פס"ד בנוגע ליישום הוראת ס' 5(א) (2) לחוק הירושה הקובע כי מי שהורשע בנוגע לצוואה מזויפת, פסול מלרשת את המוריש, והגישות השונות בפסיקה

ערעורים על שני פסקי דין של בית משפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופטת ע' קצב-קרן) בת"ע 13577-03-18 מיום 11.4.19 ובת"ע 43171-01-18 מיום 16.4.19.

מששני הערעורים עוסקים באותה מסכת עובדתית נקבע בהחלטה מיום 5.6.19 כי יידונו במאוחד.

בקליפת האגוז-

1. עסקינן בעיזבונם של המנוחים – ש' ו' ז"ל שנפטרה ביום 8.94.** (להלן: "המנוחה"), ובעלה י' ו' ז"ל שנפטר ביום  8.00.** (להלן: "המנוח").

2. בני הזוג המנוחים נישאו בשנת 1947, לא נולדו להם צאצאים ולא היו להם קרובי משפחה נוספים למעט אחות המנוח, גב' ל' ר' ז"ל (להלן: "אחות המנוח").

3. המשיב 1 בעמ"ש 45687-05-19 הינו בעלה של אחות המנוח (להלן: "ש'").

המערער והמשיבה 2 בעמ"ש 45687-05-19 (שתיקרא למען הנוחות להלן "ר'") הינם אחים וילדיהם של ש' ואחות המנוח.

המשיבים 2-5 בעמ"ש 8342-06-19 הם ילדיה של ר' והנכדים של ש' ואחות המנוח (להלן : "הנכדים").

4. המערער נקט בשני הליכים בעניין עיזבון המנוחים –

            ת"ע 13577-03-18 – ביטול צו קיום צוואת המנוחה מיום 12.5.91, שניתן ע"י בית המשפט המחוזי ביום 1.1.97.

עפ"י הצוואה, צוואה משותפת עם המנוח, זכו הנכדים בדירת המנוחים ב*******, ו- ר' בסכום של 30,000 ₪. ביום 31.5.95 ניתן צו ירושה אחר המנוחה בביה"ד הרבני על פיו, המנוח יורש את יתר העיזבון.

ת"ע 43171-01-18 – בקשה למתן צו ירושה אחר המנוח, על פיו אחות המנוח הינה יורשת מלוא עיזבונו. 

בהליך קודם שניהלו הצדדים (ת"ע 37543-09-12) דחה בית משפט קמא בקשת המערער לביטול צו לקיום צוואת המנוח מיום 1.2.96, שניתן ע"י הרשם לענייני ירושה ביום 7.6.12, בעילות של היעדר כשרות, מעורבות בעריכת צוואה, השפעה בלתי הוגנת וזיוף.

עפ"י הצוואה, זוכה ר' במלוא עיזבונו.

ערעור על פסק הדין התקבל, וצו קיום הצוואה בוטל (עמ"ש 61931-06-17). לאחר מתן פסק הדין בערעור עתר המערער כאמור, למתן צו על פיו אחות המנוח הינה יורשת מלוא עיזבונו, כאשר ר' ו- ש' פסולים מלרשת המנוח, משתבעו עפ"י צוואה מזויפת.

למען הנוחות נפרט טענות הצדדים והכרעת בית משפט קמא בכל אחד מההליכים בנפרד –

ת"ע 43171-01-18 –

5. כאמור המערער עתר למתן צו ירושה אחר המנוח, על פיו אחות המנוח הינה יורשת מלוא עיזבונו, ו- ר' ו- ש' פסולים מלרשת המנוח.

6. אליבא המערער, ש' (אביו) הינו "מבצע בצוותא" עם ר' (אחותו) בתביעה לרשת המנוח עפ"י צוואה מזויפת.

7. ר' ו- ש' התנגדו למתן צו ירושה בשל קיומן של צוואות נוספות של המנוח שלא בוטלו וטענות של השתק שיפוטי ומניעות.

            ר' הגישה בקשה לצו קיום צוואה קודמת של המנוח מיום 1.2.95.

8. הצדדים הסכימו כי תחילה תוכרע שאלת פסלותם של ר' ו- ש' לרשת את המנוח עפ"י סעיף 5(א)(2) לחוק הירושה תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה").

9. לטענת המערער, ר' ובעלה בשיתוף עם אביו ש', פעלו להביא את המנוח לביתם, לחזקתם ושליטתם. הם ניסחו את הצוואה וארגנו את מעמד החתימה. על כן, אין לראות במסמך עליו הוחתם המנוח כצוואתו.

            בשל "ייצור" צוואה מזויפת והתביעה לרשת על פיה, פסולים ר' ו- ש' מלרשת את המנוח.

10. אליבא המערער לבית המשפט לענייני משפחה סמכות נגררת עפ"י ס' 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט") לדון בשאלה האם אדם זייף צוואה והאם הוא תובע עפ"י צוואה מזויפת לצורך הכרעה בחלוקת עיזבון. ניתן לשלול זכות מאדם לרשת גם אם אין פס"ד פלילי המרשיע בזיוף.

11. עוד לטענת המערער, המנוח הוחתם על המסמך כשהוא במצב קוגניטיבי ירוד, לא הבין משמעות השלכות פעולותיו, והיה נתון לשליטתה של ר' ומשפחתה; המנוח ערך מספר צוואות בכולן הייתה ל- ר'ואביו ש' מעורבות מרכזית מכרעת.

12. ר' ו- ש' מנגד טענו כי אין חולק שהמנוח חתם על הצוואה, ועל כן קורסת טענת הזיוף; בהתאם לפסיקה, תנאי בלעדיו אין בסעיף 5(א)(2) לחוק הירושה הוא הרשעה במשפט פלילי; המערער לא הוכיח טענת זיוף הצוואה, לא נתבקש מינוי מומחה מטעם ביהמ"ש, ובהיעדר חוו"ד מומחה לא ניתן לקבוע ממצאים לזיוף.

13. עוד נטען כי חרף שערכאת הערעור ביטלה פסק דינו של בית משפט קמא, וצו לקיום צוואת המנוח משנת 96 בוטל, לא הוצגה ראיה שיש בה כדי להוכיח זיוף; משלא נסתרה תעודה רפואית מיום 1.2.96, חלה חזקה הקובעת כי המנוח היה כשיר לערוך צוואה.

14. לטענת ר' ו- ש', המערער חתם עוד בשנת 96 על מסמך התחייבות על פיו לא יתנגד ויערער על צוואות המנוחים, ויש בכך השתק וויתור מצידו.

15. עיקר הכרעת בית משפט קמא מיום 16.4.19 –

א.         הוראת סעיף 5(א)(2) לחוק הירושה מונה מספר נסיבות בהן תישלל זכות יורש לרשת מוריש. אין חולק מלשון הסעיף, כי החלופות הראשונות – העלמת צוואה, השמדתה או זיופה – דורשות הרשעה בהליך פלילי.

            הפסיקה חלוקה לגבי החלופה האחרונה "או שתבע על פי צוואה מזוייפת"

ב.         מלשון החוק ולאחר עיון בפסיקה, לעמדת בית משפט קמא, נדרשת הרשעה בהליך פלילי גם לגבי החלופה האחרונה. על  כן, משאין הרשעה של ר' ו- ש' בזיוף, לא מתקיימת עילה לפסילתם כיורשי המנוח.

ג.          גם אם אין נדרשת הרשעה, לא שוכנע בית משפט קמא כי הצוואה זויפה.

ד.         הנטל להוכחת זיוף מוטל על המערער, ורף הראיות הנדרש הוא גבוה יותר.

ה.         המנוח חתם על הצוואה, ואין לקבל פרשנות המערער כי כאשר צוואה הוכנה ע"י גורם אחר אך נחתמה ע"י המוריש, עסקינן בצוואה מזויפת. פרשנות שעשויה לפגוע באיזונים שנעשו בחוק הירושה.

ו.          על כן, גם אם נפלו פגמים בצוואה והיא נפסלה, לא ניתן לומר כי ר' ו- ש' תבעו עפ"י צוואה מזויפת.

ז.          אין בתמיכתו של ש' בבתו ר' מהלך ניהול ההליכים מול המערער, כדי לקבוע כי הוא "תבע על פי הצוואה" יחד עימה. מעורבות ו/או השפעה בלתי הוגנת בגינן נפסלה הצוואה, ככל שנטענו/התקיימו היו ביחס ל- ר' ובעלה (למרות שאין קביעה מפורשת בעניין של ערכאת הערעור).

ח.         ספק רב באשר להתנהלות שני הצדדים להליך – ר' ובעלה בעניין עריכת הצוואה, והמערער המנהל הליכים בעניין עיזבון המנוח, כאשר במהלך חייו לא היה עמו בקשר ולא סייע בטיפול בו.

ט.         לאור האמור, ר' ו- ש' כשרים לרשת את המנוח. הבקשה למתן צו ירושה על פיו אחות המנוח הינה יורשת עיזבונו – נדחתה.

ת"ע 13577-03-18 –

16. כאמור, עסקינן בבקשת המערער לביטול צו לקיום צוואת המנוחה משנת 91, אשר ניתן ע"י בית המשפט המחוזי בשנת 97.

17. הצדדים הסכימו כי משמדובר בבקשה לביטול צו קיום צוואה, יש להכריע תחילה בעניין תחולתו של סעיף 72(א) לחוק הירושה.

18. לטענת המערער, אין שיהוי בהגשת הבקשה בסמוך לביטול צוואת המנוח ע"י ערכאת הערעור, ולא חלפה תקופת ההתיישנות. הבקשה לקיום צוואת המנוחה הוגשה בשנת 97 ללא ידיעתו, ונודע לו אודות צוואת המנוחה משנת 91 רק במסגרת הליכים בעניין עיזבון המנוח.

            מעבר לחוסר הידיעה, עד לביטול צוואת המנוח, למערער לא היה מעמד משפטי שיאפשר לו להגיש בקשה לביטול הצוואה.

19. אליבא המערער, המסמך, לכאורה, עליו חתם, הוא בכתב ידה של ר', שניצלה מצוקתו במהלך משבר בנישואיו והחתימה אותו על המסמך.

20. ר' והנכדים טענו מנגד, כי אין מקום להורות על ביטול צו קיום צוואה שניתן לפני כ- 21 שנה; העובדות המהותיות לגבי הצו היו ידועות למערער כבר לפני שנים רבות; המערער הודה כי חתם על מסמך התחייבות בשנת 96, מסגרתו הצהיר שיודע כי מחצית הדירה הועברה לנכדים, על קיומן של צוואות המנוחים ותוכן צוואת המנוחה; יש לדחות הבקשה גם מטעמי התיישנות; המערער כלל לא הוכרז כיורש המנוח ועל כן גם כיום אין לו מעמד משפטי; אין לאפשר ליורשים לתבוע בשם מנוחים שבחרו שלא לעשות כן מהלך חייהם; הנכס נשוא הצוואה כבר נמכר בשנת 2012, ושינוי בצו יגרום לפגיעה חמורה בזכויות ר' והנכדים שהסתמכו על הצו ומכרו את הנכס לצד ג'.

21. עיקר הכרעת בית משפט קמא מיום 11.4.19 –

א.         בבחינת בקשה לביטול צו קיום צוואה על בית משפט לבחון קיומם של שני תנאים מצטברים – האחד, האם קיימת עובדה או טענה שלא הובאה בפני בית משפט טרם מתן הצו, ואשר יש בהם כדי לגרום לקבלת צו שונה מזה שניתן. השני, האם ניתן היה להעלות הטענה קודם להגשת הבקשה.

ב.         הדגש במבחן השיהוי במסגרת סעיף 72 לחוק הירושה אינו על מידת השיהוי, אלא על ההסבר לשיהוי ומידת סבירותו.

ג.          המערער טען למעורבות של ר' ובעלה בעריכת צוואת המנוחה וחשש להשפעה בלתי הוגנת עליה.

ד.         ממסמך שהמציאו ר' והנכדים עולה כי המערער ידע על תוכן צוואת המנוחה לפחות ביום 14.7.96, והצהיר כי זו ניתנה מרצונה הטוב. המערער העיד כי אכן חתם על המסמך. אין בטענת המערער כי נוצל במהלך סכסוך עם אשתו, כדי לגרוע מידיעתו אודות תוכן צוואת המנוחה לגבי העברת הדירה.

ה.         אין לקבל טענת המערער כי נודע לו אודות הפגמים בצוואת המנוחה מסגרת הליכים בעניין עיזבון המנוח, משאלה מתנהלים בפני בית משפט קמא כבר משנת 2012. כמו כן, בית המשפט המחוזי אמנם ביטל צוואת המנוח, אולם לא נקבע כי המערער הינו יורש/זוכה של עיזבון המנוח. משכך, לא הובהר מדוע כיום קמה זכות למערער לתבוע בעניין עיזבון המנוחה.

ו.          המערער טען כי הוא תובע מכוח היותו יורש של המנוח. אולם, בית משפט קמא התרשם כי המנוח ויתר על זכותו זו. ראשית, מדובר בצוואה משותפת עליה חתום גם המנוח, ולא ניתן לטעון כי לא ידע אודות נסיבות עריכת הצוואה. שנית, מצו הירושה שניתן ע"י בית הדין רבני מספר שנים לאחר עריכת הצוואה, עולה כי המנוח, בהתאם לבקשתו, יורש עיזבון המנוחה בכפוף לצוואה.

ז.          המערער העיד כי המנוח היה צלול וכשיר במועד מתן צו הירושה.

ח.         חרף חומרת טענות המערער בגין מעורבות ר' ובני משפחתה בעריכת צוואת המנוחה, אין בכך כדי לבטל השיהוי הרב בהגשת התובענה וכן ההסבר הקלוש והיעדר מעמד המערער בעניין זה.

ט.         הגשת הבקשה לאחר פטירת המנוח, ואחות המנוח, מקשה על בירור נסיבות חתימת הצוואה. אף במאזן הפגיעה נוטה הכף לצד המשיבים (ר' והנכדים).

י.          לאור האמור, הבקשה לביטול צו קיום צוואת המנוחה – נדחתה.

הערעורים –

טענות המערער -

22. משמדובר בצוואה משותפת של המנוחים, וצוואת המנוח בוטלה, ניתן לטעון לפסלות הצוואה כולה - של שני בני הזוג.

23. במסמך עליו חתם המערער נאמר לו רק כי ישנה צוואה אחת של המנוחים, במסגרתה הורישו את הדירה ל- ר' ולנכדים. לא נמסר למערער אף פרט המקים עילת פסלות, כגון – זהות העדים והקשר שלהם ל- ר' ובעלה. כמו כן, באותו מועד לא היה המערער יורש פוטנציאלי של המנוח.

24. התנהלות ר' מצדיקה לכשעצמה בחינת הטענות נגד הצוואה לגופה. חוסר תום הלב והסתרת מידע הם שאפשרו ל- ר' ומשפחתה להשיג את צו קיום צוואת המנוחה.

25. צוואה מזויפת אינה רק צוואה שהחתימה עליה זויפה. המסמך מיום 1.2.96 אינו מעשהו האישי של המנוח, אשר לא עשה דבר כדי לקדם יצירתו אלא נותב לכדי חתימה עליו. מכאן שזוהי צוואה מזויפת.

26. מהעדויות עולה מעורבות אקטיבית של ש' על מנת להעביר נכסי המנוחים לידי ר' וילדיה.

27. על כן, יש לדאוג כי ר' ו- ש' לא יהנו מכספי המנוחים.

28. משלא התקיים הליך פלילי לבית המשפט לענייני משפחה סמכות נגררת מכוח ס' 76 לחוק בתי המשפט.

טענות המשיבים –

29. פסק הדין של בית משפט קמא נסמך על ההלכות המשפטיות לעניין תחולת ס' 72 לחוק הירושה.

30. המערער חתם על מסמך ההתחייבות בשנת 96, וידע אודות קיומן של צוואות המנוחים, תוכן צוואת המנוחה והעברת הדירה.

31. אין הסבר לשיהוי הרב בהגשת הבקשה לביטול צוואת המנוחה.

32. אין למערער מעמד לטעון כחליפו של המנוח. משהמנוח לא התנגד לצוואת המנוחה, הוא ויתר על זכותו לעשות כן, וזכות זו אינה עוברת ליורשיו.

33. כמו כן, לא נקבע מעמדו של המערער כיורש של המנוח.

34. אין בסיס לטענת זיוף צוואת המנוח. המערער הודה כי המנוח חתם בעצמו על הצוואה.

35. בית המשפט העליון בפסק דינו מהעת האחרונה (בע"מ 104/19 פלוני נ' האפוטרופוס הכללי [פורסם במאגרים המשפטיים המקוונים] (24.1.19)  קובע, כי תנאי בלעדיו אין לפסילת יורש לרשת את המוריש עפ"י סעיף 5(א)(2) לחוק הירושה לגבי כל אחת מארבע החלופות בסעיף – הוא הרשעה בפלילים.

36. המערער לא ביקש מינוי מומחה מטעם בית המשפט לבחינת טענת זיוף, ולא ניתן לקבוע ממצאים של זיוף.

דיון והכרעה -

37. לאחר שמיעת טענות הצדדים ועיון במלוא החומר שהונח לפנינו, שוכנענו כי דין הערעורים להידחות.

38. פסקי הדין של בית משפט קמא מפורטים ומנומקים היטב, תוך הסתמכות על פסיקה וחקיקה רלוונטיים, ולא מצאנו בהם טעות המצדיקה התערבות ערכאת הערעור.

39. יתרה מכך, טיעוני המערער מכוונים נגד ממצאי עובדה, בהן ממעטת ערכאת הערעור להתערב אלא במקרים חריגים, ונעלה מספק, כי המקרה דנן אינו נמנה עליהם.

"הלכה מושרשת היא, כי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים עובדתיים אלא במקרים יוצאי דופן, במיוחד כאשר ממצאים אלו מבוססים על הערכת מהימנות שנתן בית המשפט קמא לראיות ולעדים שבפניו".

(דברי כב' השופט עמית ברע"א 7164/18  פלוני נ' פלוני [פורסם במאגרים המשפטיים המקוונים](6.11.18).

40. מטרתו של הליך הערעור אינה לאפשר לצדדים לדון מהיסוד בטענות עובדתיות שנדחו, כגון זיוף צוואת המנוח, מועד ידיעת המערער אודות קיומן של צוואות המנוחים ותוכן צוואת המנוחה, אלא לתקן טעויות מהותיות שנפלו בהחלטת הערכאה הדיונית (ראה ע"א 9070/04‏ חסן נ' חסן [פורסם בנבו] (11.3.07).

41. במסגרת פסק דינו ניתח בית משפט קמא את מכלול הראיות וממצאי העובדה עליהן השתית מסקנותיו, נימק את פסק דינו כדבעי באופן שאינו מצדיק התערבות בקביעותיו העובדתיות, כפי שיפורט להלן –

צוואת המנוחה –

42. אין חולק כי המערער חתם על מסמך התחייבות כבר בשנת 96, במסגרתו הצהיר כי מודע לקיומן של צוואות המנוחים ותוכן צוואתה של המנוחה, לרבות העברת הדירה לידי הנכדים. המערער אף הוסיף וטען כי חתם על המסמך חרף אי שביעות רצונו מהאמור בו.

43. ככל שאכן, אליבא המערער, נודע לו אודות פגמים בצוואת המנוחה במסגרת הליכים בסוגיית עיזבונו של המנוח, הרי משאלה החלו כבר בשנת 2012 ודיוני הוכחות התקיימו בשנת 2015, אין בכך כדי להבהיר השיהוי בהגשת הבקשה. נעלה מספק, כי מועד עתירת המערער כנגד צוואת המנוח, מעמדו של המערער כיורש פוטנציאלי, מכוח היותו יורש של אחות המנוח, כבר היה ידוע.

44. מעמדו המשפטי של המערער כיום -

ביטול צו קיום צוואת המנוח משנת 96 ע"י ערכאת הערעור לא קבע זכות המערער כיורש עיזבון המנוח, והעניין תלוי ועומד בפני בית משפט קמא.

לא זו אף זאת-נראה כי המנוח בחייו ויתר על זכותו להתנגד לצוואת המנוחה, הן לאור העובדה כי עסקינן בצוואה משותפת והן לאור בקשתו למתן צו ירושה בכפוף לצוואה (המערער העיד כי המנוח היה כשיר וצלול בדעתו במועד מתן צו הירושה).

לאור האמור, ומבלי לקבוע מסמרות בסוגיה, בדין קבע בית משפט קמא כי לא הובהר מעמדו כיום.

סעיף 5(א)(2) לחוק הירושה –

45. סעיף 5(א)(2) לחוק הירושה קובע כי "מי שהורשע על שהעלים...או שזייף או שתבע על פי צוואה מזוייפת..." פסול מלרשת את המורשי.

46. אכן, אין הלכה ברורה ומחייבת לעניין תנאי ההרשעה במקרה "שתבע על פי צוואה מזוייפת", ולעניין זה יפים דברי כב' השופט הנדל ברע"א 5792/17 פלוני נ' פלוני (8.4.18) בסוגיית פרשנות הסעיף, כי בהיעדר הלכה מחייבת לא נפלה טעות יסודית ביישום הדין בהעדפת גישה אחת על פני האחרת.

47. אולם, במסגרת פסק דינו של בית משפט קמא בבחינת שתי הגישות עפ"י הפסיקה, ההכרעה הייתה זהה.

            ככל שנדרשת הרשעה בהליך פלילי, ומשאין חולק כי המשיבים לא הורשעו במעשים כאמור בסעיף 5(א)(2), הרי שמעמדם כיורשי המנוח לא ייפגע אף אם ייקבע כי הצוואה מזויפת.

            (ראה לעניין זה – בש"א (נצ') 2342/08 אדוארד נוייסר בן אנסר נ' אמיל מוסא רחמון, [פורסם במאגרים המשפטיים המקוונים] (19.11.08).

            וככל שאין נדרשת הרשעה, לא הורם הנטל להוכחת טענת זיוף - אין חולק כי המנוח חתם על הצוואה, וכי לא נתבקש מינוי מומחה לבחינת טענת זיוף.

            כמו כן, לא ראינו להתערב בקביעתו בדין של בית משפט קמא ומהנימוקים שפורטו בפסק, משדחה פרשנות המערער, על פיה די בהכנת צוואה ע"י אחר וחתימתה בלבד ע"י המוריש, כדי להעיד כי עסקינן בצוואה מזויפת.

48. למעשה, ניתן לסכם הדברים כדלקמן:

א.           אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסקי הדין;

ב.            הממצאים שנקבעו בפסקי הדין תומכים במסקנה המשפטית שנקבעה בו;

ג.            אין לגלות בפסקי הדין טעות שבחוק.

אשר על כן, מכח סעיף 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, דין הערעור להידחות.

המערער ישא בהוצאות המשיבים ובשכ"ט ב"כ בשני הערעורים- בסך כולל של 15,000 ₪.

מזכירות בית המשפט מתבקשת להעביר לידי בא כוח המשיבים, עו"ד אלזם, את הסך של 15,000 ₪ מתוך הפיקדון שהפקיד המערער, ובגין ההוצאות ושכ"ט שפסקנו לטובתם. ככל שתישאר יתרה מהפיקדון, זו תוחזר לידי בא כוח המערער עבור המערער.

ניתן היום,  כ"ט סיוון תשע"ט, 02 יולי 2019, בהעדר הצדדים.