1.התובעת, ילידת X.X.92, הייתה כבת 17 במועדים הרלוונטיים לתביעה זו.
הנתבע 1 היה גם הוא באותו גיל לערך. הנתבעים 2 ו- 3 הם הוריו של הנתבע, והתובעת טוענת כי הם אחראים להתנהגותו ולפעולותיו של הנתבע 1, וחבים לכן, יחד איתו, בגין הנזק שנגרם לה.
2.במועדים הרלוונטיים לתביעה התגורר הנתבע בבית הוריו, שמצוי בשכנות לבית משפחת התובעת. לטענת התובעת, הנתבע נהג באופן קבוע, ובמשך למעלה משנה וחצי, להסיג את הגבול לביתה, להתגנב לחלון חדרה או לחלון חדר השירותים שבו השתמשה, ולהסתכל עליה, מתוך מטרה לראות אותה מתפשטת או עירומה.
3.יצוין, כי כנגד הנתבע הוגש כתב אישום, שייחס לו שני מקרים ספציפיים, שבהם ביצע את המעשים האמורים. הנתבע הורשע בגין מעשים אלה בעבירות של הסגת גבול פלילית, פגיעה בפרטיות בילוש והטרדה אחרת (גזר דין מיום 16.10.12 בתיק 17639-01-10 בבית משפט לנוער בחדרה). כחלק מגזר הדין, חויב הנתבע לפצות את התובעת בסכום של 6,000 ₪. יחד עם זאת, התובעת טוענת, כאמור, כי מעשיו של הנתבע נמשכו תקופה ארוכה וכי כתב האישום כלל רק שני מקרים, משום שרק לגביהם היו בידי המשטרה סירטונים שתיעדו את הנתבע.
4.לטענת התובעת, בגין מעשיו של הנתבע, נגרמו לה נזקים נפשיים, שחלקם בלתי הפיך. לטענתה, הפיצוי שניתן לה במסגרת ההליך הפלילי אינו משקף את כל הנזקים שנגרמו לה. התובעת טוענת כי נותרה לה נכות נפשית והיא עותרת לכן לפיצוי בגין כאב וסבל, הפסדים שונים, הוצאות שנדרשה להוציא לצורך מיגון הבית והצבת מצלמות שאפשרו לבסוף את תפיסתו של הנתבע, וכן פיצוי בגין הוצאות ופגיעה בפרטיות.
5.לנוכח הרשעתו של הנתבע 1, אין למעשה מחלוקת בשאלת אחריותו כלפי התובעת.
יחד עם זאת, לנוכח טענותיה של התובעת, לפיה המקרים נשוא כתב האישום אינם אלא קצה הקרחון, בעוד שבפועל מעשיו של הנתבע נמשכו תקופה ארוכה, יש צורך להכריע בעניין זה. בנוסף, יש צורך להכריע בשאלת אחריותם של הנתבעים 2 ו- 3, הוריו של הנתבע 1.
לאחר כל אלה, יש צורך להכריע בשאלת גובה הנזק.
היקף המעשים נשוא התביעה
6.אכן, כתב האישום ייחס לנתבע רק שני מקרים. אולם אין ללמוד מכך כי רק בשני מקרים אלה עשה הנתבע את המעשים המיוחסים לו. כל שניתן ללמוד, מכך שרק שני מקרים נכללו בכתב האישום, הוא שהמאשימה סברה באותה עת שרק ביחס לשני המקרים הללו יש בידה די ראיות להוכחת אשמתו של הנתבע, כנדרש בהליך פלילי.
עתה אנו מצויים בהליך אזרחי, שנטל הראיה בו שונה. התובעת אינה נדרשת בהליך כזה להוכיח את מעשיו של הנתבע "למעלה מכל ספק סביר".
7.שוכנעתי כי עלה בידי התובעת להרים את הנטל המוטל עליה בהליך האזרחי שבפני, ולהוכיח כי מעשיו של הנתבע נעשו לאורך תקופה של חודשים רבים, ולא הצטמצמו רק לשני המקרים שבגינם הורשע בהליך הפלילי.
8.למעשה, הנתבע עצמו הודה בחקירותיו במשטרה, כי נהג להגיע לחלון חדרה של התובעת בקביעות ולאור תקופה של שנה וחצי (הודעתו מיום 19.8.09 ש' 4 ומיום 26.8.09 ש' 21).
9.אם לא די בכך, אני גם מאמינה באופן מלא לעדות התובעת, שהעידה שגם לפני שנתפס הנתבע, היא חשה בנוכחות זרה מחוץ לחלון חדרה וראתה דמות של בחור שמציץ מהחלון. בעקבות כך התקין אביה מצלמות שתיעדו את המתרחש בחצר הבית וכך זוהה הנתבע 1 (עמ' 21 ש' 36-23 ועמ' 22 ש' 1–7). אני מאמינה לכן לתובעת ולטענתה, לפיה שני האירועים, שבמהלכם או בסמוך להם נתפס הנתבע, התרחשו לאחר אירועים דומים אחרים, שבמהלכם לא נתפס הנתבע, אך הוא הודה בהם בחקירתו במשטרה.
אחריות ההורים
10.בהתאם להלכה, חלה חובת זהירות מושגית של הורים כלפי צד ג', למעשי ילדיהם, אף אם אלה חבים בעצמם בחבות נזיקית וגילם למעלה מ- 12 שנים. נקבע כי:
"הורים חבים חובת זהירות ישירה של השגחה על מעשי ילדיהם שלא יזיקו, לפי מידת הזהירות הרגילה של הורה סביר ואחראים הם כלפי מי שניזוק על ידי ילדם עקב אי מילוי חובת הזהירות המוטלת עליהם כהורים... יישומם של העקרונות הנ"ל איננו אחיד והוא תלוי בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה".
(ת.א. (חיפה) 1225/90 צמח כהן נ' מרום ניר (פורסם בנבו, מיום 14.11.93).
11.נקבע, כי שאלת קיומה של חובת זהירות קונקרטית, צריכה להיקבע בכל מקרה ומקרה, ועל פי נסיבות המקרה המסוים המובא בפני בית המשפט. זאת, משום שיש לקבוע על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, מהם ממדיה והיקפה של חובה זו. מידת הפיקוח הנדרשת היא פועל יוצא של הנתונים, כגון: גיל הילדים, תנאי השטח, אופי העיסוק והסיכון הנובע ממנו וכיוצ"ב (תא"מ (אש') 2463-10-16 ל.א נ' ר.צ (קטין) ואח', (פורסם בנבו, מיום 17.12.17) וכן ת.א. (נצרת) 2966/01 ה. א. נ' א.ב (קטין) ואח' (פורסם בנבו, מיום 28.10.03).
12.בשונה, למשל, משני המקרים שהובאו לעיל ואשר בגינם ניתנו פסקי הדין באשקלון ובנצרת, אני סבורה שבנסיבות המקרה שבפני, קמה חובת זהירות קונקרטית, והיא הופרה על ידי הנתבעים 2 ו- 3.
13.הנתבע היה קטין בזמן שביצע את המעשים נשוא התביעה. אמנם, הנתבע היה כבן 17, ואולם גם בגיל זה הוא עדיין קטין. נכון, אמנם, שגבולותיה של ההשגחה ההורית הולכים ומתרחבים ככל שהילד גדל, ואולם כל עוד מדובר בקטין, יש להורים חובה להשגיח על מעשיו.
14.במיוחד הדבר נכון בנסיבות המקרה שבפני. כאן, אין מדובר במעידה חד פעמית ובלתי צפויה. להיפך. הנתבע 1 היה בבחינת "שור מועד", מאחר שמעשים דומים לא רק שיוחסו לו בעבר, אלא שהוא אף נשלח למעצר בית בבית הוריו, בגין מעשים דומים שיוחסו לו בקשר לנערה אחרת.
15.הנתבע 1 הודה בכך מפורשות. העובדה שהנתבע 2, אביו של הנתבע 1, הכחיש בעדותו מקרים קודמים, כמו גם את העובדה שהנתבע 1 נשלח למעצר בית בגין אותם מקרים, רק מערערת במידה רבה את מהימנותו של הנתבע 2, אך אין בה כדי לשנות מהודאתו של הנתבע 1.
16.בנסיבות האלה, כאשר הוריו של הנתבע 1 ידעו על כך שהוא נוטה לבצע מעשים מהסוג נשוא התביעה, הייתה מוטלת עליהם חובה להדק את השגחתם עליו. לו פעלו כך, הדעת נותנת שהנתבע לא היה מצליח לשוב ולבצע את אותם מעשים גם כלפי התובעת, וכל שכן שיש להניח שלא היה עולה בידו להתמיד במעשים אלה לאורך כשנה וחצי, עד לתפיסתו.
17.לכן, אני סבורה שההורים, הנתבע 2 ו- 3, אחראים גם הם כלפי התובעת.
הנזק
18.בעקבות מעשיו של התובע, נזקקה התובעת לטפול פסיכולוגי. היא היתה שרויה במצב דכאוני וסבלה מהתקפי חרדה. מומחה בית המשפט קבע כי לאורך תקופה של 5 וחצי שנים לאחר האירוע, סבלה התובעת מנכות זמנית בשיעור של 20% (עמ' 14 ש' 36-33 לפרוטוקול).
19.יחד עם זאת, מומחה בית המשפט קבע כי לא נותרה לתובעת נכות קבועה. התובעת טוענת שאין לקבל קביעה זו של המומחה, וכי יש לאמץ את קביעת המומחה מטעמה, שקבע שנותרה לה נכות צמיתה בשיעור של 15%.
20.אין בידי לקבל טענה זו. ההלכה היא שעל דרך הכלל, יעדיף בית המשפט את חוות דעתו של המומחה שמונה מטעמו:
"משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן".
ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי (פורסם בנבו, מיום 31.12.88).
21.לא מצאתי שיש מקום, בנסיבות המקרה שבפני, לסטות מכלל זה. במיוחד הדבר נכון, כאשר עדותה של התובעת עצמה תומכת במסקנתו של מומחה בית המשפט, לפיה לא נותרה לה נכות קבועה כתוצאה ממעשיו של הנתבע.
22.התובעת תארה בעדותה את חייה ואת סדר יומה ומתיאור זה עולה כי התובעת נישאה, יש לה ילד שבזמן עדותה היה כבן שנה וחצי, והיא עובדת בעבודה סדירה ומנהלת אורח חיים כמצופה לצעירה בגילה. עדותה של התובעת, כפי שניתנה בבית המשפט, מתיישבת אפוא עם מסקנותיו של מומחה בית המשפט, ומביאה אותי למסקנה שאין סיבה לדחות את מימצאיו או להתעלם מהם.
23.אני קובעת, אפוא, שלא נותרה לתובעת נכות קבועה בגין מעשיו של הנתבע. לאור קביעה זו יש לבחון את נזקי התובעת.
הנזק:
כאב וסבל –
24.מעשיו של הנתבע נעשו שוב ושוב, במשך תקופה של כשנה וחצי. דומה שאין צורך להכביר מילים על המצוקה הנפשית שנגרמת למי שמצוי תחת מעקב, וכל שכן מעקב מן הסוג שביצע הנתבע כלפי התובעת, כאשר הציץ מבעד לחלון חדרה בניסיון לצפות בה מתפשטת או עירומה. אני מאמינה לעדות התובעת, שתיארה כיצד היא חשה מוטרדת בשל הרעשים ובשל התחושה שמאן דהוא צופה בה, וכיצד היא והוריה חשו בכך שמישהו צופה מהחלונות אך "לא ידענו את זה במאה אחוז" ורק כאשר הרכיבו מצלמות, ידעו בוודאות.
אני מעמידה לכן את הפיצוי לתובעת בגין כאב וסבל, ובגין הפגיעה בפרטיותה של התובעת, על סכום של 60,000 ₪.
הפסד השתכרות לעבר –
25.בעת האירועים נשוא התביעה היתה התובעת קטינה בת 17. לפי עדותה, היא סיימה את בי"ס התיכון ובידה תעודת בגרות שממוצע ציוניה 85.
לא הוכח שיכולת השתכרותה של התובעת בתקופה בה הייתה לה נכות זמנית, נפגעה בשל האירועים נשוא התביעה. אמנם, התובעת החלה יותר מפעם אחת ללמוד מקצוע ולא התמידה בלימודיה אך לא הוכח שהדברים קשורים למעשיו של הנתבע. התובעת העידה בהקשר זה שהפסקת הלימודים הייתה פשוט משום ש: "המקצוע לא התאים לי" (עמ' 19 ש' 19), וכי מיד לאחר שסיימה את לימודיה, החלה לעבוד בעבודות שונות (עמ' 19 ש' 32 ואילך). מעדותה של התובעת גם עולה כי היא עבדה באופן רצוף עד לנישואיה (עמ' 21 ש' 13).
יוצא, שלא הוכח שנגרם לתובעת הפסד השתכרות בעבר.
הפסד השתכרות לעתיד –
26.בהעדר נכות, אין בדרך כלל מקום לפסוק פיצוי בגין הפסד השתכרות לעתיד ובנסיבות המקרה שבפני לא מצאתי מקום לסטות מכלל זה.
הוצאות שונות –
27.התובעת נזקקה לטפול פסיכולוגי, כעולה מנספח ה' לתצהירה. הוצגו ראיות הן לעניין הטפולים עצמם והן לעניין עלויות אותם טפולים. בנוסף, הוכחו הוצאות לשם התקנת סורגים, וגם מצלמות, שאילולא הן לא היה הנתבע נתפס, ואין לדעת אם ומתי היה מפסיק את מעשיו. לתצהירי התובעת צורפו קבלות על הוצאות בסכום של 14,438 ₪, ועליהן יש להוסיף פיצוי גלובלי בגין הוצאות נוספות, כגון נסיעות, שקשה, או בלתי אפשרי להציג לגביהן ראיות . אני מעמידה לכן את הפיצוי לתובעת, בגין כלל ההוצאות, על סך של 15,500 ₪.
סיכום –
28.התוצאה היא, שעל הנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובעת את הסך של 75,500 ₪.
מסכום זה יש לנכות את הסכום של 6,000 ₪, שנפסק לתובעת כפיצוי בהליך הפלילי, וככל ששולם לה.
בנוסף, על הנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובעת את הוצאות התביעה (אגרות, מסירות ושכר עדים ומומחים לפי חשבונית), ועל כל אלה שכ"ט עו"ד לתובעת בסכום של 10,000 ₪.
המזכירות תשלח לצדדים עותק מפסק הדין.
ניתן היום, כ"ב תמוז תשע"ח, 05 יולי 2018, בהעדר הצדדים.
