פלוני נ' פלונית

1. בערעור שבכותרת קובל המערער על שלוש מקביעותיו של בית משפט קמא בפסק דין שניתן בעניינם של הצדדים, פסק דין מיום 14.10.16:

א.         המזונות שחויב לשלם לחמשת ילדיו הקטינים אשר נולדו לצדדים בין המועדים 24.9.10-11.6.03 (להלן: "הקטינים").

ב.         הכללת דירת המגורים בה התגוררו הצדדים וילדיהם, עד המשבר שפקד אותם, בגדר הנכסים בני האיזון.

ג.          פירוק השיתוף בזכויות הצדדים המשותפות בדירת מגורים נוספת, בחלקים שווים.

2. בישיבת יום 15.11.18, בה נשמעו טענות הצדדים, חזר בו המערער מחלק הערעור המתייחס (עמ' 1 לפרו' הישיבה ש' 19-16).

3. המערער טוען כי:

א.         שגה בית משפט קמא עת חייב אותו במזונות הקטינים בסכום של 5,500 ₪ ובסכום נוסף של 2,250 ₪ השתתפות במדורם, עם מכירת דירת המגורים ופינוי המשיבה והקטינים מהדירה, כמו גם על חיובו ברכיבים נוספים של הוצאותיהם.

ב.         שגה בית משפט קמא עת כלל בגדר הנכסים בני האיזון גם את דירת המגורים הגם שזו נרכשה כשמונה חודשים לפני הנישואין במימון אביו; המשכנתא שנלקחה על ידו למימון, כ-40% משווי הדירה, שולמה מחשבונו הפרטי; כמו גם עלות השיפוץ שהביא להרחבה של הדירה.

4. א. בית משפט קמא קיים דיון נרחב ושמע ראיות לא מעטות בסוגיית המזונות תוך שהוא קובע קביעות עובדה ומהימנות ביחס לכל הפרמטרים הנדרשים לקביעת מזונות קטינים – הכנסות הצדדים; צרכי הקטינים; וזמני השהות. המערער לא טען לתחולתה של הלכת בע"מ 919/15 (הגם שפסק הדין ניתן מספר חודשים לאחר פרסומה) נוכח העובדה, כי זמני השהות שלו עם הקטינים אינם כוללים לינה אלא ביקורים פעמיים בשבוע למספר שעות (עמ' 3 לפרו' הדיון ש' 14-12, ובלשונו "אני לא מכוון לבע"מ 919 כי זמני השהות לא עולים בקנה אחד עם ההלכה בפסה"ד") וטען, כי המזונות שנפסקו גבוהים מדי ביחס להכנסותיו.

ב.         דירת המגורים – גם בנושא זה קיים בית משפט קמא דיון נרחב ושמע ראיות; קבע קביעות עובדתיות ברורות המלמדות על כוונת שיתוף ספציפית בדירה האמורה; ויישם נכונה את ההלכה המשפטית בסוגיה. בית משפט קמא קבע, כי חלק נכבד מסכום הרכישה, 40% משווי הדירה, מומן אמנם ממשכנתא שהמערער נטל טרם הנישואין, ברם החזריה החודשיים שולמו מכספים משותפים שצברו הצדדים במהלך החיים המשותפים – קרי ממקורות בני איזון; בשנים 2010-2008 השקיעו הצדדים כספים רבים בשיפוץ והרחבת הדירה, אף הגישו לוועדה המקומית בקשה לתוספת בניה מה שהרחיב את הדירה, משני חדרים צנועים לדירה מרווחת עם סלון, ממ"ד, שני חדרי שינה, שני חדרי מקלחת, שירותים ויציאה לחצר פרטית, באופן המכפיל את שטח הדירה המקורית. בית משפט קמא אף הוסיף כי כוונת השיתוף הוכחה גם מהעובדה, כי בני הזוג היו חברים עוד שנים מספר לפני רכישת הדירה, שנרכשה זמן קצר לפני נישואיהם, כך שהיה ברור שזו מיועדת למגוריהם המשותפים, שם גידלו את חמשת ילדיהם כמו גם מהעובדה שהצדדים תפקדו, במשך שנות הנישואין, כתא כלכלי אחד תוך שהוא נסמך על ראיות אותן פירט.

5. בנסיבות אלה אנו מאמצים את הממצאים העובדתיים והמשפטיים שנקבעו בפסק דינו של בית משפט קמא בנוגע למזונות ולדירת המגורים, ודוחים את הערעור מתוקף סמכותנו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לאחר שמצאנו כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין; כי הממצאים העובדתיים תומכים במסקנה המשפטית; וכי אין לגלות בפסק הדין טעות שבחוק.
6. למעלה מן הדרוש נדגיש, כי על פי ההלכה המשפטית הנוהגת, אין בעובדה כי לבני הזוג היו חשבונות נפרדים וכי ההחזר החודשי של המשכנתא שולם מחשבון על שם המערער כדי לשנות מהמסקנה הנכונה אליה הגיע בית משפט קמא. כן נבהיר, כי מאחר שהשיפוץ המסיבי בוצע במהלך חיי הנישואין חזקה שהסכום שהוצא עבורו היה מכספים משותפים והנטל לסתור מוטל על המערער, והוא לא עמד בו.

7. סוף דבר-

הערעור נדחה, אפוא.

המערער ישלם למשיבה הוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,000 ₪.

העירבון שהופקד על ידי המערער להבטחת הוצאות המשיבה בערעור יועבר למשיבה באמצעות באות כוחה.

ניתן היום, י' כסלו תשע"ט, 18 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.