פלונית נ' מדינת ישראל

רקע

1. תביעת נזקי גוף בגין תאונת נפילה מיום 6.3.15. התובעת ילידת אוקטובר 61', כבת 59 כיום. הנתבעת, מדינת ישראל, היא בעלת בית החולים הממשלתי שבחצריו ארעה הנפילה, והיא נתבעת אפוא מכוח אחריותה כמחזיקה במקרקעין, וכמי שאחראית לתחזוקתם. על חובת הזהירות המושגית – אין חולק.

גרסת התובעת ניתנה בתצהיר. מטעם הנתבעת לא הוגשו תצהירים. לאור הפערים בין חוות הדעת, מיניתי כמומחה את פרופ' שטהל. המומחה נתן חוות דעת מיום 25.8.17, ואף השיב ביום 8.11.19 לשאלות הבהרה של הנתבעת. לבקשת הנתבעת אף נחקר המומחה.

2. התביעה הוגשה ביוני 2016. רק במרץ 2018 הודיעה התובעת על רצונה להגיש חוות דעת תעסוקתית. חרף העיכוב הניכר מצדה, היות ואינה מיוצגת, לא חסמתי הדרך. חוות דעת תעסוקתית נגדית הוגשה באוגוסט 2018. המומחים התעסוקתיים משני העברים לא נחקרו על חוות דעתם.

3. ביום 22.1.20 קיימתי קדם מסכם ונקבע מועד לשמיעה. בחודש מאי 2020 ביקשה התובעת לצרף חוות דעת נוספת בתחום הנפשי. בקשה זו כבר סורבה. הן לאור השלב הדיוני, והן לאור פרק הזמן שחלף מאז הגשת התביעה. ניתנה בעניין זה החלטה מפורטת מיום 16.7.20, ולכן לא אשוב על הדברים, ואפנה המעיין לאותה החלטה. אציין אך בתמצית, כי על בעל דין להגיש ראיותיו במקשה אחת ולא טיפין טיפין, וכי בגוף ההחלטה נתתי לתובעת ברירה: או להמשיך בבירור ההליך כמות שהוא, בלא שתתוקן התביעה שוב וייפתח התיק בכל פעם מחדש, על דרך הגשת חוות דעת רפואית בתחום נוסף; או לחלופין להודיע כי ברצונה למחוק התביעה, ולהגישה מחדש יחד עם כל חוות הדעת שברצונה להגיש (במקרה כזה צוין שתינתן הנחיית רצף, וחוות דעת מומחה בית המשפט בתחום האורתופדי תעמוד על כנה). התובעת בחרה שלא לבקש מחיקת התביעה, היינו להמשיך בהליך כמות שהוא, בלא שתוכל לטעון טענה לנכות בתחום נוסף, והדבר הובהר במפורש בהחלטה.

4. ואחר רקע זה, לגופן של מחלוקות, ושאלת האחריות תחילה. אקדים ואציין כי ראיתי לקבל התביעה.

נסיבות התאונה

5. לגרסת התובעת, הגיעה היא ביום התאונה לבית החולים הממשלתי הלל יפה על מנת לבקר את אביה שהיה מאושפז שם. בזמן הליכה במדרכה חיצונית שבשטח בית החולים, נתקלה היא בתפר שבמדרכה, ונפלה. בתאונה שברה את עצם הרדיוס של ידה הימנית.

6. התובעת צירפה עוד בשלב קדם המשפט (וגם לתצהירה) תמונות של אותו תפר במדרכה בו מעדה (סומנו במ/1). מדובר למעשה על מפגש בין חלק המדרכה שעבר ריצוף נאה וישר באבנים משתלבות, לבין חלק המדרכה בהמשכה, שעדיין לא רוצף, ועשוי מריצוף אספלט ישן. אותו מפגש בין החלק החדש לישן, יצר פער גובה במעין תפר נמשך שלרוחב כל המדרכה, בין שני החלקים. רוחבו של התפר, למרות שאינו אחיד, כמה ס"מ, לכל האורך.

התובעת נחזית באחת התמונות עם ידה הימנית המגובסת, כשהיא מצביעה עם ידה האחרת על מיקום התפר. אותו תפר משקף למעשה הפרש גובה שנוצר בין החלק החדש לישן במדרכה, הפרש גובה שהיה צריך לדאוג ליישר, ולו על ידי החלקה במלט עד להמשך עבודות ריצוף המדרכה (החלפת האספלט שטרם הוחלף בהמשך המדרכה, באבן משתלבת).

7. התובעת נשאלה בחקירתה על כיוון הליכתה וציינה כי כיוון ההליכה שלה היה הפוך לכיוון עליו היא מסתכלת ומצביעה בתמונה במ/1. כלומר היא הלכה מכיוון חלק האספלט שבמדרכה, לכיוון החלק החדש שלה שריצופו באבן משתלבת. לדבריה, היא נכנסה דרך שער הכניסה לבית החולים, ומשם עשתה דרכה למיון. הנפילה אירעה בסמיכות לכניסה למיון, לערך כשלושים מטר מן הכניסה. התובעת לא זכרה שעת הנפילה בבוקר, אולם אישרה כי אירעה באור יום.

8. את התמונות המשקפות זירת התאונה כשהיא מצביעה על אותו תפר – צילם אחיה. היא אישרה כי התמונות צולמו שבוע - שבועיים לאחר הנפילה. יש תימוכין עקיפין לסמיכות הזמנים הנטענת, שכן התובעת נחזית כאמור באחת משלוש התמונות בבמ/1, כשידה עדיין מגובסת.

9. היא נשאלה אם לא היו עדי ראיה למקרה, ואישרה כי שני עוברי אורח עזרו לה לקום, אולם אין לה פרטים שלהם, והם לא מוכרים לה. איני מצפה ממנה, בעודה סובלת מהלם הנפילה וכאב השבר, כי תדאג לרישום פרטים של עדים פוטנציאליים לצורך הגשת תביעה עתידית.

לכן, אין לזקוף לחובת התובעת הימנעות מהצגת ראיות של עדי ראיה, שכן אין היא יכולה להתחקות בסבירות אודות זהותם. עם זאת יש לבחון הגרסה בזהירות בהיותה עדות יחידה של בעלת דין.

10. א. במהלך הישיבה הוגשו גם תמונות עדכניות של זירת הנפילה שצורפו לתצהיר התובעת (ת/2). התובעת נחזית ב- ת/2 כשהיא עומדת על מדרכה עשויה כולה אבן משתלבת ולא נחזה אותו "תפר". ללמדך שהמפגע סולק. אלא שלא רק "תפר" או מפגע אין. כל הזירה המרחבית המצולמת נחזית שונה. התובעת נשאלה אכן על הפער בין הזירה המצולמת בבמ/1 לבין זו המצולמת בת/2, והשיבה כי כל האזור שונה, במובן זה שעבר בינתיים שיפוץ כולל. ואכן תמונות ת/2 משקפות מדרכה רחבה יותר, עם עמודי תאורה, ברקע חניה, ומדרכה שאינה מסומנת אדום לבן. במ/1 מתארת מדרכה מסומנת אדום לבן, צרה יותר, בלי חניה ברקע, בלי עמודי תאורה, שחלקה אספלט וחלקה אבן משתלבת. גם האבן המשתלבת שצולמה ב-ת/2 היא אפורה ואחידה, ואינה זהה לדוגמת האבן המשתלבת שבבמ/1, שמרקמה אדום –לבן.

ב. נחזה אפוא כי בשנים שחלפו, כל האזור שצולם בבמ/1 (לא רק קטע המדרכה הספציפי בו נטען שאירעה הנפילה), עבר שיפוץ מקיף, במסגרתו הוחלפה והורחבה בכלל המדרכה (תוך החלפת דוגמת האבן המשתלבת שהיתה קודם וצולמה בבמ/1). נוספו חניה, תאורה, וכיוצ"ב.

ג. לתצהירה של התובעת צורפו כאמור הן תמונות ה"לפני" (במ/1), והן תמונות ה"אחרי" (ת/2) המשקפות המצב העדכני לעת הגשת התצהיר. עוד קודם לכן היו הצדדים אמורים לקיים הליכי ביניים. לו מדובר היה בשני מקומות אחרים, או שבמ/1 אינו משקף קטע מדרכה של בית החולים ולא בשיפוץ מקיף ששינה כליל פני הזירה באותו מקום, מצופה היה מבית החולים להגיש תצהיר של בעל ידיעה, שיכול היה להעיד על כך.

הדבר לא נעשה, ולכן מקובלת עלי גרסת התובעת שתמונה במ/1 משקפת זירת הנפילה הנטענת לעת נטילת הצילום, בסמיכות לאחר התאונה; ואלו ת/2 משקף בקירוב אף הוא מיקום הנפילה, אולם לא ניתן כבר לזהותו שכן כל האזור עבר בינתיים שיפוץ מקיף ושינה פניו.

11. איני מייחס חשיבות יתירה לניסוח בו נקב המומחה מטעם התובעת ד"ר חורב, כי התובעת נתקלה "באבן שפה משובשת" בכניסה לחדר המיון. יכול שכך תיארה בלשונה למומחה את אותו תפר שלרוחב המדרכה שהנו חלק מן המדרכה, ויכול שזה מה שהבין המומחה מדבריה. שהרי נפלה אכן במדרכה, וחלק ניכר מן הנפילות הנו מהיתקלות באבן שפה או נפילה ממנה. יכול, שמא סביר, שהמומחה נזקק גם לנוסח שנרשם בחדר המיון ביום התאונה (ראה להלן, בפסקה הבאה). יכול שאם היו פרכות או אי התאמות משמעותיות היה ענין זה מצטרף כסימן שאלה נוסף, אולם בפני עצמו איני מייחס לו חשיבות.

12. בהתייחס להשגות הנתבעת בסיכומיה: מקובל עלי כי מסירת גרסה סותרת בזמן אמת של קבלת טיפול רפואי בתכוף לאחר הפגיעה , אומרת דרשני. אולם לטעמי, גם הזירה הנטענת אינה סותרת דברי התובעת בזמן אמת, כפי שנרשמו. ברור שבכניסה למיון אין "אבן שפה", הנתבעת לא טענה אחרת, וביטוי זה בפירוש מרמז למדרכה כאזור הנפילה. התובעת תיארה בחקירה שהמיקום היה במדרכה, לקראת הכניסה למיון, כשלושים מטר כאמור מאותה כניסה. גם הגרסה הראשונית שנמסרה במיון תומכת בגרסת התובעת. היא נקלטה במיון בית החולים בו נפלה, מיון הלל יפה, בשעה 9:02 (ראה שעת הקליטה שהודפסה בגיליון סיכום הביקור). סביר שהגיעה אפוא מעט קודם, לאחר שנפלה, ועת הוזנו נתוניה במשרד הקבלה, היתה השעה 9:02. הגרסה שנרשמה מפיה במיון היתה זו: "לדבריה היום נפלה בתחום של בית החולים בכניסה למיון". בהחלט ניתן לקבל, ואני מקבל, כי לאור הסמיכות בין זירת הנפילה למיון, תיארה התובעת בלשונה את מיקום נפילתה ככניסה למיון. נוסח דומה נוסף נרשם בהמשך המסמך בזו הלשון "לדבריה נפלה בטווח של בית החלים על כניסה למיון" (כך במקור). נוסח זה מרמז להשמטה של מילה. כנראה היה צריך להירשם "על יד", ונרשם "על".

בצילום שבוצע בבית החולים, אובחן שבר בשורש כף היד, ברדיוס דיסטאלי. אותו שבר כשלעצמו אינו עיקר הנזק, אלא תסמונת ה CRPS שהתפתחה בעטיו (ראה להלן בהמשך, בפרק הנזק).

13. מדובר אמנם בעדות יחידה של בעלת דין. עם זאת אין לזקוף לחובת התובעת הימנעות מהעדת עדי ראיה, מן הטעמים שציינתי בפסקה 9. היות ומדובר בעדות יחידה של בעלת דין, יש אכן לבחון גרסתה בקפדנות כדי לראות אם יש בה חוסר התאמות או סתירות פנימיות או חיצוניות. אולם גם לאחר שבחנתי, והתרשמתי מן העדות אינני סבור כי יש פרכות של אמת שיש בכוחן לעורר חשד בדבר אותנטיות הגרסה. אני מקבל גרסתה של התובעת, כי נפלה באותו תפר שלרוחב המדרכה שהונצח בתמונות במ/1, בסמיכות של כמה עשרות מטר מן הכניסה למיון, כשהייתה בדרכה לבקר את אביה שהיה מאושפז אז בבית החולים.

האם יש לסווג אותו "תפר" בו מעדה התובעת כמפגע?

14. גם אם התקבלה גרסת התובעת עדיין יש להשיב כלום במפגע רשלני עסקינן. אביא להלן מדבריי בשני מקרים אחרים בהם דנתי (לא כל ההדגשות במקור).

15. הציטוט הראשון מתוך סע' 8-9 לפסה"ד ב ת.א (חי') 16005-05-09 פליציה נשר נ' עירית קרית מוצקין. אותו מקרה (בו התקבלה התביעה) נגע בנסיבותיו להיתקלות בכפת בטון אך הציטוט נזכר לשם סיכום כללי במה שנוגע לשאלת סיווג זירות נפילה כמפגעים:

"...כמעט בכל אובייקט ניתן להיתקל ולמעוד בחוסר שימת לב. אף אם תנאי התאורה לא טובים – לא כל אובייקט יסווג כמכשול, ובהתאם אם לא יסווג ככזה – לא תקום עוולת הרשלנות, באין התרשלות של הרשות המקומית האחראית לתחזוקת מקרקעיה וסילוק מפגעים. סיווג של מקום נפילה כמכשול הנו סיווג אמפירי – משפטי משולב. מתייחס הוא הן למתאר הפיסי של מקום הנפילה לעת הנפילה, והן לשיקולי מדיניות משפטיים המשחקים על הכף. לא רק שאלת המפלס ודרגת הסטיה ממנו היא הקובעת, אלא גם "טקסטורת " האובייקט ביחס לסביבה. למשל:

גם במדרגות ניתן למעוד, וגם על סף מדרכה והדברים אכן קורים לא אחת. איש לא יטען כי האפשרות "המוגברת" למעוד במדרגות צריך שתוליך למסקנה שאין להציב גרמי מדרגות: מאידך אם יש סטיה מן הרום והשלח המחויבים בדין , עשוי שתקום אחריות לנפילה במדרגות. החוצה כביש עשוי שיתקל מבלי מישים באבן השפה של המדרכה המציבה "קפיצת" פתאום במפלס הגובה. איש לא יטען שיש ליצור מפלס גובה אחיד בין המדרכה והכביש. מאידך אם היתה הנפילה כתוצאה מהיתקלות באבן שפה רופפת, שבורה או בולטת ביחס לאלו הסמוכות לה – עשויה הזירה להיות מסווגת כמפגע.

בור או שקע או להבדיל "גל" אספלט בו יתקל הולך רגל במדרכה עשוי שיקים אחריות ועשוי גם שלא – תלוי מה פערי הגבהים. לא כל סטיה מזערית ממפלס גובה אחיד במדרכה אמורה להקים אחריות של רשות מקומית, גם אם במבחן המעשה יכול אדם להיתקל גם במפגע כזה וליפול (עיין בדבריו הידועים והנכוחים של הנשיא זיילר בע"א (מחוזי יר') 4344/97 כהן ג'ני נ' עיריית רמת גן). כתם שמן על רצפה מהווה סכנה בלתי רגילה ובלתי צפויה כגורם מחליק לא צפוי (פרשת מלון רמדה שלום נ' אמסלם (ע"א 417/81 פ"די לח(1) 72). לעומת זאת עבודה בבוץ מעצם טבעה עשויה להיות מסווגת כסכנה רגילה וצפויה שלא תקים חבות בהתממש סיכון ההחלקה, שכן ידע כל קטן שהבוץ מחליק (ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל פ"די מז(3) 345) .

ניתן להביא עוד כהנא וכהנא דוגמאות. אסתפק בהפניה לפסק דין נוסף הממחיש בדוגמאות כי סיווגה של זירת נפילה כמכשול או כמי שאינה עולה כדי מכשול תלויה הן בתכונות האובייקט עצמו עליו נפלו והשתלבותו בסביבתו, והן ב"פונקציונליות" שלו (משעה שאין מדובר ב"טלאי" או שקע אלא למשל בדרך לא סלולה או בענייננו, כיפת בטון שהוצבה ככזו לא מבלי מישים אלא בכוונת מכוון לתכלית בטיחותית דווקא). עיין: ת.א. (עכו) 2877/96 הינו סלמאן נ' מועצה מקומית ג'וליס ואח' (באותו פסק דין אף אוזכר אחד מפסקי הדין שדחו תביעה בגין היתקלות בכיפת בטון).

9. ברור מאליו כי הדוגמאות של סף מדרכה תקין או גרם מדרגות תקין הנן דוגמאות מובהקות להיעדר התרשלות. גם מעבר לחובת הזהירות הכללית בה חב אדם להשגיח בסביבתו ובמדרך רגלו - מי שעולה או יורד בגרם מדרגות אמנם צפוי לסיכון מוגבר של נפילה ביחס להולך במישור, אך מאידך הוא מודע למהותן של המדרגות כמעלה או מורד רציף עם רום ושלח מדי מדרגה. ומי שחוצה כביש אמור לראות לפניו שפת מדרכה כקו רציף מוגבה, וגם יודע לצפות לקיומה. אם יתקל במדרכה תקינה ויפול – אין לו להלין אלא על עצמו. המקרה של כיפות הבטון מובהק הרבה פחות, שכן מייצג הוא כאמור שינוי פתאום במפלס הגובה של המדרכה שאינו בהכרח צפוי, ואף אינו מזדקר לעין ככזה (גם אם קוימה החובה להבליט הכפה מבחינת מרקם וצבע ביחס למדרכה בה היא נטועה). במבחן התוצאה שבדיעבד, ברור שאם ישים לב אדם לסביבתו באופן רציף – לא יפגע משום מכשול, שכן ישים לב לקיומו ככזה בטרם יפגע. הטלת אחריות בגין מה שסווג על ידי ביהמ"ש כמכשול מניחה מראש שאין חובה לו לאדם (אף לא יכולת מעשית) ללכת כשעיניו נטועות בקרקע ברצף לא מופסק: ראה ע"א 2004/92 עירית קרית אונו נ' מנחם שחם; ומאידך בשים לב לטיב המכשול ולמידת המכשלה שהוא מייצג בנסיבות הפגיעה הקונקרטית, לא אחת יוטל אף אשם תורם, בשים לב לאותה חובת זהירות בסיסית של אדם להשגיח בסביבתו".

16. הציטוט השני – שוב לשם הבהרה עקרונית של השיקולים המשחקים על הכף – מתוך סע' 5-6 לת.א תא (חי') 9120-09-17 פלונית נ' עיריית חיפה (מקרה בו נדחתה התביעה):

"...אף בהנחה שהתובעת נפגעה בזירה כפי שציינה, ואף אם אין אשם תורם או שאינו גבוה, אותה זירה אינה יכולה להיות מסווגת כמפגע. מדובר על הפרש גבהים מזערי, שלא ניתן לסווגו כמכשול. אין חולק על חובת הזהירות המושגית של העיריה לתחזק שטחים מוניציפליים, לאתר מכשולים בפרק זמן סביר ולטפל בהם. מאידך, אין לרשות מקומית אחריות אבסולוטית, ועליה לנקוט באמת מידה סבירה במה שקשור לאיתור המפגעים וסילוקם.

שאלה נפרדת היא, האם זירת הנפילה צריך שתסווג כמכשול. זו שאלה עובדתית ומשפטית שלובה, שאף אינה מנותקת משיקולי מדיניות המשמשים בהטלת חובת זהירות, וקביעת היקפה, במסגרת עוולת הרשלנות. עיון בתמונות מעלה כאמור שלא מדובר במפגע. סטנדרט הזהירות בו חבה הרשות המקומית, אינו כזה המחייב אותה לדאוג למפלס ישר כפלס, ברצף לא מופרע, בכל תחום שיפוטה. הפרש הגבהים בו עסקינן הינו קטן, ונמוך מגובה לגביו נדחו תביעות לא אחת.

עיין למשל: ע"א (מחוזי י-ם) 4344/97 כהן ג'ני נ' עיריית רמת גן; ע"א 1391-08-07 (מחוזי מרכז) כפיר נ' מועצה מקומית גני תקוה (פסקה 40 ואילך, ו-47 בפרט); ת.א. (שלום ת"א) 43788/06 פריץ נ' עיריית הרצליה; ת.א. (שלום י-ם) 11742/06 בר נ' עיריית מעלה אדומים.

הטלת חובת זהירות על הרשות המקומית לדאוג לרצף לא מופרע של משטחים ישרים כפלס בכל תחום שיפוטה וברצף לא מופרע, אינה ברת ביצוע במציאות, וככזו, חורגת מסטנדרט זהירות סביר בו מחויבת הרשות המקומית. לו מדובר היה בסטנדרט בר ביצוע – הייתה עלותו הניכרת בצדו, ועלות זו הייתה נגרעת מקופתו של הציבור, ובהתאמה - מצרכיו.

ברור שאין כאן משום מתן הכשר לרשות המקומית שלא לתחזק בסבירות מדרכותיה והשטחים המוניציפליים. ברור גם שכאשר מדובר במה שניתן לקבוע שעולה הוא כדי מכשול, ויסודו לכאורה בכשל תחזוקה, הרי עובר למצער הנטל על הרשות המקומית להמחיש כי לא התרשלה. יש לפעול הן לאיתור מפגעים והן לתחזוקה. אולם קודם יש לשאול האם זירת הנפילה עולה כדי מכשול. האחריות, כאמור, אינה אבסולוטית וסטנדרט הזהירות הוא סביר ואינו כולל אחריות להפרשי גבהים מזעריים כגון אלה בענייננו, גם אם בפועל נתקל בהם אדם ונופל, כאשר גם במשטח ישר כפלס ניתן ליפול בגין תנועה לא טובה. אין כאן התרשלות של הנתבעת, ואין סכנה לא רגילה. לסיכום כללי של הדין, ראה למשל פסק דיני בת.א. (חי') 16005-05-09 נשר נ' עיריית ק.מוצקין פסקאות 8-9. ראה למשל גם דברים שנאמרו בת.א. (ת"א) 7722/92 זיו אל שושנה נ' עיריית ירושלים; ת.א. (ת"א) 13047/93 בוסמן אהובה נ' עיריית תל אביב. "

17. דברים דומים ציינתי גם בפסק דין בתיק נוסף, שציטוט ממנו נזכר בסיכומי הנתבעת: ת"א (חי') 24433-07-17 פלוני נ' עיריית חיפה, פס' 3-4 של פסה"ד.

18. א. היישום לענייננו: לא מדובר על רשות מקומית. המדינה נתבעת בנעלי אורגן שלה, בית חולים ממשלתי. אולם סיכום הדין שנזכר יפה לענייננו, ואף ביתר שאת. המדינה חבה בתחזוקה סבירה של שטחי המדרכות והכביש בשטח בית החולים. בעוד שרשות מקומית עשוי שתתקשה לעתים באיתור מפגעי תשתית במדרכותיה, הרי ששטח המדרכות בבית חולים, גם אם אינו מזערי, גם אינו כה גדול כמדרכותיה של עיר. ברור שהקושי באיתור מפגעי תחזוקה, אמור להיות קטן יותר. חובה על בית החולים לקיים משטר סביר של איתור וטיפול במפגעי תחזוקה במדרכות ובכבישים שבתחומו, גם אם אינו בתוך שטח מבונה.בפרט כאשר אין מדובר על מפגע "טרי" שזה מקרוב נוצר (והמפגע בענייננו על פני הדברים אכן אינו "טרי" – ראה להלן). ב"כ הנתבעת מציין בסיכומיו כי התובעת לא הציגה נתונים כגון הצבת אובייקט ליד אותו קו תפר, לצורך השוואה, כדי שניתן יהיה ללמוד מה הפרש הגבהים. אמת. אולם, עיון בתמונות אותו "תפר" שקבעתי שהתובעת נתקלה בו ונפלה, מעלה כי הוא חוצה הרף, ויש לסווגו כמפגע רשלני.

ב. מדובר במה שנחזה שנוצר כתולדת החלפה של חלק מריצוף אספלט של המדרכה, לאבן משתלבת. מקטע האבן המשתלבת מסתיים בקו רציף ישר ברובו. אולם נוצר בהמשכו פער גבהים לא אחיד ברוחב משתנה של כמה ס"מ. כך לכל רוחב המדרכה, בין אותו קו ישר של ריצוף האבן המשתלבת בסוף החלק המחודש, לבין המשך המדרכה, בקטע שעדיין מרובד באספלט. חלק האספלט גבוה מן החלק של האבן המשתלבת. נחזה מתמונות במ/1 שעל אותו פער גבהים, שלא ברור מתי נוצר, ניסו לגשר על ידי מריחת מלט בין שני החלקים. אין בכך פגם, לו בוצע הדבר כיאות והיה יוצר משטח קשיח רציף ולא מחליק, בלא פער גובה, בין האבן המשתלבת, לבין האספלט שבהמשך. אלא שלא כך אירע. הביצוע, שמא תחזוקת ההמשך, לא היו נאותים. נראה שהמלט שנמרח שקע והתקשה בהמשך, כך שנותר הפרש גבהים לרוחב המדרכה, שיצר אותו "תפר". עומקו של התפר אינו נחזה ניכר, אולם דווקא ה"טקסטורה" השונה, ברוחב כמה ס"מ (שונה הן מן האספלט מן העבר האחד, ומן האבן המשתלבת מן העבר האחר), בשלוב הפרש הגובה המשונן בין שני המשטחים, יוצרים מרקם מכשיל, הנטוע במדרכה לרוחבה.

מעיון בתמונה ברור גם שלא מדובר על מפגע שזה מקרוב נוצר, אלא על עבודה לקויה, בין בסיום הביצוע של החלפת אותו קטע המדרכה לאבן משתלבת, ובין בשלב לא ידוע לאחר מכן, כששקע המלט ולא מולא או יושר מחדש. היה אפוא די זמן כדי לאתר המפגע ולסלקו (גם לו דובר במפגע טרי שנוצר מביצוע לא נאות, ניתן היה להבחין בו לאלתר עם סיום הנחת האבן המשתלבת ומילוי המלט. עם זאת נחזה מן התמונה שהמלט הספיק גם לשקוע וגם להיסדק ולהישחק, כך שלא מדובר על עבודה שזה מקרוב בוצעה, אלא כנראה על תחזוקת המשך לקויה). לא מדובר על פגם נסתר וניתן היה לגלותו ולטפל בו, ואף בלא מאמץ ניכר.

19. הנתבעת הפרה במחדל רשלני חובת התחזוקה הסבירה שלה כמחזיקה במקרקעין. הפרת חובת הזהירות המושגית והקונקרטית שלה גרמה עובדתית ומשפטית לנפילה ולנזק שהתרחש. סוג הסיכון שהתממש צפוי טכנית ונורמטיבית. מתקיימים כל יסודות עוולת הרשלנות.

אשם תורם

20. לא רק סיווג הזירה כמפגע, אלא אף שאלת האשם התורם, היא כמובן תלויית נתונים. כאמור, אנשים אינם אמורים להלך כל העת כשעיניהם נטועות בקרקע ברצף לא מופרע. אולם מאידך עליהם להשגיח השגחה סבירה בסביבתם. התאונה התרחשה באור יום. ניתן בהחלט להתרשם מן התמונות שאותו "תפר" היה גלוי לעין ממרחק, שכן רוחבו כמה ס"מ, וצבעו שונה הן מצבע האספלט שמעברו האחד, והן מן האבן המשתלבת שמעברו האחר. אף שדה הראיה פתוח, ולא מדובר במה שאמורים להיתקל בו במפתיע.

אכן ממרחק קשה להבחין בהפרש הגבהים הלא גדול שבתוך התפר, והדבר פועל בכיוון של הפחתת שיעור האשם התורם. אך במרקם והצבע השונה המייצג את התפר בהחלט ניתן להבחין ממרחק, בשדה ראיה פתוח, והם נותנים אינדיקציה לצורך בזהירות. במעט זהירות ניתן היה לפסוע בלא שום קושי מעל התפר, במקום לדרוך דווקא בו. יש בהחלט מקום להטיל אשם תורם, אותו אעמיד על 25%.

גובה הנזק

21. בעוד שבשאלת האחריות קיבלתי גרסת התובעת, הרי אופן עדותה בשאלת הנזק בהצלבה לנתונים האובייקטיביים, הותיר רושם של ניסיון הפרזה בתצהירה, בפרט במה שקשור לאב הנזק של הפסד השתכרות. תשובותיה לשאלות החוקר היו לאקוניות ונשאו אופי של "מנטרה" שהוכנה מראש, באופן מתריס כמעט. המעט בתצהירה שבו נתנה התייחסות הפנה לפסקי דין שניתנו על רקעי מערך נתונים ספציפי, במקום לעובדות הנוגעות לנזק הספציפי שאירע לה עצמה, על נתוני הרקע האינדיבידואליים שלה. תצהיר אינו סיכומים, ולא תחשיב נזק, ויש להעיד בו על עובדות רלבנטיות.

22. א. התובעת שירתה בצבא קבע כנגדת, וניהלה מחסן. היא פרשה 13 שנים לפני התאונה, בשנת 2002, בהיותה כבת 41. בתצהירה ניסתה ליצור הרושם כאילו התכוונה בעתיד לא ידוע לשוב ולעבוד. איני שועה לתזה זו.

ב. מאז פרישתה של התובעת ועד התאונה, ולמעשה עד היום (אך החשיבות הנה לזמן שחלף עד לתאונה), אין היא עובדת. מאז פרישתה מהצבא, זוכה היא לפנסיה צבאית, שנשמע מפיה שעומדת כיום על 4800 ש"ח. אכן, לעתים ניתן לקבל לגבי אם צעירה או הורה יחיד שחדל או חדלה כליל לעבוד לאחר לידת ילד, בפרט אם יש עבר תעסוקתי ממשי טרום הלידה. שכן יש סבירות שאם צעירה כזו היתה מנסה לחזור ולהשתלב בשוק העבודה, כאשר יגדלו מעט ילדיה. אולם בענייננו אישרה התובעת שיש לה בת אחת, ודווקא לא מדובר על מי שלא עבדה או חדלה לעבוד לאחר לידה, כדי להקדיש עצמה לטיפול בילדים.

מדובר במי שעבדה עד שהגיעה לגיל וותק שאפשר לה לצאת לפנסיה מוקדמת בשלב מוקדם, בגיל 41, ומאז חדלה היא לעבוד, ומסתפקת בפנסיה הצבאית. ולא מדובר על הפסקה של שנה או שנתיים.

ג. לעתים ניתן לקבל לגבי מי שנפגע או נפגעה בגיל צעיר יחסית, נניח בשנות ה- 20 או ה- 30 לחייו, כי לאור הגיל הצעיר, גם אם כבר היה אמור להיות לניזוק ברגיל עבר תעסוקתי, לא ניתן להניח כי לא היה עובד עד גיל פרישה, ולכל היותר יש לשקלל הנתונים בבסיס השכר לעתיד. כך למשל היה בע"א 1952/11 אבו אלהווא נ' עיריית ירושלים, אליו הפנתה התובעת. הניזוק לא ידע שם קרוא וכתוב, וצוין כי יתכן שסבל מפיגור בדרגה זו או אחרת (אולם הציון היה "יתכן" ויש הרי דרגות חומרה שונות, לא כל דרגה מונעת השתכרות מעיקרא).

לא הונחה שם תשתית לגבי עבר תעסוקתי כך שלכאורה לא היה כזה. הערכאה המבררת בחרה לקבוע בסיס שכר מינימום וביהמ"ש העליון קבע כי רשאית היתה לעשות כן בנתונים, לצורך החישוב של הפסד השכר. אולם הניזוק היה שם רק בן 30 עת שנפגע. שונים הדברים תכלית שינוי מענייננו, בו לעת התאונה היתה התובעת כבת 54, כן עבדה עד גיל 41, אלא שמאז זכתה לפנסיה צבאית, ובחרה שלא לעבוד מאז ואילך כל השנים, כמעט 14 במניין, עד שנפגעה בתאונה נשוא התביעה. צירוף הנתונים האינדיבידואלי של התובעת עצמה, מלמד על כך שבחרה לפרוש משוק העבודה, בלא כוונה לחזור, ולהסתפק בפנסיה. נכון, מדובר על פנסיה צנועה, אולם אנשים שונים זה מזה במערך הנסיבות האישיות, בחירותיהם לאור אותו מערך, ואישיותם. יש בהם מי שיסתפק מטעמים אלה ואחרים בפנסיה צנועה, ויש מי שיפעל להגדיל הכנסותיו.

ד. ועוד: לעתים ניתן לקבל גם ביחס למי שלא עבד שנים ארוכות ונפגע בגיל לא צעיר (ביחס לתוחלת חיי העבודה), שהתכוון הוא לשוב ולעבוד. זאת ככל שהמחיש צעדים מעשיים מצדו בניסיון לשוב ולהשתלב בעתיד הקרוב או הרחוק בשוק העבודה. אלא שגם חלופה זו לא מתקיימת במקרה דנן. לא בתצהיר, ולא בחקירה, הפנתה התובעת לכל מהלך או פעולה קונקרטיים או מעשיים בהם נקטה על מנת לנסות ולהשתלב בשוק העבודה מאז צאתה לפנסיה בגיל 41 ועד שנפגעה, מהלך כמעט 14 שנים תמימות. לא עבודה חלקית, לא הכשרה מקצועית, לא פניות למעסיקים פוטנציאליים, למעשה דבר וחצי דבר. היא הסתפקה באמרות כלליות, שמטבע הדברים יש רצון לשוב ולעבוד, ואף לא הצביעה על טעם סביר שמנע ממנה ניסיון להשתלב מחדש בשוק העבודה כל השנים עד לתאונה, כטעם שהינו זמני וחולף בטבעו. מדובר במי שבחרה בחירה להפסיק לעבוד, עם צאתה לפנסיה, ולא עבדה יותר מ- 13 שנה עד גיל 54, ואז נפגעה בתאונה נשוא התביעה. משכך, ובניגוד להילוכה בתצהירה, אין מקום לפצותה בגין הפסדי השתכרות, לא לעבר ולא לעתיד. במקרה הספציפי יש די נתונים המאפשרים לקבוע כי במבחן האלמלא, אין קשר סיבתי בין אי תעסוקתה לבין הנכות התאונתית, שכן אין סבירות שהתובעת הייתה מנסה לשוב ולעבוד, אף אלמלא נפגעה בתאונה.

23. מדובר בפגיעה שהשלכתה התפקודית משמעותית. לו עבדה התובעת, סביר אכן שהיה מקום להכיר בפגיעה של ממש בכושר השתכרותה, שפיצוי בצידה, באב נזק זה. לא אלו פני הדברים משעה שמסקנתי הינה שהתובעת בחרה להפסיק לעבוד לצמיתות, הרבה לפני התאונה, וכי צירוף הנתונים מעלה כי במקרה דנן כן ניתן לקבוע שלא הייתה עובדת עד גיל פרישה. ברור כי בדיעבד, ניתן לטעון לכוונה כללית לשוב ולהשתכר. התרשמותי שלי שמדובר בטענה נעדרת תוכן, שמונעת מטעם של רווח משני.

24. מטעם זה אין נפקות מעשית למחלוקת שבין מומחי התעסוקה משני העברים, האם איבדה התובעת כליל את יכולתה להשתלב בשוק העבודה בשל נכותה התאונתית. גם אם איבדה, מדובר במי שפרשה ממילא משוק העבודה, ובמקרה הספציפי ניתן לקבוע שגם לא היתה חוזרת אליו, אף אלמלא נפגעה.

25. עניין רפואי נוסף לגביו חלקו המומחים התעסוקתיים, נוגע לשאלה האם פיתחה התובעת CRPS בידה הפגועה, בשל השבר התאונתי, אלא שרלבנטיות לחוד, בעניין זה קנוי יתרון המומחיות הספציפית דווקא למומחים האורתופדיים. אף מטעם זה אין צורך להידרש בפירוט לחווה"ד התעסוקתיות משני העברים. אלו רלבנטיות יותר לאומדן מגבלה נתונה, מאשר לשאלות רפואיות הקודמות לאותו אומדן: מהו שיעור הנכות האורתופדית לאשורה, האם היא כוללת CRPS, והאם יש לייחס אותה נכות בשלמות לתאונה.

26. א. מטעם שאבאר להלן, אציין בכל זאת בקצרה המחלוקת הרפואית בעניין הנדון, שבין מומחי התעסוקה: המומחית התעסוקתית מטעם התובעת, ד"ר אבין ללה, גורסת שהתובעת אובחנה כסובלת מ -CRPS , והיא אכן סובלת מתסמונת זו. מומחה התעסוקה מטעם הנתבעת, ד"ר טמיר גפן, מטיל ספק באבחנה וגורס שהבעיה יכול ונובעת דווקא מתגובה קונברסיבית שהנה תגובה נפשית (חוות דעתו אינה מתיימרת ליתן מענה קונקלוסיבי בשאלה זו, האם מדובר ב CRPS או בתגובה קונברסיבית). אלא שגם הוא מסכים כי לא מדובר על תגובה מודעת או מכוונת למטרות של רווח משני, אלא על תגובה נפשית לא רצונית, וכי ככל שחולף הזמן, אם אין שיפור (ובמקרה שלנו אין – נהפוך הוא – י.פ), קטן הסיכוי לשיפור והבראה. עוד הוא מסכים כי התובעת אינה יכולה לעסוק בכל עיסוק המצריך שימוש בידה הימנית (ללמדך על תפקודיות הפגיעה – י.פ).

ב. אין אפוא מחלוקת בין המומחים כי בפן התפקודי, התובעת אינה יכולה לעסוק בעיסוק המצריך שימוש בידה הימנית. כפי שציינתי, אין צורך בנתונים וממילא אין צורך להידרש למחלוקת לגופה, האם איבדה התובעת כליל, בשל יתר נתוניה, אפשרות לעבודה מפרנסת. אם ציינתי אפוא הדברים בתמצית, הרי זה משום שהם משליכים על ראש הנזק של עזרת צד ג', מבחינת אומדן של היקף העזרה הנצרך.

ג. ואכן, בעוד שאין מקום להכיר באב הנזק של הפסד השתכרות לעתיד, הנתונים כן מחזקים הצורך הממשי בעזרה בהיקף ניכר, בשל אובדן יכולת התפקוד ביד ימין, שהנה יד דומיננטית. גם מומחה התעסוקה מטעם הנתבעת מסכים כי היד הפגועה אינה תפקודית, וכי לא מדובר על התחזות. הוא לא צין שאת התגובה הקונברסיבית שיכול ופיתחה התובעת (לשיטתו) לאחר התאונה, ובעטיה אין היד תפקודית, אין לייחס לתאונה בפן הסיבתיות הרפואית. חזקה שהיה מציין הדברים, ועוד ברחל בתך הקטנה, לו כך אכן סבר.

ד. לגוף המחלוקת ממה סובלת התובעת: לטעמי יש לקבל מסקנת מומחה ביהמ"ש, ומומחה התובעת, שהטעם הרפואי לאי תפקודיות הגפה הימנית, הנו בתסמונת ה- CRPS שפתחה התובעת. להלן אדרש למחלוקת בין המומחים האורטופדיים.

27. האורתופד מטעם התובעת, ד"ר חורב, גרס שיש CRPS בשל התאונה, וקבע נכות משוקללת בשיעור 59.84% בגין מצב תואם קישיון לא נוח בכל אצבעות כף היד, ובנוסף קשיון נוח של פרק כף ימין כולו. מומחה הנתבעת, מאידך, גרס שאין CRPS וכי המצב השתפר פלאים מאז נבדקה התובעת אצל המומחה מטעמה וזיכה ב-5% נכות בלבד. לאור הפערים המשמעותיים מונה, כאמור, פרופ' שטהל כמומחה מטעם בית המשפט.

28. עיקרי חוו"ד ומסקנות מומחה ביהמ"ש, פרופ' שטהל:

א. לפני התאונה: ב- 22.4.02 נרשם שיש כאב בכפות הידיים מזה 4 שנים וקושי לכופף אצבעות. ביום 23.2.04 צוינו כאבים בכתף ימין.

ב- 11.1.07 כאב בצוואר וגב עליון עם הקרנה לידיים יותר מימין. ב- 2009 נבדקה כמה פעמים עקב כאבי צואר וב- 23.4.09 פורשה בדיקת EMG צוארית כרדיקלופטיה צווארית ומתנית.

ב- 16.8.11 צוינה רגישות במרפקים, אך בבדיקת מיפוי עצם מ 7.8.11 צוין כי שאר השלד תקין, כולל עמוד שדרה.

ב- 16.6.13 התלוננה על תחושה בידיים עם ירידת תחושה בצורת גרב ביד ימין, והגבלת תנועה בכתפיים.

יוער כי למומחה נשלחו שאלות הבהרה בעניין הצוואר והכאבים המקרינים לגפה. מתברר שהתובעת עמדה בפני ועדה רפואית של משרד הביטחון, והוכרה לה נכות בשיעור 5% בלבד, עקב כאבי צוואר קורנים לגפת ימין. אלא שהמומחה התייחס עוד עובר למשלוח שאלות ההבהרה, בגוף חוות דעתו המקורית, לממצאים עצמם שבתיק הרפואי. אלו הצביעו על רדיקלופטיה צוארית עם הקרנה לגפה. ממצאים אלה לגופם עמדו בפניו ואוזכרו בחוות דעתו.

ב. התאונה מ- 6.3.15. נגרם שבר ברדיוס מימין. התובעת גובסה. ב- 29.3.15 נמצא השבר בעמדה אנטומית. הגבס הוסר וב- 25.5.15 נשלחה התובעת לפיזיותרפיה.

ג. התובעת התלוננה על הגבלה ניכרת בתנועות אצבעות. בדיקת מיפוי עצם מיום 18.8.15 פורשה עם ממצאים המתאימים ל CRPS בכף היד. הודגמה בה קליטה מוגברת דיפוזית בעצמות הכף ושורש היד, וקליטה מוגברת דיפוזית לאורך הרדיוס והאולנה מימין.

המומחה מבאר כי בדיקה זו נחשבת אובייקטיבית ולנבדקת אין יכולת השפעה על תוצאותיה. ממצאי מיפוי העצם מ 18.8.15 לא היו קיימים בבדיקת מיפוי העצם הקודמת מיום 7.8.11. הוחלט על ביצוע EMG רפוי בעיסוק וכדורי ליריקה.

ד. ב-13.12.15 רשם רופא המשפחה כי לא מתפקדת ביד. בתצלום רנטגן נמצאו אצבעות בעמדת כפיפה, והשבר נרפאה היטב בציר תקין. ב-29.3.16 נרשם כי אין שיפור (בכאב – י.פ) לאחר טיפול בליריקה. הוחלט על טיפול בסימבלטה.

ה. ב- 12.7.16 נשקלה אפשרות שימוש בקנאביס לאחר היעדר שיפור. התובעת מתלוננת על כאבים תמידיים ביד ימין.

ו. ב- 8.1.20 אובחן CTS דו צדדי.

ז. בבדיקה אצל המומחה: המרפק בעמדת כפיפה ומגע באמה מכאיב ביותר. לא ניתן לבצע תנועות סיבוביות. בתנועה פאסיבית יישור מינוס 10 מעלות, כיפוף 95 מעלות. שורש כף היד בתנוחה ניטראלית. ניתן לישר פאסיבית ל- 20 מעלות. אין תנועות כיפוף או הסטה אקטיבית או פאסיבית בשל כאב. אצבעות 2 עד 5 צמודות, התנועה מוגבלת (המומחה מצין טווחי התנועה). התובעת לא מאפשרת להניע אצבעות ושורש היד מעבר לטווחים שצוינו. תנועה אקטיבית מועט של אגודל, מסוגלת להוציאו מכף היד. מדווחת על חוסר תחושה בצד כפי ותחושה עמומה בצד גבי, לא מבצעת קמיצת אגרוף.

ז. התובעת פיתחה כאב כרוני קשה לאחר האירוע בידה הימנית, שלא היה קיים לפניו ובתקופה הסמוכה אחריו. ההפרעה התפתחה הדרגתית ולוותה בהגבלה ניכרת של תנועת האצבעות. היד הימנית דומיננטית. התובעת נבדקה מאז התאונה על ידי רופאים מומחים בתחום הנוירולוגיה, אורטופדיה ורפואת משפחה. הרופאים המטפלים אבחנו אותה כלוקה ב CRPS, אבחנה שלא נקבעה בעברה.

ח. מדובר על תסמונת כאב כרוני שיכולה להופיע לאחר חבלות. יש לה צורות הופעה שונות ולא אחידות. במקרה של התובעת גורמת התסמונת להפרעה תפקודית ניכרת עם הגבלה קשה בתנועות היד (צוינו ממצאי הבדיקה אצל המומחה). לאור הפרעה זו קובע המומחה נכות רפואית בשיעור 50% לפי פריט 35(1)(ה) של התוספת לתקנות ביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה).

29. המומחה השיב על שאלות הבהרה ששלח לו ב"כ הנתבעת:

א. ביחס לנכות שנקבעה בוועדה רפואית של משהב"ט (קצין תגמולים), השיב כי נכות זו שנקבעה, רק מחזקת עמדתו כי בעברה הטרום תאונתי של התובעת אין עבר המצביע על כאב כרוני קשה, לכן אין לייחס את הנכות הכוללת שקבע לעברה הרפואי. ואכן לא ברור במה נתלית כאן הנתבעת.

בעקבות החלטה שניתנה, צירפה התובעת את פרוטוקולי הועדות הרפואיות במשרד הביטחון שקבעו נכות אורטופדית שנבעה משירותה הצבאי. הועדה האחרונה מ- 2016 העמידה הנכות (מעברה הטרום תאונתי שכן השירות הסתיים כזכור לפני התאונה) כדלקמן:10% בשל הגבלה קלה בעמוד שדרה צווארי, 1% בלבד על כאב גב תחתון בלי הגבלה תפקודית, ובמה שנוגע לענייננו – נקבעו 5% בלבד באופן מותאם, בגין פגיעה תפקודית עצבית קלה ביד ימין. הנכויות הפורמאליות שנקבעו בוועדה הרפואית של משרד הביטחון אמנם לא מחייבות לענייננו [ואף התקנות לפיהן נקבעות שם הנכויות שונות מתקנות הבטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), שלפיהן נוהגים מומחי הצדדים ומומחי ביהמ"ש בתביעות נזקי גוף]. אך יש בליקויים שהוכרו בוועדה, ועוד יותר בשיעור חומרתם, כדי ללמד כי תהיה תלונות התובעת בפני הועדות אשר תהיינה, במה שקשור ליד – סבלה אכן ממגבלה, אך קלה מאד. הנתבעת הרי אינה יכולה להפנות לקביעות הועדות ביחס ליד ימין, כדי להמחיש עבר רפואי, ולהתעלם באותה נשימה מכך שהליקוי בהן הכירו נגעה לפגיעה תפקודית עצבית קלה בלבד, בשיעור 5% (נכות מותאמת).

ב. זאת ועוד, הועדה הרפואית מיוני 2016 (האחרונה) קבעה שהיד לא מתפקדת לאחר שבר באמה לפני שנה (היינו השבר בתאונה נשוא התביעה). כיום, לקביעת רופאיה המטפלים ומומחה ביהמ"ש, פיתחה תסמונת כאב כרוני בעקבות התאונה, שהותירה ידה הימנית הדומיננטית כואבת ובלתי תפקודית. אזכיר כי סעיף הליקוי בו עשה המומחה הנו סע' כללי בו נעשה שימוש מותאם כדי לתאר השפעה קשה על כושר הפעולה הכללי. החלופות שבסעיפים הקטנים מדברות בשבע דרגות השפעה על כושר הפעולה הכללי, בדרגת חומרה עולה מ 0% ועד 100%: אי השפעה כלל על כושר הפעולה הכללי, השפעה קלה, השפעה בינונית, והשפעה יותר מבינונית. המומחה בחר בחלופה גבוהה יותר (אחריה יש עוד שתי דרגות חומרה), של השפעה קשה על כושר הפעולה הכללי. זאת לאור התרשמותו כי תסמונת ה CRPS הותירה למעשה התובעת עם יד דומיננטית לא תפקודית.

ג. המומחה הופנה לקריטריונים של איגוד הכאב העולמי ביחס לאבחנת CRPS והתבקש להשיב אלו מהם מתקיימים בתובעת. הוא השיב כי אין עדיין מבחן אבחנתי לתסמונת זו המוסכם ככזה על כל הרופאים (בלשון משפטית "אסכולה דומיננטית", ובטרמינולוגיה בה השתמש המומחהGOLD STANDART – י.פ). יש קריטריונים שונים לקביעת האבחנה, כאשר הגישה המקובלת הם הקריטריונים של איגוד הכאב העולמי' אך הדבר לא מחייב. הקריטריונים למיניהם, כולל אלו אליהם הופנה, מבוססים ממילא על תלונות הנבדק וממצאי בדיקה קלינית, כאשר אין בדיקות עזר ספציפיות מכריעות לשם אישוש או שלילת התסמונת. המומחה נשאל גם על בדיקת מיפוי עצם שנזכרה בחוות דעתו ואישר כי מדובר בבדיקת עזר מעבדתית, המקובלת כמסייעת לקביעת האבחנה. אך גם היא אינה מוחלטת באשר ל CRPS, כמו רוב בדיקות העזר.

ד. המומחה הפנה בתשובותיו לרשימת מסמכים לא קצרה מטעם 2 רופאים מטפלים (רופא משפחה ואורטופד), וכן למסמכים של מרפאת הכאב בבית חולים הלל יפה (בתחום מומחיות נוירולוגי) אשר תומכים באבחנת ה CRPS על פי רשימת הקריטריונים של איגוד הכאב העולמי.

30. א. המומחה אף נחקר חקירה נגדית על ידי ב"כ הנתבעת, ומסקנותיו לא השתנו. למעשה רק חיזקה החקירה שאין להתערב במסקנות המומחה, שהן סבירות לגופן, וכי האבחנה של CRPS קשה, שהתפתח בעקבות השבר התאונתי, הנה סבירה לגופה. היא הולמת לא רק מסקנות המומחה, אלא גם מסקנות של הגורמים הטיפוליים השונים. הוא אישר כי חלק מן הקריטריונים של איגוד הכאב העולמי, כמו כחלון או הזעת יתר, לא נמצאו במעמד הבדיקה ולכן לא נרשמו. אך המחלה היא מחלה "גלית" ואין זאת אומרת שלא הופיעו אצל הנבדקת בזמנים אחרים בעבר. לכן נשענים הקריטריונים על מדדים סובייקטיביים הנסמכים בהכרח על דיווחי החולה. שינוי צבע בעור למשל, אינו הכרחי, אך גם כאשר מופיע ותומך באבחנה, יכול שיופיע בתקופה מסוימת ובאחרת – לא. כך שתלוי מתי בודקים. כך גם לגבי הזעת יתר למשל.

הערה שלי – י.פ: אפנה למשל בהקשר דנן לתיעוד רפואי מתיקה של התובעת עצמה, ממחלקה נוירולוגית בבית חולים הלל יפה בו מטופלת התובעת במרפאת כאב. בסיכום ביקור מ- 29.3.16, מעבר לציון אבחנה של CRPS, צוינו כאבים נמשכים מאז השבר לפני 9 חודש, וגם אטרופיה (דלדול – י.פ) של שרירים בכף היד, פצעים בכף היד, שינויים בעור ובציפורניים. הדבר אך מחזק תשובת המומחה שתלוי מתי בודקים.

ב. מחקירת המומחה עולה כי גורמי התסמונת הביולוגיים אינם ידועים, אולם מדובר בתסמונת רפואית ממשית, הנלמדת בעקיפין משורה של בדיקות עזר אבחנתיות ולא מעבדתיות (גם בדיקה מעבדתית הנה לכל היותר אמצעי עזר). התובעת עונה למעשה לשיטת המומחה על כל הקריטריונים בקבוצות הקריטריונים שנשלחו אל המומחה. החשוב בהם - כאב נמשך לא מידתי ביחס לחבלה.

ג. ביחס למבחנים אובייקטיביים כגון בדיקת מעבדה שתהיה קונקלוסיבית – זו כאמור אינה בנמצא כיום. אין בדיקה אובייקטיבית. אולם בכל זאת בדיקת המעבדה של מיפוי עצם הנה אחת הבדיקות היותר "אובייקטיביות" לא במובן זה שהנה קונקלוסיבית לשלילת או אישוש התסמונת, אלא שלנבדקת אין שליטה על תוצאותיה. ניתן לחלוק על פרשנות הבדיקה, אולם הבדיקה של מיפוי עצם מאוגוסט 2015, פורשה כבעלת ממצאים המתאימים לתסמונת. הקריטריונים של איגוד הכאב העולמי, מתייחסים לעצם קביעת האבחנה של CRPS, להבדיל משעור הנכות, ואף אחד מהם אינו קונקלוסיבי כאמור. ואלו דרגת הנכות הנובעת מן התסמונת, נקבעת כרגיל על סמך שיעור מגבלה קלינית, ובדיקת טווחי תנועה.

ד. ב CRPS המפרק עצמו לא נפגע בהכרח, אם כי יכול להישבר כמו כאן, כאשר השבר יגרום לתסמונת, גם לאחר שהחלים כליל. וברגיל לא היה מותיר הגבלת תנועה או כאב, אלמלא התפתחה התסמונת. התסמונת יכולה אכן להתפתח הדרגתית, גם בעקבות שבר, כפי שאירע כאן. היא כשלעצמה תגרום להגבלת תנועה, כאשר ככל שחולף הזמן ואין שיפור במצב – הוא עובר כרוניפיקציה (שוב, כפי שאירע כאן, כאשר מדובר במהלך של חמש שנים בלא הטבה).

ה. תחושה של כמעין "גרב" ביד, מאפיינת סוג של תחושת נימול והגבלות שמקורן נוירולוגי או נוירופטי כמו שקורה לפעמים אצל חולי סוכרת, אך אינה אופיינית בהכרח לCRPS, והמומחה לא זוכר תלונה כזו של התובעת. אכן לא היתה תלונה כזו במעמד הבדיקה, כעולה מחווה"ד. המומחה אזכר בחווה"ד תלונה מ- 2013 של התובעת מעברה הטרום תאונתי, שתוארה על ידי הרופא שרשם התלונה כתחושת "גרב". המומחה שב ואישר כי בעבר סבלה התובעת מהפרעה תחושתית באצבעות לפני התאונה, ככל הנראה ממקור עצבי צווארי. אולם אין לכך קשר לתסמונת ה CRPS שפיתחה לאחר התאונה ובעקבותיה. ומי שסובל מהפרעת תחושב באצבעות לא בהכרח יפתח CRPS בעקבות שבר.

סיכום ביניים שלי - י.פ: עד כה נובע כאמור, כי האתיולוגיה הרפואית של CRPS אינה ידועה, אם כי ידוע שהיא יכולה להתפתח בעקבות שברים, גם כאלה שנרפאו לחלוטין אנטומית (כך שברגיל לא היו גורמים להפרעה תנועה). אם נניח רק לצורך הדיון כי הפרעה ממקור עצבי כלשהו, שגרמה בעבר להפרעה תחושתית באצבעות, הפכה את התובעת לפגיעה יותר ל CRPS בעקבות השבר התאונתי, עדיין לא ברור כיצד היה בכך כדי להועיל לנתבעת, שכן אז מדובר על גולגולת דקה. כלומר מצב בו אדם בריא לגמרי לא היה מסיים עם CRPS, ואילו התובעת בשל מצב בריאותי בו כבר לקתה אך לא הביא כשלעצמו ל- CRPS, לקתה ב- CRPS בשל השבר התאונתי שבא לה בנוסף. כידוע, המעוול צריך לקבל הניזוק על חולשותיו הסמויות, וגולגלתו הדקה. כך שלא היה שוני בתוצאה המחויבת בענייננו. מכל מקום, מדובר בעניין תיאורטי, שכן המומחה לא אישר שהפרעת התחושה הקלה באצבעות ממנה סבלה התובעת בעבר הטרום תאונתי, היא שגרמה ל- CRPS. להיפך - ברור היה בחקירה שזו אינה דעתו.

ו. נכון כי כאשר התובעת ציינה בבדיקה, למשל, כי אינה יכולה למשל ליישר אצבע, מדובר בתלונה סובייקטיבית. אולם תלונת הכאב המשמעותי הולמת התיעוד הרפואי והטיפול במרפאת הכאב (שם נקבע פעמיים שסובלת מ CRPS) כולל טיפול בסימבלטה שהיא תרופה הניתנת למחושים נוירופטיים כרוניים עזים.

המומחה לא התרשם מחוסר שיתוף פעולה או הפרזה, אלא מ- CRPS כרוני קשה, כאשר ברור שמי שסובל מכאב כרוני אינו יכול לבצע כל הבדיקות לגבי טווחי התנועה, כאשר ידוע לו שאלו תגרומנה לכאב נמשך ועז. אכן הנכות נקבעת על סמך מגבלת תנועה. אולם מאידך, לטעמי יש לקבל, כהילוכו של המומחה, כי דרגה מסוימת של כאב, היא כשלעצמה מייצרת מגבלת תנועה. ולטעמו של המומחה ריבוי האבחנות של הגורמים המטפלים, ואופי התלונות הנמשך אינו מותיר מקום לספק (לפחות לא ספק סביר) בדבר האבחנה.

31. לאחר עיון בחווה"ד, בתשובות ההבהרה ובחקירה, נחה דעתי שלא זו בלבד שאין סיבה טובה להתערב במסקנות מומחה ביהמ"ש (הנהנה מחזקת אובייקטיביות, והתערבות במסקנותיו מצריכה אכן סיבה טובה), אדרבא נהפוך הוא. יש סיבה טובה שלא להתערב במסקנותיו. הן הגיוניות לגופן. CRPS הנה תסמונת שהרפואה יודעת לומר שיכולה לעתים לנבוע סיבתית מחבלה, ואינה פרופורציונלית בהכרח לחבלה. אך גורמיה הגופניים מעבר לכך, אינם ידועים. סימני העזר הינם בהכרח סובייקטיביים, ואין בדיקת מעבדה שבפני עצמה תאשר או תשלול קיום התסמונת. נכון שכשיטת ב"כ הנתבעת בחקירה, עצם ההפניה והטיפול במרפאת כאב יכול לנבוע מסיבות סובייקטיביות שונות. אולם כאן נראה אכן שמדובר בטיפול ואישורי תרופות להן זוכה התובעת המתאימים לבעיה של כאב כרוני, כאשר כשל טיפול שמרני. אמנם נדרשת זהירות כאשר מדובר במחלה שגורמיה לא ידועים ואבחנתה נסמכת בהכרח על דיווחים סובייקטיביים, בפרט כשיש ענין ברווח משני. אולם זהירות אין משמעה דרישה לוודאות מוחלטת. ניתן לקבוע כי מדובר בתסמונת שהוכרה משכבר בעולם הרפואה, ושיכולה להיות תולדה של חבלה, ודאי שבר. בעקבות חוו"ד המומחה, ותשובותיו לשאלות ההבהרה ובחקירה, הוכח הרבה מעל למידת הוכחה של מאזן ההסתברויות שבעקבות השבר התפתחה תסמונת CRPS קשה בידה הימנית של התובעת, שהותירה היד בלתי תפקודית. נותר כאב כרוני עז (שהוא בתורו שגורם ולו חלקית, גם לאותו אי תפקוד ולמגבלת התנועה). קביעת הנכות הרפואית בשיעור 50% הולמת מצב זה. בפרט כאשר מדובר על יד דומיננטית, שאי תפקודיות שלה המלווה בכאב כרוני חזק משמיעה פגיעה קשה בכושר הפעולה הכללי.

32. אשוב ואציין: אף לו התקבלה התזה של מומחה התעסוקה מטעם הנתבעת עצמה– לא היה הדבר מועיל לנתבעת. התזה של מומחה הנתבעת היתה כזכור שיש אפשרות שלא מדובר ב- CRPS אלא בתגובה נפשית קונברסיבית. אלא שתגובה זו אף היא אינה הפרזה או התחזות אלא תגובה נפשית לא רצונית שביטויה במגבלה גופנית. לא מדובר ב- MALINGERING. ואף מחוו"ד מומחה התעסוקה מטעם הנתבעת ניתן לדלות שכאשר הולך המצב ונמשך, גם במצב של קונברסיה, הסיכוי להטבה אינו טוב, היינו מצב שעובר כרוניפיקציה. מן הגורן ומן היקב, הנכות הרפואית שנקבעה בעקבות התאונה בשיעור 50%, בשל סימפטומים של כאב ומגבלה קלינית קשה, לא היתה אמורה להשתנות.

33. מכאן אגש אפוא לכימות הנזק.

34. מטעמים אליהם כבר התייחסתי, איני פוסק כאמור בגין הפסד השתכרות עבר או עתיד, וממילא לא בגין אובדן תנאים סוציאליים.

35. בגין הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות לעבר אפסוק באומדן סך של 3000 ₪.

36. הוצאות רפואיות ונסיעות לעתיד – מעיון בתיק הרפואי נזכרת המלצה לאשר שימוש בקנאביס רפואי, אולם לא ברור מה עלה בגורלה של אותה המלצה מיולי 2016, והאם אושרה. התובעת אינה מתייחסת לכך בתצהירה, ולא מצרפת מסמך בו אושר לשימוש קנאביס רפואי כהתוויה המתאימה לטיפול במצבה. חלפו מספיק שנים מאז ניתנה ההמלצה הראשונית. לכן ההנחה היא כי בסופו של יום לא אושר קנאביס רפואי, או אם אושר לא יישמה התובעת ההמלצה. אחרת לא ברור מדוע אין מצורפים אישורים ואף קבלות בגין הרכישה. עם זאת כן הומלץ לתובעת שימוש בתרופה אחת, ואח"כ אחרת, המשמשות לטיפול בכאב כרוני קשה, כעולה גם מחקירת מומחה ביהמ"ש. לאור העובדה שמדובר על כאב קשה וכרוני, גם אם יכול שיהיו ימים טובים יותר או פחות, יש להביא בחשבון עלות השתתפות עצמית בתרופות, ועלויות נסיעה לטיפולי פיזיותרפיה עתידיים אם יהיו מידי תקופה. אפסוק באומדן 200 ₪ לחודש עד גיל 84, כגיל תוחלת החיים. סביר כי יהיו חודשים בהם תהא העלות מופחתת, וחודשים בהם תגדל. מדובר על אומדן זהיר, ביחס לצרכים שאת טיבם המדוייק קשה לכמת אך סביר שיהיו.

  42,174 ש"ח = 210.87 * 200

37. עזרת צד ג' עבר

התובע מודה כי נעזרה בבני משפחה ולא בעזרה בשכר. אלא שבשים לב לאובדן התפקוד ביד דומיננטית היקף העזרה נחזה ממשי, בהיקף העולה ניכרות על זה שמקובל להשיט לקרוב מעזרה ראשונה בלא זכאות לפיצוי. התובעת העידה שהמיטיבה הנה בעיקר בתה. מן התאונה עד היום חלפו 6 שנים: אני פוסק כאן באומדן 50,000 ₪, בגין שווי עזרה הנוגע לניקיון, עזרה אישית בהיקף הולך ופוחת (עם הסתגלות לכרוניפיקציה של המצב). אולם סביר שהצורך בעזרה קיים גם היום, בגין בישול, קניות, ויתר עבודות משק הבית.

38. עזרת צד ג' עתיד -

יש לפסוק סכום שיאפשר לתובעת לשכור עזרה ביתית בשכר במקום להיסמך על עזרת בני משפחתה, בעיקר בתה. בשים לב לאובדן תפקוד ביד דומיננטית, נחזה ששמונה שעות עזרה שבועית לעבודות ניקיון, בישול, קניות, מדי פעם עבודה פיסית חריגה בבית, ומעט עזרה אישית – הנן אומדן סביר. אביא בחשבון 4.2 שבועות לחודש, ו 60 ₪ לשעה, כולל תנאים סוציאליים ותשלום נסיעות לעוזרת. לפי 8 שעות שבועיות מתקבל סך חודשי של 2016 ₪, עד גיל 84.

425,113 ₪ = 2016 * 210.87

39. נזק לא ממוני: יש להביא בחשבון הן תחושת התסכול והסבל הנמשך בשל אובדן התפקודיות ביד דומיננטית, ובנוסף הכאב כרוני. הסכום שייפסק כאן צריך שיהא משמעותי, ואני מעמיד אותו על 350,000 ₪.

40. סה"כ 870,287 ₪. יש לנכות אשם תורם בשעור 25%. היתרה 652,715 ₪.

41. אני מחייב הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים במצטבר, תוך 30 יום:

א. 652,715 ₪.

ב. החזר אגרה ראשונה 705 ₪

ג. עלות חווה"ד התעסוקתית מטעם התובעת בסך 4640 ₪ (צורפה קבלה ). זאת ככל שהתובעת לא זכתה כבר להחזר בגינה בגין תביעה אחרת שהיא מנהלת.

ד. עלות חווה"ד האורטופדית מטעם התובעת כנגד קבלה שתוצג לנתבעת (ואם לא תצורף סך כולל של 3000 ₪ באומדן.

ה. 2691 ₪ (חלקה של התובעת בשכרו של פרופ' שטהל).

ניתן היום, ט' אייר תשפ"א, 21 אפריל 2021, בהעדר הצדדים.