פס"ד בבקשה להוכחת מוות ומתן צו ירושה

1.עניינו של פסק דין זה הכרעה בשני הליכים: בקשה להוכחת מותו של המנוח XXXXX (להלן: "המנוח") ובקשה למתן צו ירושה אחר עזבונו של המנוח. הבקשות הוגשו לרשם לענייני ירושה ונוכח עמדת ב"כ היועמ"ש במשרד האפוטרופוס הכללי (להלן: "האפ"כ"), הבקשות הועברו לבית המשפט על ידי הרשם לענייני ירושה (ר' החלטה מיום 30.12.21). לבקשת האפ"כ, האפוטרופוס על נכסי נפקדים צורף כצד להליכים (להלן: "האנ"ן") (ר' החלטה מיום 15.2.22; ר' עמדת האפ"כ מיום 14.12.21). האפ"כ והאנ"ן יקראו להלן גם "המשיבים".

2.יצוין שקודם להגשת ההליכים שבכותרת, התנהלו לפני הליכים דומים אשר נפתחו על ידי המבקש בשנת 2017 ונסגרו מחמת חוסר מעש (ר' ת"ע 15004-05-17 ות"ע 37333-05-17) (להלן: "ההליכים הקודמים").

א.טענות הצדדים בתמצית

3.על פי הנטען בבקשה להוכחת מוות, המנוח התגורר בכפר XXXX ונפטר שם לפני קום המדינה, בשנת 1947. לדברי המבקש, בנסיבות אלה לא ניתן לאתר ו/או לקבל תעודת פטירה של המנוח ממשרד הפנים ולכן צורפו לבקשה שני תצהירים של עדות שכנטען הכירו את המנוח ולטענת המבקש ניתן ללמוד מהם אודות מקום פטירתו של המנוח, מקום קבורתו שנת הפטירה ופרטים נוספים בנוגע להלווייתו. הבקשה נתמכה גם בתצהיר המבקש והמבקש עתר להצהיר שהמנוח נפטר בישראל לפני קום המדינה.

4.במסגרת הבקשה למתן ירושה אחר המנוח, בית המשפט התבקש לקבוע כי XXXXXX ז"ל שהלך לעולמו ביום XXXXX ונשא בחייו ת.ז.XXXXX וXXXXX ז"ל שהלכה לעולמה ביום XXXX ונשאה בחייה ת.ז.XXXXX, הם יורשיו של המנוח.

5.מטעם האנ"ן הוגשה תגובה ובה הובעה התנגדות לבקשה להוכחת המוות וכפועל יוצא גם לצו הירושה שהתבקש. לטענת האנ"ן דין הבקשה להידחות על הסף מפאת התיישנות, שכן לטענת המבקש המנוח נפטר בשנת 1947, לפני למעלה מ- 70 שנה, כך שהתביעה התיישנה או לכל הפחות השיהוי הניכר בהגשתה גרם לאנ"ן לנזק ראייתי כבד.

6.על פי הנטען בעמדת האנ"ן, המבקש לא עמד בדרישות חוק הירושה תשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק הירושה") ותקנות הירושה, תשנ"ח – 1998 (להלן: "תקנות הירושה") ולא הוכיח ברמת ההוכחה הנדרשת את טענותיו, שעה שלא צורפה מטעמו כל ראיה להוכחת מועד ומקום פטירתו של המנוח, המוריש הנטען. כן טען האנ"ן שהמבקש גם לא הראה שבוצע מטעמו ניסיון כדי לאתר את המידע המבוקש ולפיכך חזקה שלא נעשה ניסיון כזה. לטענת האנ"ן, התצהירים שצורפו מטעם המבקש דלים במידע ואין בכוחם להוכיח את הבקשה ומכל מקום עמד על זכותו לחקור את נותני התצהירים.

7.האנ"ן הוסיף וטען כי אף אם תתקבל הבקשה, הרי שנוכח מקום מושבו הנטען של המנוח ו/או מקום מושבם של יורשיו, יתכן שעניין לנו בנכסי נפקד המוקנים לאנ"ן והאנ"ן שומר על טענותיו בעניין זה, אשר תפורטנה, במידת הצורך בפני הערכאה המוסמכת לדון בנושא הנפקדות. כן עתר האנ"ן להורות למבקש לפרט את נכסי העיזבון וככל שמדובר בנכסי מקרקעין, התבקש להורות למבקש לציין מספרי גוש וחלקה של הנכסים הנטענים על מנת שאנ"ן יוכל להשלים בדיקותיו ולגבש עמדתו.

8.בתגובה המשלימה שהוגשה טען המבקש כי בקשות מסוג זה אינן כלולות בבקשות שניתן לדחותן בשל התיישנות, מאחר שאין כל מגבלת זמן בהגשת בקשה למתן צו ירושה. לטענת המבקש הדרך היחידה להגיש בקשה למתן צו ירושה בנוגע לעיזבון אדם שנפטר לפני קום המדינה, הינה הדרך בה נקט המבקש שכן לא היה באפשרותו לצרף תעודת פטירה מאחר והמנוח נפטר לפני שנת 1948 ובאותה תקופה לא היתה כל אפשרות להנפיק תעודת פטירה.

9.לגוף העניין טען המבקש שהוא עמד בנטל ההוכחה הנדרש בשים לב לתצהירים שהוגשו מטעמו. המבקש הוסיף וטען כי הכפר בו התגורר המנוח, הינו כפר נטוש, אשר נהרס מיד לאחר קום המדינה, כל אדמותיו וקרקעותיו הוכרזו כנכסי נפקדים ואף נרשמו ע"ש האנ"ן מכוח נפקדות זו. לטענת המבקש לא הועלתה טענה מצד האנ"ן שהמנוח הינו בבחינת נפקד, ואף לא הוצגה ראיה כי המנוח הוכרז כנפקד, כך שאין בפי האנ"ן כל גרסה הסותרת גרסת המבקש ועדיו.

10.ביום 11.1.23 התקיים לפני דיון במעמד הצדדים במהלכו נשמעה עדותו של המבקש והעדות מטעמו – הגב' XXXXX והגב' XXXX. לאחר שמיעת העדויות ובטרם ניתן צו לסיכומים, הגיש המבקש לתיק בית המשפט אסמכתאות שאותרו על ידו ביחס לזכויות במקרקעין, שכנטען היו שייכים למנוח (ר' הודעת המבקש מיום 18.1.23). מתגובות האפ"כ והאנ"ן עלה כי רשימת הנכסים אליהם הפנה המבקש בהודעתו זו הם נכסים שהוקנו לאנ"ן מכוח חוק נכסי נפקדים, תש"י – 1950 (להלן: "חוק נכסי נפקדים") וכי בהתאם להוראות חוק זה, נכס נפקד משמעו שבעליו נפקד. האפ"כ והאנ"ן עמדו על דחיית הבקשות, משכך ניתן על ידי צו להגשת סיכומים. סיכומי הצדדים הוגשו - ומכאן הכרעתי.

ב.המסגרת הנורמטיבית

11.המסגרת הנורמטיבית להוכחת מוות קבועה בסעיף 68(א) לחוק הירושה אשר קובע בזו הלשון:

"68. (א) עובדת מותו של אדם וזמן מותו טעונים הוכחה בתעודת מוות או בהצהרת מוות, זולת אם התיר בית המשפט, או הרשם לעניני ירושה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להוכיחם באופן אחר".

כן קובעת תקנה 14(ב) לתקנות הירושה כי:

"(ב)לא תקובל בקשה לצו ירושה או לצו קיום אלא אם כן התמלאו כל אלה:

(1)כל הפרטים הנדרשים לפי הטופס שנקבע בתקנת משנה (א) מולאו כהלכה וצורפו לטופס כל המסמכים הנדרשים לפי תקנות אלה;

(2) צורפה תעודת פטירה או הצהרת מוות לאימות פטירתו של המוריש ושל כל אדם אחר שיש להוכיח את פטירתו וזמן מותו, מאושרת כדין, או צורפה בקשה להוכיח באופן אחר את עובדת מותו וזמן מותו של המוריש או של כל אדם כאמור, לפי סעיף 68(א) לחוק, או החלטה שנתן בית המשפט בבקשה כאמור".

12.מהאמור עולה שהוכחת מותו של אדם וזמן מותו אפשרית בדרך של הגשת תעודת מוות או הצהרת מוות, אולם - מטעמים מיוחדים ניתן להוכיח את פטירתו של המנוח "...באופן אחר", כלשון החוק והתקנות.

13.השימוש בסמכותו של בית המשפט לאפשר הוכחת עובדת מותו של אדם "...באופן אחר", תעשה במקרים חריגים ויוצאים מן הכלל. עמד על כך בית המשפט כבר בע"א 212/78 פלד ראובן נ' מדינת ישראל, פד"א לג (1) 540, בזו הלשון:

"הדרך השלישית, המנויה בסעיף 68(א) האמור, הוכחת המוות וזמנו "באופן אחר", וזה יכול להיעשות רק אם התיר בית המשפט – והכוונה לבית המשפט שדן בבקשה למתן צו ירושה – לעשות כך, והנימוקים צריך שיירשמו במיוחד. אין צריך לומר שבית המשפט ישתמש בסמכותו זו רק במקרים חריגים ויוצאים מן הכלל, ובדרך כלל צריך שהמוות ומועדו יוכחו על ידי תעודת פטירה או הצהרת מוות, ושתי דרכים אלה קבועות ומסדרות הן בחוק, כמבואר לעיל."

כן אפנה לפסק הדין בעניין ת"ע (ת"א-יפו) 1-02-10 ג.ט. נ' האפוטרופוס הכללי במחוז תל אביב מיום 1.8.12 – פורסם בנבו) בו נקבע כי:

"קבעתי כי "האופן האחר" המבוקש אינו מספק, שכן לא הוגשה ראיה משנית ולא נטען שאי אפשר לספק את הראיה המקורית. קיבלתי את טענת ב"כ היועמ"ש שהשימוש בסעיף 68(א) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 ייעשה רק במקרים חריגים ויוצאים מהכלל, ובנסיבות אלה, גם עקב העובדה שהמסמכים תורגמו בתרגום חופשי – דחיתי התובענה ולא נעתרתי לה. "

14.אשר לנטל ההוכחה הרובץ לפתחו של המבקש להוכחת עובדת מותו של אדם "...באופן אחר", מדובר בנטל מוגבר וכבד משקל. וכך נקבע בת"ע 1010/05 מ.אח.ח' נ' האפוטרופוס הכללי – חיפה (פורסם במאגרים המשפטים, )7.1.11:

"הוכחת עובדת מותו של אדם וזמן מותו "באופן אחר" כמשמעותו של ביטוי זה בחוק הירושה, מתאפשרת במקרים חריגים ובכפוף להצגת ראיות סובסטנטיביות, כבדות משקל. במילים אחרות, על המבקש לעמוד בנטל הוכחה מוגבר, וזאת לעומת אותם מקרים של הוכחת עובדת המוות וזמנו בדרך הרגילה באמצעות תעודת מוות או הצהרת מוות שעם הצגתן יוצא המבקש ידי חובת ההוכחה והשכנוע" 

15.ומן הכלל אל הפרט.

ג.דיון והכרעה

16.בטרם אדרש לגוף טענות המבקש, מצאתי ראשית להתייחס לטענת האנ"ן והאפ"כ ולפיה יש להורות על דחיית הבקשות להוכחת מוות וצו הירושה מחמת התיישנות. אין בידי לקבל טענה זו, ואסביר.

17.כפי שטען המבקש בסיכומיו (ר' סעיפים 20-21), בקשה למתן צו ירושה נמנית על אותם מקרים חריגים ביחס אליהם לא תשמע טענת התיישנות. אפנה בהקשר זה להנמקותיו של כבוד השופט שמואל בר יוסף בת"ע (ת"א-יפו) 64095-01-20 י.י.ל. נ' ל.א. מיום 3.11.20 – פורסם בנבו, שהיו מקובלות עלי:

"8. טענת ההתיישנות נטענה ללא סימוכין משפטיים כלשהם, ודינה להידחות. בקשה לצו ירושה איננה מתיישנת, מכמה טעמים: ראשית, הליך בר התיישנות הוא הליך אזרחי לפני בית משפט (סעיף 1 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958), שעניינו תביעה לקיום זכות (סעיף 2 לחוק ההתיישנות). בלשון אחרת, הליך אזרחי בין שני צדדים (או יותר) בשאלת קיומה של הזכות מושא ההליך. והנה, צו ירושה איננו הליך בין צדדים בנוגע לקיומה של זכות כלשהי. מדובר בהליך ייחודי, במסגרתו מוצהר מי הם יורשי המנוח/ה, הא ותו לא (סעיפים 66(א), 69(א) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, להלן: החוק). אכן, צו הירושה אינו אלא צו המצהיר, מי הם יורשיו של הנפטר ומה שיעור חלקו של כל אחד מהם בעיזבון...אין בית המשפט קובע בהליך הנדון את היקף נכסיו של הנפטר ואת פירוטם, כשם שאינו קובע את חלקו של יורש בנכס מסוים (עא 12/83 לוי עמרם נ' דוד עמרם, פ"ד לח(3) 556, 559. כן ר', ש. שוחט, נ. פיינברג, י. פלומין, דיני ירושה ועיזבון, מהדורה 7, להלן: דיני ירושה, עמ' 6). שנית, אין בחוק (או בתקנות הירושה, תשנ"ח-1998, להלן: התקנות) מגבלת זמן כלשהי להגשת בקשה לצו ירושה, להבדיל מבקשה לביטול צו ירושה (שיש להגישה בהזדמנות הסבירה הראשונה - סעיף 72(א) לחוק). לא מדובר בלקונה אלא בהסדר שלילי. שלישית, צו ירושה, בדומה לקביעת סטטוס, פועל את פעולתו כלפי כולי עלמא, ולא רק בין צדדים נוגעים בדבר (צו ירושה וצו קיום כוחם יפה כלפי כל העולם כל עוד לא תוקנו או בוטלו - סעיף 71 לחוק). בכלל זה, בין השאר, הזכות לעתור למתן צו ירושה אינו נחלתו הבלעדית של יורש פלוני (ש. שילה, פירוש לחוק הירושה, להלן: שילה, עמ' 30). ממילא, לא שייך לטעון, כי עתירתו של יורש זה או אחר התיישנה. רביעית, צו ירושה נועד לקיים את רצונו של המנוח (רצון המיוחס לו על ידי הדין, בהיעדר צוואה – סע' 2 לחוק). משכך, לא ניתן להלום טענת התיישנות, שתוצאתה איון האפשרות לקיים את רצון המנוח, בניגוד לעקרון היסוד בדיני ירושה (בעמ 3539/17 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] 2017). מן המקובץ עולה שבקשות לצו ירושה (או לקיום צוואה) מחוסנות מפני טענת התיישנות. לעניין זה, תמים דעים אני עם עמדת חברתי, כב' השופטת מיכל דבירי רוזנבלט, לפיה מדובר אפוא באותם מקרים, חריגים - יש לציין, אשר עליהם לא תחול טענת התיישנות נוכח עצם טיבם ומהותם (תע (י-ם) 34214-08-19 מ.ת נ' א.א [פורסם בנבו] 2020, אליו הפנה ב"כ התובע).

18.כן אפנה לדבריה של כבוד השופטת מיכל דבירי רוזנבלט בת"ע (י-ם) 34214-08-19 מ.ת. נ' א.א. והאפוטרופוס הכללי במחוז ירושלים ואח' מיום 22.3.20 – פורסם בנבו):

"אין כל סבירות בטענה כי בקשה לצו ירושה, המצהיר על זהותם של יורשיו של נפטר, יהיה נתון להתיישנות. כאמור לעיל, הדבר נעשה כדבר שבשגרה, מעשה יומיום, גם ביחס לנפטרים אשר חלף זמן רב ממועד פטירתם, היות שקיים אינטרס ציבורי במתן צווי ירושה, וקביעת יורשיו של נפטר, גם בחלוף זמן. אי-מתן צו ירושה – דווקא הוא המצב הא-נומאלי אשר יוצר קושי משפטי, בהעדר המשכיות חוקית לבעלות בעיזבון, ודוק – בעיזבון בכללותו, וללא הידרשות לשאלת תחולתו של הצו על נכסים קונקרטיים. אף קשה להעלות על הדעת אינטרס לגיטימי להתנגד למתן צו שכזה, המצהיר על יורשיו אדם שהלך לעולמו. מדובר אפוא באותם מקרים, חריגים - יש לציין, אשר עליהם לא תחול טענת התיישנות נוכח עצם טיבם ומהותם.

"איני שולל את האפשרות, שייתכנו מקרים בהם יתבקש בית המשפט להעניק סעד הצהרתי, ומחסום ההתיישנות לא יעמוד לנתבע, כגון מקרה בו אדם פונה לבית המשפט על-מנת שזה יצהיר על הסטטוס שלו (למשל בדבר גילו, מצבו המשפחתי ואזרחותו). אין להשיב למבקש כגון זה, שמכיוון שאותו מעמד נוצר לפני שנים, אין להעניק לו את מבוקשו בשל התיישנות, שכן הצורך במתן אותה הצהרה מתעורר, בדרך כלל, בשלב מאוחר יותר. אין הכרח שנגדיר כאן במדויק, מהם אותם מקרים חריגים, אשר אינם נתונים להתיישנות..." (עא 630/90‏ ‏ שרה רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד בע"מ, פ''ד מה(5) 365)).

אדגיש ואחדד כי המדובר הוא בבקשה למתן צו ירושה, ואשר ביחס אליה ביקש המשיב להחיל כללי התיישנות. זאת להבדיל מתובענה של יורש, על בסיס צו ירושה אשר כבר ניתן – תובענה מעין זו בהחלט עשויה להיות נתונה להתיישנות, בהתאם לחוק, אך הדבר אינו רלבנטי לתיק זה.

אף על פי עמדת ב"כ היועמ"ש שהוגש לתיק ביום 10.3.2020 אין כל מקום לטענות התיישנות ושיהוי בהליכים למתן צו ירושה, ובשעה שהחוק אינו מגביל את המועד להגשת בקשה לצו ירושה, שהינו, על פי מהותו, צו דקלרטיבי."

19.אשר לטענת ההתיישנות כנגד הבקשה להוכחת מוות, הרי שביחס אליה צריך לחול אותו הדין, כך שלא תישמע גם כנגדה טענת התיישנות. אזכיר שסעיף 68 (א) לחוק הירושה, קובע הוראות במישור הראייתי בשאלה כיצד תוכח עובדת מותו של אדם וזמן מותו, לטובת הגשת בקשה למתן צו ירושה או צו קיום צוואה אחר עזבונו. ההכרעה בקשה להוכחת מוות היא אפוא אינצידנטלית לדיון בבקשה להוצאת צו הירושה או צו הקיום והיא אינה עומדת בפני עצמה. מעת שאין מקום להעלאת טענת התיישנות ביחס להוצאת צו ירושה או צו קיום, מהטעמים אשר הובאו בהרחבה לעיל, הרי שאין גם מקום להעלאת טענה כזו כנגד בקשה שנועדה לבסס מבחינה ראייתית את התנאים למתן הצווים גופם. נוכח כל האמור, אני מורה על דחיית טענת ההתיישנות.

20.במקרה שלפני, בדומה למצב בת"ע 1010/05 שאוזכר לעיל, המבקש הצהיר שלא ניתן היה להשיג תעודת מוות או הצהרת מוות של המנוח, כנטען מאחר והמנוח נפטר לפני קום המדינה בשנת 1947 ובאותו תקופה טרם הוסדר נושא הנפקת תעודות פטירה (ר' סעיף 4 לתצהירו).

המבקש לא נחקר על ידי המשיבים ביחס לטענתו זו. בנסיבות אלה, היה מקום לאפשר למבקש להוכיח את עובדת פטירתו של המנוח "..באופן אחר". אולם לגוף הטענות, לאחר שעיינתי בבקשות על נספחיהן ובמכלול המסמכים שהוגשו לתיק בית המשפט, כמו כן לאחר שהתרשמתי באופן בלתי אמצעי מעדותו של המבקש והעדות מטעמו ושקלתי טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה ולפיה המבקש לא עמד בנטל המוגבר המוטל על כתפיו להוכחת מועד פטירתו של המנוח, ואבאר עמדתי.

21.בתצהירו טען המבקש, שהוא יליד שנת 1944 ושבהתאם למידע שנמסר לו מהאנשים המבוגרים שגרים בכפר ושנכחו בהלוויה של המנוח, המנוח נפטר לפני שנת 1948 ונקבר בארץ בכפר XXXX. על פי האמור בתצהירו, המנוח נטמן בבית העלמין הישן בכפר XXXX ולא ניתן לצלם את קברו מאחר "...ואף אחד מהכפר לא יודע באיזה פינה קברו הוטמן." (ר' סעיף 7 לתצהירו). המבקש נחקר על גרסתו וכאשר נשאל מתי נפטר המנוח השיב שהוא אינו יודע, לא זוכר (ר' דבריו בעמוד 17 לפרוטוקול מיום 11.1.23 ש' 2-3), בהמשך השיב לשאלה נוספת ביחס למועד פטירת המנוח וטען כי הפטירה היתה "סמוך למועד שהגיעו היהודים" (ר' דבריו בעמ' 17 ש' 9).

22.     לפני אפוא בעדות מפי השמועה, שהמשיבים התנגדו לה כראיה להוכחת אמיתות תוכן הדברים, עדות שאינה מבוססת על ידיעה אישית וישירה של המבקש, שהיה כבן 4 שנים במועד הנטען לפטירת המנוח ועדותו שהוא לא זוכר כלום מיום הפטירה, כך שלא היה בה כדי להוכיח מועד פטירת המנוח (ר' גם עדותו של המבקש עמוד 18 לפרוטוקול מיום 11.1.23 החל משורה 10):

"ש: מה אתה יודע על מותו של המנוח XXXX.

ת: הייתי בן 4-5 שנים הוא נפטר, קברו אותו וזהו.

ש: מה אתה זוכר מיום הפטירה.

ת: לא זוכר כלום, זה היה יותר מ 60 שנה."

(ר' והשווה לסעיף 52 לסיכומי המשיבים).

23.לא רק שלמבקש לא היתה ידיעה אישית ביחס למועד פטירתו של המנוח, מעדותו הוברר גם שאין לו כל ידיעה ביחס לפרטים בסיסיים ביחס למנוח, בין היתר בשאלה האם הוא היה נשוי וכמה ילדים היו לו, למרות שלפי עדותו הוא נכדו.

גרסתו לא איפשרה לבסס דבר משמעותי אחד ביחס לשאלות שבמחלוקת והיא אף עוררה קושי בהיבטי מהימנות נוכח ידיעותיו הדלות אודות המנוח. וכך נשמעה עדותו של המבקש בהקשר זה (ר' בעמ' 17 לפרוטוקול מיום 11.1.23 בשורות 4-5):

"ש: האם סבא שלך היה נשוי.

ת: יכול להיות שלא, לפני 50 שנה אני לא זוכר כלום."

ובהמשך (בעמ' 17 שורות 16-19):

"ש: בן כמה היה סבא.

ת: לא זוכר.

ש: כמה ילדים היו לסבא.

ת: לא יודע. לא זוכר הייתי בן 4 שנים, לא זוכר מי הם הילדים של הסבא."

24.לכך יש להוסיף שנתגלו סתירות מהותיות בין הגרסה שמסר המבקש בתצהירו לבין עדותו לפני, סתירות אשר פגעו אף הן במהימנותו. כך כאשר ציין המבקש בתצהירו שלא ניתן היה לצלם את קבר המנוח מאחר ואף אחד מהכפר לא יודע באיזה מיקום בבית הקברות מצוי קברו, לעומת תשובתו של המבקש בחקירתו הנגדית משנשאל "האם היתה מצבה על שם הסבא" והוא השיב כי "ראיתי קבר לסבא שלי בבית הקברות, לא נהגו לרשום שמות" (ר' עדותו בעמוד 17 ש' 28).  די בכל האמור כדי לקבוע שאין בעדות המבקש, כדי לבסס בקשותיו.

25.על מנת לתמוך בגרסתו המבקש נסמך כאמור על שני תצהירים – האחד, של הגב' XXXX שעל פי הנטען הכירה היטב את המנוח מעת שהיה מגיע לבקר את בתו ואחיינית שלו בכפר XXXX, ביניהן היו קשרי ידידות. השני, של הגב' XXXX, שהיא אחות של המבקש, נכדתו של המנוח. שתי העדות טענו בתצהירן שהמנוח התגורר בכפר XXXXX ונפטר שם, בחורף 1947.

26.הגב' XXXX, כמו המבקש, היתה צעירה מאוד במועד הנטען לפטירת המנוח, כבת 7 שנים. עובדה זו כשלעצמה, מעלה תהיה האם ניתן לבסס על סמך עדותה, בחלוף כ- 75 שנה, קביעה לעניין מועד הפטירה של המנוח ומקום קבורתו.

אלא שגם אם אתעלם מעובדה זו, הרי שבמהלך חקירתן הנגדית של העדות, נתגלו סתירות מהותיות שפגעו במהימנותן. העדויות לא היו קוהרנטיות, בהיבטים מסוימים אף משוללות היגיון והן לא תמכו בטענת המבקש באשר למועד פטירת המנוח, כך שלא הונחה לפני גרסה ברורה ביחס למועד פטירתו ומקום קבורתו של המנוח.

27.בזמן חקירתה של הגב' XXXX, לדבריה ילידת שנת 1932, ניכר היה בלבול רב, העדה לא חזרה על האמור בתצהירה ואף בזהירות יאמר מפאת כבודה של העדה, כי עלה ספק ביחס להתמצאותה בזמן בעת עדותה. וכך נשמעו דבריה (ר' בעמ' 9 לפרוטוקול מיום 11.1.23 החל משורה 29):

"העדה משיבה לשאלות ב"כ המשיב 1 (השעה 9.55):

ש: בת כמה את.

ת: אני לא יודעת, אולי אני ילידת 1925.

ש: בת כמה את עכשיו.

ת: בת 22.

ש: בת כמה היית במועד פטירת המנוח.

ת: צעירה, נערה. מטיילת בג'בלאות עם הנערות."

28.הבלבול בדבריה של הגב' XXXX חזר על עצמו גם ביחס למועד פטירת המנוח. כך למשל, הגב' XXXX טענה בתצהירה שהמנוח נפטר בחורף שנת 1947 ולדבריה במועד ההלוויה היא ליוותה את בתו ואחייניתו של המנוח לכפר XXXXX שם נקבר. אולם להבדיל מהאמירה הנחרצת בתצהירה באשר לעובדות אלה, הרי שבמסגרת חקירתה הנגדית העדה מסרה תשובות לא רלוונטיות למנוח והרושם שנוצר הוא שהעדה התבלבלה בין המנוח לבין אדם אחר שהוא בעל שם דומה. וכך נשמעה עדותה בהקשר זה (ר' דבריה בעמוד 7 לפרוטוקול מיום 11.1.23 החל משורה 28):

"ש: את מכירה מישהו בשם XXXXX.

ת: כן אני מכירה.

ש: מאיפה את מכירה אותו.

ת: אנו גרים באותו כפר בXXXXX.

ש: מה הקשר ביניכם, אתם חברים, קרובי משפחה.

ת: זה השכן שלי.

ש: את אמרת לי שהמנוח XXXXX שהוא שכן שלך מתי הוא נפטר.

ת: לפני כחודש.

ש: האם היה מישהו אחר בשם XXXXX שאת מכירה.

ת: לא אני לא מכירה, אין אחד אחר.

ש: ציינת בתצהירך כי הכרת את המנוח XXXXXX שהוא היה תושב כפר XXXX, האם הכרת אותו.

ת: כן אני מכירה.

ש: מאיפה את מכירה.

ת: הוא זה שמבקש את הקרקע, לא? תודה על היום שאני הכרתי אותך, משפחת XXXX אוהבי אדם.

ש: זה שXXXXX שהיה בXXXXX, הצהרת שהוא נפטר לפני קום המדינה, מה זכור לך מהפטירה.

ת: לא.

ש: לא זכור לך כלום.

ת: לא".

29.על הבלבול בדברי העדה וחוסר הבהירות שעלה מגרסתה, ניתן היה להסיק גם כאשר טענה בעדותה שבמועד פטירת המנוח היא הייתה נשואה "שבועיים", אולם בהמשך טענה שלא הגיעה להלוויה של המנוח בליווי בעלה, כי הוא נפטר לפני כן (ר' דבריה בעמוד 10 ש' 1-2 וש' 22). הקושי והיעדר הקוהרנטיות בעדותה של הגב' XXXXX עלה גם כאשר העדה העידה שהיא הגיעה לטקס ההלוויה של המנוח בכיסא גלגלים (ר' בעמוד 9 ש' 24), אולם בחקירתה החוזרת כאשר נשאלה האם הייתה בהלוויה נערה צעירה או עם כיסא גלגלים, היא השיבה שהייתה נערה צעירה (ר' עמוד 11 ש' 21).

30.העדה לא ידעה לתאר את בית האבלים למרות שטענה שהיתה נוכחת בניחום האבלים יותר מפעם אחת (ר' דבריה בעמוד 9 ש' 24-26) ולשאלה עם מי הגיעה להלוויה ענתה שהבן שלה הסיע אותה, גרסה שאינה מתיישבת עם העובדה שבאותו הזמן היא היתה נערה צעירה כבת 15 שנים, לדבריה (ר' בעמ' 10 שורות 14-15):

"ש: את זוכרת עם מי הלכת לנחם אבלים.

ת: הבן שלי הסיע אותי."

גם גרסתה של העדה שלפיה על כל קבר יש שם (ר' בעמוד 10 ש' 31), עמדה בניגוד לעדותו של המבקש שלפיו "לא נהגו לרשום שמות" על הקברים (ר' בעמוד 17 ש' 28), עמדה עליה חזר המבקש גם בסיכומיו (ר' סעיף 15 ב. לסיכומיו).

31.למרות שהעדה טענה בתצהירה שהיא הכירה היטב את המנוח, העדה לא ידעה לתאר איך נראה המנוח וגם לא ידעה מה היו נסיבות פטירתו, לדבריה היא גם לא היתה בבית הקברות כי אסור לאישה להיכנס (ר' דבריה בעמוד 10 ש' 31). לשאלה כיצד היא הכירה את המנוח היא השיבה "הוא היה מתגורר קודם אצלנו בXXXX" (עמוד 9 ש' 4) – כך שתשובותיה של העדה הצביעו שוב על כך שהיא מבלבלת בין המנוח לבין אחר, למרות שכאשר נשאלה על כך היא הבהירה שהיא לא מכירה אדם נוסף בשם XXXXX (עמוד 8 ש' 1-2).

32.גם כאשר נשאלה העדה על מצבו האישי של המנוח וילדיו, היא לא ידעה למסור גרסה עובדתית התואמת את גרסת המבקש, שכן בניגוד לאמור בבקשה למתן צו ירושה ממנה עלה שלמנוח היו בן ובת, העדה טענה שלמנוח היו בכלל שתי בנות (עמוד 11 ש' 31). יתרה מזאת, גרסה זו נמסרה לאחר שבתחילת החקירה טענה העדה שהיא אינה יודעת כמה ילדים היו למנוח (עמוד 8 ש' 35). גם אם הייתי מקבלת הסברי המבקש שהעדה התבלבלה בתשובותיה בין המנוח לבין אביו של המבקש - ואפילו הייתי מקבלת עמדת המבקש כי לפרקים היתה "הפוגה" בבלבול אצל העדה, כלשונו (ר' סעיף 13 ו. לסיכומיו), יש בעצם הבלבול אשר חזר פעם אחר פעם לאורך העדות וחוסר הבהירות בתשובות שמסרה העדה, כדי להוביל למסקנה שלא ניתן לקבוע ממצאים שבעובדה ביחס למועד פטירת המנוח על בסיס עדותה, גם לא קביעה כללית שמועד הפטירה קדם לשנת 1948.

33.עדותה של הגב' XXXX לא תאמה אפוא את גרסת המבקש והיא גם לא התיישבה עם גרסת העדה הנוספת, הגב' XXXX. בהקשר זה אציין כי הגב' XXXX, ילידת שנת 1940, לא ידעה לומר כמה ילדים היו למנוח – פעם אחת טענה שלמנוח היו 3 ילדים ופעם אחרת טענה שלמנוח היו 4 ילדים וזאת בניגוד להצהרת המבקש כי למנוח היו 2 ילדים בלבד (ר' דבריה בעמ' 13 החל משורה 12):

"ש: כמה ילדים היו לסבא שלך.

ת: שלושה ילדים.

ובהמשך (ר' בעמ' 14 החל משורה 9):

"ש: האם היו לאמא שלך עוד אחים.

ת: יש לה 4 אחים, הם בנים של המנוח.

ש: מה השמות של הבנים.

ת: XXX, XXXX, XXXX, XXXX. .

ש: בנות?

ת: שתי בנות, אמא שלי ואחותה אני לא זוכרת את השם של אחותה, יכול להיות XXXX."

34.גרסתה של הגב' XXXX ביחס למצבו המשפחתי של המנוח אף היא עמדה בניגוד לגרסת המבקש והגב' XXXX. בבקשה למתן צו ירושה ציין המבקש שהמנוח היה אלמן במועד פטירתו, לעומת זאת בחקירתו טען המבקש שלדעתו המנוח לא היה נשוי (ר' עמוד 17 ש' 5) ואילו הגב' XXXX טענה שהמנוח היה נשוי ואשתו היתה בחיים במועד פטירתו (ר' דבריה בעמ' 13 שורה 20-23):

"ש: מי השתתף בהלוויה ומי נכח בבית המנוח בזמן ההלוויה.

ת: נכחו שלושת הילדים, אישתו, והילדים שלו, רק הם.

ש: האם היו חברים קרובי משפחה מכפר אחר.

ת: לא, לא היה. רק אישתו וילדים שלו. "

35.סתירה נוספת שהתגלתה בגרסאות העדים היתה ביחס לשאלה מי היה נוכח בהלוויה של המנוח, בעוד שגב' XXXX טענה שנכחו כל הכפר (עמוד 8 ש' 18), בעדותה של הגב' XXXX היא השיבה שנכחו "רק אשתו והילדים" והיא גם השיבה בשלילה לשאלה האם היו נוכחים חברים וקרובי משפחה (עמוד 13 ש' 24). יצוין בהקשר זה שגב' XXXX טענה גם שהיא לא יודעת היכן נמצא הקבר של המנוח ושהיא לא ראתה את המצבה שלו (עמוד 13 ש' 33), היא גם הודתה שהיא לא זוכרת תאריכים ולא יודעת מתי המנוח נפטר (עמוד 15 ש' 28).

36.הקושי שעלה מעדותה של הגב' XXXX מצא ביטוי בשאלות ישירות נוספות ביחס למועד הפטירה של המנוח. בתצהירה טענה הגב' XXXX שהמנוח נפטר בחורץ 1947 וכי ביום פטירתו היה גשום, אולם כאשר נשאלה על כך בעדותה היא השיבה: "ב-1947 הוא נפטר? אבל אני אמרתי לכם שהוא נפטר ב1940" ואז נשאלה העדה: "אבל אם הוא נפטר ב 1940 את גם נולדת ב 1940 את אומרת, מה יש לך לומר בעניין הזה". והעדה השיבה: "הוא נפטר במועד שאמרתי לכם", לשאלה באיזה חודש זה היה היא השיבה: "לא זוכרת" (עמוד 15 ש' 12-16). עדות הגב' XXXX אשר טענה שהיה חורף ביום הפטירה סותרת למעשה את גרסתה של הגב' XXXX שמעדותה עלה שמזג האוויר במועד ההלוויה היה "כמו היום, חום, היה חם יום בהיר חם..." (ר' דבריה עמוד 8 ש' 16).

37.מכל האמור לעיל עולה כי העדויות שהובאו לפני אינן מספיקות ואינן משכנעות, ולא ניתן היה לקבוע מכוחן שהמנוח נפטר בשנת 1947 ובכלל שמועד פטירתו קדם לשנת 1948. גרסאות המבקש והעדות מטעמו היו מלאות בסתירות אשר אף המבקש מודה בקיומן (ראה סעיף 12 לסיכומיו). לא נשמעה גרסה אחידה וברורה לא ביחס למועד הפטירה של המנוח ואף לא ביחס למידע בסיסי הנוגע למצבו האישי של המנוח, למשל לעניין מספר ילדיו ומצבו המשפחתי עובר לפטירתו. לא מצאתי בהסבריו של המבקש בסיכומיו, ביחס לסתירות הקיימות, כדי לאיין את הקושי שנוצר. גם אם הסתירות בעדויות נעוצות בגילן של העדות, אשר הקשה על זיכרונן, מדובר היה בסתירות מהותיות, שלא אפשרו להפריד בין חלקיהן השונים של העדויות ולא ניתן היה על יסודן להוכיח את מועד פטירת המנוח.

38.בניגוד למשתמע מטענות המבקש, לא ניתן לטעון כנגד הוגנות החקירה ואופי השאלות שהופנו לעדות (ר' סעיף 18 לסיכומיו). שעה שמדובר בבקשה להוכחת מוות, אשר אינה נסמכת על ראיות בכתב, אלא על עדויות בלבד, שאלות אשר נועדו לדלות פרטים ביחס להיכרות העדות את המנוח, מועד הפטירה, מקום הקבורה ונסיבות הלווייתו, הן מתבקשות מאליהן והן אלו שמאפשרות לבית המשפט לבחון משקלן ועוצמתן של העדויות ואף שיקולי מהימנות.

39.העובדה שהבקשות הוגשו בחלוף עשרות שנים ממועד פטירת המנוח, מה שהקשה באופן טבעי על זיכרונן של העדות, אינה צריכה להיזקף לחובת המשיבים, אלא לחובתו של המבקש, שכן חלוף הזמן גרם לנזק ראייתי, לשני הצדדים.

עצם העובדה שהמבקש נקט בהליכים הקודמים בשנת 2017, אם כי אלו נמחקו מחוסר מעש, רק מחזקת את המסקנה בדבר מחדלי המבקש מנקיטת ההליכים במועד מוקדם יותר (ר' סעיף 5 לסיכומי המשיבים). ראיה לכך ניתן למצוא שבהליכים הקודמים המבקש נסמך על תצהירו של עד אחר, אשר למרבה הצער נפטר עוד בטרם התבררה בקשת המבקש (ר' סעיף 14 לתגובת האנ"נ מיום 14.2.18 בת"ע 15004-05-17).

40.נוכח כל האמור לעיל, אני קובעת כי המבקש לא עמד בנטל המוגבר שהיה מוטל עליו להוכחת מועד פטירת המנוח ומשכן דין בקשתו להוכחת מוות להידחות וכפועל יוצא נדחית גם הבקשה למתן צו ירושה אחר עיזבונו של המנוח.

41.בשולי הדברים אציין שאין זה מסמכותו של בית משפט זה לקבוע אם המנוח היה נפקד. שאלת הנפקדות צריכה להתברר בפני בית המשפט המוסמך על פי חוק נכסי נפקדים. טענת המבקש כי הוא אינו מבקש לפעול לביטול הנפקדות, אלא לממש זכות לפיצויים בלבד, אין בה כדי להעלות או להוריד, לעניין שאלת הוכחת המוות. מקובלת עלי גם עמדת המשיבים כי אין בשנת הלידה של הגב' XXXXX בשנת 1916, כדי ללמד על גילו של המנוח במועד פטירתו (ר' סעיף 16 לסיכומי המבקש והשווה לסעיף 60 לסיכומי המשיבים).

42.גם טענות המבקש לעניין היות המנוח בעלים של נכסי מקרקעין, לא היו רלוונטיות להכרעה בבקשות שלפני, שכן אין בקיומן של זכויות נטענות, כדי להוות ראיה שיש בה להוכיח מועד פטירת המנוח - ומשכך לא מצאתי לדון בהן (ר' סעיפים 2 עד 3 ו- 11 עד 12 לסיכומי המשיבים). זאת נאמר אף מבלי לדון בטענות המשיבים שכלל לא הוכח כי מי שרשום בנסחי המקרקעין אשר הוצגו, הוא אכן האדם שמיוחסת לו זהות המנוח (ר' סעיף 68 סיכומי המשיבים).

43.לאור התוצאה אליה הגעתי ודחיית הבקשות, אני קובעת כי המבקש יישא בהוצאות המשיבים ואני מחייבת אותו לשלם לאוצר המדינה סך של 10,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין עד למועד התשלום בפועל.

44.המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ולאחר מכן תסגור את ההליכים שבכותרת.

45.פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים ושמות.

ניתן היום, ל' כסלו תשפ"ה, 31 דצמבר 2024, בהעדר הצדדים.

נוסח מותר לפרסום.