פס"ד בבקשה לקיום צוואה בעדים ומנגד התנגדות לקיום הצוואה

לפני בקשה לקיום צוואה בעדים שערכה המנוחה בשנת 2019, אשר הוגשה ע"י אחיה של המנוחה, ומנגד התנגדות לקיום הצוואה שהוגשה ע"י בעלה של המנוחה בטענה להעדר כשרות לצוות והשפעה בלתי הוגנת.

תמצית העובדות הרלבנטיות:

1. המנוחה הלכה לבית עולמה ביום 12.11.2019, כשהיא נשואה. המנוחה הותירה אחריה שלושה קטינים ובעל.

2. אין חולק כי המנוחה ערכה שתי צוואות, כאשר האחרונה היא צוואה בעדים שנערכה ביום 18.06.2019, במסגרתה ציוותה את כל רכושה לשניים מתוך שלושת אחיה באופן שווה, תוך שהיא מדירה את שלושת ילדיה (להלן: "הצוואה האחרונה"), לעומת צוואתה הקודמת, שנערכה ביום 10.06.18 במסגרתה הורתה להוריש את כל רכושה לילדיה ושקל אחד בלבד לנתבע, תוך מתן הוראות בדבר מינוי התובעים כמנהלי עזבונה עד הגיע הקטין, XXX, לגיל 23. (להלן: "הצוואה הקודמת").

3. כאמור, ביום 12.11.2019, הלכה המנוחה לבית עולמה.

4. ביום 12.12.2019 הגישה התובעת בקשה לקיום הצוואה המאוחרת, ביום 06.01.2020 הגיש הנתבע התנגדותו בפני הרשם לענייני ירושה וביום 09.01.2020 נתנה החלטה להעברת התיק לביהמ"ש.

5. במהלך ישיבת קד"מ מיום 29.12.20, שהתקיימה בפני כב' השו' רות אטדגי פריאנטה, הועלו מספר טענות לעניין ההתנגדות לצוואה בין היתר מטעמים של השפעה בלתי הוגנת, מעורבות בעריכת צוואה, מצב בריאותי ואי כשירות המנוחה בעת עריכת הצוואה בשל מחלת הסרטן בה לקתה.

6. במסגרת הדיון כאמור, ניתנה החלטה כי הנתבע יגיש צווים לגילוי מסמכים רפואיים בעניינה של המנוחה, לצורך הבאת מסמכים רפואיים המעידים על מצבה הרפואי (הקוגניטיבי והנפשי), של המנוחה במועד עריכת הצוואה ככל שישנם מסמכים כאמור ואשר מבססים לשיטתו של הנתבע "ראשית ראיה" להיעדר כשרות להבחין בטיבה של צוואה. עוד צוין על ידי הצדדים בדיון כאמור כי על הנתבע לעתור בצירוף המסמכים האמורים למינוי מומחה רפואי ולחלופין לנמק מדוע אין צורך במינוי מומחה רפואי ומשכך ניתן יהא להכריע בטענותיו ללא מינוי מומחה כאמור.

7. בנוסף נתנה החלטה כי בתוך 20 יום יוגש תצהיר מטעם עורכת הצוואה במתייחס גם לנסיבות עריכת הצוואה האחרונה, ובדבר קיומה של צוואה קודמת תוך צירוף העתקה .

8. ביום 29.12.20, הוגש על ידי הנתבע צו להמצאת מסמכים רפואיים מטעם ביה"ח סורוקה בעניינה של המנוחה, שנחתם על ידי כב' השו' רות אטדגי פריאנטה.

9. ביום 24.03.21 הוגש תצהיר מטעם עו"ד XXX, עורכת הצוואה, במסגרתה פירטה אודות נסיבות עריכת הצוואה, תוכן הצוואה, מועד עריכת הצוואה, קיומה של צוואה קודמת וכיוצ"ב.

10. ביום 11.04.21 לבקשת הצדדים נקבע התיק לשמיעת ראיות.

11. ביום 20.04.21 הוגשה בקשה ע"י הנתבע, לזימונם של עדים, כגון: עו"ד XXX עורכת הצוואה להיחקר על תצהירה, הגב' XXX אם המנוחה, והגב' XXX אחותה התאומה של המנוחה. ביום 26.04.21 נתנו התובעים הסכמה לזימונם של העדים כאמור תוך שהם שומרים על זכותם להגשת תצהירים מטעם אם ואחות המנוחה.

12. ביום 20.05.21 הוגשו מטעם התובעים תצהירי עדות ראשית, ותצהירו של דוקטור רבינוביץ' רופא אונקולוג שליווה את המנוחה משך התקופה בה היא חלתה.

13. ביום 22.06.21 הוגש תצהיר עדותו הראשית של הנתבע.

14. ביום 13.07.21 נתנה החלטה המתירה את זימונם של העדים שהוגשה על ידי הנתבע, לדיון הקבוע.

15. ביום 01.12.21 התקיים קדם משפט מסכם, במסגרתו ניהלו הצדדים מו"מ על מנת לנסות ליישב המחלוקות בדרכי שלום אך ללא הועיל ומשכך נקבע התיק להמשך בירור בדיון הוכחות.

16. ביום 09.03.2022 הועבר התיק למותב זה, וכן נתנה החלטה כי המועד הקבוע לראיות ישמע כקדם משפט נוסף.

17. בשל תקלה לא התייצב ב"כ הנתבעת לדיון שנקבע בפניי ליום, 30.06.22 משכך הדיון בוטל ובמסגרתו נתנה החלטה, כי על הצדדים להגיש מועד נוסף לדיון במסגרתו ייעשה ניסיון ליישב המחלוקת טרם קביעת התיק לדיון הוכחות.

18. ביום 29.01.23, התקיים דיון קדם משפט מסכם ואחרון בתיק בטרם שמיעת הראיות, במסגרתו הציגו הצדדים את מחלוקתם סביב קיום הצוואה, כשעיקר טענותיו של הנתבע נסובו סביב שלילת הקטינים מזכותם ברכושה של המנוחה, תוך שהוא מדגיש שהסיכוי כי התכוונה להדיר ילדיה הקטינים הוא אפסי, וכפועל יוצא הסיכוי הוא קלוש כי היה בכוונתה להוריש את כלל רכושה לאחיה. עוד מציין הנתבע כי הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה שהועלתה בהצעת ביהמ"ש כי הבית המשותף לנתבע ומנוחה ירשם על שם הילדים מאחר והצד השני לא הסכים. עיקר טענות התובעים, נסובו על כך כי המנוחה ידעה מה היא מצווה בצוואתה וכי הם ידאגו לקטינים, כן ציינו כי המנוחה הייתה צלולה וכשירה בעת עריכת הצוואה.

19. ביום 22.06.23 התקיים דיון הוכחות, במסגרתו נחקרו התובעים, עו"ד XXX עורכת הצוואה, הנתבע, אחות המנוחה הגב' XXX, אם המנוחה הגב' XXX וד"ר רבינוביץ'.

20. ביום 29.08.23 הוגשו סיכומים מטעם המבקשים, ביום 23.11.23 הוגשו סיכומי הנתבע וביום 03.12.23 הוגשו סיכומי תשובה מטעם המבקשים.

21. בכל הנוגע לטענת הנתבע לפיה הגיש את הצוואה משנת 2018 לקיום, התבקש להמציא לתיק אסמכתא על הגשת הבקשה לקיום, דבר שלא נעשה עד היום, ואף לא הוגשה בקשה למתן צו ירושה.

22. לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים, עלי להכריע בתובענה.

     

    תמצית טענות הצדדים:

23. בראשית הדברים יצוין, כי המנוחה והנתבע עברו תלתלה בחייהם הזוגיים ועמדו בפני הליכי פירוק הזוגיות עת עזב הנתבע את דירת המגורים של הצדדים, אך בשל מחלת התובעת, ממנה נפטרה, חדלו מניהול הליכים אלה. כך שרוב מאבקו של הנתבע בהתנגדותו הוא ביחס לחלקם של הקטינים בירושת אמם.

24. לטענת הנתבע מצבה הבריאותי והנפשי הקשה של המנוחה, אשר הייתה חולה במחלת הסרטן בעת עריכת הצוואה השפיע על כשרותה ויכולת השיפוט שלה לצוות. כמו-כן, לטענתו המנוחה היתה מטושטשת לפרקים בשל התרופות שנטלה, ומשכך, אחיה התלוו אליה בעת עריכת הצוואה. בנוסף נטען כי הצוואה המאוחרת נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת מצד המבקשים תוך ניצול חולשתה ובידודה מסביבתה הקרובה ובפרט מהנתבע ואינה משקפת את רצונה האמיתי והחופשי של המנוחה. עוד טען הנתבע, כי הצוואה כפי שהיא מנוסחת אינה יכולה לעמוד מאחר וקיומה ככתבה וכלשונה הינו מנוגד בתכלית לכוונתה של המנוחה שאהבה את ילדיה אהבת נפש.

25. לטענת הנתבע המנוחה ערכה צוואה כחודשיים לאחר שנפרדו ולאחר שעזב את הדירה, צוואה המשקפת את רצונה האמיתי, בה היא ציוותה לנתבע שקל אחד בלבד, ואת רכושה ציוותה באופן שווה לשלושת ילדיהם המשותפים, הצוואה צורפה כנספח לתצהיר עדותו הראשי של הנתבע.

26. עוד נקבע בצוואה הקודמת, כי הדירה בה מתגוררים הקטינים לא תמכר עד הגיע הקטין XXX לגיל 23, וזאת על מנת להבטיח כי יישמר בטחונם של הילדים, והורתה על מינוי שלושת אחיה כמנהלי עזבון ונתנו הוראות בדבר שמירת רכושה וכיוצ"ב.

27. הנתבע מציין, כי המנוחה שבה להתגורר בבית אמה לאחר שנפרדו, ביום 01.12.2019, וכ-3.5 שנים לאחר מכן ערכה את צוואתה המאוחרת, צוואה שאינה מתיישבת עם רצונה, במסגרתה הורישה את כלל רכושה לשני אחיה תוך מתן הוראה כי אם חלילה לא יהיו התובעים בחיים אימה תירש את כל חלקה, כשהקטינים כלל אינם מוזכרים בצוואה ומבלי שצויינה הסיבה להדרת הקטינים שהיו כל עולמה, וכי אין ספק כי לתובעים חלק בצוואה המאוחרת.

28. לשיטת התובעים המנוחה לא נישלה את ילדיה הקטינים וכל כוונותיה באו לידי ביטוי בצוואתה האחרונה, אלא בחרה לדאוג לקטינים מתוך מטרה להגן עליהם מהנתבע.

29. הנתבע טוען כי, התובעת הבהירה כי במידה והצוואה תאושר היא תוכל למכור הדירה לקבל את חלקה לעשות בו שימוש כרצונה ולא בהתאם לרצון המנוחה ובניגוד לטובת ילדיה, ומשכך אמירות אלה של הנתבעים אינן מתיישבות עם רצון המנוחה להגן על הקטינים שהיו כל עולמה.

30. הנתבע טוען, כי התובעים הם אלה שעמדו מאחורי עריכת הצוואה והם היו אנשי הקשר מול עורכת הדין אשר ערכה הצוואה ובכל הכרוך בצוואה, לרבות עריכה, תיקונים וכיוצ"ב, ומדגיש כי הקשר של המנוחה עם אחיה היה הדוק.

31. הנתבע מציין כי יתכן והתובעים ניצלו את מצבה הרפואי של המנוחה תוך שהבטיחו לה הבטחות שווא כך שהמנוחה לא היתה מודעת לכך שפירוש המעשים בצוואתה המאוחרת היא שכל רכושה יעבור לתובעים תוך נישול הקטינים.

32. עוד טען כי המנוחה סבלה ממחלת הסרטן ולעיתים קרובות נטלה משככי כאבים שהשפיעו רבות על שיקול דעתה, ולא הוכח לטענתו שעורכת הצוואה עשתה מאמץ מצידה לוודא כי המנוחה הבינה את דבריה נוכח לקות זו.

33. מנגד טענו התובעים כי המנוחה היתה צלולה לחלוטין בעת עריכת הצוואה, חתמה מרצונה החופשי על הצוואה בנוכחות עדים, וכי אין בחומר הרפואי הקיים בדל של ראייה השוללת את כשרותה ויכולתה לצוות, וציינו בסיכומיהם את עדותו של ד"ר רבינוביץ בחקירתו מיום 22.06.23 שטען כי אין בנטילת משככי הכאבים כדי לפגוע בשיקול דעתו של המצווה.

34. לטענת התובעים, המנוחה ביקשה לנשל את הנתבע בשל התנהלותו, טיב היחסים ביניהם תוך שהיא מבטיחה את קיומם של הקטינים, מאחר ומראש ידעה המנוחה כי אם בשעתה האחרונה הנתבע לא דואג לילדיו והוא לא יעשה זאת גם לאחר מותה. לטענתם המנוחה ערכה שתי צוואות, הקודמת והמאוחרת, מהן ניתן ללמוד אודות גמירות דעתה, כי צוואתה הראשונה נערכה בטרם פירוד הצדדים, והאחרונה נערכה לאחר פירודם של הצדדים עת הבינה כי הנתבע לא יהיה מסוגל לדאוג לקטינים ומשכך ערכה את צוואתה המאוחרת בה ציוותה את כל רכושה לתובעים ובכך לדאוג בין היתר לקטינים מה שלא טורח לעשות הנתבע.

35. לטענתם המנוחה נתנה בהם אמון מלא, שיתפה בכוונותיה לעריכת צוואה, אם כי מעולם לא היו מעורבים בהחלטות המנוחה.

36. בצוואה משנת 2018, בה אוחז הנתבע ושעותק ממנה צורף לתצהיר עדותו הראשית, צוותה המנוחה על חלוקת עזבונה באופן שווה בין שלושת ילדיה לרבות זכויותיה בדירה על רקע הרצון לדאוג לחלקם בעזבונה גם לאחר מותה, תוך שהיא מציינת בצוואה כי היא ממנה את אחיה כמנהלי עזבונה וכן כי במידה ועם לכתה אחד מילדיה טרם יגיע לגיל 23, אחיה ינהלו עבורו את עזבונה. הן במסגרת צוואתה הראשונה והן במסגרת צוואתה המאוחרת ביטאה המנוחה את רצונה המקורי, להדיר את הנתבע מעזבונה.

     

    נטל ההוכחה:

37. בהתאם להוראת סעיף 25 (א) לחוק הירושה תשכ"ה-1965, "התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא בהחלטה מנומקת לקיימה, אף אם נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיף 19, 20, 22, או 23 או בכשרות העדים או בהעדר פרטים מן ההליכים כאמור".

38. בהתאם להלכה הפסוקה, צוואה שמתקיימות בה כל הדרישות הצורניות על פי הדין, עומדת לה חזקת כשרותה, והנטל להוכיח, כי היא בטלה, מוטל על הנתבע לקיומה (ר' ע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה, פ"ד נ"ח (3) 873; ע"א 130/79 עוזרי נ' עוזרי פ"ד ל"ג (2) 346; ת"ע 41494-06-16 ט.ח.א נ' ז.א (11.02.2018) וההפניות שם).

39. באשר להשפעה בלתי הוגנת, הכלל הוא שנטל ההוכחה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת על המצווה מוטל על הטוען לקיומה (ע"א 245/85 אנגלמן נ' קליין, פ"ד מג (1) 772, 778) "ולא די בהוכחת חשש בלבד להשפעה זו" (ע"א 53/88 מנלה נ' ברונדווין, פ"ד מו(1), 48, 50).

40. בענייננו, מדובר בצוואה בעדים בה לא נפל כל פגם פורמלי. לפיכך, חזקה על הצוואה שצוואת אמת היא ועל הנתבע מוטל נטל השכנוע להוכיח התקיימות עילות ההתנגדות - השפעה הבלתי הוגנת. כמו כן, על הנתבע מוטל נטל הבאת הראיות להוכחת עילת התנגדותו (ש' שוחט, פגמים בצוואות 2016, בעמ' 182-187).

     

    העדר כשרות לצוות:

41. בחינת הכשרות לצוות הינה עניין שבמומחיות. לשם בחינת מצבו הרפואי, הנפשי והקוגניטיבי של מנוח במועד עריכת צוואה, נוהגים בתי המשפט להיעזר במומחים רפואיים.

42. במקרה זה הנתבע לא הביא כל ראיה או ראשית ראיה מטעמו להעדר הכשרות לצוות במועד עריכת הצוואה, חרף טענתו כי המנוחה הייתה תחת השפעת משככי כאבים בעת עריכת הצוואה בשל מחלת הסרטן בה לקתה, והסתפק בהעלאת טענות בלבד, חרף העובדה שניתן בידו צו להסרת חיסיון רפואי וכן אפשרות למינוי מומחה, אפשרות עליה ויתר.

43. יתרה מכך, בתצהירו של ד"ר רבינוביץ' שהוגש לתיק ביום 07.12.21 עולה כי המנוחה הייתה צלולה לחלוטין עד ליומה האחרון, ואין בנטילת משככי הכאבים כדי לפגוע בשיקול הדעת של המנוחה בעת שחתמה על הצוואה. בחקירתו מיום 22.06.23 הבהיר ד"ר רבינוביץ', כי אין בנטילת משככי הכאבים כדי לפגוע בשיקול דעתה של המצווה.

44. נקודת המוצא היא כי כל אדם כשיר לעשות פעולות משפטיות, זולת אם כשרותו הוגבלה או נשללה (ר' סעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962), ולא בנקל תישלל כשרותו של אדם לעשיית פעולות משפטיות.

45. מכל מקום, העדר כשרות של אדם לביצוע פעולות משפטיות, היא עניין שברפואה, וכאמור, העדר כשרות יש להוכיח באמצעות חוות דעת מומחה ת"ע (משפחה ירושלים) 53944-02-21פלונית נ' פלונים (03.01.2023) וההפניות שם.

46. במסמך הרפואי שנערך ביום 13.01.20 ע"י ד"ר רבינוביץ', כשבעה חודשים לאחר עריכת הצוואה, צוין כי, "בבדיקה המנוחה XXX הייתה צלולה לחלוטין לאורך כל ההכרות שלנו ועד למספר שעות לפני מותה".

47. בנסיבות אלה, אני קובע כי הנתבע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי המנוחה לא היתה כשירה לצוות במועד עריכת הצוואה, וקובע כי היא אכן הייתה כשירה בעת עריכת הצוואה.

     

    השפעה בלתי הוגנת:

48. סעיף 30(א) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, קובע כי "הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה".

49. בהתאם לפסיקה, ההשפעה הבלתי הוגנת הינה אחד מאותם פגמים שיש בהם כדי להביא לפסלות צוואה. קיומה של השפעה בלתי הוגנת שוללת למעשה את רצונו החופשי והאמיתי של המנוח באופן שתוכנה של הצוואה, לא מהווה ביטוי לרצונו של המנוח, אלא לרצונו של המשפיע (ת"ע 5428-06-14 עזבון המנוחה א' י' ז"ל נ' י' י' (22.02.2016) וההפניות הרבות שם).

50. ההבדל בין השפעה לגיטימית לבין השפעה בלתי הוגנת הוא לעתים מעורפל ולא ניתן לתחימה חד-משמעית. הוא נמצא בתחום קביעה ערכית נורמאטיבית וקשור במהותה של הגינות, ע"פ מושגים של מוסר אישי וחברתי (ע"א 4902/91 גודמן ואח' נ' ישיבת שם בית מדרש גבוה להוראה ודיינות על שם הרב שלמה מוסאיוף זצ"ל בירושלים, פ"ד מט (2) 441). המשמעות הינה כי מעבר להוכחת קיומה של השפעה ברמה העובדתית, על בית המשפט להשתכנע מנסיבותיה של אותה השפעה בקיומו של מרכיב בלתי הוגן שיש בה וכי הצוואה היתה פועל יוצא של אותו מרכיב. יודגש כי חשש לקיומה של ההשפעה הבלתי הוגנת והעלאת סברות וחשדות בעלמא תוך הסתמכות על העובדה שנושלו יורשים לטובת זוכים אחרים, אין בהם כדי להביא לבטלותה של הצוואה מטעם זה (ע"א 53/88מרדכי מנלה נ' אברהם ברנדווין מו(1) 048 (1991). 

51. בדנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב (2) 813 פרט כב' השופט מצא את מבחני המשנה שיש בהם כדי לסייע לבית המשפט לקבוע אם בעת כתיבת צוואתו היה המצווה נתון להשפעה בלתי הוגנת: מבחן התלות והעצמאות, מבחן התלות והסיוע, קשרי המצווה עם אחרים ונסיבות עריכת הצוואה.

52. הודגש כי בתלות, כשלעצמה, אין משום ראיה מספקת לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, ואף לא להקמת חזקה בדבר קיומה "לא התלות היא העיקר, אלא ההסתברות שהתלות שללה את רצונו החופשי של המצווה".

53. בהתקיים המאפיינים של המבחנים האמורים במקרה נתון, מוקמת חזקה לכאורה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת. חזקה זו מעבירה את נטל הבאת הראיות על שכמו של מבקש הקיום לסתור את אותה חזקה תוך שלילת קיומם של אותם מאפיינים שהקימו את החזקה או תוך שלילת קיומה של "אי ההגינות" בהשפעה חרף קיומם של אותם מאפיינים.

54. ואולם, נטל השכנוע מוטל כל כולו על שכמו של הנתבע והוא שצריך לשכנע את בית המשפט שהמצווה עשה את צוואתו שלא מתוך רצון חופשי אלא מחמת השפעה בלתי הוגנת, והוא זה שחייב לעמוד בנטל זה גם אם כשל מבקש הקיום ב'הבאת ראיותיו לסתור', נטל שעבר אליו עם הקמתה של החזקה (דנ"א 1516/95, בעמ' 845).

55. כן נקבע כי לצורך הכרה בקיומה של השפעה בלתי הוגנת אין הכרח כי יתקיימו כל המבחנים שפורטו לעיל. למעשה, די בקיומם של חלק מהמבחנים האמורים כדי להצביע על קיומה של השפעה כאמור ובמקביל רשאי בית המשפט לעשות שימוש במבחנים נוספים לגיבוש הכרעתו.

56. בבע"מ 4459/14 פלונית נ' פלוני (6.5.15) נקבע כי ראוי לבחון את סוגיית ההשפעה הבלתי הוגנת כמכלול. אמנם הנטל להוכיח עילת פסלות זו רובץ על המבקש את פסלות הצוואה אולם לא פעם הראיות הן נסיבתיות. לעיתים "חוטים שונים" של עילות שונות – הגם שלא היה בכוחם לבסס עילה עצמאית – יכולים להישזר יחד לרבדים המחזקים ומבססים קיומה של ההשפעה הבלתי הוגנת העולה כדי שלילת הבחירה החופשית של המצווה (הלכת החוטים השזורים). מדובר במבחן דינאמי ורחב קשת החיים.

57. טרם יישום המבחנים שנקבעו בפסיקה, אדגיש כי הנתבע לא הביא כל ראיה מטעמו להוכחת טענת ההשפעה הבלתי הוגנת וניסה להיבנות מחקירותיהם של התובעים ומטענתו כי צוואתה הראשונה של המנוחה מצביעה על רצונה האמיתי והכנה, וכי הצוואה המאוחרת ונישולם של הילדים מעיד על מידת ההשפעה הבלתי הוגנת מצדם של התובעים. כפי שיפורט להלן, נסיון זה לא צלח ולא עלה בידי הנתבע להוכיח ההשפעה הבלתי הוגנת כפי הנטען.

     

     

     

    יישום המבחנים שנקבעו בפסיקה:

     

    מבחן התלות והעצמאות:

58. מאחר ש"תלות" ועצמאות" הינם שני מושגים הופכיים, מדובר במבחן של מידה, ובמסגרתו על בית המשפט לבחון האם המצווה, בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה, היה עצמאי הן מהבחינה השכלית-הכרתית והן מהבחינה הפיזית, ועד כמה היה עצמאי. ככל שהמצווה היה עצמאי יותר באותה תקופה מכל אחת משתי הבחינות האמורות תתחזק הנטייה לשלול את קיומה של תלות המצווה בנהנה ולהיפך. הדגש הוא על העצמאות השכלית-הכרתית. ייתכן שעצמאותו מבחינה שכלית-הכרתית תחפה על תלותו הפיזית ותוביל למסקנה כי חוסר העצמאות או התלות הפיזית לא גרע כלל מעצמאותו.

     

59. לטענת הנתבע, במועד עריכת הצוואה המנוחה חלתה במחלת הסרטן נטלה משככי כאבים, ולא סביר: כי היתה עצמאית, כי הגיעה למשרדה של עורכת הדין בעצמה (שעה שלא הייתה מסוגלת לטפל בעצמה), ויתרה מכך בכל הנוגע בצוואה. עוד מציין הנתבע כי בשל מצבה הבריאותי הקשה היתה תלויה בתובעים באופן מוחלט וכן באמה אליה עברה להתגורר עת חזרה לה מחלת הסרטן. כאמור, לא הובאה לכך ראשית ראיה.

     

60. בחקירתם, הבהירו התובעים כי בעת עריכת הצוואה המנוחה היתה עצמאית לחלוטין בכל תחומי חייה, כך גם העידה עורכת הדין שערכה את צוואות המנוחה, פרט למחלת הסרטן ממנה סבלה, אך יחד עם זאת הייתה צלולה לחלוטין עד יום מותה. עוד עלה מהראיות כי עד יום מותה הייתה המנוחה צלולה ועניינית כפי תצהירו של ד"ר רבינוביץ כפי מכתבו מיום 13.01.20.

     

    וכך העידה עורכת הדין עורכת הצוואה (עמ' 32-33 ש' 19 ואילך):

     

    את יודעת שביום עריכת הצואה נשוא ההתנגדות המנוחה השתחררה מבית חולים אחרי 5 ימי אשפוז?

    ת.זכור לי משהו כזה

    ש.את יודעת שבמכתב שחרור שקיבלה באותו בוקר שהגיעה אליך כתבו שאין שום מחקר שיכול להתאים לה ושהיא מופנית ליחידה הפלייטיבית בבית חולים שזאת בעצם הטיפול פלייטיבי שזה טיפול שנועד להקל על חולי סרטן ולמנוע מהם כאבים וסבל בתקופה אחרונה לחייהם שאין טיפול רפואי שיכול לעזור להם את זה ידעת?

    ת.זו אחת מן הסיבות, אני תמיד ידעתי מתי אישפוזים שלה כן לא, באותו יום שהשתחררה, אגב היא השתחררה אם אני לא טועה בשעות הבוקר המוקדמות, כך אני זוכרת, שאלתי אותה אם יש לה כח פיזי, קוגנטיבית ראיתי אותה שבוע לפני מותה ודיברנו, היא נשארה אותו דבר. על אחת כמה וכמה בימים ההם. מעבר לזה זו היתה אחת הסיבות שביקשה ממני שהיא רוצה שיראו אותה בצילום. כי קוגנטיבית היא היתה 100 אחוז.

    ש.גופנית המצב שלה היה ל טוב נכון ?

    ת.הלכה על שתי רגליים, נהגה הוציאה כלב שלה לטיולים. הגיעה אלי עם אוטו עם קב

    ש.איך את יודעת שהגיעה אליך עם רכב, אחרי שהיתה מאושפזת 5 ימים?

    ת.לא שאלתי אותה איך הגעת, אבל זה היה ברור שלא תפסה מונית. תשאל אותי למה כי חשבון הכלכלי שלה היה על השקל.

    ש.תאשרי שלא היה מקום בצוואה לכתוב בסעיף 14 שהיתה בריאה מבחינה גופנית ?

    ת.היא היתה בריאה כי כשאנחנו מתייחסים בדווקנות לאמור כאן בצוואה, אדם בריא בנפשו זה לא אומר שנפשו חולה או אם הוא על כיסא גלגלים יש לו איסור לערוך צוואה. לא תיקח אותי למקומות האלה.

    ש.את לא מקשיבה לשאלה, האם המשפט שכתוב כשאני בריאה מבחינה נפשית קוגניטיבית וגופנית, הוא משפט שמאפיין את מצבה של המנוחה, ב 18.6 שהגיעה למשרדך ?

    ת.התשובה היא כן, היא לא התניידה באמצעות כיסא גלגלים, הלכה על שתי רגליים עם קב דיבורה היה תקין, גם קוגנטציה שלה היתה מעולה, רגשית הרגש היה חם ופועל.

    עוד ניסה הנתבע להוכיח (שוב, באמצעות חקירתו) כי תרופות שנטלה המנוחה הותירו אותה מטושטשת. אף נסיון זה לא צלח שכן עו"ד עורכת הצוואה העידה כי אינה יודעת באשר לשימוש המנוחה במדבקה מסוג פאנטניל. ולדבריה אף אם המנוחה נטלה תרופות כלשהם בשל מחלת הסרטן ביום עריכת הצוואה היא התרשמה כפי עדותה לעיל, מאשה חזקה ואיתה יציבה ושאינה נעזרת בהתניידותה באיש.

    האם שאלת אותה האם היא נמצאת תחת השפעה של משככי כאבים האם היא נוטלת משככי כאבים?

    ת.כן שאלתי

    ש.מה ענתה?

    ת.אמרה שלא.

    ש.את יודעת שלפי מכתב השחרור היתה עם מדבקת פנאטניל שאפילו העלו לה את המינון עם השחרור?

    ת.זה אני לא יודעת.

     

    בעניין שימושה של המנוחה במשככי כאבים נחקר גם ד"ר רבינוביץ, ובאשר לקשר בין בלבול בעת עריכת צוואה לבין השימוש במשככי הכאבים אותם נטלה המנוחה. ד"ר רבינוביץ השיב לנתבע בחקירתו, כי אין זו מומחיותו לתת חוות דעת פסיכיאטרית אלא רק בתחום מומחיותו שאינו תחום הפסיכיאטריה.

     

    חקירתו של ד"ר רבינוביץ לעניין זה מחזקת את העובדה כי משבחר הנתבע לוותר על זכותו למנות מומחה רפואי לרבות בתחום הפסיכיאטריה, אינו יכול לעמוד על כל טענה שאינה מבוססת ותמוכה בחוות דעת כנדרש. משכך אני קובע כבר עתה כי על אף שימושה של המנוחה במשכך כאבים כזה או אחר היא היתה כשירה שכלית ומנטלית לעריכת הצוואה, וכפי שיובהר בהמשך פס"ד, המנוחה אף ביצעה חישובים והערכות בעת עריכת הצוואה כפי שהעידה עורכת הדין עורכת הצוואה.

     

61. מחקירת אם המנוחה עולה כי, המנוחה הייתה כשירה וצלולה עת עריכת הצוואה וכי לא נתמכה באף אחד. אם המנוחה ציינה כי הייתה מתלווה אליה לעיתים קרובות מתוך דאגה של אם לבת ולא מעבר לכך. עוד מציינת אם המנוחה כי בימים בהם הייתה המנוחה מקבלת טיפול אונקולוגי היא לא הייתה חשה בטוב ולאחר זמן קצר הייתה חוזרת לאיתנה ויחד עם זאת תפקדה ברמה מצויינת ולא נזקקה לאיש.

     

62. אם המנוחה ציינה כי לא התלוותה אליה במועד עריכת הצוואה.

     

63. הנתבע לא ביקש לזמן לעדות מי מבין אלה שטיפל במנוחה בסמוך לעריכת הצוואה, רופא המשפחה, רופאים אונקולוגים וכיוצ"ב, פרט לד"ר רבינוביץ שמעדותו עולה כי המנוחה הייתה כשירה לעריכת הצוואה. כן בחר הנתבע שלא למנות מומחה רפואי.

     

64. כידוע, הימנעות בעל דין מלהעיד עד מרכזי וחיוני בהליך, מקימה חזקה לכאורית לפיה אותו בעל דין חשש מפני העדתו וחשיפתו לחקירה נגדית. כך בע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק פד"י נו(1) 539 בעמוד 549, נפסקו הדברים הבאים:

     

    "ככלל, הימנעות צד מהבאת ראיה או מהעדת עד כמוה כראיה נסיבתית העשויה להקים לחובתו של אותו צד חזקה עובדתית כי אילו הובאה אותה ראיה, היה בה כדי לפגוע בגירסתו... לא כך הדבר מקום שהנסיבות מלמדות כי ההימנעות מהבאת אותה ראיה אינה מעידה על רצון להתחמק מגילוי עובדה המזיקה לעניינו של אותו צד"

     

65. כן ר' הדברים שנפסקו בע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (27.07.2008):

    " 25. שיטת המשפט הנהוגה בישראל היא שיטת משפט אדוורסרית ו"אין לו לדיין אלא מה שרואות עיניו" (בבלי סנהדרין ו' ע"ב). לא מתפקידו של בית המשפט להביא ראיות שבעל דין לא דאג להביאן. התובע אינו חייב בהבאת הראיות הטובות ביותר שניתן להשיג, קרי: הראיות המקסימליות, ודי אם יביא ראיות מספיקות לשם הוכחת המוטל עליו...

    לעיתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, באופן דומה לראיה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראיה. התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר - פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה. כאשר בפי בעל דין הסבר סביר ואמין לאי העדתו של עד מטעמו או לאי הגשת ראיה מצידו, ישמיט ההסבר את הבסיס מתחת לקיומה של החזקה שנוצרה לחובתו בשל אי הבאת הראיה".

     

66. עורכת הדין, עורכת הצוואה, העידה כי המנוחה הגיעה ככל הנראה באופן עצמאי לפגישות במשרד, ללא ליווי, ולמיטב זכרונה אף ללא שהסתייעה בכל אמצעים מסייעים להליכה.

     

67. ממכלול הראיות שהובאו בפני עולה כי בעת עריכת הצוואה המנוחה היתה עצמאית לחלוטין, בכל תחומי חייה, ולא היתה מוגבלת מבחינה פיזית ולא מבחינה שכלית הכרתית.

     

68. בנסיבות אלה ומשלא הוכח חוסר עצמאות, נראה כי אין צורך לעבור למבחן הנוסף – מבחן התלות והסיוע, יחד עם זאת למען הזהירות אתייחס אף למבחן זה.

     

    מבחן התלות והסיוע:

69. כאשר מתברר שהמצווה לא היה עצמאי ועקב כך נזקק לסיוע הזולת, מתעורר צורך לבחון אם הקשר שהתקיים בינו לבין הנהנה התבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק לו. אם היה זה הנהנה אשר סייע למצווה להתגבר על קשייו ומגבלותיו, ייטה בית המשפט לקבוע שהמצווה היה תלוי בנהנה (דנ"א 1516/95 בעמ' 828).

70. בהתאם לפסיקה, סיועו של אדם אחד עלול להעמיד את המצווה במצב של תלות מוחלטת באדם המסייע לו. לפיכך, במסגרת מבחן משנה זה יש לבחון האם הנהנה היה היחיד שסייע למצווה בכל צרכיו או שהמצווה הסתייע גם באחרים. הדעת נותנת, שכאשר אנשים אחרים חולקים ביניהם את מטלות הסיוע, מידת התלות של המצווה בכל אחד מהם היא מטבע הדברים קטנה יותר ומתמעט החשש להיווצרות תלות העלולה להיות פתח להשפעה בלתי הוגנת (ת"ע 5428-06-14 עזבון המנוחה א' י' ז"ל נ' י' י' (22.02.2016) וההפניות שם).

     

71. כפי שפורט לעיל, המנוחה תפקדה באופן עצמאי בכל תחומי חייה ולא הסתייעה באף אחד, פרט לאמה שהתלוותה אליה מתוך דאגה ומסירות של אם לבת ותו לו. טענת הנתבע כי המנוחה נעזרה בתובעים ובאמה בחיי היום יום וכן אלה הם אשר סייעו לה להגיע לעורכת הדין עורכת הצוואה, לא הוכחו. מעדות התובעים ואמם של התובעים עולה כי בעת עריכת הצוואה הגיעה עצמאית למשרדה של עורכת הדין.

     

72. במקרה זה לא הוכחה בפני חוסר עצמאותה של המנוחה ולא הוכחה תלותה בתובעים או באדם אחר. לא נטען וממילא לא הוכח כי הקשר בין התובעים למנוחה היה מבוסס על סיועם הבלעדי של התובעים בטיפול במנוחה. ממילא לא הוכח קיומה של תלות אשר היה בכוחה לשלול את רצונה החופשי של המנוחה, לא במועד בו נערכה הצוואה הקודמת בה המנוחה ציוותה את רכושה באופן שווה לשלושת ילדיה, ולא שנתיים לאחר מכן, במועד בו נערכה הצוואה המאוחרת.

     

73. יתרה מכך, במועד עריכת הצוואה, המנוחה, בשל היחסים העכורים בינה לבין הנתבע, עמדה בכל תוקף כי לא יהיה לו כל קשר בין במישרין ובין בעקיפין לעזבונה, יתרה מכך, המנוחה הייתה כל כך צלולה בעת עריכת הצוואה ולא הושפעה על ידי אף אחד, עד כדי לבטא את רצונה, ערכה בנוכחות עורכת הדין חישובים מתמטיים, בעניין עזבונה, באשר להשלכות של כל אחד מהמסלולים שהוצגו למנוחה ביחס עזבונה.

     

74. עדותה של עו"ד XXX לאחר עמ' 28 לפרוטוקול שורות 27 ואילך:

    ש.את סייעת למנוחה לערוך צוואה עוד בשנת 2018?

    ת.נכון.

    ש.מאיפה נולד הצורך או מי העלה את המחשב והרעיון על עריכת צוואה חדשה מהצוואה בשנת 2018?

    ת.באופן עקרוני הכל מתואר בצורה שזכרתי אותה מדויקת לאותם זמנים במסגרת התצהיר. לא הייתי אמורה לרענן את זכרוני כי המנוחה הייתה קרובה אליי עוד בשבלים שייצגתי אותה בגירושין. בצוואה הראשונה הייתה לה מחשבה שיש צורך לתת את הרכוש שלה לילדים עם מנגנון פיקוח כזה או אחר. לימים היא הפכה את ההחלטה הזו בעיקר בשל היחס וההבנה שלה שכשם שאותו אדם מניפולטיבי כלפיה כאדם בוגר על אחת כמה וכמה הוא עלול להיות מניפולטיבי כלפי הילדים. היא ידעה שאם היא משאירה בצורה כתובה את מנגנון הפיקוח הזה היה על חשש גדול שהוא יוכל להפוך את זה ובסוף גם כשהם יהיו בגירים הבית ישאר עבורו וזה כאב לה. יום אחד הם יינשאו ויצאו מהבית והם לא יוציאו את האב מהבית לעולם.

     

    לשאלת בית המשפט האם המנוחה הייתה יודעת אז שכל הנכס היה עובר על שמם של הילדים בלי שום מנגנון שיכול לקחת ממנו או לבטל את זה, כל הנכס, לא רק חלקה, האם משהו היה משתנה בתפיסה שלה אני משיבה שלא. אני עצמי הנחתי בפניה כמה הנחות. חלקן לא צוינו במסגרת התצהיר או פירטתי עליהן אבל אני אסביר. אותה הנחה אף היא הוצגה בפניה. ערכנו ספקולציה לפיה היה ידוע לה שברגע שהיא איננה והוא ככל הנראה מהיכרותה אותה לא יוותר על שקל אף לא כלפי אישה נוספת שתגיע ביום מותו חלקו יעבור לילדיו. כך שהבנה המאוחרת בעתיד היא הבינה שכששניהם לא יהיו ב-100 הבית יגיע במלואו לילדים. זה לא פרס לילדים שלה. אילו חששה ש-50% זה כבר יתמסמס מידיהם על אחת כמה וכמה, היום אם הייתה יושבת פה הייתה בחיל ורעדה שהם לא רק יפסידו את ה-50% שזה חלק קטן, פתאום יש להם אפשרות להפסיד 100%. 

    כשבית המשפט שואל אותי שוב פעם ומבקש הסבר אני מישיבה שלא מאחר וגם אם בעיניה והם בני חמישים עדיין תמיד תהיה לו השפעה מניפולטיבית ומאוד מאוד עמוקה כלפיהם. האם העובדה שהמנוחה ביקשה לתת את כספה לשתי אחיה זה בעצם כדי שישמרו במקום "בטוח" יותר מאשר אצל אביהם אני משיבה שזה לא מדויק. המנוחה ידעה שהיא לא תצליח בזמן המועט שנותר לה לחיות לסיים את הליך הגירושין והשגת שווי הכתובה. היא הניחה בעיניה הנחה מאוד חכמה. היא אמרה שהוא יזכה גם בביטול משכנתא מהחשש שאני לא יוכל לסיים להתגרש ובכך זה כסף ישיר שיגיע לילדים ואני מגנה עליהם.

    כשהמשכנתא מתבטלת בביטוח זה כסף שלא יצא מהכסף שלו או שלה וזה כספים שיוזרמו לטובת חייהם של הילדים. נשאר לו כסף בבנק במקום לשלם את זה.

    זה מה שהיא אמרה לא אני. זה מה שהיא הניחה בעיני עצמה, זה לא הנחה שלי. אני את הדברים האלה יכולה גם לדלקם בשתיים בלילה כי חייתי אותה כל רגע.

    מעבר לזה גם קצבת שאירים שנותרה לו כבעל זה כסף חי כל חודש ואת שווי הכתובה שבסופו של דבר לא שילם אותה וזה אמור להישאר אצלו בחשבון הבנק, כי היא התייחסה לדברים.

    כשאמרתי שאני רוצה לדייק שהיא התכוונה שעל אף שהיא רוצה שרכושה ילך לאחיה לי היא סיפרה שבינה לבינם הייתה ידיעה שבכל מקום שהוא יחסיר דמי כיס מהילדים, זה דברים שהיא הרגישה ביום יום, היא סירב לקנות נעליים היא הייתה במצב נוראי, דמי כיס, תספורות, דברים מאוד אלמנטריים. בסופו של דבר מחצית הבית רק תועיל ותשרת אדם אחד, אותו, מאחר והוא מעולם לא יצא מהבית הזה. היא ידעה שזה בית האב שגם כשהם יהיו נשואים הם ירצו לשוב לבית מאוחד, לאירוח עם משפחתם ואת זה היא לא רצתה לתת לו בשום אופן, אם בית המשפט יעשה דבר כזה אני אהיה בצער נוראי.

     

75. לסיכום נקודה זו - התרשמתי כי המנוחה לא היתה תלויה באיש במועד עריכת הצוואה, ואף מבחן זה אינו יכול לסייע לנתבע בטענה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת.

     

    מבחן קשרי המצווה עם האחרים:

     

76. במסגרת מבחן משנה זה, נבחנת שאלת בידודו של המנוח כחלק משאלת התלות. ככל שיתברר, כי בתקופה הרלבנטית לעריכת הצוואה היה המצווה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים, תתחזק ההנחה בדבר תלותו של המצווה בנהנה ללא קשר לגורם או לסיבה שהביאו לבידודו. עצם הבידוד של המצווה מן העולם יש בו כדי להגביר את תלותו בנהנה (דנ"א 1516/95 בעמ' 829).

     

77. כמפורט לעיל טענת הנתבע כי התובעים השפיעו על המנוחה לא הוכחה. מהמסמכים שצורפו לתיק עולה כי הקשר בין המנוחה לנתבע לא היה יציב, השניים החלו בניהול הליכי פירוד כדין, הליכים שנעצרו בשל מחלתה של התובעת. אולם לתובעים אין כל קשר להליך פירודם של הצדדים. כל רצונה של המנוחה היה להדיר את הנתבע מעיזבונה גם במישרין וגם בעקיפין.

     

78. לא הובאה ראיה כי התובעים גרמו לנתק בין המנוחה לנתבע ומילדיה. ההפך הוא הנכון, התובעים הראו בחקירתם כי כל מטרתם היא לשמור על כספי העיזבון בעבור הקטינים כפי רצונה של המנוחה.

     

79. לאחר שהמנוחה חלתה היא שבה להתגורר בבית אמה על מנת שזו תסייע לה בהתמודדות חזרת מחלת הסרטן, כאשר הקשר שלה עם התובעים מאז ומתמיד היה קשר מצוין.

     

80. בנוסף יצוין כי על אף מחלתה של התובעת וקבלת טיפולים, וכן שימוש במשככי כאבים, המנוחה ניהלה שיגרת חיים ללא כל שינוי, תוך שהיא נוהגת עצמאית, מטיילת עם ילדיה, ולא נעשה כל שינוי באורח חייה לרבות נתק מאנשים כאלה או אחרים עמם הייתה בקשר. פרט לשינוי בטיב היחסים ובהליכי הפירוד מהנתבע, שהיו ידועים עוד בטרם כתיבת צוואה כזו או אחרת על ידי המנוחה.

81. משלא הוכח כי המנוחה הייתה מבודדת, ולא הוכח כי נמנע מאיש לבקר או להיות עם המנוחה בקשר – אף מבחן זה לא יכול לסייע לנתבע להוכיח קיומה של השפעה בלתי הוגנת.

     

    נסיבות עריכת הצוואה:

82. בהתאם לסעיף 35 לחוק הירושה, הוראת צוואה המזכה את מי שערך אותה, היה עד לעשייתה או לקח חלק בעשייתה – בטלה. יחד עם זאת, בהתאם לפסיקה, "אפשר שמעורבות הנהנה לא תגיע עד כדי לקיחת חלק בעריכת הצוואה, אך תהווה ראיה לכאורה להשפעה בלתי הוגנת על המצווה, או, למצער, שיקול רלוונטי להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה כזאת עליו" (דנ"א 1516/95 עמ' 829). במקרה זה נטען ע"י הנתבע טענות למעורבות בעריכת הצוואה, אם כי טענה זו לא נטענה כעילה עצמאית לביטול הצוואה (במסגרת סעיף 35 לחוק) אלא כחלק ממבחן המשנה לבחינת קיומה של השפעה בלתי הוגנת.

     

83. בהתאם לפסיקה, הביטוי "לקח חלק באופן אחר בעריכתה" של הצוואה הינו ביטוי גמיש המתמלא תוכן על פי נסיבות המקרה והמבחן – אם פלוני לקח חלק בעריכת הצוואה אם לאו – הוא, בסופו של דבר, מבחן השכל הישר. השאלה האם הזוכה נטל חלק בעריכת הצוואה, תיבחן לפי מידת המעורבות וחומרתה. ככל שהמעורבות והפעילות של הנהנה כבדה יותר, גסה יותר, עמוקה יותר – תיפסל הצוואה. הצטברותם של אירועים וזיקות שכל אחד מהם כשלעצמו אין בו כדי להציב תווית של נטילת חלק בעריכת הצוואה, עשויה ליצור את אותה מעורבות בעריכת הצוואה שיש בה כדי לפסלה (ת"ע 5428-06-14 וההפניות הרבות שם).

     

84. כפי שתואר בהרחבה לעיל, מעדותה של עורכת הדין, עורכת הצוואה עולה, כי המנוחה ידעה היטב מה היא מצווה, וכן ערכה תחשיבים מתמטיים יחד עם עורכת הדין על מנת לבחור באופציה הטובה ביותר עבורה שתבטיח את רצונה לאחר לכתה, שמרבית רצונה התמקד בנישולו לחלוטין של הנתבע מכל קשר בצוואה. עוד עולה כפי שיפורט להלן מעדותה של עורכת הדין, כי לאחיה של המנוחה התובעים, אין כל חלק בעריכת הצוואה, על אף הקשר ההדוק ביניהם, המנוחה נהגה להגיע למשרדה של עורכת הדין לבדה, ולכל היותר הייתה נועצת באחיה וגם זאת לא במעמד הפגישות של עריכת הצוואה.

     

    עדות עורכת הדין שערכה הצוואה בח.נ. מדברים בעד עצמם:

     

    את סייעת למנוחה לערוך צוואה עוד בשנת 2018?

    ת.נכון.

    ש.גופנית המצב שלה היה ל טוב נכון ?

    ת.הלכה על שתי רגליים, נהגה הוציאה כלב שלה לטיולים. הגיעה אלי עם אוטו עם קב

    ש.איך את יודעת שהגיעה אליך עם רכב, אחרי שהיתה מאושפזת 5 ימים?

    ת.לא שאלתי אותה איך הגעת, אבל זה היה ברור שלא תפסה מונית. תשאל אותי למה כי חשבון הכלכלי שלה היה על השקל.

    ש.תאשרי שלא היה מקום בצוואה לכתוב בסעיף 14 שהיתה בריאה מבחינה גופנית ?

    ת.היא היתה בריאה כי כשאנחנו מתייחסים בדווקנות לאמור כאן בצוואה, אדם בריא בנפשו זה לא אומר שנפשו חולה או אם הוא על כיסא גלגלים יש לו איסור לערוך צוואה. לא תיקח אותי למקומות האלה.

    ש.את לא מקשיבה לשאלה, האם המשפט שכתוב כשאני בריאה מבחינה נפשית קוגניטיבית וגופנית, הוא משפט שמאפיין את מצבה של המנוחה, ב 18.6 שהגיעה למשרדך ?

    ת.התשובה היא כן, היא לא התניידה באמצעות כיסא גלגלים, הלכה על שתי רגליים עם קב דיבורה היה תקין, גם קוגנטציה שלה היתה מעולה, רגשית הרגש היה חם ופועל.

    ש.אמרת אחים הסבירו לה מה צריך שיירשם בצוואה ?

    ת.אל תשנה מילים

    ש.האם נכון לומר שהאחים שלה לא רצו להיות יורשים בצוואה?

    ת.אמת

    ש.איך את יודעת את זה?

    ת.מדבריה.

    ש.מלבד שיחה זו לא היה לך קשר עם אחד מהאחים של המנוחה בחודש האחרון לפני הצוואה?

    ת.לא, אבל כן היו שיחות שזכורות לי עם XXX שהיתה בבית של האמא וכל שיחה היתה או על רמקול או מוקלטת והיתה מעבירה את ההקלטות, XXX היתה דואגת להעביר את הקלטות לאחים ולהיוועץ זה היה הקשר ביניהם, לא אמרתי לה אל תעשי, זו התה זכותה להיוועץ בהם

    ש.האם בחודש האחרון לפני עריכת הצוואה היה לך קשר כלשהו עם XXX אחיה של המנוחה?

    ת.לא שזכור לי.

    ש.כמה פגישות היו לך איתה במשרד לגבי הצוואה השניה לפני היום שבו חתמה על הצוואה?

    ת.אני מניחה שבסביבות 3,4 פעמים נפגשנו, וחשוב לי להגיד שאני אומרת יכול להיות שנפגשנו 3,4 פעמים זה כי כמעט על בסיס שבועי היא היתה מגיעה למשרד גם אם זה סתם לקפוץ להגיד לי שלום והיינו יושבות לדבר

    ש.למה צריך 3,4 פגישות לשינוי הצוואה ?

    ת.אמרתי את זה כבר קודם, אני אף פעם לא הרגשתי שזה הדבר הנכון שהיא עושה. הרבה פעמים ניסיתי להסביר לה מכל מיני כיוונים איך זה ייראה ואיך הם ירגישו, הם הכוונה לילדים, וגם אמרתי שאולי ההיפך בגלל שאת יודעת שהוא מחסיר מהם כל כך אז אולי לא כדאי.

    ש.בצוואה עצמה כתוב שהיא מורישה לבעלה ולילדיה שקל אחד את יכולה להסביר לי את המשפט הזה?

    ת.אין לי מה להסביר.

     

    עדותם של התובעים:

85. התובעת 2 הדגישה בעדותה כי המנוחה ערכה שתי צוואות ושיתפה את התובעים בדבר השינוי בצוואה השנייה לעניין שימוש בתובעים לצורך מניעת חלוקת עיזבונה לנתבע, והעידה כי ביקשו מהמנוחה למצוא אלטרנטיבה אחרת להבטיח את רצונה זה. פרט לכך לא התערבו כלל בנושא הצוואה של המנוחה. בכל המקרים כיבדו התובעים באופן מלא את רצונה של המנוחה, מאז ומתמיד עוד בעודה מנהלת הליכים מול הנתבע, כשכל רצונם וכן רצון המנוחה הוא שמירה על טובת הקטינים ילדי המנוחה, כעולה מעדות התובעת שלהלן:

    ש.אפשרות אחת היא באמת להוריש הכל לילדים, למנות אתכם כמנהלי עזבון ששקל לא יוכל לצאת בלי הסכמתם, להבטיח שהדירה לא תימכר עד גיל 23, של הקטן וזאת אפשרות שאתה אומר בעייתית אבל אפשרות שניה כי בטוח הילדים לא יקבלו כלום כי בטוח שהכל ילך אליך ו-XXX ובטוח שאתם יכולים לקנות בכספים מה שאתם רוצים, ובטוח שהילדים יצטרכו לצאת מהדירה כי חצי דירה היא שלכם, זה עדיף על הסיכון שאולי למרות ניהול העיזבון ולמרות שהכל לילדים ולא לנתבע זה עדיף ?

    ת.זה רצונה של המנוחה. יחד עם זאת פנתה אלי אחותי XXX וXXX וביקשה שאנחנו ניישם את הצוואה כמו שהיא כתבה אותה, אף על פי שאנחנו חשבנו אחרת, וזה בעצם היתה בקשה אחרונה שלה היא לא היתה צריכה לבקש שנדאג כי היא ראתה את זה לאורך כל השנים וב 3 שנים שניהלה קרב עם הנתבע, וראתה למי היה אכפת באמת גם אם היא לא היתה מורישה לי כלום הייתי עושה אותו דבר.

    ש.כלומר לפני שהמנוחה עשתה את הצוואה השניה היא לא דיברה איתך על לשנות את הצוואה?

    ת.היא דיברה, היא שיתפה ולי היה מחלוקת בין מה שהיא חשבה, ואני אמרתי לה כן להשאיר לילדיה, והיא אמרה שהיא תחליט ותעשה מה שהיא רוצה, היא הלכה לבד צלולה לחלוטין וביצעה את הצוואה השניה.

     

    לשאלת בית המשפט למה שוחחת מהטלפון של המנוח העם עו"ד XXX ומה ביקשה ממך המנוחה להגיד לעו"ד אני משיבה שהילדים אני ביקשתי ממנה להשאיר את הילדים כי זה יעשה סכסוך. היא אמרה לי לדבר עם עו"ד XXXלגבי הסעיף הזה להוריד את הילדים ולרשום רק אותי ואת אח שלי ואמרתי לה XXX עדיף שהילדים יהיו בצוואה ולא אנחנו, אנחנו יכולים להיות בפיקוח אחרי הדבר הזה, ולא היורשים היחידים.

     

    עדות התובעים הייתה ברורה, עקבית, קוהרנטית ויחד עם שאר הראיות נתתי אמון בגרסתם כי לא רק שלא השפיעו על המנוחה להיות יורשיה, אלא שכלל לא רצו בכך והתערבותם היחידה הייתה שלא להכניסם כיורשים במקום ילדיה.

     

    צוואות קודמות שערכה המנוחה:

     

86. על מנת ללמוד על רצון המנוחה והגיונה של הצוואה, יש לבחון את הצוואה הקודמת שערכה, זו צורפה לתצהיר של הנתבע:

     

    הצוואה הראשונה מיום 10.06.2018- במסגרת צוואה זו ציוותה המנוחה את כל עיזבונה לשלושת ילדיה, כאשר התובעים ימונו כמנהלי עזבונה עד הגיע הקטין XXX לגיל 23.

     

    הצוואה השניה מיום 18.06.2019 במסגרת צוואה זו ציוותה המנוחה את כל רכושה לאחיה התובעים באופן שווה תוך שהיא מדירה את ילדיה וכן את הנתבע.

     

87. התובעת העידה בצורה ברורה כי המנוחה ביצעה את השינוי בין הצוואות, מאחר ולא סמכה על הנתבע שיבטיח את חלקם של הקטינים וכן בשל מערכת היחסים המורכבת בין המנוחה למשיב. עוד העידה התובעת כי פרט לכך שאמרה למנוחה לשקול אלטרנטיבה חלופית למניעת הגעת עזבונה לידיו של הנתבע, לא היה לה כל קשר ו/או לאחיה, התובע, ביחס לכל אחת מהצוואות לרבות הצוואה האחרונה אשר לטענת התובעים מביעה את רצונה של המנוחה.

     

88. עוד הוסיפו התובעים והדגישו כי המנוחה לא סמכה על המשיב מאז פירוד הצדדים. לטענתם המנוחה ערכה שתי צוואות, הקודמת והמאוחרת, מהן ניתן ללמוד אודות גמירות דעתה, כי צוואתה הראשונה נערכה בטרם פירוד הצדדים, והאחרונה נערכה לאחר פירודם של הצדדים עת הבינה כי הנתבע לא יהיה מסוגל לדאוג לקטינים ומשכך ערכה את צוואתה המאוחרת בהם ציוותה את כל רצונה בדרך של הורשת כלל רכושה לתובעים.

     

89. מצאתי לתת אמון בגרסת התובעים, כי לכל אורך הדרך כיבדו את רצון המנוחה ולא נעשה מצדם כל ניסיון לשנות רצונה. מהמסמכים ומעדותה של התובעת עולה כי כאשר בחרה המנוחה לשנות את צוואתה פרט לאמור, לא התערבה התובעת בתוכן וכן בעריכת הצוואה. המנוחה ערכה הצוואה בעצמה והפקידה אותה בידי עורכת הדין עורכת הצוואה. ולא הוכח בפני כל ניסיון של התובעים להשפיע על המנוחה לשנות דבר מרצונה של המנוחה.

     

90. בהתאם להלכה הפסוקה, אין די בחשש להשפעה בלתי הוגנת ו/או בחשד למעורבות בצוואה. לא תוכנה של הצוואה הוא שקובע את קיומה של אי ההגינות שבהשפעה, אלא הליכי עריכתה. השפעה אפשרית נלמדת מהשתתפות בהליכי עריכת הצוואה. באין השתתפות, אין להסיק השפעה אפשרית ממה שכתוב בצוואה עצמה, אפילו הוגדל בה חלקו של הנהנה (ע"א 750/90 כולל בית יהודה נ' גוטר, פ"ד מה (1) 498, 502).

     

91. הנתבע זימן לעדות את עורכת הצוואה, ועדותה יחד עם עדות התובעים איתנה, קוהרנטית, אף לאחר שנחקרו ארוכות על התצהירים, ומשכך מצאתי לתת בהן אמון.

     

     

    שאלת הגיונה של הצוואה:

     

92. על פי מבחן זה, על מנת לקבוע האם הצוואה משקפת את רצונו האמיתי של המצווה, יש לבחון האם הצוואה סבירה על פי הבנת השופט את הגיונו של המצווה. השופט יוכל לבחון זאת באמצעות הראיות המובאות לפניו. "מן הראיות הבאות לפני בית-המשפט, במסגרת הדיון בתוקפה של הצוואה, קרוב שתצטייר בפניו תמונת חייו של המצווה עובר לכתיבת הצוואה, קשריו החברתיים, ערכיו והעדפותיו; ויעלה בידו לבדוק אם הצוואה, מנקודת מבטו המשוערת של המצווה, נראית לכאורה הגיונית. תשובה חיובית לשאלה זו תחזק את ההערכה כי הצוואה משקפת את רצון המצווה... מנגד, כאשר תוכן הצוואה נראה בלתי סביר, יש מקום לבדוק היטב את כשרות הצוואה..." (דנ"א 1516/95 , בעמ' 844).

     

93. כפי שעולה מצוואתה הקודמת ומהמסמכים שצורפו לתיק, המנוחה ציוותה את עיזבונה לילדיה, כשאחיה משמשים כמנהלי עיזבון, עד הקטין XXX לגיל 23. מצוואתה זו ניתן ללמוד על טיב יחסיה עם המשיב בדרך בה בחרה להדירו מעיזבונה בין במישרין ובין בעקיפין, סברה זו התחזקה בצוואתה השנייה והמאוחרת.

     

94. לציין כי אמנם המנוחה לא פרטה את הטעמים לשיקוליה בצוואות, עת תחילה היא מורישה עיזבונה לילדיה ולאחר מכן היא מדירה אותם לחלוטין מעיזבונה. אולם התובעים וגם הנתבע, בחלק מעדותו, הסבירו כי המנוחה לא סמכה על התנהלותו של הנתבע, ורצתה בכל דרך להדירו ולא לתת לו בכל דרך לרשת מעיזבונה, ולכן ביקשה לצוות את רכושה ובכלל זה את הזכויות בנכסי המקרקעין שבבעלותה, לתובעים בלבד.

     

95. המנוחה, הניחה בשל טיב יחסיה עם הנתבע, כי גם בשעתה האחרונה, ובטח שלאחר פטירתה לא ידאג לקטינים, וכי במידה ועיזבונה יעבור לנתבע הוא לא ידאג למחסורם של הקטינים.

     

96. התובעים, העידו, כי לא היה להם כל חלק בשינוי הצוואה ובעריכת הצוואה המאוחרת, אלא רק בכך שביקשו מהמנוחה למצוא אלטרנטיבה אחרת שתמנע מעיזבונה להגיע לידי הנתבע.

     

97. מחקירת עו"ד שערכה הצוואה, עולה כי אף אימה של המנוחה לא הייתה עמה בקשר ישיר ולא השפיעה כלל על עריכת הצוואה, אם כי שמעה רק את שיחות המנוחה עם עורכת הדין כשהיו על ספיקר.

     

98. גם אם טענות התובעים נתמכו בתצהירם ובעדותם בלבד, לא ניתן לומר כי הצוואה נטולת הגיון שכן מתיק ומהמסמכים שצורפו לו עולה כי הקשר עם הנתבע לא היה יציב, הנתבע עצמו אף אישר את הטענה כי יחסי הצדדים היו בכי רע.

     

99. טענת הנתבע כי המנוחה התחייבה, עוד בחייה, כי תחלק את עזבונה שווה בשווה בין ילדיה לא נתמכה בכל ראיה. גם במידה והיה עולה בידי הנתבע להוכיח כי רצונה של המנוחה היה להוריש את רכושה במישרין לילדיה ולא להדירם כפי שעשתה בצוואה המאוחרת ספק אם די בדברים אלו כדי לשכנע כי המנוחה לא שינתה דעתה, ולכך יפים דברים אלו:

     

    "אין אנו חסרים מקרים בהם ניתן להסיק מה היה אומר נפטר לגבי מה שייעשה ברכושו לאחר מותו, אילו אך זכה לומר דבריו באותו ענין. ואף על פי כן, גם במקרים אלה, אם המנוח לא הספיק להביע ממש את רצונותיו בנוסח סופי ומוגדר אין בית המשפט יוצר עבורו צוואה, והרכוש יחולק על פי החוק, בהעדר צוואה, או על פי צוואה קיימת שטרם בוטלה" (ע"א 405/88 רבי ארנו ארנסט (יוסף ישראל) נ' דורה לב (31.12.1988).

     

100. בהתאם לפסיקה, נישול חלק מהילדים אינו מעיד על השפעה בלתי הוגנת: "יצירת מעין חזקה לפיה הוראות צוואה שאינן קובעות חלוקת רכוש המצווה בין ילדיו באופן שווה מבחינה פורמלית מעידות על השפעה בלתי הוגנת שהופעלה עליו, אינה עולה בקנה אחד עם עקרון העל בדיני הירושה לפיו יש לקיים את רצון המת, ויתרה מזו – חותרת תחתיו. יתר על כן, קבלת טענה מעין זו תפתח פתח לתקיפת צוואות בעילה של השפעה בלתי הוגנת כל אימת שאדם הניח אחריו צוואה שאינה קובעת חלוקה שווה של רכושו בין יורשיו על פיו דין, ולמצער, בין ילדיו" תמ"ש 6479-09-11 פלוני נ' אלמוני (22.03.2017).

      

101. לסיכום נקודה זו: הנתבע לא הוכיח קיומה של השפעה בלתי הוגנת ואני דוחה אף טענה זו.

      

     לסיכום:

102. בטלות צוואה מחמת השפעה בלתי הוגנת אינה דבר של מה בכך. במקרה שבפניי, הטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת הינה ספקולטיבית והתבססה על הערכות הנתבע, אשר לא הביא ראיות לתמוך בטענה זו ולא הרים את הנטל המוטל על כתפיו כאמור.

      

103. לא הונחה בפני תשתית ראייתית להוכחת קיומה של השפעה בלתי הוגנת, להקמתה של חזקה להשפעה כאמור, ואף הטענה להעדר כשרות של המנוחה לצוות – נדחית מהטעמים שפורטו לעיל.

      

104. בנוסף לא הוכח כי תוכנה או נסיבות עריכתה מלמדים על השפעה בלתי הוגנת מצידה של התובעים או מי מטעמם.

      

     סוף דבר:

105. בנסיבות אלו, מכל הנימוקים שפורטו בהרחבה לעיל – אני מורה כדלקמן:

     • ההתנגדות לקיום צוואת המנוחה מיום 18.06.2019, נדחית.

       • ניתן בזאת צו לקיום צוואת המנוחה מיום 18.06.2019.

       • על המבקשים להמציא פסיקתא לחתימה בהתאם לתקנות הירושה.

          

106. בשים לב להתנהלות הנתבע אשר שם בראש מעייניו את עניין הקטינים המשותפים לו ולמנוחה ואף ויתר ויתור מוחלט על האפשרות שירש ולו חלק קטן מעיזבון המנוחה, ואף הרחיק לכת וויתר גם על חלקו בדירה המשותפת לטובת הקטינים, אך ורק לצורך שמירה על ביטחונם הכלכלי העתידי, לא מצאתי לפסוק בנסיבות העניין הוצאות משפט, וזאת גם בשל העובדה כי פסיקת הוצאות ישפיעו ובהכרח על מצבם הכלכלי של הקטינים, שכאמור התרשמתי כי הנתבע פעל לטובתם מלכתחילה.

      

107. המזכירות תסגור את התיקים ותמציא לצדדים.

      

     ניתן היום, כ"ו טבת תשפ"ד, 07 ינואר 2024, בהעדר הצדדים.