פס"ד בבקשה לקיום צוואתו הנוטריונית של מנוח

הוגשה לקיום צוואתו הנוטריונית של המנוח מר י.ל  מיום 25.6.08 (ת"ע 14869-04-19).

הוגשה התנגדות לקיום צוואה זו  (ת"ע 15135-04-19).

הוגשה לקיום צוואת המנוח מיום 30.9.82 (ת"ע 15084-04-19).

הוגשה התנגדות לקיום צוואה זו (ת"ע 15153-04-19 ).

על בית המשפט להכריע מה הוא רצונו האחרון של המנוח והכיצד יקויים זה.

עובדות כללי

1. המנוח, י. ל. ז"ל (להלן: "המנוח" ו/או "י. ז"ל") ואשתו, ר.ל  ז"ל (להלן: "המנוחה" ) נישאו ב-X.X.57 ומנישואיהם נולדו להם 3 ילדים:

א.ב  ת.ז.  (להלן: "--" ו/או "התובע").

ו.  ת"ז       (להלן: "ו.").

ג.ד  ת.ז. (להלן: "---" ו/או "המתנגדת").

2. המנוחים ערכו צוואה משותפת ביום 30.9.82 (להלן: "הצוואה המשותפת").

ביום 30.11.96 הלכה המנוחה לעולמה כשהיא כבת 61 שנים.

3. ביום 25.6.2008 חתם המנוח על צוואה נוטריונית בפני עו"ד מרגלית נח. דהיינו המנוח חתם על צוואה בפני רשות, עפ"י סע' 22 לחוק הירושה תשכ"ה 1965 (להלן: "חוק הירושה").

4. א. לטענת א.ב יש לקיים את הצוואה מ-2008 בהיותה צוואתו האחרונה ורצונו האחרון

                             של המנוח.

ב.           מנגד, טוענת ג.ד כי הצוואה מ-1982 הינה צוואה משותפת והדדית שערכו המנוחים יחדיו ומשכך לא יכול היה המנוח לשנות  הוראות הצוואה המשותפת ולאחר פטירת אשתו המנוחה.

לטענת ג.ד, הצוואה המשותפת כוללת הוראות מפורשות החוסמות את אביה המנוח לשנותן לאחר פטירת המנוחה,  תוך שסע' 4 לצוואה המשותפת קובע במפורש כי  לאחר שאחד מהם הולך לעולמו, לא יכול האחר לשנות צוואתו.

ג.            לטענת ג.ד,  המנוחים בצוואתם ההדדית התכוונו שכל רכושם יגיע לבנותיהם ו. וג.ד בלבד. עוד הפנתה ג.ד לכך שבצוואה המשותפת ישנם תנאים שאם היו מתקיימים זכאי היה גם א.ב  לזכות בחלק מעזבון הוריו ועפ"י הצוואה המשותפת, אולם התנאים לזכיה לא התקיימו.

נוכח טענות הצדדים וכאמור, נבחן תחילה תקפות הצוואה מ-1982, והאם כנטען הוראותיה מנעו מהמנוח לערוך צוואה מאוחרת אשר בה שינה הוראותיו באשר לאשר ייעשה ברכושו אחר פטירתו.

הצוואה מיום 30.9.82 – צוואה משותפת

5. כאמור, ביום 30.9.82 חתמו המנוחים על צוואה משותפת אשר זו לשונה:

א.          כפי שניתן לראות, כבר ב- "הואיל" הראשון , מבקשים המנוחים יחדיו להסדיר ולהביע את שייעשה ברכושם לאחר פטירתם.

ב.           סע' 1 (א) לצוואה מפרט רכושם המשותף של המנוחים וקובע בסיפא שבו:

"הכל הננו מצווים לטובת מי מאיתנו שיישאר בחיים לאחר מות אחד מאיתנו"

דהיינו, במקרה שבפנינו, הואיל והמנוחה הלכה לעולמה ראשונה עבר עזבונה למנוח י. ל..

ג.            סע' 2(א) לצוואה קובע כי אם המנוחים היו הולכים יחדיו לעולמם אזי מצווים הם את כל רכושם לבנותיהם ו. וג.ד בלבד בחלקים שווים.

סע' 2(ב) לצוואה קובע ומציין שוב למען הסר ספק, כי בנם א.ב לא יירש דבר מעזבונם.

ד.           סעיף 3(א) לצוואה המשותפת קובע 3 מקרים שבהם כל רכושם יוקנה לבנותיהם ג.ד וו. בחלקים שווים:

1. פטירת מי שנותר בחיים לאחר פטירת מי מהם. או -
2. פטירת אחד מבני הזוג ונישואיו של בן הזוג השני. או -
3. פטירת אחד מבני הזוג, ובן הזוג השני יתגורר עם ידוע בציבור לפחות 6 חודשים.

והכל לפי המוקדם.

במקרה שבפנינו, הקניית  הרכוש לבנות הינה נוכח  פטירת  ההורים המנוחים.

בסעיף 3(ג) חוזרים המנוחים ומציינים כי א.ב לא יירש דבר ברכושם, אולם הם סייגו אמירתם וציינו בסעיף 3(ד) לצוואה כך :

דהיינו, בסעיף 3 (ד) בצוואה נקבע כי אם באלו מהמועדים המצוינים בסעיף 3(א) לצוואה, לא יתקיים תנאי מבין התנאים המצטברים שלהלן והמצוינים בסעיף, א.ב לא יזכה בדבר מעזבונם:

1. א.ב לא יהיה נשוי לפחות שנה, ל--, האישה לה היה נשוי במועד עריכת הצוואה, ואף לא יתגורר עימה במשך אותה שנה.
2. לא יהיו לו צאצאים ממנה.
3. היא לא תהיה בהריון ממנו.

אין חולק כי במועד עריכת צוואת המנוחים היה א.ב נשוי ל--, ממנה אמנם התגרש בהמשך, אולם נולדו להם ילדים משותפים. משכך לא מתקיימים התנאים המצטברים וכאמור.

6. א. סעיף 4 לצוואה ההדדית קובע כי צוואה זו תוותר בתוקף גם לאחר פטירת אחד מהם

תוך שצוין בצוואה במפורש כי כל האמור בה הינו הרצון המשותף של שניהם ביחד וכ"א מהם לחוד, ויראו צוואה זו כצוואתו של הנותר בחיים אחר פטירת מי מהם.

ב.           ג.ד הפנתה לכך שהמנוחים חתמו לצד סעיף זה חתימה ממנה מבקשת היא ללמוד על החשיבות הרבה שנתנו המנוחים לסעיף זה והיא מבקשת לראות בו סעיף המלמד על הסתמכות מוגברת ושולל את אפשרות בן הזוג שנותר בחיים לשנות צוואתו.

עוד הפנתה ג.ד להוראות סע' 6 לצוואה המשותפת הקובעת כי הם רשאים בכל עת לשנות צוואה זו, בכתב ובחתימת שני עדים – הכל בלשון רבים של שני המנוחים יחדיו.

דהיינו, כל עוד לא ישנו המנוחים יחדיו את הצוואה המשותפת ובנוכחות שני עדים, הצוואה המשותפת תהיה צוואתם האחרונה וברת תוקף.

ג.           לטענת המתנגדת הצוואה המשותפת הינה גם צוואה הדדית הכוללת הוראות מפורשות החוסמות הנותר בחיים מבין המנוחים לשנות ההסדרים שבצוואה לאחר פטירת מי מהם.

לטעמה של המתנגדת, רק כאשר שני המנוחים היו בחיים יכולים היו הם לשנות הצוואה ההדדית וזאת עפ"י הקבוע בסע' 6 לצוואה.

ד.          טוענת המתנגדת עוד כי מאחר והמנוחים לא שינו הצוואה בחיי שניהם והמנוחה הלכה לעולמה לפני המנוח, הרי שנוכח עקרון ההסתמכות לא יכול היה המנוח לערוך צוואה מאוחרת יותר ובה הורה בשונה מהצוואה המשותפת.

ה.          מנגד טוען התובע כי הצוואה המשותפת שערכו המנוחים אינה בהכרח הדדית. לטעמו, העובדה שהמנוחים מביעים רצונות משותפים אינה מעידה בהכרח על תמונת ראי של הרצונות וכי עסקינן בצוואה הדדית. עוד טוען התובע כי המתנגדת לא הצליחה להוכיח   הסתמכות אשר נפגעת מהותית נוכח שינוי הוראות הצוואה המשותפת מ-1982.

ו.           לטענת התובע בעת עריכת הצוואה מ-1982 לא הכיר המחוקק במושג 'צוואה הדדית' ולא נקבעו הסדרים בחקיקה באשר לצוואה שכזו.

ז.           התובע מפנה להוראות סע' 6 לצוואה המשותפת אשר בו נקבע: "בכל עת וזמן שנרצה לבטל או לשנות צוואה זו ולהוסיף עליה או לגרוע ממנה כמה שליבנו חפץ.."

לטענת התובע אין בצוואה משותפת זו כל הגבלה שהיא על שינוי הצוואה אלא ההיפך. הצוואה מאפשרת למנוחים בכל זמן שמי מהם ירצה לשנות הצוואה , ומשכך לא ניתן לטעון לפגיעה בהסתמכות.

האם הצוואה המשותפת הינה גם "צוואה הדדית"?

7. כאמור, המנוחים ערכו צוואתם מיום 30.9.82 כצוואה משותפת הערוכה בלשון רבים עבור שניהם יחדיו וכמפורט במבוא לה:

"לפיכך אנו החתומים מטה י. ל... ור. ל. .. מרח' ----- בתל אביב, בהיותנו בדעה צלולה ושפויים בדעתנו ומוכשרים מכל הבחינות הדרושות לכך עפ"י דת י. והחוק האזרחי מצווים בזה מרצוננו הטוב והגמור, בלב שלם וברצון מפורש, ללא כל אונס והכרח, את כל רכושנו יישאר לאחר מותנו כמפורט להלן.."

האם 'צוואה משותפת' זו הינה גם 'צוואה הדדית'?

8. א. עפ"י ההלכה הפסוקה, 'צוואה משותפת' היא 'הדדית' כאשר ההסדרים שקבע אחד

מהמצווים מבוססים על ההסדרים שקבע המצווה השני ולא היו נערכים ללא הסדרים אלה. 

"בצוואה הדדית נקשר כל אחד מהמצווים במערכת של התחייבויות המבוססת על ההסדרים שנקבעו בצוואתו ההדדית של המצווה השני, וכדברי כב' הש' ברק בספרו על הפרשנות במשפט – "צוואה הנה משותפת כאשר היא תוצאה של החלטה משותפת בדבר תוכנה. צוואה משותפת היא הדדית כאשר ההסדרים שקבע אחד המצווים מבוססים על ההסדרים שקבע המצווה השני ולא היו נערכים לולא הסדרים אלה" (א' ברק פרשנות במשפט,  (פרק 5, פרשנות הצוואה, תשס"א, 69).

לנוכח מערכת התחייבויות זו ניתן לומר כי צוואות הדדיות הינן מסמך הקרוב במאפייניו לחוזה, ואם כן אפשר שראוי להחיל על מערכת חוזית זו את עקרונות תום הלב שהינן עקרונות יסוד בהתקשרות חוזית".

כב' הש' צבי ויצמן בת"ע 2990/07  ד.ש. נ' א.ג.[פורסם בנבו](21.4.10);

ראו גם: בע"מ 4282/03 לרנר נ' פייר [פורסם בנבו] (21.6.2005);

ב.           בהתייחס לכך שהמנוחים ערכו הצוואה במסמך אחד המנוסח בלשון 'רבים', המנוחים מורים ומצווים יחדיו את הוראותיהם ונראה כי החליטו בדיעה אחת את שייעשה בעזבונם, בלא הסדרים נפרדים לכל אחד מהם כי אם הסדר משותף החל על שניהם תוך הבהרה והסכמה כי הבן לא יירש מעזבונם אלא אם יתקיימו מספר תנאים מצטברים כקבוע בצוואה ובהעדר ראיה המסבירה האמור ברציונל אחר -  נראה כי בפנינו צוואה הדדית כמשמעה בדין.

9. מה היא משמעות הנתון ולפיו עסקינן ב"צוואה הדדית" בענין שבפנינו?! האם רשאי היה המנוח לשנות הצוואה ההדדית שנערכה לאחר פטירת המנוחה או שהיה הוא מחויב להוראות הצוואה ההדדית שנערכה בחיי שניהם.

10. א. ב - 19.7.05, דהיינו לאחר המועד בו נערכה הצוואה בה עסקינן, התקבל במליאת

הכנסת תיקון לחוק הירושה, אשר עיגן בחוק הירושה הסדר מיוחד ביחס לעריכה וביטול של צוואות הדדיות, וזאת במסגרת סעיף 8 א' לחוק הירושה [חוק הירושה (תיקון מס' 12) התשס"ה 2005 (פורסם ברשומות ב- 1.8.05)].

תיקון זה כולל שני סעיפים: סעיף 1, הוא הסעיף המסדיר את הוספת סעיף 8 א' לחוק הירושה וכותרתו "צוואות הדדיות". סעיף 2 להוראת התיקון, הינה הוראת מעבר אשר קובעת "הוראות חוק זה לא יפגעו בתוקפן של צוואות שנעשו לפניו" – והצוואה הנדונה בפנינו נערכה קודם לתיקון לחוק ומכאן שזה לא חל עליה .

ב.           במקרה זה שבפנינו, כאמור, הצוואה המשותפת ההדדית נערכה קודם לתיקון 12 לחוק הירושה ואילו צוואתו המאוחרת של המנוח נערכה לאחר התיקון לחוק. כיצד תפורש הצוואה ההדדית ובהינתן התיקון לחוק המאוחר לה.

ג.           התייחסות לסוגית ההסתמכות בצוואות הדדיות קודם לתיקון לחוק, מצינו באמרת אגב של  כב' הש' קיסטר  בע"א 576/72 משה שפיר נ' צבי אריה שפיר [פורסם בנבו](1973)  אשר בה קבע כי החופש של מצווה לשנות צוואתו, להביע ולקבוע רצונו האחרון, גוברות על הוראה אחרת במסגרת צוואה הדדית. משכך, לטעמו, רשאי כל מצווה לשנות צוואתו בכל עת.

רוח זו באה לידי ביטוי גם במספר פסקי דין מאוחרים יותר.

ד.           בפסק דין שניתן על ידי כב' הנשיא א. ברק בפרשת מלמד (ע"א 4402/98 יצחק מלמד נ' אשכנזי סלומון [פורסם בנבו] (1999) הביע הנשיא ברק (כתוארו אז) הסתייגות מעמדתו האמורה של כב' השופט קיסטר, תוך שציין: "באמרת אגב ציין השופט קיסטר ביחס לצוואה משותפת כי כל אחד מהמצווים חופשי לשנות את צוואתו עד ליום פטירתו ואין דין מיוחד למקרה ששני אנשים עורכים צוואות האחד לטובת ריעהו – תוצאה זו קשה היא".

הנשיא ברק קבע שם כי, בצוואה הדדית מתקיים לכאורה, אינטרס הסתמכות הראוי להגנה של המצווה האחר, תוך שהוא מציין גם כי בהיבט זה דומה צוואה הדדית לחוזה שנכרת בין שני המצווים והאחד מסתמך על הוראות והסכמות האחר ומשכך נוצרת גמירות דעת של שני המצווים הפועלים במשותף ובאופן הדדי.

ה.           חרף העובדה שהשאלה התעוררה בפסיקה במקרים דומים אשר באו לפתחו של בית המשפט העליון, שכן מוסד הצוואות הדדיות הוא מוסד מקובל ונפוץ בין בני זוג, הרי שנוכח העובדה שבאותם מקרים המוריש/ים קבעו כי הם רשאים לבטל או לשנות צוואתם בכל עת – לא היתה הכרעה לגופא של הסוגיה וכאמור.

11. במשך מספר שנים, ובהעדר הכרעה של בית המשפט העליון, ניתנו על ידי בתי המשפט פסיקות

סותרות לענין זה.

שאלה דומה לזו שבפנינו, אשר בה הצוואה שבמחלוקת נערכה קודם לתיקון 12 לחוק הירושה ואילו הדיון בה התעורר לאחר התיקון עמדה בפני בית המשפט העליון בבע"מ 10807/03 אליקום זמיר נ' רות גמליאל [פורסם בנבו](4.2.07) (להלן : פרשת 'זמיר נ' גמליאל') בפסק דין זה קבע בית המשפט העליון מפי כב' השופטת נאור (עמדתה היתה דעת הרוב) כי: "המחוקק קבע את הפתרון שקבע, ואולם, התיקון לחוק אינו חל על ענייננו... לדעתי, מעצם ההדדיות בכתיבת הצוואות, אין ללמוד על רצון משותף של בני זוג להגביל זה את כוחו של זה לשנות את הצוואה לאחר מות של מי מהם, והכל כמובן באין אינדיקציה פרשנית אחרת. זאת ועוד..... בהעדר עיגון לכוונה משותפת אחרת של כותבי צוואות הדדיות, ולו באופן משתמע, אין, לטעמי, מקום לסטות מהוראות אלה. דעתי היא כי אין בהדדיות בצוואות לכשעצמה כדי שניצור פרזומציה כי כוונת הצדדים היתה להתנות על הוראות הדין (אם אכן ניתנות הן להתניה). בני זוג שכתבו צוואותיהם לפני התיקון , כל שעמד לפניהם הוא הוראות הדין, הברורות למדי, בדבר אי הטלת הגבלות על שינוי הצוואה ..... בענין בני זוג שכאלה – ובהעדר כוונה אחרת, מפורשת או משתמעת – לא ניתן, לדעתי, להניח כי רצונם היה להגביל זה את כוחו של זה בשינוי הצוואה. יתכן שכן, אך יתכן שלא. בהעדר כל ראיה על כוונה משותפת אחרת של הצדדים, לא ראוי, לדעתי, לקבוע לגבי צוואות שנעשו לפני החוק שהיתה כוונה משותפת להתנות על הדין ולהגביל את בן הזוג האחר" – (הדגשה בקו תחתון לא במקור – מ.ד.).

ראה לענין זה דברי כב' הש' שוחט בעמ"ש 51823-03-11 [פורסם בנבו](9.4.13):

"הנה כי כן, הן בלשון החוק בהתאם לתיקון, והן לאור הוראות המעבר, ניתן לסכם ולומר כי בצוואות שנערכו לאחר התיקון, "ברירת המחדל" העדר אפשרות לשינוי הצוואה, אלא בהתקיימות התנאים שנקבעו בתיקון, ואילו בצוואות שנערכו לפני התיקון "ברירת המחדל" כי רשאי כל אחד מהמצווים לשנות את אשר ציווה, וזאת בין בחיי שני המצווים ובין לאחר פטירתו של אחד מהם.

מכאן, שיש לבחון את "אומד דעתם של הצדדים", על רקע ההבדל האמור. ..

בעת שנערכת צוואה הדדית, כיום לאחר התיקון, על עורך הצוואה להבהיר למצווים אודות ההגבלות בשינוי הצוואה המשותפת, לרבות האפשרות להתנות על כך. מעת שלא הובאה תשתית עובדתית אשר יש בה לבסס את הטענה כי אכן המצווים התכוונו לשנות מהוראות התיקון, אזי יחולו הוראות התיקון על כל המשתמע מכך.

מנגד, בעת שעסקינן בצוואות שנערכו לפני שנים, לכאורה, עלינו לבחון את אותו אומד דעתם של הצדדים, בהתחשב בנסיבות של עריכת הצוואה המשותפת.

כמובן, שלא בכדי ציינה כב' השופטת נאור כי טרם התיקון, המצב המשפטי כפי שעמד בפני מצווים כאמור, היה עיקרון החופש לצוות והחופש לשנות מאשר ציוו, ודומה כי דברים אלו יפים על אחת כמה וכמה בצוואות שנערכו עוד זמן רב, לפני שבתי המשפט נדרשו לשאלת עיקרון ההסתמכות כפרשת מלמד.

משכך, לדעתי, על-מנת שניתן יהיה לשלול אפשרות של המצווה שנותר בחיים לשנות את אשר ייעשה ברכושו הוא – בהבדל מאשר פירטנו לעיל בהתייחס לרכוש שנחל מהמצווה שהלך לעולמו טרם לכן – חייב בית המשפט להיות משוכנע באופן חד וברור שאכן זאת הייתה הכוונה המשותפת של שני המצווים. " (הדגשה בקו תחתון לא במקור – מ.ד.)

12. נוכח הקביעות דלעיל, ולפיהן ".., מעצם ההדדיות בכתיבת הצוואות, אין ללמוד על רצון משותף של בני זוג להגביל זה את כוחו של זה לשנות את הצוואה לאחר מות של מי מהם, והכל כמובן באין אינדיקציה פרשנית אחרת"(בע"מ 10807/03 לעיל), וכן דברי כב' הש' שוחט בעמ"ש 51823-03-11 ולפיהם: "ואילו בצוואות שנערכו לפני התקון "ברירת המחדל" היא כי רשאי כל אחד מהמצווים לשנות את אשר ציווה..."ונוכח ההליך המונח בפני בית המשפט על בית משפט לבחון האם במקרה שבפנינו, ובהתייחס לצוואת המנוחים מ- 2008 מתקיימת "אינדיקציה פרשנית אחרת", ממנה ניתן ללמוד על הגבלת יכולתו של הנותר בחיים לשנות צוואתו. וזאת מלשון הצוואה או מנסיבות חיצוניות, והאם המוריש הראשון התכוון להגביל את זה שנותר בחיים מלשנות הצוואה ההדדית שנערכה.

13. לדידה של המתנגדת, לשון הצוואה ההדדית והמשותפת מ-1982 מלמדת כי המנוח לא יכול היה לשנות הוראות הציווי ולאחר פטירת המנוחה . לענין זה מפנה המתנגדת להוראות לשון 4 לצוואה הקובעת:

ולהוראות סע' 6 לצוואה:

14. המתנגדת מבקשת ללמוד מלשון הצוואה כי המנוח לא יכול היה לשנות ההוראות שבצוואה המשותפת ולאחר פטירת רעייתו המנוחה, שכן המנוחים הסכימו כי רק שינוי יחדיו יאפשר שינוי צוואות מי מהמנוחים.

• אלא שיש לפנות ולהפנות שכל צוואת המנוחים נערכה בלשון רבים ו"ביחד" ולא אך הסעיפים העוסקים בביטול או שינוי הצוואה ומשכך דומה כי מטבע הלשון המשותפת אשר בה השתמשו המנוחים לאורך כל הצוואה אין בה ללמד על שלילת אפשרות שינויה לאחר פטירת מי מהצדדים וראה עמ"ש 51823-03-11 הנ"ל.
• במיוחד נכון הדבר עת הדרת הבן מהצוואה נבעה כנטען נוכח התנהלותו והתנהגותו עובר לנשואיו. טבע העולם והאדם כי במהלך השנים יחולו שינויים, ובמיוחד עת עסקינן בהתנהגות בין פרטי משפחה אחת. האם ניתן לקבל הטענה כי נמנע במשתמע מהנותר בחיים לשנות צוואתו גם אם יהיה שינוי מהותי בהתנהגות היורשים הפוטנציאליים. דומה כי בהעדר קביעה מפורשת לענין זה – קשה יהיה להורות כאמור; תהליכים קורים ויחסים משתנים.
• במקרה דנן, לא הובאו ראיות אשר הציבו תשתית עובדתית שיש בה לבסס הסתמכות נטענת של מי מהמנוחים על הוראות המצווה האחר כי משנהו לא ישנה את צוואתו לאחר לכתו לעולמו. המתנגדת יכולה היתה בנקל לפעול ולזמן עדי הצוואה על מנת לנסות ולהוכיח את שנטען על ידה באשר לרצון המנוחים כי יימנע מהנותר בחיים לאחר פטירת הראשון לשנות הצוואה המשותפת לאחר פטירת הראשון. לא נעשה כן והדבר בא לחובת המתנגדת.
• יתר על כן, נוכח הוראות סע' 42(ב) לחוק הירושה יכול היה המנוח לעשות באשר קיבל מעזבון המנוחה "כבשלו", כולל הקנייתו בחייו לאחרים ולא ראינו כל הגבלה לענין זה בצוואה. דהיינו, תיאורטית, יכול היה המנוח, למכור את הרכוש שזכה בו כיורש ראשון לאחר פטירת המנוחה, רכוש אשר קיבל מהמנוחה, ואף יכול היה  להעביר בחייו את מלוא הרכוש למי שיחפוץ.
• מצופה היה כי אם נושא כה קרדינלי, כאפשרות שינוי חד צדדי של הצוואה, עמד בפני המנוחים בעת עריכת הצוואה, היה הדבר מוצא ביטוי באופן חיובי ולא על דרך הפרשנות והדקדוק. דהיינו, היינו מצפים למצוא הוראה חד משמעית וברורה אשר בה יצויין מפורשות כנטען עתה על ידי המתנגדת. זאת לא מצאנו.

מצאנו סעיף המאפשר שינוי הצוואה, וללא הגבלה אודות מועד השינוי, שכן צוין

במפורש "בכל עת".  אולם, העיקר "חסר מהספר" קרי, לא מצוין בצוואה כי השינוי יכול ויהיה רק כאשר הוא נעשה על ידי שני הצדדים או בידיעת שני הצדדים. כמו כן לא נקבע כי האחד לא יכול לשנות צוואתו לאחר פטירת האחר.כי השינוי יכול ויהיה רק "יחד" או בצורה דומה.

• בנוסף לכל האמור, דומה כי אם היינו מבקשים לבחון אומד דעתם של המנוחים, וזאת למועד עריכת הצוואה ב-1982, לא עולה כי המנוחים ביקשו לשלול מכל אחד מהם בנפרד לשנות צוואתו ללא הסכמת משנהו. במועד עריכת הצוואה כל נושא ההסתמכות ובכלל האמור, האפשרות למנוע מעורך צוואה, לשנותה ללא תלות באחר, כלל לא עמדה על הפרק. משכך, ואם במקרה ספציפי היו מבקשים מצווים להורות כאמור, היינו צריכים לראות הוראה מפורשת לענין זה בצוואה.
• ודוק, גם המחוקק בתיקון החוק, לא שלל את האפשרות לבטל צוואה הדדית, אלא קבע הוא האופנים לעשות כן. יתר על כן, בסעיף 8א (ג) לחוק הירושה קבע המחוקק מפורשות "...ואולם הוראה השוללת לחלוטין את הזכות לבטל את הצוואה בחיי שני בני הזוג – בטלה". אמנם האמור מתייחס להוראה השוללת אפשרות שכזו בחיי שני בני הזוג, אולם מכאן ניתן להסיק כי עקרונית, בחר המחוקק לקבוע אפשרות לשינוי וביטול, תוך קביעת תנאים או תוצאות לשינוי או ביטול שכזה.

על אחת כמה וכמה יפים הדברים לצוואות שנערכו טרם התיקון וביתר שאת לצוואה המשותפת דנן, שנערכה עוד בתחילת שנות השמונים.

15. בנוסף לאמור, באו בפני עדויות המלמדות כי המנוח לא ראה עצמו כבול בהוראות הצוואה ההדדית .

א.          בצוואה המשותפת  מ1982 נקבע בסע' 1(1) צוין : הכל הננו מצווים לטובת מי מאתנו שיישאר בחיים לאחר מות אחד מאיתנו .

 וכן נקבע בסעיף 4:  "צוואה זו תשאר בתוקף גם לאחר מות אחד מאיתנו . כל האמור בה הוא הרצון המפורש והחופשי של שנינו ביחד וכל אחד מאיתנו לחוד, וייראו את האמור בצוואה זו כצוואתו של מי מאיתנו שנשאר  בחיים לאחר מות אחד מאיתנו". (הדגשה בקו תחתון לא במקור – מ.ד.)

המנוחים הגדירו במפורש כי צוואתם המשותפת הינה רצונם המשותף והנפרד .

ב.           המנוח הגיע לעו"ד מרגלית נח כשבידו מסמך כתוב בכתב יד. כותרתו "שטר צוואה" ובו ציין כי  הוא עורך מסמך זה "בדעה צלולה ושפוי בדעתי, ורגוע ללא כל השפעות או לחצים למיניהם וכן בהתאם לדעת של אישתי ... אני ור. שוחחנו על נושא הצוואה בתקופה שלאחר שחלתה במחלה .. וסוכם שיש לבטל את הצוואה הקודמת"..

דהיינו המנוח באופן אותנטי מביא בפני עו"ד נח מסמך בכתב ידו, ממנו ניתן להבין כי המנוח ראה עצמו חופשי לשנות הצוואה המשותפת ולאחר פטירת המנוחה.

ג.            עו"ד נח אישרה גם שהמנוח הביא עימו לפגישה איתה הצוואה ההדדית שערכו הוא ואשתו המנוחה וכן הצוואה  המאוחרת בכתב ידו  (עמ' 9 ש' 8 לפרוטוקול; עמ' 33 ש' 33-35 לפרוטוקול).

עו"ד נח הבהירה למנוח המצב המשפטי בהתייחס:

"הסברתי לו את השינויים בחוק, אמרתי לו שהחוק שונה והוא אמר שמטרתו היא ששלושת הילדים יקבלו חלקים שווים בעיזבון שהוא ואשתו שמרו ולכן גם אם כבודה תראה שישנו סעיף בצוואה שאם מישהו יתנגד, כך וכך יהיה. עכשיו, הוא גם אמר לי את הסיבה שבגללה הצוואה נחתמה בזמנו. הוא אמר שהיחסים עם אשתו של הבן לא היו טובים והיום זה אחרת ולכן, הוא מבקש לשנות את הצוואה."

עמ' 10 ש' 12-17 לפרוטוקול

16. התובע, מר א.ב א. ציין בעדותו כי בהמשך לשיחות שקיים עם אימו המנוחה אמרה לו האם כי היא מתכוונת לשנות הצוואה ההדדית (ראה עמ' 8 ש' 1-8 לפרוטוקול; עמ' 7 לפרוטוקול ש' 14-20). בפועל לא שינתה האם את הצוואה, למרות שידעה כי היא חולה במחלה סופנית.

ראה לענין זה גם עדותה של הבת ו. ל. אשר העידה  כי שמעה מאימה בין השנים 1992-1996 כי היא רוצה לשנות צוואתה. (עמ' 25 ש' 29-31 לפרוטוקול).

17. משכך ונוכח כל שנאמר לעיל, הוראות הדין והתנהלות המנוח – נחה דעתי לקבוע כי הצוואה ההדדית והמשותפת שעשו המנוחים יחדיו ב-1982 , לא שללה את יכולתו של המנוח לערוך הצוואה מאוחרת .

"יורש אחר יורש" או "יורש במקום יורש"

18. א.       הצוואה ההדדית קבעה מספר אופציות לתחולתה. ראה למשל סעיפים  1, 2,  3   ו-4        לצוואה ההדדית.  בפועל, נפטרה המנוחה טרם המנוח, וזה ערך צוואה חדשה לאחר                        פטירתה.

ב.           נוכח פטירתה של המנוחה קודם לפטירת המנוח חלה בענייננו הקביעה שבצוואה ההדדית וכדלקמן:

סע' 1 לצוואה קובע: "הכל הננו מצווים לטובת מי מאיתנו שיישאר בחיים לאחר מות אחד מאיתנו"

סע' 3(א) לצוואה קובע:(1)  במותו של מי מאתנו שיישאר בחיים לאחר מות אחד מאיתנו-או (2).....    או (3)... - הכל לפי המוקדם מבין המקרים הנזכרים לעיל- אנו מצווים את כל רכושנו כמפורט .... לבנותינו ו. וג.ד בלבד, בחלקים שווים ביניהן.

(ב)... (ג) הננו חוזרים ומצווים בזה כי בננו א.ב לא יירש כל חלק מרכושנו, גם במקרים האמורים בסעיף קטן (א) רישא לעיל.."

19. סעיף 41לחוק הירושה העוסק ב "יורש במקום יורש" קובע:

"(א) המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אם לא זכה הראשון; השני יזכה אם מת הראשון לפני המצווה או שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו שלא לטובת בן זוגו, ילדו או אחיו של המוריש.

(ב) זכה השני, דינו כדין מי שהמצווה ציווה לו לכתחילה.

(ג) על דרך זו רשאי המצווה לצוות גם ליותר משניים.

20. סעיף 42לחוק הירושה, העוסק ב – "יורש אחר יורש" קובע:

"(א) המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אחרי שזכה הראשון; השני יזכה במות הראשון או בהתקיים התנאי או בהגיע המועד שנקבע לכך בצוואה, הכל לפי המוקדם יותר.

(ב) הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון; אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה.

(ג) השני יזכה אם היה כשר לרשת את המצווה בשעת זכייתו, אף אם לא היה כשר לכך במות המצווה; מת השני לפני שעת זכייתו או שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו, הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת.

(ד) הוראת צוואה על דרך זו ליותר משניים – בטלה, זולת הוראה לטובתו של מי שהיה בחיים בשעת עשיית הצוואה".

21. בפרשת זמיר נ' גמליאל עמד בית המשפט על משמעותם של אופני הציווי האמורים וכדלקמן:

"עיון בשני ההסדרים מראה כי ההבדל ביניהם הוא גדול. בהסדר של "יורש אחר יורש" הקבוע בסעיף 42 לחוק המוריש מורה כי במותו יירש אותו יורש א', וכן מורה המוריש כי לאחר מותו של יורש א' יירש את העיזבון יורש ב'. עד להגעת הרכוש ליורש ב' ישנה, בלשונו של הנשיא ברק בענין מלמד "תקופת ביניים" בה יורש א' הוא הבעלים של הרכוש . יורש א' בתקופה זו רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו

(סעיף 42 (ב) ). יורש ב' יירש רק מה ששייך ליורש א' (שם), ואולם על יורש א' מוטלת מגבלה: הוא רשאי אמנם לנהוג ברכוש כמנהג בעלים אך לא רשאי הוא לגרוע מחלק של יורש ב' על ידי צוואה משלו... שונה ההסדר של "יורש במקום יורש" הקבוע בסעיף 41 לחוק לפיו המוריש מורה כי רכושו יעבור ליורש א', אך אילו יורש א' לא יירש את המוריש... יבוא בנעליו יורש ב'. ייעודו של הסדר זה הוא להסדיר מקרה בו המוריש צופה האפשרות מצב בו מי שנקבע כיורשו, לא יוכל לרשת אותו. המוריש קובע חליפין ליורש הראשון אותו קבע. אין בהסדר זה "תקופת ביניים" כמו בהסדר הקודם. היה ויורש א' יירש את הרכוש, הרי שההסדר מוצה, תם ונשלם. יורש א' יכול להעביר את הרכוש הלאה בחייו ולהוריש אותו – בין בצוואה ובין על פי דין – למי שיחפוץ".

22. בהתייחס להוראות הצוואה והקבוע בדין, כאמור לעיל, דומה שנקל לראות כי בצוואה מ – 1982 עסקינן במבנה של "יורשאחר יורש" שכן ההתייחסות הינה כי במקרה של פטירת האחד יעבור רכושו לאחר ולאחר מכן, בפטירת מי מהמנוחים "שיאריך חיים יותר מרעהו" נקבע "כי כל רכושו ובכלל זה רכושו של הנפטר ראשונה מאיתנו יעבור לבנות (וגם לבן בתחולת תנאים מסוימים) – דהיינו, "יורש אחר יורש".

23. נוכח הוראות סע' 42 לחוק הירושה המסדירות הוראת צוואה על דרך "יורש אחר יורש", רשאי היורש הראשון (דהיינו – המנוח דכאן, אשר זכה בעזבון המנוחה) לעשות בחייו כאוות נפשו בעזבון שקיבל, גם אם ייפגע מכך היורש השני, אולם הוא מנוע מלגרוע מזכויות היורש השני בדרך של צוואה .

ראו לענין זה:

ע"א 46/89 רוזן נ' בהט [פורסם בנבו](1990 ); ע"א 598/75 רזניק נ' רזניק [פורסם בנבו](1976) ורבים אחרים.

24. היוצא מן האמור הינו כי בעניין שבפנינו , יכול היה המנוח בחייו לעשות ברכוש אשר קיבל מעזבון המנוחה כבשלו, אולם לאחר פטירת המנוח, החלק שנותר מעזבון המנוחה – יחולק עפ"י הוראותיה היא. הוראות צוואת המנוח לא יחולו על הרכוש שקיבל המנוח מעזבון המנוחה ואשר נותר בידיו בעת פטירתו.

לפיכך בכל בקשור לצוואתו החדשה של המנוח, ואם לא יימצאו בה פגמים הפוסלים אותה, הרי שנוכח האמור לעיל, יש לקיימה אך בהתייחס לרכושו של המנוח .

באשר לנכסים בהם זכה המנוח מעזבון המנוחה מכח הוראת "יורש אחר יורש" שבצוואתה ההדדית של המנוחה – ההוראות בצוואתו החדשה הנוגעות לרכוש זה דינן להתבטל  ראה ת"ע 2990/07  ד.ש נ' א.ג. [פורסם בנבו](21.4.10) והאזכורים שבו.

 סיכום

25. א. המנוחים ערכו צוואה משותפת והדדית טרם תחולת תיקון 12 לחוק הירושה. נוכח הוראות

הצוואה, הוראות הדין והנתונים שבפני לא היה בצוואה הדדית זו להגביל המנוח בעריכת צוואה מאוחרת.

• לאחר פטירת המנוחה עבר עזבונה למנוח ונוכח הוראות הצוואה ההדדית.
• המנוח ערך צוואה מאוחרת ב – 25.6.08, צוואה בפני רשות.
• הואיל והצוואה המשותפת ההדדית קבעה מתווה של יורש אחר יורש, למקרה שאחרי פטירת מי מהם, אזי באשר לרכוש שקיבל המנוח מעזבון המנוחה – יחולו הוראות המנוחה שבצוואה המשותפת ואין הוראות המנוח בצוואה החדשה יכולות לחול עליה.

באשר לרכוש המנוח עצמו – יחולו הוראות צוואתו המאוחרת ובהמשך לדיון להלן.

צוואת המנוח מיום  25.6.08

26. כאמור ביום 25.6.08 ערך המנוח צוואה נוטריונית.

הצוואה נערכה ע"י ובאמצעות עו"ד ונוטריון, הגב' מרגלית נח (להלן: "עו"ד מרגלית נח") ובה קבע המנוח כך:

27. א.         כאמור, ג.ד הגישה התנגדות לקיום צוואה זו. לטענת ג.ד,  היחסים בין א.ב

להוריו המנוחים לא היו טובים, ובשל כך הדירו הם אותו מצוואתם המשותפת וההדדית.

              ב.           נטען כי בתכוף לנשואיו של א.ב ל--, ביקש א.ב מהמנוחים למכור דירתם בתל

                             אביב, לקנות לעצמם במקומה דירה בראשון לציון ואת היתרה לתת לו.

ג.           לטענת ג.ד בהמשך לסכסוכים שבין א.ב להוריו התקשר הוא אליהם עובר לנישואין ב-1982 והודיע להם כי אם יגיעו לחתונתו הוא יזרוק אותם מהמדרגות. ההורים לא הגיעו לחתונה והצטערו צער רב על התנהלות והתנהגות בנם.

ד.           נטען גם כי א.ב לקח הלוואה גדולה מהוריו ולא החזיר את רובה, כך שהוא חי חיי רווחה והוריו היו במצוקה כלכלית.

ה.          א.ב החליף את שם משפחתו מל. לא., שם המשפחה של רעייתו דאז,  ---, ואף לאחר גירושיו מ--- לא החזיר שם משפחתו לל..

ו.            נטען כי א.ב לא עזר להוריו בזקנתם אף לא הגיע לבקר אביו עת אושפז עובר לפטירתו.

ז.           לטענת ג.ד, צוואתו האחרונה של המנוח נערכה אך  לאחר שא.ב נידנד למנוח על כך כ- 12 שנים.

ח.          לטענת ג.ד, סיפר לה המנוח לא אחת שא.ב מנסה לשכנע אותו לשנות הצוואה ההדדית, כולל בשיחות טלפוניות רבות וארוכות  שאת חלקן שמעה.

עוד טוענת ג.ד כי המנוח סיפר לה שא.ב הושיב אותו כשעתיים ברכבו כאשר החזיר אותו מארוחה אצל מי מבני המשפחה, וניסה לשכנע אותו לשנות הצוואה.

ט.          המנוח ציין בפניה כי הוא אינו רוצה לשנות צוואתו, אולם, העובדה כי בסופו של יום שינה המנוח צוואתו מלמדת , כך לטענת המתנגדת,  כי  א.ב הצליח במשימתו לגרום למנוח לערוך צוואה כשהוא כבן 80 שנה, מבוגר, תשוש נפשית רגשית ופיזית.

28. א. מנגד טוען התובע כי אכן בינו ובין הוריו התגלע משבר קשה עובר לנשואיו, אולם

                             לטענתו, במהלך השנים התחממו היחסים ביניהם.

ב.           אימו אמרה לו כי היא מתכוונת לשנות צוואתה, אולם לטעמו היא לא הספיקה לעשות כן בשל מחלת הסרטן ממנה סבלה  בשנותיה האחרונות. לאחר פטירתה שינה אביו המנוח את צוואתו הוא ועל מנת להביא לתוצאה ולפיה עזבון המנוחים יחולק בין שלושת הילדים בחלקים שווים.

29. באשר לצוואה המאוחרת טוענת ג.ד כי:

              א.          הצוואה אינה עומדת בדרישות סע' 22 לחוק הירושה.

              ב.           הצוואה אינה עומדת בדרישות  חוק הנוטריונים.

              ג.            קיימת מעורבות בעריכת הצוואה (סעיף 35 לחוק הירושה).

              ד.           הצוואה אינה משקפת רצונו של המנוח .

30. סעיף 22 לחוק הירושה קובע:

"(א)       צוואה בפני רשות תיעשה על ידי המצווה באמירת דברי הצוואה בעל-פה

בפני שופט, רשם של בית משפט או רשם לעניני ירושה, או בפני חבר של בית דין דתי, כמשמעותו בסעיף 155, או בהגשת דברי הצוואה בכתב, על ידי המצווה עצמו, לידי שופט או רשם של בית משפט, רשם לעניני ירושה או חבר בית דין דתי כאמור.

(ב)         דברי הצוואה כפי שנרשמו על ידי השופט, הרשם של בית המשפט, הרשם

לעניני ירושה או חבר בית הדין הדתי או כפי שהוגשו לידו, ייקראו בפני המצווה, הוא יצהיר שזו צוואתו, והשופט, הרשם של בית המשפט, הרשם לעניני ירושה או חבר בית הדין הדתי יאשר בחתימתו על פני הצוואה שהיא נקראה ושהמצווה הצהיר כאמור.

(ג)         נכתבה הצוואה בלשון שהמצווה אינו שומע, תיקרא בפניו בתרגום ללשון שהוא שומע, והמתרגם יאשר זאת על פני הצוואה.

(ד)         במקום קריאת הצוואה או תרגומה בפני המצווה יכולה לבוא קריאתה או קריאת תרגומה על ידי המצווה עצמו.

(ה)         ...

(ו)          ...

(ז)          לענין סעיף זה דין נוטריון כדין שופט"

הצוואה המאוחרת אינה עומדת בתנאי סע' 22 לחוק הירושה

31. לטענת ג.ד הצוואה המאוחרת אינה עומדת בתנאים הקבועים בסע' 22 לחוק הירושה, שכן:

              א.          קיימת אי התאמה באישור הנוטריונית, עו"ד מרגלית נח.

              ב.           לא היתה הקראה של הצוואה המאוחרת ע"י המנוח או ע"י עו"ד מרגלית נח.

32. סע' 25 לחוק הירושה קובע:

(א)         התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לבית  המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקיימה אף אם נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19, 20, 22 או 23 או בכשרות העדים, או בהעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים כאמור.

(ב)         בסעיף זה 'מרכיבי היסוד בצוואה' הם:

              ...

 (3)        בצוואה בפני רשות כאמור בסעיף 22 – הצוואה נאמרה בפני רשות או     הוגשה לרשות על ידי המצווה עצמו"

33. בענייננו אין מחלוקת כי מרכיבי היסוד שבצוואה התקיימו.( "הצוואה נאמרה בפני רשות או הוגשה לרשות על ידי המצווה עצמו"). עו"ד מרגלית נח מאשרת התייצבות המנוח בפניה והבעת רצונו באשר לשייכתב בצוואתו.
34. צוואה התקינה על פניה מבחינה צורנית, עומדת בחזקת כשרות והנטל לפסול אותה מוטל על המתנגד לה. "חזקת הכשרות" לא תחול עת עסקינן בצוואה פגומה, שכן קיומו של הפגם מעלה את החשד כי הצוואה אינה משקפת את רצונו של המצווה, במקרה כזה ועפ"י הוראות הדין,  נטל השכנוע להוכיח שהצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה יעבור לשכמו של מבקש הקיום ובאם נותר ספק בליבו של בית המשפט אם הצוואה משקפת את רצונו האמיתי והחופשי של המצווה, יפעל הספק לחובתו והצוואה לא תקויים.                                      ראה לענין זה :ע"א 464/77 דהאן נ' אזולאי [פורסם בנבו] (13.02.79); ע"א 4902/91 גודמן נ' מוסיוף [פורסם בנבו] (20.07.95); ע"א 6198/95 יעקב נ' בראשי, [פורסם בנבו] (1.6.98) ; ע"א 5640/92 יובל נ' באומן, [פורסם בנבו]  (28.4.96); ע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה, [פורסם בנבו]  (30.4.01) ועוד; ש' שוחט, "פגמים בצוואות", מהדורה שנייה, עמ' 74 והמובאות המפורטות בס"ק 15); פרופ' שילה, "פירוש לחוקי הירושה"  כרך 1, עמוד 232.

עפ"י ההלכה, במקרה שיש בצוואה פגם שאינו מהותי, נטל השכנוע המוטל על מבקשי קיום הצוואה הינו כבד במיוחד ונפסק שהוא אף גבוה מזה הנדרש מהתביעה בהליך פלילי. ראו לעיל בסע' 32: ענין בראשי , בעמ' 616; ענין בוסקילה בעמ' 850-851.

יחד עם זאת, הובעו בפסיקה גם דיעות לפיהן יש להקל  בנטל המוטל על מבקש קיום הצוואה שכן העמידה בנטל זה כמעט אינה אפשרית ועלולה לסכל השאיפה להגשים רצון המנוח , תוך הפניה גם להתייחסות לעצמת הפגם בו עסקינן.

ראו: ע"א 4902/91 גודמן נ' מוסאיוף [פורסם בנבו](20.7.95); ענין בוסקילה עמ'  855-856.                                 

אי התאמה באישור עו"ד נח

35. א. המתנגדת מפנה להוראות סע' 22(א) לחוק הירושה הקובעות :

"צוואה בפני רשות תיעשה על ידי המצווה באמירת דברי הצוואה בעל-פה בפני שופט, רשם של בית משפט או רשם לעניני ירושה.... או בהגשת דברי הצוואה בכתב, על ידי המצווה עצמו, לידי שופט או רשם של בית משפט, רשם לעניני ירושה....".

המתנגדת מפנה ומציינת כי עפ"י הוראות החוק יכול המצווה לומר הוראות הציווי "באמירת דברי הצוואה בעל פה", או לכתוב אותן ולמסרן לרשות "בהגשת דברי הצוואה בכתב".

לטענת המתנגדת, במקרה שבפנינו לא ברור כיצד נאמרו דברי המצווה, שכן בסע' 2 לאישור הצוואה נכתב ע"י עו"ד מרגלית נח כך: "אמר המצווה את דברי הצוואה שרשמתי במסמך המצ"ב המסומן באות א'", אולם בעדותה העידה עו"ד נח כי המנוח הביא לה מסמך כתוב (ראה עמ' 9 ש' 3-4 לפרוטוקול).

• לעניין זה העידה עו"ד נח :

"אני, אני אומרת לך כבר, האישור שלי מאוד ברור, מאוד מאוד ברור. אמר המצווה את דברי הצוואה שרשמתי, הוא אמר לי זה רצוני, הוא נתן לי מסמך, יותר מאשר בכתב ידו? בוא נאמר דבר אחד שהוא היה אומר לי בעל פה, אני חושבת שכתב יד זה הרבה יותר חזק מאשר בעל פה, כי בעל פה לא הייתי זוכרת כל מילה שהוא אמר . פה היה לנו מקרה מיוחד. הבן אדם בא עם צוואה ביד" – עמ' 22 ש' 3-9 לפרוטוקול.

ועוד משלימה עו"ד נח ומבהירה אופן עריכת הצוואה ובהמשך לאותו מסמך כתוב:

"ש.        ..... מה שלא הצלחתי להבין, לא הצלחתי להבין מה היה במשרד מבחינת עריכת  הצוואה. לא, לא הצלחתי להבין אבל, אם תוכלי להסביר איך זה קרה, איך התרחש?                                                                                                                                                                                              ת.          בוא, בוא אני אראה לך, כמו שמתרחש, כמו שמתרחשת כל כתיבת צוואה. אדם בא, מספר, מספר קצת את תולדות חייו, אני שואלת אותו, הוא אומר לי מה, מה גרם לו לשנות, בפרט כשיש שינוי, אני מאוד, למה אתה רוצה לשנות? מה קרה שרצית לשנות? ואז הוא מספר לי שהיה, שהיו יחסים לא טובים עם הכלה והיום זה הסתדר, המצב שונה. אני לא יודעת אם הסתדר, הוא אומר המצב שונה, זה הכל. לא, אין פה, זה לא טקס מיוחד..." עמ' 16 ש' 9-16 לפרוטוקול.

ובהמשך בעמ' 17 ש' 6-12 לפרוטוקול העידה עו"ד נח:

"ש: אז, אז המנוח י. ל. הגיע, סיפר את סיפורו ומה? איך זה הפך להיות מסמך?          ת:  הוא השאיר את המסמכים, אני ערכתי את הצוואה, נתתי לו את הטיוטה, את מה שאתה ראית שהוא שינה, לקח את זה, שינה, החזיר לי, שינינו והוא בא וחתם על זה, זה הכל.     ש: בא וחתם וזהו?                                                                                                                                        ת:כן, חתם. תשמע, מטבע הדברים גם דיברנו קצת, לא.."

36. משכך, לענין אישור הנוטריונית, לא נפל כל פגם בצוואה שנערכה. בפגישה הראשונה אמנם העביר המנוח לעו"ד נח מסמך כתוב, אולם זה היה אך הבסיס לניסוח הצוואה. עו"ד מרגלית נח שוחחה עם המנוח, העבירה לו נוסח צוואה, הוא ערך תיקונים ועד לשביעות רצונו בדבר הנוסח הסופי.

לא היתה הקראה של הצוואה

37. לטענת המתנגדת לא היתה הקראה של הצוואה המאוחרת ע"י המנוח או ע"י עו"ד מרגלית נח. לטעמה, דרישת ההקראה של הצוואה ע"י המצווה או הנוטריון הינה מהותית תוך שהיא מפנה לפסק דין של כב' הש' טפרברג בתמ"ש (י-ם) 18211-04-13 א.ג. נ' מ.ש. [פורסם בנבו] (11.3.15).

38. מנגד טוען א.ב כי אין ספק שהמנוח ידע קרוא וכתוב, שהרי הביא בפני עו"ד נח צוואה שכתב בכתב ידו, משכך לטענת התובע לא היה צורך בהקראה בקול של הצוואה והמנוח כעדות עו"ד נח קרא בעצמו הוראות הצוואה..

סע' 22(ד) לחוק הירושה קובע כי:

"(ד) במקום קריאת הצוואה או תרגומה בפני המצווה יכולה לבוא קריאתה או קריאת תרגומה על ידי המצווה עצמו."הסעיף נוקט בלשון "קריאתה או קריאת תרגומה ע"י המצווה " וקריאה אינה מחייבת קריאה בקול רם.

39. עו"ד נח העידה עדות האמינה עלי ולפיה המנוח ישב בפניה וקרא הצוואה . ראה לענין זה עדותה בעמ' 21 ש' 1 לפרוטוקול; עמ' 23 ש' 19 לפרוטוקול; עמ' 23 ש' 14 לפרוטוקול; עמ' 23 ש' 17 לפרוטוקול; עמ' 18 ש' 10-13 לפרוטוקול.

הצוואה אינה עומדת בדרישות חוק הנוטריונים

40. המתנגדת מפנה ומציינת כי עו"ד נח לא פעלה עפ"י הוראות הדין ולא סימנה הנספחים המצורפים לאישור הנוטריוני.

המתנגדת מפנה לענין זה להוראות סע' 22(ב) לחוק הירושה וכמפורט לעיל, כמו גם מפנה היא להוראת תקנה 11 לתקנות הנוטריונים תשל"ז 1967 הקובעת:

סימון נספחים.

"הנספחים המצורפים לאישור נוטריוני יסמן אותם הנוטריון כל אחד באות או במספר, יחתום על כל עמוד שלהם בראשי תיבות של שמו ויטביעם בחותמו."

41. בענייננו אין חולק כי הנספחים לאשור הנוטריוני לא סומנו כנדרש בדין ועו"ד נח לא חתמה על כל עמוד תוך סימונו בחותמה.

42. הלכה מושרשת בפסיקה, כי פגם באחד המרכיבים הצורניים הנדרשים בצוואה יש בו כדי להעביר את הנטל להוכחת אמיתותה אל כתפי המבקש לקיימה. על-אף האמור, יש שאי - תקינות חיצונית על פני הצוואה היא כה שולית וקלת ערך, עד שאינה עולה כדי "פגם", המעורר כשלעצמו חשד ב"אמיתות הצוואה" .

הפסיקה עמדה על כך שההקפדה על הדרישות הצורניות בצוואה בפני רשות פחות מחמירה מההקפדה על דרישות צורניות בצוואה בפני עדים. ההקפדה על קיום הדרישות הפורמאליות תלויה באופן עריכת הצוואה. ככל שאופן עריכתה מבטיחה ערובה טובה יותר לאמיתותה וגמירות דעת המצווה, ניתן להסתפק בדרישות פורמאליות מועטות יותר. בעצם המעמד בפני הרשות יש מידה רבה יותר של טקסיות ורשמיות המדגישות את רצינות ההחלטה ואת גמירות הדעת הדרושים לצוואה (ע"מ (י-ם) 729/05 סובול נ' לויטין [פורסם בנבו] (2005)‏‏; ע"א 796/87 מסד אריאל נ' דוידי [פורסם בנבו](7.2.91).

אי סימון הנספחים לאישור הנוטריוני בחותמה של עו"ד מרגלית נח יש בו להפוך את נטל השכנוע ולהטילו על תובע קיום הצוואה .

יחד עם זאת, בהתבסס על עדותה של עו"ד מרגלית נח ולפיה היה המנוח רהוט ברור וצלול אשר ידע בדיוק כיצד הוא מבקש כי עזבונו יחולק, ובהינתן טענת עו"ד מרגלית נח כי המנוח הקפיד מאוד על פרטי הצוואה , עד כי עו"ד מרגלית נח הגדירה את המנוח כאובססיבי, קשה לראות הכיצד העובדה שסימוני הנספח לאישור הנוטריוני לא סומנו כראוי יש בה לפגוע בהבהרת רצון המצווה.

ראה עמ' 9 ש' 22-28 לפרוטוקול מיום 28.2.21; עמ' עמ' 13 לפרוטוקול ש' 19-26 ועוד.

מעורבות בעריכת הצוואה

43. א. סע' 35 לחוק הירושה קובע: "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה."

ב.  בנדון שבפנינו הוברר כי עת הגיע המנוח לעו"ד מרגלית נח הביא הוא עימו נוסח צוואה בכתב – אשר סומן – ת/1 (פרוטוקול מיום 28.2.21 עמ' 48-49).

עוד הוברר כי לאחר שעו"ד נח ערכה טיוטה ראשונה של הצוואה, ביצע עליה המנוח תיקונים בכתב ידו – זו הוגשה וסומנה ת/3.

כמו כן התקבלה באמצעות עו"ד נח תרשומת בכתב ידו של המנוח באשר לתחשיב חלוקת עזבונו – סומנה ת/4.

44. א. בענייננו, הגישה ג.ד ב-6.1.19 התנגדות לקיום הצוואה המאוחרת.

ב.  ביום 27.6.19 עתרה ג.ד לאפשר לה לתקן את כתב ההתנגדות תוך שציינה כי ימים אחדים קודם לכן מצאה ג.ד בחדרו של המנוח, מסמך הכתוב בכתב ידם של ו. וא.ב המעיד על מעורבותם בעריכת הצוואה המאוחרת(נ/3), שכן פרטים מתוך המסמך אשר ערכו ו. וא.ב מצא מקומו בצוואת המנוח כמעט באותה לשון. ג.ד הפנתה לכך שא.ב התעלם בכתבי הטענות שהגיש מכך שהיה מעורב בעריכת הצוואה המאוחרת , כמו כן התעלמה מכך ו. בתצהיר שהגישה בתמיכה לתגובה להתנגדות.

45. ג.ד הפנתה לנוסח של נ/3 אשר בו נכתב בכתב ידם של ו. וא.ב כך:

והיא הפנתה לכך שקטעים מנ/3  מצאו מקומם בצוואתו מאוחרת של המנוח:

כמו כן הפנתה המתנגדת לקטע רלוונטי נוסף מנ/3 וכדלקמן:

וציינה כי הוראה זו של פתיחת חשבון מצאה ביטויה בצוואה המאוחרת וכדלקמן:

46. לטענת ג.ד נוכח האמור, עולה כי א.ב ביצע לפחות אחת מאלו: ערך את הצוואה המאוחרת ו/או היה עד לעשייתה ו/או לקח באופן אחר חלק בעריכתה ומשכך ההוראות לטובת המעורבים בניסוחה בטלות ונוכח הוראות סע' 35 לחוק הירושה.
47. את טענת "ההתערבות בצוואה שיש בה כדי להביא לפסילתה" תומכת ג.ד בחקירתה על שני עיקרים:

א. שימוש במסמך נ/3 אשר אף נצבע על ידה, בעת הצגתו לבית המשפט, בצבעים שונים לאבחנה בין כתב ידה של ו. לכתב ידו של א.ב. ג.ד מבקשת ללמוד וללמד על הדמיון בין לשונו של נ/3 ללשון הצוואה וכגון שימוש במילים "רכוש משותף"; הוראות בדבר הפרדת רכוש מ--- גרושתו של א.ב, פתיחת חשבון נפרד לכספים שיקבל א.ב מהעזבון והתחשיב שבצוואה.

ב. טענה בדבר 'נדנוד' ממושך של א.ב למנוח לשנות צוואתו.

48. לא למותר לציין כי א.ב מכחיש שפעל אצל המנוח על מנת שזה ישנה צוואתו.

המצב המשפטי

49. סעיף 35 לחוק הירושה קובע: "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה."

• החוק מקים חזקה חלוטה לפיה מי שהתערב בעריכת הצוואה או לקח חלק בעריכתה מוחזק כמשפיע שלא כדין על המצוה, זאת בחינת אמרתו של המשפט העברי "הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו" (בבלי, חולין מ"ד, ע"ב).

• סעיף זה קובע, כי סיטואציה העונה על אחת משלוש החלופות המצויות בסעיף גורמת לבטלות הוראה לטובתו הקיימת בצוואה, זאת גם אם יוכח כי בפועל לא התקיימה השפעה בלתי הוגנת על המצוה.

• על פי ההלכה הפסוקה תכליתו של סעיף 35 לחוק הירושה היא לשמור על האוטונומיה של המנוח (בע"ם 384/19 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] ( 05.06.19).

50. בעוד ששתי החלופות הראשונות מתפרשות ככלל באופן דווקני (הוראת צוואה המזכה מי שערך אותה או מי שהיה עד לה), החלופה השלישית (לקח באופן אחר חלק בעריכתה) זוכה לפרשנות גמישה יותר.

בהתאם להלכה הפסוקה, הביטוי "לקח באופן אחר חלק בעריכתה" של צוואה, הוא ביטוי גמיש, המתמלא תוכן על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, ויישומו נעשה על פי ההיגיון והשכל הישר (ע"א 433/77 הררי נ' הררי,[פורסם בנבו](1979); ע"א 234/86 אמונה – תנועת האישה הדתית לאומית נ' בלר, [פורסם בנבו](1988). המבחן אינו מידת החשש להשפעה בלתי הוגנת על המצווה, אלא מידת המעורבות וחומרתה (ע"א 6496/98 בוטו נ' בוטו [פורסם בנבו](2000).בפרשת בוטו הובהר כי כשם שאין להרחיב את תחולתו של הסעיף, כך אין לצמצם את תחולתו ולהוציא מגדרו מצבים שהחוק דן בהם, שכן מגמת החוק היא למנוע היווצרותה של מעורבות הפוגעת ברצון המנוח.

51. א. בהתאם להלכה הפסוקה, עילת בטלות זו נבחנת לפי הנסיבות הכוללות של עריכת

הצוואה, ובהן טיב המעורבות ועוצמתה. הבחינה אם הנהנה נטל חלק בעריכת הצוואה, צריך שתיעשה בנוגע לכל מקרה ונסיבותיו ונוכח מידת האינטנסיביות והחומרה של מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה.

ב.           פעולה מצומצמת כלשהי של הנהנה, אינה הופכת אותו בהכרח למי שלקח חלק בעריכתה של הצוואה. יש שהצטברותן של מספר פעולות שונות, היא שתבסס את המסקנה כי הנהנה לקח חלק בעריכת הצוואה. בהתאם להלכה הפסוקה, יש לבחון במבט רחב את מכלול האירועים, הנסיבות והזיקות.

ומן הכלל אל הפרט

52. המתנגדת עצמה אישרה כי המנוח היה צלול עד חודשי חייו האחרונים (עמ' 4 שורה 24-25 לפרוטוקול).

53. א. בעדותה של עו"ד מרגלית נח עורכת הצוואה המאוחרת, ציינה זו כי המנוח הגיע אליה

לבדו, עצמאי, מהלך לבד על רגליו , תוך ש"ידע טוב מאוד מה שהוא עושה" עמ' 9 ש' 24-26 לפרוטוקול).

ב.           עוד ציינה עו"ד נח כי כמנהגה בכל צוואה ערכה היא תרשומות וכן יש לה מסמכים שהתקבלו מהמנוח.

ג.           עו"ד נח ציינה בעדותה כי בפגישה עימה הציג לה המנוח מספר מסמכים, כולל צוואה בכתב ידו (ת/1); הצוואה המשותפת לו ולרעייתו המנוחה (ת/2); טיוטת הצוואה עם תקונים בכתב ידו של המנוח(ת/3) תחשיב שערך המנוח לחלוקת עזבונו תוך שהבהיר במפורש כוונתו ורצונו שעזבונו ועזבון רעייתו המנוחה יחולק בסופו של יום בין שלושת ילדיו בחלקים שווים(ת/4); צלום תעודת זיהוי שלו ובאותו עמוד נרשמו גם פרטי שלושת ילדיו (ת/5).

54. עו"ד נח פירטה בעדותה כי המנוח הניח בפניה מסמך שערך בכתב יד (ת/1) ובו פירוט הוראות צוואתו וביקש ממנה לערוך צוואה בהתאם לה.

היא ציינה בפניו "אמרתי לו תראה אם אתה כתבת את הצוואה בכתב יד, היא צוואה כל דבר וענין ואז אינך צריך לשלם לי. הוא אמר, לא, אני עומד על כך שהצוואה תיערך בפני נוטריון".

עמ' 9 שורות 16-20 לפרוטוקול.

עוד ציינה עו"ד נח:

הסברתי לו את השינויים בחוק, אמרתי לו שהחוק שונה (לגבי צוואה הדדית – מ.ד.) והוא אמר שמטרתו היא ששלושת הילדים יקבלו חלקים שווים בעזבון שהוא ואשתו שמרו ולכן גם אם כבודה תראה שישנו סעיף בצוואה שאם מישהו יתנגד, כך וכך יהיה. עכשיו הוא גם אמר לי את הסיבה שבגללה הצוואה נחתמה הזמנו. הוא אמר שהיחסים עם אשתו של הבן לא היו טובים והיום זה אחרת, ולכן הוא מבקש לשנות את הצוואה. יש לי עוד מסמכים בכתב ידו.."

עמ' 10 ש' 12-18 לפרוטוקול.

עו"ד נח ערכה כאמור תרשומת מהפגישה (ת/7) ובה ציינה:

"..הדירה שקניתי לפני הנשואין תתחלק בין השלושה, ובמקרה ומי מהילדים יתנגד לצוואה בכל טענה שהיא, ויטען שהדירה מהווה חלק מהרכוש המשותף לי ולאשתך אזי – מי שיתנגד ..1/3 מחלקי ילך לבן והיתרה תתחלק בין שתי הבנות.."

55. א. דהיינו כבר בפגישה הראשונה של המנוח עם עו"ד נח ציין זה שברצונו לחלק את

                             הרכוש שצברו הוא ורעייתו המנוחה בחלקים שווים לשלושת ילדיו.

ב.           המנוח הניח בפני עו"ד נח מסמך בכתב ידו (ת/1) ובו הוראות באשר לחלוקת עזבונו תוך ששוב ושוב חוזר בו העקרון שרכושו יחולק ל-3 ילדיו בחלקים שווים.

ת/4 – הינו תחשיב בכתב ידו של המנוח ובו התייחסות לתחשיב חלוקת העזבון בין ילדיו ועל מנת להגיע לחלוקה שווה בין הילדים, ובהתייחס גם להוראות הציווי של רעייתו המנוחה:

"כל הרכוש הוא 6/6. לפי הצוואה הקודמת יש 3/6 ולאישתי. אם בני יקבל 2/6 מתוך כל 6/6 של כל הרכוש ושתי בנותי מתחלקות בכל היתר שזה 2 חלקים. כל אחת מקבלת חצי מתוך 1/6 הנותר מחלקיו והיתר מחלקה של אישתי 3/6 לכל אחת ויחולק בשווה לחצי 1.5/6".

תחשיב זה הינו בכתב ידו של המנוח.

56. בעדותה, ולאחר שנשאלה לענין זה מספר פעמים והשיבה בכל אחת מהפעמים בבהירות, פירטה עו"ד נח כי סדר עריכת צוואת המנוח היה כזה:

המנוח קבע עימה פגישה במשרדה. בפגישה הראשונה הניח המנוח בפני עו"ד נח מסמך בכתב ידו ובו פירוט הוראותיו. המנוח ועו"ד נח שוחחו על מצבו האישי של המנוח ועל רצונו את שייעשה ברכושו ונערכה תרשומת.

לאחר סיום הפגישה ערכה עו"ד נח טיוטת צוואה אשר הועברה למנוח להערותיו. זה ערך בה תקונים והחזירה למשרד עו"ד נח. היא ערכה בה תקונים על פי בקשתו ולאחר מכן היתה פגישת ההחתמה על הצוואה.

ראה לענין זה: עמ' 20 לפרוטוקול  ש' 5-10 ; עמ' 23 לפרוטוקול ש' 27-34.; עמ' 25 לפרוטוקול משורה 24.

57. עו"ד נח הניחה בפני בית המשפט גם טיוטת הצוואה אשר הועברה למנוח והוא שערך עליה תקונים בכתב ידו (ת/3). על טיוטה זו מופיע תאריך 2.6.82. בפועל נחתמה הצוואה ביום 25.6.08 , דהיינו כ-23 ימים לאחר עריכת טיוטת הצוואה (אשר הוכנה לאחר הפגישה עם המנוח), מה שמעיד על תהליך ממושך של עריכת הצוואה.

58. א.    מהנתונים כפי שבאו בפני עולה כי כבר במסמך הראשון שערך המנוח בכתב ידו עם

הגיעו לעו"ד נח ביקש הוא להגיע לתוצאה שעזבונו ועזבון רעייתו המנוחה יחולק בין ילדיו בחלקים שווים. במסמך זה אין פירוט תחשיב החלוקה אלא מוצג בו העקרון של חלוקה בחלקים שווים בין שלושת הילדים.

• בשיחה של המנוח עם עו"ד נח עם המנוח הסביר הוא לה את ההגיון בבקשתו   ובהמשך לצוואה המשותפת שנערכה עם המנוחה. המנוח הסביר לעו"ד נח כי בעת עריכת הצוואה הראשונה יחסי המנוחים עם א.ב לא היו טובים ולכן קבעו את שקבעו. עם שיפור היחסים – מבקש הוא ליתן גם לא.ב חלק בעזבונו.
• בתרשומת אשר ערכה עו"ד נח באותה פגישה אין תחשיב מפורט של החלוקה    ובהתאם לאפשרויות השונות. תחשיב כזה  קיים בת/4 אשר ערוך בכתב ידו של המנוח והוגש באמצעות עו"ד מרגלית נח.

59. א. העקרון כי עזבון המנוחים יחולק בין ילדיהם בחלקים שווים עלה כבר בפגישה

                             הראשונה של המנוח ועוה"ד.

ב.           באשר למסמך נ/3 - טוען התובע כי לא זכר מסמך זה  עד להצגתו ע"י ג.ד ותוך התייחסות לכך שהמנוח נהג להתייעץ עם ו. כמעט בכל דבר וענין והמסמך נ/3 משקף תחשיב מספרי בלבד של העקרון אותו התווה המנוח ולפיו רכושו יחולק בין שלושת ילדיו בחלקים שווים. ראה לענין זה עמ' 8 משורה 30 לפרוטוקול; עמ' 8 שורות 15-19 לפרוטוקול.

ועוד בלשון התובע: " הוא רצה לערוך את החלקים כדי שכל אחד יקבל שליש, הוא חזר על הצוואה שלו כמה פעמים על הרצון שלו שכל אחד יקבל שליש מהרכוש שלו, ומכיוון שהייתה מורכבות בצוואה הראשונה, הוא אומר שהוא לא רוצה להתעסק עם החלק של אימא, אבל עם החלק שלי אוכל לעשות מה שארצה, ולכן נעשה תחשיב שאתה תקבל שליש מהשלם ונפתור את העניין בצורה כזאת, שאני את שלי אוכל לתת לך, ואז נעשה תחשיב. מכיוון שהוא ייקה, הוא לא רצה שתהיה טעות, ואני מניח שגם מן הסתם אחר כך הוא נתן לו. להסתכל על זה כדי לוודא שלא הוא טעה בחישוב ולא אני טעיתי בחישוב, כפי שהוא רוצה." מעמ' 9 שורה 33 לפרוטוקול.                                                                                            

ג.          ו. בעדותה התייחסה אף היא למסמך זה. ראשית ו. ציינה בעדות כי לא אחת

הכתיב לה אביה דברים או שהיא כתבה דברים בהמשך לשיחות עם אביה. ראה לענין זה עמ' 16 ש' 20-28 לפרוטוקול.

              באשר לנ/3 ציינה ו. כי לא זכרה עריכת המסמך האמור עד להצגתו והבהירה כי המסמך נערך בהמשך לשיח עם המנוח וכי בפועל מדובר בתחשיבים שנערכו ועל מנת להגיע לחלוקה שווה של העזבון בין שלושת הילדים. 

              ראה לענין זה עמ' 19 ש' 1-9 לפרוטוקול ;עמ' 19 משורה 33 לפרוטוקול; עמ' 20 ש' 12-20 לפרוטוקול.

ד.ו. השיבה גם לשאלות בית המשפט המפנות אותה לכך שהיא לכאורה פועלת בניגוד לאינטרס האישי שלה , שכן לו תבוטל הצוואה האחרונה – תקבל היא יותר מעזבון הוריה, והיא השיבה  כדלקמן:

"ש.       (ביהמ"ש) אם הצוואה האחרונה לא תקוים, תקבלי יותר?

ת.          כן.

ש.          (ביהמ"ש) אז את פועלת בניגוד לאינטרס הכלכלי שלך. למה את עושה את זה?

ת.          זה מה שההורים שלי רצו שיקרה.

ש.          (ביהמ"ש) אימא שלך לא שינתה את צוואתה?

ת.          היא לא, אבל כשהיא הייתה חולה, ועם כמה שהיא הייתה אימפולסיבית לעשות את הצוואה הראשונה, לשנות כבר היה לה קשה, כי היא כבר נכנסה לתוך לופ של טיפולים ולהילחם על החיים, אבל אני הייתי איתה מספיק זמן, אני זוכרת שתי סיטואציות, אני מכניסה למשהו מאוד פרטי: באחת מהן בשנת צהריים, לפני שנרדמים מדברים, היא אמרה לי: "ו., אני רוצה לשנות את זה, אני לא יכולה"..".

60. א.  באשר לטענת ג.ד כי התובע  נדנד למנוח לשנות הצוואה – טוען א.ב כי מדובר בטענה

סתמית, חסרת בסיס תוך שמלבד טענות ג.ד לענין זה תוך הפניה לשיחת טלפון ששמעה בין א.ב למנוח, תוך שהיא מאשרת כי לא שמעה דברי א.ב בשיחה זו , וכן טענה כי אביה סיפר לה שבחזרה מאחד האירועים החזיק אותו א.ב ברכב כשעתיים בנסיון לשכנעו לשנות הצוואה – לא הובאה כל ראיה. ראה עמ' 89 ש' 11-20 לפרוטוקול.

• עוד לציין כי מהעדויות עולה כי בשנים הרלוונטיות התגוררה ג.ד עם אביה והתובע היה נשוי וגר עם משפחתו. משכך גם יכולתו של התובע להשפעה רציפה על אביו נראית קלושה.

61. א. לטענת ג.ד, אביה בירר עימה שוב ושוב אם הצוואה ההדדית בידיה, ולטענת ג.ד מלמד

              הדבר כי זה ביקש להבטיח שצוואתו זו תקויים.

       ב.   לא ברור לי הכיצד מבקשת ג.ד ללמוד כאמור עת המנוח בפועל ערך צוואה מאוחרת יותר

בפני עו"ד מרגלית נח אליה הגיע מספר פעמים לצורך ניסוח מדויק של הצוואה. לו אכן ביקש המנוח שלא לקיים   צוואה זו אותה נאלץ לערוך בשל לחץ של בנו, יכול היה הוא לספר על כך לג.ד או לערוך צוואה מאוחרת יותר. המנוח היה עצמאי וכשיר.

• דומה שהמנוח ביקש למדר את ג.ד בדבר עריכת הצוואה המאוחרת, נראה כי צפה

התנגדותה למהלך זה. המנוח אשר ביקש להבטיח כי רכושו ורכוש רעייתו המנוחה יחולקו בחלקים שווים בין שלושת ילדיו פנה לעו"ד מרגלית נח לערוך  צוואה כאמור. הואיל וצוואת רעייתו המנוחה חילקה העזבון רק בין שניים מילדיהם, נדרש תחשיב לחלוקת עזבון המנוח אשר יביא בסופו של יום לכך שהעזבון הכולל יחולק בשווה בין שלושת הילדים. לצורך זה  התייעץ המנוח גם  עם ו. וא.ב .

• אכן נראה כי ו. וא.ב, ילדיו של המנוח סייעו לו בעריכת תחשיב החלוקה באופציות שונות

 ועל מנת להביא לחלוקת עזבון המנוחים בחלקים שווים בין שלושת ילדי המנוחים.

• נוכח אופן עריכת הצוואה בפני הנוטריון היא עו"ד מרגלית נח, רצונו הברור של המנוח כי עזבונו ועזבון רעייתו המנוחה יחולק בין שלושת ילדיו בחלקים שווים, צלילות המנוח, בחירתו שלא לשתף את ג.ד במהלך זה שכן צפה התנגדות, דיוק הצוואה באמצעות טיוטות ותיקונן ועריכות תחשיבים - כל אלו מלמדים כי הצוואה המאוחרת משקפת באופן אמין רצונו האחרון של המנוח אותו אנו מצווים לקיים.

62. נוכח כל האמור – נחה דעתי כי יש לקיים צוואתו המאוחרת של המנוח.

סוף דבר

63. א. כאמור, המנוחים ערכו צוואה משותפת והדדית טרם תחולת תיקון 12 לחוק הירושה. נוכח

 הוראות הצוואה, הוראות הדין והנתונים שבפני לא היה בצוואה הדדית זו להגביל המנוח  בעריכת צוואה מאוחרת.

• לאחר פטירת המנוחה עבר עזבונה למנוח ונוכח הוראות הצוואה ההדדית.

• המנוח ערך צוואה מאוחרת ב – 25.6.08, צוואה בפני רשות.

• הואיל והצוואה המשותפת ההדדית קבעה מתווה של יורש אחר יורש, למקרה שאחרי פטירת מי מהם, אזי באשר לרכוש שקיבל המנוח מעזבון המנוחה – יחולו הוראות המנוחה שבצוואה המשותפת ואין הוראות המנוח בצוואה החדשה יכולות לחול עליה.

• באשר לרכוש המנוח עצמו – ניתן צו לקיום הצוואה המאוחרת.

• נוכח תוצאות פסק הדין מחייבת ג.ד לשלם לא.ב הסך של 35,000 ₪ הם הוצאות ההליך.

• תוגש פסיקתא לחתימה

ניתן היום,  ט' סיוון תשפ"ג, 29 מאי 2023, בהעדר הצדדים.