פלוני נ' שיבק

1. עניינה של תביעה זו, נזקי גוף שנגרמו לתובע, כבן 7 במועד התאונה, לאחר שננשך על-ידי כלב בתוך שטח המקרקעין שבבעלות הנתבעת.

הרקע העובדתי וטענות הצדדים

2. הצדדים אינם חלוקים על כך שכלב מגזע אמסטף (להלן גם: הכלב) שהסתובב בחופשיות בחצר הבית שבו מתגוררת הנתבעת תקף את התובע בעת שזה נכנס עם אביו לשטח החצר וגרם לו נזקי גוף.
3. מנקודה זו ואילך קיימת מחלוקת בין הצדדים בנוגע לנסיבות הגעתו של התובע אל בית הנתבעת. לטענת אבי התובע, לבואו לבית הנתבעת, שהייתה באותה עת סוכנת הביטוח שלו, קדם תיאום עמה, שבמסגרתו סוכם כי יסור לביתה כדי למסור לה מסמכים וליטול ממנה מסמכים אחרים הנוגעים לתאונת דרכים שעבר. לדבריו, בנה של הנתבעת, ששהה באותה עת מחוץ לבית, פתח לו את שער הכניסה, ולאחר שנכנס לחצר הבית, תקף כלב האמסטף, שהיה משוחרר בחצר, את בנו שהתלווה אליו. לטענת התובע, חרף העובדה שהביקור תואם מראש, הנתבעת התרשלה בכך שאפשרה לכלב המסוכן להסתובב בחצרה ללא הגבלה, ובכך חשפה אותו לסיכון. ממילא טוען הוא, כי מתקיימים בנסיבות העניין תנאי סעיף 41א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקנ"ז), המטיל על בעליו של כלב או על המחזיק בו דרך קבע, אחריות לכל נזק שגרם הכלב, אף בהיעדר התרשלות.
4. מנגד, הנתבעת מכחישה כי ביקורו של אבי התובע בביתה תואם מראש ומוסיפה כי לא הייתה כל סיבה מקצועית להגעתו לביתה באותה היום. לדבריה, אבי התובע בא אל הבית כדי לבקר את בנה-חברו, ללא כל התראה, ונכנס אליו על דעת עצמו לאחר שהקיש את קוד הכניסה שהיה ידוע לו. ממילא מדגישה היא כי הכלב שבנדון אינו בבעלותה אלא בבעלות בנה, ואין לה כל זיקה אליו או שליטה עליו ומכאן שלא היה בידה למנוע את הנזק.
5. יצוין כי הנתבעת הגישה תביעה שכנגד, שבמסגרתה טענה כי תביעת הנתבע שכנגד שקרית ומופרכת והיא גרמה לה לנזק נפשי ולקשיי תפקוד. לדבריה, נוכח הצורך להתגונן מפני תביעה זו היא התמוטטה במשרדו של בא כוחה. דא עקא, שהתובעת שכנגד זנחה את טענותיה בנוגע לתביעה שכנגד במסגרת סיכומיה, ולא העלתה כל טענה בנוגע לה. ממילא, כפי שיובהר להלן, משעה שמצאתי כי דין התביעה העיקרית להתקבל, נשמטת הקרקע מתחת עילתה של תביעה זו.
6. קודם שנפנה לדיון לגופו, יצוין כי חודשים אחדים לפני דיון ההוכחות עדכן ב"כ הנתבעת כי מרשתו עברה שבץ מוחי ממנו טרם השתקמה. חרף כך, ביקש ב"כ הנתבעת לקיים הדיון (גם אם בהיוועדות חזותית) במטרה "לנסות לשים סוף לסאגה שכידוע לא מיטיבה עמה". מעדות הנתבעת לפניי ניכר שהיא סובלת מבעיות בריאות שאף הכבידו על דיברה והקשו עליה להעיד. חרף כך, לא מצאתי (ואף לא נטען) כי אין ביכולתה להעיד או כי יש לתת לעדותה משקל מופחת, ואף התרשמתי כי התאפשר לה להעלות כל טענה ולהשיב על השאלות בחקירה הנגדית.

המסגרת הנורמטיבית

7. סעיף 41א לפקנ"ז קובע כי –

בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן – הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם הייתה או לא הייתה התרשלות מצדו של הבעלים.

8. סעיף 41ב לפקנ"ז מסייג את סעיף 41א וקובע כי בהתקיים שלושה מקרים, לא תכונן אחריות מכוח הסעיף, ואלו הם –

(1) התגרות של הניזוק בכלב;

 (2)תקיפת הניזוק את הבעלים, את בן זוגו, הורו או ילדו;

 (3)הסגת גבול של הניזוק במקרקעין של הבעלים.

9. אחריות מוגברת זו ביחס לנזקים שמקורם בכלבים הוספה לפקנ"ז בשנת 1992 בעקבות שורת מקרים שבהם נגרמו נזקי גוף חמורים בשל תקיפות כלבים. כפי שנאמר בדברי ההסבר להצעת החוק (חוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 7), התשנ"ב-1992, ה"ח 2104, עמ' 172), "נוכח התגברות תקיפות כלבים על עוברי אורח, יש לראות בבעליו של כלב אחראי באופן מוחלט למעשיו. רק כך יגבר הסיכוי כי בעלי הכלבים יעשו את הדרוש למנוע תופעות אלה". המלומד, פרופ' אריאל פורת, מצביע על שלושה טעמים המצדיקים את הרחבת האחריות על בעלי כלבים: ראשית, שיקולי צדק ולפיהם ראוי שאדם החושף את חברו לסיכון בלתי הדדי יישא באחריות לנזק המתממש בעקבות סיכון זה; שנית, שיקולים של הכוונת התנהגות, שבבסיסם ההנחה כי בעלים של כלב מיטיב לדעת יותר מכל אדם אחר כיצד לנהוג כדי שמידת הסיכון מכלבו תפחת למינימום, ומכאן שהטלת אחריות על כתפו תביאו לנקוט אמצעי זהירות למניעת הנזק; שלישית, שיקולים של פיזור הנזק, ולפיהם לבעליו של כלב נתונה אפשרות להתגונן מפני הסיכון שתוטל עליו אחריות נזיקית על ידי רכישת פוליסת ביטוח (ראו אריאל פורת נזיקין 294 (2013); לביקורת ראו עופר דרורי "על אופייה של האחריות הנזיקית -‏האחריות לנזקי כלב "הפרקליט מו 384 420-416 (תשס"ג-תשס"ד) (להלן: דרורי)).
10. כאמור לשם כניסה לגדריו של סעיף 41א לפקנ"ז, יש להוכיח כי הנתבע היה בעליו של הכלב או מחזיקו דרך קבע. מתי יש לראות אדם כמחזיק בכלב דרך קבע? המונח "החזקה" פורש בפסיקה בשורה של הקשרים שונים כמבטא שליטה ולמצער יכולת השפעה על הנעשה עם הדבר המוחזק, אף בהיעדר זיקה פיסית (ראו למשל סעיף 15 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 בנוגע להחזקה במקרקעין; כן ראו בנוגע לעבירות החזקה בתחום הפלילי סעיף 144 לחוק העונשין, וכן ע"פ 8416/09 מדינת ישראל נ' חרבוש (9.6.2010)). כפי שהוסבר, הרחבת האחריות המוטלת על בעלי כלבים ועל אלה המחזיקים בהם, לנזקים שמקורם בהתנהגות הכלב, מקורה בהנחה שגורמים אלה הם בעלי שליטה ויכולת פיקוח על מעשי הכלב, ומשכך, ראוי שיישאו באחריות לנזק הנובע ממעשיהם של אותם כלבים, בהיותם מונעי הנזק הזולים והטובים. במקום אחר, עמד בית המשפט על כך שהחזקת קבע בכלב לצורך הסעיף נגזרת מאינטנסיביות הקשר בין המחזיק לבין הכלב, קרי ממידת השייכות, הקרבה והפיקוח וכן ממשך הזמן שבו הוא מחזיק בו (ראו ע"א (מח' ת"א) 1989/08 בוני טירן נ' בוני והגזעיים בע"מ, פסקה 21 (21.4.2010)) . כפי שנאמר באחת הפרשות –

מבחן החזקת כלב דרך קבע, שלא על דרך בעלות על אותו כלב, הנו מבחן מידתי הכולל החזקה בפועל, לאורך פרק זמן סביר לרבות בחינת מידת השייכות והקרבה שבין המחזיק והכלב שנלמדת מאינטנסיביות הטיפול בו לרבות האכלתו, מתן קורת גג/ מקום מגורים/טיפול רפואי בו וכיוצ"ב, המעידים על קרבה מספקת המולידה את החובה על המחזיק כאמור כלפי יתר בני האדם. לפיכך נדמה, המבחן איננו בהכרח מבחן של פרק זמן ארוך ובו החזיק אותו מחזיק בכלב, או החזקתו באופן רציף וממושך אלא מבחן הבוחן הן את אינטנסיביות הקשר שבין הכלב למחזיק בו והן את תקופת שהייתו אצל המחזיק. כך למשל, יתכן כי כלב ישהה זמן קצר בלבד אצל אדם, אך במידת אינטנסיביות גבוהה הכוללת מזון, מקום מגורים וכיוצ"ב תעיד על רצון להחזיק בו דרך קבע, ומאידך יתכן כי אדם יטפל בכלב לאורך תקופה ארוכה אך ללא אינטנסיביות דוגמת האכלתו בלבד מחוץ לביתו, כשאז לא תהיה בהכרח כוונה להחזיק בו דרך קבע. ובמלים אחרות, המבחן הנו מבחן משולב, המציין אופן הטיפול בכלב בפועל והן אובייקטיבית הקו שממנו ביהמ"ש מצפה ממחזיק כלב לדאוג לביטחון הציבור מפניו" (ת"א (של' ת"א)  37782/03 קנובל נ' סיני (14.6.2006); ראו גם דרורי, בעמ' 404-402).

11. האם במצבים שבהם בצד בעליו של הכלב, קיים אדם אחר שהוא מחזיק קבע בו, ניתן לתבוע את שניהם? בהגדירו את אלה הנושאים באחריות, השתמש מחוקק סעיף 41א במילה "או", כך שהאחריות תוטל על בעלי הכלב או על מי שמחזיק בו דרך קבע. ואולם, בפועל בתי המשפט פירשו את הסעיף כך שלא קיימת מניעה עקרונית להטיל אחריות על יותר מאדם אחד, ובנסיבות מסוימות, ניתן יהיה להטיל אחריות גם על הבעלים וגם על המחזיק בכלב ובלבד ששניהם אוחזים בשליטה וביכולת פיקוח על הכלב. השאלה נדונה בע"א (מח' חיפה) 4028/07 המוסד לביטוח לאומי נ' פרי (25.2.2008)). ראש ההרכב, השופט ברלינר, קבע בפסק דינו כי –

"לא הייתי שולל את המסקנה כי כאשר אומר החוק כי "בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע" יהא חב כלפי הניזוק מנשיכת הכלב אף בהיעדר אשם, אין האחד מוציא את השני, והמונח "או" אינו שולל אפשרות של ריבוי, כך שהייתי מעדיף את המסקנה כי ראוי לחייב את שניהם, את הבעל ואת המחזיק בכלב, ביחד ולחוד".

12. השופט סוקול הסכים עם השופט ברלינר כי לא קיימת מניעה עקרונית להטיל אחריות על בעלים ומחזיק קבע ביחד ולחוד, ובלבד ששניהם אוחזים בשליטה וביכולת פיקוח על הכלב. בנסיבות התיק סבר השופט סוקול כי הזיקה בין הבעלים אשר שירת בשירות קבע והוצב בלבנון לבין הכלב אשר הוחזק על ידי אביו, הייתה חלשה ויש בה כדי להוציא את הבעלים מגדרם של האחראים לפי הפקודה:

אחריותו המוגברת של הבעלים עשויה לדור בכפיפה אחת עם אחריות מוגברת של ה"מחזיק בכלב דרך קבע", ובלבד שלשניהם זיקת פיקוח ושליטה בכלב. עם זאת כאשר הבעלות בכלב היא ערטילאית ומבוססת על זיקה קניינית בלבד, ולא על זיקה של שליטה ופיקוח, אין מקום לראות בבעל הזכות הקניינית כבעלים הנושא באחריות מוגברת (ראו גם ת"א (של' נצ') 48700-06-11 ש.ש. נ' סויסה (25.5.2016); דרורי, בעמ' 405-404).

13. לעומתם, סבר השופט ההרכב השלישי, השופט עמית, כי יש לקרוא את סעיף 41א כך שרק מקום שאין "מחזיק" בנמצא, תעמוד לניזוק התביעה נגד הבעלים.
14. כאמור, סעיף 41ב מסייג את אחריותו של בעל הכלב או המחזיק בו וקובע הגנה במקרים שבהם הניזוק הסיג גבול במקרקעין. סעיף 29 לפקנ"ז מגדיר הסגת גבול כ"כניסה למקרקעין שלא כדין, או היזק או הפרעה בידי אדם למקרקעין שלא כדין". בהקשר זה נפסק כי פתיחת שער המוביל לחצר או לשביל כניסה, כשזה אינו נעול, במטרה להגיע אל דלת הבית, לא תיחשב לרוב כשלעצמה ל"הסגת גבול", שכן בהיעדר מנגנוני נעילה המעידים על כך שאין לפתוח את השער ללא רשות הבעלים, אין לראות בכניסה מעין זו לחצר, כזו הנעשית שלא כדין (ת"א (של' חי') 3116/05 אבן צור נ' מלול, פסקה 33 (5.2.2007)).
15. הוראה נוספת שלה רלוונטיות לענייננו מצויה בסעיף 40 לפקנ"ז שכותרתו "חובת הראיה ברשלנות לגבי חיה". סעיף זה מעביר את נטל הראיה לנתבע לשלול קיומה של התרשלות מצדו, בהתקיים שני תנאים –

(1) הנזק נגרם על ידי חיית-בר, או על ידי חיה שאינה חיית-בר אלא שהנתבע ידע, או  חזקה עליו שידע, כי היא מועדת לעשות את המעשה שגרם את הנזק;

(2) הנתבע היה בעל אחת החיות האמורות או היה ממונה עליה.

16. הסעיף עוסק, אפוא, בחיה "מועדת", קרי בכזו שקיים לגביה צפי, בכוח או בפועל, כי תגרום נזק. בע"א 801/89 כהן נ' שבאם, פ"ד מו(2) 136 (1992) נקבע שלצורך הוכחת היות החיה מועדת אין חובה להביא ראיות שהחיה כבר ביצעה מעשה מסוכן בעבר. בע"א 4398/06 החברה העירונית ראשון לציון נ' הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים (29.3.2009), נקבע כי לעיתים אופי החיה כשלעצמו (באותן נסיבות חיית בר) מגבש את מועדותה ומקים לגורם הממונה עליה אחריות לוודא שלא נשקפת ממנה סכנה לציבור. בפרשת מלך, ציין בית המשפט כי ניתן להתבסס על אופי תוקפני של גזעי כלבים מסוימים, כדי להעביר את נטל ההוכחה לכתפי בעל הכלב, ולחייבו להעלות גרסה סבירה שלפיה מתיישב אירוע הנזק עם היעדר רשלנות מצדו יותר מאשר עם קיומה (ע"א 448/83 קורנהויזר נ' מלך, פ"ד מב(2) 573, 581 (1988); דרורי, בעמ' 413).
17. תנאי נוסף שנדרש לשם כניסה בגדרי סעיף 40 לפקנ"ז הוא היות הנתבע "ממונה" על אותה חיה. המונח "ממונה" אינו מוגדר בפקודה. אף אין בנמצא התייחסות ליחס שבין מונח זה לבין המונח "מחזיק דרך קבע", הנכלל בגדרי סעיף 41א (ראו דרורי, בעמ' 403). ניתן לטעון כי בהיבטים מסוימים ה"ממונה" רחב מן ה"מחזיק דרך קבע", שכן הוא אינו דורש החזקה לאורך זמן; ובהיבטים אחרים הוא צר יותר, שכן "ממונה", שמקורו בפועל "מינה", מרמז על אחריות בעלת אופי מקצועי ועל מי שמופקד על ביצוע פונקציות טיפוליות קונקרטיות; להבדיל מהמחזיק שטומן בחובו גם רכיבים של "סטטוס" ואינו מחייב בהכרח ביצוע פעולות מובחנות. מכל מקום, בנסיבותיו של מקרה זה איני נדרש לשרטט במדויק את גבולותיו של סעיף זה, שכן כפי שיובהר להלן, מצאתי כי אף ללא העברה של נטל הראיה, הוכח שהנתבעת התרשלה ושהתרשלותה הביאה לקרות הנזק.

שאלת האחריות – דיון והכרעה

• הכרעה במחלוקות העובדתיות

18. כאמור, בין הצדדים קיימת מחלוקת בנוגע לסיבות שהביאו לבואו של התובע לבית הנתבעת ביום האירוע. בעוד אבי התובע טוען כי מדובר בביקור מתואם שנעשה מסיבות מקצועיות וכי בנה של הנתבעת פתח לו את דלת הכניסה לחצר; הנתבעת טוענת כי אבי התובע הגיע ללא תיאום, ונכנס לאחר שהקיש את קוד הכניסה שאותו הכיר.
19. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מצאתי כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי אביו תיאם עם הנתבעת מראש את הגעתו לביתה. עדות אבי התובע שבגדרה עמד על סיבת הגעתו לבית באותו מועד היא בבחינת עדות יחידה שכאמור הוכחשה על-ידי הנתבעת. סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, קובע כי בית המשפט רשאי לבסס את עדותו על עדות יחידה של בעל דין ובלבד שיפרט בהחלטתו מה הניעו להסתפק באותה העדות. במקרה שלפנינו אין בעדות היחידה כדי לבסס ממצא עובדתי.
20. ודוקו: לטענת אבי התובע, הוא הגיע לבית הנתבעת – סוכנת הביטוח שלו,  כדי למסור לה אישור מהדואר ולקחת ממנה חומר הנדרש לשם הוכחת קיומו של ביטוח, על רקע תאונת דרכים שעבר זמן לא רב קודם לאירוע. לשם הוכחת טענה זו, צירף התובע לתביעתו אישור משטרה בדבר תאונת הדרכים וכן מסמך הכולל פנייה לחברת הביטוח לקבלת אישור על תשלום בגין הפוליסה. המסמך נעדר הקשר, לא ברורה זיקתו להגשת תביעה כלשהי, ולא הובהר מדוע היה על אבי התובע לסור לביתה של סוכנת הביטוח בדחיפות בנוגע לו או לתאונה. יתרה מכך, העובדה שאבי התובע בחר להגיש תביעתו בהקשר לתאונת הדרכים רק מספר שנים מאוחר יותר (פ/עמ' 11, ש' 24-22), מחלישה אף היא מן הזיקה בין החומר שלפי טענתו הוא ביקש למסור לנתבעת ולקבל ממנה ביחס לתאונת הדרכים, לבין הגעתו לביתה ביום האירוע.
21. זאת ועוד, בפגישה שקיים התובע עם פסיכולוג, לאחר האירועים נושא תביעה זו, סיפר הלה כי אירוע הנשיכה התרחש כשביקר בבית של "חבר משפחה". בבדיקה פסיכיאטרית אחרת שערך מסר התובע שהכלב שייך ל"חברי משפחה" (עמ' 31 לראיות התובע; נספח 4 לראיות הנתבעת). אמנם, אין חולק כי בנה של סוכנת הביטוח הוא חברו של אבי התובע ומתגורר עמה באותו הבית, ואולם העובדה שהתובע שהתלווה לאביו לראשונה לאותו הבית, תיארו כבית חברים, תומכת בטענה שכך הציג לו אביו את מטרת ההגעה לבית, ולא כביקור עבודה אצל סוכנת הביטוח.
22. לבסוף, לטענת התובע הוא תיאם עם הנתבעת את הגעתו טלפונית. חרף כך, נמנע התובע מלהציג אסמכתא לתיאום כאמור, לדבריו היות שהחליף את הטלפון הסלולארי שלו והטלפון הקודם היה מסוג "פריפיי" (פ/עמ' 10, ש' 24- עמ' 11, ש' 2). אין לקבל טענה זו. מעבר לכך שלא הוכח אופיו הנטען של הטלפון, הרי שאפילו דובר בטלפון כזה, לא הוכח כי אין אפשרות לקבל פירוט של שיחות בהתייחס לטלפון שכזה. לאור מרכזיות הטענה, היה על התובע לכל הפחות לנקוט צעדים סבירים בכדי להשיג ראיה זו. טענה בעלמא כי החליף טלפון, שהועלתה לראשונה במשפט, אינה עומדת בדרישה זו, ואין בה כדי לספק מענה לכלל לפיו אי הבאת ראיה נזקפת לחובת הצד שעליו הנטל.
23. אמנם, אפשר שבינו לבין עצמו, באופן סובייקטיבי, עמדו ביסוד הגעת אבי התובע לבית הנתבעת גם טעמים הקשורים בהיותה סוכנת הביטוח שלו. אפילו כך – ולא מצאתי לקבוע מסמרות בעניין זה, אני קובע כי לא הוכח שאבי התובע תיאם עם הנתבעת את הגעתו לביתה מראש.
24. כיצד נכנס התובע אל ביתה של הנתבעת? אבי התובע טוען כי בנה של הנתבעת פתח לו את השער; ואילו הנתבעת טוענת כי אבי התובע, שידע את הקוד לבית, הקיש את הקוד בעצמו ונכנס פנימה. התקשיתי לקבל את גרסת אבי התובע בהקשר זה. ראשית, משעה שלא ראיתי לקבל את גרסתו כי תיאם עם הנתבעת את הגעתו מראש, קיים קושי, בנסיבות העניין, לערוך הפרדה בגרסה, ולקבל רק את אותו חלק בה הנוגע לאופן כניסתו לבית. שנית, הטענה כי בנה של הנתבעת, שידע ודאי על הכלב המשוחרר, וראה שאבי התובע הגיע למקום עם בנו, פתח לו את הדלת, טומנת בחובה ייחוס של אחריות ממשית לבנה של הנתבעת, דבר שקשה ליישב עם הימנעותו של התובע מהגשת תביעה נגדו. כפי שציין בנה של הנתבעת, "בחיים לא אפתח את השער, אני אחראי ואני מגדל כלבים שנים"; פ/עמ' 14, ש' 23-22). מכל מקום, כפי שיובהר להלן, אין הכרח להכריע בטענה זו, שכן גם בהתאם לגרסת הנתבעת, לפיה אבי התובע הכיר את הקוד ונכנס בכוחות עצמו, מצאתי כי הנתבעת נושאת באחריות לנזק שנגרם.
25. שאלה עובדתית נוספת נוגעת לזהות הבעלים בכלב שבנדון במועדים הרלוונטיים. בעניין זה, שוכנעתי כי הבעלות בכלב הייתה של בנה של הנתבעת ולא של הנתבעת עצמה. ודוקו: הגם שרישיונו של הכלב שהוצג לפניי מתייחס לבעלות בו בשנת 2024, ולא הוצג רישיון מן המועדים שבהם התרחש האירוע, מצאתי לקבל את טענת הנתבעת כי גם במועדים הרלוונטיים היה בנה בעליו של הכלב. אכן, הנטל להוכיח כי הנתבעת הייתה בעליו של הכלב מוטל על התובע. לשם ביסוס טענה זו היה על התובע להציג אישור בעלות מן המועדים הרלוונטיים. זאת לא נעשה. יתרה מכך, משעה שהוצג רישיון בעלות משנת 2024 ומשעה שהנתבעת הכחישה שהייתה בעליו של הכלב בשלב כלשהו (פ/עמ' 13, ש' 6-5), ובנה עמד על כך שהוא היה הבעלים בכל זמן נתון (פ/עמ' 14, ש' 6-3), הטענה כי במועדים הרלוונטיים אחזה הנתבעת בבעלות, משמעותה כי הבעלות בכלב הועברה באופן מלאכותי מן הנתבעת לבנה, ללא כל סיבה נראית לעין, ועל רקע התביעה. טענה מעין זו, שהיא במהותה טענת מרמה, מחייבת ראיות בעוצמה מוגברת (ע"א 7456/11 מוריס נ' מלחי (11.4.2013)( וכאלה לא הובאו בענייננו.
26. שאלה עובדתית אחרונה היא מי החזיק בבעלות במקרקעין אליהם נכנס התובע בעת קרות האירועים שבנדון. בנה של הנתבעת ביקש לערוך הפרדה בין יחידת הדיור שבה הוא התגורר לבית שבו התגוררה אמו. אבי התובע ביקש לדחות הבחנה זו, ומסר בעדותו כי "הוא סגר את החנייה והפך את זה לחדר... זה לא יחידה. אפילו אין שם שירותים, הם סגרו את החניה של הבית" (פ/עמ' 12, ש' 19-18). בעניין זה מסרה הנתבעת כי היא התגוררה במקרקעין בצוותא עם בנה ("ש. הבית שאת גרה בו, יש חצר גדולה משותפת. ת. יש חצר בכניסה וחצר מאחורנית. חצר כמו כל בית. חצר רגילה" (פ/עמ' 12, ש' 27-26); "לס' יש את החדר שלו בגראז' נכון, זה חדר ענק. הוא נכנס לאכול אצלי" (פ/עמ' 13, ש' 32)). אמנם בנה של הנתבעת לא התגורר בתוך מבנה הבית אלא בגרז' שהוסב לחדר מגורים, ואולם, הן מן הבחינה הקניינית, הן באופן פרקטי, אין בכך כדי לשנות מן העובדה כי הנתבעת החזיקה במקרקעין שבהם התגורר הכלב. ממילא, החצר שבה שהה הכלב בעת האירוע משותפת הן לבית הן לגרז'.

• האם מתקיימים בענייננו תנאי סעיף 41א לפקנ"ז?

27. משעה שנקבע כי הנתבעת לא הייתה בעליו של הכלב, יש לבחון אם היא יכולה להיחשב מחזיקת קבע בו. לטעמי, הן מן הבחינה המעשית, הן מן הבחינה הנורמטיבית יש להשיב על שאלה זו בחיוב. מן הבחינה המעשית, משעה שהכלב התגורר במקרקעין שבבעלות הנתבעת, ושהה כשהוא משוחרר בחצרה, הרי שבכל רגע נתון הייתה לנתבעת שליטה, השפעה ויכולת פיקוח על מעשיו של הכלב. כך, יכלה הנתבעת, כבעלת הבית, להשפיע על מקום הימצאו של הכלב, על המקום בו נהג לשהות, על היותו משוחרר, על שאלת קיומו של זמם על פיו וכיוצא באלה. זאת ועוד, ובהתאם למבחן עוצמת האינטנסיביות שהוזכר, יש לראות במגורי הכלב בבית הנתבעת לאורך זמן ביטוי לזיקה קרובה ואינטנסיבית, ולקשר ארוך ומתמשך הגוררים עמם השפעה על מעשי הכלב ועל הגבולות המוצבים לו. לעניין זה, איני סבור כי בטענה, שלא נסתרה, שזיקתו של בנה של הנתבעת אל הכלב הייתה משמעותית ורחבה יותר, ובכלל זה הוא היה מי שהאכילו וטייל עמו (וכפי שציינה הנתבעת "רוב היום הם בחוץ, משחקים. בלילה הם ישנים עם ס'. הם כל הזמן עם ס'"; פ/עמ' 13, ש' 3) יש כדי לשלול את אחריות הנתבעת. כפי שהוסבר, אין מניעה עקרונית שיותר מאדם אחד ייחשב אחראי בהתאם לסעיף 41א לפקנ"ז, ובלבד שלכל אחד מן הגורמים האמורים קיימת שליטה על הכלב. מסקנה זו אינה משתנה אף בהתאם לגישתו של השופט סוקול בעניין פרי, לפיה האפשרות לייחס אחריות ליותר מנתבע אחד תלויה בנסיבות הקונקרטיות של המקרה, ונגזרת מיכולת השליטה הממשית של כל אחד מן הנתבעים הפוטנציאליים על מעשי הכלב. ודוקו: בעת בחינת שאלת תחולת סעיף 41א בנסיבותיו של מקרה נתון, לא ניתן לנתק בין מיקום קרות האירוע – בחצר ביתה של הנתבעת, בית שבו התגורר הכלב דרך קבע ושהה בחצרו כשהוא משוחרר, לבין שאלת החזקתה של הנתבעת בכלב דרך קבע כנדרש בסעיף.
28. האם הסיג התובע את גבול ביתה של הנתבעת בעת קרות האירוע? לטעמי יש להשיב על שאלה זו בשלילה. כפי שהוסבר לעיל, עצם פתיחתו של שער כניסה שאינו נעול לחצר ביתו של אדם, לעבר שביל המוביל לדלת הכניסה לבית, לא תיחשב כשלעצמה כניסה למקרקעין שלא כדין. בענייננו, הציבה הנתבעת קוד כניסה בשער. אדם הנכנס לשער תוך עקיפה של אותו קוד, בניגוד להסכמת בעל הבית או שלא בידיעתו, נכנס למקרקעין שלא כדין ולכן הוא בבחינת מסיג גבול. אלא שבענייננו אין לומר כי אבי התובע נכנס למקרקעין שלא כדין. כאמור, לפי הנתבעת, כניסתו של אבי התובע למקרקעין, אף שלא תואמה, נעשתה באמצעות היכרותו את קוד הכניסה, נתון שהיה בידיעת הנתבעת ושהיא לא הביעה לגביו התנגדות או פעלה לשנותו. כך, מסר בנה של הנתבעת בתצהירו כי "לחבר שלי [אבי התובע] יש את קוד הכניסה לחצר, הוא הפעיל את הקוד ללא כל הודעה מוקדמת" (סעיף 6); והנתבעת מסרה כי "[אבי התובע] ידע את הקוד לביתי... הקיש את קוד הכניסה" (סעיף 10 לתצהיר). בעדות היא הוסיפה כי –

אני יודעת שכמה חברים, לא יודעת כמה, יודעים את הקוד, כמה חברים של ס' (בנה של הנתבעת – י.ל.), לא יודעת מי ולמה יודעים. [אבי התובע] אולי ידע את הקוד שראה את ס' מקיש את הקוד (פ/עמ' 12, ש' 32-21).

29. אמנם, בנה של הנתבעת הכחיש, לראשונה בעדותו, כי מסר לאבי התובע את הקוד מיוזמתו והדגיש כי נתן אותו רק לבני משפחה ולשני חברים (פ/עמ' 14, ש' 18-16). לדבריו, "אם היה לאביו של התובע את הקוד, אולי הוא ראה שהקלדתי את הקוד" (פ/עמ' 14, ש' 16). גרסה מסויגת זו, שהועלתה לראשונה בעדות, שונה מן הניסוח ההחלטי שנקטו הנתבעת ובנה בתצהיריהם ביחס לידיעתו של אבי התובע את קוד הכניסה לבית. מכל מקום, מבלי להכריע בשאלה כיצד ידע אבי התובע על הקוד, די בכך שהנתבעת ידעה ולא הביעה התנגדות לכך שאבי התובע (וחברים נוספים של בנה) יודע את קוד הכניסה לבית וביכולתו להיכנס למקרקעין בדרך זו, כדי להפוך את כניסתו אליהם לכזו שאינה "שלא כדין".
30. אין לכחד, קיים טעם לפגם בכך שאבי התובע שידע אף הוא על כך שבמקרקעין מצויים כלבים (פ/עמ' 3, ש' 12-9) ושישנו מנגנון המונע כניסה חופשית אליהם, בחר להיכנס אל המקרקעין, לראשונה עם בנו הקטן, ללא תיאום מראש וללא התראה. יצוין כי בפסיקה ובספרות נתגלעה מחלוקת בשאלת אפשרות החלתה של ההגנה של אשם תורם ביחס לאחריות מכוח סעיף 41א לפקנ"ז, בצד ההגנות הספציפיות המנויות בסעיף 41ב (ראו ע"א (מח' י-ם) 2432/08 גלרטר נ' גוגנהיים (4.1.2009); ת"א (של' כ"ס) 49377-01-11 גולי נ' מזרחי (26.10.2014); השוו: ת"א (של' ראשל"צ) 4221-05-12 חדד נ' אלמליח (28.8.2014); ת"א (של' ת"א) 47229-06 טישנקו נ' בלומנפלד (14.4.2011); כן ראו דרורי, בעמ' 405; פורת, בעמ' 294). מכל מקום, אשם זה – אשמו של אבי התובע הוא, ולא של התובע עצמו שהיה קטין, אין אינדיקציה שידע על קיומו של הכלב או על היותו מסוכן, והוא נכנס אל המקרקעין בעקבות אביו. משעה שהנתבעת לא שלחה הודעת צד שלישי לאבי התובע, אין באחריות האב כדי לאיין את אחריותה של הנתבעת או לכרסם בה.
31. אני קובע, אפוא, כי לנתבעת בענייננו קמה אחריות לתקיפה שביצע הכלב בתובע, בהתאם לסעיף 41א לפקנ"ז.

• לחילופין – האם הוכחה התרשלות מצד הנתבעת?

32. אף לו התקבלה טענת הנתבעת לפיה אין די בזיקתה אל הכלב כדי להפכה למחזיקת קבע בו, עדיין היה מקום לקבוע אחריות לנתבעת, לאחר שמצאתי כי הוכח שהתרשלה בכך שלא נקטה אמצעים למנוע את חשיפת התובע לסיכון שהיה גלום במקרקעין שבבעלותה.
33. לנתבעת, כבעלת המקרקעין או המחזיקה בהם, קיימת חובת זהירות מושגית כלפי הבאים בשעריהם, בין אם הנזק נגרם בשל מצבם הסטטי של המקרקעין או בשל התממשות סיכון עקב פעולה אקטיבית המתבצעת בהם. חובה זו מקורה בהנחה כי בעל המקרקעין או המחזיק בהם אוחז ביכולת הטובה ביותר לחזות סיכונים הטמונים במקרקעין ולמנעם או להקטין את הסיכון (ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' בן יצחק, סעיפים 13-12 (14.12.2006)). בנסיבות המקרה אף קיימת חובת זהירות קונקרטית, שמקורה בעובדה שכפי שידעה הנתבעת, לאבי התובע, שהכיר את קוד הכניסה ונהג לבקר את בנה בביתם, הייתה גישה למקרקעין, ומנגד במקרקעין הסתובב כלב, שבהתאם לרישיונו שצורף לראיות, נמנה עם גזע אמסטף (עמ' 8 לראיות הנתבעת). גזע זה מנוי ברשימת הגזעים המסוכנים לפי החוק להסדרת הפיקוח על כלבים, התשס"ג-2002. נתון זה מייצר צפיות טכנית וכן צפיות נורמטיבית לאפשרות קרות הנזק בהיותו של הכלב בעל פוטנציאל מועדות. על רקע זה, כבעלת המקרקעין היה על הנתבעת, שידעה כי לחלק מחבריו של בנה קיימת גישה אליהם, לוודא כי הכלב המצוי בחצרה ומוגדר מסוכן, אינו מציב סיכון לנכנסים למקרקעין, ולחילופין כי דרכי הגישה למקרקעין אינן חופשיות וקיים מכשול המונע מגע עם הכלב. כפי שציין בנה של הנתבעת "כשבאים אנשים אני קושר את הכלבים" (פ/עמ' 14, ש' 10). לעניין זה, יפים דברים שנאמרו בע"א 3943/90 אבנת נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 1, 15 –

המבחן האזרחי בוחן מעשה של אדם סביר ונכון באותן נסיבות על ידי כך שהוא מניח על כפות המאזנים, הן את הנתונים בדבר סוגו של הכלב, והן את התנהגות בעליו, דהיינו – האם ועד כמה עמד הבעלים בחובת הזהירות או חטא לה, על פי כלל מקבילית הכוחות ייתכן שהתנהגות הבעלים כמעט שלא הייתה נגועה באי זהירות, אולם משום שמדובר בכלב רב עוצמה מאיימת, תיקבע בכל זאת רשלנות ותוטל אחריות אזרחית על הבעלים, ואפשר היפוכו של דבר: כלב רגוע לכאורה, אך התנהגות חסרת אחריות ובלתי מתחשבת של בעליו היא זו גרמה, בעיקר לתוצאה הנזיקית. כזו היא, אם כן מידת הרשלנות המתונה במהותה ובהיקפה, שאם תוכח די יהיה בה כדי לחייב את בעליו של כלב באחריות אזרחית.

34. יתרה מכך, בהתאם לתקנות להסדרת הפיקוח על כלבים (יבוא והחזקה של כלבים מסוכנים), תשס"ה-2004, חלה על מחזיק בכלב מסוכן חובה לחסום את פיו של הכלב בזמם בכל עת שיש בסביבתו של הכלב אדם נוסף זולתו, שגילו מתחת ל-16 שנים (סעיף 4). אפילו קיבלנו את טענת הנתבעת כי אין לראות בה מחזיקה בכלב (וכאמור לטעמי די במגורי הכלב בביתה כדי להפכה למחזיקה בכלב), היה עליה כבעלת המקרקעין לוודא כי בנה מקיים את חובותיו ביחס לכלב על פי דין. אמנם, אבי התובע לא הודיע מראש כי הוא צפוי לבוא למקרקעין ביחד עם בנו, ואולם, כאמור, הידיעה על גישתו של אבי התובע (ושל אנשים נוספים) למקרקעין, בד בבד עם הימצאו של כלב מסוכן כשהוא משוחרר בחצר, הקימה לנתבעת כבעלת המקרקעין חובת פיקוח ווידוא כי המקרקעין אינם נושאים בתוכם סיכון לפגיעה. כידוע, קיומה של חובה חוקית מספקת אינדיקציה גם לסטנדרט ההתנהגות הראוי ועמו לאי סבירות התנהגותו של מי שמפר את אותה ההוראה (ראו ישראל גלעד, דיני נזיקין – גבולות האחריות, כרך ב' 1222-1221 (2012)).
35. ויודגש, אין באמור כדי להציע שבכל רגע נתון יש להחזיק כלבים, אפילו הם נחשבים מסוכנים, כשהם ברשות היחיד, קשורים. אכן, כלב, ככל ייצור חי, זקוק למרחב, והחזקתו כשהוא קשור בשלשלאות גורמת לו סבל. אף החקיקה העוסקת בכלבים מסוכנים, מציבה מגבלות על שחרורם רק כשהם ברשות הרבים או כשיש בסביבתם קטינים מתחת לגיל 16. מנגד, בנסיבות שבהן כלב מסוכן מצוי אמנם ברשות היחיד, אך באופן המאפשר גישה לצד שלישי, שומה על בעל המקרקעין לוודא כי הכלב אינו מציב סיכון לאיש, בכל דרך סבירה. הנתבעת בענייננו לא נהגה בדרך זו, ובכך התרשלה.
36. אני קובע, אפוא, כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות החלה עליה כבעלת מקרקעין להבטיח כי אדם שבא בשערי המקרקעין לא ייפגע מסיכון שהיה גלום בהם בדמות כלב מגזע מסוכן שהיה משוחרר בחצר. בכך מתקיימים תנאי עוולת הרשלנות. רשלנות זו גרמה סיבתית לנזקו של התובע.

התביעה שכנגד

37. כאמור, הנתבעת הגישה תביעה שכנגד שבה עתרה לפיצוי בגין נזקים שונים (שלא נתמכו בחוות דעת) שנגרמו לה עקב הגשת התביעה נגדה. משעה שהנתבעת לא העלתה כל טענה בעניין תביעה זו בסיכומיה, יש לראות בה מי שזנחה אותה. מעבר לנדרש ייאמר כי בשים לב למעמדה רב המשקל של זכות הגישה לערכאות, מתחייבת זהירות יתרה בטרם תתקבל תביעה שעילתה נזק גוף שמקורו בהגשת תביעה נגד הניזוק. לעניין זה ניתן ללמוד היקש מן הדין החל בתביעות לשון הרע. כידוע לא ניתן להגיש תביעות לשון הרע בנוגע לאמירות שנאמרו במסגרת הליך שיפוטי (סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע); רע"א 1104/07 חיר נ' גיל, פ"ד סג(2) 511 (2009)); כשלעניין הגשת תלונה לרשות מוסמכת, הכלל הוא כי רק תביעה סרק שהוגשה בידיעה כי הדברים האמורים בה אינם אמת עשויה להקים עילת תביעה (סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע; ע"א 488/79 ריימר נ' רייבר, פ"ד לו(2) 141 (1981)). כפי שפורט בהרחבה לעיל, בענייננו, לא זו בלבד שאין מדובר בתביעת סרק, אלא בכזו שדינה להתקבל. בנסיבות אלה, ברי כי אין יסוד לתביעה שכנגד.

שאלת הנזק – דיון והכרעה

• הנכות הרפואית

38. הצדדים הגישו חוות דעת רפואיות בתחום הפסיכיאטרי. המומחה מטעם התובע, ד"ר טל שלטון, מצא כי בעקבות האירוע פיתח התובע הפרעה פוסט טראומתית אשר משפיעה באופן חמור על תפקודו ומצבו הנפשי. לדבריו, התובע זקוק להמשך טיפול פסיכולוגי פעם בשבוע בשיטת CBT, שילווה בהדרכת הורים פעם בשבועיים. כן זקוק התובע להמשך לימודים במסגרת תומכת העונה לצרכיו המקצועיים ואף יש לשקול את הצורך בסייעת להתמודדות עם התפרצויות הכעס. על רקע האמור, העמיד המומחה את שיעור נכותו הפסיכיאטרית של התובע על 20% לפי פרט 34 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה, התשט"ז – 1956) (להלן: תקנות המל"ל). המומחיות מטעם הנתבעת, ד"ר טלי וישנה וד"ר ילנה בחטינסקי סברו כי אף אם היו תסמיני PTSD בסמוך לפגיעת הכלב, הרי שכיום אין עוד תסמינים כאלה, אך קיימים תסמינים הקשורים בהפרעת קשב והפרעת התנהגות. לדידן, התובע אינו מקבל את הטיפול הדרוש לו להפרעה זו, ובכלל זה טיפול בריטלין, הדרכה הורית וטיפול CBT, והדבר משפיע בצורה משמעותית על התסמינים. לפי עמדת המומחיות, אם בעבר הוערכה הנכות הנפשית של התובע ב-20%, הרי שכיום, בהיעדר תסמינים, הוא אינו סובל מנכות כלשהי הקשורה בתקיפת הכלב.
39. נוכח הפער בין חוות דעת הצדדים, מינה בית המשפט מומחית מטעמו, פרופ' סילבנה פניג. פרופ' פניג מצאה כי לאחר האירוע התפתחה אצל התובע תסמונת בתר חבלתית טיפולית עם רגרסיה וסיוטים, והוא היה בטיפול פסיכולוגי ממוקד בטראומה. כן עבר התובע טיפול פסיכולוגי בהבעה וביצירה במסגרת בית הספר, אשר נמשך עד היום. לדבריה, מבחינת החתכים והצלקות נראה שהייתה התמודדות טובה והתובע אינו מוטרד מן הצלקות במידה המחייבת התייחסות פסיכיאטרית. אף ביחס להפרעה הבתר חבלתית נרשם שיפור משמעותי, ובתוך כך התובע מגדל כיום כלב ולא מופיעים אצלו סימפטומים של חודרנות והימנעות. מנגד, המומחית סברה כי אין להתעלם מכך שחל שינוי בחייו – בעוד שלפני האירוע לא היה ביטוי להפרעת הקשב והריכוז, כיום התובע זקוק לסייעת אישית, עם ביטויים קשים של אלימות והתפרצויות זעם. לדברי המומחית, תסמינים אלה אינם אופייניים לילדים שהתנהגותם בגן ובכיתות המוקדמות לא הייתה בעייתית. לכן, גורסת היא כי האירוע שבנדון גרם לשבר בהתפתחותו התובע – ערער את האמון שהוא חש והשאיר חותם של רגישות יתר לכל פגיעה. על רקע המקובץ קבעה המומחית כי התובע סובל מהפרעות קשב וריכוז עם בעיות התנהגות, וכי האירוע הטראומתי גרם להופעה של הפרעה בתר חבלתית. המומחית העמידה את נכותו הצמיתה של התובע על 5% לפי פרט 34(ב)(2) מותאם, וכן קבעה נכויות זמניות בשיעור של 20% בשנה הראשונה שלאחר האירוע, ושל 10% בשנה השנייה שלאחריו.
40. כידוע, חוות הדעת של מומחה בית המשפט אינה מחייבת את בית המשפט, אשר לו שיקול הדעת אם לקבלה אם לאו. עם זאת, ככלל, יאמץ בית המשפט את חוות דעתו של המומחה מטעמו, אלא אם קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים סטייה ממנה (ראו למשל ע"א 5509/09 מסארווה נ' עזבון מסארווה  (23.2.2014)). בנסיבות המקרה שלפנינו, הצדדים לא חלקו על חוות דעתה של מומחית בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי, ומכל מקום לא ביקשו לחקור אותה או לנסות לכרסם בממצאיה. בנסיבות אלה, לאחר שעיינתי בחוות הדעת, מצאתי לאמץ את קביעותיה של מומחית בית המשפט בנוגע לנכות הרפואית הפסיכיאטרית של התובע עקב האירוע.
41. נוסף על חוות הדעת בתחום הפסיכיאטרי, הגיש התובע חוות דעת רפואית בתחום הפלסטי שנערכה על-ידי המומחה, פרופ' יוסף חייק. בהתאם לחוות הדעת, התובע סובל מצלקות מכערות ויציבות בקרקפת ובצוואר. אמנם, הצלקת בקרקפת מוסתרת על ידי השיער, אך עשויה לבלוט בעקבות תהליך התקרחות בגיל מבוגר. על רקע זה, ובשים לב לכך שהצלקות מערבות יותר מאזור אנטומי אחד בפנים, העמיד המומחה את נכותו של התובע על 10%, בהתאם לפרט 75(2)(ב) לתקנות המל"ל. הנתבעת לא הגישה חוות דעת נגדית ולא חלקה על נכויותיו של התובע, כפי שנקבעו בחוות הדעת מטעמו, ומכאן שראיתי לקבל את חוות דעת המומחה מטעם התובע ולקבוע את נכותו על בסיסה.
42. נכותו הרפואית של התובע עומדת, אפוא, על 5% בתחום הפסיכיאטרי, ו-10% בתחום הפלסטי, ובסה"כ 14.5%.

• שיעור הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות

43. לאחר שנקבעה הנכות הרפואית, יש לבחון מהי דרגת הנכות התפקודית שממנה סובל התובע בשל התאונה, כלומר מהי מידת ההגבלה המעשית שהנכות הרפואית הסבה לו. כידוע, הפגיעה התפקודית אינה בהכרח זהה לנכות הרפואית, ואף אין לקבוע מעין חזקה בדבר זהות בין השתיים (ע"א 2577/14 פלוני נ' הפול (11.1.2015)). עם זאת, לשיעור הנכות הרפואית נודעת חשיבות בהערכת שיעור הפגיעה התפקודית, ולא אחת יש בה אכן כדי לשקף גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד (ראו למשל ע"א 8799/08 הדסה נ' פלוני (21.3.2011)). בצד זה ובנפרד מן הפגיעה התפקודית, יש לבחון מהי מידת ההשפעה של פגיעה זו על הניזוק במישור הגריעה מהשתכרותו בגין הנכות. נתון זה ייבחן בשים לב למקצועו של הניזוק, גילו, השכלתו, כישוריו ונתונים כיוצא באלה (ראו רע"א 8532/11 כהן נ' קרקובסקי (5.3.2012)).
44. כשמדובר בניזוק שהוא קטין, אשר נוכח גילו, סיפור חייו התעסוקתי טרם נכתב, נאלץ בית המשפט, לא פעם, להיעזר בהנחת עבודה, הניתנת לסתירה, שלפיה שיעור הנכות הרפואית שממנו הוא סובל משקף גם את שיעור הנכות התפקודית ואת שיעור הגריעה מן השכר (רע"א 6572/21 המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) נ' פלוני (20.10.2021)).  עם זאת, הנחה זו אינה מחויבת המציאות ויש לבחון אותה באופן קונקרטי גם בשים לב לנתונים כגון שיעור הנכות, אופייה (לרבות שאלת היותה אסתטית בלבד) וכדומה. ואכן, בתי המשפט עמדו על כך שכשמדובר בנכות בשיעור נמוך, עשוי בית המשפט לבצע חישוב אקטוארי חלקי, הגם שמדובר בניזוק שהוא קטין. כך למשל ברע"א 7798/18 פלונית נ' שושנה  (22.11.2018), אישר בית המשפט העליון חישוב אקטוארי של 70% מנכות רפואית בת 5% שנקבעה בעניינו של קטין, בקבעו כי –

 מקום בו מדובר בקטינים הנטייה היא לזהות את הנכות התפקודית עם הנכות הרפואית, וליתר דיוק, עם הגריעה מהשכר (...) אך כאשר הנכות הרפואית היא נמוכה ועומדת על 5%, ההנחה היא שמידת ההגבלה וההשפעה על התפקוד היום-יומי אינה בהכרח זהה לנכות הרפואית, והפרקטיקה הנוהגת היא לפסוק סכום גלובלי.

45. יצוין כי חישוב זה של 70% מן החישוב האקטוארי ננקט על-ידי בית המשפט המחוזי ביושבו כערכאת ערעור על בית משפט השלום, ובית המשפט העליון ציין כי בעשותו כן בית המשפט המחוזי "אף נמנע "מלמצות" את מידת התערבותו" (ראו בהקשר זה גם רע"א 3362/21 פלוני נ' מנורה מבטחים לביטוח בע"מ (23.5.2021)).
46. בעת חישוב שיעור הנכות התפקודית בתחום הפסיכיאטרי, יש להביא בחשבון – בצד גובה הנכות, גם את דברי המומחית, שתיארה שיפור במצבו של התובע בשנים האחרונות, ועמדה על כך שהוא מגדל כלב, שהוא אינו מוטרד מן הצלקות במידה המחייבת התייחסות פסיכיאטרית ושאין סימפטומים של חודרנות והימנעות. מנגד, יש לתת את הדעת לכך שבעקבות התאונה מופיעים אצל התובע ביטויים קשים של אלימות והתפרצויות זעם, שהאירוע הותיר אצלו חותם של רגישות יתר לכל פגיעה ושהוא זקוק לסייעת אישית.
47. כיצד יש להתחשב בעובדה שחלק משמעותי מנכותו הרפואית של התובע היא בגין צלקות בעלות אופי אסתטי בלבד? אמנם, פעמים רבות נמנעים בתי המשפט מלייחס לצלקות שאינן מכאיבות או מגרדות משמעות תפקודית. אכן, יש בסיס לטענה שלצלקות כשלעצמן אין השפעה תפקודית במובן זה שהן אינן מונעות מן הניזוק לפעול באופן פיסי, או לבצע את מרבית העבודות. עם זאת, כשמדובר בקטין, שכאמור טרם כתב את סיפור חייו ועוד לא בחר את הדרך שבה ילך, איני סבור כי יש מקום להתעלם מנכות זו לחלוטין. ראשית, ניתן לחשוב על עיסוקים אפשריים שונים שלגביהם עשויות להיות לצלקות השפעה תפקודית. שנית, צלקות מעין אלה עשויות להשפיע על בטחונו העצמי של הניזוק ועל התנהלותו הכוללת, לרבות בהקשר המקצועי (ראו ע"א 9873/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פפו(22.3.2009); ת"א (מחוזי י-ם) 8328/06 תורג'מן נ' כלל (28.3.2010); ת"א (שלום ראשל"צ) 2056/06 מ.נ (קטינה) נ' שומרה חברה לביטוח (12.8.2010); ת"א (שלום ת"א) 16837-02-19 פלונית (קטינה) נ' הפניקס (21.12.2021)). בהקשר זה, יש לתת את הדעת למיקומן של הצלקות בקרקפת ובצוואר, וכן לדברי המומחה בתחום הפלסטיקה בדבר הופעתן האפשרית של הצלקות בעתיד במקרה של התקרחות. מנגד יצוין כי במסגרת דיון ההוכחות הציג התובע לפניי את מצב הצלקות, ובהתבוננות בלתי אמצעית התרשמתי כי הן אינן בולטות באופן יחסי.
48. בשקלול נתונים אלה, ולאחר שהבאתי בחשבון את גילו של התובע, את גובה הנכות, את טבעה התפקודי של הנכות הפסיכיאטרית וכן את ההלכות שעליהן עמדתי, מצאתי להעמיד את הנכות התפקודית בתחום הפסיכיאטרי בשיעור של 70% מן הנכות הרפואית ואת הנכות התפקודית בתחום האסתטי על 20% מן הנכות הרפואית. על יסוד זה, הנכות התפקודית המשוקללת של התובע, עומדת על 5.43%. מצאתי כי שיעור זה משקף גם את הגריעה מכושר ההשתכרות של התובע.

• בסיס השכר של התובע לעתיד

49. בעת קרות האירוע היה התובע קטין כבן 7, תלמיד בית הספר היסודי. בגיל מוקדם זה, התובע רק החל באופן ראשוני לפתח טעמים, לגבש העדפות ולבטא את עצמיותו, וברי כי הוא טרם כתב את "סיפור חייו" וטרם בחר את כיוונו המקצועי באופן שניתן יהיה לגזור ממנו ממצא ברור בנוגע לנתוני השתכרותו העתידיים. כידוע, ככלל, הבסיס לחישוב אובדן השתכרותו של קטין שנפגע בעת שהיה קטין יהיה השכר הממוצע במשק (ע"א 1134/98 מוגרבי נ' מימון, פ"ד נה(1) 729, 737-736 (1999)). אמנם, חזקה זו בדבר בסיס שכרו של קטין ניתנת לסתירה, ואולם לא בנקל ייעשה הדבר, אפילו יוצגו נתונים בדבר יכולות מיוחדות של אותו קטין, ולחילופין מגבלות שמהן הוא סובל (ע"א 10064/02"מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא, פ"ד ס(3) 13 (2005); ע"א 354/12  פלונית נ' אליהו חברה לביטוח (8.2019). בענייננו לא הוצגו ראיות בעלות משקל המצדיקות סטייה מחזקת השכר הממוצע במשק. אי לכך, בסיס שכרו של התובע יעמוד על השכר הממוצע למשק, העומד בשיעור המעודכן ברוטו על 12,825 ₪.

• חישוב גובה הנזק

50. למען הסדר הטוב, יובא עתה נתוניו הרלוונטיים של התובע:

תאריך לידה: X.X.2010

תאריך תאונה: 18.4.2017

גיל התובע במועד התאונה: 7

גיל התובע כיום: 15

נכות רפואית: 14.5%

נכות תפקודית ושיעור גריעה מכושר ההשתכרות: 5.43%

כאב וסבל

51. לאחר שנתתי דעתי לטיבו של האירוע, לאופיו המבהיל ומעורר האימה, למיקום הצלקות ולמראן בראשית הדרך, לגילו של התובע, לנכויות הזמניות ולקשיים עמם נאלץ התובע להתמודד וכן לטיפולים האינטנסיביים שעבר, מצאתי להעמיד את סכום הפיצוי בראש הנזק של "כאב וסבל" על 82,000 ש"ח, סכום המשקף מכפלת סכום הכאב וסבל לו היה התובע זכאי לו דובר בתביעת פלת"ד, ב-2.5.

הפסד פוטנציאל השתכרות לעתיד

52. בהתאם לבסיס השכר הממוצע במשק, ועל יסוד שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות שעליו עמדנו, עומד הפסד פוטנציאל ההשתכרות של התובע על 175,179 ₪, ובתוספת פנסיה בשיעור של 12.5%, עומד הסכום על 197,076 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות

53. כידוע, חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994, קובע בסעיף 3(א) לו כי זכותו של כל תושב בישראל לקבל את שירותי הבריאות לפי החוק באמצעות קופת החולים שבה הוא חבר. סעיף 3(ד) לחוק קובע כי "שירותי הבריאות הכלולים בסל שירותי הבריאות יינתנו בישראל לפי שיקול דעת רפואי, באיכות סבירה, בתוך זמן סביר ובמרחק סביר ממקום מגורי המבוטח, והכול במסגרת מקורות המימון העומדים לרשות קופות החולים. בע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 724 (1997) נפסק כי הזכות לקבלת שירותי בריאות משתרעת גם לגבי מקרים שבהם קיים מזיק הגורם לנזק. מכאן שככלל, באין הוכחה מצד התובע כי אינו זכאי לטיפול מסוים מקופת חולים, לא יהיה מקום לפצותו.
54. בענייננו, צירף התובע אסמכתאות להוצאות רפואיות בסכום של כ-8,000 ₪ בהן נשא, בגין טיפולים וייעוצים שונים, חלקם פרטיים. בשים לב לאופי נכותו של התובע, לנכויות הזמניות, לקשיים הקיימים לא פעם בקבלת טיפול פסיכולוגי מקופת החולים בפרקי זמן סבירים, ומנגד לחובת הקטנת הנזק, מצאתי לפסוק לתובע בראש נזק זה פיצוי גלובאלי לעבר ולעתיד בסכום של 10,000 ש"ח.

עזרת צד ג'

55. בתצהירו, עמד אבי התובע על כך שתקופה קצרה לאחר האירוע, החלו להופיע אצל בנו קשיי התנהגות והתמודדות, הוא נעשה עצבני ופגיע, נהג ללכת עם קפוצ'ון או כובע, נמנע מלשתף או לדבר על מהלך היום שעבר והיה מכונס מאוד. בעקבות זאת, פנו הורי התובע לפסיכולוג והחלו הליך טיפולי והערכת סיכון. נוסף על כך, ולמשך תקופה, עבר התובע טיפול בתרפיה באומנות ונערכה לו הערכת סיכון אובדני. קשיי ההתנהגות וההתמודדות של התובע כפועל יוצא של האירוע וההיזקקות לטיפולים בהיקף לא מבוטל מאז אירע – כפי שמשתקף גם בחוות דעת המומחית, מחייבים מטבעם, בשים לב לגילו הצעיר של התובע, נוכחות הורית רציפה החורגת מן העזרה, הסיוע וההשגחה הרגילים שנותנים הורים לילדיהם. לאחר שהבאתי בחשבון את כל אלה, מצאתי לפסוק לתובע בראש נזק זה פיצוי בסכום של 7,000 ₪.

סוף דבר

56. בגין נזקיו בעקבות האירועים, תפצה הנתבעת את התובע בסכום כולל של 296,076 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד בסכום של 69,873 ₪, עלות חוות הדעת כנגד אסמכתאות והאגרה כפי ששולמה. לסכום זה תצטרף ריבית שקלית ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ט"ז אדר תשפ"ה, 16 מרץ 2025, בהעדר הצדדים.