פס"ד בהתנגדות בנותיו ונכדתו של מנוח לקיום צוואת אשתו המנוחה של המנוח שאינה אמן או סבתן של המתנגדות

ההליך

1. עניין לי בהתנגדות בנותיו ונכדתו של מנוח לקיום צוואת אשתו המנוחה של המנוח שאינה אמן או סבתן של המתנגדות.

    

2. מבקש הקיום של הצוואה מיום 29.10.1996 הוא בנה של המנוחה שאינו בנו של המנוח.

    

3. אומר כי סיכומי המתנגדות הוגשו צפופים, שלא על פי התקנות, עד כדי הפיכת קריאתם לקשה.

    

4. נימוקי המתנגדות שעונים בעיקרם על הטענה כי ביום 04.12.1985 ערכו המנוחים צוואה הדדית וזו מצאה לה ביטוי בהסכם ממון שנערך יחד עם הצוואות וסעיפים 4 ו- 5(ב) לו, לא אושרו.

    

5. המחלוקת לכן אינה אלא בשאלה האם שילוב הסכם הממון והצוואות ההדדיות אינו גובר על צוואת המנוחה המאוחרת יותר.

    

   טענות המתנגדות בתמצית

6. מדובר לא רק בצוואות הדדיות מחייבות, אלא בשילוב היוצר התחייבות חוזית ואלו יחדיו מבטלים את תוקף הצוואה המאוחרת.

    

7. המנוח גם פעל על פי התחייבות הצדדים והעביר מחצית נכסים למנוחה ומכאן שהסכמת המנוחים לשיתוף רכושי הוגבלה לתנאי של שיתוף כל הילדים של הצדדים בכל הרכוש בחלקים שווים.

    

8. משך 32 שנה רימתה המנוחה את המנוח ועשתה צוואות נוספות בהסתר בשנת 1984 וכאמור בשנת 1996.

    

9. למנוח הייתה זכות להסתמכות והסתמכות על ההסכם והצוואות ההדדיות כמקשה אחת.

    

10. מסמך "תיק 120" מלמד, כי המנוח לא סבר שחותרים מאחורי גבו ומסכלים ההסכמות שהיו בינו למנוחה.

     

11. הסתרת מות המנוחה מהמתנגדות ועריכת הצוואה המאוחרת דווקא בכתב יד, פעולת התובע למהר ולהעביר כל הרכוש לאמו יוצרים המשך של המזימה לסכל רצונות המנוח.

     

12. עצם המרמה כלפי המנוח מחייב ביטול הצוואה החדשה ומניעת תוצאות המרמה.

     

13. דחיית ההתנגדות תיצור נישול לו לא התכוון המנוח וחוסר צדק מובהק.

     

    טענות התובע בתמצית

14. המצב המשפטי מאפשר שינוי צוואה הדדית לעניין כל צוואה שכזו שנערכה טרם תיקון החוק על דרך תיקון 12 לחוק הירושה.

     

15. סעיף 5 להסכם הממון המפנה לצוואה ההדדית, לא אושר.

     

16. מאז הצוואות וההסכם השתנתה המציאות בין המנוחים ויחסיהם התהדקו מאוד.

     

17. סעיף 5 עצמו מנוגד לסעיף 8 לחוק הירושה.

     

18. "מסמך 120" לא נכתב על ידי המנוח אלא על ידי המתנגדות על שני חלקיו שנכתבו במועדים שונים.

     

19. "תיק 120" ו "מסמך 120" הם שונים. התיק הוא ריכוז נכסים וזכויות והמסמך הוא יציר כפי המתנגדות ולא נערך על ידי המנוח.

     

20. "מסמך 120" משום מה גם לא צורף לכתב ההתנגדות המקורי ומדובר במסמך מבולבל שספק אם ביטא באמת גמירות דעת של המנוח שלא היה כשיר במועד חתימת המסמך.

     

21. עדות הגב' קפלן אינה אמינה.

     

22. הצוואה המאוחרת היא הגיונית בראי רכוש העתק שקיבלו המתנגדות בחיי המנוח, היא גם הגיונית כי חלק מהותי ברכוש מקורו במנוחה.

     

23. צוואת המנוח יוצרת מנגנון של יורש במקום יורש ולא יורש אחר יורש.

     

24. אין בסיס לטענת הולכת המנוח שולל או מרמה כלפיו.

     

    דיון והכרעה

25. דומה שצודק התובע כאשר טוען הוא שהשאלה המרכזית היא משפטית באופיה. לאמור, מה דין צוואה הדדית שהוכנה טרם כניסתו לתוקף של תיקון 12 לחוק הירושה ואשר אחד השותפים לה ערך צוואה מאוחרת יותר.

     

    מסמך 120

26. עסקינן במסמך שנערך בשני חלקים, האחד הוקלד ביום 04.05.2019 והחלק האחר נעשה בכתב יד ביום 20.01.2020 תוך שהמסמך נושא את חתימת המנוח.

     

27. אין עורר כי לא המנוח כתב את אף אחד מחלקיו של המסמך. חלקו הוקלד על ידי המתנגדת 1 וחלקו האחר נעשה בכתב ידה של המתנגדת 2.

     

28. חשיבות המסמך נמוכה בהרבה ממה שמייחסות לו המתנגדות, לא רק בשל מעורבותן בכתיבתו, אלא גם מן הטעם הפשוט שאין הוא צוואה וגם אם אותנטי הוא, אין הוא אלא לכל היותר משאלת לב.

     

29. אותו מסמך מהותי בעיני המתנגדות, לא צורף לכתב ההתנגדות המקורי והסברי המתנגדות כי התנגדותן הוגשה ללא המסמך בשל לו"ז דחוק אינו סביר ואין מוסבר באיזה לו"ז דחוק מדובר ואיך נוצר.

     

30. וכך מצאנו בפרוטוקול מיום 12.05.2024 בעמ' 15 ש' 28 ובעמ' 17 ש' 16:

     

    "עו"ד קראוס: כתב ההתנגדות שהגשת לבית המשפט לפני שעורך דין צפת נכנס, אין זכר ולו במילה למסמך הזה, לא היה ולא נברא. משל היה. יש לך הסבר?

    העדה, גב' ת.ס.ל: ההסבר היחיד שיש לי שאת מסמך ההתנגדות כתבנו בערך ביומיים לאחר שגילינו את פשר העניין... ולכן גם מוזכר במסמך הזה שאת שאר הדברים שלנו נאמר בהמשך... אני לא עורכת הדין שטיפלה לנו אז בתיק, היו לה את השיקולים שלה, למה לא לצרף....

    כב' הש' ארז שני: המסמך הזה הוא פאנץ' מרכזי בעמדה שלכם... איך יכול להיות שמסמך כזה, שהוא משמעותי לפי מה שאת אומרת, לא מוצא לעצמו זכר בכתב ההתנגדות שלך. אז זה שאת עונה לנו תשובה שמתאימה למשפטן 'שמרנו לעצמנו את הזכויות לצרף את זה' בסדר, אבל זאת אמירה נורא כללית. אולי את אומרת 'היה לה את השיקולים שלה', אולי את יודעת ומוכנה לגלות לנו מה היו אותם שיקולים?

    העדה גב' ס. ל: לא, אינני יודעת מה היו השיקולים... "

    עו"ד קראוס: את אומרת שהיה לך לחץ להגיש את ההתנגדות מהר, למה במשך מספר חודשים לא מצאתם מקום לעדכן, לומר רגע, איך שכחתם? המסמך הכי חשוב שיש בידנו, למה?

    העדה גב' ס.ל: אני הסברתי את מה שאני יכולה להסביר."

     

31. ובעמ' 29 שם מצאנו מפי המתנגדת 1:

    "המסמך הזה הוגש לעורכת הדין הראשונה שלנו על ידינו וכפי שאחותי ציינה, אתה קיבלת אותו פה בבית המשפט. ואחר כך הגענו לעורך דין צפת ולפי שיקול דעתו, הוא החליט להוסיף את המסמך (עמ' 28, ש' 17-19).

    כב' הש' ארז שני: שנייה, שנייה, אולי בעברית יפה, זה מכבד את אדוני, אבל לא כל כך עונה לשאלה.... אולי את יודעת למה בשלב הראשון כשהוגשה ההתנגדות ביומיים שהיה, כמו שת.ס.ל אומרת, להגיש את ההתנגדות – לא צוין המסמך הזה. הוא כבר היה בידיכם, יש בו פאנץ', למה הוא לא צוין? העדה, גב' ס.: אין לי מושג, אלו שיקולים של עורך הדין בקטע הזה (עמ' 28, ש' 29). כב' הש' ארז שני: ... אני רק אומר לך מה קשה לי, אני מכבד את כל מה שאת אומרת ואני מאמין שהייתם בלחץ וזמן ואין שום בעיה... כשאת אומרת היו שיקולים, זאת אומרת, המסמך היה מונח ומישהו החליט לא לצרף אותו, זה היה המצב? העדה הגב' ס.: אין לי מושג, אני לא מתמצאת פה בעניינים המשפטיים בכלל. כב' הש' ארז שני: את היית ערה לקיומו של המסמך ביומיים של הלחץ הנורא הזה? העדה הגב' ס: לא הייתי ערה כי הייתי בלחץ. כב' הש' ארז שני: את יודעת אבל להגיד אולי? העדה הגב' ס.: על המסמך בוודאי שידעתי, אני הקלדתי את חלקו הראשון. כב' הש' ארז שני: זאת אומרת, ידעת שהוא קיים עוד לפני היומיים הלחוצים האלה? העדה הגב' ס.: נכון. (עמ' 29 ש' 13-23)".

    וכתב התובע בסעיף 23:

    "לעדות החמקמקה של ע.ס מצטרפות סתירות בנוגע לעותקי המסמך שנותרו בידיה. בתצהיר כתבה כי השאירה אצלה עותק "אחד לי ואחד לאבי" (ס' 11); בחקירתה התעקשה כי שני העותקים שהדפיסה נשארו אצל אביה: "אבא לקח לו את שני העותקים". ש. אני מבין, והכול נשאר אצלו? ת. כן. (עמ' 31 ש' 1-6). רק לאחר שאומתה עם הסתירה בתצהירה, חזרה בה שוב ושבה לגרסתה המקורית כי היה עותק גם אצלה (שם, ש' 15-20)".

     

32. גם אם אתעלם מטעויות בוטות במסמך המרמזות או כי הוא נכתב מהותית על ידי המתנגדות או כי המנוח לא היה במיטב חושיו כגון הפניה לתאריך צוואה שאינה קיימת, עדיין צריך לזכור כי איש לא אימת את מצב המנוח שהיה אותה עת כמעט כבן 90 ואשר לכאורה חתם על מסמך שלא הוא כתב.

     

33. כתב התובע מסעיף 25 לסיכומיו:

     

    "25. והסיבה הרביעית: המנוח לא היה כשיר לחלוטין במועד חתימת המסמך – 20.1.2020 – המנוח באופן מובהק וחד משמעי לא היה כשיר במועד חתימת המסמך – 20.1.20 – ודי בסיבה זו כשלעצמה כדי לבטל כל משקל ראייתי של מסמך זה. לתצהיר העדות הראשית של א.ו צורפה כנספח "ג" חוות דעת רפואית מיום 5.4.20 שערך הפסיכיאטר ד"ר אליק יופה. כעולה מחוות הדעת, מי שפנתה לד"ר יופה לקבל את חוות דעתו הייתה המתנגדת 1, ע.ס, שביקשה ממנו להעריך את מצבו הנפשי והקוגניטיבי של אביה לצורך מינוי אפוטרופוס, כך שלא יכולה להישמע טענה כנגד מהימנות חוות הדעת שנערכה לבקשת המתנגדות. מחוות הדעת של ד"ר יופה עולה כי ביום 6.1.20 – ימים ספורים טרם נחתם, לכאורה, מסמך 120 – המנוח שהיה כבר בן 89 נפל ונחבל בראשו והובל למיון בית החולים איכילוב. כתוצאה מהנפילה נגרמו למנוח נזקים במוח ובכלי הדם במוח והוא סבל מירידה קוגניטיבית משמעותית ומבלבול חריף. הממצאים העולים מחוות הדעת החד משמעיים – המנוח לא היה כשיר במועד חתימת 'מסמך 120'.

    26. חוות הדעת של ד"ר יופה אינה המסמך היחיד שמעיד על העדר כשירותו של המנוח בחודש ינואר 2020. גם ממסמכים שצירפו לתיק המתנגדות בעצמן – עולה תמונה דומה. המתנגדות עתרו לבית המשפט בבקשה לצירוף ראיות, מסמכים רפואיים (נושאת החלטה מיום 21.4.24). המתנגדות צירפו מסמך שכותרתו "סיכום ייעוץ נוירולוגי" מיום 20.1.20 – הוא בדיוק מועד חתימת מסמך 120 וכך נכתב במסמך זה בין היתר:

     

     

     

     

     

     

    27. ממסמך נוסף שצירפו המתנגדות (באנגלית), נושא כותרת "התייעצות מומחה" מיום 12.1.20 (8 ימים בלבד טרם חתימת מסמך 120), נכתב (תורגם): עכשיו בכיסא גלגלים, לא מסוגל להרים עצמו ממיטה או כיסא. שיווי משקל לקוי, מחוסר התמצאות, רוגז עם עצמו משום שאיבד כל שליטה. הידרדרות פונקציונלית, זקנה, מצב פרנואידי".

     

    28. המתנגדת ת.ס.ל שכתבה את החלק בכתב יד על מסמך 120 שנחתם ביום 20.1.20 העידה כי אביה ישב באותו היום על הספה בביתו ולא נתמך בכיסא גלגלים (עמ' 26, ש' 14-17), אלא שבמסמך הרפואי שהיא עצמה צירפה מיום 12.1.20 נכתב כי המנוח נתמך בכיסא גלגלים תלוי לחלוטין בזולת.

    "Presently in a wheel chair"; "unable to lift himself from bed or chair".

     

    29. המסמכים הרפואיים ותוכנם לא הוכחשו על ידי המתנגדת 2, ת.ס.ל, בעדותה, שהתקשתה להשיב לשאלה כיצד ניתן היה להחתים את אביה על מסמך 120 ביום 20.1.2020 במצבו המתואר (עמ' 20 ש' 12 – עמ' 21 ש' 15), מלבד התשובה: "אני יכולה לספר לך את השתלשלות העניינים כפי שאבא שלי ביקש ממני לעשות והפעולות האלה מראות שאבא שלי היה ער לחלוטין, כשיר לחלוטין" (שם, בעמ' 20 ש' 1-3).

     

    30. המתנגדות טוענות שמצבו הקוגניטיבי של המנוח בינואר 20 היה תקין, וכביסוס לכך שלפו בעדות של א.ו הקלטת הודעה קולית שלו בוואטסאפ מדבר על יפוי כוח מתמשך למנוח (הקלטה שהוצגה באופן מטעה וכוזב כהקלטה מפגישה אחרת – שם בעמ' 77, ש' 10-16 ובעמ' 78 ש' 5). על כל פנים, הודעה קולית של א.ו אינה יכולה להוות הוכחה למצבו הרפואי של המנוח, מה גם שא.ו הסביר בעדותו כי על אף שלא היה לו כל ספק באותה העת שהמנוח לא כשיר, מפאת הכבוד הרב והרגישות שרחש למנוח הועלתה האופציה של ייפוי כוח מתמשך (עמ' 78, ש' 29 – עמ' 79, ש'9) ואין חולק על כך שבסוף לא נחתם ייפוי כוח שכזה (עמ' 76, ש' 26)".

     

34. צר לי, אך כל האמור לעיל, שהוא נכון כשלעצמו, אין בו להפוך את מסמך 120 למסייע לי. גרוע מזה, יכול גם יכול והמתנגדות הובילו למסמך במודעות לחשש כי אכן תוכל המנוחה לשנות מן הצוואה ההדדית.

     

    הטענה החוזית

35. טענה מרכזית נוספת של המתנגדות נוגעת לקיומו של הסכם ממון שאושר בתמ"א 4435/85 ואשר נערך יחד עם הצוואות ההדדיות.

     

36. את טענת המתנגדות ניתן איפה לומר בלשון ולפיה המנוחה הפרה את הסכם הממון בשנותה את הצוואה ההדדית לאמור כאמור בסעיף 2 לסיכומי המתנגדות וכך:

     

    "2. ביום 4.12.1985 י.ס ו-ת.ס ערכו יחד צוואות הדדיות (3+4). הם הורישו זל"ז את כל רכושם ולאחר פטירתם, כך קבעו שניהם יחד, כל רכושם יחולק בחלקים שווים בין ארבעת הילדים, שלוש בנותיו של המנוח (נ' נכדתו, בתה של י.ז, במקומה ) ובנה של המנוחה - התובע. בד בבד עם חתימת הצוואות ההדדיות הללו, י.ס ו- ת.ס חתמו באותו רגע על חוזה יחסי ממון (2) אותו הגישו לבית המשפט המחוזי בת"א, תיק מ"א 4435-85. הם ביקשו לאשר את הסכם יחסי הממון ביניהם ובית המשפט אישר אותו כדין (בצדק לא אישר השופט את סעיף 4 ד' וסעיף 5 להסכם כיון שאינם יחסי ממון) (2). הם הסכימו, בחוזה, בניסוח מדויק להפליא, כי "לגבי שאר הרכוש של הצד הנפטר ינהג הצד הנשאר בחיים בהתאם לצוואתו מיום 4.12.1985 " (סע' 5ב). בתוצאה, הוסכם יחד על ידם, שלאחר פטירתם יש לנהוג בהתאם לצוואותיהם ההדדיות מיום 4.12.1985, לפיהן כל אחד מארבעת הילדים יירש 1/4 מן הרכוש של שניהם. סע' 5 רבתי להסכם יחסי הממון אינו הוראה הורשתית. (סע' 5א להסכם קובע כי הנותר בחיים יעביר לילדים כספים). לא רק שמדובר בצוואות הדדיות תוך הסתמכות רבתי זה על זה, אלא גם מדובר בהתחייבות חוזית ברורה. בתצהירם המשותף של המנוח והמנוחה שנחתם באותו יום 4.12.1985 הם מבקשים יחד לאשר את החוזה בהתאם לחוק יחסי ממון, הצהירו שקיבלו ייעוץ משפטי וחתמו על ההסכם מתוך רצון טוב והבנה מלאה וכי הם מבינים את תוכנו ואת תוצאותיו. הצוואות הללו יחד עם הסכם יחסי הממון נעשו מתוך רצון עז, מטרה משולבת ומוסכמת של שניהם שלא לעשות בנפרד צוואה אחרת. ההגבלה הזו באה לידי ביטוי, כאמור, בסעיף 5ב להסכם יחסי הממון שנעשה בד בבד באותו היום עם הצוואות ההדדיות, והעובדה שהחוזה לא שונה ולא תוקן על ידי שניהם במשך 36 שנים (עד לפטירתו ביום 13.8.21), היא הנותנת, שמדובר בהסכמה שלא שונתה ושאכן מדובר בהסתמכות זע"ז. הוראה מגבילה שינוי הצוואה, הינה הסכמת הצדדים שלא ניתן לשנות את הצוואות ההדדיות אלא בהסכמה שזה יידוע השני על רצונו בשינוי. מדובר ברכוש רב שהיה לי. עוד לפני נישואיו עמה שהסכים ליתן לה מחצית :בית ברח ' ז. תל אביב ומגרש ברח' י.א בזיכרון יעקב. ואכן י.ס קיים את התחייבותו (לפי סע' 2) לחוזה והעביר מחצית מהנכסים הללו ע"ש ת.ס לפי החוזה, בסמוך לאחר נישואיהם. תצהירו של התובע כולו סתירות ושקרים ואינו ראוי לאמון. למשל נטען על ידו (בסעיף 28 לתגובה להתנגדות) ש ב -1978 אמו ויתרה בהסכם הגירושין מבעלה השני על כספים ונותרה עם "סכום כספי זעום", ברם, לאחר מכן נטען על ידו ההפך (בסעיף 32) - כי היא הביאה עמה כסף רב מגירושין אלה, חלקה מהשקעה נדל"נית שמומשה בשנת 1987 בשווי 700,000$. כך או כך בני הזוג הסכימו לשתף את רכושם זה עם זה ובתנאי מגביל ומקביל שרכושם יחולק לאחר פטירתם בין ארבעת הילדים בחלקים שווים. זה היה תנאי מוסכם להעברת מחצית רכושו של י.ס על שמה של ת.ס. כך י.ס חי עמה 36 שנים תוך ידיעה והבנה, שרכושו הרב מוסדר בהסכם יחסי הממון ובצוואות הדדיות שנחתמו על ידם. אלא שת.ס. הוליכה אותו שולל, רימתה והונתה אותו במשך לא פחות מ -32 שנים. היא עשתה 2 צוואות בכתב ידה בהיחבא ובהסתר ממנו: האחת ביום 10.4.89 והשנייה ביום 29.10.96".

37. אם תרצה תאמר, שטענת המתנגדות היא שכאשר נכתבת צוואה מאוחרת לצוואה הדדית לגבי התקופה שעליה לא חל סעיף 8(א) לחוק שתוקן בשנת 2005, שונה הדין למי שליווה את הצוואה בהסכם ממון לבין מי שלא עשה כן.

     

38. אין בידי לקבל טענה זו, שהרי הפסיקה כולה הבינה גם באין הסכם יחסי ממון, כי עריכת צוואה מאוחרת פוגעת בעקרון ההסתמכות ולמרות זאת הכשירה את הצוואות המאוחרות (וראה בע"מ 10807-03 אליקום זמיר נ' רות גמליאל , פ"ד סב(1) 601, עמ"ש (תל אביב-יפו) 51823-03-11 פלונית נ' פלוני).

     

39. נזכיר את הידוע לכל ולפיו, צוואה היא הוראות מה יעשה ברכוש אדם לאחר לכתו והסכם ממון הוא הסדרת השאלה מה בבעלות אדם בחייו.

     

40. והדברים מקבלים משנה תוקף בחוק הירושה האוסר לערבב בין השניים וליתן הוראות בעיזבון אגב יחסי ממון (וראה סעיף 8 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965).

     

41. לשון אחר – לצורך ההכרעה, אין נפקא מינה אם לוו הצוואות ההדדיות בהסכם ממון אם לאו.

     

42. ואעיר, כי עריכת צוואות נוספות על ידי המנוחה בשנים 89 ו- 96, אינה משנה את הדין על אף הפגיעה בעיקרון ההסתמכות.

43. פגיעה זו בעיקרון ההסתמכות על דרך עריכת צוואה מאוחרת לצוואה ההדדית, הביאה את המחוקק לשינוי החוק בשנת 2005 ואולם הפסיקה קבעה כי עד לתיקון החוק מדובר במעשה לגיטימי ואין ספק כי המנוח, מכוח מקצועו כעו"ד בכיר ומכובד, היה ער לסיכון ואולי גם השלים עמו למשל על דרך מתן נכסים למתנגדות בחייו. ואכן, צודק התובע גם בטענתו כי לא הוכח שהמנוח לא ידע על צוואת המנוחה שנערכו גם בשנים 1996 ו- 1989.

     

44. חזרנו איפה לטענתו המקורית של התובע ולפיה, צריכה ההכרעה בראש ובראשונה להיות משפטית.

     

    על כללו של הדין

45. כתב התובע מסעיף 7 לסיכומיו בין השאר כך:

    "7. השאלה האם אדם רשאי לבטל צוואה הדדית עליה חתם, ובאילו תנאים, הוסדרה במסגרת תיקון מס' 12 לחוק הירושה, תשס"ה – 2005 -, במסגרת סעיף 8א (להלן: "התיקון לחוק") הוראות סעיף 8א לחוק הירושה חלות רק על צוואות אשר נחתמו לאחר התיקון לחוק, קרי, לאחר שנת 2005. בענייננו, הצוואה ההדדית נחתמה בשנת 1985, שנים רבות טרם התיקון, ומשכך חל עליה הדין שהיה בתוקף לפני התיקון. טרם תיקון 12 - הגישה הרווחת

    בפסיקה היא חופש ההורשה של כל מצווה לשנות את צוואתו.

    8. בנוגע לצוואות הדדיות טרם התיקון, נקבע בפסיקה כי חופש ההורשה חל עליהן באותה מידה וכל מצווה רשאי לבטל בכל עת את צוואתו ובלבד שלא נכתבה בה הוראה בדבר כוונת הצדדים להגביל את כוחם משינוי הצוואה ההדדית, וראה ע"א 576/72 שפיר נ' שפיר פד"י כז(2) 373: "אין מניעה ששני בני- אדם יעשו צוואות האחד לטובת חברו, ובעיקר מקובל הדבר בין בני - זוג. אין פסול בעריכת צוואות כאלה, אך כל אחד מן המצווים חופשי לשנות את צוואתו עד ליום פטירתו, ואין דין מיוחד למקרה ששני אנשים עורכים צוואות, האחד לטובת רעהו".

    9. ההלכה המחייבת: הלכת זמיר - פסק הדין שניתן בבע"מ 10807/03 זמיר נ' גמליאל פ"ד סב (1) 601 (להלן: "פרשת זמיר") - הינו כיום ההלכה המחייבת בצוואות הדדיות שנערכו לפני שנת 2005, טרם חקיקת סעיף 8א' לחוק הירושה. בהתאם לדעת הרוב בפסק - דין זמיר בצוואה שותקת כמו במקרה שלנו, צוואה שלא מכילה כל הוראה מגבילה, אין אינטרס הסתמכות הראוי להגנה אלא אם יוכח אחרת, ולכן לכל אחד מהמצווים הזכות והיכולת לשנות את צוואתו, בכל עת וללא הגבלה. ובלשון פסה"ד (פסקה 16): "הצוואות ההדדיות שבפנינו נערכו עוד בשנת 1990, בעוד שבני זוג אשר ערכו צוואות הדדיות לאחר תיקון החוק ומבקשים לשחרר זה את רעהו ממגבלות החוק עליהם הנטל לכתוב "הוראה אחרת"; אין מקום להטיל נטל דומה ,ולמפרע ,על מי שערכו צוואותיהם לפני התיקון". "מעצם ההדדיות בכתיבת צוואות, אין ללמוד על רצון משותף של בני הזוג להגביל זה את כוחו של זה לשנות את הצוואה... והכל כמובן באין אינדיקציה פרשנית אחרת. שכן, בני הזוג שכתבו צוואותיהם לפני התיקון, כל שעמד לפניהם הוא הוראות הדין, הברורות למדי, לפיהן ללא "הוראה אחרת" בצוואה - אין הגבלה על חופש הצוואה של בן הזוג השני".

    10. חיזוק הלכת זמיר בבע"מ 7884/23 מיום 10.9.2024 - בית המשפט העליון אמר את דברו פעם נוספת בפסק דין נוסף שניתן לאחרונה ובו אשרר ואף חיזק את הלכת זמיר בנוגע לצוואות הדדיות שנערכו טרם התיקון לחוק; לגביהן נקבע כי חופש הציווי יחול אף במקרה קיצוני שבו אחד מבני הזוג חפץ לשנות את צוואתו ובן הזוג השני אינו כשיר קוגניטיבית ואינו יכול לפעול לשינוי צוואתו שלו. בית המשפט העליון ביטל את קביעת ביהמ"ש המחוזי לפיה המנוח ששינה את צוואתו נהג בחוסר תום לב – "הנה כי כן, אני סבורה כי קביעת בית המשפט המחוזי שלפיה המנוח נהג בחוסר תום לב עת ביטל את צוואתו ההדדית, מוקשית ואינה יכולה לעמוד" – כב' הש' וילנר בס' 47 לפ"ד. וכן: "לא ניתן להחיל את דרישת תום הלב באופן שיביא להגבלת חופש הציווי בדיני הירושה. ובמילים אחרות: לא ניתן להשתמש בעקרון תום הלב החוזי כ"מעקף" להוראותיו המפורשות של חוק הירושה בעניין זה" – ס' 45 לפ"ד.

    11. ומן הדין לנדון – בצוואות דנן שערכו בני הזוג המנוחים בשנת 1985 אין ולו מילה אחת על הסתמכות או על מגבלה המוטלת על מי מבני הזוג לשנות את צוואתו, בין בחיי בן הזוג השני ובין לאחר מותו".

     

46. כתבו המתנגדות למשל מס' 8 לסיכומיהן כך:

    "8. כולם מודים שצוואה הדדית הנעשית במחתא חדא היא חוזה לכל דבר ועניין ואי אפשר לאפשר לבן זוג אחד להונות ולרמות את השני. ההסכמות וההסתמכות הינן ערך חשוב גם אם הן מתנגשות, לכאורה, עם חופש הציווי. אולם כאן מדובר בהסכמות משותפות חתומות בחוזה ולא רק צוואות. קודם כל יש תום לב, יושרה והוגנות ואי אפשר ליתן לאחד לרמות את השני. ראו פסק דין שפורסם זה עתה ,עמ"ש 12539-05-23 מחוזי חיפה. בני זוג עשו צוואה הדדית (ביום 12.2.12) אלא שלאחר מכן הם נפרדו זמ"ז וניהלו הליכי גירושין. תוך כדי נפטרה האשה. בן זוגה עתר לקיום הצוואה ההדדית תוך שהתנגד לצוואה החדשה שעשתה ושלא אמרה לו עליה, כדי שהוא לא יירש אותה. בימ"ש לענייני משפחה (חיפה) קבע שהצוואה החדשה קובעת ולא ההדדית כי ראה בהליכי הגירושין סוג של הודעה בכתב על ביטול הצוואה ההדדית. אולם בערעור פסה"ד התהפך ברעש גדול. כיוון שהסתירה את הצוואה החדשה ממנו לא ניתן לקיים את הצוואה החדשה אפילו שזה רצונה המלא. תכלית ההודעה (בכתב) לבן הזוג היא להבטיח כי הצדדים אשר סומכים ומסתמכים זה על זה בכל הנוגע להסכמתם ההדדית (בצוואה ההדדית), יפעלו מתוך מודעות ומתן הודעה ולא ירמו את בן זוגם. נטל ההוכחה שבן הזוג היה מודע לביטול הוא על המבטל ולכן נדרשת הודעה בכתב. הודגש בפסק הדין שהאשה הכינה "צוואת מגירה", כך שאם בן זוגה ילך לעולמה לפניה היא תפעל על פי הצוואה ההדדית ותקבל את רכושו, ואם היא תלך לעולמה קודם יורשיה ישלפו את הצוואה החדשה מהמגירה. בדיוק כך עשתה ת.ס כאשר הונתה ורימתה את בעלה המנוח. מיד לאחר פטירתה, התובע שלף צוואותיה. היא רימתה את י.ס ביודעין ובזדון ובניגוד להליכי גירושין בתיק שהוזכר, בין ת.ס ו- י.ס היו חיי זוגיות נפלאים עשרות שנים לפחות משנת 1984 מאז כתיבת הצוואה ב -1989. ביהמ"ש העליון בע"מ 1712/24 הוסיף שהמנוחה רימתה את בן זוגה. היא עשתה צוואת מגירה ובחרה במודע שלא למסור לו הודעה על ביטול...".

     

47. בע"מ 1857/24 (פמ"מ) קבע לעניין צוואות הדדיות שנערכו בטרם תיקון החוק בין השאר את הכלל ולפיו, ניתן גם ניתן להותיר צוואה מאוחרת על כנה אם גם בתיקונים.

     

48. נדמה כי ההלכה היום בסוגיה שבפנינו טמונה בבע"מ 7884/23 אשר עיין גם בהלכת זמיר הנזכרת לעיל וברציו לפסה"ד נאמר כך:

    "המצב המשפטי ערב תיקון מס' 12: בהתאם להלכה שנקבעה בבע"מ 10807/03 בעניין זמיר, עריכת צוואה הדדית כשלעצמה אינה שוללת את כוחו של צד לשנות מצוואתו, בחייו של הצד השני ואף לאחר מותו, וזאת בהעדר ראייה לכוונה משותפת אחרת של הצדדים. באותו עניין הושארה ב"צריך עיון" רק השאלה אם מי שביטל באופן חד צדדי צוואה הדדית – תוך הפרת הוראה בצוואה המגבילה אותו מלעשות כן – ייחשב כחסר תום לב. מכאן עולה איפה, כי מי שביטל צוואה הדדית, בהיעדר הוראה מגבילה כאמור, לא ייחשב חסר תום לב.

    במקרה דנא, כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי, צוואתם ההדדית של המנוחים אינה כוללת הוראה המעידה על רצונם להגביל את האפשרות לשנות את הצוואה. ממילא, יישום הלכת זמיר על ענייננו מוליך למסקנה כי לא הייתה מניעה למנוח לשנות את צוואתו בדרך של עריכת צוואה חדשה רק בשל קיומה של צוואה הדדית קודמת ואין לראות בעצם שינוי הצוואה על ידי המנוח התנהגות שלא בתום לב.

    מסקנת ביהמ"ש המחוזי, שלפיה, לנוכח הוראות סעיף 61 ו-39 לחוק החוזים, מי שביטל צוואה הדדית – אף בהיעדר הוראה מגבילה כאמור – פעל בחוסר תום לב, מוקשית ואינה יכולה לעמוד. זאת, שכן, היא אינה מתיישבת עם ההלכה שנקבעה בעניין זמיר, ואף ספק אם היא מתיישבת עם הוראות חוק הירושה; טענות המשיבות באשר להבחנה בין ענייננו לעניין זמיר נדחו.

    בהינתן האמור, ביהמ"ש קובע צד לצוואה הדדית רשאי לחזור בו מצוואתו, גם בנסיבות כדוגמת ענייננו. דהיינו: במצב דברים בו הצד השני לצוואה נעדר את הכישורים הקוגניטיביים להבנת משמעות החוזה כאמור".

     

49. כך כללו של דין ומכאן שדין צוואת המנוחה, זו המאוחרת, להיות בת תוקף.

     

    עוד מעט על הראיות

50. אין עורר כי בחיי המנוח הועברו נכסים וכספים בסכומי עתק למתנגדות ולבני ביתן.

     

51. למען האמת, לא הוכח בפני כי המנוח לא ידע או לא שיער כי המנוחה תשנה צוואתה ואיני סבור כי הוכחה בפני מרמה, למעט עצם עריכת צוואות מאוחרות לצוואה ההדדית. בכך אין די כדי לשנות את הדין הקיים.

     

    סוף דבר

52. ההתנגדות נדחית.

     

53. צוואת המנוחה נשוא ההליך היא בת תוקף.

     

54. המתנגדות יישאו בהוצאות התובע בסך 80,000 ₪.

     

55. ניתן לפרסם פסק דין זה בהשמטת כל פרט מזהה אודות הצדדים.

     

56. המזכירות תסגור את התיק.

     

     

    ניתן היום, י"ג טבת תשפ"ה, 13 ינואר 2025, בהעדר הצדדים.

     

    חתימה