פלונית נ׳ ד"ר מ. א.

1. לפניי תביעה למתן פיצויים בגין נזק שנגרם ברשלנות רפואית נטענת במתן טיפול רפואי בתחום רפואת השיניים (השתלת עצם והחדרת שתלים). הצדדים תמכו את כתבי טענותיהם בחוות דעת רפואיות נוגדות שניתנו על ידי מומחים בכירורגיית הפה והלסת. בשל הפערים בין חוות הדעת מטעם הצדדים מצאתי למנות בנדון כמומחה מטעם בית המשפט, את ד"ר רן יהלום, מומחה בכירורגיית הפה והלסת (להלן: "המומחה"). המומחה נתן בנדון חוות דעת וגם מסר עדות בחקירה מטעם הצדדים. כמו כן, התובעת והנתבע הגישו תצהירי עדות ראשית שעליהם נחקרו לפניי.
2. אקדים ואומר כי, כפי שיפורט להלן, בנסיבות ענייננו, מצאתי כי נפלו כשלים בטיפול שקיבלה התובעת מאת הנתבע בכל הקשור לטיפול שניתן בלסת התחתונה - באופן המקים לתובעת עילה לפיצויים בגין התרשלות שגרמה לנזק. אך, לא מצאתי התרשלות שגרמה לנזק – בכל הקשור לטיפול שניתן לה בלסת העליונה.
3. בנוסף אקדים ואציין, כי לא מצאתי כי בהתנהלותו בנדון פעל הנתבע מול התובעת מבלי לאפשר לה הסכמה מדעת. כן מצאתי פגיעה מסוימת באוטונומיה של התובעת, בעצם יצירת מצב שבו, על מנת לקבל החזר הוצאותיה בגין הטיפול שקיבלה מאת הנתבע, נאלצת התובעת להציג לחברת הביטוח דיווחים מטעמה כמבוטחת על הוצאות בגין טיפולי שיניים, שלפי הנחזה – לא חתם עליהם מי שבפועל ביצע את הטיפולים, אלא רופאה אחרת ממרפאתו.

השתלשלות הבדיקות והטיפולים

4. התובעת, ילידת 1954, הגיעה לראשונה למרפאתו של הנתבע בחודש ספטמבר 2015, לצורך בדיקה, ייעוץ וקבלת הצעת מחיר. לאחר שבדקו אותה הנתבע ורופאה נוספת במרפאתו הוצע לה טיפול, הכולל: הרמת סינוס מקסילרי מימין, עקירת שיניים בלסת העליונה בצד ימין, החדרת שתלים ללסתות העליונות והתחתונות, טיפולי שורש, סתימות וכתרים. אעיר, כי הצעת המחיר הכוללת עומדת על סך שגבוה מ-50,000 ₪; אך נחזה כי בפועל הטיפולים שניתנו – מושא תביעה זו, היוו רק חלק ראשוני מתוכנית הטיפול [ראה הצעת המחיר לתוכנית טיפולים מס' 4].
5. לאחר בדיקות ופרוצדורות נוספות (פניה לביטוח ובדיקת CTX לעצם), הגיעה התובעת למרפאת השיניים לבירור נוסף ביום 27.3.2016, שם הוצע לה לקיים את הטיפול כבר באותו יום, מאחר שהתפנה תור ביומן הטיפולים של הנתבע. התובעת הסכימה והנתבע ביצע באותו יום, בהרדמה מקומית, עקירת שתי שיניים בלסת העליונה (שיניים 16 ו-17), השתלת עצם בלסת העליונה באמצעות הרמת סינוס פתוחה, והחדרת שלושה שתלים בלסת התחתונה.
6. בימים שלאחר הטיפול, סבלה התובעת מתופעות לוואי של כאבים ונפיחות, ועל כן, יצרה קשר עם מרפאת הנתבע. הנתבע בדק את התובעת מספר ימים לאחר הטיפול, ומשהתלוננה על נפיחות וחוסר נעימות, הותווה לה המשך טיפול אנטיביוטי. לאחר כעשרה ימים, בעקבות תלונותיה על הרעת מצבה, נבדקה התובעת שוב במרפאתו של הנתבע (על ידי רופא אחר, בגין היעדרו של הנתבע), והומלץ לה על המשך הטיפול באנטיביוטיקה. כעבור כשבועיים נוספים, נבדקה התובעת ע"י הנתבע, שלאחר בדיקה הציע לה קיום ניתוח ע"י רופא אא"ג - לניקוי חלל הסינוס; זאת - בעקבות חדירה אפשרית של העצם שהושתלה לריריות שבחלל הסינוס, מה שגרם לתופעה דלקתית.
7. בשלב זה, התייעצה התובעת עם רופאים נוספים משך מספר חודשים, ובסופו של דבר ביצעה בחודש נובמבר 2016 ניתוח אנדוסקופי לניקוי חלל הסינוס (FESS) במחלקת אא"ג בבית החולים איכילוב, וניתוח המשך נוסף לאחר מכן.
8. התובעת נמצאת מאז פברואר 2017 במעקב וטיפול שניתן לה במרפאת מומחים אחרת, שבה שלושה רופאים שונים (בתחומים שונים) השלימו עד מחצית שנת 2018 - ביצוע תוכנית טיפול כוללת בשיניה בשתי הלסתות. תוכנית, שלטענת התובעת מהווה, לפחות בחלקה, תיקון לטיפולים שקיבלה אצל הנתבע, ושלטענת הנתבע – מהווה המשך או השלמה לטיפולים שניתנו על ידי הנתבע בשל מצב שיניה של התובעת.

טענות הצדדים

9. התובעת טוענת לרשלנות רפואית מצד הנתבע, באשר הטיפולים שקיבלה ממנו בוצעו באופן לקוי ורשלני, תוך ניסיון להסתיר כשליו ואי-מילוי הנדרש על פי נהלי משרד הבריאות המחייבים.
10. התובעת טוענת כי נפרסו בפניה מצגים כוזבים ומטעים לעניין מומחיותו של הנתבע, באמצעות מכלול מצגים שלו או מטעמו, שנועדו לשכנע אותה ליתן אמון ביכולתו ומומחיותו של הנתבע. לטענתה, אין לנתבע המומחיות הנדרשת למתן הטיפול שקיבלה ממנו. התובעת טוענת כי הנתבע אף הסתיר ממנה עובדה זו, כאשר היה מודע לכך שיש בהיעדר מומחיות זו כדי למנוע את הכרת חברת הביטוח בחבותה לשיפוי בגין הוצאות הטיפול. עוד נטען, כי נמנע ממנה מידע שהיה בו כדי למנוע את נזקיה של התובעת.
11. בסיכומיה טוענת התובעת שהתובע הציג לה מצג טרם הטיפול – שהוא בעל מומחיות מוכרת על ידי חברות הביטוח, והוא רשאי לאשר בחתימתו את הטפסים לביטוח (ככירורג); וכך גם הציג עצמו באתר האינטרנט שלו.
12. הנתבע טוען, מנגד, כי מעולם לא הציג עצמו כבעל מומחיות כזו או אחרת המוכרת בארץ, אלא, הציג את ההכשרה שקיבל בחו"ל (תעודת 'דיפלומייט', שאינה מוכרת בארץ) ואת ניסיונו המעשי. כמו כן, טוען הנתבע כי התובעת הייתה מודעת בכל העת להיותו רופא ללא מומחיות מוכרת באופן רשמי בארץ. הנתבע מפנה לכך שמתצהירה של התובעת עולה, שהסיבה שחשבה שרופאה ספציפית אחרת מהמרפאה של הנתבע (שלפי ידיעתה היא מומחית בכירורגיה) היא זו שתטפל בה, היתה מודעותה של התובעת לכך שההחזר מחברת הביטוח המבטחת אותה על פי פוליסת ביטוח הוצאות רפואת שיניים (להלן: "הפוליסה") מותנה בכך שהטיפול הכירורגי יבוצע "ע"י רופא כירורגי מוסמך" [סעיפים 12-11 לתצהיר התובעת]. האמור לעיל מוכיח, לעמדתו, כי התובעת ידעה שאין לנתבע מומחיות כזו. הנתבע טוען בנוסף, כי הסיבה לחשיבות ההכרה הרשמית בהתמחות בעיני התובעת היא טכנית גרידא (לטובת החזרי הביטוח), ולא - בשל דאגה לאיכות הטיפול על ידי בעל התמחות כזו או אחרת.
13. התובעת טוענת כי הנתבע ביצע ברשלנות "טיפול כושל ולקוי ואף הסתיר את מעשיו בפני התובעת", בעקבותיו נאלצה לעבור שני ניתוחים בהרדמה מלאה לתיקון הנזק. זאת ועוד, מוסיפה התובעת כי אורך הטיפול (כשלוש שעות, לטענתה), ואי־צילום המצב מיד לאחר הניתוח מוסיפים לחיזוק טענת הרשלנות. התובעת טוענת כי הקרע שנגרם לסינוס במסגרת הטיפול הרשלני גרם לה לנזק בלתי הפיך בסינוסים, כאבי ראש ורגישות לקור המתמשכת עד היום, וכי קביעת המומחה מטעם בית המשפט בעניין אינה רלוונטית, מאחר ואינו מומחה בתחום האא"ג.
14. בתשובה לטענה זו, מפנה הנתבע לכך שהמומחים מטעם הצדדים והמומחה מטעם בית המשפט התמחו באותה מומחיות: כירורגית הפה והלסת; ועל כן, טענתה של התובעת להיעדר מומחיות המומחה שמונה בתחום האא"ג תמוהה, ומכל מקום – חסרת משקל.
15. כמו כן, טוענת התובעת, בהסתמך על דברי המומחה, כי שיטת הטיפול באמצעות ממברנה (מלאכותית) אינה מקובלת ומכאן שהטיפול בוצע באופן רשלני.
16. הנתבע טוען, מנגד, כי טענות התובעת מנוגדות לחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט וכן לחוות דעת המומחה מטעמו ורופא נוסף שבדק את התובעת מספר חודשים לאחר הטיפול.
17. התובעת טוענת גם לנזק ראייתי. זאת באשר, לעמדתה, הנתבע נמנע מתיעוד מלא של ההליך הרפואי ותוצאותיו במטרה לטשטש את מידת הנזק; וכראיה חברת הביטוח לא הסכימה להחזיר לתובעת כספים בגין היעדר תיעוד רפואי תקין. התובעת טוענת שכל הצילומים או ההדמיות שהוצגו למומחה מטעם בית המשפט הוצגו ללא תאריך ו/או "לא קריאים", ושמדובר בגרימת נזק ראייתי בזדון/בכוונה, דבר שמעביר את נטל השכנוע לנתבע.
18. הנתבע מצביע על כך שבפני המומחה עמדו לא מעט צילומים או הדמיות עם תאריכים, וכי לא נפל כל פגם בתיעוד הרשומות הרפואיות. הנתבע מפנה לכך שקיימים במכלול החומרים שעמדו לפני המומחה שני צילומים בלבד שקודם לדיון אולי היה נחזה שהוגשו ללא תאריך, אך מועדו של אחד מהם התברר במהלך חקירת המומחה, ולגבי השני - אין חשיבות רבה לדיוק המועד (לטענת הנתבע – 1.9.15, שמאוזכר בחוות דעת המומחים מטעם הצדדים); באשר, די בכך שניתן להבין כי מועדו של אותו צילום הוא לפני מתן הטיפול.

רשלנות חלקית

19. כפי שיפורט להלן, לא מצאתי כי התובעת הרימה את הנטל להוכיח התרשלות שגרמה לנזק בכל הקשור לטיפול שניתן לה על ידי הנתבע - בלסת העליונה; אך כן הרימה נטל זה באשר לטיפול שניתן לה על ידי הנתבע - בלסת התחתונה.
20. אפתח ואבהיר כי אינני מקבל את טענת התובעת ל'נזק ראייתי' שנגרם בגינו של הנתבע.
21. סעיף 17(א) לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 (להלן: "החוק"), שעניינו חובת ניהול רשומה רפואית, קובע: "מטפל יתעד את מהלך הטיפול הרפואי ברשומה רפואית; הרשומה הרפואית תכלול, בין היתר, פרטים מזהים של המטופל והמטפל וכן תכלול מידע רפואי בדבר הטיפול שקיבל המטופל, עברו הרפואי שפי שמסר, איבחון מצבו הרפואי הנוכחי והוראות טיפול; ואולם תרשומת אישית של המטפל אינה חלק מהרשומה הרפואית".
22. דוקטרינת 'הנזק הראייתי', כפי שפסק המשנה לנשיא, כב' השופט א' מצא, "חלה מקום שבו הנתבע גורם ברשלנותו נזק ראייתי לתובע – כלומר, פוגע ביכולתו של התובע להשתמש בראיה שלכאורה הינה בעלת פוטנציאל לביסוס איזו מן הטענות העובדתיות שעליהן מבוסס תביעתו" [ע"א 361/00 ד'האר נ' יואב פ"ד נט(4) 310, 327 (2005)].
23. למול דרישות הדין, כאמור, אינני סבור כי בנסיבות ענייננו נגרם לתובעת 'נזק ראייתי'. לא מצאתי כי קיים חסר ברשומות הרפואיות של הנתבע שגרם לתובעת נזק שאינו מאפשר לה הוכחת ההתרשלות הנטענת נגד הנתבע. קביעתי זו נסמכת, בין היתר, על ממצאיו ודעתו של המומחה מטעם בית המשפט, שמצא כי "לכל אורך הטיפול בוצעו הדמיות מספקות". מחקירת המומחה מטעם שני הצדדים, לא עולה כי קיים חסר בהדמיות, ובפועל רק לגבי הדמיה אחת קשה לקבוע מועד מדויק, אך ניתן להבין מועד משוער. המומחה מטעם בית המשפט אישר כי אין צורך בהדמיה מידית לאחר ביצוע הטיפול. מהעדויות שהושמעו לפניי עולה כי ביצוע הצילום הפנורמי מיום 15.5.2016, וביצוע CT, שבמהלך הדיון התברר כי בוצע ביום 3.5.2016 - נעשה במועדים סבירים, בנסיבות. מכל מקום, לא התרשמתי שקיים תיעוד נוסף 'מזמן אמת', שאילו היה ניתן בידי התובעת היה משפר את יכולתה לבסס איזו מן הטענות העובדתיות עליהן מתבססת תביעתה או חוות דעת המומחים.
24. על כן, אני קובע שלא הוכחה טענת ה'חסר הראייתי', וכי נטל ההוכחה לא עבר אל הנתבע לשלילת התרשלותו.
25. בכל הקשור לטיפול שניתן על ידי הנתבע בלסת העליונה, אני מוצא שטענות התובעת נסמכות בעיקרן על חכמה בדיעבד. עצם העובדה שהתובעת נאלצה לעבור מספר חודשים לאחר טיפולו של הנתבע - ניקוי סינוס בתהליך FESS, גם אם בשתי פעימות – אין בה לכשעצמה להצביע על התרשלות הנתבע.
26. מעיון בחוות הדעת שנתן המומחה מטעם בית המשפט עולה כי לדעתו "בוצעה הרמת סינוס כמקובל, טיפול בקרע הרירית כמקובל". לפי דעתו, הסיבוכים, שלמרבה הצער, הופיעו לאחר הטיפול, נפוצים וצפויים כחלק מתופעות הלוואי הידועות של טיפול זה; כלשונו "ידוע על סיבוך של כניסת שאריות עצם לסינוס המקסילרי כסיבוך נפוץ וללא צורך לעיתים לטיפול כלל".
27. לגבי השפעתה האפשרית של פעולה של קינוח האף לאחר ניתוח השתלת עצם בלסת עליונה, מבהיר המומחה ש"פעולה זו גורמת לקריעת הסינוס ופיזור העצם אם מתרחשת שבועיים מהניתוח".
28. מעיון במכלול הראיות אני מוצא כי התובעת מוחזקת כמי שמודעת לכך שהפעולה של קינוח אף בסמיכות לביצוע הניתוח - כרוכה בסיכון, וכי היא לא הרימה את הנטל להוכיח שלא הוזהרה מטעם הנתבע בענין זה, כמפורט להלן.
29. הנתבע מפנה לאזהרות וההנחיות שנתן לתובעת ביום השתלת העצם, כפי שנרשם ברשומה הרפואית: "הדגשתי בפני המטופלת כי עליה להימנע מקינוח אף או משינויים לחץ בצלילות או טיסות בשבועיים הקרובים והבינה. כמו כן קיבלה חוברת הסברה לבית".
30. התובעת גורסת כי למרות שהנתבע לא הזהיר אותה היא לא קינחה אפה, אלא לכל היותר "מחתה שאריות עצם שזלגו". עדות התובעת בהקשר זה (המתייחסת לתקופת החלמה בבית) הינה 'עדות בעל דין יחידה'. ודוק; התובעת מאשרת בסעיף 9 לכתב התביעה שכאשר הגיעה אחרי 4 ימים למרפאת הנתבע, "יצא קריש דם גדול מהאף", וכי הנתבע מסר לה שהיא אשמה בכך, "היות שקינחה את האף על אף שלא עשתה כן". ודוק; התובעת איננה טוענת בכתב התביעה שעימתה את הנתבע באותה פגישה עם טענתה "שלא עשתה כן" או עם הטענה שלא הנחה אותה שלא לקנח את האף; שתי טענות, שלא קיבלו ביטוי בתצהירה להבדיל - מסיכומיה. אעיר כי נפקדה מתצהירה עצם פנייתה לנתבע כ-4 ימים לאחר הניתוח.
31. למול האמור, לתמיכה בגרסתו, מפנה הנתבע למה שנרשם בכרטיס הטיפולים בהקשר לאותה פניה מ-4 ימים לאחר הניתוח (מיום 31.3.2016): "בשיחה עם המטופלת מדווחת על שבעת שקינחה את אפה (בניגוד גמור להוראות שקיבלה) יצא קריש דם. הדגשתי שוב ההוראות והבינה. למעקב", ומצהיר על האזהרה שניתנה לתובעת וגם על אותה פניה בה מסרה לו שקינחה את אפה [סעיפים 14 ו-15 לתצהירו].
32. התובעת גורסת כי הנתבע הפנה אותה בסיום הטיפול למזכירות לקבלת הנחיות התנהגות לאחר הטיפול, שם נמסר לה עלון הנחיות ("פרוספקט" בלשונה; "חוברת הסברה" – בלשון הנתבע; להלן: "העלון") [ת/1; סעיף 25 לתצהירה]. בסיכומיה טוענת התובעת כי מעיון בעלון לא ניתן ללמוד שאסור לקנח את האף במידת הצורך.
33. אינני מקבל טענה זו. התובעת קיבלה טיפול בטיפות להזלפה לאף [ראה עמ' 49 לפרוטוקול]. כפי שעולה מחקירת הנתבע, בעלון שנמסר לה לאחר הטיפול [ת/1], מובהר בהנחיות לקיחת התרופות [עמ' 2 לעלון] כי "לאחר ששמים את הטיפות [טיפת האף, שנדרש להזליף מספר פעמים ביום – מ.ת.ב], אסור לנשוף דרך האף, או למשוך בכח את הטיפות לגרון. הפעלת לחץ עשויה לגרום לקרע ברירית הסינוס". אם כן, במסגרת העלון מובהר ענין הסיכון שבקינוח האף בהקשרו של טיפול תרופתי טיפתי, שהתובעת בענייננו היתה אמורה לקבל.
34. אם כן, בשל המפורט לעיל, ולאחר עיון במכלול הראיות והעדויות, אני מוצא שהתובעת לא הרימה את הנטל להוכיח למול גרסת הנתבע – הנתמכת בכתוב ברשומה הרפואית ובמה שמובהר בעלון, כאמור, כי לא הוזהרה שלא לקנח את האף לאחר הניתוח; טענה שגם לא העלתה בכתב התביעה.
35. התובעת גורסת בסיכומיה שבפועל לא קינחה את אפה (מה שלא הוצהר בתצהירה), ב'עדות בעל דין יחידה' שאין לה תימוכין נוספים. כך או כך, מכל מקום, לא מצאתי התרשלות בהקשר של הדרכת התובעת מטעם הנתבע בכל הקשור להבראה ושיקומה לאחר הניתוח. נחזה מסדר הדברים שהנתבע היה קשוב לתלונות התובעת, ואף ביקש להפנותה למומחה אא"ג. אינני נכנס כרגע למחלוקת בין הצדדים לגבי האופן בו הוצע לתובעת לפנות למומחה נוסף זה, באשר אינני מוצא כי יש בהכרעה במחלוקת זו כדי לקדם את ענייננו. גם אם הסיבוך לא נגרם בגין קינוח אף מוקדם מהמותר, אין בכך כדי לשנות מבחינת אשמו הנטען של הנתבע.
36. להשלמת חלק זה, אבהיר כי אינני מקבל את טענת התובעת, כי מעדות המומחה עולה ששיטת הטיפול באמצעות ממברנה (מלאכותית) אינה מקובלת ומכאן שהטיפול בוצע באופן רשלני.
37. המומחה איננו מסתייג בחוות דעתו מצורת ביצוע "הטיפול בקרע הרירית", ומכנה אותו "כמקובל", לאחר שברשומה רפואית נכתב במפורש: "קרע קטן בממברנת הסינוס תוקן על ידי ממברנה ג'יסון". אעיר כי גם עיון בחוות דעת המומחה מטעם התובעת, מעלה כי, להבדיל מטענה כללית שלא היה צריך להמשיך בהשתלת העצם אם הנתבע ראה קרע בממברנת הסינוס, המומחה מטעם התובעת - איננו טוען כי עצם השימוש בממברנה מלאכותית – הוא 'לא מקובל' (כטענת התובעת בסיכומיה).
38. אמנם מטעם התובעת היה ניסיון לעמת את המומחה עם שאלת הסבירות בעצם השימוש בממברנה (מבלי ביסוס בחוות דעת המומחה מטעמה), אך מעדותו בחקירתו עולה כי אף שאיננו מכיר את הספציפיקציה של השימוש בממברנה, המומחה יודע כי עושים בה שימוש, כאמצעי עזר להתגבר על זליגת עצם. המומחה מבהיר בחקירתו: "זליגת עצם מחויבת, גם אם אתה שם ממברנה, הממברנה קצת מקטינה את הפריצה הגדולה"; "אפשר להגיד, אפשר להגיד תיקנתי, היה קרע, תיקנתי עם ממברנה". כמו כן, מעדות המומחה עולה כי מבחינת חובת התיעוד ורישום הטיפול או הניתוח ברשומה הרפואית, די ברישום 'בוצע תיקון בממברנה' מסוג זה וזה; "חוקית זה תופס".
39. להשלמת חלק זה, אפנה עוד לכך, שלבד מהעובדה שלא מצאתי התרשלות ושבענייננו סיבוך נפוץ, שבנסיבות הוביל לצורך בפרוצדורת FESS (בשתי פעימות), הרי שבניגוד לטענת התובעת, לא הוכח כי נותר נזק קבוע. כלשון המומחה בחוות דעתו: "אין כל עדות לסינוסיטיס כרונית, לא היו תלונות על ריח, על הפרשות וגודש וב-CT נמצא עיבוי רירית, עם זאת פתח ניקוז הסינוס היה חסום יתכן עקב בצקת ריריות, תוצאת הניתוח סבירה".
40. אשר על כן, בכל הקשור ללסת העליונה, אני מקבל את דברי המומחה שהטיפולים שבוצעו לאחר מכן במרפאה נוספת, אחרת - "היו המשך הטיפול הצפוי והשתלים הושתלו בעצם אותה השתיל ד"ר א.", ולא - תיקון של טיפול רשלני כזה או אחר.
41. אמנם התובעת הציגה למומחה מה שנחזה להיות מכתב מוזמן שכתב אחד מהרופאים שטיפלו בתובעת במרפאה האחרת בשנים 2017-2018 (להלן: "המרפאה האחרת"). מכתב שמועדו יום 3.6.2021; היינו - מאוחר כשלוש שנים למועד הטיפול שנתן הנתבע. לפי הנטען במכתב, לכאורה בוצע אצל התובעת על ידי רופאי המרפאה האחרת - השלמת עצם "בסינוס המקסילרי בימין בעקבות כשלון טיפול קודם". אך מהעולה מהחקירה של המומחה נראה כי מדובר במסמך שלא הוצג טרם החקירה למומחה (שנתן את חוות דעתו ביום 17.9.2019). ובהתאם, המומחה מבהיר למול הנטען במכתב זה: "יש מצב שהיה חסר עצם והיא נזקקה להשתלת עצם" – "יכול להיות, שוב, אין לי שום עדות לזה". ודוק; על התובעת הנטל להוכיח קשר סיבתי, ולהראות שהמחסור האפשרי בעצם הוא תוצר של התרשלות הנתבע; ולא, למשל, תוצר טבעי של הנסיבות של התפזרות העצם בחלל הסינוס בענייננו, בעקבות זליגת העצם. נסיבות בהן, כפי שמצא המומחה, לא היתה לנתבע בעצם היכולת למנוע הרמטית את אותה זליגה. שלא לדבר על האפשרות, שהתובעת כן קינחה את אפה, כשהמומחה קובע כי "פעולה זו גורמת לקריעת הסינוס ופיזור העצם אם מתרחשת שבועיים מהניתוח". בעדותו המומחה מבהיר כי מדובר בעצם גרגרית, שאם היא זולגת פנימה מעבר לקרום הרירית של הסינוס, זה יכול להיספג (ומכאן – להיווצרות חסר) [בעמ' 16 לפרו'].
42. עד כאן לענין היעדר רשלנות, ביחס לטיפול בלסת העליונה.
43. בנסיבות, הדיון בטיב ואיכות טיפול שניתן על ידי הנתבע בלסת התחתונה - פשוט יותר. המומחה כותב בחוות דעתו: "השתלים בלסת העליונה אכן בזווית – השתלה לא מדויקת אך לעניות דעתי ניתנת לשיקום על ידי מבנים זויתיים". כפי שאצביע להלן, מתברר בחקירת המומחה כי הערכתו לעיל לגבי אפשרות התיקון על ידי מבנים זוויתיים, היא תיאורטית בלבד, באשר מה שנחזה לנגד עיניו זה בדיקה קלינית של התובעת מיום 27.8.2019, בה מצא ש"הכתרים בסדר", והניח שיכול והרופא מהמרפאה האחרת מצא להסתפק בהתקנת מבנים זוויתיים (ללא עקירת השתלים).
44. כבר בחוות דעתו מודיע המומחה: "לגבי לסת תחתונה אינני יכול קבוע בודאות כי היה צורך בהשתלת עצם או החלפת שתלים שכן ראיתי טיפול מאוחר בלבד". לשון אחר, המומחה איננו יודע לשלול שהשתלים שהנתבע התקין אצל התובעת בלסת התחתונה (שיניים – 43, 45 ו-46) – נעקרו על ידי רופאים מהמרפאה האחרת, ונעשתה פעולה של השתלת עצם בלסת התחתונה והשתלים הללו, ונוספים, הושתלו בלסת התחתונה.
45. מאידך, המומחה מטעם הנתבע מאשר בחוות דעתו שכך היה; בסכמו בקשר ללסת התחתונה: "התובעת כבר עברה התקנת 3 שתלים 43 45 46 והשתלת עצם במרפאתו של פרופ' [ ] בעלות של 25700 ₪". כך שעל קביעה זו, ועל בסיס מכתבי פרופ' [   ], והחשבוניות שהוצגו בענין תשלום בגין טיפוליו בתובעת, אני קובע כי כך היה. 
46. המומחה נשאל: "האם ייתכן שמומחה שנתקל במצב השתלים כמו שהוא קיבל אותם, עקומים בצורה לא מדויקת, יחליט להוציא את השתלים ולתקן את המצב בצורה מיטבית ונכונה יותר?". המומחה איננו שולל את האפשרות הזאת: "שאלה שאין עליה תשובה חד-משמעית, מדוע, מפני שגם שתל שמונח בעל-פוזיציה, יש מבנים שיכולים לתקן את זה בזוויות. הוצאת שתל, זאת פעולה כירורגית יחסית אלימה כלפי המטופל עם הפסד גדול מאוד של עצם".
47. המומחה מאשר בחקירתו שעצם הנחת השתלים בענייננו בצורה לא "מדויקת ועקומה" (כלשון החקירה), יתכן שמצביעה על "בעיה מקצועית". הוא מצביע על כך שניתן עקרונית לתקן זאת על ידי אופן עיצוב והנחת הכתרים, על חשבון הסיכון שבשתל בודד תהיה עליו "הפעלת כוחות אקססיבית". המומחה מבהיר שבגלל הכתרים איננו יודע אם השתלים שמצויים כרגע הם עקומים.
48. ובכן, אני מוצא כי בפועל בחר הרופא האחר שלא לתקן את הסטייה עם כתרים 'מאזנים', ובחר בפעולה הכירורגית של עקירה של השתלים תחילה; פעולה שאמנם המומחה מכנה "היחסית אלימה", אף שמעדותו כאמור עולה שהבחירה בקו הפעולה הזה אפשרי, כי אין פתרון חד-משמעי לקושי שייצר הנתבע באופן בו התקין את השתלים.
49. כעולה מהאמור, אני מוצא כי הנתבע התרשל בהתקנת או החדרת שלושת השתלים בלסת התחתונה ב"אופן לא מדויק ובזווית". הנזק שנגרם הוא הצורך בעקירתם, ובהשלמת אחרים תחתם. ודוק; על הנתבע הנטל להוכיח שהיו דרכים טובות יותר להתגבר על התקלה שהוא עצמו יצר, מאשר עקירת השתלים והשלמת עצם, כפי שבוצעה על ידי המרפאה האחרת. במיוחד כשהמומחה מטעמו של הנתבע לא טוען בחוות דעתו שקו הטיפול של עקירה, השתלת עצם והחדרת שתלים חדשים בלסת התחתונה הוא שגוי או מיותר. מכל מקום, מעדות המומחה מטעם בית המשפט לא מצאתי שהוא גורס שעקירת השתלים איננה דרך אפשרית לתיקון הבעיה שנוצרה.
50. עוולת הרשלנות, הקבועה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") עניינה בהתנהגות עוולתית אשר יש זיקה בינה לבין נזק שנגרם [ראה ע"א 4486/11 פלוני נ' שירותי בריאות כללית פ"ד סו(2) 682, 694 (2013)]. לבחינתה, אקדים ואומר כי משקיימת חובת זהירות מושגית [בין רופא שיניים למטופלו מרגע שהחל במתן טיפול רפואי – ר' עדי אזר ואילנה נירנברג רשלנות רפואית 283 (2000)] וקונקרטית, אתקדם לבחינת הפרת החובה (האשָם – ההתרשלות), אשר נבחנת לפי סבירות התנהגותו של המזיק, רמת הזהירות שנקט או לא נקט, המותאמת ליכולתו של אדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד, לצפות את הסיכון במועד ההתנהגות ובהתאם לנסיבות.
51. כלומר, השאלה היא האם הרופא נקט סיכון צפוי ובלתי סביר, וזו נבחנת לפי מבחן הרופא הסביר [ע"א 323/89 קוהרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 142 (1991)]: "אמת-המידה לבחינת הרשלנות תהיה זו של הרופא הסביר בנסיבות המקרה. החלטותיו פעולותיו צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה מקובלת, היינו, על הרופא לבסס החלטותיו על הידע העדכני הנתמך בספרות מקצועית, בניסיון קודם והכול ­- בהתאם לנורמות מקובלות אותה עת בעולם הרפואה".
52. עולה מהמפורט לעיל, כי בכל הקשור לטיפול בלסת התחתונה על ידי הנתבע יש לייחס לו התרשלות שגרמה לנזק.

הנתבע לא הציג מצג שווא לגבי רמת מומחיותו

53. דין טענות התובעת על מצג שווא והטעיה בהקשר לרמת מומחיותו בטיפולים שהזמינה במרפאתו – להידחות.
54. אפתח ואומר שאינני מקבל את ההצגה הגורפת מטעם התובעת של הנתבע כ"רופא שיניים רשלן", להבדיל, למשל - מ"רופא שיניים שהתרשל בחלק מהטיפולים שנתן בעניינה". כך גם טענות התובעת שנחזה שמבקשות להציג את הנתבע כרופא שנגדו מוגשות תביעות רבות, נטענות בעלמא, וללא שהוצג לטענות בסיס ממשי.
55. מכל מקום, אינני מקבל את טענת התובעת שלא היה מקצועי מצדו של הנתבע לרכז את כל הטיפולים שקיבלה באותו יום מאת הנתבע – ליום אחד ארוך וכאוב. אין לכך תמיכה בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט או בחקירתו.
56. לא מצאתי לקבל את טענת התובעת לגבי התמשכות הטיפול מעבר למשך שמומחה אמור לסיימו. ראשית, לא די ב'עדות בעל דין יחידה' בגרסה שלא נמסרת בכתב התביעה אלא בכלליות "הטיפול נמשך זמן רב" כדי לבנות בסיס לטענה שהטיפול ארך שלוש שעות. הנתבע עצמו העריך את הטיפול קצר הרבה יותר, בסביבות השעה [עמ' 39-38 לפרוטוקול], והפנה לכך שבטיפול היו מספר שלבים ומספר פעולות בשתי הלסתות. לטעמי, מדובר בתחושה סובייקטיבית של התובעת לגבי התמשכות יתר של הטיפול; ולא משהו שניתן לייחס לרמה מקצועית של הנתבע. אזכיר כי הנתבע זיהה במהלך הניתוח דליפה ברירית הסינוס, ופעל להוספת ממברנה מלאכותית, אף היא פעולה, שמן הסתם, דרשה שהות נוספת.
57. פרק נרחב בסיכומיה מקדישה התובעת לטענה בענין המצג של המומחיות שהנתבע הציג לה. התובעת טוענת שהנתבע הציג לה את עצמו "כמומחה בתחום השתלות שיניים, הרמת סינוס, השתלת עצם", והנה מתברר לה בדיעבד כי איננו מוכר בארץ כמומחה פה ולסת או כירורג, ולא עבר התמחות ספציפית בתחום השתלות שיניים בישראל.
58. הנתבע מאשר שאין לו מומחיות מוכרת בישראל; אך גורס כי הוא רופא שיניים כללי עם ניסיון ומיומנות בביצוע השתלות שיניים ובניית עצם, לרבות הרמת סינוס. לגרסתו הוא מרצה בארץ ובעולם בתחום ההשתלות, ואף השתתף בפיתוח שתלים חדשניים ומחקרם. כחלק מהכשרתו הוענקה לו תעודת 'דיפלומייט' מטעם ארגון ההשתלות העולמי, המוענקת, לטענת הנתבע, רק לרופאי שיניים שההתמקצעות שלהם בתחום ההשתלות עולה משמעותית על הממוצע.
59. לגרסתו, הנתבע לא מסר לתובעת אף פעם שיש לו מומחיות מוכרת בארץ.
60. ובכן, ממכלול הראיות והעדויות עולה כי מבחינת הדין - כל רופא שיניים בארץ לא מוגבל במתן טיפולים של הרמת סינוס ושתלים. המומחה מטעם בית המשפט מבהיר בחקירתו את המצב לגבי היעדר הנחיות משרד הבריאות בהקשר הטיפול מהסוג שניתן בענייננו: "אני חייב הערה אחת לגבי משרד הבריאות, הנושא של כירורגיה, ביצוע פעולות כירורגיות, וכל נושא של מי יכול לעשות פעולות כירורגיות בפה, הוא נושא פרוץ לחלוטין. אין בזה שום הכרח ושום חובת דיווח ושום הנחיות מיוחדות לצערנו".
61. עיון בנהלי משרד הבריאות שהוצגו מטעם התובעת [נוהל משרד הבריאות - בריאות השן 2.11 "החדרת משתלים זיגומטיים וטוברו-פטריגואידיים" (5.10.2016)], אך מחזק את הממצא, לפיו - כפי שהבהיר המומחה מטעם בית המשפט, באופן כללי, לגבי טיפולי בניית עצם ולגבי השתלות שיניים - אין בארץ נהלים מחייבים באשר לטיבו של הרופא שמציע מתן אותם טיפולים.
62. אין בדין הישראלי הגדרה מחייבת למי הוא מומחה שרשאי לעסוק בתחום בניית עצם או השתלת שיניים – בלסתות. אין הכרה רשמית של משרד הבריאות בתחום התמחות של השתלות השיניים (בניגוד לתחומים אחרים ברפואת השיניים כגון כירורגיית פה ולסת). מכאן, שאין תואר מפוקח ומבוקר של "מומחה להשתלות שיניים" או "מומחה לבניית עצם". מאידך, קיימות הכשרות של ארגונים מקצועיים־בינלאומיים אשר מעניקים תעודות הסמכה בתחום זה לרופאים שעוברים אותן, והן אינן מוכרות בארץ.
63. עוד מצאתי, כי התובעת הייתה מודעת עוד קודם לתחילת הטיפול שקיבלה מאת הנתבע, לכל המאוחר – ביום הטיפול עצמו, לאפשרות היותו של הנתבע רופא שאיננו כירורג; כפי שעולה מהסברה עליה הצהירה בתצהירה, שהסיבה שחשבה שרופאה אחרת היא זו שתטפל בה היא, שעל פי הפוליסה ההחזר מחברת הביטוח יינתן רק אם הטיפול הכירורגי יבוצע "ע"י רופא כירורגי מוסמך" [סעיף 11 לתצהירה].
64. לפי תצהירה, הוויכוח, או יותר נכון – השיח, עם הנתבע בענין מי יבצע את הטיפול נערך טרם מתן הטיפול. לגרסת התובעת, כשהפנתה את תשומת לבו של הנתבע לתנאי שמציבה הפוליסה - שאת הניתוח יבצע רופא כירורג, "הוא טען שהטיפול שלו מהיר יותר, ושהוא בעל מומחיות ונסיון רב בתחום, אשר ביצע מאות טיפולי השתלות ולכן שהסיר דאגה מליבי וכי הוא יחתום על טופסי הביטוח" [סעיפים 12-11 לתצהיר התובעת]. לעמדת הנתבע, עולה מגרסתה היא, כי הסיבה לחשיבות ההכרה הרשמית במומחיות בעיני התובעת, היא טכנית גרידא (לטובת החזרי הביטוח), ולא - בשל דאגה לאיכות הטיפול על ידי בעל התמחות כזו או אחרת.
65. בשולי הדברים, אעיר כי לא התרשמתי כי מצגו של הנתבע באתר האינטרנט של המרפאה של הנתבע מטעה בהקשרים לגביהם התלוננה התובעת בתצהירה; ומכל מקום, התרשמתי כי, בפועל, פניית התובעת למרפאת הנתבע לא הסתמכה על מצגו של הנתבע באינטרנט [עדותה בעמ' 12 לפרוטוקול].
66. אקדים ואומר כבר כאן, כי אין באמור כדי לפטור את הנתבע מאחריותו למצג שנתן לתובעת ושכנע את התובעת בסמיכות לביצוע הטיפול, כי הוא יחתום על הטפסים עבור חברת הביטוח, וכי חתימתו מתקבלת על ידן כעומדת בדרישות הפוליסה; כפי שיפורט בהמשך.

לא הוכח היעדר הסכמה מדעת לקבלת הטיפול

67. כפי שאפרט להלן, התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח את טענתה שאת הטיפולים קיבלה מאת הנתבע בהיעדר הסכמה מדעת. עם זאת, כפי שאפרט בהמשך, מצאתי כי היתה פגיעה באוטונומיית הרצון של התובעת, בהקשר של התנהלותה מול חברת הביטוח.
68. התובעת טוענת כי הנתבע עבר על תקנות משרד הבריאות בכך שנמנע מלפרט בטופסי ההסכמה את המיקומים של הטיפולים, כמתחייב בטופס. כמו כן, התובעת טוענת כי אילו הייתה מודעת לסיכוני הטיפול, לתכנית הטיפול ולאורכו (שלוש שעות, לדבריה) הייתה נמנעת מתחילתו ביום בו הגיעה למרפאה.
69. הנתבע טוען כי המחדל הרישומי שנפל באי־פירוט פרטי הטיפול בלסתות ובשיני התובעת על גבי טופס ההסכמה לא השליך בצורה כלשהי על החלטותיה של התובעת. כמו כן, מעיד הנתבע כי התובעת קיבלה הסבר מפורט לגבי הטיפול, מה הוא כולל, ומהם סיכוניו וסיכויו.
70. המומחה מטעם בית המשפט קבע בחוות דעתו, כי "אי מילוי מיקום השתלת עצם בסינוס ומיקום שתלים בטפסי ההסכמה הינו עבירה על נהלי משרד הבריאות". אך מעיון במכלול הראיות, אני מוצא כי המחלוקת המהותית בין הצדדים איננה לגבי מה הוסכם שיתבצע בטיפול באותו יום. ניתן לראות בחובה למלא את פרטי הטיפול הניתן על גבי טופס ההסכמה כחובה חקוקה, אך לא עולה טענה מטעם התובעת שהיא לא הבינה את היקף הטיפול שבסופו של יום הוסכם שיתבצע באותו יום. תלונותיה היא לגבי הפעלת שיקול דעתו של הרופא לרכז את הטיפולים שניתנו לה בפועל באותו יום בטיפול אחד, כשהיא מפנה למשך הטיפול והקושי לעבור אותו במרוכז; לא מצאתי כי יש טענה לחריגה מהיקף מה שהוסכם באותו יום שיבוצע.
71. התובעת מעידה שהגיעה למרפאת הנתבע ביום 27.3.2016 "לבירור במרפאה לצורך קביעה סופית לעניין תהליך הטיפול וסדר פעולות הטיפול שעליי לבצע". משהגיעה למרפאה, הוצע לה על ידי הנתבע לנצל הזדמנות בעקבות התפנות של תור, ולהתחיל את הטיפול לאלתר. בשורה תחתונה, התובעת הסכימה, כפי שעולה מעצם ביצוע התשלום באותו יום (לפי עדות הנתבע – מראש) וכאמור, התובעת גם חתמה, בין היתר, על טופס הסכמה להשתלת העצם. אפנה לכך שבטופס מנויים סיכונים רבים, ובפרוטרוט, לרבות - הסיכונים שהתממשו בעניינה. לפי עדותה לפניי גם הוקרן לתובעת באותו יום טרם הטיפול "סרטון שיווקי קצר המתאר את ביצוע הניתוח מסוג הרמת סינוס". לעומת "סרטון שיווקי", הנתבע מכנה בתצהירו את הסרטון "סרטון הדרכה". הסרטון לא הוצג לי, אך ספק בעיני שמטרת הצגתו לתובעת באותו שלב היתה שיווקית. אזכיר, כי תוכנית הטיפול הוצעה לתובעת לראשונה כבר ביום 1.9.2015, ועודכנה ביום 10.11.2015; ותנאי ופריסת התשלום נדונו ביום 12.1.2016; בו קיבלה לעיונה את טופס ההסכמה לטיפול כירורגי בשתלים דנטליים, שלפי עדות הנתבע גם עליו חתמה ביום קבלת הטיפולים.
72. נזכיר את הדין. הדרישה לקיומה של "הסכמה מדעת" של המטופל לכל טיפול רפואי עולה, בעיקרה, מהוראת סעיף 13(א) לחוק זכויות החולה, שקובע כי "לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה". סעיף 13(ב) לחוק מוסיף וקובע כי "לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע...", וכן למסור למטופל "סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של היעדר טיפול רפואי". מידע רפואי הדרוש באורח סביר למטופל לצורך קבלת החלטה מושכלת, מוגדר בסעיף 13(ב) לחוק ככולל, בין היתר, הסבר על האבחנה והפרוגנוזה, מהות הטיפול המוצע, סיכונים וסיכויים של הטיפול המוצע ומידע לגבי טיפולים רפואיים אלטרנטיביים.
73. ודוק, הוראת סעיף 14(ב) לחוק היא: "הסכמה מדעת לטיפול רפואי המנוי בתוספת הראשונה תינתן במסמך בכתב, שיכלול את תמצית ההסבר שניתן למטופל".
74. כאמור בענייננו מוצגים טפסי הסכמה, שהתובעת מאשרת שחתמה. התובעת רק טוענת שבשל התנהלות הנתבע היא חתמה בלחץ ובחופזה, מבלי לעיין בטפסים, ומבלי שהוסברה לה מהות הניתוח והסיכונים והסיכויים של הניתוח; טענה שנמסרת בגרסה שהיא בגדר 'עדות בעל דין יחידה'. ודוק; אינני רואה שקיימת מטעם התובעת טענה על אילוצה לחתום ולהסכים, להבדיל - מטענתה שנעשה מטעם הנתבע מאמץ לשכנעה לעבור את אותו טיפול הכולל את אותו ניתוח שהיא מסכימה לו – כבר באותו יום. אפנה לכך שהנתבע גורס כי פורטו לתובעת האזהרות שבטפסים גם בע"פ, ושכאמור - הוצג לה גם סרט הדרכה. אפנה עוד לדין, לפיו - חתימת מטופל על טופס ההסכמה מרצונו החופשי, היא פעולה שלפי הדין מקימה חזקה של הסכמה בידיעת תוכנו [ת"א (מחוזי ת"א) 2223/03 יצחק הרמן נ. ד"ר עמוס שטרנברג (פורסם; 17.7.2008)].
75. ובכן, השתלשלות הדברים מלמדת שהתובעת כן קיבלה הסברים מלאים, לרבות הבהרות לגבי סיכונים וסיכויים. כפי שהוצג לעיל, פנייתה של התובעת לקבלת טיפול במרפאת הנתבע נעשתה כבר למעלה מחצי שנה לפני הטיפולים שקבלה במרץ 2016. תוכנית הטיפולים המוסכמת נדונה ועודכנה חודשים לפני מועד מתן הטיפולים, והיא קיבלה לעיונה את 'טופס הסכמה לטיפול כירורגי בשתלים דנטליים' כבר בינואר 2016. אעיר כי כבר בטופס זה, קיימת אזהרה לאפשרות של פגיעה בסינוס המקסילרי בעת השתלות בלסת העליונה.
76. התובעת היתה מודעת שהיא מיועדת להשתלת העצם (אותה עברה בפועל בטיפולו של הנתבע) - כבר למעלה מחצי שנה טרם מועד הטיפולים (27.3.16). לפי הרישומים בכרטסת הטיפולים כבר ב'פגישה ראשונה' (1.9.15) נרשם: "תוכנית הובהרה ומטופלת הבינה, הודגשו סיכונים וסיכויים של ביצוע שתלים והרמות סינוס, כמו גם חלופה של תותבות נשלפות בה המטופלת לא מעונינת, רוצה רק שיקום קבוע".
77. לסיכום, אינני מקבל שהתובעת הרימה את הנטל להוכיח שאת הטיפול מאת הנתבע קיבלה בהיעדר הסכמה מדעת. התובעת מתבססת על עדות בעל דין יחידה'. למרות תלונותיה הגורפות של התובעת שמבקשות לסתור את עצם משמעות חתימתה על טפסי ההסכמה, ומפרטות את תלאותיה הנטענות לאחר ניתוח השתלת העצם שעברה, אני מתרשם שבפועל התובעת לא מצאה את עצמה מופתעת לאחר הניתוח, לרבות - מעצם העובדה שהיא סובלת מנפיחות וכאבים.
78. אני מוכן לקבל, שסובייקטיבית ציפתה התובעת לעבור את הניתוח ללא התמשכות של כאבים מעבר למספר שבועות וללא צורך בפרוצדורת FESS, בשתי פעימות. אך אזכיר כי, בראייה אובייקטיבית - מדובר בציפייה שאמורה להיות זהירה, באשר מעיון בטופס עליו חתמה, עולה שקיים בו פירוט של סיבוכים וסיכויים של הטיפול של 'השתלת עצם בחלל הסינוס המקסילרי', לרבות - לגבי "אפשרות להיווצרות חיבור בין הפה לבין חלל הסינוס שיחייב טיפול כירורגי נוסף", ו"זיהום שעלול לחייב טיפול כירורגי נוסף והעלול לגרום לצורך בסילוק מלא או חלקי של שתל העצם והשתלים".
79. ואם נחזור לטענת הפרת החובה החקוקה, בנסיבות ענייננו, כאמור, לא מצאתי קשר סיבתי בין חוסר זה להתנהלות התובעת בהסכמה לטיפולים. לא מצאתי כי לו פורטו הטיפולים שניתנו לתובעת בפועל – כבר על טופס ההסכמה, היתה לדבר השפעה על התובעת שהיתה מביאה לשינוי בהחלטתה לבצע את הטיפול אצל הנתבע או לשנות מהיקפו.

הפגיעה באוטונומיה

80. אני מתרשם כי התלבטותה הנטענת של התובעת באותו יום בו קיבלה את הטיפול, טרם ההסכמה, היתה בעיקרה בהקשר לשאלה: האם מתן הטיפול על ידי הנתבע יתאים לדרישות הפוליסה בענין מבצע הטיפול והכשרתו, כאמור; ועל כך להלן.
81. מעידה התובעת: "...אז כשבאתי לעשות את הטיפול ביום של הטיפול אז תן לי שנייה להסביר, לא התכוונתי לעשות טיפול, באתי אחרי עבודה, הוא אמר לי התפנה לי מקום, אין אף אחד, אני יכול לעשות לך את הטיפול, אני מומחה וכשאמרתי לו על העניין של הכירורגית הוא אמר לי אני מומחה, עשיתי 400 פרוצדורות כאלה וזה ילך, אז אמרתי לו אבל רציתי שהכירורגית תעשה לי בגלל שפגשתי אותה אז הוא אמר היא תמשוך אותך הרבה זמן ואני יכול לעשות לך את זה מהר ואנחנו נעשה הכל היום, אמרתי בסדר".
82. מהאמור, אמנם נחזית לכאורה הסכמה של התובעת שהנתבע יבצע את הטיפול. אך, כפי שיפורט להלן, אינני מוצא כי עולה ממכלול הראיות והעדויות, שהתובעת הבינה "בזמן אמת" שהסכמתה תהיה כרוכה בכך שהיא תמצא עצמה נאלצת לפנות לחברת הביטוח עם טפסים של דיווח על ההוצאות הרפואיות, שיש בהם אי-דיווח אמת באשר לזהות מבצע הטיפול והניתוח.
83. עיון בטפסים שמיועדים לחברת הביטוח בענייננו, שעל המרכזי שבהם מתנוססת חתימת התובעת, מעלה כי מי שנחזית כחתומה על הטיפולים הרפואיים שקיבלה התובעת מאת הנתבע, היא רופאה אחרת ממרפאתו, שהיא לגרסתה "מומחית למחלות חניכיים והשתלות", ומהעדויות עולה שהנתבע איננו כופר בכך שמדובר במי שחברות הביטוח מכירות בה ככירורגית העומדת בתנאי הפוליסה. מומחית זו נתנה בנדון תצהיר שהוגש מטעם התובעת, לפיו - לא היא חתמה על הטפסים הללו (אף שעל גבי החותמת שלה מופיעה חתימה). בעדות הנתבע עולה סתירה בגרסאות שהוא מוסר לגבי מי חתם על הטפסים – הוא או מי מהפקידות במרפאה [ר' עמ' 46 מול עמ' 70 לפרוטוקול]. מכל מקום, הנתבע הודיע במהלך עדותו לפניי, כי הוא מוכן שהתצהיר שנתנה הרופאה יוגש כפי שהוא; תצהיר שעולה ממנו שהמומחית לא ביצעה את הטיפול בתובעת, לא מילאה את הדיווח לביטוח, ולא חתמה על מסמכי הביטוח.
84. בנסיבות, אני מאמין לתובעת שגורסת כי כתנאי למתן שיפוי על פי הפוליסה שהוצאה לתובעת, חברת הביטוח דורשת שטיפולים מהסוג שניתן לתובעת יבוצעו על ידי כירורג מומחה. הנתבע איננו מתייחס בתצהירו לגרסת התובעת בתצהירה באשר להתלבטותה מולו, בשל העובדה שאיננו כירורג מומחה, ומכחיש באופן גורף שהבטיח לה שיחתום על הטפסים.
85. לנוכח הסתירה בדברי הנתבע, כאמור, לגבי מי חתם בפועל על הטפסים, לא ניתן לשלול שהתובעת שוכנעה על ידי הנתבע שהוא ידאג לחתימה על הטפסים. ממכלול העדויות אני מוצא כי היה בענין הבטחת הביטוח דין ודברים בין התובעת לנתבע - טרם הטיפול, וכי לא סביר שהתובעת היתה נכנסת לטיפול כשהיא מודאגת לגבי הפניה לביטוח. מכל מקום, כאמור, אני מוצא כי התובעת לא הבינה "בזמן אמת" שהסכמתה זו, לאפשר לנתבע לבצע את הטיפול בה באותו יום תוביל למצב בו, לצורך קבלת תשלום זה היא נאלצת "לחיות" עם מצג שהיא מוסרת בעניינה לחברת הביטוח, לפיו מי שביצעה את הטיפולים שבגינם חברת הביטוח משפה אותה, היא רופאה אחרת במרפאת התובע; מה שכאמור – אינו נכון [ראה שני דיווחים לחברת הביטוח על ביצוע הטיפולים, שעליהם מתנוססת חתימת הרופאה האחרת, לצד הכיתוב: 'מס. רישיון רופא מטפל'].
86. זאת פגיעה באוטונומיית הרצון של התובעת. התובעת התנהלה מול המרפאה משך חודשים רבים, תוך הבהרות והתכתבויות שמטרתם היתה להסדיר את הפניה לביטוח ולהבטיח קבלת שיפוי בגין הוצאותיה בטיפולים שתספק המרפאה. אין כל הצדקה לכך שאותה תובעת תמצא את עצמה במבוכה מול חברת הביטוח, כשהיא מציגה לה מצג - שבשל שיקולים פנימיים של המרפאה, שיקולים הנחזים להיות עסקיים, היא תהיה שותפה לדיווח שאיננו אמת. בהמשך אתייחס לפיצוי בגין פגיעה זו.
87. להשלמת התמונה אבהיר כי, אף שנטענו מטעם התובעת - לא מצאתי בענייננו פגיעות נוספות באוטונומיה. טוענת התובעת כי בעוד ששן אחת הייתה מיועדת לעקירה (שן 16), הנתבע עקר שן נוספת (שן 17) על דעת עצמו וללא אישורה - זאת, על מנת להגדיל רווחו הכספי מהטיפול.
88. בתשובה – מפנה הנתבע לכך שבבדיקה המוקדמת שביצע לתובעת אף כחצי שנה טרם הטיפול עצמו, המליץ על עקירת שתי השיניים, בעוד שהרופאה הנוספת במרפאה, המומחית, שבדקה את התובעת בתחילה המליצה על עקירת שן אחת והמשך מעקב על השנייה. אני מוצא כי מהנתונים העובדתיים עולה כי הגם שיכול שהיתה בתחילה התלבטות בין רופאי המרפאה, השיניים המדוברות היו מיועדות לעקירה, דבר שנמסר לתובעת בבדיקותיה זמן רב טרם הטיפול עצמו [ראה בכרטיס הטיפולים: "מצב רקמות רכות: 16-17 אבודות עקב נסיגות עצם" - ב'פגישה ראשונה' מיום 1.9.2015], ולא נפגעה יכולתה להחליט בעניין, באשר היה לה די שהות להביע התנגדותה לעקירה לאחר בדיקת הנושא. יצוין כי מחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט עולה כי השיניים "היו מיועדות לעקירה מלכתחילה", התובעת לא מצאה לחקור את המומחה בענין זה.
89. התובעת טוענת גם כי הנתבע לא חשף בפניה שגרם לקרע בסינוס במהלך הטיפול ולתיקונו ע"י ממברנה (מלאכותית).ובכן, לא מצאתי כי התובעת הרימה את הנטל להוכיח טענה זו. הטענה לא נטענת במפורש לא בכתב התביעה ולא בתצהיר העדות הראשית, וגם התובעת בחרה שלא לחקור את הנתבע בנקודה זו. כאמור, הנתבע רשם את הסיבוך והטיפול בו בכרטיס הרפואי במועד הטיפול: "קרע קטן בממברנת הסינוס תוקן על ידי ממברנה ג'יסון". אינני מזהה אינדיקציה לכך שהתובעת לא שותפה במידע זה.

הפיצויים בגין הפגיעה באוטונומיה

90. הפגיעה באוטונומיה שנפסקת עבור פגיעתו הסובייקטיבית של הניזוק מחייבת הערכת נזק באופן אובייקטיבי, מתוך ה"הכרה בערך החברתי של הפעלת כוח הבחירה [...], שכן תפיסה שוויונית של בני אדם המכירים בזכותם השווה להיות מעורבים בניהול חייהם, לא תוכל לקבל מתן ערך שונה לשלילת כוח בחירה של פרטים שונים", גם אם לא יוכח נזק תוצאתי סובייקטיבי בשל שלילת כושר הבחירה [צחי קרן־פז "פיצוי בשל פגיעה באוטונומיה: הערכה נורמטיבית, התפתחויות עכשוויות ומגמות עתידיות" המשפט יא 187, 197 (2007); ראה גם ע"א 1303/09 קדוש נ' בית החולים ביקור חולים, פ"ד סה(3) 164, (2012); פס' 41 לפסק הדין של המשנה לנשיא כב' השופט ריבלין) (להלן: "ענין קדוש")].
91. מתן פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה נדונה בפסיקה בשני היבטים [ר' בע"א 1535/13 מדינת ישראל נ' איבי (פורסם; 3.9.2015); להלן: "ענין איבי"]. ראשית, נפסק כי רק פגיעה בליבת הזכות ובעניין מהותי תזכה את התובע בפיצוי משמעותי [ענין קדוש, פס' 39 לפסק דינו של המשנה לנשיא כב' השופט ריבלין], ושנית – נפסק כי פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה לא יינתן כפיצוי אובייקטיבי בגין עצם הפגיעה, אלא הוא ניתן "בשל נזק תוצאתי סובייקטיבי המתבטא בתחושות של כעס, תסכול, ועוד כיוצא באלה תחושות שליליות שמעוררת התנהגותו של המזיק" [ע"א 10085/08 תנובה - מרכז שיתופי נ' עזבון ראבי, פס' 40 לפסק הדין של השופטת (כתוארה אז) חיות (פורסם; 4.12.2011)].
92. מאז ומתמיד, אמת המידה, לקביעת גובה הפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה היא אינדיווידואלית, בהתאם לעוצמת הפגיעה [ר' ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל", פ"ד נג(4) 526, 583 (1999); ע"א 6153/97 שטנדל נ' שדה, פ"ד נו(4) 746 (2002)].
93. התובעת מפנה בסיכומיה לתחשיב הנזק מטעמה, בו היא טוענת (סעיף 48(ב)) כי סכום הפיצוי הראוי בגין הפגיעה באוטונומיה בענייננו הוא 180,000 ₪. הנתבע טוען בסיכומיו כי הוכיח שלא התקיימה פגיעה באוטונומיה, והציע כי במידה ותימצא פגיעה שכזו סכום הפיצוי יעמוד על כ-10,000 ₪.
94. ודוק; דומה כי המוצע מטעם הצדדים כפיצויים בגין ראש נזק זה מבוסס – כל אחד מצדו – על תפיסה שונה של מה היתה הפגיעה בנסיבות הנדונות באוטונומית הרצון של התובעת, אם בכלל. נשאלת השאלה מה שיעור הפיצויי שיהיה נכון לפסוק בנסיבות ענייננו, בהתחשב בפגיעה באוטונומיה שמצאתי - כפי שהצגתי אותה לעיל.
95. בת"א (שלום הר') 3145-02-11 בולוטוב נ' קירה (פורסם; 19.4.2015) נפסקו פיצויים על סך 40,000 ₪ בגין פגיעה באוטונומיה לאחר שנים של טיפולי שיניים בהן קבעה כב' השופטת רסלר-זכאי כי לא נמסר למטופל מידע מלא בטרם הטיפול; במקרה אחר, בו לא הוכחה רשלנות בטיפול שיניים אך נפסק כי קיימת פגיעה באוטונומיה בשל ניתוח המטופלת ללא קבלת הסכמתה מדעת פסקה כב' השופטת לוי 35,000 ₪ בגין הפגיעה באוטונומיה [ת"א 77948-04 אלפסי סוכובולסקי נ' מרגלית (פורסם; 8.6.2010)]; במקרה בו נמצא שרופא שיניים פעל לפי שיטה שנוגדת פרקטיקה רפואית וניהל רישום רפואי בצורה לקויה במשך טיפול ארוך של כתשע שנים, בו אף נקבעה התרשלות שגרמה לנזק לתובע, פסק כב' השופט צ'יזיק פיצוי של 30,000 ₪ בגין הפגיעה באוטונומיה [ת"א 380-07-11 (שלום חי') אמויאל נ' סעאבנה (פורסם; 16.5.2017)]. במקרה בו לא ניתן הסבר ביחס להרדמה שעבר מטופל, נפסק ע"י כב' השופטת כהן סך של 10,000 ₪ בגין הפגיעה באוטונומיה [ת"א 12278/03 הנובר נ' מכבי שירותי בריאות (פורסם; 20.5.2008)].
96. לאחר שקילת כלל הנסיבות, ובהתחשב בטיב הפגיעה ובהפרה של ההסכמה בין התובעת למרפאה ולנתבע - המתלווה אליה והתחושות השליליות שהתנהלות זו עוררה אצל התובעת, אני מעמיד את סכום הפיצויים בגין הפגיעה באוטונומיה בענייננו - על דרך האומדנא ובהתחשב בפסיקה - על סכום של 30,000 ₪.
97. לסיכום, אני מוצא לקבוע כי התובעת זכאית לפיצויים בגין הפגיעה באוטונומיה, כאמור, בסך כולל של 30,000 ₪.
98. ודוק; בנסיבות ענייננו, פיצוי זה הוא נוסף על הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני בשל ההתרשלות בטיפול הרפואי, כפי שייקצב להלן.
99. אינני מקבל את טענת הנתבע בענייננו כי ככל שנקבעת רשלנות בענייננו, אין התובעת זכאית לפיצויי נפרד בגין הפגיעה באוטונומיה, ודי לה בפיצוי בגין הנזק הלא ממוני שממילא ניתן כשגרה במקרה של התרשלות שגרמה לנזק גוף.

• מודע אני לפסיקה בה הבהיר כב' השופט עמית שככלל בתביעות בגין נזק גוף, הפגיעה באוטונומיה היא חלק בלתי נפרד מהנזק הלא ממוני, כראש נזק המסתופף תחת בית האב של "כאב וסבל" במסגרת הנזק הלא ממוני שנגרם בארוע של נזק הגוף [בענין ע"א 4576/08 בן צבי נ' היס (פורסם; 7.7.2011)) וב-דנ"א 5636/11 היס נ' בן צבי (פורסם; 26.2.2012) – מועלית השאלה; בענין איבי ניתנת לה תשובה ראשונית; ובענין ע"א 2278/16 פלונית נ' מדינת ישראל (פורסם; 12.3.2018) – נקבעת ההלכה].
• עם זאת, כב' השופט עמית מבהיר בענין ע"א 1615/11 מרפאת עין טל - מרכז לרפואת עיניים נ' רוזי פינקלשטיין (פורסם; 6.8.2013), שקיימים חריגים לכלל הזה, מקום בו הפגיעה באוטונומיה היא אירוע נפרד מאובחן מהעילה של היעדר הסכמה מדעת לטיפול רפואי. כפסיקתו [סעיף 17 לפסה"ד]: "על דרך העקרון, אני סבור כי אין לפסוק כל פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה, מקום בו נפסק לניזוק פיצוי בעילה של התרשלות בטיפול או בשל היעדר הסכמה מדעת [...] אלא שבמקרה דנן, בית המשפט קבע במישור העובדתי, כי המשיבה נבהלה וביקשה להפסיק את הניתוח לאחר ביצוע הפרוצדורה בעין אחת, אך דרישתה לא נענתה ופרופ' בלומנטל המשיך והשלים את הפרוצדורה גם בעין השניה. מכאן, שענייננו באירוע נפרד ומובחן מהעילה של היעדר הסכמה מדעת. לשון אחר, אין לפנינו מצב של פסיקת פיצוי הן בגין היעדר הסכמה מדעת והן בגין פגיעה באוטונומיה, אלא בשני אירועים נפרדים זה מזה: האחד - אי גילוי הסיכונים הכרוכים בניתוח בנסיבותיה המיוחדות של המשיבה, השני - המשך הניתוח בעין השניה בניגוד לבקשתה של המשיבה. מטעם זה, המשיבה זכאית לפיצוי מהותי גם בגין האירוע השני, אשר אף גובל בעוולת התקיפה, בין אם נראה את הפיצוי בגין אירוע זה כראש נזק של פגיעה באוטונומיה, ובין אם נראה אותו כנזק לא ממוני נוסף, העומד בפני עצמו".
• בענייננו, התנהלות הנתבע בכל הקשור להיענות לדרישות התובעת בהקשר של דרישות הפוליסה בענין מיהות המומחה שיטפל בה, היא התנהלות שיש בה משום הפרה הסכמית של ההסכם הכתוב או ההסכם מכללא בין התובעת לבין המרפאה/הנתבע. כפי שהבהרתי, עולה מהמסמכים, לרבות – הרשומות הרפואיות, שענין הפעלת הביטוח היה נדבך מרכזי בהסכמתה של התובעת להתקשרות למתן שירותי טיפול רפואיים מול המרפאה/הנתבע.

פיצויים בגין הנזק שנגרם בשל התרשלות הנתבע

• התובעת טוענת כי נדרש פיצוי על הוצאותיה הרפואיות השונות שנדרשו לאחר טיפולו של הנתבע. בתוך כך מציגה התובעת דרישה כדלהלן: ייעוץ, ביקורת והכנת חוות דעת ע"י פרופ' ש.ק. על סך 1,100 ₪; טיפול ע"י פרופ' [ ] על סך 42,500 ₪; ייעוץ ע"י פרופ' ט.ש. על סך 950 ₪; וצילומי CT על סך 714 ₪. סך דרישתה להוצאות רפואיות בעין עומד על 45,264 ₪.
• התובעת טוענת כי יש לפצותה בסכום כולל של 32,100 ₪ הכוללים הוצאות נסיעה וחניה על סך 3,000 ₪, אי־קבלת החזר כספי ביטוח על סך 10,000 ₪ ותשלום בגין חוו"ד מומחה מטעמה על סך 8,300 ₪.
• כאמור, מצאתי התרשלות – רק בהקשר של הטיפול שניתן בלסת התחתונה. מצאתי כי בגין הכשלים והמחדלים בטיפול שניתן בהשתלת שלושת השתלים בלסת התחתונה, נאלצה התובעת להידרש לטיפול שניתן לה במרפאה האחרת. כאמור, הוצגה בנדון חשבונית שהוציא הרופא שטיפל בתובעת במרפאה האחרת – בקשר עם טיפולו בלסת התחתונה – על סך של 25,700 ₪, נכון ליום 6.6.2018. המומחה מטעם הנתבע בעצם אישר בחוות דעתו שהוצאה זו בוצעה בפועל, כאשר כתב בסיפא לחוות הדעת שנתן בנדון: "התובעת כבר עברה התקנת 3 שתלים 43 45 46 והשתלת עצם במרפאתו של פרופ' [ ] בעלות של 25700 ₪".
• בעקבות האמור, אני מוצא כי התובעת זכאית לשיפוי הוצאותיה בטיפול מתקן זה (25,700 ₪), בצירוף הצמדה וריבית ממועד התשלום (6.6.2018); היינו סך כולל של 29,435 ₪ [הצמדה וריבית בסך 3,735 ₪].
• התובעת זכאית גם לשיפוי בגין הוצאות רפואיות נלוות בעין (כפי שפורטו לעיל) בסך של 2,764 ₪ [1,100 + 950 + 714], בצירוף הצמדה וריבית מיום 1.2.2017; היינו סך כולל של 3,230 ₪ [הצמדה וריבית בסך 466 ₪].
• ממכלול הראיות והעדויות עולה שנערכה מטעם התובעת פניה לחברת הביטוח לקבלת שיפוי בגין התשלום ששילמה למרפאת הנתבע. לגרסת התובעת בסופו של דבר, לא קיבלה מאת חברת הביטוח החזר בגין הטיפול שביצעה בגובה 10,000 ₪ "בשל היעדר תיעוד רפואי תקין" (כלשון התובעת; שמשמעו שצילום ה-CT שהוצג לחברת הביטוח נמסר במודפס, והם דרשו את הצילום המקורי; ראה בנספח 18 של תצהיר התובעת). לטענתה הנתבע נמנע במכוון מלהמציא לה את הצילומים הנדרשים, על מנת להסתיר את הטיפול הלקוי והנזק שגרם. הנתבע דוחה בתצהירו טענה זו, ומודיע שהתובעת יכלה לקבל כל תיעוד שנזקקה לו, כולל צילומי רנטגן.
• בנסיבות שנוצרו, ממילא קיים קושי לתובעת לפנות לחברת הביטוח כיום. על כן, אני מוצא כי התובעת זכאית גם לפיצוי בגין מניעותה מפנייה לחברת הביטוח בסך 10,000 ₪ בצירוף הצמדה וריבית מיום 27.3.2016; היינו סך כולל של 11,860 ₪ [הצמדה וריבית בסך 1,860 ₪].
• ועוד, בגין הוצאתו נלוות, כגון נסיעות וחנייה ומספר ימי מחלה (בגין הכפילות של הטיפולים), זכאית התובעת, בנסיבות, על פי אומדנא לתשלום סך של 5,000 ₪.
• בנוסף, בשל תוצאות התרשלות הנתבע, זכאית התובעת לפיצויים בגין כאב וסבל בסך של 30,000, כמפורט.
• הבסיס לקביעתי את גובה הפיצוי בגין כאב וסבל, הוא עובדתי תחילה. יש לזכור שבנסיבות, התובעת נאלצה לחיות עם שתלים בזווית (בלשון התובעת "עקומים") משך תקופה של כשנתיים. כמו כן, נאלצה לעבור פעמיים פרוצדורה בלסת התחתונה, כפילות שהיתה נמנעת אלמלא התרשלות התובע.
• מעיון בפסיקה הרלוונטית, עולה כי קציבת הפיצויים ברכיב הכאב והסבל בתחום טיפולי השיניים, הוא תלוי מקרה, ותלוי עובדתית בנסיבותיו ובהיקף הנזק הממשי. בענין ת"א (שלום ת"א) 12657-04-15 ט.פ. נ' בוחניק (פורסם; 7.4.2021) נפסק פיצוי של 36,000 ₪ בגין כאב וסבל לאור טיפול לקוי ביותר בשתי הלסתות, הכולל עקירת שיניים, התקנת כתרים, ביצוע גשר חרסינה והליכים נוספים. במקרה אחר לאור טיפול רשלני לאורך 12 פרוצדורות שדרשו 20 טיפולים משלימים תוך כאב וסבל רב, נפסקו פיצויי כאב וסבל על סך 50,000 ₪ [ת"א (שלום חי') 49968-03-15 פלונית נ' סמרה (פורסם; 16.10.2018)]. במקרה אחר, בגין רשלנות בהתקנת מספר שתלים וטיפול הרמת סינוס נקבע בגין ראש נזק זה פיצוי של 25,000 ₪ [ת"א (שלום כ"ס) 1060/06 בנימין גדעון נ' רפי-דנט (שיניים) בע"מ (פורסם; 14.4.2013)]. בפסק דין שניתן לאחרונה, בו נקבעה התרשלות לאור עקירת שמונה שיניים ברות־שיקום, טיפול לקוי בגשרים בשתי הלסתות וחוסר נוחות במשך מספר שנים ארוכות נפסק סך של 75,000 ₪ בגין נזק בלתי ממוני והוצאות נסיעה יחדיו [ת"א (שלום י-ם) 22204-12-17 פלונית נ' שטרן (פורסם; 5.1.2023)].
• על כן, בהתחשב בעולה מהפסיקה למול נסיבות ענייננו אני מוצא כי ראוי לקבוע בגין הכאב והסבל שנגרמו בגין הרשלנות בטיפול בלסת התחתונה של התובעת פיצוי בשיעור 30,000 ₪.
• אשר על כן, סך הפיצויים שהתובעת זכאית להם בענייננו מסתכם לסך 109,525 ש"ח [פגיעה באוטונומיה - 30,000 ₪, החזר הוצאות רפואיות 29,435 ₪ + החזר הוצאות רפואיות בעין – 3,230 + אי-קבלת ההחזר מחברת הביטוח – 11,860 + ימי מחלה, חניות ונסיעות – 5,000 ₪ + כאב וסבל – 30,000 ש"ח]

סוף דבר

לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כי:

התביעה מתקבלת בחלקה, כך שהנתבע ישלם לתובעת סך של 109,525 ₪.

כמו כן, ישלם הנתבע לתובעת בגין שכר טרחת עו"ד סך של  25,629 ₪, וכן החזר הוצאות המומחה מטעמה וחלקה בשכר המומחה מטעם בית המשפט (לפי קבלות), והחזר אגרה. החזרי ההוצאות ישולמו - בליווית ריבית והצמדה כדין ממועד הוצאת ההוצאה.

הסכומים לעיל ישולמו לידי בא-כוחה של התובעת - בתוך 30 יום, שאם לא כן, יישאו ריבית והצמדה כדין, מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

זכות ערעור לבית משפט המחוזי - בתוך 45 יום.

המזכירות תעביר את פסק הדין לצדדים בהקדם, כמקובל.

ניתן היום, י"ד אדר תשפ"ג, 07 מרץ 2023, בהעדר הצדדים.