אומר לבסוף כי הטענה שבתגובת התובעת, שמעשיה הפליליים היו בגלל בעלה, תוך שהיא שוכחת לספר שמעשים פליליים אחרים גם היו לאחר אותו עניין, היעלמותו המסתורית של רכב המנוח והטענה כי ערובה מפקידים במקרים קיצוניים, כל אלה מביאים אותי לומר שערובה אכן נפסקת במקרים קיצוניים, זהו המקרה. "
על החלטה זו מלינה המבקשת בבקשת רשות הערעור שלפניי. המבקשת טוענת כי השיקולים אותם שקל ביהמ"ש קמא אינם מצדיקים לחייבה בערובה להבטחת הוצאות בסכום שאין בידה להפקיד. לטענתה, עברה הפלילי והעובדה שתביעתה למוסד לביטוח לאומי להכיר בה כידועה בציבור של המנוח נדחתה אינם נוגעים לשאלת סיכויי בקשתה למתן צו לקיום צוואת המנוח להתקבל. על ביהמ"ש קמא היה לבחון את סיכויי קבלת או אי קבלת הבקשה למתן צו קיום לצוואה, צוואה שנערכה ע"י המנוח בהיותו כשיר קוגנטיבית בשנת 2012 , 5 שנים קודם לפטירתו כשבעניין זה טרם הוגשו ראיות הצדדים ודיוני ההוכחות נקבעו לחודש דצמבר שנת 2024. המבקשת טוענת כי ההחלטה חוסמת את דרכה מלקיים בירור ענייני בעניין תוקפה של הצוואה.
לבקשת רשות הערעור התבקשה תשובת המשיבים וזו הוגשה ביום 29.8.24. המשיבים סומכים ידיהם על החלטת ביהמ"ש קמא ונימוקיה ומרבים להדגיש את העבר המכביד של המבקשת. המשיבים טוענים כי בקשת המבקשת לקיום צוואה אינה לגטימית ומדובר בתביעת סרק מובהקת לקיום מסמך שנחזה להיות צוואה שנערך לטובת "נוכלת רבתי, מורשעת סדרתית שמתמחה במעשים שפלים של עושק וקבלת צוואות במרמה בנסיבות מחמירות מחסרי ישע, החורגת מכל נורמה מוסרית, מוקצית מחמת מיאוס, נוגדת את השכל הישר, נוגדת את תקנת הציבור, פוגעת פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות ודגל שחור מתנוסס עליה" (ס' 4 לתשובה). המשיבים טוענים כי קיימות שתי הודאות בעל דין של המבקשת מהם ניתן ללמוד כי אין מדובר בצוואה אותנטית ולא קיים כל סיכוי לקיימה. לטענת המשיבים, ביהמ"ש קמא בהחלטתו ביצע איזון קונקרטי ראוי ונכון בין האינטרסים המתנגשים, הערובה נקבעה על הצד הנמוך והמתון וקיים אינטרס ציבורי בהטלת ערובה כספית על המבקשת , כש"קבלת הבקשה או קבלת התביעה, חס וחלילה, עלולה לגרום פגיעה באמון הציבור במערכת המשפט" (ס' 116-117 לתשובה). המבקשים טוענים כי המבקשת לא צירפה תצהיר לתמיכה בטענתה בבר"ע כי לאור היעדר יכולת כלכלית להפקיד את הערובה נחסמה דרכה מלקיים בירור ענייני של תוקפה של הצוואה וכי טענה זו אינה מתיישבת עם העובדה שהיא מיוצגת באופן פרטי וכי ילדיה תומכים בה. המשיבים אף טוענים בהקשר אחרון זה כי "אין מדובר בילדים "תמימים" או "תומכים" לגטימיים, כי אם כנופייה שפעלה כארגון פשיעה" (ס' 109 לתשובה) וכי אותם ילדים יכולים להפקיד את העירבון הכספי שנקבע בהחלטה עבור המבקשת מכספים שמקורם בעושק המנוח שהגיעו לכיסם (ס' 110 לתשובה).
דיון והכרעה
לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה על נספחיהן שוכנעתי שיש מקום לתת רשות ערעור, לדון בבקשה כבערעור ולקבל הערעור כך שהחלטת ביהמ"ש קמא תבוטל.
בפתח הדברים אציין כי עמדת ביהמ"ש קמא לפיה המקרה שלפניו הוא מקרה קיצוני מקובלת עליי. לא בכל יום מוגשת לביהמ"ש קמא בקשה לקיום צוואה על-ידי זוכה שהיא בעלת עבר פלילי מכביד בעושק קשישים וחסרי ישע בכלל, גם כלפי המנוח שערך את הצוואה. סבורני כי החלטת ביהמ"ש קמא שחייבה את המבקשת, שהיא מבקשת קיום הצוואה, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיבים היא בעלת אופי תקדימי, שכן לא מוכר לי מקרה דומה. השימוש שנעשה בתקנה 157 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (ובעבר בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984) לצורך חיוב תובע שאינו תאגיד בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים הוא חריג לכשעצמו, ובכל הנוגע להליכים של התנגדויות לצוואה מוכרים לי רק מקרים בהם חוייבו בהפקדת ערובה מתנגדים לצוואה, וזאת תוך יישום פסיקת ביהמ"ש העליון שקבעה כי ניתן לראות במתנגד לצוואה כתובע לצורך אפשרות חיובו בהפקדת ערובה להוצאות ( ע"א 432/78 רות יילר נ' שרה צ'קבר, פ"ד לד (2) 775). מכיוון שלא הועלתה לפני ביהמ"ש קמא, כמו גם במסגרת בקשת רשות הערעור שלפניי, הטענה לפיה באופן עקרוני לא ניתן לחייב מבקש קיום צוואה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המתנגד ומכיוון שלא נקבע אחרת בפס"ד של ביהמ"ש העליון בע"א 432/78 הנ"ל (וראו לעניין זה גם עמדת הנשיא ברק באותו פס"ד ונימוקיו) מבלי לקבוע מסמרות בנושא אצא מתוך נקודת הנחה כי הדבר אכן אפשרי. הדיון יתמקד בשאלה אם הנסיבות עליהן עמד ביהמ"ש קמא בהחלטתו הצדיקו את הטלת הערובה על המבקשת ואם יש מקום להתערב בשיקול דעתו בעניין אם לאו.
בשלב הראשון אני מבקש להתייחס לשתי טענות מרכזיות של המשיבים, שאותן לא מצאתי לנכון לקבל.
טענה ראשונה של המשיבים היא כי קיימות שתי הודאות בעל דין של המבקשת כי הצוואה שהוגשה על-ידה לקיום אינה אותנטית ולא קיים כל סיכוי או היתכנות שתקוים.
אביא טיעון זה במלואו כפי שבא לידי ביטוי בתשובת המשיבים לבר"ע:
כלל ההשתק השיפוטי קובע כי בתנאים מסוימים מושתק אדם מלהתכחש לגרסה שהעלה בעבר בהליכים משפטיים אחרים. הודאת בעל דין בהליך אחר באותו עניין מהווה השתק שיפוטי. הדוגמאות שהביאו המשיבים אינם הודאת בעל דין של המבקשת לפיה "אין מדובר בצוואה אותנטית ולא קיים כל סיכוי שהצוואה שתקויים". תביעת המבקשת נגד חלק מהמשיבים שהוגשה בתמ"ש 47541-03-19 הייתה תביעה למתן פסק דין הצהרתי "באשר להיות התובעת ידועה בציבור של המנוח". המבקשת בתביעתה לא טענה דבר בקשר לצוואה. בוודאי שלא טענה כי קיימת צוואה לטובתה שהיא אינה אותנטית ואין כל סיכוי שתקוים. תביעתה של המבקשת נמחקה, בהסכמתה, בדיון שקיים בה ביהמ"ש קמא ביום 25.6.20 לאחר שבמענה לדברי ביהמ"ש קמא כי מטרת התביעה "הוא אולי לרשת את המנוח כפי בחוק הירושה" ציין בא כוחה דאז כי קיימת צוואה. גם לא מובן לי גם כיצד העובדה שניסיון המבקשת להינשא למנוח בחודש יולי 2018 (החודש בו נפטר) לא צלחה מהווה "הודאת בעל דין" לכך הצוואה אינה אותנטית או כי אין סיכוי שתקוים.
אציין, למעלה מן הנדרש, כי עיון בצוואה מעלה כי המנוח לא ציין בצוואתו כי המבקשת, לה הנחיל את כל עזבונו, היא בת זוגו, ידועתו בציבור או אשתו וממילא לא התנה זכייתה בעיזבון במעמדה ככזו.
טענה שנייה שהעלו המשיבים ואותה לא מצאתי לנכון לקבל היא כי למבקשת יכולת כלכלית להפקיד את הערובה. לא רק שטענה זו לא הועלתה ע"י המשיבים בבקשתם שהייתה לפני ביהמ"ש קמא אלא שבבקשתם לחיוב המבקשת בהפקדת ערובה טענו ההיפך מכך. בשביל לשכנע את ביהמ"ש קמא כי יש לחייב את המבקשת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם הקדישו המבקשים לכך פרק שלם בבקשתם תחת הכותרת "מצבה הכלכלי של יוזמת ההליך – חסרת כל" (ס' 32-40 לבקשתם) שם טענו בהרחבה, תוך הבאת אסמכתאות, כי המבקשת חסרת כל, הוכרזה חייבת מוגבלת באמצעים, אינה עובדת ואין לה כל הכנסה. המבקשת בתגובתה לאותה בקשה אישרה את הדברים וציינה כי "אין למבקשת כל יכולת כלכלית, כספית ואין לה כל אפשרות לגייס סכומים נוספים מעבר לסכום שהיא מגייסת לכיסוי המשכנתא, הוצאות הבית ומחייה מינימלית. לפיכך, כל חיוב בערובה הוא פשוט בלתי ניתן לביצוע עבורה וימנע ממנה את הזכות לפנייה לערכאות" (ס' 6 לתגובה). גרסת המבקשים בעניין זה שהובאה לפני ביהמ"ש קמא במסגרת בקשתם שלהם מהווה הודאת בעל-דין הנזקפת לחובתם בהליך זה ומונעת מהם לטעון אחרת. טענות המשיבים בהליך זה שלפניי כי ביכולתה של המבקשת לגייס את סכום הערובה מילדיה , כמו גם טענותיהם בדבר שיתוף הפעולה של ילדי המבקשת עמה ויכולתם הכלכלית של ילדיה – הן טענות חדשות שלא נטענו לפני הערכאה הדיונית ולא היה מקום להעלותן בהליך זה שלפניי לראשונה. כעולה מס' 4 להחלטת ביהמ"ש קמא, הרי שגם ביהמ"ש קמא יצא מנקודת הנחה כי המבקשת נעדרת יכולת כלכלית.
לסיכום ביניים, הבחינה אם יש להתערב בהחלטת ביהמ"ש קמא תיעשה תחת הנחות המוצא הבאות (שלא נסתרו בהחלטת ביהמ"ש קמא):
א. לביהמ"ש קמא הוגשה לקיום צוואת המנוח, צוואה בעדים שנעדרת כל פגם צורני, שהופקדה על-ידי המנוח בחייו בלשכת הרשם לענייני ירושה.
ב. המבקשת, הזוכה על-פי הצוואה, בעלת עבר פלילי מכביד בעושק קשישים וחסרי ישע בכלל, גם כלפי המנוח.
ג. למבקשת אין כל יכולת כלכלית להפקיד את הערובה או לגייס את סכום הערובה.
כידוע, השיקולים המנחים שעל בית המשפט להביא בחשבון בבואו להורות על הפקדת ערובה הם, בין היתר, מצבו הכלכלי של התובע, סיכויי התביעה, מורכבות ההליך, זהות הצדדים והתנהלותם ותום לבם (ראו לדוגמא רע"א 10142/17עודד גולד נ' עמנואל ברגמן, פורסם בנבו 28.1.28).
לדידי, הקושי העיקרי עם נימוקי ביהמ"ש קמא את החלטתו מקורו בכך שביהמ"ש קמא מצא כי "תביעת התובעת ובעייתית ובעלת סיכויים נמוכים" מבלי שקבע קביעה עובדתית, הנוגעת לנסיבות עריכת הצוואה בעניינו, שיש בה כדי לבסס מסקנה זו. ביהמ"ש קמא מזכיר בס' 5 להחלטתו דבר קיומה של חוות דעת מומחה מטעמו, אשר טרם נחקר. זו לא צורפה לבקשת רשות הערעור או לתשובה לה ונאלצתי לעיין בתיק המתנהל בביהמ"ש קמא כדי להבין במה מדובר. מעיון בתיק למדתי כי ביום 6.6.24, זמן קצר טרם ניתנה החלטת ביהמ"ש קמא, הוגשה לביהמ"ש קמא חוות דעת מומחה מטעמו שמונה ביום 13.2.23 לתת חוות דעת לגבי כשירותו של המנוח לערוך את הצוואה במועד בו נערכה. לא קראתי את חוות הדעת (המונה 17 עמודים) אלא אך את מסקנת המומחה, כפי שהובאה בעמוד האחרון, שהייתה כי במועד בו נערכה הצוואה המנוח היה כשיר לצוות והבין טיבה של צוואה. קרי, בשלב זה של ההליך ניתן לומר כי מסקנת חוות דעת המומחה מטעם ביהמ"ש קמא דווקא אינה תומכת בעמדת המשיבים, המתנגדים לצוואה.
את יתר קביעות ביהמ"ש קמא בהחלטתו לא מצאתי ככאלו שעוסקות באופן ישיר בנסיבות עריכת הצוואה בענייננו. קביעת ביהמ"ש קמא בס' 3 להחלטתו כי גם ב"כ היועמ"ש סבור שקיים צורך בהפקדת ערובה לא נתמכה בכתובים ומכאן שגם לא הייתי יכול ללמוד על מה מבוססת אותה עמדה. לבקשת המשיבים לחיוב המבקשת בהפקדת ערובה לא הוגשה תשובה מטעם היועמ"ש (לא איתרתי כזו בין נספחי הבר"ע והתשובה לבר"ע וגם לא בבקשה מס' 48 בנט המשפט). עמדת היועמ"ש על התערבות בהליכים (שהוגשה עם פתיחת ההליך בשנת 2022) אינה מעידה על הצטרפותו לבקשה (הוגשה בשנת 2024). גם בדיון שהתקיים ביום 17.6.24, אז נדונה הבקשה, לא מצאתי זכר לכך שב"כ היועמ"ש הודיעה על הצטרפותה לבקשת המבקשים ( אף לא בהפניות לפרוט' להן הפנו המשיבים בס' 55 לתשובתם).
ביהמ"ש קמא זקף לחובת המבקשת "זגזוג בין עמדותיה של התובעת פעם אחת ידועה בציבור ופעם אחת יורשת מכוח צוואה. במילים אחרות, נוצר מצבו בו בשעה שהתובעת טענה שהיא מחזיקה בצוואה, היא לא סיפרה זאת ביהמ"ש וניסתה להציג עצמה כידועה בציבור" אך גם בכך לא מצאתי הסבר מדוע יש בכך כדי להשליך על סיכויי הבקשה לקיום צוואה להתקבל. תביעת המבקשת לפס"ד הצהרתי כי היא ידועה בציבור נמחקה, בהסכמתה, לאחר שבאותו דיון ציין בא כוחה של המבקשת כי המנוח ערך צוואה. אין מדובר במקרה שבו ניתן להעלות השערה כי בעקבות "כישלון" המבקשת בתביעתה להכרזה עליה כידועה בציבור נולדה הצוואה בעניינו יש מאין – שכן תביעת המבקשת להכרזה עליה כידועה בציבור של המנוח הוגשה בשנת 2019 (לאחר פטירת המנוח) ואלו הצוואה המבקשת ביקשה את קיומה הופקדה ע"י המנוח בלשכת הרשם לענייני ירושה בשנת 2013 .
יתר נימוקי ביהמ"ש את החלטתו, בדבר "הקשר המוסרי המוזר בין המנוח לתובעת", ניסיונה של המבקשת להינשא למנוח ממש בסמוך לפטירתו וכמובן, ובעיקר, העבר הפלילי המכביד של המבקשת בעושק קשישים וחסרי ישע בכלל, ובפרט כלפי המנוח – כל אלו מקומם להילקח בחשבון ולהישקל עת יבחנו טענות המשיבים המתנגדים, כלפי הפגמים ברצון של המנוח לערוך את הצוואה (בעיקר השפעה בלתי הוגנת) ויתבררו נסיבות עריכת הצוואה - אך בשלב זה איני סבור כי מדובר בטענות שיש בכוחן כדי להצביע שהבקשה לקיום צוואת המנוח מושא דיוננו היא בעלת סיכויים כה נמוכים להתקבל באופן שמצדיק חיוב המבקשת בערובה להבטחת הוצאות המשיבים, שאין בכוחה לשלם, וכפועל יוצא מכך להביא באופן אוטומטי לקבלת התנגדות המשיבים לצוואה.
העובדה כי קשה לחוש אמפתיה כלפי המבקשת, לאור עברה הפלילי המכביד, אינה מתירה למנוע ממנה את יומה בביהמ"ש. הדבר נכון גם אם המדינה, המיוצגת ע"י ב"כ היועמ"ש, תמכה בבקשת המשיבים (כעולה מההחלטה והגם שלא מצאתי אינדיקציה ברורה לכך בכתובים). יפים לעניין זה דברי השופט חיים כהן ז"ל בספרו 'המשפט' ( הוצאת מוסד ביאליק, מהדורה שנייה, 1999) בעמ' 109-110:
"כידוע היו משוררים ופסלים וציירים שדימו את הצדק בדמות אלה שעיניה מכוסות: הצדק אינו רואה, או אינו רשאי לראות, מי ומי הבאים והעומדים למשפט ומה טיבם ומראיהם. וכבר כתב מי שכתב שהיה מוטב לדמות את הצדק כבעל עיניים פקוחות לרווחה, שמבטו החודר אך השלו נח בשווה על כל שוחרי פניו (אלן). בין כה ובין כה כולם שווים לפני השופט – שר-השרים, ואחרון הבטלנים, צדיק הדור והמועד בפושעים, זקן מופלג ותינוק בן-יומו, אזרח ונוכרי, יהודי וגוי: כשעומדים בדין, זה מול זה, כאילו ערומים הם כביום היוולדם, וכל מעלותיהם ומגרעותיהם כאילו נעלמו כלא היו. אפילו יחיד העומד בדינו מול המדינה כולה, בין שהוא תובע אותה לדין ובין שהיא תובעת אותו, בין בדיני ממונות ובין בדיני מנהל, ואפילו בדיני נפשות, גם כשהמדינה מיוצגת בבית המשפט על ידי מיטב פרקליטיה והוא עומד מולם בגפו וטוען לעצמו – שווים הם בעיני השופט שוויון גמור".
בכך שהשופט נותן לכל בעל דין את יומו בביהמ"ש, כשווה בין שווים, אין כדי להביא לתוצאה שגויה, כפי שהבהיר הכותב בהמשך ספרו:
"כשעומדים בעלי דין לפני שופט, רואים אותם – במעין פיקציה משפטית – כשווים, ומכאן שוויונם המוחלט שלפני השופט; אבל כשנפטרים מלפניו ולאחר פסיקת הדין, בה השוויון היחסי על תיקונו: לא עוד שניהם צדיקים ושניהם רשעים באותה מידה, אלא אחד צדיק ואחד רשע (או אחד צדיק פחות, ואחד צדיק יותר); לא עוד חלוקת מנה שווה לכל אחד, אלא מתן מנה לזה ושלילת מנה מזה, ככל אשר מגיע לכל אחד מהם כמשפט." (שם, עמ' 111).
בהתערבות בהחלטת ביהמ"ש קמא ובביטולה אין במקרה דנן אלא להביא לכך שטענותיה של המבקשת, שנדרשת להתגונן מפני התנגדות המשיבים לצוואה, ישמעו ויבחנו וזאת בנסיבות בהן הותרת ההחלטה על כנה תביא בהכרח לכך שלא יתאפשר לה לקבל את יומה (הואיל וגרסתה להיעדר יכולת כלכלית לשלם את הערובה לא נסתרה). אין בהתערבות בהחלטה כדי לקבוע כי המבקשת "צדיקה" או "רשעה" ומה המנה שמגיעה לה, אם מגיעה לה, מעיזבון המנוח.
המשיבים טוענים בתשובתם לבר"ע כי קיים אינטרס ציבורי בהטלת ערובה כספית על המבקשת וכי "קבלת הבקשה או קבלת התביעה, חס וחלילה, עלולה לגרום פגיעה באמון הציבור במערכת המשפט" (ס' 116 לתשובה). איני מסכים עם עמדתם זו. לדידי, האינטרס הציבורי הוא בראש ובראשונה שרצון המנוח (בין אם זה בא לידי ביטוי בצוואה שהוגשה לקיום ובין אם לאו) יוגשם. לא קבלת הבקשה היא שעלולה לגרום לפגיעה באמון הציבור אלא דווקא הותרת ההחלטה על כנה מה שיביא לכך שכפועל יוצא מכך משלמבקשת אין יכולת כלכלית להפקיד את הערובה (עובדה שלא הייתה שנויה במחלוקת במסגרת ההליך קמא וראו גם ס' 4 להחלטת ביהמ"ש קמא) אז אוטומטית "תתקבל ההתנגדות והתובענה תידחה" (ס' 6 להחלטה) מבלי שיתברר מה היה רצונו של המנוח. ודוק! מדובר במנוח שהותיר אחריו צוואה בעדים משנת 2012 (למעלה מ-5 שנים טרם פטירתו) שאין בה כל פגם צורני והיא בחזקת כשרות; מדובר בצוואה מפורטת בה הביע המנוח הן את רצונו לצוות את רכושו למבקשת (ס' 4 לצוואה) הן את רצונו שלא לצוות דבר לקרובי משפחתו שאת חלקם אף פירט בשמם (ס' 5 לצוואה); צוואה שככל הנראה נערכה במשרד עו"ד שכן שני העדים לה הם עו"ד; המנוח אף טרח והפקיד את הצוואה אצל הרשם לענייני ירושה , דבר שלכשעצמו מהווה ראיה לכאורה שהוא ערך אותה (ס' 21(ב) לחוק הירושה תשכ"ה-1965). אם לא די בכך הרי שמעיון בתיק המתנהל בביהמ"ש קמא למדתי כי במסגרת ההליך עד כה מינה ביהמ"ש קמא שני מומחים מטעמו לבחינת חלק מטענות המתנגדים (הטענה כי חתימות המנוח על גבי הצוואה מזויפות והטענה כי המנוח לא היה כשיר לערוך צוואה במועד בו נערכה) וכי עוד טרם נתן ביהמ"ש קמא את החלטתו מושא הבר"ע התקבלו מסקנות המומחים שאינן תומכות בטענות המתנגדים (המומחית לזיהוי כתבי יד הודיעה ביום 16.6.24 כי לא עלה בידיה להגיע למסקנה ממשית כלשהיא, אף לא בדרגת וודאות נמוכה, בשאלה האם החתימות בצוואה נחתמו על ידי המנוח אם לאו. המומחה הפסיכיאטר שמונה לחוות דעתו ביחס לכשירות המנוח קבע בחוו"ד שהוגשה ביום 6.6.24 כי המנוח היה כשיר לצוות והבין טיבה של צוואה). בנסיבות אלו, לא ניתן, לדידי, לקבל את קביעת ביהמ"ש קמא כי ככל שלא תפקיד המבקשת את הערובה "תתקבל ההתנגדות והתובענה תידחה"? באיזו עילה התכוון ביהמ"ש קמא לקבל את ההתנגדות באופן אוטומטי? בעילות בהן המומחים מטעמו לא תמכו בעמדת המתנגדים? או בעילות אחרות אותן העלו המתנגדים (כמו השפעה בלתי הוגנת, מעורבות, טעות והטעייה) בשעה שלא נשמע כל עד שהעיד על נסיבות עריכת הצוואה?
לכל אורכה ורוחבה של בקשת רשות הערעור טוענים המשיבים כי בקשת המבקשת לקיום צוואה היא בגדר "תביעת סרק" וכי הצוואה שהוגשה לקיום אינה אלא מסמך חסר ערך, כ"עפר הארץ" ("עפרא דערעא" כלשון ב"כ המשיבים). ללא קשר לתוכנה של הצוואה, זהות הזוכה על פיה, וההכרעה שתינתן בסופו של דבר אם תקוים הצוואה אם לאו, מדובר לטעמי בטענה מקוממת שאינה מכבדת את המנוח. מדובר בצוואה שאין בה פגם צורני, שהיא בחזקת כשרות ושהופקדה ע"י המנוח בחייו אצל הרשם לענייני ירושה, פעולה שמטרתה להבטיח כי עם פטירתו, רצונו כפי שהובע בה לא ייעלם ולא ישכח. אין חולק כי עברה של המבקשת ראוי לכל גנאי. בא כוחה לשעבר ציין זאת מפורשות בפתח תגובתו לבקשת המשיבים שהייתה לפני ביהמ"ש קמא. תהא המבקשת מושחתת ככל שתהא, כפי שמתארים המשיבים או אפילו יותר – אין בכך כדי לשנות את העובדה כי היא עדיין הזוכה על-פי צוואה. השאלה היא איננה האם היא ראויה לעיזבון המנוח או אם אדם סביר היה מצווה למבקשת את עזבונו - אלא אם תוכנה של הצוואה מבטא את רצונו האמיתי של המנוח בענייננו, לעת שנערכה. אין חולק שלמבקשת עבר פלילי מכביד גם ביחס למנוח עצמו, שהרי הורשעה היא בכך שעשקה אותו ואף קיבלה ממנו בעבר במרמה בנסיבות מחמירות צוואה קודם שערך (בשנת 2005). בעובדות אלו יש כדי לתמוך בחלק מטענות המשיבים בהתנגדותם, לכשזו תתברר, אך הן אינן יכולות להחליף בחינת התקיימות עילות ההתנגדות ביחס לצוואה הספציפית העומדת לדיון ומכאן גם בירור הנסיבות בהן נערכה. כמובן שאין בעובדות אלו כדי שהמבקשת תוכרז, רק בגינן, כפסולה מלרשת את המנוח (ואף לא נטען אחרת) ואף המחוקק הכיר באפשרות כי מוריש ימחל אפילו למי שהורשע על שניסה לגרום למותו, על דרך עשיית צוואה, שאז האחרון "חוזר ונעשה כשר לרשת את המוריש" (ס' 5(ב) לחוק הירושה).
במסגרת פסה"ד שניתן בעמ"ש (ת"א) 5512-11-19ח' ט' נ' נ' ג' א, פורסם בנבו 19.8.2020 הבעתי את עמדתי, לה הסכימו יתר חברי ההרכב, לפיה בדיני צוואות על בית המשפט לפעול במשנה זהירות מקום בו הוא נדרש לאשר הסדר דיוני אליו הגיעו הצדדים להליך ושיש בו כדי למנוע בירור רצונו האמתי של המנוח שהותיר אחריו צוואה, שהוא למעשה בעל-הדין האמתי:
"העיקרון של"מצווה לקיים את דברי המת"הוא עיקרון יסוד של השיטה המשפטית הישראלית בדיני ירושה. בהליכי קיום צוואה אין שני צדדים. יש שלשה. אחד שאיננו וישנו. הוא השלישי. כל ציפייתו היא שדבריו, אותם גולל בגיליון הנייר שהותיר אחריו, יקוימו כפי שהתכוון ורצה. אכן"כפי שרשאי אדם לוותר על ממונו או לתיתו במתנה כך רשאי הוא – במסגרת הליך משפטי – לקבוע ולהסכים כי הגורל של ממונו (או סיכוייו להצליח בתביעתו) יוכרע על ידי עד פלוני או מסמך אלמוני) "(הש' דרורי בפרשתסובול נ' לויטין(אלא שבקיום צוואה, קל וחומר בפרשנותה, אנו עוסקים בממונו של המנוח, בהוראות שנתן הוא בנוגע לממונו שלו ובציפייתו כי הן תקוימנה ותבוצענה כפי שהתכוון ורצה. מכאן, עת מובא הסדר דיוני לאישור לפני הערכאה המבררת, בית המשפט לענייני משפחה, צריכה היא לבדוק שמא יש בהסדר כדי למנוע, לפגוע, לסכל ואף להקשות על בירור רצונו האמתי של המנוח שהותיר אחריו צוואה. אין בדברים אלה כדי לחסום כליל הסדרים דיוניים בהליכי קיום צוואה אף לא בפרשנותה (כל מקרה לנסיבותיו ולתוכנו של ההסדר). ברם, יש בהם כדי להבהיר כי לנגד עיניה של הערכאה המבררת צריכה לעמוד דמותו של המנוח שצופה ומצפה מבית המשפט שיעמוד על המשמר." (שם, בפסקה 21).
חזרתי על דברים אלו גם במסגרת פסק-דין שנתתי בבע"מ 1955/22 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 17.5.22) , עת כיהנתי בביהמ"ש העליון שם קיבלתי ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי שדחה בקשת המבקש שם להאריך לו את המועד להגשת ערעור מטעמו, שהוגש באיחור של 15 ימים, על פס"ד של ביהמ"ש לענייני משפחה שקיבל התנגדות לצוואה שערכה אמם המנוחה של הצדדים ושאותה הגיש המבקש לקיום. כמו כן חזרתי על הדברים בפסק-דין שנתתי ברמ"ש 5582-12-23 פלונית נ' אלמוני ואח' (פורסם בנבו, 8.1.24) שם התערבתי בהחלטת ביהמ"ש לענייני משפחה שדחתה בקשה למינוי מומחה לזיהוי כתבי יד לבקשת מתנגדת לצוואה בנסיבות בהן שוכנעתי כי קיימת באמת ובתמים מחלוקת אמיתית ואקוטית בשאלה אם הצוואה מזויפת ובשעה שהתקשיתי לראות כיצד יוכל ביהמ"ש להגיע להחלטה מושכלת בשאלת האותנטיות של הצוואה ללא קבלת חוות דעת.
אני סבור כי יש לחזור על הדברים הללו גם כעת במסגרת הליך זה שלפניי, כדי להבהיר כי מעבר לכך שההתערבות בהחלטת ביהמ"ש קמא נדרשת כדי למנוע מצב, מוקשה בעיני, שבו ההתנגדות לצוואה תתקבל באופן אוטומטי בהיעדר יכולת של המבקשת להפקיד את הערובה שנדרשה, היא נדרשת כדי להבטיח שהתוצאה לה יגיע ביהמ"ש (אם יקיים את הצוואה או ידחה אותה) יקיימו את דברי המנוח, בעל הדין האמיתי, הוא ולא אחר.
סוף דבר
הערעור מתקבל. החלטת ביהמ"ש קמא המחייבת את המבקשת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיבים בהליך ההתנגדות מבוטלת.
המשיבים 1-10 יישאו בהוצאות המבקשת ושכ"ט בא כוחה בסך של 5,000 ₪.
העירבון, על פירותיו, יוחזר למבקשת באמצעות בא כוחה.
מתיר פרסום פסה"ד במתכונת בה נחתם, בהיעדר שמות הצדדים ופרטים מזהים אחרים.
ניתנה היום, ו' אלול תשפ"ד, 09 ספטמבר 2024, בהעדר הצדדים.
