פס"ד בעניין הלוואה בין חמות לחתן

מבוא

1. הנתבע היה נשוי לבתה של התובעת (להלן: "הבת") משנת 2012 עד שנת 2015, אז התגרשו. הנתבע והבת המשיכו לחיות יחד לאחר הגירושין ואף הביאו לעולם בת נוספת. הנתבע והבת נפרדו סופית בחודש אפריל 2021.

    

2. התובעת גרושה מאביה של הבת (להלן: "הגרוש") ממועד שלא צויין, קיבלה כספים במסגרת חלוקת הרכוש, חצי מוילה ב--- ועוד ממכירת דירה ב---.

    

3. התובעת מתגוררת עם בן זוגה ב---, ואישרה ביום 27/6/16 בפני בית המשפט הסכם ממון עימו.

    

4. בתיק העידו רק התובעת והנתבע, כל אחד במועד אחר. התובעת ביקשה להביא לעדות את הגרוש, החי ב[חו"ל], אך חזרה בה מהבקשה.

    

5. מומחית בית המשפט, גב' סימה אנקונה, חיוותה דעתה כי חתימות הנתבע על הסכם ההלוואה מיום 1/2/16, נספח 1 לתצהיר העדות הראשית (להלן: "תע"ר") התובעת, הינן של הנתבע בדרגת הוודאות הגבוהה ביותר. לא נשלחו לה שאלות הבהרה, והיא לא הוזמנה לחקירה.

    

6. למען הקיצור לא תפורט כל ההתנהלות הדיונית המכבידה בתיק, אלא בקצרה יצויין שהתיק נפתח בבית המשפט לענייני משפחה ב---, לבקשת התובעת הוטל עיקול זמני על נכס של הנתבע, והתיק הועבר לבית משפט זה מחוסר סמכות מקומית. הוגשו בקשות רבות לדחיית מועדי הדיון, כולל בסמוך לדיון, המסמכים מטעם הצדדים הוגשו במועדים שונים, לאחר החלטות או לפי בקשות של הצדדים להוספת מסמכים.

   העובדות שאינן דורשות הוכחה

7. התובעת העבירה לנתבע 2,050,000 ₪ בשנים 2015-2017 בסכומים שונים (ס' 15 לתע"ר הנתבע).

    

8. התובעת טוענת כי בנוסף ולפני כן העבירה לנתבע 400,000 ₪, וכי סכום ההלוואה היה 2,100,000 ₪.

    

9. הנתבע טוען כי השיב לתובעת סכום גבוה מזה בו היא מודה, וכי היא ויתרה על השבת יתרת הסכום, ותביעתה מונעת רק מפרידתם הסופית שלו ושל הבת. הנתבע טוען לשיהוי בהגשת התביעה. התובעת טוענת כי פנתה אליו בדרישה, והוא הבטיח לה כי ישיב את הכספים מפרוייקט שהוא בונה, והיא האמינה לו.

   השאלות הדורשות הכרעה

   • תוקף הסכם ההלוואה מיום 1/2/16

   • מה הסכום שהעבירה התובעת לנתבע

   • מה הסכום שהוחזר

   • האם חייב הנתבע בהשבת סכום נוסף לתובעת או פטור מכך

     דיון והכרעה

     א. הסכם ההלוואה

10. התביעה מבוססת על הסכם הלוואה נושא תאריך 1/2/16 (נספח 1 לתע"ר התובעת). הנתבע אמנם הכחיש חתימתו על ההסכם, אך המקור הועבר לבדיקת מומחית לכתב יד, גב' סימה אנקונה, שחיוותה דעתה כי מצאה התאמה בדרגה 1, הגבוהה ביותר, בין חתימות הנתבע על הסכם ההלוואה לחתימותיו, שאינן שנויות במחלוקת (חוות הדעת מיום 7/2/22 נספח 2 לתע"ר התובעת). חוות הדעת מנומקת ומצורפים אליה צילומים של החתימות שמחלוקת מול אלה שנמסרו. לא נשלחו למומחית שאלות הבהרה והיא לא הוזמנה להחקר על חוות דעתה. הנתבע גם חוייב בתשלום חלקה של התובעת בעלות חוות הדעת לאור התוצאה.

     

11. קשה לדעת מדוע טענה התובעת בפני חוקרת מס ההכנסה כי לא נערך הסכם הלוואה "שאלה: יש לכם חוזה על הלוואה? רצינו לעשות חוזה בסוף לא עשינו חוזה. אני סומכת על הבת שלי, אני רגועה. אני אמורה לקבל את הכסף. שאר הילדים יודעים על ההלוואה" (תרשומת מס הכנסה, נספח 1 לתע"ר הנתבע, עמ' 13). יצויין כי בתרשומת לא מצויין התאריך, והמסמכים מוגשים ע"י הנתבע בסדר הפוך לכתיבתם כעולה מתוכן השאלות והתשובות וממספרי העמודים. מתרשומת פנימית ניתן להסיק כי החקירה התקיימה בסמוך לחודש ספטמבר 2017. השערה זו מבוססת על האמור בתרשומת עמ' 9 לתע"ר הנתבע "שיחה עם ו'ב'. (1) המסמכים יועברו בפקס ב-18/9/17...", וזאת כנראה לאחר החקירה, בה נשאלה "האם תוכלי להמציא לי מסמכים..." וענתה "כן אין בעיה אני אדאג שיעבירו לך את המסמכים" (עמ' 11). הנתבע לא הצהיר מתי התקיימה החקירה במס ההכנסה, וטען רק בסיכומים כי החקירה היתה בשנת 2018 (סעיף 17 לסיכומים). במסמכים שהגיש הנתבע ביום 28/3/22, ולא את כולם צירף לתע"ר מטעמו, נמצאים מסמכים מתיק מס ההכנסה, המתייחסים לחקירה ביום 25/7/19. כך או כך אין חולק ועולה מתרשומת החקירה כי היא התקיימה כאשר הנתבע והבת עוד חיו יחד לאחר גירושיהם. כדברי התובעת: "הם חיים ביחד יש להם 2 ילדים משותפים... הם עברו תהליך ברבנות של גירושין אך באותו יום הם חזרו לגור ביחד" (עמ' 15 לתע"ר). למרות שהתובעת טענה בחקירת מס הכנסה כי לא נחתם הסכם הלוואה, המשיכה וענתה כי העבירה לחתן את הסכום כהלוואה, והוחזרו לה כספים על ידו מדי חודש.

     

12. גם הנתבע, המכנה את ההלוואה בתע"ר "סיוע" ו"מתנה", מאשר כי ההלוואה נועדה להחזרה. טענתו לפיה הוא והבת החזירו לתובעת את הכספים שנתנה "כמעט במלואם" (סעיף 7 לתע"ר) בסך 1,579,560 ₪ (סעיף 27, 30 לתע"ר) מהווה אישור כי הכספים ניתנו כהלוואה. הטענה שנותרה לבירור בדבר ויתור התובעת על השבת יתרת הכספים כ"מתנה" הינה טענה שעל הנתבע להוכיח.

     

13. העובדה שהוחזרו לתובעת סכומים משמעותיים מהווה לבדה אישור כי הכספים ניתנו על ידי התובעת כהלוואה ולא כמתנה. גם המסמך שהוצג בדיון מיום 10/3/22 וסומן "במ/1" מעיד על קבלת הסכום 2,100,000 ₪ מאת התובעת לידי הנתבע ולא 2,050,000 ₪ כנטען על ידו. הנתבע מצרף את המסמך לתע"ר מטעמו כראייה לכך שלא היתה העברה קודמת של 400,000 ₪ ולא הלוואה אלא סיוע. קריאת המסמך שנכתב ע"י הנתבע למעט המילים בצד שמאל "להוציא דפי חשבון..." מעידה כי המדובר היה בסכום שהיה על הנתבע להחזיר. נכון לאותו תאריך, 4/4/17 העבירה התובעת לנתבע 2,100,000 ₪, הוא החזיר 560,000 ₪ ונשאר חייב 1,540,000 ₪.

     

14. התובעת תבעה את יתרת קרן ההלוואה ללא הצמדה וריבית, ואין בכך כדי להשמיט את הקרקע תחת תוקף הסכם ההלוואה כטענת הנתבע. בהסכם עצמו נכתב "הלווה מתחייב לפרוע למלווה את ההלוואה וזאת בתאריך 31.12.18 וזאת ב-18 תשלומים שווים ללא ריבית וללא הצמדה" (סעיף 3). אמנם קיים גם סעיף 4 להסכם הסותר את סעיף 3 ולפיו: "הלווה ישלם ריבית חודשית בסך 10,000 ₪ ... כנגד חשבונית מס קבלה", אך התובעת העידה כי הנתבע ורואה החשבון שלו "הם רצו לפתוח לי תיק במס הכנסה. הוא ורואה החשבון שלו פתחו תיק ובסופו של דבר שום דבר לא הסתדר שם והחלטתי שיש הסכם הלוואה ואין שם ריביות ואין מתנות, אני נותנת להם בכיף הלוואה שיסתדרו איתה ויחזירו לי אותי [צ"ל אותה] בהמשך" (פר' עמ' 10 ש' 1-5 וראו גם עמ' 11 ש' 16-21).

     

15. חיזוק נוסף לקיום הסכם ההלוואה, ולהיותה הלוואה ולא מתנה הינו היותה נכללת בהצהרת הון של הנתבע, כאמור בתרשומת מס ההכנסה, עמ' 19 לתע"ר הנתבע.

     

16. הנתבע לא הציג את חקירתו שלו במשרדי מס ההכנסה, אף כי אין חולק כי החקירה התקיימה בעניינו, ואף כי נדרש לכך ע"י ב"כ התובעת (בקשות מיום 25/4/22 ומיום 28/4/24 והחלטות מיום 1/5/22 ומיום 28/12/22). אי הגשת מסמכים רלוונטיים מביאה למסקנה הראייתית כי לו היו מוגשים היו פועלים נגד הצד שנמנע מלהגיש אותם, בענייננו הנתבע.

     

17. התובעת הגישה כראיות לקיומו של הסכם ההלוואה גם שתי צוואות, שנערכו על ידה, ולא צורפו לתע"ר מטעמה, והסכם ממון שערכה עם בן זוגה הנוכחי ואושר בבית המשפט ביום 27/6/19 (נספח 3 לתע"ר). בהסכם נזכרו "כספים אשר היא עתידה לקבל ממשפחתה" בקשר לרכישת דירה על ידה על מנת לפנות את דירת בן הזוג אחרי פטירתו חו"ח. הצוואות אמנם לא צורפו בפועל לתע"ר, אף כי צויינו כאילו צורפו (ראו סעיפים 44 ו-45 לתע"ר) אך מאחר וגולו בגילוי המסמכים מיום 3/4/22 ייראו כאילו הוגשו. כך בצוואה מיום 12/4/16 כוללת התובעת בנכסי עזבונה "זכויותיי על פי הסכם הלוואה, שנערך ונחתם ביני לבין ט'ב', בן זוגה של בתי א', אשר העתק ממנו מצורף לצוואה זו". בצוואה מיום 22/5/19 כתבה: "הנני מציינת בפני ילדיי כי בכלל עזבוני כלול חוב החייב לי ט'ב' על פי הסכם הלוואה מיום 1/2/26". לאור היות המסמכים ערוכים על ידי התובעת לבדה, וכעולה מן המקובץ לעיל, איני מוצאת לנכון לדון במשקל שיש לתת לצוואות, להסכם ולפסק הדין. כבר קבעתי כי עובדת מתן ההלוואה וחובת הנתבע להחזירה הוכחו.

    ב. הסכומים שניתנו על ידי התובעת

18. התובעת טוענת כי העבירה לנתבע 400,000 ₪ בשנת 2015 (סעיף 11 לתע"ר) ועוד 2,100,000 ₪ בין התאריכים 29/11/15 עד 4/4/17 רובם בהעברות מחשבונה לחשבונו ומתוכם 60,000 ₪ במזומן. (סעיפים 22-30 ונספח 3 לתע"ר). לכל ההעברות תיעוד בחשבון הבנק של התובעת. 60,000 ₪ מצויים במוצג במ/1, שהנתבע אישר כי נכתב בכתב ידו (ס' 35 לתע"ר), וממילא בחתימתו על הסכם ההלוואה הוא מאשר את הסכום הכולל 2,100,000 ₪.

19. לכתב התביעה צורפו שני צ'קים רצופים (מס' 364, 365) משוכים מחשבון הנתבע וחתומים על ידו, באחד מולא הסכום 2,100,000 ₪ ובאחר 400,000 ₪. התובעת טענה כי הנתבע מסר לה את הצ'קים במעמד חתימת הסכם ההלוואה אצל רו"ח ---. הנתבע טען כי התובעת גנבה צ'קים חתומים מביתו ומילאה בהם את הסכומים שלא בהסכמתו. הנתבעת הזכירה את הצ'קים בתע"ר (סעיפים 11 ו-15) וצירפה אותם כחלק מהסכם ההלוואה, נספח 1 לתע"ר. הצ'קים אינם נזכרים בהסכם ההלוואה, אלא שם צויין כי "להבטחת פירעון סכום ההלוואה מתחייב הלוואה למסור בידי המלווה שטר חוב לביטחון בחתימת ידו ובחתימת ערב טוב לשביעות רצון המלווה..." (סעיף 5.1 להסכם ההלוואה). הצ'קים כתובים לזמן פרעון 24/2/16. הם בוודאי לא הוצגו לפרעון, ואינם יכולים להוות בטוחה, שכן לאור מועד פרעון ההלוואה, ככתוב בהסכם ההלוואה, 31/12/18, לא ניתן יהיה להציגם בבנק עקב חלוף ששה חודשים. אני קובעת כי מסירת הצ'קים שנויה במחלוקת, והתובעת לא הוכיחה כי נמסרו על ידי הנתבע כבטחון לשתי ההלוואות הנטענות. הצ'קים לא הועמדו לבדיקת גרפולוג לאחר שהנתבע אישר כי חתימתו על הצ'קים, אך טען כי השאירם בבית חתומים לצורך תשלום הוצאות (סעיף 33 לתע"ר מטעמו).

     

20. אני קובעת כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי העבירה לנתבע את הסכום 400,000 ₪ בשנת 2015. להבדיל מיתר הסכומים והפירוט בכתב התביעה ובתע"ר לסכום זה אין ראייה, לא צויין מועד מדוייק ואופן נתינתו. כל שנכתב הוא: "במהלך שנת 2015 לוויתי [צ"ל 'הלוויתי'] לנתבע על פי בקשתו סך של 400,000 ₪ במזומן, כמו כן בתחילת שנת 2016 לוויתי לו סכום נוסף של 2,100,000 ₪ לבקשתו..." (סעיף 11 לתע"ר). לא הובהר מדוע הסכום 400,000 ₪ לא נכלל בהסכם מיום 1/2/26. יובהר כי ההסכם מיום 1/2/16 נערך לאחר שהתובעת כבר העבירה לנתבע כטענתה 400,000 ₪, 250,000 ₪ ביום 29/11/15, 60,000 ₪ ביום 26/1/26, ו-450,000 ₪ ביום 26/1/16 (סעיפים 23-25 לתע"ר התובעת).

     

21. אני דוחה את טענת הנתבע כי העביר לתובעת רק 2,050,000 ₪ (סעיפים 15, 30 לתע"ר). אמנם התובעת לא דייקה בתע"ר עת ציינה כי מסרה 2,500,000 ₪ (סעיפים 23-30), אך חיבור הסכומים מביא לסך 2,110,000 ₪, סכום שמעולם לא טענה כי מסרה. המחלוקת הינה בגין העברת 60,000 ₪ במזומן. הנתבע טוען כי הסכום לא הועבר והתובעת כי כן הועבר. בדיון תירצה את הפער של 10,000 ₪ בכך שאכן הביאה 60,000 ₪ אך הנתבע החזיר לה באותו מעמד 10,000 ₪ והפנתה למוצג ת/1, רשימת ההעברות, עליהן מחיקות בקו חוצה, כאשר בצד ימין למטה נכתב "חזר 10,000" (פר' עמ' 12 ש' 6-28). ההסבר אינו מופיע בפרוטוקול, אך זכור לי. מצויין בפרוטוקול כי ארעה תקלה.

     

22. מאחר והנתבע מוחזק כמודה בקבלת הסכום 2,100,000 הן בהסכם ההלוואה והן במוצג במ/1 אני מקבלת את טענת התובעת, וקובעת כי היא העבירה לנתבע בסך הכל 2,100,000 ₪.

    ג. הסכומים ששולמו ע"י הנתבע

23. ראשית יצויין כי הנתבע ניסה לטעון כי ההלוואה ניתנה לו ולבת, א', וכי שניהם השיבו את הסכומים לתובעת. אני דוחה את הטענה כלפי הבת, שלא היתה צד להסכם ההלוואה, לא נטען כי החזירה, היו לה מקורות להחזיר או נדרשה כלל להחזיר לאימה כספים. כל ההעברות הועברו לחשבון הנתבע וממנו ועל ידו לחשבונות התובעת או לידיה.

     

24. התובעת פירטה את התקבולים שהחזיר לה הנתבע בכל האמצעים: העברות שלו לחשבונה לבנק הדואר, מזומן שמסר לה והיא הפקידה בחשבונה (108,600 ₪), צ'קים והעברות שהעביר לה לבנק הפועלים סה"כ 575,960 ₪ (ס' 31 לתע"ר).

     

25. הנתבע מאשר את מלוא הפירוט שנתנה התובעת, וטוען כי בנוסף מסר לה במזומן את הסכום המצטבר של 810,000 ₪. בניגוד לפירוט המלא והמדוייק של סכומים ותאריכים, שהעתיק הנתבע בתע"ר, כך נראה, מתצהיר התובעת ביחס לסכומים שאינן שנויים במחלוקת (סעיפים 19-22) הרי שביחס לסכום השנוי במחלוקת אין פירוט דומה. כך כותב הנתבע בתע"ר: "בנוסף לאלו, בתקופה שבין ינואר 2016 ועד לסוף שנת 2019 החזרתי לתובעת כספים מזומנים בסך כולל של 918,000 ₪" (סעיף 23 לתע"ר). נספח ד' לתע"ר "אישורי הקבלה החתומים ע"י התובעת" הינם אישורים מצולמים בכתב ידו של הנתבע, אשר אחד מהם צולם פעמיים וכולם נסרקו הפוך לכיוון הקריאה:

    אישור אחד מציין "11/10/17 מאשרת קבלת סך של 640,000 שח מזומן מי ט'ב'" (עמ' 73 לתע"ר) ובשני כתוב: "בתאריך 25/6/18 קבלה מזומן 100,000 ₪ מזומן" (עמ' 71, 75 לתע"ר).

    לאחר דיון ההוכחות ביקש הנתבע להגיש אישור נוסף לפיו: "11/7/19 שולם מזומן 70,000 ₪" (נספח להודעה מטעם הנתבע לצירוף מסמכים מיום 13/6/23, הצירוף אושר ביום 23/7/23). תשלומי המזומן הנוספים הנטענים מסתכמים ב-810,000 ₪.

26. הנתבע טען גם להעברת 35,000 ₪ במזומן לתובעת לרכישת רכב יונדאי והעברת 50,000 ₪ במזומן לרגל מעברה לדירה שכורה ב---. התובעת הכחישה קבלת הסכומים, ונתנה מענה לטענה בעניין העברת הסכום עבור הרכב. התובעת טענה כי רכשה את הרכב מכספיה ומהלוואה, ושילמה תשלום ראשון בסך 51,250 ₪ בצ'ק ללא הפקדה קודמת לחשבונה. איני מוצאת לנכון לדון בסכומים אלה, שאין לגביהם כל פירוט מועד ולא ראשית ראיה.

     

27. התובעת מכחישה כי קיבלה את הסכומים מושא האישורים בכתב יד הנתבע, ומכחישה כי חתמה על האישורים. היא טוענת כי הנתבע העתיק את חתימתה ממסמך אחר (סעיף 35 לתע"ר), ועוד כי לא הציג את מקור המסמכים. התובעת טוענת כי טענתו לפיה המקור נשאר אצלה אינה תואמת את היגיון הדברים, כאשר הוא ששילם והיה עליו לשמור את האישורים המקוריים בחזקתו. התובעת גם שוללת קבלת כאלה סכומים במזומן, ומפנה לכך שכל סכום, שקיבלה מהנתבע הפקידה בחשבונותיה כולל סכומים של אלפים בודדים. הנתבע טען כי לאור הליך הגירושין שלה מבעלה, אביה של הבת, ביקשה ממנו כי יעביר לה את הסכומים במזומן, כי חששה מההליכים המשפטיים שניהלה עימו (ס' 29 לתע"ר). איני מוצאת בתלונה שהגישה הנתבעת ביום 8/5/22 (נספח אחרון לתע"ר, לא מסומן) כל ראייה. ראשית מדובר באישור סתמי, אשר לא מצויין בו מה תוכן התלונה, שנית, לא נטען כי מאז הגשתה ארע דבר מה, האם הנתבע או התובעת נחקרו ובוודאי שלא ננקט הליך פלילי (פר' עמ' 28 ש' 9-11).

     

28. לתמיכה בטענתו לתשלומים הנוספים במזומן מצרף הנתבע תדפיסי חשבון הבנק שלו מהם עולה כי במועדים סמוכים למועד השנים מהתשלומים הנטענים משך מחשבונו במזומן סכומים זהים או עולים במעט על סכומי ההעברות הנטענות: כך ביום 11/10/17 משך 645,000 ₪ (נספח להודעה מטעם הנתבע לצירוף מסמכים מיום 13/6/23), וביום 25/6/18 100,000 ₪ (עמ' 63 לתע"ר). אין אסמכתה למשיכת מזומן בסמוך לתשלום הנטען בסך 70,000 ₪ מיום 11/7/19.

     

29. אני מוצאת כי הנתבע הרים את הנטל להוכיח כי שילם על חשבון ההלוואה לא פחות מ-1,315,960 ₪ (575,960 ₪ לפי הודאת הנתבעת, 740,000 ₪ לפי אישורים כתובים במקביל למשיכה במזומן מחשבון הבנק). נמצא כי אין הוכחה להשבת הסכום 784,040 ₪ מתוך 2,100,000 ₪.

     

     

    ד. הויתור

30. הנתבע, המכחיש כזכור את הסכם ההלוואה, טוען כי הסכומים שהעבירה הנתבעת היו סיוע לו ולבת, ולא היתה עליו חובה להחזירם. טענה זו בעייתית מצד אחד, שכן החתימה על ההסכם והשבת כספים בסכומים משמעותיים, מעידים כי הכיר בחובת ההשבה של ההלוואה. מן הצד האחר, כאשר מדובר בבני משפחה יש יסוד לגישה כי אין עמידה מלאה על השבת סכומים שהועברו, ואף החזקה הנוהגת הינה חזקת המתנה, ראו סיכום הפסיקה בדברי כב' השופט יעקב כהן בתמ"ש (ראשון לציון) 7630/06 י.פ. נ' ר.פ.ה., 11.12.2006, שלא נס לחם, ובתי המשפט לענייני משפחה חוזרים ומאזכרים אותם:

    "ב. שונים הם פני הדברים כשמדובר ביחסי קירבה בדרגת קירבה ראשונה ובמערכות יחסים המאופיינות בתמיכה, הענקה ונתינה ללא תמורה של צד אחד למשנהו, כגון יחסי הורים, ילדיהם ובני זוגם.

    במקרים אלה קיימת, עפ"י ההלכה המשפטית, "חזקה הפוכה":

    ניסיון החיים מלמד כי הורים נוהגים להעניק לצאצאיהם מתנות כספיות ואחרות. משנישאים הילדים ומקימים משפחה משלהם, הופך בדרך כלל אף בן זוגם (ובעיקר לאחר שנולדו לזוג הצעיר ילדים משותפים) לחלק מהמארג המשפחתי החוסה "תחת כנפיהם" של ההורים והנתמך בסיועם.

    הנתינה לצאצא או לבן זוגו, במקרים שבהם חיים בני הזוג חיי שיתוף ועושים שימוש משותף בכספים המגיעים אליהם מכל מקור, הינה אזי נתינה משותפת לשני בני הזוג.

    בהתבסס על הגיון הדברים וניסיון החיים, נתינה שכזו לצאצאים ולבני זוגם תסווג כמתנה, אלא אם כן יוכח מפורשות כי הנתינה ניתנה בגדר הלוואה או כנגד תמורה מוגדרת (ראה: ע"א 3821/91 אבינועם וואלס נ. נחמה גת, פ"ד מ"ח (1) 801 – וע"א 34/88 רייס נ. עזבון אברמן ז"ל, פ"ד מ"ד (1) 278).

    ג. פסיקת ביהמ"ש העליון החילה את "החזקה ההפוכה" על קירבה משפחתית ראשונה בלבד, כגון יחסי אב ובנו.

    אולם מציאות החיים מלמדת כי יש להפעיל את החזקה ההפוכה כל אימת שמוכח כי בין קרובי המשפחה שוררת מערכת יחסים המקימה מטיבה ומטבעה את ההנחה שהנתינה מצד אחד למשנהו עשויה להיות מסווגת כמתנה".

     

31. התובעת תומכת בטענת הנתבע לפיה לא עמדה על מלוא תנאי חוזה ההלוואה במספר מצגים. כך, ועל אף שבהסכם נקבעה ריבית, ואף בכתב התביעה תבעה ריבית והצמדה (סעיף 28 לכתב התביעה) אישרה בהוכחות כי אינה עומדת על תשלום הצמדה או ריבית:

    "ש. את תובעת את הקרן של הכספים לשיטתך או פלוס ריבית?

    ת. הקרן, מה שקיבל אני רוצה חזרה, מה שנשאר אחרי מה שהוא החזיר

    ש. לצורך התביעה אין משמעות להסכם ההלוואה, את לא תובעת מכוח ריבית?

    ת. אני מבקשת את החזר הכסף שלי בלי ריבית" (פר' עמ' 11 ש' 24-27).

     

32. התובעת גם לא עמדה על מועד סילוק ההלוואה, שנכתב בהסכם, 31/12/18 ולא על תשלומים שווים (סעיף 3.1 להסכם).

     

33. בחקירתה במס ההכנסה, כאשר הנתבע והבת היו ביחסים טובים, אמרה בעניין מטרת ההלוואה כדבריה: "לעזור לבת שלי הם בונים בית ברח' --- אני חולת סרטן. אני רוצה לראות את הילדים שלי מסודרים". באותה נשימה מסרה בפני חוקרת מס הכנסה: "... בכול מקרה אני סומכת עליהם גם אם זה יהיה בסוף מתנה אין לי בעיה עם זה" (עמ' 3 לחקירה במס הכנסה, עמ' 13 לתע"ר הנתבע).

     

34. יש לבחון את עיתוי הגשת התביעה. התובע טוען כי הוא והבת נפרדו סופית רק "שבועות ספורים" או "חודשיים" לפני הגשת התביעה, וכי זו הוגשה כמעשה נקם ובמטרה ליצור נתק מוחלט בינו לבין הבת (ס' 8 וס' 35 סיפה לתע"ר). יצויין כי טענה זו נטענה באופנים שונים בכתב ההגנה ולאחר מכן בדיון ההוכחות. בכתב ההגנה טען הנתבע כי יש לראות את התביעה "כפעולת נקם להפעלת לחץ בלתי מידתי על הנתבע, רק בשל מערכת קשרי הנישואין שהסתיימו בהליך גירושין מורכב ורווי יצרים נישואיו לבתו של התובעת" (סעיף 1 לכתב ההגנה). עוד הוא טוען בכתב ההגנה שהוגש ביום 14/11/21 כי: "... מזה תקופה ארוכה שהוא גרוש לה, מרוחק ממנה, בהפרדה רכושית, אישית ופיזית מגרושתו, פרק הגירושים הסתיים באופן סופי ומוחלט... " (סעיף 4 לכתב ההגנה). לכאורה אין הלימה בין הטענה כי התביעה הוגשה ביום 18/7/21 מספר שבועות עד חודשיים לפני הגשת התביעה ומן הצד האחר הם גרושים ונפרדים מזה תקופה ארוכה. התובעת אישרה בחקירה נגדית כי "ט' וא' חיו עד אפריל 21 באותו בית" (פר' עמ' 10, ש' 12-13).

     

35. הנתבע טוען לשיהוי בהגשת התביעה על ידי התובעת ומתייחס למועד התשלום האחרון הנטען על ידי התובעת: "לראיה לשיטת התובעת הופסקו התשלומים בשנת 2017, 4 שנים לפני הגשת התובעת. נשאלת השאלה: היכן היתה התובעת כל אותם השנים???" (ס' 10 לתע"ר). טענה זו חסרת בסיס. מועד ביצוע ההעברה האחרונה על ידי התובעת לנתבע, שהיה ללא עוררין בשנת 2017, אינו מקים את העילה לתביעה, אלא הפסקת התשלומים על ידי הנתבע. התובעת פירטה תשלומים שביצע הנתבע עד 13/8/19 (ס' 31 לתע"ר התובעת). גם הוא הצהיר על תשלומים באותו טווח זמן (סעיפים 19-23 לתע"ר). לכל היותר יש לשקול האם אי הגשת תביעה במשך שנתיים מהפסקת התשלומים על חשבון החוב מהווה שיהוי ומה נפקות עיתוי הגשת התביעה.

     

36. אין חולק כי לכל המאוחר מחודש אוגוסט 2019 לא הועברו לתובעת כל תשלומים על ידי הנתבע. הדעת נותנת כי ככל שעמדה התובעת על החזרת ההלוואה, ונותר סכום משמעותי שלא הוחזר, היתה פועלת בעניין ולו בכל מועד לפני הגשת התביעה. התובעת ענתה בחקירה נגדית כי בא כחה שלח מכתב דרישה אשר הוחזר, אך לא הציגה את המכתב, אף כי הדיון לא הסתיים באותו מועד.

    "ש. את מציינת שט' עשה לך העברות והפקדות עד 2017 וחלק עד 2019 בין 2019 ל-2021 את יכולה להראות לי מכתב דרישה אחד ששלחת לנתבע?

    ת. כן, נשלח לו מכתב והמכתב הזה לא הוצא מהדואר.

    ש. יכולה להראות עותק של המכתב?

    ת. עורך הדין שלי קיבל בחזרה את המכתב, הוא אצלו" (פר' עמ' 13 ש' 24-28).

     

37. יצויין כי איש מן הצדדים לא הביא לעדות עדים נוספים. התובעת לא הביאה לעדות את גרושה, אבי הבת, על מנת להוכיח כי היו בידיה 400,000 ₪ במזומן בשנת 2015 (פר' עמ' 10 ש' 31-32). אף שבא כחה ביקש זאת בדיון מיום 10/1/23 וב"כ הנתבע הסכים, בדיון העוקב מיום 18/5/23 הודיע על ויתור על עדותו. הבת, שהינה עדה משמעותית, גם אם קרובה משפחתית לשני הצדדים, לא הוזמנה כלל. היה מצופה מהנתבע להביא אותה לעדות לטענותיו בעניין התשלומים ובעניין הוויתור. בכתובים טען כי הליך הגירושין היה "מורכב ורווי יצרים" ובדיון מיום 11/6/23 טען: "אם הבת שלה היתה יוצאת לא מרוצה היתה תובעת אותי. אנו ביחסים מצויינים עד היום" (פר' עמ' 29 ש' 1). ב"כ הנתבע התנגד לשאלה שהופנתה אל הנתבע מדוע לא הזמין את הגרושה, הבת, לעדות (פר' עמ' 30, ש' 25 עד עמ' 31 ש' 12), ונקבע כי ניתן יהיה לטעון לכך בסיכומים ולהסיק מסקנות מאי הגשת ראיות.

     

38. במענה לטענת השיהוי טענה התובעת כי פנתה אל הנתבע וכי הוא הבטיח שיעביר לבת דירה בבניין שהוא בונה ברח' ---, ומתוך אמונה בו המתינה, אך לבסוף לא קיבלה דבר (סעיף 47 לתע"ר, פר' עמ' 11 ש' 29-35). הנתבע מאשר בכתב ההגנה כי התובעת פנתה אליו בבקשה שיעביר לבתה דירה (סעיף 31 לכתב ההגנה), וכי לא התנתה זאת בהחזרת ההלוואה, אף לא עמדה על השבת הכספים, וכעת משתמשת בכך כ"מנוף לחץ". בחקירתו אישר כי היה שיח בינו לבין התובעת בעניין מתן דירה לבת, אך טען ראשית כי המדובר היה ביחסים בינו לבין הבת, ושנית כי הדבר לא יצא אל הפועל. אין חולק כי הנתבע לא העביר לבת דירה, והוא טוען כי הוא נשאר עם הנכסים והיא קיבלה כסף. כמה כסף קיבלה הבת סירב להשיב, ולא הציג את הסכם הגירושין עם הבת:

    "ש.אז למה היית צריך להעביר בית? אני מפנה סעיף 31 לכתב ההגנה שלך, שם רשום האמור בסעיף 25 מוכחש, בסעיף 25 היא אמרה בכתב התביעה כי אתה ניסיתי לספר לה סיפורים כי אולי תחזיר לה את ההלוואה באמצעות בית שתבנה על אדמה ברח' ---.

    ת.כן היה רחוב כזה. [מקבל את כתב ההגנה מבא כוחו] בזמן שמערכת היחסים עם בת זוגתי נגמרה ורציתי לנסות לסדר את המצב והיה את ההפרש של הכסף 470 אלף ₪ ואני אמרתי לאמא שלה שבאה אלינו הביתה יש לי דירה ב--- שנעביר לא' וככה ניתן לה ביטחון. ונעשה מהלך לנסות לשקם את הבית. ואמא שלה באה אלינו לבית ורצינו לשקם והיתה לי דירה ב---. זה לא היה קשור לו' אלא לא' כמו שכתוב בסעיף

    ש.אז אני לא מבין למה אתה צריך להעביר דירה לא' 

    ת.כדי לשקם את היחסים. אני נשארתי עם נכסים ובת זוגי עם כסף. עשינו הסכם. אחרי זה ניסינו לשקם את היחסים ורציתי לתת לה ביטחון אמא שלה תוותר על ההפרש ואני אתן לא' דירה ב---. זה היה דיבור בינינו.

    ש.ואז מה קרה

    ת.לא הסתדר בגלל אמא שלה

    ש.ונתת לה בסוף משהו? מה נתת לבת שלה כאשר זה התפוצץ

    ת.אם הבת שלה היתה יוצאת לא מרוצה היתה תובעת אותי. אנו ביחסים מצויינים עד היום. לבקשת בית המשפט שאענה מה נתתי לבת א'? אני משיב, כסף.

    ש.כמה?

    ת.לא רלוונטי. היא קיבלה כסף והמשכנתאות והלוואות עברו עלי.

    ש.כמה כסף?

    ת.זה לא רלוונטי" (פר' עמ' 28 ש' 20 עד עמ' 29 ש' 6).

     

39. בנסיבות התיק, גם הימנעותה של התובעת מלהזמין את הבת לעדות אינה מוסברת. אין חולק כי ההלוואה ניתנה לנתבע רק מכח היותו בן זוגה של הבת. עמידת התובעת על ההפרדה בין ההלוואה לבת אינה עולה בקנה אחד עם דבריה לאורך כל הדרך כי מטרת ההלוואה היתה לסייע לנתבע ולבתה:

    "ש.כשאת אומרת לתת להם זה לבת שלך ולט'?

    ת.זה ברור שזה להם. ומה שהוא יעבוד ויעשה בכסף הזה זה להם. אבל מה שאני עשיתי, נתתי את ההלוואה מול ט'. הבת שלי לא שותפה בשום תהליך ומהלך בכל מה שקשור להלוואה הזו, לא היא ולא הילדים שלי.

    ש.תאשרי לי שהעברת את הכספים בשל הקרבה המשפחתית שיש בינך לבין ט' וא'?

    ת.בגלל הקשר המשפחתי" (פר' עמ' 10 ש' 6-13).

     

40. נמצא, אם כן, ששני הצדדים מאשרים כי התובעת דרשה מהנתבע כי יעביר דירה שהתיימר לבנות ברח' --- לה – כטענתה – או לבת – כטענתו. דירה כזו לא הועברה למי מהן. לפיכך, וכעולה מדברי הנתבע עצמו, אין הוא זכאי לפטור מהשבת יתרת סכום ההלוואה ("אמא שלה תוותר על ההפרש ואני אתן לא' דירה ב---").

     

41. בשאלת הויתור אני מוצאת כי זו טענה שעל הנתבע היה להוכיח. אין מקום להפעלת "חזקת המתנה" כאמור בפסיקה, שצוטטה בסעיף 30 לעיל, לאחר שנקבע כי נערך הסכם הלוואה וסכום משמעותי מתוכה הוחזר במשך כשלוש שנים. הנתבע הודה כי כנגד ויתור התובעת על יתרת החוב התבקש להעביר דירה לבת, והדבר לא נעשה. עדותו מחזקת את טענת התובעת כי לא היה שיהוי, וכי מעת שהפסיק להעביר לה כספים על חשבון החוב, המתינה עקב ציפייתה לקבל דירה לבת. חיזוק לכך נמצא בהסכם הממון עם בן הזוג, אשר עברה לגור עימו, ושם נזכר כי היא עתידה לקבל כספים ממשפחתה מהם תרכוש דירה (סעיף 5 להסכם ממון מיום 21/5/19 ופרוטוקול אישורו מיום 27/6/19, נספח 3 לתע"ר התובעת).

     

42. צודק הנתבע בטענה כי עיתוי הגשת התביעה הינו בסמוך לאחר פרידתו הסופית מבת התובעת. משהוברר לתובעת כי לא יקיים את התחייבותו להעביר דירה ולא ישיב את יתרת הכספים, אין להלין עליה כי הגישה את התביעה. ויודגש, בין מועד הפסקת התשלומים בשנת 2019 ועד חודשיים לפני הגשת התביעה, קרי עד אפריל 2021 חיו הנתבע והבת יחד.

     

43. אני קובעת כי לא היה ויתור של התובעת על השבת יתרת ההלוואה כלפי הנתבע. דבריה בחקירת מס ההכנסה "בכול מקרה אני סומכת עליהם גם אם זה יהיה בסוף מתנה אין לי בעיה עם זה" אינם מעידים על ויתור, בהינתן כי הנתבע אישר כי ההסכמה בינו לבין התובעת היתה ויתור התובעת על היתרה כנגד העברת דירה על ידו לבת, דבר שלא בוצע. יודגש כי התנייה זו גובשה לאחר שמערכת היחסים עם הבת הסתיימה ונותר חוב לתובעת שלפי גרסת הנתבע עמד על כ-470,000 ₪ (פר' עמ' 28 ש' 23-26). כלומר זמן רב לאחר חקירת מס ההכנסה והאימרה שם.

     

44. נמצא כי אין בפי הנתבע כל הגנה כנגד השבת יתרת הסכום, שקיבל מהתובעת.

     

45. אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת את ההפרש בין הסכום, שהוכח כי נמסר לו לבין הסכום כי הוכח שהחזיר לתובעת, סך הכל 784,040 ₪.

     

46. לסכום זה יתוספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה, 21/7/21.

     

47. כן ישלם הנתבע לתובעת שכר טרחת עו"ד בסך 38,520 ₪ ועוד מס ערך מוסף, סה"כ 44,741 ₪.

     

48. לאור הפער בין סכום התביעה לסכום פסק הדין, לא חייבתי את הנתבע בשכר טרחת עו"ד מיוחד בגין התנהלותו בדיון.

     

49. פסק הדין יהיה מותר לפרסום לא לפני 10 ימים ממסירתו לב"כ הצדדים.

    המזכירות תדוור את פסק הדין לב"כ הצדדים, ותסגור את התיק.

     

    ניתן היום, כ"א תשרי תשפ"ה, 23 אוקטובר 2024, בהעדר הצדדים.