פלונית ואח נ' פלונית ואח'

1. המשיבה 1 (להלן: רעיית המנוח או המשיבה 1) והמנוח נישאו בשנת 1960, עת הייתה בת כ-18 שנים. השניים היו נשואים במשך 58 שנים ונולדו להם 5 בנות: שלוש הן המבקשות בבקשה דנן ושתיים הן המשיבות 3-2. בשנת 2018 נפטר המנוח והותיר אחריו צוואה בה הוריש למשיבה 1 את דירת המגורים (להלן: דירת המגורים) של השניים ו-180,000 ש"ח. עוד ציווה המנוח בצוואתו כי דירה נוספת בבעלותו תחולק באופן שווה בין 5 בנותיו (להלן: הדירה הנוספת); כי 100,000 ש"ח יצוו למבקשת 3; כי 190,000 ש"ח יצוו למבקשת 2; כי זכויותיו במקרקעין בחדרה ובקריית אונו (להלן: המקרקעין בחדרה ו-המקרקעין בקריית אונו) יצוו למבקשת 1 ולמשיבות 3-2; וכי יתרת הכספים בחשבונות הבנק שלו, נכסיו ותכולת הכספת שלו בבורסה ליהלומים יחולקו גם הם באופן שווה בין המבקשת 1 והמשיבות 2-3.

2. ביום 3.6.2018 הגישה רעיית המנוח תביעה לסעד הצהרתי לבית משפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו שלפיו מכוח חזקת השיתוף היא שותפה לכל רכושו של המנוח שנצבר במהלך תקופת הנישואין, לרבות רכוש הרשום על שמו בלבד ולמעט המקרקעין בחדרה שקיבל בירושה מאביו (הנכסים הרשומים על שם המנוח בלבד יכונו להלן: הנכסים החיצוניים). ביום 24.2.2021 קבע בית משפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו (כב' השופט א' שני) כי על המנוח ורעייתו חלה חזקת השיתוף, אך הטענות לעניין בעלותה בכל הנכסים חיצוניים, נדחית. כך, נקבע כי בכל הנוגע לדירה בקריית אונו ולמקרקעין בקריית אונו (שכחלק מעסקת קומבינציה הפכו לימים לדירות) מדובר בנכסים שניתנו למנוח במתנה מאביו ולא בנכסים שנצברו במהלך חיי הנישואין של המנוח והמשיבה 1.

3. ביום 13.5.2020 ערערה המשיבה 1 על פסק הדין של בית משפט לענייני משפחה וביום 26.4.2021 קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים נ' שילה ו-נ' גרוסמן כנגד דעתה החולקת של כב' השופטת ע' רביד) כי דין הערעור להתקבל וכי יש לכלול את הנכסים החיצוניים, בגדרי הנכסים שחלה עליהם חזקת השיתוף. דעת הרוב ציינה כי אין די בכך שהנכסים החיצוניים נרשמו על שם המנוח בלבד על מנת לקבוע כי חזקת השיתוף לא חלה עליהם. בית המשפט סקר את פסיקת בית משפט זה וקבע כי מאחר שמדובר במקרה דנן בנישואים שהתקיימו משך עשרות שנים "ללא 'מהמורות'" כששני בני הזוג תרמו לתא המשפחתי, יש להחיל את חזקת השיתוף גם על הנכסים החיצוניים. בקבעו כן, נסמך בית המשפט על עמדתו של פרופ' שחר ליפשיץ, כפי שהובאה בספרו "השיתוף הזוגי" (שחר ליפשיץ השיתוף הזוגי (2016) (להלן: ליפשיץ)). בית המשפט הוסיף כי במקרה דנן לא הוכח שהמנוח גילה דעתו שאין לו כוונה לשתף את המשיבה 1 בנכסים החיצוניים. דעת המיעוט סברה כי המנוח דאג להפרדה רכושית ברורה כל ימי חייו וכי אין בשנות הנישואין הרבות כדי להפוך את הנכסים האמורים למשותפים.

4. מכאן בקשת הרשות לערער שלפניי. המבקשות טוענות כי בנימוקי פסק דינו של בית המשפט המחוזי נפלו טעויות משפטיות מהותיות וכי פסק הדין הופך את ההלכה הפסוקה בנושא. נטען כי לפי ההלכה הקיימת נכס חיצוני שנשמר בנפרד לאורך חיי בני הזוג לא יהיה שייך לטוען לשיתוף אלא אם הוכח על ידו שיש נסיבות המצדיקות זאת. לעומת זאת, כנטען, בית המשפט המחוזי אימץ ברירת מחדל הפוכה שלפיה נקודת המוצא היא שבחיי נישואין ארוכי שנים והרמוניים, הנכסים החיצוניים יהיו שייכים לשני בני הזוג, אלא אם הובאו אינדיקציות המצביעות על כך שבן הזוג בעל הנכס החיצוני הראה כוונה שלא לשתף את בן הזוג האחר בנכס. עוד הוסיפו המבקשות, שכשמדובר בטענת כוונת שיתוף ביחס לעיזבון לאחר פטירת בן הזוג, נטל ההוכחה גבוה יותר וכי בית המשפט המחוזי לא ניתן משקל מספק לכך שרצונו של המנוח היה שנכסיו ישמרו בנפרד, ולכך שראה במשיבה 1, כפי שגם נקבע בפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה, "דמות כלכלית 'חסרת עכבות'" (סעיף 70 לפסק הדין). עוד נטען, כי נפלה טעות בהסתמכותו של בית המשפט על גישתו של ליפשיץ; וכי בית המשפט התעלם מההבחנה הנוהגת בפסיקה בין נכס שמשמש למגורים לבין נכס מסחרי. עוד טוענות המבקשות כי לא הייתה מעורבות אינטנסיבית של רעיית המנוח בהליכי הפיכת המקרקעין בקריית אונו לדירות וכי נישואי המנוח ורעייתו לא היו נישואים המאופיינים באורח חיים תקין ואווירה כללית של שיתוף.

5. ביום 25.5.2021 הגישו המבקשות בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין לבית המשפט המחוזי. ביום 26.5.2021 קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ע' רביד) את הבקשה, ועיכב את ביצוע פסק הדין עד למתן הכרעה בבקשת עיכוב הביצוע שתוגש לבית משפט זה. ביום 27.5.2021 הוגשה בהליך דנן בקשה כאמור.

6. התבקשה תשובה. המשיבה 1 טוענת כי פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי אינו משנה את ההלכה הקיימת לעניין שיתוף בנכסים חיצוניים מקום שבו חלה על הצדדים חזקת השיתוף וכי בפסקי דין קודמים של בית משפט זה נקבע כי בהינתן נישואים הרמוניים של שנים רבות, נקודת המוצא היא שיתוף בכלל הנכסים, לרבות החיצוניים, למעט אם הובהרה כוונה מפורשת מצד אחד הצדדים שלא לשתף בנכס. עוד טוענת המשיבה 1, כי במסגרת בקשת הרשות לערער הובאו פסקי דין שאינם רלוונטיים למקרה דנן, שכן מדובר בפסקי דין שנוגעים לבני זוג שעליהם חל חוק יחסי ממון, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון) ולפיכך אין הם רלוונטיים למקרה דנן. בהמשך לכך, נטען כי אף אם חוק יחסי ממון היה חל על המקרה דנן, התוצאה לא הייתה משתנה. זאת, מאחר שהמשיבה 1 הייתה מעורבת בניהול הנכסים ומאחר שמדובר בנכסים שלאורך השנים "שינו את צורתם" והושבחו, בין היתר בשל מאמציה של המשיבה 1 להפוך את נכס המקרקעין לדירות וכי על אף שהובהר למנוח כי עשויה לחול על נכסיו החיצוניים חזקת השיתוף הוא בחר שלא להחתים את המשיבה 1 על מסמך המונע זאת.

           יוער כי המשיבות 3-2 לא הגישו תשובה לבקשת הרשות לערער.

7. לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. בעיקרם של דברים טוענות המבקשות כי ההכרעה שלפיה יש להחיל את חזקת השיתוף על הנכסים החיצוניים כאשר לא נתגלתה כוונה מצד המנוח לשתף בהם את המשיבה 1 אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הקיימת. אכן, בפסיקת בית משפט זה הובעו דעות שונות בכל הנוגע לאופן תחולתה של חזקת השיתוף על נכסים חיצוניים (ראו, למשל, ע"א 4151/99 בריל נ' בריל, פד"י נה(4) 709, 717-716 (2001) (להלן: עניין בריל); ע"א 1880/95 דרהם נ' דרהם, פ"ד נ(4) 865, 871-870 (1997)). הגם שקיימות בנושא דעות שונות, נקבע כי השאלה אם ישותפו נכסים חיצוניים תיבחן לפי נסיבות המקרה (ע"א 3178/12 שלמי נ' מנהל מיסוי מקרקעין נתניה, פסקה 7 לפסק דינו של השופט נ' סולברג (17.11.2014); בג"ץ 8214/07 פלונית נ' פלוני, פסקה 22 (22.7.2010) (להלן: עניין פלונית); בע"ם 5939/04 פלוני נ' פלונית, פד"י נט(1) 665, 671 (2004) (להלן: עניין פלוני); עניין בריל, בעמ' 716; שחר ליפשיץ "על נכסי עבר, על נכסי עתיד ועל הפילוסופיה של חזקת השיתוף" משפטים לד 627, 720-719 (2004); ניסים שלם יחסי ממון ורכוש, 71-69 (2001)). עוד נקבע בהקשר זה כי "צדקת החלתה של הלכת השיתוף על נכסים חיצוניים מושפעת מאיכות יחסיהם של בני הזוג, ממשך הנישואים, מטיב הנכס מושא המחלוקת ומנסיבות נפילתו בחלקו של אחד מבני הזוג" (עניין פלונית, פסקה 22; עניין פלוני, בעמ' 671; עניין בריל, בעמ' 716; 5780/94 פלוני נ' לינדנבאום, פ"ד נג(5) 259, 541-540 (1999); 1937/92 קוטלר נ' קוטלר, פ"ד מט(2) 233, 242 (1995); 806/93 הדרי נ' הדרי, פ"ד מח(3) 685, 693-692 (1994); ע"א 2280/91 אבולוף נ' אבולוף, פ"ד מז(5) 596, 600 (1993); 713/74 נווה נ' מסעוד, פ"ד כט(2) 831, 833 (1975)).

8. כך פעל בית המשפט המחוזי, כשעמד על היעדרה של אחידות דעים בפסיקה בכל הנוגע לתחולת חזקת השיתוף על נכסים חיצוניים, וקבע כי בנסיבותיו הייחודיות של התיק דנן – בדגש על נישואיהם הממושכים של בני הזוג (למעלה מיובל שנים) –הנכסים החיצוניים ישותפו. בית המשפט המחוזי עמד על התנהלותם הכלכלית והמשפחתית של בני הזוג לאורך שנות נישואיהם, ועל הראיות שהביאו הצדדים במסגרת ההליך, תוך מתן משקל גם לשתיקתו של המנוח ולכך שהוא "לא הבהיר [למשיבה 1 – ע' פ'] ולו בבדל מסמך או באמצעות כל אינדיקציה אחרת שהוא לא רואה בה שותפה לכל הרכוש שנצבר בתקופת החיים המשותפים כתוצאה ממתנות שקיבל מאביו ושנרשמו על שמו בלבד" (שם, סעיף 19 לפסק דינו של כב' השופט נ' שילה). קביעותיו של בית המשפט המחוזי נטועות בדל"ת אמות המקרה דנן ואיני סבור כי במסגרתן "הפך" בית המשפט המחוזי את ההלכה הנוהגת. במאמר מוסגר אוסיף כי חלק מטענות המבקשות שמופנות ליישומו – השגוי לשיטתן – של הדין בנסיבות העניין, נסמכות על פסיקה וספרות שעניינה בזוגות שעליהם חל חוק יחסי ממון, ולא אלה הם פני הדברים במקרה דנן (ראו סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון; כן ראו באופן כללי: חנוך דגן ודפנה הקר "הלכת השיתוף הספציפי – לקראת המערכה הרביעית בבג"ץ 4602/13" מחקרי משפט לב, 519, 530-529 (2019); ליפשיץ, בעמ' 169). לבסוף, בכל הנוגע לטענות המבקשות לעניין טיבם של יחסי המנוח והמשיבה 1 לאורך השנים, מדובר בטענות ערעוריות באופיין והן לא מצדיקות מתן רשות לערער (בע"ם 2928/21 פלונית נ' פלונית, פסקה 5 (29.4.2021); בע"ם 918/18 פלוני נ' פלונית, פסקה 5 (5.8.2018)).

           הבקשה נדחית אפוא ומאליה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע. המבקשות יישאו בהוצאות המשיבה 1 בסך 5,000 ש"ח.

           ניתנה היום, ‏ד' באלול התשפ"א (‏12.8.2021).