הגידים המכופפים באצבע השנייה וכן ירידה בתחושה בצד הרדיאלי של האצבע. בהמשך בוצע ניתוח אבחנתי בו נמצא חתך של הגידים המכופפים ושל העצב הדיגיטאלי הרדיאלי, והגידים והעצב נתפרו. ד"ר רינות ציין כי בעת בדיקתו התובע לא שיתף פעולה באופן מספק, דבר שהתבטא בהימנעות מתנועה באצבע השלישית ללא הסבר רפואי אורגני. המומחה מצא כי קיימת אטרופיה חלקית של האצבע השנייה בשל הפחתה בשימוש, דלדול קל של שרירי האמה והזרוע והפחתה בכוח הלפיתה ובכוח האחיזה. כן מצא המומחה כי באצבע השנייה קיים חוסר תנועה אקטיבי של המפרקים והגבלה חלקית בטווחי התנועה הפסיבית לרבות העדר אגרוף באצבע השנייה. המומחה ציין כי קיימת צלקת ניתוחית אורכית באורך 3 ס"מ מול האצבע השנייה וכי מדובר בצלקת עדינה, לא רגישה ולא מכוערת. המומחה סיכם את חוות דעתו וקבע כי קיים חוסר באפשרות כיפוף אקטיבי של האצבע השנייה בגין חוסר פעילות של הגידים המכופפים, וכן הפחתה בתחושה באספקט רדיאלי של האצבע. המומחה קבע כי הממצאים המתוארים מהווים נכות בשיעורים הבאים: בגין "קישיון נח" של האצבע השנייה 7%; ובגין הפרעה תחושתית באצבע – 5%. שיעור נכותו המשוקללת של התובע לפי קביעת מומחה בית המשפט היא אפוא 11.65%.

התובע ביקש לחקור את המומחה והמומחה זומן לבית המשפט ונחקר. בפי התובע שתי טענות עיקריות לגבי קביעת המומחה: הראשונה נוגעת לכך שהמומחה לא ייחס נכות בגין הפגימה שקיימת לטענתו באצבע השלישית, והשנייה לגבי קביעת המומחה כי לא קיימת נכות בגין הצלקת. לפני שאדרש לטענות גופן, אציין כי עסקינן בחוות דעת של מומחה שמונה על ידי בית המשפט ויש לבחון את חוות הדעת מתוך נקודת מוצא זו, אך זוהי רק נקודת מוצא. מצד אחד חוות דעת של מומחה מטעם בית המשפט נושאת משקל של ממש ובית המשפט ייטה לאמצה; אך מן העבר השני בית המשפט הוא הפוסק האחרון גם בעניינים שבמומחיות ואין בחוות דעת מומחה, ובכלל זה מומחה מטעם בית המשפט, כדי להגביל את שיקול דעתו (ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי, פסקה 4 (פורסם בנבו, 31.12.1988) (להלן: עניין ניימן); ע"א 5509/09 מסארווה נ' עזבון המנוח אברהים חסן מסארווה, פסקה 14 (פורסם בנבו, 23.2.2014); ע"א 402/85 מרקוביץ נ' עיריית ראשון-לציון, פ"ד מא(1) 133, 139 (1987)). לפיכך, רק אם קיימת סיבה בולטת שלא לאמץ את חוות דעת המומחה בית המשפט ידחה אותה (עניין ניימן, שם; ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 949-948 (2002)).

אשר לפגיעה הנטענת באצבע השלישית, בחוות הדעת התייחס המומחה לטענה זו דן בה ושלל קשר אפשרי לתאונה (עמ' 24 ש' 16-13). המומחה הסביר באופן מפורט, הן בחוות דעתו והן בחקירתו, כי בתאונה נגרם חתך בגידים המכופפים ובעצב של האצבע השנייה, בעוד שהאצבע השלישית לא נפגעה ולא נפגעו בה רקמות חיוניות. התובע הציג בפני המומחה תזה בדבר היתכנות מצב שבו פגיעה באצבע אחת גורמת להגבלה באצבע "שכנה". המומחה לא שלל אפשרות זו באופן גורף והסכים כי יכולה להיות הגבלה באצבעות שכנות כתוצאה מטראומה שעברה היד או מניתוח, וזאת בשל מנגנון של בצקת שנותרה ביד, נוקשות של מפרקים או מהידבקויות של גידים. עם זאת, על בסיס הממצאים הקונקרטיים של מקרה זה ציין המומחה כי אין זה המצב אצל התובע. המומחה ציין כי לתובע אין בצקת ונוקשות ואין סימנים של חוסר רציפות או פגימה בפרקים שבאצבע השלישית, וגם לא הידבקויות של גידים. לפיכך קבע המומחה כי אין הסבר רפואי להפרעות הנטענות באצבע השלישית וזקף זאת לחוסר שיתוף פעולה (עמ' 25 ש' 8-1). כמו כן, טען התובע כי חלק מהגידים המכופפים באצבעות שכנות "עובדים" כיחידה אחת ועל כן פגיעה בגיד אחד יכולה לגרום להגבלה באצבע שכנה. המומחה התייחס לכך וציין כי להבדיל מאצבעות 4 ו-5 שהמוצא של השרירים שלהן משותף, באצבעות 2 ו-3 יש מקור נפרד במוצא של השרירים ובאמה, ועל כן פגימה בגידים מכופפים באצבע אחת לא משפיעה על הגידים המכופפים באצבע השנייה (עמ' 24 ש' 25-23, 28-27). המומחה צין כי ערך בדיקה של אפקט "טינודזיס" במסגרתה מתבצע יישור של שורש כף היד ותצפית על יכולת התנועה של האצבעות, וכי בדיקה זו נמצאה תקינה מה שמלמד שאין בעיה ביכולת התנועה של האצבע השלישית (עמ' 25 ש' 21-18). באשר לצלקת – הדגיש המומחה כי בבדיקתו התרשם כי מדובר בצלקת ניתוחית עדינה באורך 3 ס"מ שאיננה רגישה ולא מכערת ועל כן אין לקבוע נכות בגינה (עמ' 25 ש' 30-29). גם הסבריו של המומחה בעניין הצלקת ברורים ואינני סבור כי נפלה טעות בהערכתו בעניין זה. יצוין כי לבקשת התובע הוצגה הצלקת בפני בית המשפט ובפני המומחה, והמומחה קבע כי אין לשנות מקביעתו כי מדובר בצלקת עדינה. סיכומם של דברים שלא שוכנעתי כי קביעותיו של המומחה שגויות או כי יש למנות מומחה נוסף או לקבוע אחרת בעניין הנכות הרפואית שלא כעמדתו של המומחה. המומחה הסביר בצורה מפורטת מדוע לא נקבעה נכות לגבי הפגימה הנטענת באצבע השלישית ומדע הצלקת לא מותירה נכות.

בסיכומיו הפנה התובע למאמר מתוך ה-Journal of Hand and Microsurgery בנושא של: "Finger Stiffness". המומחה מטעם בית המשפט לא עומת עם האמור במאמר ולא נשאל עליו במסגרת חקירתו הנגדית. יש בכך טעם כדי להביא לדחיית טענותיו של התובע בהתבסס על מאמר זה, שכן, בשלב הנוכחי לא ניתן לדעת מה מהימנותם המדעית של הדברים המובאים במאמר, האם יש דעות אחרות, וכיצד ניתן ליישם את האמור במאמר על עניינו של התובע. היה על התובע להציג נתונים אלו והיה ראוי לעשות כן באמצעות מומחה בית המשפט, אך משנמנע התובע לעמת את מומחה בית המשפט עם האמור במאמר שהציג איני רואה לקבל את טענותיו. למעלה מהנדרש יצוין כי המאמר עצמו, שמעבד באופן רטרוספקטיבי נתונים קיימים, לא מציג עמדה נחרצת וחד משמעית בדבר קיומה של תגובת גוננות יתר (Overprotective) במקרים של קישיון באצבעות, כלומר הצגת קישיון מקום שאנטומית לא מצופה למצוא קישיון, והמאמר עצמו מצביע על כך שהצגת קישיון על ידי המטופל (מעבר למצופה מבחינת מדעית) היא סובייקטיבית ועלולה להיות לא אמינה. יתר על כן, במאמר לא נטען כי תופעת הקישיון "הבלתי צפוי" קשורה לממצאים פתולוגיים פיזיולוגיים אלא מוצע כי תופעות אלה "…relates more to mindset and mood than to type and location of pathophysiology, although more study is needed ". מכאן, וכפי שמוצע במאמר עצמו, יש ליתן תשומת לב להיבטים נפשיים הסתגלותיים כדי להפחית את התופעה. כאמור, גם אם נצא מתוך הנחה כי הקישיון שמציג התובע באצבע השלישית הוא אכן קיים ולא תולדה של חוסר שיתוף פעולה, הרי מדובר בתופעה תגובתית נפשית ולא אנטומית פיזיולוגית ובהיותה כזו ניתנת לטיפול, אולם לפניי לא הוצגו נתונים שמאפשרים קביעות במישור זה. לשלמות התמונה יצוין כי ד"ר אנג'ל המומחה מטעם התובע לא מייחס את המגבלה באצבע השלישית לתופעה תגובתית נפשית אלא לקיצור בגידים המכופפים של האצבע השלישית, דהיינו לממצא פתולוגי, בעוד שמומחה בית המשפט שלל כל ממצא פתולוגי ביחס לאצבע השלישית.

הנכות התפקודית: לפי חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט לתובע נגרמה נכות בשיעור משוקלל של 11.65% בגין קישיון נוח של האצבע השנייה והפרעה תחושתית. כידוע, ואין צורך לחזור ולפרט בהרחבה מושכלות יסוד, שיעור הנכות הרפואית אינו מבטא בהכרח את הנכות התפקודית אם כי לנתון זה משקל מרכזי מאוד (לגבי ההבחנה בין נכות תפקודית לאובדן כושר השתכרות ראו: ע"א 50/62 קליין נ' רוזנברג, פ"ד טז(3) 1572 (1962); ע"א 3049/93 ג'רוג'יסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 (1995); ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (פורסם בנבו, 11.1.2015); ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה, פסקה 8 (פורסם בנבו, 25.7.2010)). יתרה מכך, במקרה הנדון מדובר בקטין שבעת קרות התאונה היה כבן 14 וחצי שנים ופסיקת בית המשפט העליון חזרה וקבעה כי כאשר המדובר בקטינים הנטייה היא לזהות את הנכות התפקודית ואת הגריעה מכושר ההשתכרות עם הנכות הרפואית (רע"א 7798/18 פלונית נ' עדי שושנה (פורסם בנבו, 22.11.2018); ע"א 7548/13 שפורן נ' תורגמן (פורסם בנבו, 27.1.2014)). בבואי להעריך את הנכות התפקודית שמתי לנגד עיני את נכותו הרפואית של התובע ומאפייניה ואת העובדה כי התובע היה קטין בעת אירוע התאונה. לתובע נקבעה נכות בשיעור של 11.65% בגין פגיעה ביד. גם אם הפגיעה אינה ביד השלטת, מדובר בפגיעה באיבר מרכזי בגוף אשר הגבלה בו יכולה להגביל עד מאוד את תפקודו של האדם הן בחיי היום יום והן במישור התעסוקתי. מומחה בית המשפט הצביע על קיומן של מגבלות ניכרות ביד שמתבטאות בחוסר תנועה אקטיבית של אצבע שנייה והגבלה חלקית בטווח התנועה לרבות העדר קמיצה של האצבע. כן הצביע המומחה על הפחתה בכח הלפיתה ובכח האחיזה. אמנם, פגיעתו של התובע אונתה לו בהיותו קטין ועשויה להישמע הטענה כי ביכולתו להסתגל למומו עם הזמן, אולם מנגד לא ניתן להתעלם מכך כי מבחינה אובייקטיבית הפגיעה צמצמה את אפשרויות התעסוקה שעומדות לרשותו. כך, בשל המגבלה התובע ייתקל בקושי לעסוק בעיסוקים שדורשים עבודה פיזית קשה עם הידיים, וגם אם הוא ישתלב בעבודה כזאת הוא יהיה מוגבל במידה זו או אחרת. לאחר ששקלתי את השיקולים לכאן ולכאן, סבורני כי יש להעמיד את הנכות התפקודית ואת הגריעה מכושר ההשתכרות בהתאמה לנכות הרפואית.

לאחר שהוצבו את הנתונים הרלוונטיים, נעבור לחישוב הנזקים:

נזק לא ממוני: בשים לב לפגיעתו של התובע, הטיפול הרפואי שקיבל, גילו, שיעור הנכות וימי האשפוז – אני קובע כי הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני עומד על סך של 60,000 ₪.

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד: על רקע פגיעתו של התובע כפי שפורט לעיל, ניתן לקבוע כי התובע נזקק לתמיכת ועזרת בני משפחתו בסמוך לאחר התאונה, וזאת בהתחשב בהיקף פגיעתו ואופייה, אשפוזו החוזר, תקופת התאוששותו והמעקב הרפואי שעבר סמוך לאחר התאונה ועד להחלמה. מובן כי במסגרת השיקולים נשקל גם גילו הצעיר של התובע בעת התאונה, כבן 14 וחצי שנים, אשר מטבע הדברים נדרש להשגחה ופיקוח מסוימים של הוריו גם ללא קשר לתאונה. באשר לעתיד, יש לחייב את הנתבע רק מקום בו הוכח כי קיים צורך בכך בשל מגבלה תפקודית. לאור מהות הנכות ושיעורה, התובע לא יהיה מנוע מלבצע את רובן המכריע של הפעולות היומיומיות, תפקודו העצמאי לא נפגע והוא אינו זקוק לטיפול אישי או ליווי. לאור הנסיבות כאמור לעיל, בדרך אומדן, אני מעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של 30,000 ₪ לעבר ולעתיד.

הוצאות לעבר ולעתיד: התובע לא צירף לסיכומיו קבלות בגין הוצאות כלשהן. בנוסף לכך, יש לציין כי ההוצאות הרפואיות מכוסות על ידי קופת חולים. עם זאת סביר לקבוע כי התובע נזקק ויזדקק להוצאות בעבר ובעתיד בין היתר בגין נסיעות לטיפולים רפואיים והוצאות שונות. אני מעריך את סכום הפיצוי בראש נזק זה בסך גלובאלי של 10,000 ₪.

הפסד בגין פגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד: בעת התאונה התובע היה קטין, וכידוע, לגבי קטינים יש לחשב את הפסד השכר לעתיד לפי שכר ממוצע במשק (ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא, פ"ד ס(3) 13 (2005) (להלן: עניין אבו חנא); ע"א 1433/98 חמד נ' חמד (פורסם בנבו, 4.11.1999)). הפסיקה אף קביעה כי אין מקום לסטות מההלכה אלא אם קיימות ראיות ממשיות לסתור חזקה זו (ע"א 3573/12 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, פסקה 8 (פורסם בנבו, 2.12.2014); ע"א 354/12 פלונית נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 18.7.2012); ע"א 3573/12 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (פורסם בנבו, 2.2.2014); רע"א 4681/17 אבו זאיד נ' אלקאדי (פורסם בנבו, 31.7.2017) (להלן: עניין אבו זאיד)). זאת ועוד, במקרה של קטין טעות תהיה להתייחס לנתוני התובע ולהיסטוריה התעסוקתית לאחר התאונה – משום שתמיד קיים החשש שאלו הושפעו מהתאונה (עניין אבו זאיד). הדברים אמורים ביתר שאת מקום שבמקרה שלפנינו התובע צעיר כבן 19 וחצי.

בעת התאונה היה התובע קטין שטרם סלל את דרכו וטרם "החל לכתוב את סיפור חייו", ובהיעדר נתונים אחרים – יש לחשב את הפיצוי בגין אובדן כושר השתכרות על בסיס השכר הממוצע במשק (עניין אבו חנא). הנתבעים טענו בסיכומיהם כי לתובע אין השכלה מקצועית כלשהי ואין לו שאיפה ללמוד ולהתקדם בחייו. ברמה העובדתית יצוין כי התובע המשיך ללמוד וסיים לימודי תיכון (ראו ת/4) ולא השתלב בעבודה (עמ' 12 ש' 12). מלבד העובדה כי מצבו של התובע כיום הוא לאחר התאונה ויש להיזהר מהסקת מסקנות שכן המצב הנוכחי מושפע מהתאונה (עניין אבו זאיד), הרי הנתבעים לא הביאו ראיות כלשהן כדי לסתור את החזקה בדבר פוטנציאל ההשתכרות. הנתונים לצורך חישוב הפגיעה בכושר ההשתכרות בעתיד יהיו אפוא קביעותיי בעניין הנכות התפקודית והשכר הממוצע במשק. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עומד השכר הממוצע במשק לכלל העובדים נכון להיום ע"ס של 10,476 ₪ ברוטו. על בסיס נתונים אלו, הפיצוי בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד מסתכם בסך של 374,874 ₪ (לפי חישוב אקטוארי מהיום ועד הגיע התובע לגיל 67; ראו – רע"א 4093/19 פלוני נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 16.7.2019)).

הפסד הפרשות המעביד לפנסיה: הפסד זה ייגזר מהפסד השכר לעתיד. הפסד הפרשות המעביד לפנסיה יחושב לפי 12% מהפסדי השתכרותו של הקטין לעתיד, ובסה"כ 44,984 ₪. לדרך חישוב הפסדי הפנסיה ראו ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טוויג (פורסם בנבו, 1.7.2014); ת"א (מחוזי חיפה) 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר (פורסם בנבו, 31.12.2013)).

סיכום – ריכוז ראשי הנזק:

נזק לא ממוני 60,000 ₪.

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד 30,000 ₪.

הוצאות לעבר ולעתיד 10,000 ₪.

הפסד שכר לעתיד 374,874 ₪.

הפסדי הפרשות המעביד לפנסיה 44,984 ₪.

סה"כ 519,858 ₪.

ניכוי רעיוני – מתוך סכום הפיצוי יש לנכות את הסך של 50,000 ₪ בגין התקבולים שהתובע היה מקבל מהמוסד לביטוח לאומי לו אושרה תביעתו, זאת בהתאם להסכמת הצדדים (ראו פרוטוקול מיום 18.9.2019).

התוצאה

הפיצוי המגיע לתובע מסתכם בסך של 519,858 ₪ ובניכוי תקבולי המל"ל – 469,858 ש"ח. לפיכך, אני מחייב אפוא את הנתבעים 1 ו- 3, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 469,858 ₪ נכון למועד מתן פסק הדין, בצירוף שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 85,000 ₪, וכן הוצאות משפט הכוללות אגרת בית המשפט ששולמה בפועל בנוסף לתשלומים ששולמו על ידי התובע בגין חוות הדעת מטעמו וכן בגין חלקו בהוצאות מומחה בית המשפט (כנגד הצגת אישורים בדבר תשלום בפועל) – כשהם משוערכים למועד מתן פסק הדין.

כל החיובים בפסק הדין ישולמו תוך 45 ימים מהיום, שאם לא כן – יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ב אלול תשע"ט, 22 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.