פס"ד בנוגע לצוואה בעדים

בעניין: המנוחה י' ש' ז"ל 

1. בפני בקשה של מר ר' ש', בנה של המנוחה, הגב' י' ש' ז"ל, ואחד מעשרת ילדיה, למתן צו לקיום צוואתה מיום 2/8/08; והתנגדות שהוגשה לה, מטעם בן אחר של המנוחה, מר ח' ש', אחיו של המבקש.

רקע עובדתי:

1. המנוחה הגב' י' ש' ז"ל, הלכה לבית עולמה ביום 22/9/13, בהיותה כבת 90 שנה, והותירה אחריה שתי צוואות, שנחתמו על ידה שתיהן, בפני שני עדים:

א.           בהתאם לצוואתה הראשונה בזמן– הורישה המנוחה את כל עיזבונה לעשרת ילדיה בחלקים שווים; לצוואה זו לא הוגשה כל התנגדות.

כאן המקום לציין, כי על גבי הצוואה המקורית המצויה בתיק העיזבון לא נרשם תאריך עריכת הצוואה, ומכאן שנפל בה פגם פורמלי הניתן להכשרה – היעדר תאריך.

בבקשה שהוגשה לקיומה, נאמר על ידי מבקש הקיום (האח ע' ש'), כי היא נערכה בשנת 1994(לאחר פטירת אביהם המנוח של הצדדים לתיק זה); כאשר להתנגדות שהוגשה מטעם האח ח' ש' לצוואת 2008, צורף העתק של הצוואה המוקדמת כנספח ה' להתנגדות, על גביו מופיע תאריך שנרשם בכתב יד במקום החסר, והוא – 18.9.03.

ב.            ב"צוואה מאוחרת" של המנוחה - היא הצוואה נשוא ההליך דנן - מיום 2.8.2008 – ציוותה היא את דירת מגוריה לבנה ר' ש' (המבקש את קיום הצוואה והנהנה העיקרי על פיה), ואילו את יתר הכספים והזכויות המצויות בעיזבונה, הורישה המנוחה לכל ילדיה בחלקים שווים, לאחר שייחדה חלק מהכספים עבור הוצאות שונות; צוואה זו יש לומר נחזית לצוואה תקינה על פי צורתה. לצוואה זו הוגשו שתי התנגדויות.

1. האח ח' ש', עתר בהתנגדות מטעמו, אליה הצטרפו חלק מיורשי המנוחה (יורשיהם של האחים ח' ומ' ש').

1. האחים ע' וד' ש', הגישו מטעמם לרשם לענייני ירושה התנגדות נפרדת לצוואה משנת 2008. אחים אלה הודיעו בראשית ההליך כי הם מתנגדים לצוואה (ראה הודעות שני האחים מיום 29/11/15), אולם לא היו מיוצגים בהליך זה ולא הוגשו מטעמם סיכומים לתיק. בהודעתו של האח ע' ש', טען הוא כי ברשותו צוואה מקורית של המנוחה שנערכה על ידה לאחר פטירת אביו המנוח והוא אינו מבין מה הניע את אמו לשנות את תוכן צוואתה הראשונה, אולם אם בית המשפט ימצא כי הצוואה המאוחרת משנת 2008 נערכה על ידי המנוחה כשהייתה במצב רפואי תקין, הוא סומך על שיקולי בית המשפט לקיים הצוואה המאוחרת.

1. האח ס' ש' הודיע, כי אינו שותף להתנגדות שהוגשה על ידי שני אחיו ד' וע' (הגם ששמו מופיע בכתב ההתנגדות כאחד העותרים). לטענתו, הוא היה קשור קשר הדוק לאמו המנוחה, שהיתה לדבריו צלולה לחלוטין עת נערכה צוואתה המאוחרת. הוא אף שמע מפיה מעת לעת כי הבית בו היא מתגוררת שייך לאחיו ר' ש' ולא לה. לאור העובדה כי אמו חתומה על הצוואה המאוחרת כשהיתה צלולה, הוא אינו יכול להתנגד לצוואתה זו. (ראה הודעתו מיום 30/11/15). גם האח ס' לא היה מיוצג בהליך זה ולמעט הודעה זו לא הוגשו מטעמו כתבי בית דין, או סיכומים.

1. בעניין עיזבון המנוחה תלויים ועומדים ההליכים הבאים:

ת"ע 23084-05-15 – בקשה לצו ירושה שהוגשה ביום 7/12/14 על ידי האח ח' ש';

ת"ע 23172-05-15 - בקשה לצו קיום צוואה בעדים של המנוחה משנת 2008, הוגשה ביום על ידי האח ר' ש' ביום 24/12/14.

ת"ע 37881-01-15 – בקשה להפקיד את פירות נכסי העיזבון לחשבון נאמנות, הבקשה הוגשה על ידי ח' ש' ביום 19/1/15;

ת"ע 25552-05-15 – התנגדות לצוואת המנוחה משנת 2008 שהוגשה ביום 29/1/15 על ידי האח ח' ש';

ת"ע 25605-05-15 - התנגדות לצוואת המנוחה משנת 2008, שהוגשה ביום 15/2/15, על ידי האחים – ע', ס', וד' ש'; (אשר האח ס' ש' הבהיר בהודעה לבית משפט שההתנגדות לא הוגשה מטעמו; ואף הגיש תצהיר תמיכה בבקשת צו לקיום צוואה שהוגשה מטעם האח ר' ש').

ת"ע 25640-05-15 – בקשה לצו קיום צוואה בעדים של המנוחה משנת 1994 שהוגשה ביום 22/2/15 לרשם לענייני ירושה על ידי האח ע' ש';

ת"ע 25690-05-15 – בקשה למינוי האחים ס' ש' וע' ש' כמנהלי עיזבון קבועים לצוואת המנוחה משנת 1994, בהתאם להוראות הצוואה. הבקשה הוגשה על ידי האח ע' ש' ביום 22/2/15;

ת"ע 16196-02-15 – בקשה שהוגשה ביום 8/2/15 מטעם עו"ד .... – המשמש כנאמן לנכסיו של ר' ש' -החייב בהליך פשיטת רגל, להתמנות כמנהל עיזבון זמני בעניין עיזבון המנוחה לשם כינוס ושמירת נכסי העיזבון;

ת"ע 23072-07-17 – בקשה למתן הוראות שהוגשה ביום 11/7/17, מטעם עו"ד ..... ובה עתר להארכת כהונתו כמנהל עיזבון זמני עד ליום 31/8/18 וכן להוראות נוספות, המתייחסות להסכם השכירות שנחתם בנוגע לנכס של העיזבון, והעברת סכום של 20,000 ₪ על ידי ר' ש' לידי ממנהל העיזבון;

23172-05-15 – התנגדות למינוי מנהל עיזבון זמני שהוגשה על ידי ר' ש' ביום 16/2/15 לרשם לענייני ירושה;

הדיון בכל התיקים התנהל במאוחד במסגרת ת"ע 37881-01-15.

1. עיקר הכרעתי במסגרת פסק דין זה תתמקד בהכרעה בבקשה לצו קיום צוואת המנוחה מיום 2/8/2008, שהוגשה מטעם האח ר' ש'; ובהתנגדות שהוגשה לה מטעם האח ח' ש', שהוא היחיד שהגיש תצהירי עדות ראשית מטעמו, ניהל את התנגדותו עד סופה, והגיש סיכומיו.

1. למען הנוחות, ולנוכח העובדה כי נטל ההוכחה לפסילת הצוואה שנחזית להיות תקינה, מוטל על כתפי המתנגד לה – ייקראו הצדדים להליך זה כדלקמן: האח ח' ש' – ייקרא להלן - "המתנגד"; ואילו האח ר' ש' - מבקש קיום הצוואה  - ייקרא להלן "המשיב".

טענת המתנגד:

1. לטענת המתנגד, הצוואה אינה עומדת בתנאי צוואה בעדים ועל כן היא בטלה. לשיטתו, רק עדה אחת לצוואה נותרה בין החיים – הגב' ת.ב. - אלמנתו של עו"ד ב' שניסח וערך את הצוואה, ובהתאם לעדותה של עדה זו, לא התקיימו התנאים ההכרחיים לצוואה בעדים, שכן לדבריה המנוחה לא חתמה על הצוואה בפניה, ולא הצהירה בפניה כי זו צוואתה. כן העידה הגב' ת.ב. כי עת חתמה כעדה לצוואה, לא היה נוכח העד השני לצוואה בחדר הסמוך, אלא דווקא נוכח שם הנהנה על פי הצוואה- מר ר' ש'. לפיכך, לא התקיים התנאי לפיו העדים לצוואה נמצאו שניהם יחד בשעה שהמצווה חתם עליה בפניהם. עוד טען המתנגד, כי מעדותה של הגב' ת.ב. עולה, כי המנוחה לא הבינה את צוואתה שלא תורגמה לה לשפה המובנת לה.

1. לטענתו, הנהנה על פי הצוואה - ר' ש', היה מעורב באופן משמעותי בעריכת הצוואה, ומכאן שהצוואה בטלה בהתאם לסעיף 35 לחוק הירושה. הדבר נלמד הן מעדותה של הגב' ת.ב., והן מתצהיר ר' ש' עצמו, אשר הודה כי הוא זה שתיאם למנוחה את הפגישה עם עו"ד ב', שטיפל בעניינים משפטיים שלו. כאשר לשיטתם אף עולה מהראיות כי המשיב הוא זה שלקח את המנוחה לבדיקה פסיכיאטרית שישה ימים קודם לעריכת הצוואה. כאשר גם נוסח הצוואה המורכב, מלמד לדבריהם על כך שהיתה דרושה הכנה לכתיבת הצוואה.

1. עוד טען המתנגד, כי המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של הצוואה ולא הבינה את תוכנה, ואין לסמוך בעניין זה על חוות הדעת שהוגשה מטעם מומחה שמונה על ידי בית המשפט.

טענות המשיב (המבקש את קיום הצוואה):

1. בראש ובראשונה טען המשיב, כי יש לכבד את רצון המת וזהו כלל יסוד בדיני הצוואות. המשיב הדגיש כי נטל השכנוע וחובת הראיה מוטל במקרה דנן על כתפי המתנגד לצוואה, שהינה תקינה מבחינה צורנית, וככזו- חזקה כי הינה משקפת את רצונה של המנוחה, כאשר גם במקום בו נפלו פגמים צורניים בצוואה אין בכך די כדי להביא לפסילתה, ולבית המשפט מסורה הסמכות לקיימה חרף פגמים אלה, בהסתמך על סעיף 25 לחוק.

1. לדברי המשיב, בידי המתנגד לא עלה להוכיח טענתו לפיה נפלו בצוואה פגמים במרכיבי היסוד של צוואה בעדים או פגמים צורניים. כל טענות המתנגד לפגמים שנפלו לכאורה בצוואה, מתבססות על עדותה היחידה של העדה לצוואה – הגב' ת.ב., שהינה אלמנתו של עו"ד ב' שערך את הצוואה, אשר עדותה היתה לא עקבית ורצופת סתירות, עד כדי מסקנה לפיה- ברור שהעדה אינה זוכרת את אירוע חתימת הצוואה שהתרחש לפני כתשע שנים. בנסיבות אלה, יש לשיטתו להעדיף את המסמך בכתב עליו חתומה עדה זו, על פני עדותה בעל פה כיום. מסקנה זו מחוזקת לשיטתו על ידי שני כללים נוספים, האחד - הינו הכלל האוסר על עדות בעל פה כנגד מסמך בכתב, והשני – הכלל הידוע לפיו חזקה על אדם החותם על מסמך כי ידע והבין את תוכנו וחתם עליו כאות להסכמתו לאמור במסמך.

1. המשיב הוסיף והעיר לעניין זה כי עדותה יוצאת הדופן של עדה זו מביאה לכך שיש לשקול  את האפשרות כי נטרה לו טינה על רקע הטיפול של בעלה המנוח עו"ד ב' בענייניו, וזיהויו כלקוח בעייתי מבחינתה.

1. המשיב הגיש המשיב ראיה חדשה, שהותר לו להגישה לאחר תום פרשת הראיות, המתייחסת למעמד אחר בו נכחה אמו המנוחה במשרדו של עו"ד ב' יחד עמו – וזאת לצורך חתימתה על ייפוי כוח לטובתו ולטובת האח ג' ש', לפיו הועבר חשבונה לסניף אחר, ייפוי כוח שנחתם כשלושה חודשים קודם לעריכת הצוואה. לדבריו, מאחר ועדותה של עדת הקיום לצוואה היתה רצופת סתירות וקשיים, עולה ספק כבד בכל האמור לזיכרונה של עדה זו את נסיבות עריכת הצוואה, וייתכן כי קישרה בין המעמד בו נחתם ייפוי הכוח למעמד חתימתה על הצוואה.

1. המשיך המשיב וטען, כי גם לו יצויר כי אכן נפלו אותם פגמים הנטענים על ידי המתנגד, הרי שמדובר לכל היותר בפגמים צורניים בלבד, אשר בהתאם להוראת סעיף 25(א) לחוק, ובהתחשב בכך שמתקיימים בנסיבות דנן שלושת מרכיבי היסוד של צוואה בעדים (מצווה, כתב והבאת הצוואה בפני שני עדים), ומאחר ואין ספק כי הצוואה משקפת את רצונה של המנוחה, הרי שמסורה לבית משפט זה הסמכות להורות על קיומה חרף פגמים צורניים אלה.

1. לעניין זה טען המשיב, כי גם אם תתקבל טענת עדת הקיום לצוואה לפיה המנוחה לא הצהירה בפניה כי זו צוואתה, הרי שנוסח הצוואה החתומה על ידי המנוחה אינו מותיר מקום לספק כי הצהירה כי זו צוואתה ומכאן שהתנאי בדבר הצהרת המצווה בפני העדים (גם אם בכתב) מתמלא, ולחילופין מדובר בפגם צורני קל ערך אשר ניתן לרפאו באמצעות סעיף 25(א) לחוק.

1. בכל האמור לפגם הנטען השני שנפל לכאורה לשיטת המתנגד בצוואה, לפיו המנוחה לא חתמה על צוואתה בפני שני העדים ביחד, אין מדובר בפגם צורני, והפנה לדברי כבוד השופט שוחט לפיהם "די בכך שהמצווה יביא את הצוואה בפני שני העדים לאו דווקא באותו מעמד אלא אפילו בשתי הזדמנויות שונות" (פגמים בצוואות, עמ' 95-96; ת"ע 2171/05 א.ס.י נ' כ.ש.).

1. לעניין זה טען עוד, כי , עדות הגב' ת.ב. לפיה לא ראתה במעמד חתימתה את העד הנוסף, אין בה להביא למסקנה כי העד הנוסף לא חתם כעד על הצוואה קודם לחתימתה או לאחריה. בפני בית המשפט הוגש תצהיר אלמנתו של העד ק' שהעידה כי הכירה את המנוחה שנים רבות וזכור לה שבעלה המנוח נסע לחתום כעד על צוואת המנוחה. המתנגד ויתר על חקירתה. גם עדותה של הגב' א.ש. שהוגשה מטעמו מחזקת זאת.

1. עוד טען המשיב, כי המתנגד לא הוכיח את טענתו לפיה המנוחה לא הבינה את השפה העברית ואף לא את טענתו לפיה הצוואה לא תורגמה לה  לשפתה. טענה זו אף גובלת בחוסר תום לב מצד המתנגדים, אשר טענו לקיומה של צוואה קודמת של המנוחה משנת 2003, אשר אף היא נערכה על ידה בשפה העברית, ומפנה לעניין זה לתמ"ש 3881/04 מ.ב., א.ב. נ' א.ב.י. .

1. לשיטת המשיב, הצוואה משקפת את רצון המנוחה - שכפי שהסבירה בצוואתה, בחרה להוריש את ביתה למשיב, וזאת לנוכח העובדה כי הוא זה שרכש עבור הוריו את הבית עוד בשנת 1978, ביחד עם אחיו ע' – לו החזירו ההורים את כספו. חרף הצו שהופנה לבנקים לצורך הוכחת טענותיו בעניין מימונו את רכישת הבית, לא הומצאו המסמכים ובירור מול הבנק העלה כי לא ניתן לאתר מסמכים מלפני כארבעים שנה, עוד לפני עידן המחשבים. למעט המתנגד, הודו אחיו כי הוא שרכש את הבית ביחד עם אחיו ע'. ראיה נוספת לכך ניתן ללמוד גם מהסכמת הוריו לשעבד עבורו את הבית לטובת חובותיו, לא רק בפעם האחרונה  - בגינה ניסו המתנגד להכפישו באמצעות נסיבות פסק הדין שהתקבל לעניין זה, אולם יצאו מברכים, אלא גם בשנים 1983 ו-1987.

1. בכל האמור למורכבות ניסוח הצוואה, טען המשיב כי דווקא הסעיף המתוחכם אליו הפנו המתנגד בטענתו זו, נעדר כל היגיון משפטי, ולפיכך מלמד על כך שדווקא נכתב ברוח דבריה של המנוחה ולא של עוה"ד שערך את הצוואה.

1. עוד טען הוא, כי המנוחה היתה כשירה בעת עריכת הצוואה, כפי שקבע גם המומחה מטעם בית המשפט. מאחר ומדובר בחוות דעת מטעם בית המשפט, ככלל  יש לאמצה, אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין וכבדת משקל שלא לעשות זאת, כאשר לא עלה בידי המתנגד להפריך מסקנת המומחה לפיה המנוחה היתה כשירה במועד עריכת הצוואה.

1. המשיב טען, כי לא הוכחה כל השפעה בלתי הוגנת על המנוחה מצדו או מעורבות שלו בעריכת הצוואה. בהקשר זה טען שוב כי מאחר ואין לסמוך על עדותה של הגב' ת.ב. לאור הסתירות הרבות והמהותיות שהתגלו בעדותה, שהעלו חשש כבד לפיו היא אינה זוכרת כלל את נסיבות חתימתה על צוואת המנוחה, ולחילופין מחליפה אירוע זה באירוע אחר; הרי שלא ניתן לקבל טענת המתנגד לפיה המשיב היה נוכח במעמד חתימתה על הצוואה. למען הזהירות טען, כי ממילא הגב' ת.ב. לא העידה כי ראתה שהמשיב היה עד לחתימת המנוחה על הצוואה אלא רק טענה, כי ראתה אותו כשהגיעה לחתום כעדה. זאת ועוד, הפרשנות של "עד לצוואה" האמור בסעיף 35 לחוק - משמעותו - עד פורמאלי לצוואה, במשמעותו על פי סעיף 20 לחוק. המשיב המשיך וטען לפסיקה הקוראת לצמצם את סעיף 35 לאור תוצאתו הקשה. עוד טען המשיב, כי הוא אכן תיאם עבור המנוחה את הפגישה עם עו"ד ב' ואף הסיע אותה לפגישה עמו, אך זאת לבקשת המנוחה ממנו, כאשר בפסיקה נקבע כי אין בכך ללמד על מעורבות בצוואה במשמעות סעיף 35 לחוק שיש בה להביא לפסילתה (ע"א 234/86; ע"א 760/86). לא עלה בידי המתנגד להוכיח טענתו לפיה הוא ששילם לעו"ד ב' עבור הצוואה, אולם גם אם היה משלם, לא היה בכך להביא לפסילת הצוואה דנן. זאת ועוד, טענה זו גובלת בחוסר תום לב מצד המתנגד, שכן גם בצוואתה הקודמת ביקשה ממנו המנוחה לסייע לה בתיאום עריכת הצוואה.

דיון והכרעה:

1. עת ערכה המנוחה את צוואתה היתה כבת 90 שנים. בפי המתנגד שלוש טענות עיקריות, וזאת לאחר שנזנחו על ידו טענות אחרות להן טען בכתב ההתנגדות (זיוף חתימת המנוחה והשפעה בלתי הוגנת),  בהן אפנה לדון להלן:

• כשרות המנוחה - המנוחה לא היתה כשירה לערוך צוואה במועד בו נערכה צוואתה מיום 2/8/08, ולא ידעה להבחין בטיבה של הצוואה עליה חתמה;
• פגמים בצוואה – בכל האמור לקיומם של שני עדים לצוואה. בין הצדדים נטושה מחלוקת האם הפגמים להם טען המתנגד הינם מהותיים, או שמא פורמליים בלבד – אשר אין בהם לפסול את הצוואה במידה ובית המשפט ישתכנע באמתותה, בהתאם לסעיף 25 לחוק הירושה;
• סעיף 35 לחוק הירושה – מעורבות המשיב בעריכת הצוואה.

כשרות המנוחה לצוות:

1. הכלל הוא, כי כל אדם כשיר לזכויות ולחובות מלידתו ועד מותו וכל אדם כשיר לפעולות משפטיות, אלא אם נשללה או הוגבלה כשרות זו, בחוק או בפסק דין של בית-משפט (סעיפים 1 ו-2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב – 1962). משכך, כל אדם כשיר לעשות צוואה, אלא אם כן כשרות זו נשללה ממנו כדין (ראה: ע"א 851/79 בנדל נ' בנדל, לה (3) 101).

כלל זה מתיישב עם הוראת סעיף 26 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה") הקובעת: "צוואה שנעשתה ע"י קטין או מי שהוכרז פסול דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה".

טענה בדבר אי כשרות המצווה לפי סעיף 26 לחוק הירושה, מתייחסת למצבו הנפשי, המנטלי והגופני של המצווה לעת עריכת הצוואה, ויכולתו להבין את מהותה של הפעולה המשפטית שהוא עושה - צוואה - ואת משמעותה והשלכותיה על הזוכים ברכושו ועל המודרים ממנו. הנטל להוכחת קיומה של טענה זו מוטל על מי שרוצה להיבנות ממנה, ובצוואה תקינה מבחינה צורנית - על המתנגד לה. (ראה לעניין זה: עמ"ש 36529-11-10 ב.ש.מ נ' ש.מ, מיום 28.2.12; ע"א 851/79 בנדל נ' בנדל, לה (3) 101; ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נגד מ', פ"ד מט(1) 318).

כמות ההוכחה לעניין זה, אינה ענין של מה בכך, וכדי לעמוד בנטל זה אין די בהעלאת ספקות בלבד. יש להוכיח באופן ברור כי המנוח לא היה כשיר להבחין בטיבה של צוואה. להוכחת הטענה יש להסתייע בעדות רפואית או אחרת באשר למצבו של המצווה לעת עשיית הצוואה (ראה: ע"א 7019/94 לפיבסקי נ' עמליה דן (לא פורסם)); עם זאת, רשאי בית המשפט רשאי להסתייע גם בחומר ראיות אחר, המתייחס למועד עשיית הצוואה ולהעדיפו על פני חוות הדעת הרפואית, כגון: עדויות של מי שערך את הצוואה או מי ששימש כעד לה וכן בעדויות אחרות (ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון ישראל, פ"ד נד (2) 215).

1. בהתאם להסכמתם הדיונית של הצדדים מיום 8/11/15 הוריתי על מינויו של פרופ' יורם ברק, כמומחה מטעם בית המשפט, לבחינת השאלה – האם המנוחה במועד חתימתה על הצוואה מיום 2/8/2008 היתה צלולה, כשירה לערוך ולחתום על הצוואה והבינה טיבה של הצוואה (ראה החלטתי מיום 8/11/15).

1. ביום 22/6/16 הוגשה חוות דעתו של פרופ' יורם ברק, אשר עיקריה הם:

"...בעניינינו, בהתאם לחומר הרפואי והאחר שהוצג לי, ניתן להבחין בשתי אבחנות מבדלות שהמסקנה מהן מנוגדת זו לזו:

1. בהסתמך על תיעוד רפואי של ד"ר ל' ובהמשך הערכתו של ד"ר ק' (פסיכיאטר מומחה) ושל ד"ר ו' (נוירולוג מומחה), סבלה המנוחה בעת עריכת וחתימת הצוואה משיטיון על רקע פגיעה בכלי הדן המוחיים בחומרה קלה. במצב זה לא הייתה המנוחה פסולה מלערוך צוואה.
2. בהסתמך על תיעוד רפואי של והערכות חוזרות של פרופ' מ' (נוירולוג מומחה), סבלה המנוחה בעת עריכת וחתימת הצוואה משיטיון ניווני על רקע מחלת אלצהיימר בדרגה חמורה. מחלה זו החלה שנים לפני עריכת הצוואה. במצב זה הייתה המנוחה פסולת ציווי.

בהתחשב בכך שעדויות "עקיפות" מדגימות כי המנוחה סבלה מהפרעה קלה יחסית בתפקודים הקוגנטיביים (ראה הערכת המוסד לביטוח לאומי זמן קצר לאחר עריכת הצוואה) יש לתת את מירב המשקל בהערכה לתיעוד הרפואי הקרוב ביותר לתאריך הקובע. כשבוע לפני עריכת וחתימת הצוואה נבדקה המנוחה על ידי פסיכיאטר מומחה שהתרשם שאין פגם ביכולת השיפוט או התובנה של המנוחה. יתרה מזו, היסס לגבי אבחון החלטי של שיטיון ואף לא מצא לנכון להמליץ על טיפול ייעודי בשיטיון".

לאור האמור, סיכם המומחה את מסקנתו כדלקמן:

"המדובר בקשישה שהייתה בת 90 בעת שערכה וחתמה על צוואתה. הדרישה המקובלת בעת הערכת יכולת לצוות על ידי פסיכיאטר היא כי הפרט העורך צוואה יהיה בעל יכולת מנטלית מספקת כדי להבין משמעות הציווי, רכושו ויחסיו ליורשיו. במקרה של הגב' י' ש' לא נמצאה עדות חד משמעית להמצאות פגמים חמורים ביכולותיה הקוגניטיביות ולא תועדה על ידי פסיכיאטר מומחה הפרעה או מחלה נפשית משמעותית.

לדעתי המקצועית, העדר פגמים אלה תומכים בשילוב עם שאר התיעוד הרפואי והאחר כי יכולתה לצוות בעת עריכת הצוואה הייתה תקינה".

1. ידוע הוא, כי רק במקרים חריגים יפסוק בית המשפט בניגוד לחוות דעתו של מומחה שמונה על ידו, אולם ברי כי בית המשפט אינו משמש "חותמת גומי" לעמדת המומחה המקצועי והוא רואה בהמלצתו כבעלת משקל רב אך לא מכריע (ר' לעניין זה ע"מ 10060/07 פלונית נ' פלוני, מיום 2/10/08; ובע"מ 27/06  פלוני נ' פלוני).

1. בידי המתנגד לא עלה להפריך את מסקנות המומחה או לגרוע מתוקפן. כך למשל, לא טרח הוא להזמין לעדות את עמדת הרופא התומכת בעמדתו. זאת ועוד, לא הובאה מטעמו כל עדות אחרת המתייחסת לכשירות המנוחה במועד עריכת הצוואה. למותר לציין, כי אין די בפסק הדין שניתן בעניין על ידי השופטת כנפי שטייניץ (נספח ד' להתנגדות), ללמד על אי כשירותה של המנוחה לערוך את צוואתה האחרונה משנת 2008.

1. לאור זאת, ולאור חוות הדעת המונחת בפני, אני דוחה טענת המתנגד בדבר חוסר כשירותה של המנוחה לערוך את צוואתה.

צוואה בעדים:

1. סעיף 20 לחוק הירושה מורה, כי "צוואה בעדים תהיה בכתב, תצויין בתאריך ותיחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו; העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור".

1. הצוואה בה עסקינן, נחזית להיות צוואה תקינה, שכן על פניו, מבחינה צורנית, עונה היא על כל התנאים האמורים בסעיף 20 לחוק. הצוואה שנערכה עבור המנוחה על ידי עו"ד ב' ז"ל, נושאת תאריך, וחתומה בידי המנוחה ובידי שני עדים- מר ר.ק. ז"ל, והגברת ת.ב. (אלמנתו של עו"ד ב'- עורך הצוואה), ואף מצויה בסופה, לאחר חתימת המנוחה ולפני חתימת שני העדים לה, הצהרת שני העדים, כדלהלן:

"...המסמך לעיל והמסומן הינו צוואה של י' ש' ת.ז. ....

2.המצווה חתמה על הצוואה בהיותה מעל גיל 18 שנה, בדעה צלולה, ללא תרמית או השפעה בלתי הוגנת.

3. המצווה חתמה על הצוואה בפנינו לאחר שהצהירה בפני שנינו שהמסמך עליו חתמה הינו צוואתה ושנינו חתמנו כעדים לצוואה, במעמד המצווה בעת שחתמה, כשאנו נמצאים אותה שעה יחד, ובהיותנו מעל גיל 18 ובדעה צלולה".

1. מאחר והצוואה שבפני תקינה מבחינה צורנית, חלה עליה חזקת הכשרות, ומכאן שהנטל לפסילתה מוטל על המתנגד לה.

1. המתנגד טען למספר פגמים שנפלו לשיטתו בצוואת המנוחה, שעלו כולם בעקבות עדותה של עדת הקיום לצוואה – הגב' ת.ב., שהיא העדה האובייקטיבית היחידה שנותרה בין החיים להעיד על נסיבות עריכת הצוואה:

• עדת הקיום לצוואה – הגב' ת.ב. – חתמה מבלי שהמנוחה חתמה בפניה על צוואתה ומבלי שהצהירה בפניה כי זו צוואתה;
• שני העדים לצוואה לא חתמו עליה יחד באותו מעמד; שכן לעדותה של הגב' ת.ב., עת חתמה על הצוואה "...בחדר לא היה אדם נוסף מלבד בעלי, המנוחה ור'... הבן" (ראה שורות 27-28 עמ' 14, ושורות 26-27 עמ' 15, לפרוטוקול מיום 21/2/17)
• המנוחה לא הבינה את הצוואה – שכן מעדותה של הגב' ת.ב. עולה כי איש לא קרא בפניה את הצוואה ואיש לא תרגם לה את הצוואה לשפה המובנת לה.

1. בכל האמור לפגם הראשון, חלוקים הצדדים האם עסקינן בפגם במרכיב יסוד של צוואה בעדים (כפי שטען המתנגד); שמא מדובר בפגם צורני דינאמי – שעל אף קיומו, ניתן יהא להכשיר הצוואה, לו בית המשפט השתכנע באמיתותה, וזאת בהתאם להוראת סעיף 25 לחוק הירושה (כטענת המשיב).

1. הפסיקה הבחינה, בין מרכיבים צורניים יסודיים - קונסטיטוטיביים, שבלעדיהם אין המסמך הנטען בגדר צוואה, לבין מרכיבים צורניים – דינאמיים, שנפלו במסמך הנטען להיות צוואה. אם נפל בצוואה פגם או חסר במרכיב צורני יסודי, לא יהיה בכוחו של בית המשפט להתעלם מכך ולקיים את הצוואה תוך שימוש בסעיף 25 לחוק. לעומת זאת, אם נפל בצוואה פגם או חסר במרכיב צורני דינאמי, יוכל בית המשפט לקיים את הצוואה על אף קיומו של פגם זה, לאור הוראת סעיף 25 לחוק (ראה ספרם של שוחט פינברג ופלומין, "דיני ירושה ועיזבון", מהדורה שביעית (תשע"ד – 2014), עמ' 103).

1. סעיף 25 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 , מקנה אפוא לבית המשפט את הכוח לקיים צוואה חרף פגמים צורניים מסוימים שנפלו בה, וזאת במגמה לקיים דברי המת ולעשות כל שביכולתו על מנת שרצונו האמיתי יקוים ויבוצע. בסעיף זה, בנוסחו החדש, בחר המחוקק לקבוע בחוק את מרכיבי היסוד בכל צוואה לפי סוגה, וכך קובע הסעיף:

"(א) התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקיימה אף אם נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 22 ,20 ,19 או 23 או בכשרות העדים, או בהעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים כאמור".

בסעיף 25(ב)(2) נקבעו מרכיבי היסוד בצוואה בעדים, והם:

"... הצוואה בכתב והמצווה הביאה בפני שני עדים".

1. קיומם של שלושת תנאים אלה, הוכרו כתנאים שבלעדיהם אין צוואה בעדים, וזאת גם לפני תיקונו של סעיף 25. יסודות אלה, היוו מרכיבי יסוד קונסטיטוטיביים, אשר בהעדרם לא ניתן לקיים את המסמך שקיומו מתבקש- כצוואה בעדים. (ראה לעניין זה: ע"א 869/75 רבקה בריל נ' היועץ המשפטי לממשלה על-ידי האפוטרופוס הכללי, פ"ד לב (1) 98, עמ' 101); "יושם-אל-לב כי שלושת מרכיבי היסוד של צוואה בעדים – מצווה, כתב ושני עדים – אינם אלא שלושת המרכיבים הסטטיים, שעליהם אמר השופט ח' כהן בפרשת בריל שבהיותם "סימני היכר שבלעדיהם אין הצוואה צוואה", היעדרם "אינו ניתן לתיקון מכוח שיקול-הדעת על-פי סעיף 25" " (דנ"א 7818/00 יוסף אהרן נ' אמנון אהרוני, פ"ד נט(6) 653).

1. הפגם הראשון הנטען על ידי המתנגד במקרה דנן, מתייחס אפוא לתנאי - "הביאה בפני שני עדים"; והוא למעשה משמש טענת ההתנגדות המשמעותית ביותר המצויה באמתחת המתנגד לפסילת הצוואה במקרה שבפני.

1. בדנ"א 7818/00 אהרן נ' אהרוני, פ"ד נט(6) 653, 673-674, פירש כבוד השופט מצא,  את התיבה "הביאה בפני שני עדים", האמורה בסעיף 25(ב)(2) לחוק:

"אכן, הדרישה כי המצווה הביא את צוואתו בפני שני עדים היא דרישת סף. משמעותה המעשית היא כי על בית-המשפט להיווכח כי המצווה הציג לפני שני עדים את צוואתו, והללו – שראו את המסמך ושמעו את דברי המצווה – מצהירים (או מעידים) לפני בית-המשפט כי המסמך שקיומו התבקש הוא הצוואה שהמצווה הביא בפניהם. רק משהוכח לפניו בתצהירי (או עדויות) שני העדים כי המצווה הביא את צוואתו בפניהם, וכי המסמך שקיומו התבקש הוא הצוואה שהמצווה הביא בפני שני העדים כאמור, יהיה בית-המשפט רשאי (ובלבד שיתר התנאים לכך מתקיימים) לקיים צוואה בעדים שעשה המצווה, אף שהמצווה לא חתם על צוואתו בפני שני העדים (או לא חתם עליה כלל), ואף שהעדים (או מי משניהם) לא אישרו את חתימת המצווה בחתימת ידיהם על פני הצוואה".  

אמנם, בפרשת אהרוני, פסקו שופטי הרוב  כי במקרה של ביטול צוואה – להבדיל מקיום צוואה – ניתן מבחינה צורנית להסתפק בקיומו של עד אחד, וזאת על פי נוסחו הקודם של סעיף 25 לחוק, לפני תיקון מס' 11. אך גם שופטי הרוב בפרשה זו, שהרחיבו את תחולתו של סעיף 25 בנוסחו הקודם, התייחסו לכך שהנוסח החדש אמנם מרחיב את שיקול דעתו של בית המשפט ביחס לתנאים מסוימים, אך לכאורה מצמצם אותו ביחס ל"מרכיבי היסוד" (ראה שם, בעמ' 713- 714).

1. ראה לעניין זה, גם דבריו של המלומד ש' שילה, בספרו פירוש לחוק הירושה תשכ"ה-1965, לפיהם: "לאור כינויו של סוג זה של צוואה – צוואה בעדים – משמע שהמאפיין החשוב ביותר בנוגע אליה הוא  - תפקיד העדים. למעשה, ארבעה תפקידים לעדים; בשניים מהם....היותם כלי קיבול פסיביים להצהרת המצווה שזו צוואתו, וצפייתם במעשה החתימה של המצווה. שני תפקידים אלה מוזכרים ברישא של סעיף 20. בסיפא של הסעיף מופיעים שני תפקידים נוספים הקשורים קשר ישיר לשני התפקידים הראשונים: אישור העדים בכתב על פני הצוואה עצמה לשניים: שהם אמנם היו עדים הן להצהרת המצווה והן לחתימתו. .... עשו העדים את המוטל עליהם על פי האמור בסעיף 20, חזקה שהצוואה תקפה, ומי שרוצה לתקוף אותה מסיבה זו או אחרת, עליו הראיה" (כרך א', עמ'  197).

1. על דרישה יסודית זו של צוואה בעדים, עמד גם כב' השופט שוחט בת"ע (ת"א) 11632/99, פלוני נ' מכון ויצמן למדע, ולפיו:

"הדרישה שהמצווה 'יביא' את הצוואה בפני שני עדים טעונה בחינה הן באשר למעמדם של העדים ותפקידם והן באשר לתוכן הטקסי שיש ליצוק לתיבה 'והביאה' שהרי לא למובן הפיזי של המילה כיוון המחוקק. בחינה זו חשובה היא משום שתיקון 11 מלמד אותנו, שחתימת המצווה ו/או העדים על פני הצוואה הם בגדר 'רכיבים דינאמיים' ובית המשפט יכול להתעלם מהם אם לא היה לו ספק, כי המסמך הנחזה להיות צוואה משקף 'את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה'. הדרישה לקיומם של שני עדים בצוואה בכתב לפי סעיף 20 לחוק הירושה הייתה, מאז ומתמיד, גם לפני תיקון 11 אמור, ' מרכיב יסודי בצוואה' מסוג זה... המחלוקת בפסיקה, טרם תיקון 11 הנ"ל, התייחסה לשאלת היעדרן של חתימות העדים להבדיל מקיומם של העדים אמור, למצב שבו היו עדים לצוואה אלא ששכחו הם או אחד מהם, לחתום עליה. ... צא למד שעל דעת הכול צוואה בעדים ללא עדים לאו צוואה היא ואין היא ברת-תיקון מכוח סעיף 25 לחוק, כנוסחו טרם התיקון. הלכה זו לא נשתנתה בעקבות תיקון 11. תיקון 11 האמור מביא על פתרונה את המחלוקת באשר לנחיצות חתימתם של העדים על הצוואה. חתימת העדים אינה יותר מרכיב יסוד בצוואה בכתב לפי סעיף 20. תיקון 11 אינו משנה את ההלכה שלפיה נוכחותם של שני עדים בצואה בעדים מהווה מרכיב יסוד שבלעדיו אין... משכך חשיבת רבה נודעת לשאלה מה תוכן ניצוק לתהליך המחבר בין המצווה, הכתב והעדים בצואה שכזו לאמור לתיבה 'והביאה'. הפרשנות לתיבה זו חייבת להיות נגזרת מהדרישה לקיומם של שני עדים כבסיס הקונסטיטוטיבי – היסודי לצוואה בכתב לפי סעיף 20 לחוק. משכך, המצווה יעשה את צוואתו בפני שני עדים ויחתום עליה בפניהם ובאין חתימה הוא חייב 'להביאה' בפני שני העדים תוך שהוא מצהיר בפניהם שזו צוואתו והעדים מאשרים על פני הצוואה, כי המצווה הצהיר וחתם כאמור. הטעם לכך הוא – אם הבסיס הקונסטיטוטיבי בצוואה בעדים הוא קיומם של שני עדים אשר אמורים להעיד על כך שהמסמך הנחזה להיות צוואתו של המנוח הינו אכן צוואתו, חובה לדרוש שהצוואה תיערך בפני שני עדים (גם אם לא תיחתם) ו/או לפחות תובא ותוצג על-ידיו בפניהם כצוואתו (ראה הנשיא ברק בפרשת בדיחי בעמ' 350)". 

1. יפים לעניינינו דברי בית המשפט המחוזי בעמ"ש (מרכז) 44175-10-16 ר. ב נ' ע. מ (מיום 30/11/17), המתייחסים לדבריו של כבוד השופט שוחט, המוזכרים לעיל:

"מדברים אלה עולה כי המאפיין החשוב ביותר של "צוואה בעדים" הוא תפקידם של העדים. קיומם של שני העדים הוא הבסיס הקונסטיטוטיבי היסודי לצוואה....מרכיב יסוד הוא כי המצווה מביא את הצוואה בפני שני העדים שהוא מצהיר בפניהם שזו צוואתו והם מאשרים כי המצווה הצהיר וחתם כאמור..... כאמור, מעת שתוקן סע' 25 (א) לחוק הירושה, הרי שגם אם נתן בית המשפט אמונו באמיתות הצוואה, מנוע הוא מלקיימה בעת שחסרים בה רכיבי היסוד הנדרשים לה. בצוואה בעדים נדרש בין השאר היסוד של "הביאה לפני שני עדים" אין מדובר בעניין טכני גרידא – הבאת מסמך, מדובר בהבאה למודעותם של העדים באשר לטיבו ויחודו של המסמך שאם לא כן לא נעשה דבר....אכן דבר דבור על אופניו – לכל פחות אם באים אנו להקל בדרישתנו מהמצווה, הרי שעליו להביא ולהציג את המסמך בפני העדים כצוואתו, ובנדון אין כל ראיה שכך נעשה"; באותו מקרה הוכח, כי הצוואה הובאה והוצגה כצוואת המנוח רק בפני עד אחד, כאשר לפני כל אחד מהעדים האחרים החתומים עליה, הוצג המסמך עליו חתמו כמסמך שנועד לאשר כי המצווה "הינו שפוי". בית המשפט קבע שם כי "במצב דברים שכזה, ברור כי לא מתקיים הרכיב היסודי של "הביאה בפני שני עדים" ".

1. יפים לעניינינו גם דבריה של כב' השופטת גאולה לוין בת"ע (ב"ש) 35623-03-12 צ.מ.ח נ' ת.מ, עמ' 10:

"מכל מקום, במקרה דנן לא ניתן לקיים את המסמך הנחזה כצוואה בעדים, משלא התקיימו "מרכיבי היסוד" על פי סעיף 25 לחוק הירושה. העדר חתימה של המצווה בפני העדים והעדר הצהרה בפניהם כי זו צוואתו אינם פגמים צורניים בלבד או פגמים טכניים, עליהם ניתן להתגבר על פי סעיף 25 לחוק, כאשר אין לבית המשפט ספק באמיתות הצוואה. העדר חתימה של המצווה בפני העדים והעדר הצהרה של המצווה כי זו צוואתו הם פגמים היורדים לשורשו של עניין ושוללים את עצם קיומה של הצוואה כ"צוואה בעדים". יש לזכור כי העדים אמורים לשכנע את בית המשפט שהצוואה, על אף הפגמים שנפלו בה, משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה וכי המצווה הביאה בפניהם בתוך הבנה, הכרה וידיעה שזו צוואתו. העדים אינם יכולים לבצע מטלה זו כאשר הצוואה לא נחתמה בפניהם והמצווה לא הצהיר בפניהם שזו צוואתו.".    

1. במקרה שבפנינו, עדותה של הגב' ת.ב., אודות נסיבות חתימתה על הצוואה, מלמדת בבירור כי לא התקיימו מרכיבי היסוד לעניין צוואה בעדים. להלן עיקרי עדותה הרלוונטיים לעניין זה:

"אני חתומה כעדה אבל לא הייתי עדה לכל הטקס"; "זה היה לפני 8 שנים, מר ר' ש' היה לקוח של בעלי, בעלי היה עורך דין, ... שנפטר לפני 3 וחצי שנים, המשרד שלו באותה תקופה היה בבית, אני הייתי בבית, הבית היה בן כמה קומות, המשרד של בעלי היה בקומת המרתף של הבית. כנראה שבשלב מסוים בעלי קרא לי, היה צריך לחתום, חתמתי ועליתי למעלה" (שורות 22-26 עמ' 13 לפרוטוקול מיום 21/2/17); "...ירדתי וחתמתי, ראיתי שר' ש' ישב שם ואישה זקנה באותו חדר, שניהם ישבו במשרד, לא החלפתי מילה עם איש ובורר (צ"ל – ברור) שלא קראתי את הצוואה, וחתמתי". (שורות 28-29 עמ' 14 לפרוטוקול); "אין לי מה להוסיף, אלא את מה שאמרתי, אמרתי שירדתי, בעלי זכרונו לברכה ביקש שאני אחתום, הראה לי איפה אני צריכה לחתום, חתמתי, עליתי למטה (צ"ל - למעלה), לא הייתי עדה לכתיבה, הנחתי שזו צוואה כי הייתה שם אישה מגונדרת, האימא של ר' ש', עליתי למעלה, זהו" (שורות 3-6 עמ' 21 לפרוטוקול מיום 16/5/17).

עדה זו העידה מפורשות, כי לא נכחה כאשר הקריאו למנוחה את הצוואה, לא שאלה את המנוחה האם זו צוואתה, לא שאלה אותה האם היא מבינה את מה שכתוב בצוואה, ורק חתמה לבקשת בעלה המנוח היכן שהראה לה, ומיד לאחר מכן עלתה מהמרתף אל הבית (ראה שורות 15-23 עמ' 21 לפרוטוקול מיום 16/5/17). הגב' ת.ב. אף העידה מפורשות כי לא קראה את המסמך עליו חתמה, וסמכה על בעלה וחתמה היכן שהורה לה בלי לשאול שאלות ובלי לדבר עם איש מהנוכחים בחדר (ראה: שורה 14 עמ' 21; שורות 1-4, שורות 13-14 עמ' 29; ושורה 14 עמ' 22 לפרוטוקול).

1. לאור עדותה זו של הגב' ת.ב., ברי כי לא ניתן לראות בה כעדת קיום לצוואה בעדים – שהרי לא מילאה היא אחר התפקיד העיקרי הנדרש ממנה על פי החוק, ובנסיבות אלה לא מתקיים הרכיב היסודי של "הביאה בפני שני עדים".

48. אוסיף ואומר לעניין זה, כי גם אם הגב' ת.ב. הבינה כי חתמה על מסמך שהינו צוואה של המנוחה, עדיין לא התמלא התנאי הנדרש על פי החוק כתנאי קונסטיטוטיבי – והוא כי המנוחה הביאה את הצוואה בפני עדה זו, שכן כפי שהעידה הגב' ת.ב., היא לא החליפה מילה עם אף אחד מהנוכחים בחדר, ורק חתמה לבקשת בעלה המנוח (עו"ד ב' ז"ל שערך את הצוואה) היכן שהתבקשה לחתום, ומיד לאחר מכן עלתה למעלה, מבלי לקרוא את הצוואה, מבלי לשאול את המנוחה האם זוהי צוואתה והאם היא מובנת לה, ומבלי שהמנוחה חתמה בפניה על הצוואה.

49. חשוב לומר לעניין זה, כי אין אני מוצא חשיבות רבה לשאלה כיצד הבינה הגב' ת.ב. כי היא חותמת על צוואה – האם היה זה כעדותה מנסיבות חתימתה, או מפי בעלה המנוח, או שמא מקריאת כותרת המסמך; לעניין זה יש לומר, כי העדה אכן לא זכרה לומר בבירור כיצד הבינה כי היא חותמת על צוואה, והנקודה החשובה היא כי היא הבינה שמדובר בצוואה, כפי שהעידה הגב' ת.ב.: "אמרתי את מה שזכרתי, התרשמתי שאני חותמת על צוואה וחתמתי" (שורה 18 עמ' 23; שורה 5 עמ' 21; שורה 33 עמ' 23; שורה 18 עמ' 24; שורה 29 עמ' 26; שורה 13 עמ' 27; שורה 17 עמ' 31 לפרוטוקול); המשיב נתפס לכך כמי שמצא שלל רב, אולם אין בכך לגרוע ממשקלה הרב של עדות זו ומהימנותה; שכן סבור אני, כי גם אם הגב' ת.ב. הבינה כי היא חותמת על מסמך המשמש צוואת המנוחה (ואין זה משנה אם הדבר נאמר לה על ידי בעלה המנוח או שהבינה זאת מהנסיבות), כך או כך, לא קוימו לגביה הדרישות ההכרחיות מעד קיום לצוואה בעדים – שהרי מעדותה של הגב' ת.ב. עולה כי היא כלל לא היתה עדה לא לחתימת המנוחה על הצוואה, ולא להצהרת המנוחה - כי זו צוואתה והיא מבינה את האמור בה.

50. עוד חשוב להדגיש לעניין זה, כי עדותה של הגב' ת.ב. נוגדת את האינטרס האישי שלה להגן על שמה הטוב ועל שמו הטוב של בעלה המנוח (שלכאורה פעלו באופן לא תקין ובניגוד לדרישות חוק הירושה בכל האמור לצוואה בעדים), כפי שהעידה הגב' ת.ב. עצמה - "האמת שלא הקדשתי לזה מחשבה, בדיעבד, אני יודעת שלא נהגתי כשורה" (ראה שורה 1 עמ' 27 לפרוטוקול מיום 16/5/17); מכאן, שיש לתת משנה תוקף למהימנותה של עדה אובייקטיבית זו, שלא הוכח כל מניע זר מצידה להעיד כנגד המשיב, וטוב היה לולא נטענה על ידי המשיב טענה זו משנטענה.

51. טענות המשיב בסיכומיו לפיהן אין להעדיף את עדותה בעל פה של הגב' ת.ב. על פני מסמך בכתב שמלמד שחתמה על הצוואה לאחר שהמנוחה הצהירה בפניה כי זו צוואתה, מכוח הכלל האוסר עדות בעל פה כנגד מסמך בכתב; כמו גם טענתו לפיה חזקה על אדם החותם על מסמך כי ידע והבין את תוכנו וחתם עליו כאות על הסכמתו לאמור במסמך, כללים אלה אינם יכולים לחול במקרה בו עסקינן במסמך בכתב מסוג צוואה; יפים לעניין זה דברי בית המשפט העליון בפרשת בריל הנ"ל, לפיהם: "סעיף 25 לחוק, בא ללמדנו שלא הצורה עיקר אלא התוכן, לא הקנקן אלא מה שיש בו; וכמו דיני היושר מימי עולם, כן המחוקק דנא מביט אל כוונת העושה ולא אל צורת המעשה". (ראה: ע"א 869/75 הנ"ל, בעמ' 101).

52. בכל האמור לאמינותה ומהימנותה של הגב' ת.ב., ברצוני להוסיף ולומר, אני יושב על כס השיפוט מזה 18 שנה, והופיעו בפני מאות עדים אם לא יותר מכך. קשה לי לזכור עד שעדותו היתה כה אמינה בעיני כעדותה של הגב' ת.ב.. משנשאלה אם מוכנה היא להיבדק בפוליגרף לגבי גרסתה, לא התנגדה לכך, הגם שאמרה שהדבר מיותר. עוד אזכיר, כי היא עבדה בתפקידים רגישים ומסווגים, המחייבים רמה גבוהה של אמינות ויושרה, כ...... בוועדת החוץ והביטחון, וכ....... בישיבות הממשלה. משהטיח בה בא כוח המשיב כי היא משקרת, היא משיבה לו מדם ליבה ובתחושת עלבון: "איש מעולם לא הטיח דופי ביושרתי, הייתי מספיק אמינה לעבוד בתחומים רגישים בכנסת ובמשרד ראש הממשלה ומטיחים בי שאני לא אמינה בעדות זו".

53. לאור האמור, לא ניתן אפוא להתעלם מעדותה של הגב' ת.ב., הגם שהיא סותרת לכאורה את צורת הצוואה, שכן היא מלמדת בבירור כי הצוואה לאמיתו של דבר לא נערכה על פי הכללים והדרישות שבסעיף 20 לחוק; כאשר יש לזכור כי מדובר בעדה האובייקטיבית היחידה שנותרה בין החיים, ויכולה להעיד על נסיבות עריכת הצוואה - ולפחות על נסיבות חתימתה שלה על הצוואה (שהרי לדבריה לא נכחה במעמד הטקס כולו).

54. ער אני לכך, כי מאז חקיקת חוקי היסוד יש לצמצם ולהימנע ככל האפשר מלפגוע בחופש הצוואה (דברי השופט מלץ ע"א 274/87 כלפה נ' גולד). אומר השופט ברק בספרו פרשנות הצוואה, "הזכות להוריש היא זכות חוקתית ונגזרת מהאוטונומיה של הרצון הפרטי, המהווה חלק מהזכות החוקתית של כבוד האדם" ולכך יש להוסיף זכות יסוד נוספת – הזכות לקניין. על דברים אלה חוזר כבוד השופט ברק גם בעניין טלמציו (ע"א 1900/96). יחד עם זאת, ועם כל המשקל שיש לתת לחוקי היסוד, ביישום פסיקותיו של בית המשפט, אין להתעלם מסעיף 25 לחוק הירושה, שחוקק בין השאר לאור חוקי יסוד אלה ומתח את האפשרות להכשיר צוואות פגומות צורנית, אולם גם זאת, עד גבול מסוים.

למעשה, הצוואה שבפני קוימה רק על ידי עד אחד, ולפיכך אין להכשירה.

1. לאור מסקנה זו אין צורך להמשיך ולדון ביתר הפגמים שנטענו.

מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה - המסגרת המשפטית- סעיף 35:

1. על אף המסקנה האמורה לעיל, שדי בה על מנת לקבל ההתנגדות שבפני ולדחות הבקשה למתן צו קיום צוואת המנוחה, אתייחס למעלה מן הצורך גם לטענת המתנגד בדבר מעורבותו הפסולה של המשיב בעריכת הצוואה; שכן הנתונים שעלו מהעדויות שבפני אודות נסיבות עריכת הצוואה, מובילים לידי מסקנה לפיה מעורבותו של המשיב אכן עלתה כדי "נטילת חלק בעריכת הצוואה" שיש בה להביא לפסילתה גם מכוח הוראת סעיף 35 לחוק, כפי שאפרט להלן.

1. מהראיות שנשמעו בפני עולה בבירור כי המשיב הוא שהסיע את המנוחה לעו"ד ב' ביחד עם עד הקיום לצוואה – ר.ק. ז"ל (ראה שורות 17-25 עמ' 59 לפרוטוקול); וכי המנוחה היתה פעם אחת אצל עו"ד ב' לצורך עריכת הצוואה (עדות המשיב, שורות 27-28 עמ' 59; שורות 5-6 עמ' 60 לפרוטוקול).

1. לטענת המשיב בחקירתו – הוא לא נכח במועד עריכת הצוואה:

"מנחם הכהן: הייתם פעם אחת אצל עו"ד ב', אתה, אמא והעד השני?

ר' ש': אני לא הייתי אצל עו"ד ב', אדוני". (ראה עמ' 59-60 לפרוטוקול מיום 16/5/17).

כן העיד בהמשך כי "אני לא הייתי אצל עו"ד ב', אני הבאתי, ירדתי איתה מכיוון ש..."; "עליתי בחזרה והמתנתי באוטו קרוב לשעה, כמעט" (ראה שורות 2 ו-8 עמ' 60 לפרוטוקול). גם בתצהיר עדותו הראשית מיום 14/10/15 הצהיר מר ר' ש', כי: "...מפעם לפעם אמי חזרה על בקשתה לעשות צוואה חדשה ואחרי מספר בקשות תיאמתי לה מפגש עם עו"ד ב'..., ב...., עורך הבקשה, אשר הכירה אותו והוא טיפל לה בעניינים אחרים והיה איש אימון עבורה, והוא ערך והחתים אותה על הצוואה, אני לא נכחתי בעת עריכת והחתמת אמי על הצוואה". (סעיף 27 לתצהירו).

1. למרות עדותו זו, העידה עדת הקיום הגב' ת.ב. מפורשות, כי זיהתה את המשיב כמי שהיה נוכח בחדר ביחד עם המנוחה ובעלה, בעת שהיא חתמה על הצוואה.

1. בסיכומיו, התייחס המשיב לעדות זו של הגב' ת.ב. מחמת הזהירות, שכן הוא הכחיש אותה וטען כי אין לסמוך על עדותה המבולבלת ורצופת הסתירות של הגב' ת.ב.. לשיטת המשיב, גם לו היה אמת בטענותיה אלה, אין הדבר עולה כדי מעורבות הפוסלת את הצוואה, שכן לשיטתו, מלבד טענת העדה ת.ב. כי ראתה אותו בחדרו של בעלה עו"ד ב' שעה שהתבקשה לאשר את חתימת המנוחה, "...העדה ... ת.ב. לא העידה כי המבקש היה עד לחתימת הצוואה בידי המנוחה אלא רק טענה כי ראתה את המבקש במקום כאשר הגיעה לחתום כעדה" (ההגדשה במקור; ראה סעיפים 121-126 לסיכומיו).

1. התרשמותו של בית המשפט מעדת הקיום לצוואה  - הגב' ת.ב. -הינה כאמור, כי מדובר בעדה מהימנה ואמינה, אשר ידעה לומר בכנות רבה את אשר זכרה אודות נסיבות חתימתה על הצוואה, גם באופן שנגד את האינטרס הפרטי שלה.

1. לא מצאתי סתירות מהותיות בעדותה כנטען על ידי המשיב. עניין אחד שלא ידעה העדה לזכור בבירור היה כיצד נודע לה כי היא חותמת על צוואה – האם מפי בעלה המנוח, שמא מנסיבות החתימה ומהמסמך עליו חתמה (שאני מאמין לה כי לא קראה את האמור בו עת חתמה עליו, כפי שהעידה). עניין זה לא מהווה סתירה מהותית כפי שניסה המשיב לטעון, והדבר החשוב לעניינינו הוא, שעדת הקיום ידעה על כך שהיא חותמת על צוואה של המנוחה שישבה בחדר ביחד עם בעלה המנוח, ובנוכחות המשיב, וללא נוכחותו של כל אדם אחר נוסף. בעניין זה, כאמור לעיל, אין לפגום או לגרוע ממהימנותה של עדה זו, לה אני רוחש אמון רב כאמור, שלא רק שלא עלה בידי המשיב לערער או לגרוע ממנו בטענותיו אלה, אלא שהמשיב אף הגדיל לעשות כאשר חזר בו בסיכומיו מקו הגנתו לעניין עדותה של הגב' ת.ב.; והרי, מפרוטוקול הדיון בו חקר ב"כ המשיב את הגב' ת.ב., עולה  כי לא היה זה קו ההגנה לו טען בעת חקירתה הנגדית של עדה זו, לפיו – עדה זו משקרת ביודעין ובזדון ו"שהיו לה סיבות מסוימות" לעשות כן (ראה שורות 18-28 עמ' 25 לפרוטוקול).

לעניין זה אני מפנה לפרוטוקול הדיון, בו נשאל ב"כ המשיב כדלהלן: "מנחם הכהן: בית המשפט מפנה שאלה לב"כ המשיבים, האם גרסתך היא שהיא לא זוכרת והיא טועה והיא חתמה על הצוואה כדת וכדין, כעדה, או שמא אתה טוען שהיא משקרת במזיד עקב מניעים זרים, מה תטען בסיכומים?"; ב"כ המשיב – עו"ד רן בסה הצהיר מפורשות לפרוטוקול, כי "אם אדוני שואל אותי את השאלה הזאת אז הנטייה שלי, אדוני, היא ללכת על האופציה השנייה". ב"כ המשיב חקר ארוכות את העדה על קו הגנה זה בהמשך עדותה.

עינינו הרואות, המשיב אשר טען מפורשות בעקבות עדותה של הגב' ת.ב. כי אין מדובר בעדה שאינה זוכרת את הדברים ולפיכך שוגה בעדותה, אלא בעדה שטענה ביודעין ובזדון עובדות שקריות כנגדו עקב מניעים זרים, חוזר בו לפתע בסיכומיו מטענה זו ונתפס לטענה כי העדה כלל לא זוכרת את נסיבות חתימתה על הצוואה. הדברים מדברים בעד עצמם, ויש בהם לחזק עוד יותר את המשקל הרב אותו יש לתת לעדותה של עדה זו.

1. בכל האמור למהימנותה של עדה זו יש להוסיף ולומר כי גם בראיה החדשה שהוגשה על ידי המשיב לאחר סיום שלב הראיות, אין להשליך על אמינותה של עדה זו.

כאמור לעיל, ניסה המשיב לערער אחר מהימנותה של עדת הקיום לצוואה בטענה חדשה לפיה נכח ביחד עם המנוחה אצל עו"ד ב' שלושה חודשים קודם לעריכת הצוואה לצורך החתמת המנוחה על ייפוי כוח לטובתו ולטובת האח ס' ש', שמטרתו העברת חשבונה של המנוחה לסניף בנק אחר. לשיטתו, באותו מעמד, אכן נכח ביחד עם המנוחה בחדרו של עו"ד ב' ז"ל, וייתכן מאוד כי במקום נכחה הגב' ת.ב. "אשר החליפה מקרה זה במקרה של חתימת הצוואה".

לאחר ששקלתי טענות המשיב לעניין זה והתרשמתי מהראיות המצויות בתיק אני סבור כי אין בראיה זו לערער את מהימנות גרסתה של הגב' ת.ב. בכל האמור לנסיבות חתימתה על צוואת המנוחה, ואני משוכנע כי הגב' ת.ב. לא בלבלה בין אירוע חתימת המנוחה על צוואתה, לבין אירוע אחר שהתקיים במשרדו של עו"ד ב' בנוכחות המנוחה והמשיב, לצורך חתימת ייפוי הכוח הנטען; אבהיר להלן.

כפי שקבעתי בהחלטתי מיום 6/7/17, כל שהתרתי בהחלטתי מיום 29/6/17 הוא את הגשת ייפוי הכוח הנטען, ולא תצהיר מטעם המשיב, שצורף שלא כדין להודעתו מיום 3/7/17. מייפוי הכוח שצורף על ידי המשיב עולה כי המנוחה חתמה לטובתו ולטובת אחיו ..., על ייפוי כוח, ביום 20/5/08. יחד עם זאת, אין בייפוי כוח זה להעיד כי ייפוי הכוח נחתם על ידי המנוחה בביתו של עו"ד ב' דווקא ולא במקום אחר כלשהו, והשערתו - הרחוקה מאוד יש לומר -  של המשיב, לפיה ייתכן והגב' ת.ב. ראתה את מעמד חתימת המנוחה על ייפוי כוח זה ובלבלה בינו לבין מעמד חתימת הצוואה, קלוש עד מאוד, לא הוכח על ידו כראוי, ואף נסתר מפורשות בעדותה המהימנה של הגב' ת.ב. מיום 21/2/17, לפיה "אני חושבת שזה היה המקרה היחיד שחתמתי כעדה לצוואה" (שורה 33 עמ' 13 לפרוט'); "לא הכרתי את המנוחה לפני כן. לראשונה ראיתי אותה במעמד זה" (שורה 25 עמ' 14 לפרוטוקול). כך או כך, גם ממסמך ייפוי הכוח עצמו עולים קשיים, שהרי התאריך של אימות חתימת המנוחה על גבי המסמך על ידי עו"ד ב' הינו - 20/5/88, בעוד שהתאריך הרשום בשורה של חתימת המנוחה הוא – 20/5/08.

1. לפיכך, אני מקבל עדות הגב' ת.ב. לפיה המשיב נכח בחדר ביחד עם המנוחה ועו"ד ב', בעת החתמתה על הצוואה כעדת קיום לה. במצב דברים זה, גם אם אכן כטענת המשיב, לא ניתן להתייחס אליו כאל "עד לעשייתה", בהצטרף ליתר הנסיבות, הדבר עולה כדי "נטילת חלק בעריכתה" במובן סעיף 35 לחוק.

1. בכל האמור למידע שמצוי בצוואה – המשיב סתר את עצמו בחקירתו כאשר מחד גיסא העיד כי אמו היא שנתנה לעו"ד ב' את הפרטים על הבית – גוש חלקה וכו' (שורות 24-26 עמ' 60 לפרוטוקול); ומאידך גיסא העיד: "אמא שלי לקחה מסמכים, הוא ביקש להביא מסמכים, תעודת זהות, הוא טיפל בה בשעתו, במחלוקת עם השכן על קו חלקה, היו לו מסמכים של השטח, אם אני לא.... נתונים של השטח, יכול להיות, יכול להיות או שיכול להיות שהוא ביקש ממני אפילו בטלפון: "תדאג להביא לי פרטים של הנכס"." (שורות 1-4 עמ' 61 לפרוטוקול; ההדגשה אינה במקור).

כאשר נשאל לאחר מכן על ידי ב"כ המתנגד "זאת אומרת, אתה העברת ל...עו"ד ב' פרטים של הנכס"?, העיד המשיב כי "אני לא, אני לא בטוח, אני אומר שיכול להיות שהוא לקח את הפרטים כי הוא טיפל, היה איזשהו שכן שפלש לשטחה של אמא שלי והוא טיפל בסוגיה הזאת המשפטית, מבחינה משפטית". (ראה שורות 5-8 עמ' 61 לפרוטוקול).

1. בכל האמור לנוסח הוראות הצוואה העיד בנוסף המשיב כי הגם שההוראה המתייחסת לבית תמוהה בעיניו (הכוונה להוראת סעיף 4(ב) לצוואה)– "אין לי ספק, אין לי ספק" שהמנוחה אמרה זאת. (ראה שורה 7 עמ' 62 לפרוטוקול); לו אכן המשיב, כטענתו, לא היה נוכח במעמד עריכת הצוואה ולא היה מעורב בעריכתה – כיצד מעיד הוא בביטחון כה רב כי אין לו ספק שאמו המנוחה ביקשה שתירשם הוראה מסוימת המופיעה בצוואה?!.

1.  עוד עולה מעדות המשיב, כי הוא היה אחד משני הבנים שליוו את המנוחה לבדיקה אצל הפסיכיאטר ד"ר ק' כחמישה ימים קודם לעריכת הצוואה (ראה שורות 17-18 עמ' 63 לפרוטוקול), למרות שקודם לכן העיד כי הוא אינו זוכר זאת (ראה שורות 5-13 עמ' 63 לפרוטוקול); ועל אף שלאחר הודאתו זו, העיד שלא ייתכן כי הוא זה שלקח אותה, כי הוא גר ב.... (שורות 26-28 עמ' 63 לפרוטוקול).

1. זאת ועוד העיד המשיב, כי ידע על עריכת הצוואה – וכאשר בא לקחת מסמכים שהיו אצל עו"ד ב' לאחר פטירתו לבקשת אלמנתו – הוא לא מצא את הצוואה וירד לחפש עם אלמנתו את הצוואה במחסן (ראה עמ' 65-66 לפרוטוקול).

1. גם עדות המשיב לפיה "התבקשתי על ידי ....עו"ד ב' להביא רק עד אחד והבאתי את ...ר.ק." (ראה שורה 17 עמ' 64 לפרוטוקול), מלמדת על מעורבותו בעריכת הצוואה.

1. הרקע האישי של המשיב, המתואר על ידי המתנגד, אף בו יש להעלות חשד בדבר מעורבותו של המשיב בעריכת הצוואה על ידי המנוחה במועד בו נעשתה, כמי שהיה מצוי בפשיטת רגל (ועדיין מצוי בהליך זה כיום). אמנם, המשיב ניסה להתחמק ולטעון בחקירתו כי אין זה הגיוני כי מרצונו יבקש מהמנוחה לייחס לו נכס כלשהו כאשר הוא מצוי במצב משפטי סבוך זה. כדבריו, "כשאני בפשיטת רגל אני אעשה צוואה לטובתי, כדי שיקחו גם את הבית? זה נראה לי קצת הזוי" (ראה שורות 7-8 עמ' 59 לפרוטוקול); אולם הדבר לא מנע ממנו להחתים את המנוחה על שעבוד הבית לטובת חובותיו, קודם לעריכת הצוואה. גם את עניין זה מבקש המשיב לזקוף לזכותו, בטענה כי מאחר והמנוחה התייחסה לנכס כשייך לו, ניאותה להסכים לכל בקשותיו בנוגע לנכס זה, לרבות שעבודו; אלא שטענה זו אינה מתיישבת כאמור עם קו הגנתו בחקירתו הנגדית, לפיו עולה לכאורה כי לא יסכן את הבית בשל מצבו הרגיש – והיותו מצוי בפשיטת רגל.

1. עינינו הרואות, אין לרכוש אמון רב לדברי המשיב, אשר עדותו רצופת הסתירות והקשיים, מלמדת על היעדר אמינות.

1. על אף המגמה לצמצם את הוראת סעיף 35 לחוק, לאור תוצאתו הקשה, בסופו של יום, נקבע בפסיקה כי המבחן לקיומה של עילה זו הינו מבחן השכל הישר (ע"א 160/80 בנדל הנ"ל, בעמ' 111-112),  כאשר הבחינה האם נטל הנהנה חלק בעריכת הצוואה צריך שתיעשה ביחס לכל מקרה ונסיבותיו, ונוכח מידת האינטנסיביות והחומרה של מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה. (ע"א 5869/03 חרמון נ' גולוב, פ"ד נט(3), 1 ,עמ' 8-9). דהיינו, ככל שהמעורבות והפעילות של הנהנה כבדה יותר, גסה יותר, עמוקה יותר – תיפסל ההוראה המזכה אותו (ראה "דיני ירושה ועיזבון", עמ' 112); עוד קבעה הפסיקה, "כי הצטברותם של אירועים וזיקות שאולי כל אחד מהם כשלעצמו לא היה בו כדי להציב תוית של נטילת חלק בעריכת הצוואה, הנה בהיקבצם יחד ב"מבט על" אל המכלול, יוצרים הם אותה השתתפות בעריכתה שיש בה כדי לפסול". (ראה: ע"א 5869/03 הנ"ל , שם; וראה גם: ע"א 6496/98 בוטו הנ"ל, בעמ' 38-39).

1. בנסיבות דנן, גם אם כל אחת מהנסיבות האמורות לעיל, לכשעצמו אין בה להביא לפסילת הצוואה, כל הנסיבות כולן יחד מטות את הכף בבירור לחובת המשיב, ולמסקנה לפיה מעורבותו בעריכת צוואת המנוחה בשנת 2008, עולה כדי מעורבות פסולה שיש בה להביא לבטלות הצוואה בהתאם להוראת סעיף 35 לחוק.

1. סוף דבר:

א. הבקשה למתן צו לקיום צוואת המנוחה משנת 2008 - ת"ע 23172-05-15 - נדחית.

ב. ההתנגדות לצוואת המנוחה משנת 2008 - ת"ע 25552-05-15 – מתקבלת.

1. ככל שלא תוגש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין לצורך הגשת ערעור בתוך 45 יום, יוכל המתנגד להגיש צו ירושה לחתימתי, כאשר בפרק זמן זה יוכל גם מר ע' ש' להודיע כי הוא מבקש כי צוואת המנוחה הראשונה בזמן תקוים, הגם שהדבר מיותר, שכן הוראות צוואה זו חופפות לירושה על פי דין.

1. המשיב יישא בהוצאות המתנגד בסך 10,000 ₪.

1. המזכירות תשלח העתק פסק הדין לכל הצדדים לרבות מר ע' ש', מנהל העיזבון עו"ד ....  והא"כ.

ניתן היום,  כ"ב טבת תשע"ח, 09 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.