בן 80 עתר לצו ירושה אחר סבו שלטענתו מת ב-1947. השופטת קבעה שהוא לא עמד בנטל הכבד הרובץ עליו: להוכיח מוות בהעדר תעודת פטירה
בפסק דין דרמטי שפורסם לאחרונה דחה בית המשפט למשפחה בטבריה בקשת קשיש (80) לרשת את סבו, שלטענתו נפטר ערב קום המדינה בכפר מסוים. השופטת ורד ריקנטי-רוסהר קבעה שהאיש לא עמד בנטל המוגבר להוכיח שסבו הלך לעולמו לפני 1948, באופן המונע ממנו להציג תעודת פטירה שלו ממשרד הפנים.
לא מדובר בניסיונו הראשון של המבקש לזכות בירושת סבו. ב-2017 הוא פתח בהליך דומה אך משום מה זנח אותו, והתיק נסגר. בבקשתו השנייה, מינואר 2022, עתר הקשיש להוכיח שסבו מת, וכפועל יוצא לקבל צו ירושה אחר עיזבונו. טענתו הייתה שבשל מועד הפטירה - 1947, טרם קום המדינה - לא היה באפשרותו לצרף תעודת פטירה, ולכן על בית המשפט להכיר בו כיורש אף בהעדרה.
אחד המשיבים בהליך היה האפוטרופוס לנכסי נפקדים, שהתנגד לקבלת הבקשות בטענה שהן התיישנו. לגופו של עניין טען האפוטרופוס שהמבקש לא צירף ראיה כלשהי להוכחת מועד ומקום פטירת סבו, והוא אף לא הראה שניסה לאתר זאת. לדבריו המידע שסיפק הקשיש דל ביותר, ואין בכוחו להראות שהמנוח אכן נפטר טרם קום המדינה.
בת 15 עם ילד?
השופטת ריקנטי-רוסהר הסבירה שלפי סעיף 68(א) לחוק הירושה הוכחת פטירת אדם ומועדה מתבצעת ברגיל באמצעות תעודת פטירה, כאשר רק במקרים חריגים ויוצאים מן הכלל ניתן לעשות זאת "באופן אחר". מסקנתה הייתה שהמבקש לא עמד בנטל הכבד הרובץ עליו, להוכיח "באופן אחר" שסבו מת לפני קום המדינה, באופן שמנע ממנו להנפיק תעודת פטירה.
"המבקש נחקר על גרסתו וכאשר נשאל מתי נפטר המנוח השיב שהוא אינו יודע. בהמשך טען כי הפטירה היתה 'סמוך למועד שהגיעו היהודים'", כתבה השופטת. היא קבעה שעדות הקשיש – לפיה היה כבן 4 במועד פטירת סבו, ושמע מאנשי הכפר שנכחו בהלוויתו כי הלך לעולמו לפני 1948 – הינה עדות מפי השמועה, שאין אפשרות להוכיח על-בסיסה את מועד המוות המדויק.
מטעם התביעה העידו אמנם שתי קשישות נוספות, אחות של המבקש (84) ומכרה של המנוח (93), אך סיפוריהן לא רק שלא סייעו לקבלת הבקשות, אלא הרחיקו אותה. כך למשל, המכרה שרבבה לעדותה פיסות מידע חסרות היגיון, כמו למשל הגעתה להלוויית המנוח בכיסא גלגלים ועם בנה, אף שבמועד הנטען, 1947, היא הייתה נערה צעירה כבת 15.
סתירה נוספת בעדויות התביעה נגעה לכמות המשתתפים בהלוויית המנוח. בעוד אחת העדות סיפרה שכל אנשי הכפר השתתפו במאורע, השנייה העידה שרק האלמנה וילדיה חלקו כבוד אחרון למנוח – וזאת בנגוד לעדות אחת מהן לפיה היא לא נכחה בהלוויה, מאחר ש"אסור לאישה להיכנס" לבית העלמין.
יתרה מכך, אפילו פרטים בסיסיים על אודות המנוח, כמו מספר הילדים שהיו לו, לא יכלו המבקש והעדות מטעמו לספק: בעוד הראשון טען שהיו לו שני ילדים בלבד, אחותו סיפרה שהיו לסבה שלושה או ארבעה ילדים.
"מכל האמור לעיל עולה כי העדויות שהובאו לפני אינן מספיקות ואינן משכנעות, ולא ניתן היה לקבוע מכוחן שהמנוח נפטר בשנת 1947, ובכלל שמועד פטירתו קדם לשנת 1948", סיכמה השופטת. בנסיבות אלה, כאמור, יש להציג תעודת פטירה על מנת להוכיח מוות ולקבל צו ירושה.
לפיכך היא דחתה את בקשת הקשיש וחייבה אותו בהוצאות של 10,000 שקל לטובת אוצר המדינה.
- שמות באי כוח הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עו"ד אסתר אתי סדיס
עוסק/ת ב-
ירושות וצוואות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.