פלונית נ' הום סנטר (עשה זאת בעצמך) בע"מ ואח'

1. לפניי תביעה בגין נפילה מגובה של התובעת במהלך עבודתה בסניף מרשת מרכזי קניות של מוצרים לשיפור אחזקת הבית וכלי בית שהחזיקה וניהלה במועדים הרלוונטיים הנתבעת 1, מעסיקתה (להלן: "הסניף"); נפילה שבגינה נגרם לתובעת נזק גוף.
2. הנפילה היתה ממתקן נייד שהוא מעלית הידראולית, שמהווה גם משטח עבודה בגובה, בעת שהתובעת סידרה סחורה במדפים במהלך ספירת מלאי.
3. הצדדים חלוקים הן בסוגית האחריות והן בסוגית הנזק.

א.        סוגית האחריות

גרסאות הצדדים והמחלוקות

4. עד למועד אירוע הנפילה עבדה התובעת משך כ-5 שנים כעובדת שכירה אצל הנתבעת 1, בשנתיים האחרונות בהן – בסניף בו אירע האירוע, כאמור. הנתבעת 2 הינה חברה לביטוח שהוציאה לנתבעת 1 פוליסת חבות מעבידים הרלוונטית למועד ולאירוע התאונה.
5. לפי גרסתה של התובעת, ביום 06.11.12, בעת שביצעה מטלות שגרתיות בעבודה, נפלה ונפצעה, כמפורט להלן.
6. באותו יום, לשם ביצוע משימה של ספירת מלאי במחלקת כלי בית, נדרשה התובעת לעבוד בגובה על גבי מכונה הנקראת "מאספת". המאספת היא מעלית הידראולית חשמלית ניידת, שתכליתה העלאה והורדת סחורה לגבהים ומגבהים (ממדפי סחורה שבסניף), באמצעות משטח שעולה ויורד שהפעלתו ושליטתו אצל העובד, וניתן להעלותו עד לגובה של 4 מטרים (להלן: "המאספת" ו"משטח הסחורה" - בהתאמה).
7. פעולת המאספת נשלטת על ידי העובד העולה ויורד עם המעלית כולה - לצד משטח הסחורה, כשהוא עומד בעמדת הפעלה, שהיא משטח מצומצם יותר, שצמוד למשטח הסחורה. המשטח המצומצם עליו עומד העובד מצוי במדרגה נמוכה יותר ממשטח הסחורה, ומוגן בצדיו בגדר, ומאחוריו - בשער כניסה ויציאה (להלן: "האזור המוגן"). כך שבעת הפעלת המאספת לירידה או עליה, העובד עומד באזור המוגן, כשמשטח הסחורה שלפניו, שמכונה על ידי התובעת בכתב התביעה "במה", מוגבה מעט (ממפלס "האזור המוגן" עליו העובד עומד), כך שהוא ממוקם למול כפות רגליו ושוקיו של העובד העומד בצמוד אליו, ומתנשא לגובה - שהוא נמוך מגובה הברך של העובד. יובהר, כי משטח הסחורה, "הבמה" – איננו מופרד מהעובד בגדר, וגם איננו מגודר סביבו.
8. המאספת מיועדת, אם כן, לשינוע של סחורה אל המדפים ומהמדפים שבשל גובהם אין העובד מגיע אליהם בעמידה על רצפת הסניף. לפי העדויות, עולה כי בפעולה של הורדת סחורה, למשל, העובד עומד באזור המוגן של המאספת ומפעיל את הכפתור המעלה אותו ואת משטח הסחורה שלידו, עד שהוא מאתר את קרטון הסחורה שעל המדף, והוא עוצר את עלייתו במעלית בגובה שמתאים לפעולתו, ומרים או מושך את הקרטון המסוים לצורך הנחתו על משטח העבודה; הכל - בעבודה בגבהים, ולעתים במשקלים ניכרים; כשבמקרה שלנו מדובר בגובה משמעותי (ולפי העדות קרטון שנמשך גם משך את התובעת ליפול מהמאספת). כמובן, פעולה של העלאת סחורה למדף (להבדיל - מהורדת סחורה) – דומה למה שתואר לעיל, בשינויים המתאימים. לנוכח האמור, דומה שבפעולה של "סידור סחורה מלאי עליון" [בל/250], שיכול שכרוכה גם בהעברת סחורה ממדף למדף, לעתים גם במפלס שונה, אף מורכבת יותר.
9. על פי כתב התביעה, מכיוון שהסחורה שהיה על התובעת לסדר בספירת המלאי היתה ממוקמת בגובה של כ-7 מטר, שהוא גבוה יותר מהגובה המרבי אליו יכול להגיע מי שעומד במאספת בעת שהיא בגובהה המקסימלי, כאמור, נאלצה התובעת "לעלות עם רגלה לבמה בה מצויות/ מונחות הסחורות ומשם לעמוד על קצות אצבעות רגלה"; ואז, "תוך כדי ביצוע העבודה, מעדה התובעת ונפלה מכל הגובה בו היתה מצויה (4 מטרים) והוטחה בחוזקה ברצפה" (להלן: "התאונה"). אציין כבר עתה, כי גרסה זו מצויה ללא כל שינוי - גם בכתב התביעה המתוקן, שהוגש בנדון מטעם התובעת בנובמבר 2018 (בשל הוספת חוות דעת בתחום הרפואה התעסוקתית), כארבעה חודשים לאחר שהוגש תצהירה ובו גרסה שונה (לפיה "עמדתי על המדרגה התחתונה ואז נפלתי" [ס' 31 לתצהירה).
10. התובעת טוענת כבר בכתב התביעה כי לא קיבלה מעולם כל הדרכה בכתב או בע"פ לגבי השימוש במאספת או לגבי עבודה בגובה הכרוכה בשימוש בה, וגם לא - הזהרות לגבי הסיכונים המאפיינים את העבודה במאספת.
11. בכתב ההגנה הנתבעות מבהירות כי אינן מכחישות שהתובעת נפלה במהלך עבודתה מהמאספת; אך, מאידך, אינן מציגות גרסה משלהן לתאונה ונסיבותיה. הנתבעות טוענות, שבעת התאונה לא עשתה התובעת שימוש באביזרי בטיחות שסופקו לה, וכן – שככל שהתובעת אכן פעלה כפי הנטען בכתב התביעה, הרי שפעלה בניגוד להדרכה ולהזהרות שקיבלה, לרבות איסור יציאה מ"האזור המוגן" שבמאספת.
12. לפי הנטען בכתב התביעה, האחריות לתאונה היא על הנתבעת 1 באשר ארעה ברשלנותה ו/או בשל הפרת חובות חקוקות המנויות ומפורטות בכתב התביעה.
13. התובעת טוענת שהתאונה ארעה בשל מעשים ומחדלים שעשתה התובעת 1 או מי מטעמה, לרבות בשיטת עבודה לקויה ו/או פסולה אותה הנהיגה הנתבעת 1 או מי מטעמה והפרת חובתה ואחריותה לבטיחותה ושלמות גופה ונפשה של התובעת שהייתה בעת התאונה עובדת שכירה אצל הנתבעת 1.
14. לטענת התובעת, הנתבעת 1 שלחה אותה לבצע משימה בגובה, מבלי לספק לה הדרכת בטיחות, ציוד ואמצעים הנדרשים לביצוע עבודה בגובה, וזאת בניגוד לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה) התשס"ז-2007 (להלן: "תקנות עבודה בגובה"). לשיטתה של התובעת, הנתבעת 1 לא פעלה כמעסיקה זהירה וסבירה כאשר הורתה לתובעת לבצע עבודה בגובה רב, בעת שידעה שהמכונה איננה מגיעה לגובה הנדרש, במקום לספק מכונה מתאימה [ס' 9 ו-20 לכתב התביעה]. בשל כך התובעת נאלצה לעלות על משטח העמסה של הסחורות כדי להגיע למדפים הגבוהים. לא רק שהנתבעת 1 לא סיפקה ציוד מתאים לביצוע המשימה, היא גם הפרה את חובתה לדאוג לאמצעי בטיחות למניעת פגיעות כגון גדר, קסדה, חגורות בטיחות או רתמת בטיחות ואמצעים שיספגו את הנפילה. בכתב התביעה טוענת התובעת להיעדר פיקוח מתאים על עבודתה; ובסיכומיה הוסיפה התובעת כי בניגוד להוראת תקנות עבודה בגובה, הנתבעת 1 לא העמידה עובד נוסף שיפקח על העבודה ממפלס הקרקע.
15. התובעת מדגישה בכתב התביעה, כי מעולם לא עברה הדרכה או הכשרה כלשהי על המאספת, ובעדותה היא מדגישה כי למרות שבמהלך השנים עבדה על המכונה מספר רב של פעמים – הדבר נעשה במתן הסבר קצר היכן לוחצים על הכפתורים, ללא כל הדרכה והסמכה מסודרת [ס' 33 לתצהירה], ובסיכומי מוסיפה כי לראיה לאמור - לא הוצג מטעם הנתבעת 1 כל מסמך חתום על ידי התובעת ולא הובא עד מ"זמן אמת" לסתור את עדותה.
16. התובעת טוענת בכתב התביעה כי בנסיבות, הדבר מדבר בעד עצמו, וכי האירוע מתיישב עם המסקנה שהנתבעת 1 היא זו שלא נקטה בכל אמצעי הזהירות הסבירים והפרה את החובות החקוקות המוטלות עליה מאשר עם המסקנה ההפוכה, ועל כן בשל הוראות הדין – על הנתבעת 1 חובת ההוכחה שלא התרשלה. טענה זו נזנחה בסיכומיה.
17. בכתב ההגנה מכחישות הנתבעות את כל האמור בכתב התביעה. הנתבעות טוענות, שגם אם הטענה של התובעת בדבר אי-התאמת המכונה למשימה הייתה נכונה (בנסיבות המפורטות בסעיף 9 לכתב התביעה), הרי שהייתה זו אחריותה האישית של התובעת כעובדת, להתריע על כך ולחדול מעבודתה. לטענתן, התובעת קיבלה הדרכה והוראות מפורשות, לפיהן בעת השימוש במאספת חל איסור מוחלט לצאת מן האזור המגודר.
18. הנתבעות טוענות שכל כללי והוראות העבודה, וביניהן החובה לחבוש קסדה בעת העלייה לגובה – היו ידועות לתובעת, שכן מדובר בעובדת ותיקה ומנוסה שביצעה אין ספור פעמים בעבר את המשימה עם אותה המאספת. יציאתה של התובעת מן המשטח המגודר, האזור המוגן, במאספת, היא הגורם שהוביל לקרות התאונה, באשמה היא לבדו.
19. כפי שאבהיר להלן, לאחר דיון ושקילה, אני קובע כי דין התביעה הנדונה נגד הנתבעות 1 ו-2, המעסיקה וחב' הביטוח - להתקבל, בכפוף לייחוס אשם תורם לתובעת בשיעור 10% מהאחריות הכוללת.

הממצאים באשר לנסיבות התאונה

20. התובעת מצרפת לתצהיר עדותה הראשית כמוצג מטעמה את טופס בל/250 [מסומן על ידי התובעת כ-ת11]. בטופס זה נרשם תחת 'תאור התאונה': "עלתה על מעלית לצורך סידור סחורה מלאי עליון. איבדה שיווי משקלך כאשר עמדה על במת המעלית מעדה ונפלה למטה". זה מסמך שחתום על ידי הנתבעת 1 באמצעות הקב"ט שלה, ומוגש מטעם התובעת כחלק מדרישה למתן טיפול רפואי מהמל"ל. התובעת מאמצת גרסה זו בתצהירה [בסעיף 9 לתצהיר].
21. התובעת מצרפת לתצהירה חוות דעת פסיכיאטרית מטעמה [מסומן על ידי התובעת כ-ת9], שבה לאחר שנבדקה ב-13.1.14 כותב המומחה בחוות דעת מיום 13.1.14 (כשלושה חודשים טרם הגשת התביעה) תחת 'תיאור המקרה', בין היתר: התובעת "עלתה עם המעלית לגובה המקסימאלי, כ- 4 מטרים, לשם ביצוע עבודתה. גובה המקסימאלי אליה מגיעה המעלית, לא הספיק לביצוע עבודתה, מאחר והסחורה היתה בגובה של כ- 7 מטר. לאור זאת, נאלצה [התובעת] לעלות על רגלה לבמה בה מצויות הסחורות ומשם לעמוד על קצה אצבעות רגלה. תוך כדי ביצוע העבודה מעדה [התובעת] ונפלה מכל הגובה בו היתה מצויה והטחה בחוזקה ברצפה".
22. למרות הגרסה של התובעת בכתב התביעה, שהיא גם הגרסה בכתב התביעה המתוקן שהוגש לאחר הגשת ראיותיה בנדון, שתואמת את הגרסה שנמסרת למל"ל ותואמת את הגרסה שרושם המומחה מטעמה בחוות דעתו, כאמור, משנה התובעת גרסה בתצהיר העדות הראשית מטעמה, וגורסת: "עמדתי על המדרגה התחתונה ואז נפלתי" [ס' 31 לתצהירה].
23. על פי לשונו של סעיף 31 לתצהירה, נמסרת הגרסה לעיל של התובעת, למול גרסה של הנתבעת 1, לפיה עלתה "למדרגת הסחורה", היא משטח הסחורה (מה שמנוגד להוראות) ו"התכופפתי להגים ארגז הסחורה ולהעבירו למדף, וכאשר נוכחתי לדעת כי איני מצליחה להרים את הארגז, במקום לרדת ולבקש עזרה, ניסית בכל זאת להמשיך את הפעולה ואז איבדתי משווי משקלי ומעדתי".
24. אצביע כבר עתה כי לא ברור מדוע מייחסת התובעת גרסה זו לנתבעות. זאת, באשר, כאמור, עיון בכתב ההגנה, מלמד כי לאף שהנתבעות אינן מכחישות את עצם הנפילה בעבודה, אין לנתבעת 1 גרסה לנפילה. אם לדייק, טענת הנתבעות בכתב ההגנה היא שנסיבות הנפילה שמתארת התובעת מוכחשות, כאמור, ושגם אם הנטען בסעיף 9 לכתב התביעה הוא נכון, היינו - שהטענה של התובעת בדבר אי-התאמת המכונה למשימה, באופן שאילץ אותה להתרומם על קצות אצבעותיה על גבי "הבמה" (בנסיבות המפורטות בסעיף 9 לכתב התביעה) - נכונה, הרי שהיה על התובעת להפסיק את העבודה ולדווח לממונה עליה בסניף [ס' 9 לכתב ההגנה].
25. אם כן, אני מוצא כי הגרסה שהתובעת מכחישה בתצהירה היא גרסת כתב התביעה, ולא גרסת הנתבעות.
26. אם כן, באשר לאופן קרות התאונה מעידה התובעת בתצהיר שהוגש מטעמה בגרסה מצומצמת (יחסית לפירוט שבכתב התביעה: "תוך כדי ביצוע העבודה, מעדתי ונפלתי מכל הגובה בו הייתה מצויה (4 מ') והוטחתי בחוזקה ארצה" [סעיף 9 לתצהירה], וכאמור, "במועד התאונה עמדתי במדרגה עליה הייתיי אמורה לעמוד" [ס' 30 לתצהירה] ו"עמדתי על המדרגה התחתונה ואז נפלתי" [ס' 31 לתצהירה].
27. אפנה לכך, שכאמור, בכל הקשור לנסיבות התאונה מוגש תצהיר התובעת מטעמה כ"עדות בעל דין יחידה", הנתמכת, כאמור, בחתימת התובעת על טופס בל/250 (בגרסה שתואמת דווקא את גרסת כתב התביעה המקורית); כך גם לענין תיאור נסיבות התאונה בחוות הדעת הפסיכיאטרית מטעמה.
28. מאידך, העד שמובא מטעם הנתבעות בנדון, קב"ט של הנתבעת 1 באזור אחר מהאזור שבו היה ממוקם הסניף, הוא עד שמועה וסברה בכל הקשור להתנהלות הסניף הספציפי "בזמן אמת" ולנסיבות התאונה. מסמך שהוא לכאורה רלוונטי מאוד לענייננו, שהעד, מגלה "בעדות כבושה" בחקירתו בבית המשפט, שראה אותו בעת בירוריו לגבי התאונה – "דו"ח תאונה", לא מצא העד או הנתבעת 1 להציגו, על כל המשתמע מכך; לא ניתן להימנעות זו הסבר משכנע.
29. לאור האמור, אני מוצא כי הנתבעות בחרו שלא להביא עדים רלוונטיים מטעמה. אמנם לנתבעות הסברים שונים לאי-איתורו של עד זה או אחר; אך כלל לא שוכנעתי שאי-הבאתו של לפחות עד אחד מתוך עשרות העובדים והמנהלים שעבדו באותו סניף, שנסגר רק ב-2015, לפחות 8 חודשים לאחר שהוגשה התביעה הנדונה (באפריל 2014), איננה אלא - בחירה של הנתבעות.
30. כפי שמציינת התובעת, הנתבעות לא טרחו להציג צילומים של אירוע התאונה עצמו; הנתבעות טוענות כי טענה זו הינה הרחבת חזית. אעיר, כי יש להניח שאילו טרחה הנתבעת 1 למלא אחר החובה המוטלת על מעסיק לשלוח הודעה למפקח האזורי על תאונת עבודה שגרמה לו להיות נטול יכולת במשך יותר משלושה ימים הודעה המובנית על פי דרישות טופס שכוללות פירוט של: "סיבתם או טיבם של התאונה או המקרה המסוכן" [הוראת ס' 3 לפקודת תאונות ומחלות משלח יד (הודעה), 1945] – ככל הנראה, היתה לנתבעת 1 גרסה לתאונה, שאולי מגובה בתמונות מ"זמן אמת".
31. כל אחד מהצדדים הציגו מטעמו תמונות של מאספת. התובעת הגישה תמונות שצילמו בעלה ובנה בסמוך לאחר התאונה של המאספת ממנה נפלה [סומן במוצגיה כ-ת/4], והנתבעות הגישו תמונות של מאספת כלשהי (מס' 824; לא ברור אם בכלל מדובר במאספת שצולמה בסניפי הנתבעת 1; ובוודאי – ספק לגבי עצם הצילום בסניף שנסגר ב-2015, והמועד על גבי המוצג של התמונות הוא 20.10.15) [סומן על ידי בית המשפט כמוצגים נ/1 א'-ג']. התובעת טוענת שאין לקבל את התמונות שהציגו הנתבעות, כי לא הועד מי שצילם אותן. אעיר עוד, כי לא ברור מחקירתה של התובעת שהיא מאשרת סופית שהמאספת המצולמת בהן היא אותה מאספת ממנה נפלה או מסוגה [עמ' 5-6 לפרו' חקירתה].
32. עם זאת, לאחר שעיינתי בחומרי הראיות בהקשר של תמונות המאספת, אסכם, כי למרות שנערכו חקירות נגדיות ארוכות בנושא, אינני מוצא הבדל מהותי בין המאספות המוצגות על ידי הצדדים, "גדולה" כ"קטנה", מס' 824 או מספר 880. משני קבצי התמונות ברור, על אף עדות התובעת שאיננה מזהה גדר, ש"האזור המוגן" בו עובד העובד מגודר משני צידיו של העובד, כשמאחוריו מצוי פתח כניסה שאמור להיות מוגף באמצעות שתי כנפיים (חצאי מעגל), שלפי התמונות מוגפות אחרי כניסת העובד - על צירים. ברור שאין גדר - בין העובד לבין משטח הסחורה (ל"במה"), וברור שאין כל אמצעי גידור למשטח הסחורה (ל"במה") עצמו.
33. בהתייחס למארג הראיות לעיל, אבהיר כי אף שמדובר בכתב טענות, גרסת התובעת בכתב התביעה שנותרה גרסתה בכתב תביעה מתוקן המוגש לאחר הגשת תצהיר מטעמה, יש לייחס לה משקל מסוים בבחינת הראיות. תובע שמצמצם את גרסת כתב התביעה בגרסתו בתצהירו, ובפועל מוסר גרסה סותרת, כמו בענייננו, מצופה ממנו שיבקש לתקן את כתב תביעתו (שהוא הגודר את עילת התביעה מטעמו של התובע), ולחילופין - שיתייחס לשינוי הזה בתצהירו; שאחרת אותו תובע מותיר אחריו ספק לגבי הסיבה להצגת חזית בתצהירו - הנוגדת את החזית שהציג בתביעתו.
34. אמנם הנתבעות בענייננו לא טענו לשינוי חזית (סוג של צמצום חזית), אך כמי שאמון על הכרעה בנדון, אבהיר כי שלעצם קיומה של גרסה בכתב התביעה שיש לה אזכורים במסמכים אחרים, יש משקל בבחינת "סימני האמת" של מכלול הראיות. תובע שלא ביקש רשות לתקן את כתב-התביעה, "כל אי-התאמה בין גרסת כתב-התביעה לבין גרסתו בתצהיר, לא כן שכן בעניינים מהותיים לתביעתו, נזקפת לחובתו" [ת"א (חד') 22913-10-12 אריה זכריה נ' גלית כהן (פורסם; 24.11.16].
35. בנוסף למשמעות המסוימת שאני מוצא לייחס לגרסה הראשונית שנמסרת מטעם התובעת בכתב התביעה, כאמור, ואף נתמכת במסמכים הסמוכים במועדם ל"זמן אמת", אני מוצא כי מעדויות התובעת בחקירתה קמה תמיכה לכך שהתאונה ארעה בשל אילוץ בעבודה שהתובעת מצאה שמחייב לעלות או להתכופף לכיוון משטח הסחורה, הבמה; כמפורט להלן.
36. התובעת נשאלת בחקירתה בבית המשפט: "מה לדעתך היה חסר לך ללמוד אם עבדת שנתיים על המאספת הזו שאם היו אומרים לך את זה לא היתה קורית התאונה?", ומשיבה: "אם היו מדריכים אותי כמו שצריך, הייתי מתנהגת בהתאם למשל חבישת כובע, לא לצאת מהמדרגה" (ההדגשה בקו - הוספה) [עמ' 4-5 לפרו' חקירתה]. התובעת מתארת את המקום ממנו נפלה כמקום שאיננו מגודר בדפנות, כאשר היא נשאלת: "המאספת הזו את הגשת תמונות והיא בנויה שכאשר את עולה, איפה שאת נמצאת זה סגור ואי אפשר ליפול כי זה מתוחם ומגודר?", ומשיבה: "לא הכל. לא בכל מקום זה מגודר ובדפנות זה לא מגודר" (ההדגשה בקו - הוספה) [עמ' 5 לפרו' חקירתה].
37. לשאלה ישירה בחקירתה: "מה זה מעדתי ונפלתי, למה מעדת?", היא משיבה: "תוך כדי סידור הסחורה, נפלתי. סידרתי את הסחורה ומן הסתם כשאתה מושך קרטונים, זה קרה"; ולאחר מכן כשמעמתים אותה בשאלה: "אנו לא יודעים למה מעדת אז מה את רוצה מהמעביד שלך, זה לא קשור למאספת, לא היה משהו במאספת, לא הייתה סחורה, לא היה בוץ, חוץ מהביטוח לאומי למה את מבקשת פיצוי מהמעביד?", היא מסבירה: "אני מעדתי תוך כדי שאני מסדרת סחורה", וכשלוחצים בחקירתה לענין האשם שהיא מייחסת למעביד, בלשון: "מה לא בסדר עם המעביד אם את לא יודעת למה מעדת, אנשים נופלים לפעמים?", משיבה התובעת: "משכתי קרטון בשביל לסדר ונמשכתי עם הקרטון" (ההדגשות בקו – הוספו) [עמ' 7 לפרו' חקירתה].
38. ראיתי את טענת הנתבעות, שמפנה לכך שהתובעת מעידה כי איננה יודעת כיצד ומדוע נפלה. לאור מה שפורט לעיל, אינני מקבל טענה זו. התובעת איננה טוענת בסיכומים מטעמה ל"דבר מדבר בעדו"; היא יודעת כיצד ארעה התאונה; לפי עדותה בחקירה הנגדית, היא מעדה בגלל שקרטון סחורה שמשכה המשיך לכיוון מטה והיא נמשכה אחריו, וזה אירע – לגרסתה - משום שלא הכל היה מגודר סביבה.
39. אשר על כן, ההשתלשלות של הדברים כפי שעולים מעדויות התובעת בשלבים השונים בהקשר של גרסת התאונה, הגיון הדברים ברמה הפיזית של המציאות בשטח, והיעדר כל גרסה נגדית מטעם הנתבעות, מצביעים על כך שגרסת כתב התביעה היא הקרובה יותר לתיאור נסיבות התאונה. לא שוכנעתי בגרסה הסותרת, המבקשת לצמצם את נסיבות האירוע לעומת המתואר בכתב התביעה, שמעלה התובעת בתצהירה.
40. סיכום ביניים: אני מוצא כי ממכלול העדויות לעיל עולה כי בעת קרות התאונה התובעת עבדה על המאספת בסידור סחורה במסגרת ספירת מלאי במדפים הגבוהים, "מלאי עליון". כפי שתואר לעיל, חלקה של המאספת מגודר (האזור המוגן, שמגודר מצידיו ומגבו של העובד העומד עם פניו למשטח הסחורה), וחלקה (משטח הסחורה, הבמה) – הוא פתוח ומיועד להנחת הסחורה ולשינוע שלה. באירוע התאונה בענייננו, כשעמדה התובעת ב"אזור המוגן" בגובה כ-4 מטרים ופעלה לסידור המדפים, כאמור, בשל המשקלים של קרטוני הסחורה והכוח הפיזי הנדרש על מנת לשלוף אותם מהמדפים – נאלצה התובעת לצאת קדימה – לחרוג אל מחוץ לאזור המגודר של העובד, תוך הנחת קצה אצבעות רגלה על במת הסחורה כדי למשוך סחורה, "קרטון", ואז היא מעדה (לפי הבנתה מילה זו בעדותה - "נפלה"), ובהיעדר גידור מתאים סביבה (במנח בו נמצאה בעת משיכת הקרטון), נמשכה עם הקרטון למטה, נופלת מגובה של כ-4 מטרים, נחבטת בקרקע ונחבלת (להלן: "התאונה").
41. אעיר עוד, כי אני מקבל את גרסת התובעת שעשתה את כל הפעולות המקדימות הנחוצות טרם עליה עם המאספת לגובה, כשפעלה לסגור את הברקס/ים של המכונה. עצם תזוזת המאספת מהדף נפילת התובעת, אין בה ללמד שהמאספת לא היתה נעולה בברקס או ברקסים, כנדרש [עדות התובעת ב-עמ' 7 -8 לחקירתה].
42. אמנם הקב"ט מעיד מטעם הנתבעות בתצהירו, שהתובעת לא סגרה את שני המעצורים של המאספת טרם התאונה, אך זו עדות שמועה שנמסרת "על פי המידע שמצאתי"; כשמעבר לכך, מתברר בחקירתו של העד, שלצורך הכנת עדותו, פרט לאחראית על כוח אדם לא דיבר עם עובדים או מנהלים אחרים על האירוע, וכי הוא "חושב שיש" דו"ח תאונה, שבעצם הוא רשם בתצהיר מה שראה בו "האמנתי שהיא לא סגרה את המעלית והיא נפלה מהמעלית למטה" מגובה 3-4 מטרים (גרסה בלשון כזאת לא מופיעה בתצהירו); מכל מקום, לא ברור מה משמעות "לא סגרה את המעלית", ואין בעדותו אזכור מפורש של "אמונה" לגבי אי-נעילת הברקסים [עמ' 12-15].
43. בהקשר זה, אפנה לכך שהנתבעות אינן מציגות במסגרת הראיות מטעמן הוראות תפעול או הוראות בטיחות לגבי תפעול המאספת. הכל נסמך על זכרונו המתעורר של עד יחיד, שלא קשור כלל לסניף "בזמן אמת", ולא פגש כל עד רלוונטי מטעם הנתבעות, ונזכר, "בעדות כבושה", שראה דו"ח תאונה, שבאופן מעורר תמיהה - לא מצא לצרף לתצהירו. מדובר גם ב"עדות בעל דין" יחידה מטעם הנתבעות, שאין לה כל אישוש. לכל היותר יש בעדותו מתן סברה, שאיננה יכולה להימסר בתצהיר עד כזה, בוודאי לא לגבי קיומן עובדות, להבדיל – מהערכות; ומכל מקום – אין לייחס לה משקל.
44. כמפורט להלן, מצאתי כי משימת סידור הסחורה באמצעות המאספת לא היתה זרה לתובעת בעת התאונה, וכי היא אף נכללה כחלק מהגדרת תפקידה.
45. בתצהיר שהוגש מטעם התובעת היא מבהירה שעלתה לגובה לשם סידור סחורה, מטלה שבשגרה, שכן היא מגדירה את תפקידה כ"מוכרת וכסדרנית סחורה במחלקת כלי בית". היא מוסיפה ומסבירה ש"במהלך עבודתי עסקתי בעבודה פיזית מאומצת שכוללת הרמה של קרטונים כבדים וסידור הסחורה שבתוכם על גבי המדפים תוך כדי כיפופים חוזרים ונשנים של עמוד השדרה. כמו כן במסגרת תפקידי נדרשתי לעלות על סולמות, רמפות וכולי ולמעשה לבצע עבודה בגובה" [סעיף 8 לתצהיר].
46. התובעת מצהירה עוד, כי במשך השנתיים בהן עבדה בסניף עבדה על המאספת פעמים רבות, אך לא "100 פעמים ביום" [ס' 32 לתצהירה; עמ' 4 לפרו' חקירתה]. הנתבעות אינן חולקות כי, כעולה מחקירת הקב"ט, תפקיד התובעת כעובדת היה "סידור סחורה" ו"מוכרת", ואיננה מתכחשת לכך שסידור הסחורה נעשה לעיתים קרובות באמצעות מאספת "לעתים יום שלם שהיה צריך" [עמ' 4-5 לפרו' חקירתה].
47. אחד משורשי המחלוקת נעוץ בשאלת ההדרכה - בכלל, ולגבי "עבודה בגובה" - בפרט. התובעת גורסת בכתב התביעה ובעדותה שלא קיבלה הדרכה לגבי העבודה עם המאספת מעולם [ס' 11 לכתב התביעה; ס' 32 ו-33 לתצהירה; עמ' 4 לפרו' חקירתה].
48. הנתבעות טוענות שמדובר בעובדת ותיקה, שבעת התאונה כבר עבדה אצל הנתבעת 1 קרוב ל-5 שנים, שמעולם לא הביעה חשש לעלות על המאספת או חוסר ידע כלשהו. לטענתן מדובר בעובדת מקצועית, שיודעת כיצד יש להפעיל את המכונה ומכירה את נהלי העבודה.
49. אך הראיות שהנתבעות מביאות, ולמעשה – לא מביאות, לתמיכה בגרסתן אינן משכנעות. כאמור, אמנם העד מטעמן מעיד [ב-ס' 4 לתצהירו] "למיטב ידיעתי, מנהל הסניף בו עבדה התובעת וידא לא אחת כי עובדיו יודעים ובקיאים באופן הפעלת המאספת", אך כפי שציינתי מדובר בעדות שמועה, שלא הסתמכה – לא על בדיקה ספציפית של האמור עם המנהל, ולא על מסמכים, כמו אישורי העובדת בחתימתה שקיבלה הדרכות, כפי שהדין דורש, וכפי שאמור להיות הסטנדרט, בוודאי – בסניף של חברה בסדר גודל של הנתבעת 1.
50. כידוע, הימנעות בעל-דין מזימון עד רלוונטי בלי שניתן לכך טעם מבורר מקימה נגדו חזקה כי היה בעדות, אילו נשמעה, כדי לצדד דווקא בגרסת הצד האחר [ע"א 548/78 שרון נ' לוי פ"ד לה(1) 736 (1980); ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו פ"ד מה(4) 651, 659-658 (1991)]. חזקה זו נזקפת לחובת הנתבעות בענייננו, ומביאה להעדפת גרסת התובעת בסוגיה של ההדרכה, ההזהרה ופיקוח.
51. הנתבעות לא הציגו בפני ביהמ"ש כל מסמך תומך שיוכיח שהתובעת עברה איזושהי הכשרה או הדרכה לגבי עבודה על המאספת או "עבודה בגובה". בעדותו של עד שהוא נמיג הנתבעת 1, הוא מאשר ש"כשעובד עובר הדרכת בטיחות... הוא נדרש לחתום על טופס שמאשר שהוא עבר הדרכת בטיחות"; ומאידך, מאשר גם, שלא ראה כאשר נתן את התצהיר, במסגרת המסמכים שעמדו לנגד עיניו – "חתימה של התובעת שהיא קיבלה הדרכת בטיחות" [עמ' 15 לפרו' חקירתו].
52. בעוד עד הנתבעות טוען ש"לתובעת סופקה קסדה שהיה עליה לחבוש", התובעת טוענת שמעולם לא קיבלה ציוד מגן מכל סוג שהוא, ואף לא ידעה כי עליה לחבוש קסדה בעת "עבודה בגובה" [עמ' 5 לפרו' חקירתה].
53. כאמור, הנתבעות לא הציגו עדות לכך שהתובעת עברה הכשרה מכל סוג שהוא. העד מטעם הנתבעות, העיד כי ההדרכות נעשות ע"י חברה חיצונית שמבצעת את ההדרכות ורישום של מי מהעובדים ביצע הדרכה. הנתבעות בחרו שלא להביא להעיד מטעמן את נציגי החברה המדריכה או נציג של הנתבעת 1 שעבד בסניף הרלוונטי, שלכאורה יכולים היו לשפוך אור לגבי היקף ואיכות הכשרתה של התובעת וההתנהלות השוטפת בסניף.
54. כאמור, הנתבעות אף הגדילו לעשות ובחרו שלא לחשוף את דו''ח התאונה שנראה שנערך לאחר התאונה, ושאליו נחשפנו רק בחקירתו של עד הנתבעת. התנהלותן של הנתבעות והסתרת הדו"ח איננה פועלת לטובתן, ומציגה תמונה לפיה יכול שלנתבעות יש דבר/ים שהן מעוניינות להסתיר.
55. סיכום ביניים: לאור האמור לעיל, אף שעדות התובעת בהקשר של היעדר הדרכות והזהרות והיעדר פיקוח היא "עדות בעל דין יחידה", אני מוצא כי, בנסיבות, ומשאנו עוסקים בהוכחת חובות מעסיק המפורשות בדין, הנתבעות לא הרימו את הנטל – שעבר אליה - להוכיח כי סופקו לתובעת אמצעי מיגון מכל סוג שהוא, לרבות - ריתמות בטיחות, ולא - שהתובעת עברה איזושהי הכשרה או הדרכה או הזהרות לגבי הסיכונים הרלוונטיים, וגם לא – פיקוח מספק, ולא הוכיחה. 

חובת הזהירות של מעסיק – הדין

56. אין חולק כי הנתבעת 1 חבה כלפי התובעת בהיותה מעסיקתה חובת זהירות מושגית. לפי הדין, הנתבעת 1 חייבת לספק לתובעת סביבת עבודה בטוחה, לנקוט בשיטות עבודה בטוחות, לספק לה כלי עבודה מתאימים ובטוחים, להדריך אותה ולפקח על עבודתה באופן שהיא מביאה בחשבון את הסכנות האורבות לה מעצם אופייה של עבודתה, ולהזהירה מפניהם. עניין זה נדון בהרחבה בפסיקה, כך למשל: ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו פ"ד לו (2) 595, בעמ' 604; ע"א 3463/95 מדינת ישראל נ' יצחק דרעי פ"ד נ (3) 433, בעמ' 436-437 בעמ' 439 ובעמ' 436; ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם פ"ד לה (2) 211; ע"א 59/77 חיים למפרט נ' מדינת ישראל פ"ד לג (3) 649, בעמ' 652; ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון פ"ד מז (3) 225, בעמ' 229; ר' גם ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה ואח' פ"ד מב1 415, עמ' 420 (להלן: "ענין בוארון"). ההלכה חודדה וחוזקה גם בפסיקה מאוחרת יותר [ע"א 9073/09 אסותא – מרכזים רפואיים בע"מ נ' מיכאל שרף (פורסם; 2011); ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע עבודות חשמל בע"מ נ' יאסין ואח' (פורסם; 2011) (להלן: "ענין קלינה")].
57. נשאלת השאלה האם הנתבעת 1 הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית בענייננו? כדי להשיב על שאלה זו, נדרש לבחון האם בנסיבות העניין הספציפי יצרה הנתבעת 1 סיכון בלתי סביר? לפי הדין "חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית." [דבריו של כב' הש' ברק (כתוארו אז) בע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח' פ"ד לז 1 113, ס' 8]. ודוק. הובהר בפסיקה כי המעסיק אינו חב בחובת אחריות מוחלטת [ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל פ"ד מז(3) 345, עמ' 349].

חובת הזהירות הקונקרטית של המעסיקה בענייננו  והפרתה

58. כפי שעולה ממצאי לעיל ומהמפורט להלן, מצאתי כי, בנסיבות ענייננו, הפרה הנתבעת 1 את חובת הזהירות הקונקרטית החלה עליה מעצם היותה מעסיקתה הישירה של התובעת.
59. היקפה וטיבה של חובת הזהירות הקונקרטית שיש לייחס למעסיקה - הינה תלוית נסיבות. בענייננו השאלה המרכזית הנשאלת היא: האם בהתחשב בנסיבות ובממצאים שקבעתי לעיל, ניתן לקבוע כי הנתבעת 1 שהיא המעסיקה יצרה הנתבעת 1 או לא מנעה – סיכון בלתי סביר? לחילופין, נשאל אלו אמצעי זהירות הייתה המעסיקה צריכה להשקיע, כדי לקיים חובתה שלא לחשוף את העובד לסיכון בלתי סביר?
60. כפי שאפרט להלן, למרות שהמאספת יכולה לשמש בעבודה גם בגבהים נמוכים יותר, בשל יכולתה לעלות לגבהים של יותר מ-2 מטר ולהגיע עד ל-4 מטרים, באשר מדובר במשטח עבודה שהתובעת עובדת עליו לעיתים קרובות, על המעסיקה היה לגלות זהירות בהתייחס לטיב וסוג העבודה נדרשת התובעת לבצע באמצעות המאספת, ולוודא שתנאי העבודה, בשל סיכוני השהייה בגובה - עומדים בנורמת הזהירות בנסיבות כל מקרה ומקרה, גם בסידור של הסחורה שבמדפים הגבוהים.
61. מאחר שקבעתי שהוכח שהתובעת עבדה בעת התאונה על המאספת בגובה של 4 מטרים, והיתה קיימת סכנת עקרונית של נפילה "לעומק העולה על 2 מטרים", מדובר בענייננו בנסיבות המתאימות להגדרת "עבודה בגובה" [כהגדרתה בסעיף 1(3) לתקנות הבטיחות בעבודה בגובה[. זאת באשר, בעצם, המאספת היא גם "בימה מתרוממת ניידת", שמוגדרת בתקנות עבודה בגובה כ"מיתקן הרמה שאינו נייח המיועד להרמת אנשים לעמדת עבודה מתוך משטח עבודה כמשמעותו בתקנות עבודות בניה, שהכניסה והיציאה של מפעילו אפשרית במצבו התחתון בלבד, למעט פיגום תלוי ממוכן, פיגום תורן ממוכן ולמעט סל להרמת אדם". ו"משטח עבודה" מוגדר: "שטח שעליו נמצא אדם בקשר לביצוע עבודה או המשמש להחזקת חומרים או ציוד, לרבות פיגום" [תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), התשמ"ח-1988].
62. ניתן להניח שסניף הנתבעת 1 הינו "מפעל" כהגדרתו בתקנות הבניה בגובה, שאז חלות עליו החובות של "מבצע בניה בגובה", כאמור בתקנו אלו. אמנם הסניף איננו מפעל "רגיל", אך הסניף הוא מרכז לממכר כלי וחומרי "עשה זאת בעצמך", שמאחסן טונות רבות של סחורה שלפחות חלקה מוקצה לקונים באמצעים מכניים; כך שהסניף יכול להיחשב "מחסן שאינו חלק ממפעל ואשר בו או לצרכיו משתמשים בכוח מיכאני" [סעיף 187(א) לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970]; ועל "מחסן" כזה חלות הוראות תקנות עבודה בגובה [הוראת הגדרת "מפעל" שבתקנות].
63. עשיתי שימוש במינוח הזהיר "ניתן להניח", כי לא שוכנעתי ברמה הנדרשת, שהובאו די ראיות על מנת להוכיח את היותה של הנתבעת 1 "מפעל", לצורך החלת תקנות עבודה בגובה.
64. עם זאת, אני רואה בתקנות העבודה בגובה מקור נורמטיבי להבנת תפיסת מתקין התקנות לגבי הסיכונים הלא סבירים הכרוכים בעבודה בגובה באשר היא (גם במקומות עבודה שמעסיקים עשרות עובדים בסיכוני גובה, ולא מתאימים במדויק להגדרת "מפעל" כהגדרתו בתקנות עבודה בגובה), והאמצעים הבסיסיים שחובה לנקוט מולם.
65. כידוע, "סטנדרט ההתנהגות אשר נקבע על-ידי המחוקק בחיקוק עשוי לשמש אינדיקציה לרמת התנהגות הנדרשת על-ידי האדם הסביר" [ר' ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד לז (1)113 (9.11.82), בעמ' 137; וכן - כב' הנשיא הש' מ' שמגר ב-ע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ פ"ד מח (1) 415, 429 (30.11.93)].
66. בהתאם, על מנת לבחון את סבירותו של הסיכון בענייננו, נעבור להלן על הוראות הבטיחות המצויות בתקנות בהקשר של עבודה בגובה מהסוג שבענייננו, בהסתכלות על הסניף כ"מחסן". סעיף 5(2) לתקנות עבודה בגובה קובע שמבצע עבודה בגובה מחויב בהדרכת העובד על ידי מדריך עבודה בגובה ובעל אישור תקף המעיד על ההדרכה. כלומר, גם כשעבודה שהיא שגרתית לעובד מבוצעת בגובה (מעל 2 מ'), מחויב מבצע העבודה בהדרכתו של העובד לגבי הסיכונים שנוספים בגין עצם העבודה בגובה, וזאת - על ידי מדריך מיוחד שעבר הכשרה לכך; ויש לערוך מעקב אחר רישומי ההדרכות שלו. ניתן ללמוד מהאמור, שבעבודה בגובה שהוא מעל ל-2 מטרים, לדעת מתקיני התקנות בתחום העבודה מדובר בסיכון מובהק שמתקין התקנות רואה בו סיכון נפרד ונוסף לעצם העבודה הספציפית המבוצעת על ידי העובד, שמשלוח העובד לגבהים בהיעדר הדרכה לגבי עצם העבודה בגובה – הופך אותו לסיכון לא סביר.
67. באשר ל"בימה מתרוממת ניידת", שהמאספת היא סוג שלה, כאמור, נקבע בתקנות עבודה בגובה, כי על העובד להיות מאובטח במשך כל זמן העבודה בגובה בחיבור באמצעות רתמת בטיחות, למערכת למניעת נפילה, המחוברת לנקודת עיגון הקבועה במבנה הבימה, כשאמצעי הקשירה יכוון כך שיהיה קצר ככל האפשר וימנע את נפילת העובד מתוך המיתקן [תקנות 8(א) ו-(ב) לתקנות עבודה בגובה].
68. לפי הוראות תקנה 17(א) לתקנות עבודה בגובה, מבצע בניה בגובה לא יעסיק עובד בעבודה בגובה באמצעות בימה מתרוממת ניידת, אלא בהתקיים תנאים מסוימים, כמו: בדיקת המתקן על ידי בודק מוסמך, קיום נקודות עיגון לקשירת ריתמה, העובד המפעיל הוכשר להפעלת המתקן, בדיקות בטיחות יום-יומיות, הרתמות העובד לנקודת עיגון, ועוד.
69. אך, כאן ראוי להפנות לכך שלפי הוראת תקנה 17(ב)(2) לתקנות עבודה בגובה, עיגון העובד בריתמת עיגון אינו נדרש בנסיבות הדומות לענייננו, שהן: "אחסון פריטים על גבי מדפים מקובעים במבנה סגור, כאשר המיתקן מוצב על רצפה מפולסת ויציבה, בלא מכשולים, ולעובד יש גישה נוחה, בלא הטיית הגוף מחוץ למשטח העבודה" (ההדגשה בקו – הוספה).
70. וזאת בדיוק נקודת הכשל של הנתבעת 1 בענייננו. גם אם, לצורך הדיון, נקבל את עמדת הנתבעות כי "משטח העבודה" בענייננו (כאמור, המפלס הנמוך מעט ממפלס משטח הסחורה; "הבמה") הוגבל בהוראה מפורשת לעובדת – גם בהסבר ובהדרכה - כ"אזור המוגן" שבמאספת, בהתחשב במכלול העדויות, אני מוצא כי קיימות נסיבות שהעבודה שהוטלה על התובעת איננה ברת-ביצוע בלי הטיית הגוף מחוץ למשטח העבודה, ובמקרים מסוימים – בלי ממש לעלות על משטח הסחורה (שהיא יציאה מ"משטח העבודה" שהוגדר) והתמודדות עם סחורה גדולה או כבדה, אם במשיכתה מהמדף של הסניף ואם בהעמסתה עליו.
71. בענייננו, התנועה שנדרשת מהעובדת כדי למשוך את הקרטונים, הזזתם ומיקומם מחדש על המדפים הגבוהים – בעבודת הסידור - כוללת התמתחות, כיפוף וחזרתיות מאומצת. עצם העובדה שהאזור המוגן במאספת מגודר בפועל בשלושה מארבעת עבריו, הופכת את העבודה של שליפת קרטונים מהמדף והחזרתם אליו לקשה עוד יותר, ולעיתים מאלצת את העובד לעלות, ולו חלקית, אל בימת משטח הסחורה. עובדה זו מוסיפה ממד של סיכון, שכן משטח הסחורה איננו מגודר, והעובד איננו רתום לדבר. סיכון שלדאבוננו התממש בענייננו, במעידה ונפילה מגובה רב, כשהעובדת נמשכת מטה בעקבותיו של קרטון אותו משכה מהמדף.
72. לנוכח האמור, אני מוצא שבראייה הכוללת יכולה הייתה המעסיקה לצפות והיה עליה לצפות, שבעבודה על גבי המאספת, שבחלק ממנה, כאמור נטולת דפנות וגידור, בגובה העולה על ארבעה מטרים בעבודה פיזית מאומצת, הנפילה היא תוצאה מסתברת, במיוחד כשהעובד איננו רתום לדבר.
73. מדובר בסיכון בלתי סביר שנוצר כתוצאה מאילוצי העבודה, ולא קיבל מענה ראוי מטעם הנתבעת 1. לא די בהנחיה כללית שאין לעלות ל"משטח הסחורה", ל"במה".
74. טענות הנתבעות שהעובדת לא נפלה בשל בור או שמן שהיה על המאספת אינן רלוונטיות כלל ועיקר. הנפילה בענייננו נגרמה משום שמשטח העבודה לא התאים למשימה שהוטלה על העובדת בנסיבותיו של הקרטון הספציפי. משפטית, לא רק אובדן השיווי משקל על גבי הבמה גרם לנזק בענייננו, אלא – בעיקר היעדרה של הדרכה נאותה ושל ציוד מגן אישי; היעדרה של אמצעי מניעה, כמו ריתמה או מעקה/גדר למשטח הסחורה (בחלקים שאינם צמודים למדפי הסחורה) - לצד פער גבהים משמעותי, וסחורה שמשקלה מחייב קירוב מרכז הכובד של העובד אליה על מנת להזיזה. בהתאם, אני מוצא כי גם את הקשר הסיבתי האפשרי בין היעדר גידור מתאים או ריתמה, לבין נפילה ופציעה אפשרית של מי שעובד על המאספת במשימת סידור סחורה במדפים הגבוהים, יכולה וצריכה הייתה המעסיקה לצפות.
75. הנתבעות טוענות כי התובעת עובדת מנוסה שיודעת שאל לצאת למשטח הסחורה הלא מגודר, ולכן יש בעשותה כן יש משום רשלנות מכרעת או ניתוק קשר סיבתי. בנסיבות ענייננו, אינני מקבל טענה זו. התובעת הונחתה לעבוד על המאספת בפעולה מאומצת ודינמית מול המדפים. התובעת איננה רתומה ולא נושאת עמה ציוד מגן שיגן עליה בעת נפילה, ומאידך גם נאלצת להתמודד אל מול המשקלים, התנועה והכוח הנדרש בסידור הארגזים במדפים העליונים. בנסיבות אלה, עלייה למשטח הסחורה היא חלק בלתי נמנע מעבודתה.
76. תאונת התובעת היא תוצר של חריגה ממשטח העבודה, בהטיה של הגוף ובהעמדת רגל על משטח הסחורה וניסיון להגיע לקרטון גבוה, קרטון שמשך אותה אתו למטה, לנפילה למפלס הרצפה של הסניף.
77. בהתחשב במבנה המאספת ובסוגי הקרטונים הכבדים שהעובדים נאלצים להתמודד עם שינועם, היה על הנתבעת 1 לצפות את הסיכון של חריגת העובד לתוך משטח הסחורה, אם בהטיית הגוף ואם בעלייה למשטח הסחורה, והסיכונים הבלתי סבירים שמתלווים לפעולה זו – וליתן להם מענה בדמות גידור סביב "משטח הסחורה" ואכיפת קשירת ריתמה, כאמור.
78. להשלמת התמונה אוסיף, שהתובעת מעידה בעדות שלא נסתרה בעדות נגדית בעלת משקל דומה, שלא סופקה לה מעולם קסדה, ושלא נדרשה לחבוש קסדה בעבודה על המאספת. בכל מקרה, לנוכח עדות העד מטעם הנתבעות לגבי החובה לשימוש בקסדה בסניפי הנתבעת 1, אעיר כי שאלת אספקת הקסדה והחובה לחבוש אותה הינה שולית בענייננו, באשר איננה פקטור במישור הקשר הסיבתי לקרות הנזק.
79. עוולת הרשלנות מתבססת על מבחן הצפיות, וקובעת רמת הזהירות הנדרשת על-פי הקריטריון של "האדם הסביר".
80. כאמור, מלשון תקנות עבודה בגובה, עולה כי האמצעים שאמור המעסיק לספק לעובד על מנת לאפשר לעובד גישה לעבוד בגובה כלשהו צריכים להיות מתאימים למטרה לה נועדו או לה הם משמשים. בהקשר לקביעת ויישום הנורמה בענייננו, ראוי להפנות לכך שהתובעת בענייננו נדרשה לעבוד על המאספת יום-יום, ולעיתים גם במשך כל היום על מנת לסדר את המדפים. מדובר בעבודה מאומצת הדורשת כוח רב.
81. נזכיר בהקשר זה, גם את ההלכה הפסוקה לפיה, אין הכרח בצפיות מצד המזיק של מלוא פרטי תהליך הגרימה הספציפי שאירע, ודי בצפיות של הקווים המרכזיים של ההתרחשות מבחינת מאפייניהם העיקריים [ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה ואח' פ"ד לח(3) 1; ע"א 2061/90 מרצלי נ' משרד החינוך ואח' פ"ד מז1 802].
82. אני מוצא כי, בנסיבות ענייננו, הנתבעת 1 לא נקטה מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות ביחס לאדם, עובדת שלה, שלגביו יש לה באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהגה, באשר צריכה היתה באותן נסיבות לראות מראש שהיא עלולה במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממחדלה, כאמור.
83. לנוכח כל המפורט לעיל, אני קובע כי הנתבעת 1 הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובעת. החוק מטיל חובה חקוקה על מעסיקים ליצור סביבה בטוחה לעובדיהם. בכך שהנתבעת 1 לא ספקה לתובעת אמצעי מיגון סבירים ובסיסיים בנסיבות עליהן הצבעתי, כאמור, יצרה למעשה סיכון בלתי סביר. עבודה בגובה, מהווה סיכון מעצם היותה, אולם המעסיקה יכלה למזער סיכון זה אילו הייתה משקיעה במידה סבירה באמצעי זהירות כמו קיומה של הדרכה קפדנית, הזהרות חוזרות, פיקוח מתאים ואספקת אמצעי בטיחות ומיגון יעודיים.
84. בנוסף, קיימות גם חובות מפורשות חקוקות של הדרכה, אזהרה ופיקוח על העובד [הוראות תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשמ"ט–1999 והוראות תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט–1999].
85. כמעסיק, הנך מחויב לתת להם הדרכות ואזהרות מוכוונות לסיכונים המסוימים שאולי לא מספיק נהירים לעובדים, כולל תמצית בכתב שלהם; סיכונים אלה כוללים בענייננו - עליה לגובה ועבודה על המאספת. מכל מוקם, כאמור, מצאתי שהנתבעות לא הרימו את הנטל לסתור את גרסת התובעת שהדרכות ואזהרות – לא ניתנו.
86. לפי הדין על המעסיק החובה גם לפקח באופן יעיל על ביצוע כראוי של כל ההנחיות על-ידי העובדים [ע"א 5425/97 עיריית קריית מוצקין נ' דביר פ"ד נג(3) 172, 178-177; ע"א 662/89 מ"י נ' קרבון פ"ד מה(2) 593, 598 מול ב']. אם כן, אלו הנחיות ואיזה פיקוח היה על המעסיק לקיים בנסיבות ענייננו? במצב שבו מראש העבודה היא במאספת שיש בה סיכון? נראה שנכון היה לקיים פיקוח צמוד לעובדת, שמורה לה לעשות הפסקות ריענון תכופות יותר, מזהיר אותה "בזמן אמת", ומדריך אותה תכופות, גם בהתמודדות עם מצבי סיכון, כמו התנהלות נכונה במקרים של "מאבק" עם קרטון כבד "שמסרב" להתרומם מהמדף; כל זה לא הוכח כי נעשה בענייננו. כפי שהתובעת מפנה, במקרה של עבודה בגובה, קיימת גם חובה נפרדת ונוספת - להעמיד עובד במפלס הקרקע לצד כל מי שעושה עבודה בגובה, כזוג ידים ועיניים נוסף, למקרה ש...
87. כאמור, הנתבעות לא הציגה כל נהלים של הנתבעת 1 מטעמן; נהלים כתובים שאמורים להכווין את התנהלות העובדים בעבודתם. בהקשר זה, אזכיר שחוסר בהירות בנוהלי העבודה והבטיחות במקום עבודה נזקפת לחובת המעסיקה. על פי הפסיקה, מכיוון שהמעסיקה חייבת להנחיל לעובדים נהלי עבודה ברורים לבטיחות ולגהות, אין היא רשאית להניח כי הללו ינקטו מיוזמתם אמצעים למניעת תאונות: "...מעביד חייב לצפות גם מעשה רשלני של העובד, אפילו כשהוא בא בניגוד לחובות מפורשות, ואף כשהעובד מודע לסכנה שבמעשהו" [ע"א 688/79 יזבק נ' קובטי, פ"ד לו1 785, 790 מול ג'-ד'].
88. מבחינת שיקולי מדיניות, אין ספק כי בנסיבות, המעסיקה הייתה הגורם היעיל במניעת הנזק, ולגבי תיקון המחדל – לא נטען ולא הוכח כי מדובר בהשקעה משמעותית מבחינת העלות (בוודאי – באופן יחסי לתוחלת הנזק), שלא לדבר על השקעת תשומת הלב המקצועית הנדרשת ממילא - כמי שמעסיק עובדים בעבודה בגובה, שבה סיכונים רבים.
89. על פי מכלול הדברים לעיל, מצאתי כי התובעת הרימה את הנטל להוכיח שהנתבעות 1 ו-2 הפרו את חובת הזהירות הקונקרטית שחלה עליהן בנסיבות, הפרה שגרמה לנזק גוף.
90. לסיכום, אני מוצא כי הנתבעת 1 התרשלה כלפי התובעת. עוד, בנסיבות, מצאתי כי הופרה על ידי הנתבעת 1 כלפי התובעת חובה חקוקה בכל הקשור לקיום הוראות התקנות בעניין הדרכה, אזהרה מסיכונים ופיקוח. בהתרשלותה של הנתבעת 1, ובהפרת החובות החקוקות המסוימות הללו, גרמה לתובעת נזק גוף.
91. כתוצאה מהאמור לעיל, הנתבעת 2 חייבת בנדון כלפי התובעת, ביחד ולחוד עם הנתבעת 1; זאת - מכוח פוליסת חבות מעבידים שהוציאה לנתבעת 1, הרלוונטית למועד ולאירוע התאונה.

אשם תורם

92. שני המבחנים המקובלים על פי הפסיקה לבחינת אשמו התורם של נפגע, הם: מבחן האדם הסביר - האם האדם הסביר היה נזהר יותר מהתובע, ומבחן מידת האשמה - בחינת האשמה המוסרית ומשקל המעשים והמחדלים של כל צד [ענין ועקנין].
93. מהותו של מבחן מידת האשמה, היא הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל אחד מהם [ע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו (פורסם; 2.12.09)].
94. ככלל, בידי המעסיק מצויים אמצעי השליטה והייצור, וביכולתו לנקוט צעדים מפני רשלנותו של העובד. נוכח אי-השוויון ביחסי הכוחות בין העובד והמעסיק, מקובל בתאונות עבודה לאמץ את המבחן השני [ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון פ"ד מה(2) 593 (1991)]. מטעם זה, מקובל להקל עם העובד, בנוגע לייחוס רשלנות למעשיו, והפסיקה אימצה גישה מקלה ביחס להתנהגותו של עובד אשר נפגע [ענין מדינת ישראל נ' קרבון, בעמ' 598; ע"א 5435/07 אבו ליל נ' נ.א.ע מהנדסים בע"מ (פורסם; 2009), פיסקה [י]; ע"א 4446/06 וולטון נ' המרכז הבהאי העולמי-חיפה (פורסם; 2009) פיסקה 7].
95. טעם נוסף שלא להחמיר עם העובד מוסבר בכך, שבלהט העבודה עלול עובד להיכשל באי מתן תשומת לב מלאה לכל הסכנות מסביב באשר מטרתו היא טובת המעביד והעבודה [ת.א (י-ם) 1519/96 פנחס בן ישי נ' אבי לוי (פורסם; 19.2.01)]. רלוונטיים גם הדברים שנקבעו בעניין בוארון, בעמ' 425: "עד שאנו באים לקבוע אשם תורם מצד העובד הנפגע ולכרסם כתוצאה מכך בפיצוי המגיע לו עקב הפגיעה שנפצע בגין אחריותו ורשלנותו של המעביד שלמענו עבד ובשירותו של זה נפגע - עלינו להביא בחשבון, שהעובד עלול בלהט עבודתו גם לטעות, אולם אין לראות בכך בהכרח רשלנות תורמת".
96. הנתבעות מפנות לכך שמדובר בעובדת ותיקה שיודעת להפעיל היטב את המאספת ומתארת זו אף בחקירה הנגדית שנערכה לה. אינני מוצא כי הניסיון שצברה הוא תחליף הולם להדרכה מקצועית, הדרכה שהנתבעות לא הרימו את הנטל להוכיח שניתנה לתובעת. הניסיון שצברה התובעת איננו מוביל למסקנה שהיה עלייה לראות מראש בהיעדר ציוד מגן אישי או בהפרש הגבהים פגם, ולפנות למנהל בדרישה לשנות דבר שגלוי וידוע למנהלי העבודה. מה עוד, שכאמור הפסיקה מתייחסת לתופעה המוכרת של נטיית עובדים לרצות את מעבידיהם, ולא להקשות קושיות שעלולות לחבל בהעסקתם.
97. מאידך, אני מוצא כי התובעת היתה מודעת לכך שהיא מצויה בגובה של 4 מטרים מעל לקרקע, וכי עליה למשטח הסחורה, לבמה, מעמידה אותה במצב שבו היא סכנת נפילה, ללא ריתמה וגדר. לפי הממצאים שקבעתי, הנסיבות שקדמו לנפילתה היוו חריג בפעילות השגרתית על המאספת. התובעת הגיעה ל"נקודת קיצון" של עליה על קצה אצבעות ברגל אחת על גבי "הבמה", משטח הסחורה. יש להניח, שבנסיבות התובעת העדיפה להתעלם מהסיכון הגובר ולהתגבר על פחד שהוא משרה, מתוך תקווה שלא יהיו תקלות והסיכון לא יתממש, ועלתה כאמור ל"במה" על מנת לשלוף את הקרטון מהמדף, מתוך רצון כן לקדם את העבודה. מאידך, בהתנהלותה בניהול תביעה זו, ובשינוי גרסתה, כאמור, יש ללמד שהיתה מודעת לכך שככלל איננה אמורה לעלות על ה"במה", על משטח הסחורה, שאיננו מגודר, ושקיים סיכון משמעותי בפעולה החריגה שבקשה לבצע.
98. מדיניות משפטית נכונה, אמורה לאזן באופן מושכל בהפעלת שיקולי המדיניות לגבי קביעת היקף החובה של המעביד והפרתה, למול היקף החובה של העובד והפרתה. השאיפה היא כמובן להגיע להכרעה בתיקי רשלנות מעביד, שתכווין את התנהגות והתנהלות מעבידים בעתיד לנטילת אחריות ולהשקעת מאמצים וכספים - למניעת סיכונים בלתי סבירים לעובד. מאידך, ראוי שבהכרעה הכוללת יינתן מקום להכווין את העובד להתנהל כך שהוא איננו אוטומט; יש להימנע מהכרעות שבהצטברותן עלולות לעודד התנהלות של נטילת סיכונים מצד העובד; לעודדו ליטול על עצמו – ללא כל עצירה ומחאה - כל סיכון שהוא שאליו הוא נקלע בעבודתו, מתוך הבנה שאין לכך מבחינתו כל מחיר.
99. אזכיר כי גם לעובד חובות. לעובד חובה אותה הוא חב כלפי עצמו לפעול באותה רמת זהירות הנדרשת מ"האדם הסביר", שהיא מצטרפת לחובתו כלפי המעביד שלא לסכן את עצמו במכוון וללא סיבה סבירה [ס' 202 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970]. בכתב ההגנה, הנתבעות לא גרסו בענייננו גרסה ברורה לנסיבות התאונה, ועם זאת - הפנו לאשמה הנטען של התובעת בנסיבות של נפילה מסוג זה. אך, כאמור, מגרסת התובעת עצמה עולה כי היתה מודעת לנסיבות נפילתה, ולסיכון שאליו נכנסה, ולכך שהגיעה למצב קיצון בפעולה, שמשינוי גרסתה עולה - שהיא מבינה שאיננה בנוהל העבודה; פעולה שעקרונית יכלה לפעול להימנע ממנה בדרכים שונות (פניה לאחראי, פניה לעזרת עובד אחר).
100. בהתחשב בדין כעולה מהפסיקה ומבחניו, בחיתוכו על הנסיבות והשיקולים בענייננו, כאמור, ובכך שהתובעת הייתה מודעת לסיכון היתר שבו הייתה נתונה מרגע שאצבעות כף רגלה הועמדו על משטח הסחורה ולחובתה לגלות זהירות יתר באותה שהות באזור ללא מעקה/גדר, אני מוצא לייחס לתובעת אשם תורם לקרות התאונה בענייננו ולגרימת הנזק שנגרם בה - בשיעור 10%.

ב.         סוגית הנזק והפיצוי

הפגיעה והנכות הרפואית

1. כאמור התובעת נפלה בעבודתה ביום 6.11.12 מגובה של כ-4 מטרים ונחבלה בהטחתה ברצפת הסניף. ממקום התאונה פונתה התובעת לבית החולים. שם בוצעו צילום אגן ופרק ירך ימין בהם נמצא שבר ברמוס פוביס עליון ותחתון מימין ושבר רמוס פוביס עליון משמאל, בסקרום ואיליום מימין. התובעת אושפזה למשך 8 ימים לנוכח שברים לא יציבים באגן, ולאחר מכן עברה לאשפוז סיעודי למשך כחודשיים.
2. כ-20 יום לאחר התאונה, ביום 27.11.12, פנתה התובעת למרפאת חוץ בביה''ח, עקב כאבים ומגבלות בתנועה. בדוח שחרור נכתב "החולה נבדקה במרפאה אורוטפדית וקיבלה אישור לדריכה חלקית ברגל ימין". חודש ושבוע לאחר התאונה, ביום 18.12.12, נבדקה התובעת שוב במרפאה אורתופדית "הפעם קיבלה אישור לדריכה מלאה על שתי הרגליים לפי יכולתה" והוזמנה לבדיקה נוספת כעבור 6 שבועות.
3. במסמכי השחרור של התובעת מהאשפוז הסיעודי - מיום 14.01.13, נכתב "מטופלת ע"י צוות רב מקצועי פיזותרפיה וריפוי בעיסוק עם שיפור הדרגתי. טיפול תרופתי וטיפול ב-TENS לאיזון כאבים", בהמשך נכתב "החולה הגיעה להליכה של 20 מ' בעזרת הליכון כאשר היא ממשיכה לסבול מכאבים באגן מימין. לפני כ-10 ימים הופיעו כאבים בשכם משמאל עם הקרנה לזרוע. עוד נכתב תחת 'מעקב שוטף': "לא מסוגלת ללכת בלי הליכון. על רגל ימין לא מסוגלת לדרוך דריכה מלאה עקב כאבים חזקים באגן בצד ימין. לא מסוגלת לעלות מדרגות".
4. ביום 11.03.13 פנתה התובעת למומחה אורתופדי מטעם קופ''ח בה היא רשומה. בתשובתו של המומחה מיום 17.03.13 נכתב "רגישות ב-SIJ מימין ובמפשעות. הגבלה בתנועות בפרקי הירכיים עם כאבים. חולשה כללית בשרירים ללא עדות לחסר נוירולוגי. הגבלה בכיפוף כתף שמאל עד 80 מעלות עם סימני RC", תחת פרק 'סיכום והמלצות' נכתב: "המשך שיקום בפיזיותרפיה והידרותרפיה וטיפול תרופתי".
5. התובעת מצרפת לכתב התביעה שורה של הפניות ותוצאות בדיקות US איברים ורנטגן. בבדיקת רנטגן מיום 08.04.13 נמצאה רגישות באזור. בתשובת ייעוץ מיום 02.05.13 הופנתה התובעת לרופא תעסוקתי מטעם האורתופד להמשך חופשת מחלה. בהתייעצות מומחה נוירולוגיה מיום 25.07.13 נכתב "מאז (שנפלה) סובלת מסיוטי לילה, פחדים ללא סיבה, נדודי שינה קשים". תחת פרק סיכום והמלצות נכתב: "בנזודיאזפינים לפני השינה, ייעוץ של פסיכיאטר לבירור PTSD".
6. ביום 10.10.13 פנתה התובעת לבדיקת רופא פסיכיאטר בקופ''ח עקב קשיים נפשיים שהופיעו לאחר התאונה. תחת פרק 'ממצאים' נכתב: "נעשתה רגזנית, כעסנית, לא סובלת רעשים, מפוחדת ונמנעת מללכת, מלצאת מהבית. יוצאת רק עם ליווי. ממשיכה להתעורר בלילות מחלומות שהיא חווה תאונה איך היא נופלת. מתקשה להרדם. מתהלכת בקושי עם מקל. אפקט דיספורי על גבול דיכאוני, מלא ותואם". לאחר ביקור זה החלה התובעת בטיפול אנטי-דיכאוני וקיבלה המלצה לפנות לפסיכולוג.
7. כשנה ורבע לאחר התאונה, ביום 13.2.14 שבה התובעת לאורתופד מטעם הקופה. האורתופד הפנה אותה לבדיקת CT. בבדיקה ביום 19.2.14 נמצאו שברים בעצם הפוביס מימין ומשמאל, שינויים סקלרוטיים בסקרום מימין בחלק התחתון של SIJ ואיים סקלרוטיים בפרקי הירכיים בשני הצדדים. ביום 13.3.14 פנתה התובעת לבדיקת רופא אורתופד בקופ"ח. בבדיקה אובחנה רגישות ב-SIJ מימין ובמפשעות, כאבים והגבלה בטווחי תנועות פרקי הירכיים וב-SLR מימין ומשמאל, חולשה כללית בשרירים וכמו כן כאבים והגבלה בטווח תנועות כתף שמאל עם סימני RC. התובעת הופנתה למרפאת כאב למתן זריקה מכוונת ל-SIJ מימין.
8. התובעת גורסת שמאז התאונה ועד היום היא סובלת מליקויים שלא חלפו ואף החמירו, וזאת למרות המשך הטיפולים הפיזיוטרפיים והידרותרפיים שהיא מקבלת. עד היום היא מתניידת באמצעות הליכון, צולעת וכאובה, בנוסף לכאבים מהם היא סובלת בכף יד השמאלית. בנוסף היא סובלת מתופעות נפשיות בגינן היא נוטלת תרופות אנטי-דיכאוניות.
9. במסמך שכותרתו "תעודה רפואית נוספת לפגיעה בעבודה" שנחתם ע"י רופאת המשפחה של התובעת נקבע כי התובעת איננה מסוגלת לעסוק בעבודתה או בעבודה אחרת מתאימה, כתוצאה ישירה מהפגיעה שחוותה, מיום 04.02.13 ועד ליום 04.04.13, סה"כ 60 ימים. תעודה נוספת של אי-כושר ניתנה מיום 05.04.13 ועד ליום 03.06.13 (60 ימים נוספים) ע"י אותה רופאת משפחה. על פי עדותה, מאז קרות התאונה מעולם לא שבה התובעת לעבודתה זו או לכל עבודה אחרת.
10. בתצהירה מתארת התובעת טיפול ומעקב אצל פסיכיאטר החל מ-10/2013 ועד 09/2017, כשהיא מתלוננת שהיא סובלת מרגזנות, כעס, היעדר סבילות של רעשים, פחדים הימנעות מללכת ולצאת מהבית, התעוררות בלילות מחלומות שלנפילה, קשיי הירדמות וחוסר יכולת ליהנות. ברישומים פסיכיאטריים מ-2017 נרשמה הטבה.
11. ביום 08.12.13 נבדקה התובעת ע"י מומחה אורתופדי מטעמה. המומחה קבע בחוות דעתו מיום 8.12.13 [סומנה כ-ת8 במוצגי התובעת] כי לתובעת נותרה נכות רפואית משוקללת בשיעור 49.5% לפי הרכיבים הבאים:
    • א. 20% נכות בגין הגבלה בסיבוב החיצוני ופנימי של פרק ירך ימין בהתאם להוראת סעיף 481(א) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956 (להלן: "תקנות המל"ל").
    • ב. 20% נכות בגין הגבלה בסיבוב חיצוני והכאבים העזים בתנועה הרוטטורית המגבילים בתנועות פרק ירך שמאל בהתאם להוראת סעיף 481(ו) לתקנות המל''ל.
    • ג. 20% נכות בגין הגבלה בינונית בתנועות עמ"ש מותני בהתאם להוראת סעיף 37(7)(ב) לתקנות המל''ל.
    • ד. המומחה סבר שיש להפעיל את תקנה 15 במלואה לאור עבודתה של התובעת כסדרנית, עבודה הכרוכה לשיטתו בשימוש רב וממושך בגפיים העליונות והתחתונות ואובדן כושר ההשתכרות.
    • ה. המומחה המליץ להפעיל את סעיף "שירותים מיוחדים" עקב אי-יכולתה של התובעת לבצע פעולות יומיומיות פשוטות.
12. ביום 19.5.16 נבדקה התובעת ע"י מומחה אורתופדי מטעם הנתבעות. המומחה קבע בחוות דעתו מיום 20.8.16 שהוגשה מטעם הנתבעות בנדון, כי לתובעת נותרה נכות רפואית בשיעור 5% בהתאם להוראת סעיף 37(8)(א) לתקנות המל''ל - בגין שבר בעצם העצה. המומחה מפנה לכך בועדות המל"ל מימים 2.1.14 ו-11.12.14 נקבעה לתובעת נכות בשיעור 0% בתחום הנוירולוגיה והאורתופדיה.
13. ביום 14.3.17 נבדקה התובעת ע"י מומחה אורתופדי מטעם בית המשפט, פרופ' מיכאל סודרי, שקבע בחוות דעתו מיום 16.6.17 כי מההיבט האורתופדי לתובעת נותרה נכות רפואית משוקללת בשיעור - 14.5%, מיום 1.3.14 (מועד תום הנכויות הזמניות), לפי הרכיבים הבאים:
    • א. 10% נכות בגין השפעה קלה על כושר הפעולה בעקבות השברים באגן, בהתאם להוראת סעיף 35(1)(ב) לתקנות המל''ל.
    • ב. 5% בגין עוות של הסקרום, שיתכן ונגרם בעקבות השבר, בהתאם להוראת סעיף 37(8)(א) לתקנות המל''ל.
14. המומחה מטעם בית המשפט גם קבע לתובעת נכויות אורתופדיות זמניות למשך 16 חודשים, כדלקמן:
    • א. 100% מיום 6.11.12 ועד יום 3.6.13 (7 חודשים).
    • ב. 40% מיום 4.6.13 ועד יום 30.11.13 (6 חודשים).
    • ג. 20% מיום 1.12.13 ועד יום 28.2.14 (3 חודשים).
15. בנוסף, ביום 13.1.14 נבדקה התובעת ע"י מומחה לפסיכיאטריה מטעמה, שקבע בחוות דעת פסיכיאטרית שנתן ביום 13.1.14 [מסומנת ת9 במוצגי התובעת] כי בגין התאונה נגרמה לתובעת נכות נפשית צמיתה בשיעור 50% לאור תסמונת PTSD ממנה היא סובלת ודיכאון בהתאם להוראת סעיף 34(ב)(5) לתקנות המל''ל. התובעת שהגיעה מלווה בבעלה נבדקה ע"י המומחה, שמצא קשר ישיר בין קרות התאונה לבין מצבה הנפשי.
16. ביום 18.4.16 נבדקה התובעת על ידי מומחית בתחום הפסיכיאטריה מטעם הנתבעות, שציינה בחוות דעתה: "בבדיקתה היום התרשמתי מתסמינים נפשיים תגובתיים בעלי אופי חרדתי ודיכאוני בעיקר, בעוצמה בינונית – מתונה, מלווים בפגיעה תפקודית במישורי החיים השונים, שרובה נובעת מהפגיעה הפיזית". המומחית איננה מסכימה עם המומחה מטעם התובעת לגבי שיעור הנכות, ונוטה להסכים עם קביעת המל"ל, ומעריכה את נכותה הנפשית של התובעת בשיעור 10% לפי הוראת סעיף 34(ב)(29 לתקנות המל"ל.
17. התובעת הגישה למל"ל תביעה להכרה בתאונה כתאונת עבודה. וועדות רפואיות של המל"ל קבעו לה תקופות נכות זמנית למשך כ-3 שנים לאחר התאונה, כדלקמן: 70% - שבעה חודשים ושלושה שבועות - מיום 6.2.13 (תום תקופת דמי הפגיעה) עד יום 30.9.13; 50% - שלושה חודשים – מיום 1.10.13 עד יום 31.12.13; 40% - שנה – מיום 1.1.14 עד יום 31.12.14; 25% - כשנה - מיום 1.1.15 עד יום 9.12.15.
18. במקביל לאמור, לפי הוראת סעיף 18(א) לתקנות אושרה לתובעת תביעתה למל"ל להכיר בה "כנכה נזקק". כ"נכות מחושבת" לצורך "נכה נזקק" ייחס המל"ל לתובעת נכות של 100% החל מיום מיום 6.2.13 ועד ליום 30.11.15- משך כשלוש שנים (בהצטרפות לתקופה של שלושה חודשים ראשונים בהם קיבלה דמי פגיעה).
19. וועדות המל"ל קבעו לתובעת נכות צמיתה – החל מיום 10.12.15 - בשיעור של 23.05% כדלקמן:
    • א. 10% נכות בהתאם להוראת סעיף 34(ב))(2) לתקנות המל''ל [סעיף 34(ב) מתייחס להפרעות נפשיות שונות, והסעיף (2) הוא במצב שבו: "רמיסיה מליאה או קיום סימנים קליניים שארתיים, הפרעה קללה בתפקוד הנפשי או החברתי, הגבלה קלה או בינונית בכושר העבודה"].
    • ב. 10% נכות בהתאם להוראת סעיף 35(1))(ב) לתקנות המל''ל [סעיף 35(1) מתייחס ל"ארטריטיס רבמטואידית, ניוונית או מכל סוג אחר", והסעיף (ב) הוא מצב שבו: "קיימת השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות"].
    • ג. 5% נכות בהתאם להוראת סעיף 37(8))(א) לתקנות המל''ל [סעיף 37(8) מתייחס ל"שבר של גוף חוליה שהתרפא, והסעיף (א) הוא מצב שבו: "בלי תזוזה ניכרת ובלי הגבלת התנועה של עמוד השדרה בקרבת החוליה הזו"].
20. על פי המלצת ועד הרשות הופעלה תקנה 15 לתקנות המל"ל במחציתה, כך שהנכות שנקבעה במל"ל לתובעת בכל הקשור לזכאותה לתגמולים היא נכות בשיעור של 35% [23.05% + 11.525%; בעיגול – כהוראת התקנות].
21. הצדדים הסכימו ביניהם על נכות נפשית צמיתה בגין התאונה בשיעור 10% [הודעות הצדדים מאפריל 2018].
22. הצדדים לא מצאו לחקור את המומחים הרפואיים בנדון. בנסיבות אלה, בהתחשב, בין היתר, בהסכמת הצדדים לגבי הנכות הפסיכיאטרית ובקביעת המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה, אני מוצא לקבוע את הנכות הרפואית של התובעת בשיעור משוקלל - של 23% [23.05% במעוגל].

הנכות התפקודית

23. מחלוקת מרכזית בתיק זה ניטשת בשאלת הנכות התפקודית שיש לקבוע שנגרמה לתובעת בגין התאונה, ולצידה – שיעור הפגיעה בכושר השתכרותה של התובעת והגריעה שיש לייחס בנסיבות.
24. אזכיר כי על פי הדין כפי שהוא מקבל ביטויו בפסיקה, ככלל, אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית, ובין אלה לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגעת, וייתכנו פערים ביניהן. המלאכה להבחין בין אלה מסורה לערכאה הדיונית השומעת את הראיות; וקביעתה נסמכת על ממכלול הנתונים שיש בהם כדי להשליך על תפקודה ועל כושר השתכרותה של הנפגעת בנסיבותיו הספציפיות, כגון: גילה, השכלתה, כישוריה, עיסוקה לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות שעומדות בפניה לנתב בעתיד את עיסוקה במומה, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה ויכולתה לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבדה קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגעת תוכל להמשיך ולעבוד [ר' פסיקת כב' השופט יצחק עמית, בע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (פורסם; 11.1.15); וכן - אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, 636-633 (מהדורה רביעית, 2012)].
25. התובעת הינה ילידת 1956, ובעת התאונה הייתה כבת 56. התובעת נשואה, אם לילדים בגירים וסבתא לנכדים. כיום הינה בת למעלה מ-63 וחצי שנים.
26. לפי עדותה, מפעל יהלומים בו עבדה כמלטשת יהלומים במשך 25 שנים נסגר בשנת 2005, והיא נאלצה לחפש עבודה אחרת. בשל העובדה שהשלימה 8 שנות לימוד בלבד, החלה לעבוד אצל הנתבעת 1 כחמש שנים טרם מועד התאונה.
27. כאמור במסגרת עבודתה אצל הנתבעת 1 עבדה שלוש שנים בסניף אחר, ובסניף מושא דיוננו עבדה משך שנתיים בתפקיד מוכרת וסדרנית סחורה במחלקת כלי בית. בתיאור עבודתה בתצהירה, מדגישה התובעת את הפן הפיזי של עבודת הסדרנית בהרמת וסידור קרטונים כבדים של סחורה, לרבות בהתכופפות, ולרבות בעבודה בגובה. בחקירתה אישרה שהיתה גם מוכרת [עמ' 3 לפרו' חקירתה]. לפי תלושי השכר שהציגה השתכרה התובעת בעבודה שכר מינימום של 23 ₪ לשעה (לפי הרשומות שכר המינימום לשעה הוא 23.12 ₪ - נכון לאוקטובר 2012) בעבודה לפי שעות; מספר השעות לחודש השתנה, אך ממוצע שכרה ברוטו עמד על 4,759 ₪ (לפי 6 החודשים שקדמו לחודש התאונה), ועולה מהנתונים כי התובעת עבדה בחודש פחות ממשרה מליאה; לפי טענתה בסיכומיה כ-77% משרה, כ-140 שעות לחודש (משרה מליאה נכון לנובמבר 2012 היא 25 ימים בחודש, 186X12 = 4,300 ₪, נכון לאוקטור 2012; לפני זה – מדובר ב-4,100 ₪ לחודש). אם כן, שכרה הממוצע החודשי של התובעת נחזה להיות גבוה משכר המינימום בזכות תוספות סוציאליות שונות.
28. לפי עדותה מאז התאונה התובעת לא שבה לעבוד; ולפי גרסתה, בגין תוצאות התאונה, ובהתחשב בגילה, בכישוריה הדלים ובדרישות שוק העבודה, גם אין בנמצא עבודה שיכולה להתאים לה. לעומתה, טוענות הנתבעות כי התובעת מסוגלת לאתר ולבצע עבודה המתאימה לה במצבה לאחר התאונה, וכי בניגוד לחובתה היא בחרה משך שנים שלא לפעול להקטנת נזקה.
29. אקדים ואומר שלבד מתצהירה היא, הגישה התובעת מטעמה שני תצהירים נוספים בהקשרים של הנזק הנטען. תצהירים אלה אינם מסייעים בידינו. האחות של התובעת לא התייצבה בבית המשפט למתן עדות על תצהירה, לתמיכה בטענות התובעת לגבי מגבלותיה ולגבי העזרה שנדרשה ונדרשת לה מהזולת. בעלה של התובעת התייצב ועמד על הדוכן, אך הנתבעות ויתרו על חקירתו; ומתברר שלא בכדי, באשר התצהיר עליו חתם, הוא "על פניו" – לא מענייננו.
30. כך שבכל הקשור לשאלת הנזק וקביעת הפיצוי, בעצם, עדות התובעת היא "עדות בעל דין יחידה", שהתובעת מבקשת לתמוך בה באמצעות חוות דעת מומחה ברפואה תעסוקתית שהוגשה מטעמה. גם מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעת מומחה בתחום זה - נוגדת.
31. כאמור הנכות הרפואית שקבעתי לתובעת הינה בשיעור 23%, כך גם קבע המל"ל, אך מצא לראות בה "נכה נזקק" משך קרוב ל-3 שנים (עד ליום 30.11.15 בייחוס "נכות מחושבת" של 100%), ולהפעיל את תקנה 15 בשקלול הנכות בגין התאונה, כך שלצרכי קצבת נכות מעבודה מיוחסת לה נכות בשיעור 35% החל מיום 10.12.15.
32. ומה הן - לגרסת התובעת - תוצאות התאונה בפועל, אלו שיש להן השעה על הנכות התפקודית? כאמור, התובעת סבלה בתאונה מספר שברים באזור האגן, ולאחר שאושפזה בבית חולים ל-8 ימים, אושפזה באשפוז סיעודי למשך כחודשיים. לאחר מכן,  משך תקופה ארוכה נזקקה להליכון. לפי עדותה, גם כיום בשל חשש לנפילות התובעת נעזרת במקל הליכה; לעדותה בנסיעה לחו"ל שארגן עבורה בעלה בשנת 2015 שהתה בכסא גלגלים ולא נהנתה [ס' 13 ו-28 לתצהירה].
33. התובעת מתלוננת בתצהירה על כאבים ומגבלות. היא מעידה על קושי בתפקוד היום יומי, כשהיא מתקשה בהליכה, בעמידה ואף בישיבה ממושכת, וזאת בשל כאבים בעצמות האגן והגב התחתון, כולל באזור העכוז וגם בכתף שמאל. היא מעדיפה לשכב במיטה וליטול תכשירים לשיכוך כאבים לפי הצורך [ס' 21 לתצהירה].
34. בתצהירה מתארת התובעת טיפול ומעקב אצל פסיכיאטר החל מ-10/2013 ועד 09/2017, כשהיא מתלוננת לרופאיה שהיא סובלת מרגזנות, כעס, היעדר סבילות של רעשים, פחדים הימנעות מללכת ולצאת מהבית, התעוררות בלילות מחלומות שלנפילה, קשיי הירדמות וחוסר יכולת ליהנות.
35. ברישומים פסיכיאטריים מ-2017 נרשם כי חל שיפור קל במצבה, וכי היא מצליחה לתפקד חלקית בבית. התובעת מעידה שהיא מתעייפת במהרה, בעלת תיאבון ירוד ועדיין חווה פלשבקים של התאונה. לגרסתה, היא מטופלת בקביעות בכדורים פסיכיאטריים.
36. התובעת מתארת פחדים שמלווים אותה, לרבות מיציאה מהבית וכניסה למעליות, כך שאינה מרבה לצאת, והכל בליווי בעלה; איננה יכולה לסבול רעשים, וישנה רק בעזרת כדורים [ס' 22 לתצהירה].
37. התובעת מתארת שגרה יומית של שינה מספר פעמים ביום, בלי לעשות כמעט כלום בבית, והיא נעזרת באחותה שמגיעה אליה לפחות 4 פעמים בשבוע. היא כמעט ולא מבשלת, לא צופה כמעט בטלוויזיה, רק מדי פעם בחדשות, כי אין לה סבלנות, גם לא לנכדים שלה; היא נמנעת מלעשות ביביסיטר לנכדים, ולא יוצאת לקניות ובילויים מחוץ לבית [ס' 26 ו-27 לתצהירה].
38. בעדותה בחקירתה מאשרת התובעת כי לא חזרה לכל עבודה, והבהירה כי גם לא ניסתה, כי יש לה "מגבלות". למול עימותה בשאלה "אנשים עובדים עם נכות אפילו גם בשיעור של 100 אחוז?", משיבה התובעת: "אני סובלת מלחצים בעצם הזנב, לא יכולה לעמוד הרבה, לא יכולה לשכב הרבה, לא יכולה לשבת הרבה, אני נוטלת כדורים פסיכיאטריים, אני מתעייפת ולא יכולה לעמוד. אני חצי יום רדומה מהכדורים, יש לי לחצים בגוף" [עמ' 8-9 לפרו' חקירתה].
39. במענה לשאלות שהפנה בית המשפט בכתב המינוי, קובע המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה בחוות דעתו מיום 16.6.17 כי: "יש לצפות להתייצבות במצבה. מגבלות תפקודיות: הימנעות מנשיאת משאות כבדים. במקרה של כאבים ניתן לקבל תרופות במסגרת קופ"ח".
40. כאמור, המומחית מטעם הנתבעות בתחום הפסיכיאטריה מחווה דעתה בחוות הדעת שנתנה: "בבדיקתה היום התרשמתי מתסמינים נפשיים תגובתיים בעלי אופי חרדתי ודיכאוני בעיקר, בעוצמה בינונית – מתונה, מלווים בפגיעה תפקודית במישורי החיים השונים, שרובה נובעת מהפגיעה הפיזית".
41. בטרם נדון בקורותיה של התובעת והתנהלותה בהקשר של עבודה "בעבר", היינו - מאז התאונה ועד היום, עוד ראוי לבחון את סוגית הכנסותיה בתקופה זו, למול השכר שהשתכרה אצל הנתבעת 1 טרם התאונה, היינו בחודש בממוצע - 4,759 ₪ (לפי ממוצע 6 חודשים טרם התאונה) או 4,481 ₪ - לפי השכר הרבע שנתי שקבע המל"ל.
42. אם כן, לפנינו מקרה שבו התובעת חדלה בפועל לעבוד ולהשתכר מעבודה - מאז התאונה ועד היום – משך מעל לשבע וחצי שנים (מאז יום 6.11.2012). בשלוש השנים הראשונות לאחר התאונה, היא מקבלת כדמי פגיעה, ולאחר מכן - כגמלת "נכה נזקק" בכל חודש למשך 3 שנים - סך של מעל ל-3,400 ₪ (שהוא, בעצם, כ-75% משכרה הקובע לפי הרבע שנתי של 13,445 ₪; 75% מסך של 4,482 נכון לנובמבר 2012 = 3,362 ש"ח), וזאת - עד יום 30.11.15, עד הגיעה לגיל 59.
43. מאז 10.12.15, מאז שהביטוח הלאומי "הפסיק לשלם לתובעת את ה-100%", ומתחיל לשלם לה קצבת נכות מעבודה על בסיס 35% נכות (זאת, כאמור, הנכות המחושבת בשקלול עם תקנה 15), בשיעור של 1,216 ₪ לחודש (75% מ-35% מ-4,481 ₪ = 1,176 ₪), היא גם מתחילה לקבל מכוח הוראות קופת גמל שהוציאה לתובעת "מבטחים החדשה" באמצעות קרן קרן הפנסיה המקיפה "מבטחים החדשה" שמנהלת מנורה מבטחים פנסיה וגמל בע"מ (להלן: "קרן הפנסיה") - סך של 1,372 ₪ לחודש, שהוא השלמה לאחר קיזוז מה שמשולם לה מאת המל"ל [עדות התובע ב-עמ' 9-10 לפרו' חקירתה], לפי ייחוס של 50% אי-כושר – החל מ-1.4.15.
44. לשון אחר, מאז 10.12.15 ועד מועד מתן עדותה, היו הכנסותיה החודשיות של התובעת בסך של כ-2,588 ₪ (1,216 + 1,372 = 2,588).
45. השאלה הנשאלת בענייננו היא האם הנכות התפקודית שנגרמה לתובעת בגין התאונה גבוהה לאין ערוך מהנכות הרפואית, כטענת התובעת, או שמא, כטענת הנתבעות, בנסיבות בהן נכנסה הכנסה חודשית לתובעת, כפי שפורט כאמור, ובנתוני נכותה, אין כל הצדקה לכך שלא חיפשה עבודה בכל השנים עד למועד מתן עדותה, וכי עקרונית יש ביכולתה לאתר ולמצוא עבודה שתתאים לה.
46. לתמיכה בעמדותיהם הסותרות מצאו הצדדים להביא חוות דעת נוגדות מטעמם שתחום הרפואה התעסוקתית. שני המומחים נחקרו בבית המשפט, והתברר כי הם חלוקים בדעותיהם. אעיר כבר עתה כי, לטעמי, שני המומחים חרגו חלקית מתפקידם מתמצה ברפואה התעסוקתית, ולא בקביעת הנכות הרפואית ושיעורה. במקום להתרכז בקביעת התעסוקה שיכולה להתאים לתובעת לאחר התאונה לעומת זו שהתאימה לה טרם התאונה, תוך התבססות על נתוני השוק ותמיכת דעתם במידע שאיננו בבחינת "ידיעה שיפוטית מותרת", מצאו המומחים גם "ליתן סימנים" בשיעורי הנכות הרפואיות שנקבעו לתובעת על ידי המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה ועל פי הסכמה דיונית, ולמצוא בהם "עוצמות" ומשמעותיות פיזיות שונות ממה שלכאורה עולה מהאחוזים היבשים של הנכות הרפואית; כל אחד– מזווית אחרת, כמובן.
47. המומחה מטעם התובעת בתחום הרפואה התעסוקתית, ד"ר תמיר גפן, מוצא בחוות דעתו מיום 14.5.18 כי הנכות התפקודית אף עולה על הנכות הרפואית שקבעה ועדת הביטוח הלאומי (35% - לאחר הפעלת תקנה 15), וכי בנסיבות בהן פגיעתה האורתופדית משתלבת עם הפגיעה הנפשית שלה יש השפעה מכרעת על היכולת התפקודית, כפי שמתבטא בתפקוד היום יומי בבית, ובהתחשב בהשכלתה החלקית של התובעת שהיא נטול כישורים תעסוקתיים וכישורים המאפשרים שיקום תעסוקתי, יש לראותה כמי שאיבדה את כשירותה לעבודה באופן מלא בשיעור של 100% החל מים התאונה ולצמיתות.
48. בחקירתו, התברר כי בעת מתן החוות דעתו - חוות הדעת בתחום הפסיכיאטריה שהוגשה מטעם הנתבעות בנדון לא עמדה לפני המומחה מטעם התובעת, וכך גם – חוות דעת המומחה בתחום האורתופדיה מטעם התובעת. המומחה ציין בחוות דעתו כי במל"ל נקבעה נכות פסיכיאטרית של 10% בלבד, אך לא מצא לציין כי קיימת הסכמה דיונית (מאפריל 2018, כחודש טרם מתן חוות דעתו) שלפיה התובעת מסכימה כי הנכות הרפואית בתחום זה עומדת על 10% בלבד [עמ' 10-11 לפרו' חקירתו].
49. לשאלה כיצד נתון נוסף משמעותי זה, למול שיעור של 50% נכות רפואית בחוות דעת המומחה הפסיכיאטרי מטעם התובעת שעליו הוא מסתמך בחוות דעתו - משפיע על דעתו, גורס המומחה כי ממילא הסתמך על המסמכים הרפואיים של הפסיכיאטר שמטפל בתובעת "שמכיר אותה הכי טוב". עם זאת, באשר לחוות הדעת ולהסכמה שלא הכיר, הוא מסכים ש"לכל דבר יש השפעה על חוות דעת", אך מסתייג, בנסיבות, בכך ש"כשאני מסתכל על אשה שהיא בת 61, והיא ממשיכה בטיפול פסיכיאטרי, והיא ממשיכה לקבל טיפול תרופתי, אי אפשר להתעלם מזה"; ובהמשך משיב שוב לגבי חוות הדעת וההסכמה שלא היו לפניו "אני חושב שמבחינתי, במקרה הנדון, ההשפעה היא יחסית שולית" [עמ' 11-12 לפרו' חקירתו].
50. ובכן, אני מוצא כי הביסוס החלקי של חוות הדעת על חוות דעת מטעם התובעת, והתעלמות חוות הדעת מהעובדה שהוסכם על נכות פסיכיאטרית של 10% בלבד (למול – 50% שעמד לפניו), פוגעים במשקלה ובאמינות ממצאיה של חוות הדעת.
51. בחקירתו מעומת המומחה מטעם התובעת בשאלה, מדוע לא תוכל התובעת לשוב ולעבוד כמלטשת יהלומים, והשיב כי התרשם ממצוקתה ומהקושי שלה לשבת ישיבה ממושכת שלא תוכל לעבוד בזה. בהמשך הדברים הוא מבהיר: "זאת הייתה התרשמותי. אני אגיד לך, תראה, עוד פעם, אני ראיתי מולי אשה מבוגרת, בת 61, בעת הבדיקה, שהיא סך הכל 8 שנות השכלה, בחיים שלה היא עסקה בשני דברים רק, אחד זה ליטוש יהלומים, שהיום היא כבר לא עוסקת בזה כמה שנים, ועבודה שניה, היא הייתה עבודה פיזית, היא כל הזמן עבדה בסידור סחורות על מדפים, שהיא הייתה צריכה להתכופף, להרים וזה. אין לה איזשהי השכלה או איזה ידע אפילו מבחינת קופאית לשבת שד"ר חיים כהן, אני חושב שגם שם היא צריכה להיות סבלנית ללקוחות וידע מינימלי לפחות להקליד דברים וברקוד, לא יודע, אני לא התרשמתי שמצבה מאפשר לה לעשות את זה" [עמ' 19-21 לפרו'].
52. מאידך, למול קביעת הועדה של קרן הפנסיה של מבטחים החדשה (או ועדת הערר) שלעניינה של קרן הפנסיה אי-הכושר שיש לייחס לתובעת הוא 50% בלבד (מאפריל 2015)  שהוצגה לו, מאשר המומחה כי "ייתכן שרופאים אחרים שבודקים, יכולים להגיע על פי אותם הנתונים למסקנה אחרת" [עמ' 24-25 לפרו' חקירתו]. כמו כן, אישר שלא ראה את חוות דעת האורתופד מטעם הנתבעות, וכי לגבי פגיעות אורתופדיות יש תהליך של התקבעות, לעיתים בשיפור המצב: "אוקיי. לא ראיתי, אם ככה. אני אומר, תראה, א', מאז 2014, כשאני בדקתי אותה, עברו מאז 4 שנים, אז בדרך כלל בעיות אורתופדיות, אנשים מסתגלים אל הבעיות הללו, לפעמים משתפרים, לפעמים מחמירים את המצב", וכן אישר כי: "מבחינה רפואית גרידא, אין סיבה שהיא תזדקק, נגיד ככה, למקל" [בעמ' 26 עד 28 לפרו' חקירתו].
53. לעומתו, המומחה מטעם הנתבעות בתחום הרפואה התעסוקתית, ד"ר חיים כהן, מוצא בחוות דעתו מיום 16.1.19 כי הנכות התפקודית שיש לייחס לתובעת נמוכה מהנכות הרפואית הצמיתה בשיעור 23.05% שנקבעה לתובעת "ע"י מומחים בלתי תלויים במוסד לביטוח לאומי". להערכתו, במחצית השנה הראשונה שלאחר התאונה הייתה התובעת באובדן כושר עבודה מלא, לאחר מכן יכלה לעבוד בהיקף 50% משרה לתקופה בת 3 חודשים. מאז, לדעתו, אין התובעת מצויה במצב של אובדן כושר עבודה; וכרופא תעסוקתי היה מאשר את כשירותה לעבודה עם מגבלה תעסוקתית: הימנעות מהרמת משאות כבדים מעל 12 ק"ג.
54. מתברר כי בחוות דעתו אין המומחה מטעם הנתבעות מתייחס כלל לפקטור של הגיל בבחינת הכושר התעסוקתי. לאחר חקירה נגדית נמרצת וארוכה, ותשובות לא ישירות, לבסוף, אישר המומחה כי: "הסבירות שלה למצוא עבודה יחסית לאדם בן 30, בריא, כן, כנראה שפחות", ונשאל: "יותר קשה. אוקיי", ומשיב "אי אפשר להתכחש לזה, זה לא," ולאחר חקירה נוספת, מאשר "תראי, גיל זה, כמו שדיברתי, אמרתי קודם, זה פקטור," [עמ' 34-35 לפרו' חקירתו]. הנתבעות מפנות בסיכומיהן לענין ת"א 49062/03 סניור יצחק נ. דורון דרסלר (פורסם; 27.2.11), שבו בית המשפט מתאר חוות דעת שנתן ד"ר כהן שמונה כמומחה מטעם בית המשפט בתיק שבו נזקי שתי אונות דרכים כך: "המומחה הוסיף, כי התובע יכול היה ליהנות משיקום מקצועי בעבודה שניתן לבצעה בישיבה, אולם העובדה ששיקום כזה לא נעשה עד היום, מפחיתה מאד את הסבירות שכיום, בגיל 61, הוא יוכל לרכוש מקצוע חדש".
55. המומחה מטעם הנתבעות הכביד גם במתן תשובה לא ישירה בתחום ההשכלה, כשנשאל "בסדר. אתה תסכים איתי שהתובעת, אין לה, היא חסרת השכלה, 8 שנות לימוד, אין תואר אקדמי. מדובר באשה שהיא חסרת השכלה בהגדרה שלך?", השיב: "לא, השכלה של 8 שנות לימוד, היא השכלה יסודית. זה לא חסרת השכלה" [בעמ' 34 לפרו' חקירתו].
56. המומחה עומד על דעתו כי התייחס בכבוד להמלצות המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה, והזכיר כי קיים אי-כושר מסוים בנשיאת משאות, אך הוא איננו מסכים כי הנכויות שנקבעו על ידי המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה "יכולים להגביל את התובעת בישיבה ממושכת, הליכה ממושכת, עמידה ממושכת" [עמ' 37-39 לפרו' חקירתו].
57. אם כן, למול האנמנזה שגבה מהתובעת: "המצב כיום – לשאלתי, מה המצב כיום מתלוננת [התובעת] כי היא "לא יכולה לשבת הרבה ולא יכולה לעמוד הרבה". "יש לי כאבים בעצם הזנב". לשאלתי, לאיזה מרחק את יכולה ללכת, משיבה כי היא הולכת 200-300 מטרים ואז מתעייפת. לשאלתי כמה זמן יכולה לשבת ללא קושי משיבה חצי שעה. בכורסא יכולה לשבת זמן זמן רב יותר. לשאלתי, כמה זמן יכולה לעמוד, משובה "חצי שעה גג"." [עמ' 3 לחוות דעתו], מעיד המומחה כנגד הקשיים שהתובעת מתלוננת עליהם: "אז, מבחינה גופנית, הבדיקה שלה היא די תקינה. היה לה שבר, שברים באגן, שהתאחו היטב ולא פגעו, לא היה מעורבות של מפרקים, והיה שבר בסקרום, שזה החלק התחתון של עמוד השדרה, שזה בעצם 5 חוליות שהן מאוחות זו לזו באופן טבעי, זה עצם שנראית כמו משולש, היה בה שבר, והוא התאחה. אין פגיעה משמעותית במפרקים, במיוחד לא במפרקים נושאי משקל, ככה שאם היו, אם הייתה פגיעה כזאת, היה קשה לה ללכת למרחקים, ואני לא מוצא סיבה למה היא לא יכולה לשבת ישיבה ממושכת" [עמ' 40 לפרו' חקירתו]. לנוכח האמור אינני מקבל את עמדת הנתבעות שהמומחה מטעמן לא קיבל מהתובעת גרסה ממנה עולה שהקושי האורתופדי מונע ממנה לעבוד כמשקפת את מלוא התמונה.
58. גם בענין הטיפול התרופתי בתרופות פסיכיאטריות, למומחה מטעם הנתבעות פתרון לתופעת הלוואי שמגבילה את חייה של התובעת, שהיא הישנוניות שהן גורמות (האפטיות), והוא: פשוט נוטלים אותן בערב, כך שהן מסייעות לשינה [עמ' 46 לפרו'].
59. לנוכח האמור, ספק בעיני שחוות דעת מגמתיות אלו מסייעות בענייננו בגילוי האמת. מדובר בתפקידו המובהק של בית המשפט, ושני המומחים חרגו כאמור ממתחם חוות הדעת של התאמה, לתחום של שאלת האימון בגרסת התובעת והערכת נכות תפקודית החורגת מהדרגה הכללית של הנכות הרפואית. ניתן היה לצפות שהמומחים היו מביאים נתוני שוק של פילוחי העסקה לפי גיל והכשרה, ולעמתם מול נתוני התובעת, אך זאת לא נעשה. לסיכום, אני מוצא כי התוספת שהניבו בפועל חוות הדעת של המומחים, בהקשר של סיוע לבית המשפט לקביעת סיפור חייה של התובעת - לו היתה פועלת לאתר ועבודה ולהשתלב בה, התבררה לאחר חקירתם של המומחים - כשולית.
60. ראיתי גם את המחלוקת בין הצדדים לענין משמעות קביעות המל"ל לענייננו. אזכיר כי לפי הדין אין קביעות המל"ל מחייבות בענייננו, ולכך ש"הנכות המחושבת" של 100% לנכה נזקק, והפעלת תקנה 15 הן גם תוצר של שיקול דעת של המל"ל שכרוך בתכליתו הסוציאלית של חוק המל"ל.
61. "נכה נזקק" היא קביעה שיש בה פן סוציאלי. ניתן לראות בענייננו, שבעוד שהנכויות הזמניות של התובעת יורדות מ-70% ל-50% - כשנה לאחר התאונה, ומ-50% ל-40% - שלושה חודשים לאחר מכן, ומ-40% ל-25% שנתיים לאחר התאונה – ממשיכה "הנכות המחושבת" להיות 100% עד כמעט שלוש נים לאחר התאונה. על אופיה הסוציאלי של גמלה זו ניתן ללמוד מעצם העובדה שלפי הדין כל הכנסה נוספת, מנוכה מסך גמלת "נכה של נכה נזקק" עד לגובה התגמול שמשולם לנכה רגיל (לפי שיעור נכותו הזמנית או הצמיתה, ולא לפי "הנכות המחושבת").
62. גם קביעות של ועדה רפואית של קרן פנסיה שהתובעת עמיתה בה איננה קביעה מחייבת בענייננו. המומחה מטעם הנתבעות מפנה לכך שלא כל חוות הדעת שעמדו לפניו עמדו בפני הרופא של הועדה הרפואית של קרן הפנסיה. עם זאת, קביעות המל"ל, כאמור, בהצטרפות עם קביעת 100% נכות של קרן הפנסיה – עד לאפריל 2015, תומכת ביצירת תמונה של תובעת שבאותן שנים ראשונות נזקקה לתמיכה משמעותית יותר כדי להמשיך את חייה.
63. עם זאת חובה על בית המשפט לבחון את ההלימה של קביעות גופים חיצוניים אלו, עם הראיות המשמעותיות בתיק של חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, הסכמה דיונית על נכות רפואית, והוכחת גרסת התובעת לגבי אי-כשירותה בפועל. בענין זה יפים דבריו של כב' השופט יואב פרידמן בענין ת"א (חי') 49854-12-15 פלוני נ' יוסף חדד (פורסם; 24.3.19): "עוד יוער, כי ביהמ"ש אינו מחויב לאמץ קביעת המל"ל לענין "נכה נזקק" ולקבוע אי כושר תעסוקתי מלא לכל התקופה. אולם לא אחת יש הגיון לגופו בקביעות, ויכולות הן לשמש כאינדיקציה תומכת נוספת, יחד עם התיעוד הרפואי, לתקופת אי הכושר התפקודי או התעסוקתי המלא או החלקי. אף בענייננו הולמות הן חומרת הפגיעה הראשונית ועברו התעסוקתי של התובע (ראה להלן)".
64. ועוד הערה, לענין טענת הנתבעות שהתובעת לא השיבה נכונה בשאלון לגבי תגמולים שקבלה מקרן הפנסיה החל מ-10.12.15 (שאלה 45), יש להפנות לכך שתשובות התובעת לשאלון ניתנו ביום 8.11.15, בתקופה שבה לפי הבנתי – טרם החלה לקבל כספים מאת קרן הפנסיה.
65. בהתחשב במכלול הראיות שלפניי, מהנכויות הזמניות שנקבעו לתובעת בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט ונכויות שנקבעו לה במל"ל ומהמעט שניתן ללמוד מהמומחים, אני מוצא כי יש לייחס לתובעת תקופה של אי-כושר מלא עד ל-3.6.13.
66. אינני מוצא כי התובעת מסוגלת לחזור לעבודה מהסוג שהיה לה - כמוכרת וסדרנית סחורה, וגם ספק בעיני שחזרה למקצוע תובעני כמו ליטוש יהלומים, שכבר למעלה מ-10 שנים איננה עוסקת בו הוא אפשרי. עם זאת, בהתחשב בגילה, בכישוריה ובמגבלותיה, אני מוצא כי עבודה חלקית בישיבה שאינה דורשת הרמת משקל, לרבות - בעמדות פיקוח, לרבות – בחניונים, היא אפשרית בנתוני התובעת - בסבירות גבוהה יותר ככל שמתרחקים ממועד התאונה, וכי לא הוכח לי ברמה הנדרשת כי פעלה באופן הנדרש להקטין את נזקה. אני מתרשם עוד, כי הכנסות התובעת בפועל - כפי שתוארו לעיל, לפחות בשלוש השנים הראשונות לאחר התאונה, השפיעו גם הן על בחירתה שלא לצאת ולחפש עבודה.   
67. בנסיבותיו של תיק זה, בהתחשב בכך שנכותה הרפואית הצמיתה נקבעה על 14.5%, ובהתחשב בכך שמאז התאונה התובעת בפועל לא שבה למעגל התעסוקה ועודנה סובלת מכאבים פיזיים ונפשיים, ושינתה את אורח חייה כפי שהיה עובר לתאונה, אני קובע כי יש להעמיד את נכותה התפקודית, כדלקמן:
    • א. ממועד התאונה, 6.11.12, ועד יום 3.6.13 - על שיעור של 100%.
    • ב. בתקופה שבין 6.13 ל-31.12.13 על שיעור של 50%.
    • ג. בתקופה שבין 1.1.14 ל-30.11.15 על שיעור של 40%.
    • ד. ומיום 1.12.15 ואילך – על שיעור 33%.

שיעור הנזק והפיצוי

68. משקבעתי את הנכות התפקודית, אפנה לכימות ראשי הנזק. למען הנוחות, אחזור על הנתונים הרלוונטיים המרכזיים הנדרשים לדיוננו:

התובעת ילידת: 20.10.1956.

מועד התאונה: 06.11.12.

גיל התובעת בעת התאונה: 56.

גיל התובעת כיום:  63 ו-8 חודשים.

שיעור הנכות הרפואית: 23%, וזמניות, לפי תקופות - ראה לעיל.

שיעור הנכות התפקודית: 33%, וזמניות, לפי תקופות - ראה לעיל.  

בסיס השכר לצורך קביעת הפסד השתכרות

69. לפני התאונה: לפי קביעת המל"ל בענין השכר הרבע שנתי שכרה הממוצע של התובעת לחודש הוא 4,481 ₪. אך אני קובע כי ממוצע שכרה ברוטו של התובעת עמד במועד התאונה - על 4,759 ₪ [לפי ממוצע שכר בשישה החודשים שקדמו לחודש התאונה; תלושי שכר עבור החודשים 05/12-12/12 צורפו לראיות התובעת וסומנו כמוצג ת/10].
70. יש להניח כי שכרה של התובעת היה עולה עם עליית שכר המינימום. אזכיר, כי שיעור שכר המינימום החודשי בישראל, "טיפס" באופן הבא: ב-1.7.2008 עמד על 3,850 ₪, ב-1.4.2011 עלה ל-3,890 ₪, ב-1.7.2011 עלה ל-4,100 ₪, ב-1.10.12 עלה ל-4,300 ₪ (בסמוך לתאונה), ב-1.4.15 – עלה ל-4,650 ₪, ב-1.7.16 עלה ל-4,825 ₪, ב-1.1.17 עלה ל-5,000 ₪, וב-1.12.2017 עלה ל-5,300 ₪.
71. בנסיבות אני קובע את בסיס השכר כדלקמן:
    • א. לתקופה ממועד התאונה ועד יום 31.3.2015, על פי שערוך של שיעור השכר החודשי 4,759 ₪ בעת התאונה – להיום, על סך של 4,800 ₪ (סך  4,759 ₪ בשערוך מ-6.11.12 להיום = 4,808 ₪ -במעוגל).
    • ב. לתקופה מיום 1.4.2015 ועד 30.11.17, בתחשב בעליית שכר המינימום - על סך של 5,100 ₪.
    • ג. לתקופה מיום 1.12.17 ואילך, על פי הערכה ששכרה של התובעת היה עולה בעקבות עליית שכר המינימום - על סך של 5,600 ₪.

הפסדי שכר לעבר

72. בגין התאונה התובעת הפסידה שכר בעבר לפי תקופות כדלקמן:
    • א. בתקופה שבין 6.11.12 ועד 3.6.13 – סך נומינלי של 33,600 ₪ [4,800 X 7 X 100%]. סכום זה בצירוף ריבית מאמצע התקופה (21.2.13) מסתכם בסך 36,211 ₪.
    • ב. בתקופה שבין 4.6.13 ועד 31.12.13 – סך נומינלי של 16,800 ₪ [4,800 X 7 X 50%]. סכום זה בצירוף ריבית מאמצע התקופה (25.9.13) מסתכם בסך 17,995 ₪.
    • ג. בתקופה שבין 1.1.14 ועד 31.3.15– סך נומינלי של 28,800 ₪ [4,800 X 15 X 40%]. סכום זה בצירוף ריבית מאמצע התקופה (15.8.14) מסתכם בסך 30,562 ₪.
    • ד. בתקופה שבין 1.4.15 ועד 30.11.15 – סך נומינלי של 14,280 ₪ [5,100 X 7 X 40%]. סכום זה בצירוף ריבית מאמצע התקופה (15.8.15) מסתכם בסך 15,003 ₪.
    • ה. בתקופה שבין 1.12.15 ועד 30.11.17 – סך נומינלי של 40,392 ₪ [5,100 X 24 X 33%]. סכום זה בצירוף ריבית מאמצע התקופה (1.12.16) מסתכם בסך 41,884 ₪.
    • ו. בתקופה שבין 1.12.17 ועד היום – סך נומינלי של 57,288 ₪ [5,600 X 31 X 33%]. סכום זה בצירוף ריבית מאמצע התקופה (15.3.19) מסתכם בסך 58,070 ₪.
73. הסכומים לעיל מסתכמים בסך של 199,725 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפסדי הפנסיה של התובע לעבר, היינו 12.5% מהפסד השכר שקבעתי לעיל, בסך 24,966 ₪ (12.5%* 199,725 ₪).
74. אשר על כן, בסיכום כל תקופות ההפסד, אני קובע כי בגין הפסד שכר לעבר (כולל הפסדי פנסיה) זכאית התובעת לפיצוי בסך 225,000 ₪ [224,691 ₪ -בעיגול].

הפסד שכר לעתיד 

75. בשורה של פסקי דין קבעה הפסיקה כי פסיקת הפיצוי לעתיד בעניין הפסד כושר ההשתכרות אינה משימה פשוטה; כך נוכל גם לראות בקביעת סגן הנשיא כב' השופט נאיל מהנא בעניין ת"א (ירושלים) 35182-06-16 פלוני נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ (פורסם [פורסם בנבו]; 8.4.19):

"הפיצוי בגין ראש נזק זה – הפסד השתכרות לעתיד- איננו נמדד על פי ההפרש שבין מה שהשתכר הניזק לפני התאונה ומה הוא משתכר או יכול להשתכר אחרי התאונה. אלא קנה המידה הוא ההפרש שבין מה שהניזק היה משתכר אחרי התאונה אילמלא המום וכמה הוא משתכר או עשוי להשתכר במומו (ראו: ע"א 541/63 רכס נ' הרצברג, פ"ד יח  120; ע"א 70/52 גרוסמן נ' רוט, פ"ד ו'  1242 (להלן: "עניין גרוסמן"); וע"א 79/65 מפעלי פלדה ישראליים נ' מלכה , פ"ד יט 266).

על-פי הגישה המוחשית נקבע ערכה של ההשתכרות, שהניזק עשוי היה להפיק בעתיד לולא התאונה, על-פי נתוניו האישיים של הניזק, תוך התחשבות ברצונו ובכוונותיו. המבחן אינו לפי ההשתכרות התיאורטית, שהוא עשוי היה להשתכר אילו ביקש לנצל את מלוא יכולתו. המבחן הוא על-פי ההשתכרות המוחשית, שהוא עשוי להשתכר על-ידי ניצול יכולתו, הלכה למעשה. מכאן, שאם מטעם זה או אחר הניזק אינו מנצל את יכולתו בהווה ובעתיד, אין כל פגיעה בכושרו, שכן כושר זה אינו מנוצל, הלכה למעשה" (ראו: ע"א 237/80 ברששת נ' האשאש, פ"ד לו(1) 281)".

76. ולענייננו, כיום התובעת בת 63 ו-8 חודשים. הנתבעות טוענות כי אילמלא התאונה היתה התובעת פורשת לפנסייה כבר בגיל 62, שהוא זכותה לפי החוק. עוד טוענות הנתבעות כי אין ללמוד מכך שבחרה שלא הקטין את נזקה כי איננה מסוגלת לעבוד, וכאמור מצאתי כי התובעת מסוגת לעבודה חלקית בתנאים מסוימים. מאידך, לפי הדין - התובעת זכאית לפרוש לפנסיה בגיל 67. הנתבעת לא הרימה את הנטל להוכיח שהתובעת, שכל חייה לא בחלה בעבודה, לא היתה עובדת עד לגיל זה אילמלא התאונה.
77. חישוב הפיצוי בגין פוטנציאל אובדן כושר השתכרות של התובעת מהיום ועד הגיעה של התובעת לגיל פרישה בגיל 67 (בעוד 39 חודשים) הוא כדלקמן: 5,600 ₪ * 37.1149 (מקדם היוון לפי 3%) * 33% נכות תפקודית. היינו, סך הפיצוי האקטוארי המלא הוא 68,588 ₪.
78. כאמור, לפי הדין יש להתחשב בקביעת גריעת השכר לעתיד בהתנהלות התובע ביחס לעבודתו והשתכרותו כפי שניתן ללמוד אותה מעברו. בענייננו, בשל גילה המתקדם של התובעת, שיעור נכותה, ונסיבותיה אינני רואה מקום לשנות מגריעת השכר הנובעת מעצם אובדן כושר ההשתכרות שקבעתי.
79. לסכום הנ"ל יש להוסיף הפסדי הפנסיה של התובעת לעתיד, היינו 12.5% מהפסד שכרו לעתיד שקבעתי לעיל, בסך 8,574 ₪ (12.5%* 68,588 ₪ ).
80. אשר על כן, סך הפיצוי בגין הפסד השכר בשל גריעת שכרה של התובעת בגין אובדן כושר השתכרות בעתיד, בנסיבות, הוא 77,000 ₪ [77,162 ₪ - במעוגל].

עזרת הזולת בעבר ובעתיד

81. התובעת מצהירה כי בטרם התאונה הייתה אישה עצמאית ובריאה. לאחר התאונה ובשל פגיעותיה הנפשיות והפיזיות, נפגעה יכולתה לתפקד באופן עצמאי ולטפל במטלות הבית.
82. התובעת מתארת קשיים נפשיים, שמלווים אותה גם היום,שנים לאחר התאונה. כאמור, קבעתי לתובעת נכות תפקודית של 33%.
83. עם זאת, כאמור, בכל הקשור לעזרת הזולת לה נדרשה התובעת בעבר, לא הובאה אלא עדותה היא, ותצהירים נוספים שהציגה – לא הוסיפו בענין. אם כן, מדובר בהקשר זה ב"עדות בעל דין יחידה". לא נטען בתצהירה להוצאת כספים בגין עזרה, והובהר שמי שעוזר לה הם בעלה ואחותה שמגיעה 4 פעמים בשבוע לסייע לה. לא נטען ולא הוצגה ראיה על הוצאת כספים ישירה בגין קבלת עזרת הזולת.
84. בהלכה הנוהגת נקבע כי עזרה משפחתית לנפגע היא בת פיצוי, וכי שעה שהנפגע נעזר בקרוביו ובמכריו "...על בית המשפט לעשות אומדן של הסכום המגיע כפיצוי נאות בעד העזרה שניתנת על-ידי בן-הזוג או בני משפחה אחרים של הניזק ולפסוק סכום זה לטובת הניזוק" [ע"א 93/73 שושני נ' קראוז פ"ד כח1 277, 280 (1973); ע"א 142/89 גמליאל נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 31.12.1989); ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (פורסם; 19.11.1997)]. את הפיצוי בגין ראש נזק יש לשלם לבני המשפחה כאשר ברור שהעזרה חורגת בהרבה מזו שמעניקים בני משפחה זה לזה [רע"א 6680/08 מדינת ישראל נ' סעיד (פורסם; 6.2.2012), פִסקה 33 לפסק-הדין; ע"א 1952/11 אבו אלהווא נ' עירית ירושלים (פורסם; 6.11.2012), פִסקה 6 לפסק-דינו של כבוד השופט עמית]. בהקשר זה נקבע כי מן הראוי לפצות את בני המשפחה על ההוצאות שהוציאו, בעין או במעשה, בגין הטיפול בנפגע, שהרי "...אין המזיק יכול 'להרוויח' מכך שבני המשפחה יסייעו לנכה ללא תמורה" [ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (פורסם; 19.11.97)].
85. בשים לב לכך שהתובעת מאובחנת עם קשיים נפשיים, ועודנה לעדותה סובלת מכאבים הן פיזיים והן נפשיים, הנני פוסק לתובע פיצוי, בגין עזרה לעבר, לתקופה שחלפה ממועד התאונה, וגם לעתיד, ככל שתידרש - על דרך האומדן ובסכום גלובלי – סך של 35,000 ₪, נכון למועד מתן פסק הדין.

הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד

86. בתצהירה טוענת התובעת להוצאות רפואיות שהוצאו לקניית תרופות ברובן. התובעת לא תמכה גרסתה לגבי הוצאות בראיות של ממש, למעט קבלה שצירפה לגבי רכישת כורסת עור על ידי בעלה בעלות 5,578 ₪ בינואר 2013. אין עדות לגבי רכישה זו, ואין טענה מפורשת שהיא בהקשר של הטיפול בתובעת
87. מדובר בתאונת עבודה, בה עקרונית - בפניה מתאימה למל"ל - ניתן לקבל החזר בגין ההוצאות הרפואיות (ככל שהן בגין התאונה) – אלו המעטות שאינן מכוסות ממילא במסגרת סל הבריאות.
88. הנני פוסק לתובעת פיצוי בגין הוצאות רפואיות ונסיעות, לעבר ולעתיד, על דרך האומדן ובסכום גלובלי – סך של 5,000 ₪, נכון למועד פסק דין זה.

כאב וסבל

89. הפקודה מחייבת פסיקת פיצויים בגין כאב וסבל, על-יסוד הכאב והסבל של הניזוק [ע"א 702/87 מדינת ישראל נ' כהן פ"ד מח (2), 705, 727 (1994)]. את שיעור הפיצוי יש לקבוע בהתחשב בכל נסיבות העניין, כאשר בית-המשפט נדרש להעריך את הכאב והסבל של הנפגע, בהתחשב במהות הפגיעה וכלל הנסיבות הרלוונטיות ועל-פי אמות המידה שנקבעו לעניין זה בהלכה הפסוקה. בענייננו, לאחר ששקלתי את השיקולים הרלוונטיים ובכלל זה, את נסיבות התרחשות התאונה שהובילו לאשפוז ולשיקום, וכן, את מיקום הפגיעה, שיעור הנכות, משך זמן החלמתו וטיפולי הפיזיותרפיה להם נזקק התובע, הנני סבור, כי יש לפסוק לתובעת בשים לב לפרק הזמן הממושך שחלף ממועד התאונה, פיצוי בגין כאב וסבל בסך של 140,000 ₪, נכון למועד מתן פסק הדין.

ריכוז הפיצויים

90. סכום הפיצוי הכולל, בגין ראשי הנזק השונים, הִנו 482,000 ₪ (לפני הפחתה בגין אשם תורם), כמפורט להלן:

א.      כאב וסבל -                                    140,000   ₪.

ב.      הפסד שכר לעבר -                            225,000   ₪.

ג.       הפסד השתכרות לעתיד -                  77,000     ₪.

ד.      עזרה הזולת בעבר ובעתיד -              35,000     ₪.

ה.    הוצאות ונסיעות, בעבר ובעתיד -         5,000       ₪.

סה"כ:              482,000   ₪.     

91. מסכום הפיצוי הכולל, יש להפחית בגין אשם תורם של התובע - 10%; היינו הסכום לפיצוי לפני ניכויים הוא 433,800 ₪ [482,000X 90%]. מהסכום הזה יש לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי ששולמו לתובעת כדלהלן.

ניכויים

92. למען הסר ספק אבהיר תחילה, כי קצבת פנסיית הנכות שמקבלת התובעת כעמיתה בקרן הפנסיה של "מבטחים החדשה" מאז דצמבר 2015 - איננה ברת-ניכוי לפי הוראות סעיף 86 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
93. מאידך – תגמולי המל"ל שקיבלה התובעת בגין התאונה מכל סוג שהוא – הינם ברי-ניכוי. כאמור, התאונה הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, והתובעת אף הוכרה כ"נכה נזקק" למשך קרוב לשלוש שנים.
94. הנתבעות מעדכנות בסיכומים מטעמן, כי לפי בדיקתן בנובמבר 2018, במועד בו הגיעה התובעת לגיל 62 (בו היא זכאית להתחיל לקבל קצבת זיקנה), בחרה להוון את הגמלאות והקצבאות שהגיעו לה באותו מועד מהמל"ל (לעתיד); ולפיכך - כיום כבר איננה מקבלת תגמולי מל"ל.
95. בהתאם, מציגות הנתבעות במצורף לסיכומים מטעמן את "פירוט התשלומים המלא שקיבלה התובעת" בגין התאונה הנדונה, וכן - תדפיס משערכת של הצמדה וריבית [לפי הלכת טרטמן].
96. לפי תחשיב הנתבעות, סך הסכומים שהתקבלו בגין התאונה הנדונה אצל התובעת מאת המל"ל, עומד על 225,051 ₪.   
97. אשר על כן, בניכוי הסך הכולל ששילם המל"ל לתובעת בגין התאונה, כאמור לעיל, זכאית התובעת לפיצוי בסך 208,749 ₪ [433,800 פחות 225,051].

לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כי:

• א. התביעה הנדונה מתקבלת, בסכומים שמפורטים להלן.
• ב. הנתבעות ישלמו, ביחד ולחוד, לתובעת סך של 208,749 ₪.
• ג. עוד ישלמו הנתבעות לתובעת, ביחד ולחוד - החזר שכר טרחת עורך דין בסך 48,847 ₪, וכן - החזר האגרה ששילמה התובעת בנדון, והחזר הוצאות ששולמו על ידה למומחים השונים בתיק זה (בכפוף - להצגת חשבוניות).
• ד. סכומים אלה ישולמו על ידי הנתבעות לתובעת באמצעות בא-כוחה, וזאת - בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין על ידי הנתבעות; שאם לא כן, יישאו הסכומים הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

5129371המזכירות תעביר את פסק הדין לצדדים כמקובל.

5  78313זכות ערעור - כדין.

ניתן היום,  ו' תמוז תש"פ, 28 יוני 2020, בהעדר הצדדים.