פס"ד בעניין הסדרת זכויות בנחלה

רקע עובדתי

1. עניינן של התביעות שבפניי הינו, הסדרת זכויות בנחלה הידועה כמשק מס'.. להלן: "המשק" או "הנחלה") במושב ...(להלן: "המושב"), בעקבות פטירתו של בעל הזכויות הרשום, י' מ' ז"ל.

    

   יו' מ' ז"ל הינו בנם של י' ו-ש' ז"ל (להלן: "י'" , להלן: "ש'").

    

   י' רכש את הזכויות במשק מהאגודה, לפני כשבעים שנה.

    

2. על זכויותיו של י' בנחלה חולש הסכם המשבצת, שנחתם ביום 25/10/01 בין רשות מקרקעי ישראל לבין אגודת..., מושב עובדים להתאגדות שיתופית בע"מ (להלן: "י'", להלן: "רמ"י", להלן: "האגודה").

   הסכם זה מהווה את המקור המשפטי להחזקת המשק, הן על ידי ש' וי', והן על ידי יו' (להלן: "הסכם המשבצת").

   זכויותיו של יו' במשק הינן זכויות של בר רשות.

    

   הסכם המשבצת מתווה את הדרך בה תועברנה הזכויות במשק מבר הרשות, לבני משפחתו אחריו.

    

3. י' וש' היו חברי מושב..., והבעלים הראשונים של הזכויות בנחלה מאז 1950.

    

4. הם הביאו לעולם שתי בנות ובן, יה', ר' ויו' (להלן: "יה'", להלן: "ר'", להלן: "יו'").

    

5. במשך עשרות שנים, י' וש' עיבדו את הנחלה, השקיעו בה את מיטב זמנם, מרצם וכספם, היא היוותה להם את מקור הכנסתם לצרכי מחייתם.

    

6. כפי שעולה מכתבי הטענות, המשק כלל שטחים חקלאיים לרבות רפת פרות, שהניבה חלב, אשר שווק על ידם במסגרת מכסת חלב. כל אלה תופעלו על ידי י', עד לפטירתו, לאחר מכן על ידי ש' ולאחריה על ידי יו'.

    

7. י' וש' התגוררו בנחלה בבית ישן, ועם התרחבות המשפחה, וברבות השנים, הם בנו בית חדש ורחב מידות (להלן: "הבית הישן", להלן: "הבית החדש" או "הבית").

   שני הבתים הנ"ל נמצאים על המשבצת הצהובה, כפי שהיא מוגדרת בהסכם המשבצת.

    

8. ביום 18/9/89 נפטר י' ומלוא זכויותיו בנחלה עברו על שמה של אלמנתו, ש', ומכוח זאת היא הפכה להיות "בר הרשות" ובעלת מלוא הזכויות בנחלה.

    

9. באותה עת, עדיין נוהל בנחלה משק חלב פעיל.

    

10. כפי שעולה, ש' הייתה אישה נמרצת, דעתנית, שהפעילה את המשק ביד רמה.

     

11. י' ור' נישאו, הקימו משפחות ועברו להתגורר במקומות אחרים.

     

12. בין השנים 1993-1999 התגורר בבית הישן יר', בנה של ר'.

     

13. ליה' בת בשם מ' (להלן: "מ'").

     

14. כפי שעולה מהתיק, בשנת 1999 פנתה מ' אל ש', וביקשה את רשותה להתגורר ביחד עם משפחתה בבית הישן, זאת הואיל והיא נאלצה לעזוב את הדירה בה היא התגוררה.

15. ש' נתנה את הסכמתה (לפי עדותה של ר', בחירוק שיניים), ומאז מתגוררת מ', ביחד עם בעלה ב' וילדיהם בנחלה, בבית הישן.

     

16. יו' מעולם לא נישא. הוא לא הקים משפחה. עד לפטירתה של ש', הוא התגורר בחדרו הישן, בבית החדש, יחד עם אמו.

     

17. ביום 13/11/89 חתמו יו' וש' על הסכם, על פיו ש' מכרה ליו' את כל זכויותיה בנחלה, תמורת סך של 200,000 דולר (להלן: "ההסכם").

     

18. מיד לאחר מכן, ביום 15/11/89, הודיעה ש' לוועד מושב ..., בדבר העברת הזכויות במשק ממנה ליו'. מכוח הודעה זו, נרשם יו' כ"בר רשות" של מלוא הזכויות בנחלה.

     

19. הודעה זו אושרה על ידי רמ"י ביום 27/6/18.

     

20. עד ליום פטירתה, ביום 30/6/04 , התגוררה ש' בבית יחד עם יו', כאשר על פי העדויות, היא ממשיכה להיות מעורבת בהתנהלות המשק.

     

21. על פי צו הירושה מיום 20/9/07, שהוצא לאחר פטירתה של ש', יורשים אותה שלושת ילדיה, בחלקים שווים.

     

22. יו', כבר רשות, המשיך לתפעל את המשק, שבשלב זה, לא התנהלה בו פעילות חקלאית (הרפת נמכרה עוד בחייה של ש'). הוא השכיר את המבנים שנבנו במשק לצדדים שלישיים, ומדמי השכירות ששולמו לו, הוא התקיים.

    בנוסף עולה, כי במסגרת ניהול המשק, התקשר יו' עם צד ג', אשר יחדיו גידלו גידולים חקלאיים, בחלק מסוים של הנחלה. הם חילקו את ההכנסות מהיבולים ביניהם. שותפות זו היוותה ליו' חלק ממקורות הכנסתו השוטפת.

     

23. ביום 26/7/10 , וכשהוא בן 55 שנים, נישא יו' לנ'. ליו' היו אלו נישואים ראשונים. לנ' היו אלה נישואיה השלישיים. ליו' ולנ' לא נולדו ילדים (לנ' אין ילדים מנישואיה הקודמים).

     

24. יו' ונ' התגוררו בבית החדש, וכפי שעולה, הייתה ביניהם מערכת יחסים טובה. הם שמרו על קשר קרוב עם יה' ור'.

     

25. כפי שעולה, עת נישאה נ' ליו', היא עבדה כגזרנית במפעל, ואת משכורתה הפקידה לחשבון בנק שהתנהל על שמה. נ' המשיכה לעבוד במקום עבודה זה, עד אשר פרשה לגמלאות.

26. יו' לא ניהל חשבון בנק על שמו. מעדויות שבתיק עולה כי הוא התנהל "במזומן", וכי בחייה של ש', הוא הצטרף לחשבון הבנק שלה, ורק בשלב מאוחר יותר פתח חשבון בבנק הדואר, שהתנהל על שמו בלבד.

     

27. בהתייחס למ', נתן יו' את הסכמתו, להמשך מגוריה בבית הישן, זאת מכוח הסכמתה של ש', כאמור לעיל.

     

28. הצדדים חלוקים בשאלה, האם שולמו דמי שכירות על ידי מ' ליו', בגין מגורים אלו, וכפועל יוצא מה מעמדה של מ' בנחלה, האם היא בגדר שוכרת או שמא יש לה זכות מגורים עצמאית.

    בעוד מ' טוענת כי לא שולמו על ידה דמי שכירות, טוענת נ', כי שולמו גם שולמו דמי שכירות על ידי מ' וב' ליו' (ואף לידיה לאחר פטירתו), וכי הסכמי השכירות בין יו' למ' נלקחו כולם, על ידי מ', טרם פתיחת ההליך המשפטי, ולא הושבו לידיה.

    כחלק מראיותיה הציגה נ' הסכם שכירות מיום 1/3/17 שנחתם בין יו' לב', המעיד על תקופת שכירות בת שנה בתמורה לסך של 3,000 ₪ לחודש.

     

29. אין מחלוקת, כי במהלך חייו של יו', שילמו מ' וב' לצדדים שלישיים תשלומים שונים בגין הוצאותיו של יו'. כמו כן, שילמו את דמי האחזקה לאגודה, עבורם ועבור יו'.

     

30. כאן המקום לציין, כי ב' הינו חולה אפיליפסיה, וכי הוא מתקיים מקצבת ביטוח לאומי בלבד. בשל כך, היה מצבם הכלכלי של ב' ומ' קשה.

     

31. מעדויות שבתיק עולה כי, גם מצבם הכלכלי של יו' ונ' לא היה קל. הפרנסה, אשר התבססה על הכנסות מהמשק, הייתה דלה, היא בקושי כיסתה את הוצאות צרכיהם השוטפים בגין מחייה וכלכלה (לטענתה של נ', הם נאלצו מדי פעם לסעוד על שולחנה של אחותה בשל מצבם הכלכלי).

     

32. בחודש אוגוסט שנת 2010 הגישה הועדה המקומית לתכנון ובניה עמק חפר, כתב אישום נגד יו' בבית המשפט לעניינים מקומיים בנתניה, בגין שימושים ללא היתר שהוא עושה במשק, כמפורט בכתב התביעה.

     

33. בכתב האישום צוין, בין היתר, כי יו' עושה שימוש בבית הישן, אשר הינו מיועד להריסה, שכן לא נתקבל היתר עבורו (להלן: "ההליך הפלילי").

     

34. ביום 24/3/14 הורשע יו' בחלק מהעבירות שיוחסו לו, ובגזר הדין הוטל עליו קנס בסך של 30,000 ₪. כמו כן, הוצא צו הריסה לבית הישן, כאשר אי ביצועו של צו זה הותנה בהוצאת היתר בניה עבורו.

     

35. עוד באותו עניין, ביום 14/8/16, נדרש יו' לשלם סך של 80,264.73 ₪ כדמי שימוש בגין השימושים הלא-מוסדרים אשר היו קיימים בנחלה.

     

36. הסכומים הנ"ל כומתו על ידי יו' והמנהל, בהסדר שנעשה ביום 8/2/17, והועמדו על סך של 35,599.36 ₪ . סכום זה שולם על ידי יו'.

     

37. יו' הסדיר את כל חריגות הבנייה שהיו במשק, לרבות הכשרת הבית הישן (לפיכך הוא לא נהרס), וכן שילם את חובו ואת הקנס שהושת עליו, למנהל מקרקעי ישראל.

     

38. נ' מעולם לא נרשמה כחברת אגודה, וכן לא כברת רשות ברמ"י.

     

39. יו' לא ערך צוואה בחייו, וכן לא נחתם בינו לבין נ' הסכם ממון כלשהו.

     

40. ביום 28/8/20 נפטר יו' בפתאומיות, כשהוא בן 65 שנים. הוא הותיר אחריו את אלמנתו נ'.

     

41. בעקבות פטירתו של יו' ננקטו ההליכים המשפטיים שבפניי, במסגרתם טוען כל אחד מהצדדים לזכויותיו במשק, כפי שיפורט בהמשך.

     

42. ביום 19/5/22 ניתן על ידי בימ"ש זה, צו ירושה אחר יו', על פיו יורשותיו הינן האלמנה נ' (2/3 מהזכויות) והאחיות יה' ור' (כל אחת מהן, 1/6 מהזכויות). צו הירושה אינו חל על המשק, שכן הוא נכס שאינו נכלל בעיזבון המנוח.

     

     

    תביעתה של נ', כנגד ר' א', י' ס' ומ' מ'

    תמ"ש 5216-07-22

     

43. נ' הגישה תביעה רכושית נגד ר' ויה', בה תבעה כי היא תוכר כמי שאמורה לקבל את מלוא הזכויות במשק.

     

     

     

44. לטענתה, יש להחיל במקרה דנן, את הוראות הסכם המשבצת, הקובע בסעיף 19(ג)1 כדלקמן:

     

    "נפטר אחד מיחידי בני הזוג שהינם חברי האגודה, המחזיקים במשק (להלן: "המנוח"), והניח אחריו בן זוג- תעבורנה כל זכויות השימוש שלו במשק לבן זוגו בלבד, וזאת אפילו אם המנוח הניח ילדים, ביחד עם בן הזוג".

    (להלן: "סעיף 19").

     

45. לטענתה של נ', בהיותה בת זוגו של יו', היא זכאית לקבל את מלוא זכויותיו של יו' במשק, מכוח סעיף זה.

     

46. נ' טוענת, כי במהלך נישואיה ליו', היא השקיעה כספים במשק, מימנה חלק מהוצאותיו, היא העבירה לחשבונו של יו' כספים באמצעותם הוא התנהל, כמו כן היא רכשה לבית החדש מטבח, וכן נשאה בעלות של שיפוצים שנעשו בו, בעלות כוללת של 50,000 ₪ . כמו כן, לטענתה, היא כיסתה את חלק מחובותיו של המנוח, שרבצו על המשק.

     

47. לטענתה, אין לר' וליה' כל זכויות במשק, שכן הסכם המשבצת, המסדיר את האופן בו יועבר המשק בין בני המשפחה המחזיקים בו, הינו ברור, ומשזכויות ההורים עברו מזה לזו, ואחר כך ליו', בהתאם להוראותיו, הרי שלאחר פטירתו של יו', היא זכאית לבא בנעליו לכל דבר ועניין, ולקבל את מלוא הזכויות במשק, על כל חלקיו.

     

48. בהתייחס לטענות שהושמעו נגדה, על פיהן העובדה שלא נרשמה כחברת האגודה, יש בה כדי לפגוע בטענתה הנ"ל, היא מפנה לעמדת רמ"י בהליך זה, אשר טען, כי אין לו דרישה דווקנית לפיה אמורים שני בני הזוג להיות חברי אגודה רשומים, על מנת להחיל את האמור בסעיף 19ג(1) להסכם המשבצת.

     

49. נ' מוסיפה וטוענת, כי עוד בחייו החל המנוח לפעול הן באגודה והן אצל רמ"י, על מנת שתירשם כחברת אגודה וכברת רשות ביחד איתו.

    לטענתה, יו' לא השלים את ההליך באף אחת מהרשויות הנ"ל, נוכח "מצבו הבריאותי או מחמת שלא היה מודע לנפקות המשפטית שיש להליכים אלו".

     

50. תביעתה החלופית של נ' הינה, כי ככל שלא ייפסק לזכותה הסעד העיקרי, היא עותרת לסעד על פיו היא זכאית, כאלמנת המנוח וכיורשתו על פי דין, וכמי שהשקיעה מכספה בבית המגורים, כמו גם בכיסוי חלק מחובות המנוח ולמחייתם השוטפת, לקבל את הזכויות בבית החדש, כך שיפוצל מהנחלה, ויועבר על שמה.

     

    בעניין זה, היא מפנה להוראת סעיף 11(א)(2) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה") :

     

    "אם הניח המוריש אחים או צאצאיהם או הורי הורים – שני שלישים, ובלבד שאם ערב מותו של המוריש היה בן הזוג נשוי לו שלוש שנים או יותר וגר עמו אותה שעה בדירה הכלולה, כולה או חלקה, בעזבון, יטול בן-הזוג את כל חלקו של המוריש בדירה האמורה, ושני שלישים מהנותר משאר העזבון" (להלן: "סעיף 11 לחוק הירושה").

     

     

51. באשר למ' וב', טוענת נ', כי מעמדם במשק הינו של שוכרים בלבד, מכוח הסכמי שכירות שנחתמו איתם מפעם לפעם. היא צירפה הסכם שכירות שנמצא בין חפציו של יו'. מסקנתה של נ' הינה, כי הואיל, ומ' וב' הינם שוכרים, יש לחייבם לשלם לה את דמי השכירות בהתאם לכתב תביעתה ועד היום, ובנוסף, להורות על פינויים מהנחלה בשל הפרתם את הסכם השכירות.

     

52. לטענתה, עובדת מגוריהם של מ' וב' בבית הישן הייתה למורת רוחו של יו', אולם הוא כיבד את רצונה של אמו ש' בעניין זה.

     

53. נ' עומדת על כך, ששולמו גם שולמו דמי שכירות, על ידי מ' וב' בהתאם להסכמי השכירות, וטוענת כי אלו שולמו לידיה גם לאחר פטירתו של יו'.

     

54. לטענתה, מדמי שכירות אלו, קוזזו, על ידי מ' וב', סכומים עבור הוצאות שונות שנדרשו בעבור המשק, אולם יתרת דמי השכירות הועברה לה וליו' באופן שוטף.

     

55. נ' עותרת להצהיר כי מלוא זכויות המנוח בנחלה תירשמנה על שמה, ולחלופין להצהיר כי היא זכאית לרשת את מלוא זכויות המנוח בבית החדש.

     

     

     

    תביעתה של ר' כנגד נ' ויה'- תמ"ש 10238-08-22

     

56. ר' הגישה תביעה רכושית כנגד נ' ויה'.

     

57. בתביעתה, עותרת ר' למתן צו פירוק שיתוף בנחלה, מינוי כונס נכסים לצורך מכירתה, צו למתן חשבונות כנגד נ' וכן תביעה לדמי שימוש, בגין שימוש שעושה נ' בנחלה.

     

58. בתביעה זו, טוענת ר', כי החזקת המשק על ידי יו', עוד טרם פטירתה של ש', הייתה "למשמרת" עבורה ועבור יה'.

     

59. לטענתה, העברת זכויותיה של ש' ליו' בהסכם, הייתה במסגרת הבנה משפחתית, על פיה הזכויות במשק רשומות על שם יו' "באופן טכני" בלבד, ולפיכך הן מוחזקות על ידו "בנאמנות" עבור ר' וצאצאיה ועבור יה' וצאצאיה (שכן לא ניתן לרשום את הזכויות על שם יותר מאדם אחד).

     

60. לטענתה, חתימת ההסכם בין האם ליו', הייתה תוצאה של אילוץ, שמקורו המשך הפעלת הרפת בנחלה (סעיף 10 לכתב התביעה).

     

61. ר' טוענת, שההסכם מעולם לא בוצע על ידי יו', וכי יו' מעולם לא קיבל הלוואת משכנתא המאוזכרת בהסכם, והוא אף לא שילם אי פעם סכום זה לאמו.

     

62. מכאן, לטענתה, לאמיתו של דבר, הנחלה מעולם לא נמכרה ליו' אלא היא נרשמה על שמו, בסך הכל למשמרת עבור אחיותיו. בכתב ההגנה שהוגש על ידי ר' במענה לתביעתה של נ', טענה ר', כי המשק הוחזק בנאמנות, עבורה ועבור יה', אך לא פירטה.

     

63. בסעיף 13 לכתב התביעה טוענת ר' כי: "משך כל השנים היו שיחות בתוך המשפחה, כי לנחלה יש ערך רב, והיא נועדה לכל צאצאיהם של יו' וש'".

     

64. היא מוסיפה וטוענת, כי "לאור יחסי האהבה, הקירבה והאמון ששררו במשפחה, לא הקפידו בני המשפחה על פורמליות, והראיה, כי עת ניתן היה לנסות ולקבל זכויות נוספות בקשר למשק, על שם שלושת האחים, פעלו שלושתם במשותף לקבלתם, וכי על בסיס הבנה משפחתית זו, יו' בלבד הצטרף כחבר באגודה, עוד בחייה של ש' במקומה".

     

65. עוד בפיה הטענה, כי יו' כיבד את ההסכמה, והצדיק את האמון שניתן בו על ידי אמו ואחיותיו, בכך שהוא שמר על הפרדה מוחלטת של הרכוש המשפחתי, גם לאחר שנישא לנ', הראיה לכך היא שנ' לא צורפה מעולם כחברה באגודה ואף לא נרשמה כבעלת זכויות בספרי רמ"י.

     

66. ר' טוענת, כי עסקינן בנכס נדל"ני בעל ערך כלכלי, שאינו משמש, מזה עשרות שנים, לצרכי חקלאות, וכי ברוח הפסיקה הנוהגת, יש למנות כונס נכסים לצורך מכירת המשק כפנוי וחלוקת התמורה בינה לבין יה'. לטענתה, היא זכאית לקבל מחצית מהנחלה או לחלופין 7/18 מהתמורה, שתתקבל ממכירתה.

     

67. עוד היא עותרת לסעד של מתן חשבונות בנוגע לדמי השכירות שגבתה נ' משטחי הנחלה, מיום פטירתו של יו' ואילך. היא עותרת כי בית המשפט ימנה שמאי, אשר יעריך את דמי השימוש הראויים, בגין מגוריהם של נ' ומ' בבתים המרווחים בנחלה, מיום הפטירה של יו' ואילך, ולחייבן לשלם לה את חלקה היחסי בסכומים אלו.

     

     

    תביעתה של יה' כנגד נ' ור'- תמ"ש 31791-02-23

     

     

68. יה' הגישה תביעה רכושית כנגד נ' ור'.

     

69. במסגרת תביעתה הנ"ל עותרת יה' למתן צו של פירוק שיתוף בנחלה, מינוי כונס נכסים לצורך מכירתה, מתן צו לחשבונות ודמי שימוש.

     

70. בנוגע להסכם, טוענת יה', כי מדובר בהסכם למראית עין בלבד, שכן בפועל, המנוח לא שילם לאמו אגורה שחוקה בעבור הזכויות בנחלה.

     

71. יה' מצטרפת לטענתה של ר' על פיה, קיימת חזקה משפטית, כי חוזים משפחתיים הם לרוב פחות פורמליים וכי קיימת גמישות בפסיקה בכל הקשור לבחינת הסכמים בתוך המשפחה. היא מפנה לפסיקה רלוונטית.

     

72. יה' מבהירה, כי אחיותיו של המנוח ידעו על ההסכם, שנחתם בינו לבין האם, כי רישום הנחלה על שם יו' הינו "טכני בלבד", וכי הזכויות בנחלה מוחזקות על ידו ב"נאמנות" עבור אחיותיו, על מנת שבסופו של יום, הזכויות בנחלה יעברו במשפחה מדור לדור.

     

73. בסעיף 35 לסיכומיה, טוענת יה', כי במהלך חיי הנישואין לנ', הקפיד יו' המנוח להבהיר, כי הנחלה תועבר מדור לדור במשפחה. ואכן, לטענתה, נ' לא נרשמה באגודה או ברמ"י, כבעלת זכויות כלשהן בנחלה.

     

74. גם לטענתה של יה', עם פטירתו של המנוח, והואיל ויו' לא השאיר אחריו ילדים, יש להסדיר את הרישום בנחלה על שם אחיותיו בלבד.

     

75. בכל הנוגע למ', טוענת יה', אמה, כי יו', שלא בורך בילדים, אהב את מ' כבתו, ובשל יחסי הקרבה בינו לבין מ', עברו מ' ובני משפחתה להתגורר בנחלה, כשהם בונים את ביתם ומשקיעים בו את מיטב הונם בבנייתו והשבחתו. לטענתה, מגוריהם בנחלה במשך 21 שנים, והשקעותיהם בבית הישן מקנה להם את הזכויות בבית זה, ולפחות את זכות המגורים בו, עד לסוף חייהם (סעיף ז' לכתב התביעה).

76. היא מוסיפה וטוענת, כי גם בעלה של מ', על אף היותו חולה אפילפסיה ובעל מוגבלויות רבות, סייע רבות למנוח במהלך השנים ושימש לו כאח ורע, ואף עבד מספר שנים ברפת, וזאת ללא כל תמורה.

     

77. עוד היא מוסיפה, כי למיטב ידיעתה, המנוח, שראה במ' כבתו, מעולם לא דרש ממנה לשלם לו דמי שכירות, אלא כל רצונו היה, שהיא תקים את ביתה, ביחד איתו בנחלה.

     

78. בסעיף י' לכתב התביעה, היא טוענת, כי במסגרת הסיוע הנ"ל, היו אלה מ' וב' אשר סייעו כספית ליו', כאשר הוא נקלע לחובות.

     

79. יה' טוענת, כי ביום 4/1/18 חתם המנוח על הסכם עם רשות מקרקעי ישראל, המעגן את זכויותיה של מ' בנחלה, שכן "מלבד מ', אין אף בן משפחה אחר, שאמור לגור בנחלה, וכי רק למען מ', החל המנוח לפעול לפיצול הנחלה".

     

80. בנוסף, לטענתה, ביום 8/11/18, היא אף חתמה, לבקשת המנוח, כקרובת משפחתו על תצהיר והתחייבות, המיועדים לרמ"י, לצורך בניית יחידת המגורים הנוספת בנחלה (נספח ג' לכתב התביעה).

     

81. יה' מוסיפה וטוענת, כי ביום 13/5/19 הוציא מינהל מקרקעי ישראל הוראה (B37.02) בה שינתה רמ"י את כללי ההורשה הנהוגה במשקים חקלאיים, תוך השוואתם לדיני הירושה הרגילים, וכי שינוי זה מאפשר כיום לרשום את הנחלה על שם אחד היורשים, בהתאם לסעיף 114 לחוק הירושה, כאשר אותו יורש שיקבל את הזכויות בנחלה, הוא זה שיפצה את היורשים האחרים.

     

82. יה' טוענת, כי עוד בחייו, החל המנוח בהליכי פיצול הנחלה, וכי "אילו היה בחיים היה ממשיך את הליך ההצטרפות להחלטה כאמור, ובין השאר היה חותם על חוזה חכירה לדורות מול רמ"י, ולא מאמץ את הוראות הסכם המשבצת הקיים".

     

83. משכך, לטענתה, יש לראות במנוח, כמי שזכאי לחתום על חוזה חכירה לדורות, ובשל פטירתו הפתאומית, יש להעביר את זכויותיו בנחלה בהתאם לחוק הירושה, על פי צו הירושה מיום 22/5/22, ולא על פי סעיף 19 להסכם המשבצת, שכן זה היה רצון המנוח בחייו.

     

84. יה' טוענת כי מ' מחזיקה כדין בבית הישן שבנחלה, נוהגת בו מנהג בעלים מזה עשרות שנים, בעידודו של דודה המנוח, היא הקימה שם את ביתה, קבעה בה את מרכז חייה ושל ילדיה עוד בחיי סבתה, בהסכמתה ובעידודה לאורך עשרות שנים, ולפיכך יש להיעתר לתביעתה של מ' כמפורט בהמשך.

     

     

85. תביעתה של מ' נגד נ' - ת"ע 25861-03-21

     

86. בתביעה זו מ' עתרה למתן סעד הצהרתי, בו יוצהר כי היא בעלת מלוא הזכויות בבית הישן שבנחלה, או לכל הפחות להצהיר, כי היא זכאית להמשיך את הליך פיצול בית המגורים שבו (הבית הישן), וזאת על שטח של 500 מ"ר מכלל הנחלה, ורישומו על שמה.

     

87. עוד היא תובעת מנ' את החזר הוצאות הבנייה שהשקיעה, לטענתה, בבית הישן, שעלותן כשוויו של הבית, או החזר הוצאות השבחה, פינוי וכל הוצאה אחרת ששילמה בנוסף לקבלת פיצוי כספי ועגמת נפש, בגין הפרת אינטרס ההסתמכות.

     

88. במסגרת כתב התביעה, טוענת מ', כי בינה לבין יו'המנוח, שררו יחסים קרובים כשל אב לבת, וזאת הואיל והוא לא בורך בילדים משלו.

     

    לטענתה, התייחס אליה המנוח כאל בתו היחידה לכל דבר ועניין, וכי לבקשתו, בשנת 1999 היא עברה ביחד עם בעלה ובתם התינוקת לגור בבית הישן בנחלה, כשבמועד זה המנוח היה עדיין רווק.

    היא מכחישה את טענתה של נ' כאילו מעמדה היה של שוכרת, ששילמה דמי שכירות ליו'.

     

89. עוד לטענתה, במהלך השנים בהן התגוררה בנחלה, התהדקו עוד יותר היחסים בינה לבין המנוח, והוא העלה בפניה את רצונו להעניק לה זכויות בבית המגורים הישן שבנחלה, לאור שינויים שחלו בהוראות רמ"י והאפשרויות לפיצול נחלות.

     

90. היא טוענת, כי "מרגע זה החלו המנוח והתובעת לדבר, ולאחריו אף לפעול, לפיצול בית המגורים בו דרה התובעת מן הנחלה, ורישומו על שמה".

     

91. היא מוסיפה וטוענת, כי "מאחר שפעולת הפיצול הינה פעולה, אשר עלויות כבדות בצידה, לא הספיקו הצדדים לסיים את ההליך, לאור פטירתו הפתאומית והבלתי צפויה של המנוח. התובעת היתה מודעת נטלה חלק פעיל וניכר בהליך זה, ואף שילמה על חשבונה את כל ההוצאות הנלוות לצורך כך".

     

92. כמו כן היא טוענת, כי היא הסתמכה על רצונו או התחייבותו או על רשותו הבלתי הדירה שניתנה על ידי המנוח משך עשרות שנים להתגורר בנחלה, וכי היא עיבדה, בנתה והשקיעה בנחלה ממיטב כספתה, שילמה אגרות והיטלים לצורך כך, ולכן יש לראותה כבעלת מלוא הזכויות בבית הישן, לרבות כל הצמוד לו.

     

93. לחלופין, טוענת מ', כי ככל שבית המשפט לא יכיר בזכויותיה בבית הישן, יש לראותה כבעלת רשות בלתי הדירה במקרקעין, או למצער, להקנות לה זכות להיוותר במקרקעין שבמחלוקת עד סוף חייה, עד ובכפוף לקבלת פיצוי בגין כל השקעותיה והשבחותיה בבית.

     

     

    דיון והכרעה

     

    האם הוחזקו זכויותיו של יו' במשק בנאמנות או במשמרת עבור אחיותיו?

     

94. מסיכומיהם של הצדדים עולה, כי קיימת הסכמה על פיה, הסכם המשבצת הוא המסמך ממנו נשאבות הזכויות בנחלה, הן לגבי ההורים והן לגבי יו'.

     

95. העובדה כי הסכם המשבצת מהווה את המסגרת הנורמטיבית, למתן פסק דין זה, מחייבת את הצדדים להתכנס לתוך הוראותיו ובחינתו, הן בהתאם לעמדת מנהל מקרקעי ישראל מחד, ועמדת הפסיקה הרלוונטית, מאידך.

     

96. טרם שאכנס לגופה של ההכרעה אציין שככלל, לא מצאתי מקום לקבל טענות מי מהצדדים, ככל שהן מהוות טענות בעל פה כנגד מסמכים בכתב, וכבר במסקנה זו, יש כדי להכריע בחלקן הנכבד של טענות הצדדים כולם, כפי שיפורט בהמשך.

     

97. וביתר פירוט.

    יו' החזיק במשק כבר רשות בלבד.

    יו' נרשם ככזה, מכוח ההסכם שנערך בינו לבין אמו, כפי שהוגדר לעיל, ורישומו בספרי האגודה כחבר באגודה וכבר רשות בספרי רמ"י, הינה עובדה, שלא ניתן לערער עליה. היא מדברת בעד עצמה.

    רישום זה נכון כלפי כולי עלמא, לרבות כלפי ר' ויה', אשר טענו כי רישום זה הינו "למראית עין" בלבד או כאילו הוחזק המשק "למשמרת" עבורן, במסגרת הסכמות משפחתיות.

     

     

    בהקשר של "הסכם למראית עין", נקבע בפסק הדין בע"א 3725/08 חזן נ' חזן (3/2/11), כדלקמן:

    "סעיף 13לחוק החוזיםקובע:

     

    חוזה שנכרת למראית עין בלבד – בטל. אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה.

    מה טיבו של חוזה למראית-עין? חוזה למראית עין הינו חוזה שקיימת לגביו אי התאמה מכוונת בין הצהרות הרצון של הצדדים לעיסקה, לבין רצונם וכוונותיהם האמיתיות. בעוד שכלפי חוץ, מסכימים הצדדים על הסדר משפטי מסוים שיחול ביניהם, כוונתם האמיתית היא שונה, וקיים פער בין המצג החיצוני המשקף את רצונם, לבין כוונתם האמיתית הכמוסה. פער זה נועד להשיג תכלית מסוימת. היסוד העיקרי בחוזה למראית עין הוא, אפוא, "קיומה של הסכמה סמויה בין הצדדים, אשר באה במקום ההסכמה הגלויה, שהיא אך למראית עין" (גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי 255 (2005) (להלן: שלו); ראו עודע"א 630/78 ביטון נ' מזרחי, פ"ד לג(2) 576, 581 (1979);ע"א 53/86 סולל נ' צוקרמן, פ"ד מב(2) 625, 632 (1988)).

    חוזה למראית עין, שאינו אלא חוזה בדוי, בטל מעיקרא, וממילא אינו אוצר כח להעביר זכויות ואף קנין. כל מה שנחזה כאילו עבר מכוחו של חוזה כזה הינו בטל מעיקרו, להוציא הסייג האמור בסיפאלסעיף 13לחוק החוזים...

    ענייננו, אפוא, בהתחקות אחר כוונתם האמיתית של הצדדים בעת כריתת החוזה ובשאלה האם כוונה זו היא המשתקפת בחוזה המכר, או שמא החוזה משקף מצג שונה. שאלה זו היא שאלה שבעובדה, והתשובה לה נלמדת ממכלול נסיבות המקרה. הנטל להוכיח כי חוזה נכרת למראית עין, וכי כוונתם המוצהרת של הצדדים בהשתקפותה בחוזה אינה משקפת את כוונתם האמיתית, מוטל על שכמו של הטוען טענה זו (שלו, בעמ' 257;ע"א 8567/02 גליק נ' מיוסט, פ"ד נז(6) 514, 525 (2003);ע"א 623/85 סלהוב נ' גליה, פ"ד מג(2) 214, 218 (1989);ע"א 6295/95 בוחסירה נ' בוחסירה, פ"ד נ(1) 259, 262 (1996);ע"א 545/79 בראונר נ' דיאמסלס, פ"ד לח(2) 191, 198 (1984);ע"א 2699/92 בכר נ' ת.מ.מ. פ"ד נ(1) 238, 244 (1996);ע"א 1780/93 בנק המזרחי נ' אולצ'יק, פ"ד נ(2) 41, 43 (1994);ע"א 7497/07רינגל נ' לינדאור, פסקה 11 (לא פורסם, 22.2.2010) [פורסם בנבו] ; גדטדסקי "חוזה למראית עין ודבר   פסלותו"משפטים כח 507, 509-10 (1978))".

    לאחר שבחנתי את עדויותיהם של הצדדים, מצאתי מקום לדחות את הטענה על פיה ההסכם הינו למראית עין.

     

98. הנני סבורה כי ר' ויה' לא נשאו בנטל המוטל עליהן להוכיח טענה זו, לא במסגרת העדויות ולא במסגרת הראיות שהציגו לתיק. ההפך הוא הנכון, בחקירתן הנגדית, קרסה גרסה זו.

    נראה, כי בניגוד לכתבי הטענות, בחקירתה, הודתה ר', כי לא מדובר היה בהסכם למראית עין, אלא כי מדובר בהסכם שריר וקיים, שכל הצדדים הרלוונטיים ידעו עליו בזמן אמת.

    ולא רק שהצדדים ידעו עליו, אלא שהם הסכימו לו.

    עדויותיהן של יה' ור' מדברות בעד עצמן, הן מתארות מערכת יחסים משפחתית שהתנהלה ביניהן כסדרה, ללא זעזועים, תוך ציפייה, שהואיל ויו' לא העמיד אחריו צאצאים, בבא היום, יחולק המשק בין צאצאיהם של ר' ויה', אלא, שנ' הפציעה ונכנסה לתמונה המשפחתית, עובדה אשר זעזעה את המסגרת הקיימת, וגרמה למשבר שבפניי, כפי שעולה מדבריה של יה':

    "...הסיפור הוא כזה, אם יו' היה היום בחיים ואנחנו יודעים שזה לא הולך כל כך קל בחקלאות מי שמכיר וזה קשה וההכנסות לא בשמיים, לא היינו באים אליו בטענות- תן לנו. אבל ברגע שנ' נכנסה לתמונה והתחילה להתנהל איתנו הכי לא בסדר והכי לא זה, אז חשבנו שאי אפשר לוותר לה על הכל, כי לא מגיעה לה נחלה שלמה..".

    (עמ' 155, ש: 4-9 לפרוטוקול הדיון מיום 5/7/23).

     

99. בהמשך מאשרת יה' כי לא חלקה על תקפו של ההסכם בחיי האם, ולא בחייו של יו'.

    אני מפנה לעדותה בעמ' 152, 154, 156 לפרוטוקול, כדלקמן:

    "עו"ד כרם: ההסכם הזה נעשה ואתם לא התמרדתם שנרשם,

    ת: לא, אנחנו לא התמרדנו כי אמא ויו' ניהלו את המקום וידענו שהמצב לא כל כך טוב, וצריך לשלם חובות ואחי ז"ל, לא היה לו מקום עבודה מסודר עם משכורת, ושהם צריכים גם כסף למחייה מעבר לפנסיות של אמא, כי אחי עבד עבודות מזדמנות, פעם כן, פעם לא. החיים והמחייה הם היו מאוד גדולים. אנחנו לא באנו בדרישות – תנו לנו, כי ידענו מה המצב. לא באנו באותו רגע להגיד – אנחנו רוצים, תנו לנו, לא אני ולא אחותי".

    (עמ' 152, ש: 19-27 לפרוטוקול הדיון מיום 5/7/23).

     

     

    ובהמשך:

    "כי ככה, כי היא העבירה לו באמת...הם הלכו ורשמו את זה על מנת שהוא יתנהל במשק, שיהיה יותר קל להתנהל כשזה על שמו".

    (עמ' 154, ש: 5-21 לפרוטוקול הדיון מיום 5/7/23).

     

100. הוא הדין לגבי עדותה של ר', בה סתרה את גרסת החוזה למראית עין, ולמעשה טענה כי גם היא ידעה אודות ההסכם, אולם כאשר לא היו ראיות בידיה כדי להוכיח גרסתה, פנתה לטענת "המשמרת".

      

     וכלשון הפרוטוקול:

     "ש: אמא ז"ל העבירה לאחיך ז"ל את הזכויות בנחלה עפ"י ההסכם נספח ט' לתצהיר של נ'. את מכירה את זה?

     ת: התצהיר של נ' אני לא מכירה.

     ש: את מכירה את ההסכם?

     ת: אני מכירה את התצהיר שלי.

     ש: את מכירה את ההסכם?

     ת: איזה הסכם?

     עו"ד כרם: בין אמא שלך לבין אחיך".

     (עמ' 178, ש: 20-27 לפרוטוקול הדיון מיום 5/7/23).

      

      

     ובהמשך:

     "ש: אז את לא יודעת אם אמא שלך קיבלה, ויתרה, את בעצם לא יודעת. תהיי ישירה בבית משפט, קצת גם אמת להגיד, את לא יודעת בעצם.

     ת: אמא שלי לא שהיא לא קיבלה, אנחנו ידענו בדיוק מה קורה כי אנחנו היינו שלושתנו מעורבים בכל. אנחנו תמיד ידענו שלושתנו כל מה שקורה שם..".

     (עמ' 180, ש: 24-27 לפרוטוקול הדיון מיום 5/7/23).

      

     ולאחר מכן-

     "ש: את לא יודעת, סתם כתבת. הלאה. כשאת אומרת בסעיף 16 שהוא נרשם פורמלית. מה זה – פורמלית?

     ת: פורמלי שהוא קיבל את זה למשמרת מאמא שלי למען כולנו. גם אמא שלי שהיתה בחיים, וגם אנחנו כולנו ביחד. ותמיד ידענו. תמיד זה היה כולנו ביחד, כולנו ביחד והמקום הזה שייך לכולנו ביחד".

     (עמ' 182, ש: 8-13 לפרוטוקול הדיון מיום 5/7/23).

      

     "ש: אה, ואת נתת לו את זה למשמרת. כן?

     ת: לא אני, אמא שלי.

     ש: אה, אמא שלך.

     ת: אני לא נתתי, אמא שלי נתנה לו ואנחנו יחד איתה, האמנו בה ובו. ובאמת אפשר היה להאמין בו. עובדה שהוא המשיך הלאה ועובדה שהוא דאג לזה, ועובדה שהוא אמר תמיד לנו ולכל אחד ועובדה שהוא לא הוסיף לאותו דבר לאותו מקום את אף אחד אחר חוץ מאשר את עצמו. הוא לא דאג ולא הוסיף את אף אחד לאותו מקום, זאת עובדה".

     (עמ' 186-187 לפרוטוקול הדיון מיום 5/7/23).

      

     ר' הוסיפה וטענה בחקירתה הנגדית, כדלקמן:

     "כשאנחנו וזה כבר אמרנו את זה, יחד עם אמא שלי החלטנו שהוא מנהל את המקום הזה הוא ניהל את כל המקום הזה וכל הדברים מהשכרה, כל מה שנכנס בפנים, הוא ניהל את זה הוא גם קיבל את זה, הוא גם ניהל את זה. הוא היה צריך לקבל על זה משהו. לא התערבתי לו בדברים שהוא קיבל. הוא ידע כל מה שנכנס, כל גרוש שנכנס שם, הוא ניהל את זה וזה שלו, כל זמן שהוא מנהל את זה. כל זמן שאנחנו החלטנו שאנחנו נותנים לו לנהל את זה".

     (עמ' 231, ש: 20-27 לפרוטוקול הדיון מיום 10/7/23).

      

     וכאשר נשאלה על ידי ביהמ"ש, האם במהלך חייו של יו', ולאחר שנישא, דנו האחים בגורלו של המשק, נוכח כניסתה של נ' לחיי המשפחה, השיבה כדלקמן:

     "כב' השופטת:אז עכשיו תסבירי לי רגע, אני לא זוכרת, אבל דיברת על זה בדיון הקודם ואני לא כל כך זוכרת. האם באיזשהו שלב כשנ' בתמונה, אתם מתכנסים שלושתן בלי נ' ואומרים – חבר'ה, אנחנו 3 יש לנו גורם שצריך לקחת בחשבון, מה הולך לקרות פה? האם היתה שיחה כזאת?

     ת: את האמת שאני לא העליתי את זה, שנ' בתמונה. לא אמרתי שצריך לעשות משהו משום שלא חשבתי שעכשיו אנחנו צריכים למכור. הוא התחתן, הוא גר איתה, אז עכשיו אנחנו ניכנס ונגיד לו – עכשיו אנחנו נמכור?

     כב' השופטת:גם יה' לא ניסתה לנהל איתו את השיחה לפי מיטב ידיעתך?

     ת: יה' היתה מספרת לי שהיא מנסה לראות, היות שהבת שלה גרה שם, היא כן רצתה, הרי היה להם איזה ויכוח גדול עם נ' באיזשהו שלב כשהם רק התחתנו. כשאחותי באה והציעה לה לעשות איך קוראים לזה?

     כב' השופטת: הסכם ממון?

     ת:הסכם ממון.

     כב' השופטת: נו?

     ת: ואז היה ריב בין נ'. נ' התנפלה והתחילה לצרוח, ואז היה הריב.. ובעקבות שהיה להם סכסוך ביניהם, באחת הפעמים כשנ' ואחי באו לבקר אותי ונ' באה להתלונן ואני אמרתי את זה פעם קודמת כשהייתי בחקירה שלו, כשנ' באה אליי והיא היתה קוראת לי – ר', מתי שהיינו מגיעים, היתה קוראת לי – ר'. בטלפון כשהיינו מדברים – ר', ר'. זה היה מצב היחסים שלנו.

     כב' השופטת: נו?

     ת: עכשיו, כשהם באו אלינו, הייתי במטבח ביחד איתה ועם אחי והיא התחילה לקטר על המצב ועם יה', ואז אמרתי לה ועוד הראיתי לה ואמרתי לה – תראי נ', הנחלה הזאת היא של ההורים שלי היתה ואנחנו שלושה. אני במילים שלי, בפה שלי אמרתי את זה לנ', ואת יכולה להגיד מה שאת רוצה, כי זה מה שהיה אצלי במטבח!

     גב' מ': שקר!

     ת: זה מה שהיה אצלי במטבח.

     כב' השופטת: נ', משהו לא טבעי לי. לא טבעי לי שאת חיה בנישואין עם יו' 10 שנים והנושא של הנחלה לא עולה על השולחן.

     עו"ד שטיינמן: 10.

     עו"ד קיסלר: 12.

     עו"ד שטיינמן: 12 הם חברים.

     כב' השופטת: והנושא של הנחלה, זה לא מעלה ולא מוריד השנתיים לפני, אז לא חשוב, את לא צריכה כל פעם להוסיף את זה.

     גב' מ': טוב.

     כב' השופטת: אז עכשיו אני שואלת אותך, איך זה יכול להיות שנושא הנחלה לא עלה על השולחן אף פעם? איך זה יכול להיות? זה לא טבעי. זה בניגוד לשכל הישר.

     ת: כי לא האמנו, לא האמנתי שיו' ימות מוקדם".

     (עמ' 245-247 לפרוטוקול הדיון מיום 10/7/24).

      

     הנה כי כן, גם יה' וגם ר' חוזרות בהן בעדותן מטענת ההסכם למראית עין, ומתייחסות אליו כאל מסמך שריר וקיים.

      

101. יתרה מזאת, עיון מדוקדק בטענותיהן של ר' ויה' מעלה כי מדובר בטענות הסותרות זו את זו באופן פנימי, שכן ככל שתתקבל אחת מהן, הרי שהאחרת אין לה קיום, והואיל ולא ניתן לטעון טענות עובדתיות סותרות בהליך משפטי, דינן להידחות.

     ואנמק, שכן במידה ותתקבל הטענה כי ההסכם הינו למראית עין, משמעו ביטול ההסכם, (וקביעה שש' הייתה ברת הרשות בנחלה עד פטירתה), הרי שלא ניתן לטעון, באותו הבל פה, טענת קיומו של הסכם זה "למשמרת" עבורן.

      

     שנית, עובדתית, קביעה זו אינה מתיישבת עם התנהלותה של ש' בחייה, שלא פעלה לביטול ההסכם, עד פטירתה.

      

102. יתרה מזו, ככל שתידחה טענתן, בדבר קיומו של הסכם "למראית עין", וייקבע כי ההסכם שריר וקיים, הרי שהטענה כי לא קוים, שכן לא שולמו בגינו כספים, היא טענה השמורה לש', כצד להסכם, ושהיה עליה לטעון, עוד בחייה, ו/או היה על ר' ויה' להעלות טענות אלה, כיורשותיה של ש', דבר שלא נעשה על ידן.

      

103. אני סבורה, כי אילו היתה אמת כלשהי בפיהן של יה' ור' בעניין זה, הרי שהמקום להעלות טענות אלו היה, טרם פטירת אמן, על מנת להתמודד עם גרסתה של האם או עם גרסתו של יו' בסוגיה זו.

      

104. העלאת טענות אלו עשרות שנים לאחר פטירת האם, מהווה לא רק התיישנות (ההסכם נחתם בשנת 2009 והאם נפטרה בשנת 2004) אלא גם חוסר תום לב דיוני מצדן של יה' ור'.

      

105. יתרה מזאת, העובדה כי טענות אלו מועלות לראשונה היום, מעידות על הלך רוחן בזמן אמת. דהיינו, ר' ויה' ידעו על ההסכם שנחתם עם יו', מכוחו הוא קיבל את הזכויות בנחלה. הן לא טענו נגדו בהיותו רווק, או טרם פטירתו, ולפיכך הן מנועות מלהעלות טענות כלשהן היום, לאחר נישואיו לנ'.

      

106. אני מקבלת את טענתו של ב"כ נ', כי ככל שהאם המנוחה לא פעלה, בדרך כלשהי, כנגד יו', לביטולו של ההסכם או לתביעה לאכיפת תשלום הסכומים הנקובים בו, אז יש לראות בה כמי שויתרה על זכויות כלשהן שהיו לה מכוח ההסכם, וכי ויתור זה הינו נחלת יורשיה החוקיים.

      

      

107. כפי שקבעתי לעיל, טענותיהן של ר' ויה' הינן טענות בעל פה כנגד מסמך בכתב, אשר מתקבל על ידי בית המשפט כראיה עדיפה. וככל שאין לצדן של הטענות, ראיות פוזיטיביות התומכות בהן, הרי שדינן להידחות.

      

     לפיכך, הנני דוחה טענתן של ר' ויה' בכל הקשור לביטולו של ההסכם, מהטעם שהוא הסכם למראית עין.

      

108. הוא הדין, לגבי טענותיהן של יה' ור' כאילו היתה הסכמה "בתוך המשפחה" שהמשק מוחזק "למשמרת" על ידי יו', וכי ביום מן הימים הוא יימכר, ותמורתו מיועדת להישאר בתוך המשפחה, בדרך שהיא תחולק בין צאצאיהם של י' וש' ז"ל.

      

     אני קובעת כי גם טענות אלו לא הוכחו, לא הובאו עדים אשר יתמכו בהן, והעלאתן על ידי ר' ויה', אך ורק משנקטה נ' בהליך משפטי נגדן, מדבר בעד עצמו, ולכן דינן להידחות.

      

109. באשר לטענת ה"נאמנות" שהועלתה בסיכומים, הן של ר' והן של יה', גם דין טענה זו להידחות, שכן היא נטענה בחצי פה, וללא הוכחה כלשהי.

      

     שהרי, על מנת ליצור יחסים משפטיים יש ליצור להן בסיס עובדתי. טענת ה"נאמנות" שבפיהן של ר' ויה', אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם טענת ההסכם למראית עין, שכן איונו של ההסכם, מחמת היותו למראית עין, אינה יכולה ליצור יחסים משפטיים כלשהם מכוחו, לרבות יחסי "נאמנות", ואשר על כן דינה להידחות.

      

     לפיכך, צודק ב"כ נ' בטענתו, כי טענת הסכם למראית עין נוגדת גם את טענתן הנוספת של ר' ויה' על פיה, הוחזק המשק בנאמנות עבורן, שכן משמעותה כי ההסכם קיים, וכיצד ניתן לטעון על קיומו באותו זמן שטוענים לאיונו?

      

     דין טענה זו להידחות גם מהנימוקים הבאים.

      

110. תמהני, בשם מי טוענות ר' ויה', כי יו' החזיק את המשק בנאמנות? הרי שככל שההסכם הינו פיקטיבי, ולפיכך אינו קיים, הרי שה"נאמנות" הינה כלפי ש' ולא כלפיהן, דהיינו זכות הטיעון הינה של ש' בלבד, כנגד יו'. אולם ש' לא העלתה טענה מעין זו, עד סוף ימיה. ההפך הוא הנכון, שהרי היא מיהרה והודיעה לאגודה ולרמ"י כי היא מכרה את זכויותיה במשק לבנה, ולפיכך הוא בא במקומה כבר רשות בנחלה.

      

111. זאת ועוד. טענה זו לא הועלתה בתצהיר עדותן הראשית של ר' ויה'. היא מועלית לראשונה במהלך הדיון (בתצהיר עדותה הראשית טענה יה' שהנחלה נרשמה על שם המנוח באופן טכני, בעדותה טענה כי מדובר ברישום פורמלי, בעוד ר' טוענת בתצהירה, שהנחלה נרשמה על שם המנוח למשמרת בלבד).

      

112. העובדה כי ר' ויה' לא טענו טענה זו במסגרת תצהיר עדותן הראשית, ולא הוסיפו לטענה ראיות כלשהן, יש בה כדי לדחותה. ר' ויה' מנסות להחיל את הוראות חוק הנאמנות על המערכת המשפחתית בדיעבד, ואף זאת ללא ראיה וללא ביסוס משפטי.

      

113. איני מקבלת את טענתה של עו"ד כרם כי טענת ה"נאמנות" הינה טענה משפטית שאינה צריכה הוכחה. ההפך הוא הנכון. על פי הוראות סעיף 2 לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979 (להלן: "חוק הנאמנות"), נאמנות נוצרת בהתאם לדרישות החוק, והן רבות, בשים לב לעובדות הרלוונטיות.

      

      

114. יתרה מזאת. בצדק תמה ב"כ נ', כי אין כל התייחסות בכתבי טענות הצדדים לטענתו המשפטית, שלא ניתן להחזיק בנאמנות בזכויות שהינן בגדר זכויות בר רשות בלבד.

     אין מחלוקת, כי אלו הזכויות המדוברות בענייננו.

      

115. עוד אני מקבלת את טענתו של עו"ד קיסלר על פיה, מעמדו של חבר באגודה כבר רשות, מעידה על אופייה האישי של הזכות, להבדיל מזכות קניינית. האם ניתן להחזיק בזכות אישית בנאמנות?

      

116. אני מקבלת אף את טענותיו של ב"כ נ', כי זכות אישית הינה זכות אובליגטורית, הכפופה לתנאי הרישיון.

      

117. לא קיבלתי מענה מב"כ ר' ויה', כיצד ניתן להחזיק בנאמנות בסוג זה של זכות, ובמגבלות החלות עליה.

      

118. לא זו אף זו. אין מחלוקת כי לא דווח לבעל הקרקע על נאמנות כלשהי, ולא נתקבלה רשותו.

      

119. מהמוצגים שהוצגו בפניי עולה, כי בני המשפחה טרחו ונהגו להסדיר את ההסכמות ביניהם בכתב, ולא השאירון בחלל, למרות "האמון" הנטען מפיה של יה' ור'. כך למשל, ההסכם שנעשה בין ש' המנוחה ליו' ז"ל. כך גם הסכמי השכירות עם מ' וב'. וכי מדוע ינהגו אחרת בעניין הנאמנות?

      

120. סביר להניח, שככל שהיתה כוונה כזו, על ידי מי מהצדדים, היו הצדדים טורחים לעגן זכויות אלו בכתב, ואף לדווח על כך לרמ"י, דבר שלא נעשה.

      

121. יתרה מזאת, אין בפניי ולו סממן קלוש לקיומה של נאמנות, כהגדרתה בחוק הנאמנות. המנוח ניהל את המשק ללא שהוא מדווח או משתף את אחיותיו בפעולותיו, לא בכל הקשור להשכרת המבנים שהוקמו עליו ולא לגבי חתימת הסכמים עם צדדים שלישיים שנעשו על ידו. כמו כן, הוא לא דיווח לאחיותיו על כספים שגבה (והן אף לא דרשו זאת ממנו), ועל השימוש שעשה בהם.

      

     הוא הדין לגבי יתר הוראות חוק הנאמנות, אשר מחיל על הנאמן חובות, שבמקרה דנן אין כל זכר לקיומן, לא כלפי ש' ובוודאי שלא כלפי ר' ויה'.

      

122. זאת ועוד. יה' ור' נהגו, כמי שנושא המשק אינו מעניינן. כך למשל, העידה יה' (ראה עמ' 108 לפרוטוקול) , שהיא לא השתתפה בתשלום חובות שהאב י' הותיר.

      

123. יה' ור' הותירו בי רושם כי היו מודעות לחלוטין לזכותו של יו' לנהוג בנחלה על פי שיקול דעתו הבלעדי. הן לא שאלו שאלות ולא דרשו ממנו תשובות בכל הקשור למשק.

      

124. יתרה מזאת, כתב האישום הפלילי שהוגש נגד יו', כפי שצויין לעיל, הוגש נגד יו' בלבד.

     יו' לא טען בבית המשפט כי אחיותיו שותפות עמו בזכויותיו וחובותיו בנחלה.

      

     הוא הדין בכל הקשור לקנסות ולתשלומים שהוטלו עליו בהליך הנ"ל, בגין השימוש הלא חוקי שנעשה במבנים. כל אלה היו נחלתו הבלעדית של יו', ואחיותיו לא נטלו בכך חלק, עובדה המדברת בעד עצמה.

     תוצאתה היא כי יו' פועל בהתאם לאחריות המוטלת עליו, כבעל מלוא הזכויות במשק.

      

     לפיכך, המסקנה המתבקשת הינה כי יו' פעל והתנהל כבעל זכויות יחידי במשק, וכי לא הוקמה נאמנות כלשהי של יו' כלפי אמו או אחיותיו.

     ולא בכדי, השיבה ר' בלשון רפה בחקירתה הנגדית, כי נושא המשק לא נכלל בהצהרות הון שהוגשו מטעמה ומטעם בעלה, עובדה שהיה בה כדי להעיד על הלך רוחה, כמי שלא התייחסה אל המשק כנכס השייך לה, במועד הרלוונטי.

      

125. נוכח כל הנימוקים הנ"ל, אני דוחה את טענותיהן של ר' ויה', כאילו ההסכם היה פיקטיבי או שהמשק הוחזק בנאמנות או במשמרת, על ידי המנוח עבורן.

      

      

     זכויותיה של נ' בנחלה, מכוח היותה בת זוגו של יו' בעת פטירתו

      

126. כאמור, הוראות הסכם המשבצת חלות על העברת הזכויות במשק.

      

127. סעיף 19(ג)1 להסכם קובע כדלקמן:

      

     "נפטר אחד מיחידי בני זוג שהינם חברי אגודה המחזיקים במשק (להלן-המנוח) והניח אחריו בן זוג- תעבורנה כל זכויות השימוש שלו במשק לבן זוגו בלבד, וזאת אפילו אם המנוח הניח ילדים ביחד עם בן הזוג".

      

     כאמור לעיל, נ' טוענת כי יש לפרש את המונח בן זוג כפשוטו, דהיינו, יש לתת פרשנות פורמלית למונח בן זוג, ולפיכך, יש לקבל את תביעתה.

      

     איני מקבלת טענתה.

      

     אני סבורה, כי בכל הקשור למונח "בן זוג" בהסכם המשבצת, יש לנקוט בפירוש תכליתי, המגשים את רצון הצדדים להסכם ומטרתו.

      

     כב' הנשיא (בדימוס) אהרון ברק בספרו פרשנות במשפט-החוזה (תשס"א) כתב בעמ' 289, כדלקמן:

      

     "ברבים מהמצבים קביעתה של תכלית החוזה היא פעולה פשוטה, הנעדרת כל שיקול דעת שיפוטי. כל האינדיקציות בדבר התכלית מובילות כולן לכיוון אחד. עם זאת זה אינו המצב בכל המקרים. לא פעם נתון לפרשן שיקול דעת בקביעת תכלית החוזה ובמתן מובן ללשון החוזה. אכן, הפרשנות התכליתית אינה מבוססת על היקש לוגי בלבד. "חיי המשפט"- כתב הולמס- "אינם הגיון אלא נסיון". דברים אלה תופסים גם בתורת הפרשנות. בקביעת תכלית החוזה יש מידה רבה של שיקול דעת. בעיקר כך לעניין קביעת היסוד האובייקטיבי בתכלית החוזה וביחס שבינו לבין היסוד הסובייקטיבי. כן ניתן שיקול דעת ניכר לפרשן בשליפת המשמעות המשפטית מתוך מגוון המשמעויות הלשוניות. שיקול דעת זה, מן הראוי לו שיופעל תוך התחשבות בשיקולים נורמטיביים, מוסדיים ובין מוסדיים. עליו להיות מופעל באופן אובייקטיבי".

      

     אני סבורה, כי בענייננו, יש להביא לתוצאה אשר תגשים את תכליות הסכם המשבצת, שהינן השארת הנחלה בחיק המשפחה מחד, ואי פיצולה מאידך.

      

128. כאמור, נ' לא הייתה רשומה כחברה באגודה, עובר לפטירתו של יו'.

      

129. טענת ר' הינה, כפי שצוין לעיל, כי הואיל ונ' אינה, ולא הייתה חברת אגודה במועד בו נפטר יו', הרי שהיא אינה נכנסת בגדר דרישת סעיף 19(ג)1 להסכם המשבצת, ולפיכך יש לדחות את תביעתה, כי היא תיכנס בנעליו של יו', ותקבל את מלוא הזכויות במשק.

      

130. עם זאת, עמדת רמ"י, כפי שהוגשה לתיק הינה, כי הוא אינו עומד על דרישה זו, וכי רישום בת הזוג כחברה באגודה אינו מהווה תנאי להעברת הזכויות במשק מהמנוח לבת הזוג, עם פטירתו.

      

131. עמדת רמ"י הינה כי היא אדישה לתוצאות ההליך וכי היא תכבד את הכרעת ביהמ"ש.

      

132. חרף זאת, מצאתי מקום לקבל את טענתם של ב"כ ר' ויה', על פיהן יש לבחון את הגדרת המושג "בת הזוג", במקרה דנן, בחינה תכליתית, ולא להתייחס דווקא אל הרישום בפן הפורמלי שלו.

      

133. משהנני נדרשת למלאכת הפרשנות, אני סבורה, כי יש לבחון את הסכם המשבצת בשני מישורים, האחד המישור החיצוני, שבין הגורם המיישב לבר הרשות, והשני במישור מערכת היחסים הכלכלית בין בני הזוג.

      

134. אני סבורה, כי במקרה שבפניי, רישום החברות באגודה אינה המבחן היחיד שיש בו כדי להכריע את הכף, אלא יש לבחון גם את המישור הפנימי של היחסים הזוגיים ששררו בין נ' והמנוח , זאת על מנת לבחון האם נ' באה בגדר "בן זוג" בסעיף 19 הנ"ל, דהיינו, בחינת המישור הפנים משפחתי.

      

135. בפסק דיני ת"ע 57844-06-21 , בחנתי את המונח "בן זוג" לצרכי חוק הירושה וקבעתי כי יש לתת למונח "בן זוג" פירוש מהותי, ולא להסתפק בהגדרה הפורמלית בלבד.

     במקרה הזה, המתנגד לצוואת המנוחה עיגן אותה במהלך עשרות שנים, ועל כן, נקבע על ידי כי רישום הנישואין, בפני עצמו, אינו מעיד על קיומה של מערכת יחסים זוגית.

     בפסק דין זה הפניתי לפסיקה כדלקמן:

      

     בע"א 5271/10 נבט בן חיים נ' קיבוץ גבעת חיים איחוד (1/10/13), נקבע כדלקמן (סעיפים 21, 23 ו-24 לפסק הדין):

      

     " 21. מכל האמור, עולה כי יש לפרש את המונח "בני-זוג" לפי החלטה 751 באופן מהותי, תוך בחינת היחסים השוררים בין בני-הזוג הלכה למעשה, ולא באמצעות מבחן נוקשה, המתעניין רק בסטטוס האישי הפורמאלי שלהם. לפי מבחן מהותי כאמור, יש לראות בפרודים כ"יחידים" ולא כ"בני-זוג" לצורך החלטה 751. לשם השלמת תהליך הפרשנות, אבקש לוודא האם מסקנה זו עולה בקנה אחד עם עמדת המחוקק וההלכה הפסוקה בסוגיות דומות, כפי שאפרט להלן (השוו:ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529, 566 (1995) (להלן:פרשת יעקובי); אהרןברק פרשנות במשפט - תורת הפרשנות הכלליתשער ג 391-390 ((1992)).

     ...

     23. בית משפט קמא הפנה לתקנות האגודות השיתופיות (ערבות הדדית בקיבוץ

     מתחדש), התשס"ו-2005 (להלן:תקנות הערבות), שם הוגדר "בן זוג" כ"אדם הנשוי לחבר או המנהל עמו משק בית משותף", ולתקנות החברוּת, שם הוגדר "בודד" כ"רווק, אלמן או גרוש כחוק". בית המשפט המחוזי סבר כי יש בהגדרות אלה כדי ללמד על מהותם של המונחים "בודד" ו"בן-זוג" ולתמוך בעמדתו לפיה, יש לראות בפרודים כ"בני-זוג" לצורך החלטה 751. אני רואה את הדברים באופן שונה. כפי שציינתי כבר לעיל, עצם העובדה שבדבר חקיקה מסוים לא נקבע במפורש כי יש להחריג פרוד מגדר "בן-זוג" אינה מלמדת כי מדובר בהסדר שלילי. לכך יש להוסיף את העובדה שבתקנות הערבותנעשה שימוש בהגדרת "הורה יחיד" כמובנה בחוק משפחות חד-הוריות. כאמור בפיסקה הקודמת, בהגדרה זו דווקא ניתן ביטוי להכרתו של המחוקק בפרודים. באשר להגדרת "בודד" בתקנות החברוּת, כפי שציין בית משפט קמא בצדק, הגדרה זו מופיעהבתוספת השניהלתקנות הנ"ל, שעניינה כללים בדבר חבר היוצא או מוצא ממושב שיתופי, ואין היא נוגעת לסוגיה שלפנינו. יתרה מזאת, המונח "בודד" משמש שם בהקשר של חופשה שלפני העזיבה, ובעניין זה ממילא נעשה החישוב לגבי יחיד או לגבי כל אחד מבני-הזוג העוזבים את הישוב, באופן נפרד, כך שאין בהגדרה זו לסייע לענייננו.

     24. אם כן, עינינו הרואות כי המחוקק הכיר בכך שלעיתים לא יהא זה ראוי לנהוג באותו האופן בבני-זוג נשואים החיים בנפרד ובבני-זוג נשואים, וכי לצרכים מסוימים, יש להחריג את האחרונים מגדר "בני-זוג". בלא מעט חוקים הוכרו השלכות משפטיות הנובעות מפרידה בין בני-זוג, גם בטרם נערכו גירושין בין בני-הזוג. בהתאם, במקרים מסוימים, הוקנו לפרודים זכויות המוקנות רק לאחר פקיעת הנישואין באופן פורמאלי. יוער, כי לעיתים, יש בהכרה זו ב"מעמד" הפרודים כדי להיטיב עמם ולעיתים יש בה כדי להרע את מצבם ביחס לבני-זוג נשואים. כפי שציינתי, בהקשר אחר ובשינויים המחוייבים: "אכן סביר בעיני לייחס למחוקק את הכוונה להעניק לידועה בציבור את הדבש וגם את העוקץ, דהיינו את הזכות כאישה נשואה וגם את פקיעתה של הזכות" (בג"צ 5492/07בוארון נ' בית הדין הארצי לעבודה [פורסם בנבו] (19.9.2010))"

      

      

     ועוד מוסיף ביהמ"ש העליון, בסעיף 30 לפסק הדין וקובע:

      

     "אם כן, עינינו הרואות כי בשיטתנו המשפטית, הן בחקיקה והן בהלכה הפסוקה, נעשתה הבחנה בין בני-זוג נשואים ובין בני-זוג נשואים החיים בנפרד, בהיבטים שונים. כך, לא אחת הוכרו המשמעויות המשפטיות הנובעות מפירוד בין בני-זוג, וזאת, אף מקום שבני-הזוג לא נפרדו בהליך פורמאלי של גירושין. משמעות הדבר, שבנסיבות מסוימות נכון המשפט הישראלי לסווג את היחסים השוררים בין בני-הזוג לפי מצב הדברים בפועל על-פי מבחן מהותי, ותוך סטייה מהסטטוס האישי הפורמאלי של בני-הזוג".

      

     בפסק דינו של כב' השופט יחזקאל אליהו בפסק הדין בתמ"ש (משפחה תל אביב) 3688-09-18 א.ק. נ' ע.ק. (6/4/20)), נקבע כדלקמן:

      

     "...את הדיבור בן זוג לא ניתן לפרש במנותק מהבחינה הלשונית שלו ומונחים כמו "זוגיות" ו"תא משפחתי" שביסודן עומדת אותה קשירת גורל, מחויבות וחיים משותפים. קיומה של זוגיות חדשה והקמת תא משפחתי חדש עם בן זוג אחר, לרבות ובפרט הבאת ילד לעולם, אינה מאפשרת להמשיך ולראות ולהכיר באותו בן זוג כעונה להגדרת "בן זוג", כי אם "בן זוג לשעבר".

     כל פרשנות לשונית אחרת מרוקנת מתוכן את המשמעות של הביטוי "בן זוג" ו"זוגיות", סותרת ערכי יסוד בדיני משפחה ואינה באה לטעמי בגדר הפרשנויות האפשריות ללשון החוק. היותו של בעל הדין "בן זוג" בפועל היא בבחינת תנאי סף לברור זכאותו להחלת אותו דבר חקיקה רלוונטי, אלא אם אותו דבר חקיקה קובע אחרת, ראו למשל סעיף 146 לחוק הירושה הקובע "אדם שבמותו היה נשוי ליותר מאשה אחת, מה שמגיע לבן-זוג בירושה על פי דין יחולק בין אלמנותיו בשווה"...לפיכך וככל שיתברר כי חרף פרוד ארוך וממשי שבצידו הקמת תא משפחתי חדש, נותרו הצדדים נשואים- בדיקה פורמאלית, יש לעבור ולבחון את קשר הנישואין מהבחינה המהותית, האמור כמובן לא יכול ככל שמדובר בפרוד קצר וזמני.

     שינוי העיתים, ההתפתחות בתפיסה החברתית והקדמה אינם מכירים ואינם יכולים להכיר במצב עובדתי בו בן זוג אשר פנה באופן ברור ומפורש לקיומה של זוגיות חדשה יוסיף וייחשב בן זוג. פרשנות המכירה בהגדרה זו חוטאת למצב העובדתי, נוגדת את השכל הישר ופשוטם של דברים, הינה זרה ומלאכותית, עד כי דומה כי לא נדרש להיות משפטן על מנת להגיע לתוצאה זו".

     (ראו והשוו: עמ"ש (מחוזי תל אביב) 38843-10-12 פלונית נ' ל.א. (7/1/15)).

      

      

136. האם ניתן לומר, כי כוונת המילים "בן זוג" בהסכם המשבצת, הינה כל בן זוג? האם ניתן להכליל בו ידוע בציבור, למשל? או האם ניתן להכניס בגדרו בן/בת שאך זה נישא לחבר האגודה, אשר מחזיק במשק עשרות שנים קודם לנישואיו?

      

     אני סבורה, כי לשונו של סעיף 19(ג)(1) להסכם המשבצת, מדגיש את הצורך בקיומה של זוגיות, בהשאלה לחוק יחסי ממון, התשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון").

      

     לשון הסעיף הינה:

      

     "נפטר אחד מיחידי בני הזוג שהינם חברי אגודה המחזיקים במשק (להלן: "המנוח") והניח אחריו בן זוג- תעבורנה כל זכויות השימוש שלו במשק לבן זוגו בלבד, וזאת אפילו אם המנוח הניח אחריו ילדים ביחד עם בן הזוג".

      

     קראתי את הסעיף הנ"ל וראיתי לנגד עיני שותפות גורל של בני זוג, המחזיקים במשק, הקימו עליו בית, במובן העמוק שלו, דהיינו הקמת משפחה וניהול חיים משותפים במשך תקופה משמעותית.

      

     אני סבורה, כי לא בכדי, הגורם המיישב רואה לנגד עיניו את הצורך להגן על בן זוג, עם פטירת בן זוגו, בכל הקשור לשמירת קורת הגג שלו ולמקור פרנסתו, "גם אם לבני הזוג ילדים".

     ודוק, אין מחלוקת, שהמשק הינו רכוש חיצוני שהובא על ידי יו', לנישואיו לנ'.

     לפיכך, נכון הוא לפנות למבחנים על פי חוק יחסי ממון, באשר להחלת המבחן הזוגי על רכוש חיצוני שהובא לנישואין על ידי אחד מבני הזוג.

      

137. לא בכדי, קבע בית המשפט בפסק הדין תמ"ש (טבריה) 44431-06-11 י.א. ז"ל נ' ג.ד.א. (24/7/13), כי במונח "בן זוג" אין להוציא מקרא מדי פשוטו, ואין להפריד את הדיון בשאלת היחסים הזוגיים כפי שבאה לידי ביטוי בהתנהלות הממונית שביניהם, על מנת לבחון אם בפנינו "בן זוג".

      

     וכך קבע בית המשפט:

      

     "על מנת להכריע בתובענה ולבחון האם ר.א. הינה בגדר בת זוג של המנוח, הזכאית לקבל זכויות בנחלה, סבור אני, כי יש להידרש לעניינים הבאים:

     1. הרחבת הדיון הנורמטיבי וזכאות אשה שניה לקבל משק חקלאי בפקיעת הנישואין, בעקבות פטירת הבעל- מדיון בהגדרה המהותית של "בת זוג" לדיון באומד דעת הצדדים וכוונתם לעניין שיתוף בנכס ספציפי.

     2. ...

     3. שאלות מהותיות- מהם הפרמטרים שעל פיהם ייקבע בית המשפט האם בת זוג שנייה זכאית לקבל זכויות בעלה המנוח במשק חקלאי מכוח הוראת סעיף 20ה(1) לחוזה המשולש?

     4. האם במישור היחסים בפנים משפחתיים, ראו המנוח והגברת ר.א.את האחרונה, כמי שאמורה לקבל את הזכויות במשק, לאחר שהמנוח ילך לעולמו או במקרה של פקיעת הקשר ביניהם"

         

138. כאשר צלל בית המשפט לעומק העניין, שאל את עצמו, כיצד יש להידרש לפרשנותו של החוזה המשולש, בין המינהל לבין הסוכנות והאגודה, והאם נכון לתחום את הדיון אך ורק בשאלת הגדרתו הפשטנית של המונח "בת הזוג"?

      

139. גם במקרה הנ"ל, כמו במקרה שבפניי, עמדת הסוכנות היהודית הייתה כי היא מעדיפה הכרעה שיפוטית בעניין זה, וכי היא תכבד כל הכרעה של בית המשפט.

      

140. אוסיף ואציין, כי במקרה בו דן פסק הדין הנ"ל, נדרשה הכרעת בית המשפט לעניין אשה, שהוגדרה כאשה שנייה, אשר הצטרפה למשק חקלאי קיים, עשרות שנים לאחר שהזכויות בו ניתנו, על ידי הגופים המיישבים, למנוח ולאשתו הראשונה, וכי נוכחותה והחזקתה של האשה השנייה במשק של המנוח, היו מכוח היחסים עם המנוח, ולא מכוח היחסים המשפטיים שלה מול הגופים המיישבים.

      

141. במקרה הנ"ל המנוח הוא זה שהעניק לבת הזוג זכות שימוש במשקו ובביתו, ועל כן יש לייחס חשיבות רבה לטיב היחסים וההבנות ההדדיות ביניהם, כבני זוג, לגבי זכות השימוש במקרקעין, במקרה של פקיעת הקשר.

      

      

142. בית המשפט קבע כדלקמן:

      

     "ראשית, קיימת פסיקה ברורה לסכסוכים משפחתיים אודות בעברת זכויות במשקים חקלאיים, לאחר פטירת מי מבעלי זכויות השימוש, המבכרת את הקביעה השיפוטית הקונקרטית לעניין טיב מערכת היחסים הפנים משפחתית, על פני קביעה עקרונית (וההגבלות על העבירות), של הגורמים המיישבים בחוזה המשולש (ראה גם תמ"ש (ת"א) 50500/99 א.ל. נ' צ.ל. (26/6/07) פורסם במאגרים (פורסם בנבו) ופסק דיני שניתן בתמ"ש (נצרת) 30318-02-10 ג.י. נ' נ.י. (9/6/13) פורסם המאגרים)).

     שנית, לשיטתי, כאשר מדובר בטענה או תביעה של בת זוג שנייה, של בעל זכויות שימוש במשק חקלאי לקבל זכויותיו, הרי שכחלק מבחינת מערכת היחסים הפנים משפחתית, יש לבחון הדברים במשקפי הפסיקה הרלוונטית "לשיתוף ספציפי" בזכויות וברכוש שנצבר על ידי מי מבני הזוג, עובר לנישואין".

      

     וממשיך בית המשפט:

      

     "ההסדר הקבוע בסעיף 20ה(1) לחוזה המשולש הוא הסדר מיוחד שהגופים המיישבים קבעו במסגרת חוזה אחיד (החוזה המשולש) (ראה גםתמ"ש (ת"א) 50500/99א. ל. נ' צ. ל. (26/06/2007, פורסם במאגרים [פורסם בנבו]) ופסק דיני שניתן בתמ"ש (נצ') 30318-02-10ג.י. נ' נ.י. (09/06/2013, פורסם במאגרים [פורסם בנבו])).

     שנית, לשיטתי, כאשר מדובר בטענה או תביעה של בת זוג שנייה של בעל זכויות שימוש במשק חקלאי לקבל זכויותיו, הרי שכחלק מבחינת מערכת היחסים הפנים משפחתית, יש לבחון הדברים במשקפי הפסיקה הרלבנטית "לשיתוף ספציפי" בזכויות וברכוש שנצבר על ידי מי מבני הזוג עובר לנישואין (ע"א 7750/10בן גיאת נ' הכשרת הישוב (11/8/2011, פורסם במאגרים [פורסם בנבו]) ; עמ"ש (ת"א) 1037/09 פלוני נ' פלונית (8/9/2011, פורסם

     במאגרים [פורסם בנבו]) ;תמ"ש (קר') 12236-04-09פלונית נ' פלוני (31/01/2012, פורסם במאגרים [פורסם בנבו])).

     אמנם כן, ההסדר שקבוע בסעיף 20ה(1) לחוזה המשולש הוא הסדר מיוחד שהגופים המיישבים קבעו במסגרת חוזה אחיד (החוזה המשולש) לעניין העברת זכויות במשק חקלאי בעקבות פטירה של מי מבני הזוג. הסדר זה מעביר את מלוא הזכויות (ולא את שוויין כדרישתחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973) של בן הזוג שנפטר במשק לבן הזוג האחר שנותר בחיים. כידוע, המדיניות הקרקעית היא להימנע מפיצול זכויות במשק החקלאי ועל כן ברור, מדוע מדובר בהעברת מלוא הזכויות ולא במחצית השווי כפי שנוקטת לשון המחוקקבסעיף 5(א)לחוק יחסי ממון בין בני זוג. דווקא לאור העובדה שמדובר בהסדר גורף וכמעט אוטומטי המעביר במקרה של פטירת בעל הזכויות במשק החקלאי את כל הזכויות לבת זוגו בעת הפטירה, מתבקשת זהירות שיפוטית בקביעת זכאותה של בת הזוג "השנייה".

     זה המקום לציין, כי לפי לשון סעיף 20ה(1) לחוזה המשולש מובהר, כי זכויות בר הרשות אינן מהוות חלק מעזבונו של המתיישב. לכן יהיה נכון יותר לבחון העברת הזכויות על שם בת הזוג, לא במשקפי דיני הירושה, אלא במשקפי דיני איזון המשאבים לפיחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973. כאן נוסיף, כי אין ספק שפטירה מהווה פקיעת נישואין המחילה את הסדר איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973 (ראהסעיף 5(א)לחוק זה). כן אין ספק, כי כאשר מדובר בנישואין שניים, הזכאות של בת הזוג השנייה ברכוש שצבר בן הזוג קודם הנישואין אינה מובנת מאליה. אנו נוכחים, כי גם לפי עמדות הגורמים המיישבים, יש לבחון בחינה מהותית את יחסי בני הזוג, בטרם קביעה כי רישום הנישואין "הפורמלי" מקים עילה וזכות לבת הזוג לקבל זכויות בעלה המנוח במשק החקלאי.

     שילוב המרכיבים והנסיבות הללו הביאוני לכלל דעה, כי נכון יהיה לבחון את זכאות "בת הזוג השנייה" לפי סעיף 20ה(1) לחוזה המשולש לקבל המשק של בעלה המנוח גם במשקפי דיני השיתוף הספציפי. זאת ועוד, קביעת זכאותה של האשה השנייה לקבל זכויות בנכס חיצוני שהיה שייך כל כולו למנוח עוד קודם הנישואין אינה צריכה להתבסס רק על טיב הקשר בין בני הזוג או על השאלה כמה זמן היו פרודים קודם פקיעת הקשר. אין מדובר אך בהגדרה סוציולוגית (תמ"ש (ת"א) 16234/98א.ש. נ' מ.ז. (05/02/2012, פורסם במאגרים [פורסם בנבו]). ההכרעה צריכה להיות משפטית ומושתתת על מספר רב יותר של פרמטרים ומבחנים. בחינת העניין רק לפי השאלה האם הצדדים עצמם או סביבתם החברתית והמשפחתית ראתה או תפסה אותם "כבני זוג" עלולה בסופו של יום לחטוא לכוונת הצדדים ולעשיית הצדק. טול מקרה בו בעל נחלה נישא נישואין שניים וזמן קצר של מספר חודשים או שנה לאחר הנישואין הוא נפטר ללא שהיה כל קרע בינו לבין אשתו השנייה. האם יהא זה צודק שמלוא זכויותיו בנחלה החקלאית תועברנה אוטומטית לאשה השנייה

     רק בשל העובדה שנישאה לו חודשים מספר קודם לכן ועל כן היא "בת זוגו" לפי החוזה המשולש?

     הרי אילו היינו עוסקים בדירת מגורים ולא במשק חקלאי, היה ברור לכל, שאם מדובר בדירת בן הזוג מלפני הנישואין, לא יהיה די בנישואין קצרים ללא "כוונת שיתוף ספציפי" כדי שבפקיעת הנישואין תעבור הדירה בשלמותה לבעלותה של בת הזוג שנותרת בחיים. אם כך לגבי דירת מגורים, מכוח קל וחומר יש להחמיר את הבחינה של זכאותה של האשה השנייה לקבל זכויות במשק חקלאי שהיו שייכות לבעלה המנוח שנים רבות קודם ההיכרות והנישואין עמו ואשר כוללים בנוסף לבית מגורים גם זכויות חקלאיות ונדל"ניות אחרות. דוגמא זו מראה עד כמה לא נכון יהיה להציב את מבחן "בת הזוג" על ציר של זמן או לפי טיב/קביעות/הדיקות היחסים הזוגיים בלבד. דוגמא זו מלמדת, כי אין מדובר רק בהבחנה בין "בת זוג" פורמלית הרשומה ככזו במשרד הפנים או ברבנות לבין "בת זוג" מהותית שמקיימת משק בית משותף עם בן זוגה. מדובר בהתחקות אחר אומד דעת הצדדים. זה אמור להיות מבחן המפתח.

     אמור מעתה איפוא, כי כאשר עסקינן בבעל זכויות במשק חקלאי שאשתו הראשונה (שהייתה בעלת זכויות שימוש כמותו) הלכה לעולמה והוא נישא בשנית ונפטר ומתגלעת מחלוקת לעניין זכאותה של האשה השנייה לקבל הזכויות במשק, יש לערוך בחינה מהותית לא רק של הדיבור "בת זוג" לצרכי ההסכם המשולש לעיל אלא גם (ובעיקר) של כוונת הצדדים (המנוח ואשתו השנייה).

     בחינה מורכת שכזו מחייבת לגבי דידי עירוב פרמטרים נוספים השאובים מדיני איזון המשאבים בין בני זוג בכלל ומדיני השיתוף הספציפי בנכס חיצוני בפרט.

     שילוב הפרמטרים : בחינת מערכת היחסים הזוגית (רציפותה, קרבתה, אופיה, משכה) מחד גיסא ויישום הפרמטרים בפסיקה לשיתוף ספציפי מאידך גיסא, שילוב זה הוא הוא שיוכל לסייע לנו לקבוע האם מבחינה מהותית, זכאית האשה השנייה לקבל זכויות בעלה המנוח במשק החקלאי מכוח סעיף 20ה(1) לחוזה המשולש, הגם שזכויותיו במשק התקבלו אצלו זמן רב קודם הנישואין".

      

      

143. איני מקבלת את טענת ב"כ נ', על פיה יש להבחין בין העובדות בפסק הדין הנ"ל לבין המקרה שבפנינו, הואיל ושם מדובר היה באשה שניה. הבחינה אינה מספרית, אלא מהותית, ובמסגרתה יש להתייחס לגורמים כדלקמן- האם במקרה שבפנינו התקיימה מערכת זוגית משפחתית ארוכת שנים, האם במסגרת זו בנו בני הזוג יחדיו את ביתם, הקימו בו משפחה, גידלו את ילדיהם ונדרשו למהמורות שהחיים מביאים איתם? האם במסגרת שותפות הגורל שקיימו הצדדים, הם איחדו משאביהם ונשמותיהם? ולא בכדי, משך קיומה של מערכת היחסים מהווה גורם נכבד שהמחוקק לוקח בחשבון בדונו בסוגיה זו.

      

      

144. בפסק הדין שניתן בעמ"ש (מחוזי מרכז) 35047-10-19 י.ה. נ' נ.ה. (2/8/20), בחן ביהמ"ש את סוגיית השיתוף ברכוש החיצוני, וקבע כדלקמן:

      

     "שותפות בנכס חיצוני - קיצורה של הלכה

     כיון שהצדדים נישאו בשנת 2003 חלות ביחס למשטר הכלכלי הנוהג בעניינם הוראותסעיף 5(א)לחוק יחסי ממון בין בני זוגהתשל"ג -1973 (להלן- חוק יחסי ממון או החוק) הקובע את אופן איזון המשאבים בין הצדדים עם התרת נישואיהם. כידוע נקבע איזון שיוויוני בכלל הרכוש אותו צברו בני זוג במהלך נישואיהם זולת ביחס לנכסים שונים להם ניתנה התייחסות מפורשת בחוק, ובכלל זה נקבעבסעיף 5(א)(1)לחוק כי נכסים שהיו למי מבני הזוג ערב הנישואין לא ייכללו במסת הנכסים העומדת לחלוקה, זאת כל עוד לא התנו בני הזוג על הוראות החוק בדרך של עריכת הסכם ממון בכתב אשר יאושר באופן הקבוע בחוק (סעיפים 2-1לחוק).

     בפסיקה הובהר כי הוראותחוק יחסי ממוןאינן מונעות יצירת שיתוף בנכס ספציפי מכח הדין הכללי על פי נסיבותיו של העניין (בעמ 1398/11- אלמונית נ' אלמוני, [פורסם בנבו] (2012);בע"מ 5939/04פלוני נ' פלונית[פורסם בנבו] (2004);בע"מ 10734/06פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (2007);ע"א 1915/91יעקובי נ' יעקובי, [פורסם בנבו] (1995) (להלן: עניין יעקובי);רע"א 8672/00אבו רומי נ' אבו רומי, [פורסם בנבו] (2002) (להלן: עניין אבו רומי);ע"א 7687/04ששון נ' ששון, [פורסם בנבו] (2005) (להלן:עניין ששון) ועוד רבים אחרים).

      

     כך הובהר בפסיקה כי נטל ההוכחה מוטל על בן הזוג שאינו רשום כבעלים של הנכס הטוען לזכויות בנכס שהרי הוא בגדר "המוציא מחברו".

     יחד עם זאת, בית המשפט יטה להקל בהרמת הנטל כאשר עסקינן בדירת המגורים נוכח ייחודה כ"נכס משפחתי מובהק, לעיתים הנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג ולעיתים אף היחיד" (ראו עניין אבו רומי הנ"ל וכןבע"מ 5939/04הנ"ל).

     יפים לעניין זה דבריו של כב' הש' א. רובינשטיין, המצוטטים רבות בפסיקה, ואשר נאמרו במקורם לעניין חזקת השיתוף אך הרציונל העומד מאחוריהם יפה אף לעניין הליך איזון המשאבים על פי הוראותחוק יחסי ממון-

     "רוח העידן, פתיחת הדלתות לגישה שאינה 'פורמאלית' בלבד הנאחזת ברישום הנכס, אלא בוחנת מצבים חברתיים ואישיים למהותם, מרחפת על פני הפסיקה זה שנים באשר לשיתוף הנכסים גם לגבי נכסים שנרכשו לפני הנישואין, ובייחוד דירת המגורים... ככל שהתוכן המשותף שנוצק  קניין, ובוודאי לדירת המגורים של זוג ומשפחה, משמעותי יותר, וככל שהייתה שותפות נמשכת בחיי הנישואין ולה ביטויים מסוגים שונים, גם אם לא היו החיים 'גן של ורדים' בכל עת ובכל שעה, כן מצדיקה ההגינות כי תגבר ההתייחסות לחזקת השיתוף, ובייחוד על נכס כמו דירת המגורים, קן המשפחה" (בע"מ 5939/04הנ"ל בעמ' 672-671).

     על אף שכך, גם הוכחת השיתופיות לעניינה של דירת מגורים אינה עניין של מה בכך ועצם קיומם של חיי נישואין ומגורים בדירה אין די בהם להוכחתה של אותה שיתופיות.

     כבר בעניין אבו רומי הבהיר בית המשפט העליון כי בצד אורח חיים תקין יש על  הטוען לזכות ב"נכס חיצוני" להוסיף ולהראות נסיבות נוספות המצדיקות את השיתוף לגבי נכס זה –

     " ...עם זאת, לא די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים, אף שהיו ממושכים, כדי לקבוע שיתוף בדירת מגורים מכוח דין כללי, שאם תאמר כן, נמצאת מכניס בדלת אחורית את חזקת השיתוף, שלשיטתי איננה חלה במקביל לחוק יחסי ממון. סעיף 4 לחוק יחסי ממוןקובע מפורשות, כי "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני"... על מנת שתוקננה זכויות בדירת מגורים הרשומה על שם בן הזוג האחד לבן הזוג השני, על האחרון להראות נסיבות עובדתיות בנוסף לעצם קיום הנישואין מהן ניתן להסיק - מכוח הדין הכללי - הקניית זכויות בדירת המגורים" (ה.ש; ועוד ראו לעניין זהבע"מ 10734/06הנ"לע"א 7750/10בן גיאת נ' הכשרת היישוב ביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (2011)).

     דרישה זו של "נסיבות נוספות" הובהרה וחודדה בבע"מ 1398/11הנ"ל על פיו הטוען לזכויות ב"נכס חיצוני" הרשום על שם בן זוגו נדרש להוכחת "דבר מה נוסף" מעבר לקיומם של חיי נישואין. ובלשונו של פסק הדין –

      

     "הנה כי כן, על בן הזוג שמבקש שיוקנו לו מחצית הזכויות בדירת המגורים שרשומה על שמו של בן הזוג האחר, מוטל להוכיח - מעבר לקיומם של חיי נישואין משותפים, אף אם ממושכים - קיומו של "דבר מה נוסף" שיעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי. מעיון בפסיקה עולה כי במרבית המקרים בהם קיבלו בתי המשפט את טענת השיתוף, הוכח כי בוצעו השקעות כספיות בנכס מצידו של בן הזוג הטוען לשיתוף והשקעות אלה היוו "דבר מה נוסף" המעיד על כוונת השיתוף..."

     בענייןבע"מ 1398/11העמיד כב' השופט עמית מספר פרמטרים, שאינם מהווים רשימה סגורה, אשר יהא בהם לסייע לבית המשפט בבחינתו האם הוכח אותו "דבר מה נוסף" הנדרש לנו להוכחת  שיתופיות בנכס חיצוני ובכללם - מועד רכישת הנכס, אופן השגת הנכס - האם ברכישה, מתנה או ירושה, קיום נכס משמעותי הרשום ע"ש בן הזוג האחר, פרק הזמן בו התגוררו הצדדים בנכס, אורך חיי הנישואין עד לקרע, האם שולמו תשלומים במשותף עבור הנכס דוגמת משכנתא וכיוצ"ב, האם הנכס עבר שיפוץ מסיבי או תוספת בניה מהותית שמומנה על ידי שני בני הזוג, התנהגותם הכללית של הצדדים והאווירה שיצרו במהלך חיי נישואיהם באשר לשיתוף רכושי".

      

      

145. הלכת השיתוף הספציפי בפסיקה דורשת, הבאת ראיות מצד הטוען לשיתוף הספציפי בדבר כוונתו של בן הזוג האחר להקנות לו זכויות בנכס חיצוני לנישואין, היא הנחלה שבפניי, ומטילה על הטוען לשיתוף ספציפי נטל ראייתי מוגבר.

      

      

146. החלטתי לנהוג בסוגיה שבפניי כפי שקבע חברי כב' השופט זגורי כדלקמן:

      

     "רוצה לומר, שהגב' ר.א. תוכל לקבל את מלוא הזכויות במשק מכוח היותה בת זוג כמשמעות הדיבור בחוזה המשולש, מונח לפתחה עול ראייתי כבד יותר מאשר על מי מהמנוחים, או לעומת בת זוג ראשונה. בדיבור 'עול ראייתי' כוונתי לכך, שבמסגרת היחסים הפנים משפחתיים של הגב' ר.א. עם המנוח, היא תוכל להראות באופן משכנע, שאכן אומד דעתו של המנוח היה שבמקרה של פקיעת הנישואין עקב פטירה, היא תקבל מלוא הזכויות במשק בתור אלמנתו.

     נטל מוגבר זה, אינו רק פרי העובדה שמדובר בנישואים שניים של המנוח, אלא בעובדה שמדובר בזכויות במשק חקלאי, שהיו בבעלותו הבלעדית של המנוח, טרם הנישואין השניים. ככאלה, יש לראות בהם בבחינת נכס חיצוני מחד גיסא, ולצורף שיתוף בהם או העברתם לאחר פטירה, יש להוכיח שיתוף ספציפי בהם".

      

     בערעור שהוגש על פסק הדין הנ"ל, אישר ביהמ"ש המחוזי את מסקנתו של כב' השופט זגורי, כדלקמן (עמ"ש (מחוזי נצרת) 52198-10-13 אלוני נ' מטמון (25/6/15)):

      

     "מסכים אני עם ההבחנה שערך בית משפט קמא בין אשתו הראשונה של המנוח, אשר קיבלה מן האגודה, הסוכנות והמינהל, את אותן זכויות שימוש והחזקה בנחלה, כפי שקיבל המנוח בזמנו, לבין המערערת- אשר הצטרפה למשק הקיים עשרות שנים לאחר שהזכויות בו ניתנו על ידי הגופים המיישבים למנוח ולאשתו הראשונה. במקרה דנן, אשתו הראשונה של המנוח רשומה כבעלת הזכויות בפנקסי הסוכנות והמינהל וזכויותיה במשק קמו לה עוד בחיי המנוח, ללא קשר לנישואין עמו. מאחר ששהייתה, מגוריה והחזקתה של המערערת במשק היו מכוח יחסיה עם המנוח ולא מכוח היחסים מול הגופים המיישבים, יש לייחס חשיבות רבה לטיב היחסים בינה ובין המנוח.

     בהקשר זה נודעת חשיבות רבה לעמדת הרשות, נוכח היותה בעלת הקרקע. הרשות ציינה במסגרת סיכומיה בבית משפט קמא, כי לשם הקביעה האם אדם הוא "בן/בת זוג" של אחר, יש לעשות שימוש במבחן מהותי ולא פורמאלי, כי לא הרישום במוסדות השונים הוא שיקבע אלא מציאות החיים והנסיבות המיוחדות של כל מקרה והנורמות החברתיות המקובלות בחברה ובקהילה אליה משוייך האדם בו דנים הם שיכתיבו את הגדרת המונח "בן/ת זוג". עוד ציינה הרשות, כי לשיטתה אדם יכול להיות עדיין נשוי לאחר (על פי רישומי המדינה), אך לא להיחשב כ"בן זוגו" אם הוכח, כי במציאות בני הזוג נפרדו זה מזו. דברים אלה נכונים גם במקרים הפוכים- בני אדם יכולים להיחשב כ"בני זוג" גם מקום בו הם אינם נשואים לפי דין או דת כלשהי, ואין כל רישום פורמאלי המאשר את הקשר הזוגי ביניהם.

     ...

     אין בידי לקבל את טענת המערערת, לפיה בחינה מהותית של היחסים של בני הזוג תוביל לחוסר ודאות משפטית; "המחוקק הכיר בכך שלעיתים לא יהא זה ראוי לנהוג באותו האופן בבני זוג נשואים החיים בנפרד, ובבני זוג נשואים...בלא מעט חוקים הוכרו השלכות משפטיות הנובעות מפרידה בין בני זוג, גם בטרם נערכו גירושין בין בני הזוג".

      

      

147. אני מקבלת את טענתן של ר' ויה', כי לא ניתן להתייחס למשק כנכס מבלי לראות את התמונה כולה, על פיה עסקינן בנכס שנרכש על ידי ההורים המנוחים לפני עשרות שנים. במשק זה הם הקימו את משפחתם, הולידו ילדים, וכאשר המשק שימש לפרנסתם עד למותם.

      

148. גם יו', שקונה את המשק מאמו, ממשיך לעבוד במשק, ולהפיק ממנו את דמי מחייתו.

      

149. העובדה שנ' נכנסת אל חייו של המנוח רק בעשור השישי לחייו, לעשר שנים בלבד, כאשר עסקינן בנישואין מאוחרים (יו' היה בן 55 שנה, עת נישא לנ', ולנ' היו אלה נישואיה השלישיים), כאשר לבני הזוג לא נולדו ילדים, הינם גורמים שיש להתחשב בהם ולקחתם בחשבון בהליך דנן.

      

150. העובדה כי נ' לא עמלה במשק ולא השקיעה בו את מרצה ואת זמנה, אלא היא העדיפה להמשיך ולעבוד בעבודתה כגזרנית, מעידה על אומד דעתה.

      

151. גם העובדה כי הצדדים שבפניי לא ניהלו מעולם חשבון בנק משותף, ויתרה מזאת, כי נ' מעולם לא צירפה את יו' לחשבון הבנק שלה, מדברת בעד עצמה.

      

152. במהלך ניהול ההליך, נחקרה נ' ונתבקשה להשיב לשאלות בעניין יחסי השיתוף הממוניים שהיו בינה לבין המנוח, אולם היא סירבה, והסתפקה בתשובה כי היא היתה אהבת חייו של יו', וכי היא טיפלה בו במסירות רבה.

      

153. עם כל הכבוד, אין די בכך, לצורך הכרעה בסוגיה שבפניי.

      

154. ביום 30/10/24 ניתנה על ידי החלטה המורה לנ' לפרט, בכל הקשור ליחסי הממון ששררו בינה לבין יו', ולקיומו של שיתוף ספציפי בנחלה, אולם היא החמיצה את ההזדמנות שניתנה לה, גם לאחר שמסכת הראיות תמה.

      

     בהודעה שהוגשה לתיק היא טענה, בין היתר, כדלקמן:

      

     "למנוח ולי לא היה חשבון משותף כי במרבית תקופת הנישואין היו למנוח חובות עבר רבים בגינם הוטלו עיקולים והיה חשש שאם יהיה לנו חשבון משותף אזי יוטלו עיקולים גם על החשבון המשותף, כלומר גם על הכספים שלי. גם כשהחובות שהיו ידועים למנוח סולקו, כאמור לעיל, היה לנו חשש שמא יש חובות נוספים כלשהם".

      

     ר' בתגובתה, טענה:

      

     "נ' מודה כי לא הביאה עמה לנישואין עם יו' כל רכוש. קודם לנישואין התגוררה בשכירות. לאחר הנישואין, היא המשיכה לקבל את הכנסותיה בחשבון הבנק הנפרד שלה, ואילו יו' ניהל חשבון בנק נפרד משלו.

     יו' שמר על הפרדה מוחלטת גם לגבי הרכוש המשפחתי שהופקד בידיו...הנחלה היא "נכס חיצוני" שנרשם על שמו של יו' עשרות שנים לפני נישואי בני הזוג, ורק חלקו (1/3) שייך ליו'. לנ' לא הייתה מעולם שום זיקה למשק. נ' לא צורפה מעולם כחברה באגודה, ולא נרשמה מעולם בספרי המוסדות המיישבים. מי שטיפל בענייני המשק היה יו' בלבד. נ' גם לא נרשמה מעולם בהסכמי השכירות שיו' ערך לגבי המשק...משך כל חייו, הנחלה נותרה רשומה על שמו של יו', ויו' בלבד. לא קיים כל מסמך המעניק לנ' זכויות בנחלה".

      

155. מתגובות אלו למדתי כי, יש לקבל את טענת ר' ויה' בדבר אי קיומם של יחסי שיתוף ממוניים, המעידים על שיתוף ספציפי בין יו' לנ'.

      

156. יתרה מזו, נ' לא טענה כי היא רואה ביו' שותף לנכסיה היא, אשר נצברו על ידה במהלך השנים, וטרם נישואיה ליו'.

      

157. נ', אשר טענה כי שילמה עבור יו' חובות לצדדים שלישיים, לא הוכיחה טענה זו. לא הוכח בפניי כי היא שילמה מכיסה את הקנס שהוטל על יו' במהלך ההליכים הפליליים ו/או כי שילמה את התשלומים בגין דמי השימוש לרמ"י.

      

     נ' סירבה להציג בפני ביהמ"ש את תדפיסי חשבון הבנק שלה, ולו על מנת להוכיח את הוצאותיה הכספיות מחשבון זה לטובתו של יו', או עבור החובות שרבצו על הנחלה.

      

158. התרשמתי כי יו' ניהל את ענייניו הכספיים בנפרד מנ', והדבר מתיישב במיוחד נוכח טענתה, כי יו' התנהל "במזומן", וכי החשבון היחיד שלו היה בבנק הדואר, אותו פתח לאחר נישואיהם, ואולם הוא לא צירף אותה לחשבון זה.

      

159. אין מחלוקת, כי נ' אינה רשומה כחברה באגודה או כבעלת זכויות ברמ"י, וכי חרף הנישואין הטובים להם היא טוענת, לא טרח המנוח לצרפה לצידו ברישומיהם של הגורמים המיישבים. אני סבורה כי יש לייחס לכך משמעות רבה.

      

     בנוסף, אין חולק כי היה בידיו של המנוח להבטיח את זכויותיה של נ' בנחלה, ככל שהיה זה אומד דעתו, אולם הוא לא צירף אותה כחברה באגודה, לא ערך צוואה לטובתה ולא חתם על הסכם ממון כלשהו עמה. עובדה זו בולטת, בעיקר נוכח עדותה של ר', כי סוגיית הנחלה עלתה על השולחן המשפחתי, והייתה לנגד עיניו של יו'.

      

160. כפי שהבעתי את דעתי, הגדרת המונח "בת זוג" בסעיף 19 משמעותה עמוקה יותר. דהיינו, מי שלוקחת חלק עם בן הזוג, מתחילת חייהם הזוגיים, כאשר שניהם מתקבלים כחברי אגודה העובדים במשק ובונים עליו את "ביתם", ולעניין זה, גם המונח בית אינו כפשוטו.

     זהו לשון סעיף 19(ג)1 להסכם המשבצת, וכך לדעתי יש לפרשו.

      

161. לאור כל הסיבות המפורטות, הנני מקבלת את טענת ר' בדבר קיומה של הפרדה רכושית בין יו' לנ', במהלך נישואיהם.

      

162. בסופו של יום, לאחר ששמעתי את כל הצדדים, אני קובעת כי נ' לא הוכיחה כי למנוח היתה כוונת שיתוף ספציפי עמה, בכל הקשור לקבלת מלוא הזכויות בנחלה על ידה, ולפיכך אני דוחה את תביעתה, להכריז עליה כבת זוג הרשאית לבא בנעליו של יו' בהתאם לסעיף 19(ג)(1) להסכם המשבצת.

      

      

      

     תביעתה החלופית של נ' 

      

163. בסעיף 17.1 לכתב התביעה, טוענת נ', כי טענתה החלופית הינה מכוח סעיף 11(א)(2) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, נוכח העובדה שהיא הייתה נשואה למנוח למעלה משלוש שנים, וגרה עמו בדירת המגורים בעת פטירתו.

      

     ובלשונה:

      

     "שהיא זכאית לרשת את מלוא זכויות המנוח בדירת המגורים שבנחלה, כהגדרתה בסעיף 5 שלהלן- בה התגוררה התובעת עם המנוח בעת פטירתו- ואת מלוא זכויותיו בכל שטח "המשבצת הצהובה", שבחלקה א', כהגדרתו בסעיף 5.4, ובאופן שהן תרשמנה בספרי הנתבעת מס' 3 על שם התובעת, וכי זכויות אלו, אינן מהוות חלק מהעיזבון המחולק בין היורשים או שהנתבעות 1 ו-2 אינן יורשות זכויות אלו".

      

      

164. לאחר שבחנתי את הנתונים, אין בידי לקבל גם את תביעתה החלופית של נ'. הגם שלדעתי, לנ' זכות לקורת גג, אני סבורה כי לתביעתה החלופית אין היתכנות במציאות הנוכחית. ואבהיר.

     תביעתה החלופית של נ' הינה תמונת המראה לתביעתה של מ'. גם זו וגם זו עותרות לפצל את שטחה של המשבצת הצהובה, כהגדרתה בהסכם המשבצת, ולהורות על רישומה, זאת על שם נ' וזאת על שם מ'.

      

165. ויובהר, כי לדעתי, אין דינה של נ' בעניין זה כדינה של מ', אולם התביעה, במהותה, היא תביעה לפיצול הנחלה, עובדה שאינה עולה בקנה אחד עם הוראות הסכם המשבצת שבפניי.

      

166. בדיונים שהתנהלו בפניי, עלה כי רשות מקרקעי ישראל הקפידה על שמירת המשק החקלאי כיחידה אחת, ואסרה את פיצולו בין גורמים שונים, לרבות בני משפחה.

     עם זאת, ובמהלך השנים, התירה רמ"י את האיסור, ואיפשרה הליך של פיצול נחלות, בכפוף לתשלומים נכבדים ועלויות רבות.

     "מחיר החופש" שדורש רמ"י ביחסיו מול ברי הרשות , הינו מחיר שאף אחד מהצדדים שבפניי אינו יכול לשאת בו, ובפרט לא נ'.

      

     ולא רק זאת, אלא שעל מנת לפצל את הנחלה, על בר הרשות להגיש את הבקשה. במקרה שבפניי, אין בר רשות חי. ולפיכך, תביעתה החלופית של נ' אינה ברת היתכנות.

      

     לפיכך, אני נאלצת לדחותה.

      

167. אני מקבלת את תביעתה של נ' להשיב לה כספים שהיא השקיעה בבית, אך ורק בהתייחס לכספים שהוצגו קבלות וראיות בגינם, כגון רכישת המטבח מאיקאה, נשיאה בהוצאות הקבורה של יו' והוצאות כספיות עבור שיפוץ ואחזקת הבית.

      

     כל אלו מסתכמים בסך של 98,000 ₪.

      

168. טענותיה של נ' בדבר ביצוע תשלומים שונים במזומן לא הוכחו, ואין בידי לקבלן.

      

169. כפי שציינתי לעיל, נ' סירבה להציג בפני ביהמ"ש את תדפיסי חשבון הבנק שלה לתקופה הרלוונטית, ובכך דנה את גורל תביעתה הכספית להידחות.

      

      

      

     תביעתה של מ' כנגד נ', ר' ויה' –תמ"ש 11743-07-21

      

170. מ' הגישה תביעה נגד נ', שנושאה מתן סעד הצהרתי.

     בגוף התביעה היא עתרה כי בית המשפט יוציא תחת ידו צו הצהרתי, בו ייאמר :

      

     "כי התובעת (מ') הינה בעלת מלוא הזכויות בבית השני שבנחלה, או לכל הפחות זכאית להמשיך את הליך פיצול בית המגורים, בו היא גרה יחד עם בני משפחתה, על שטח של 500 מ"ר מכלל הנחלה ורישומו על שם התובעת".

      

     בנוסף, היא תובעת קבלת "סעד כספי" בגין שווי הבית השני ו/או החזר הוצאות בנייה, השבחה, פינוי וכל הוצאות אחרות ששילמה בגין הבית השני בנחלה וכן פיצוי כספי ועגמת נפש בגין הפרת אינטרס ההסתמכות.

      

171. כאמור לעיל, מ' היא בתה של יה', אחותו של יו'. במילים אחרות, היא אחייניתו של המנוח.

     ב' הינו בעלה של מ'. הם הורים לשני ילדים.

      

172. בשנת 1999 עוד בחייה של ש' ובהסכמתה, עברו מ' וב' להתגורר בבית הישן שבנחלה.

      

173. המחלוקת שהתגלעה בין הצדדים הינה, מה מעמדה של מ' בבית הישן, האם היא במעמד של שוכרת ומכוח זה היא שילמה ליו' דמי שכירות חודשיים עבור השימוש שהיא עשתה בבית הישן, ולפיכך אין כל מניעה ליתן לה הודעה בדבר תום תקופת השכירות, או שמא היא מתגוררת בבית זה, מכוח הבטחתו של יו' כי בית זה ישמש למגורי בני משפחתה כל ימי חייה, ואזי אין היא בגדר שוכרת, ויש להיעתר לתביעה.

      

174. לטענתה של מ', מעולם לא נחתם הסכם שכירות בינה לבין יו', וכי גם הסכם השכירות הבודד שצורף לתיק על ידי נ', נעשה לצרכים מסוימים של יו' (הצגתו בפני רשויות מס הכנסה כדי להוכיח יכולת של פירעון חובותיו).

      

175. עוד היא טוענת, כי היא מעולם לא שילמה ליו' דמי שכירות חודשיים, אלא היא שילמה, באופן קבוע, את הוצאות אחזקת הבית כגון ארנונה, מים וחשמל, ובנוסף לכך היא מודה כי היא שילמה עבור יו' כספים לצדדים שלישיים, כגון חובות שהוא צבר באגודה, וכן סכומים נוספים שלטענתה שולמו על ידה בכל הקשור להשבחת הבית השני.

      

176. מ' טוענת כי התנהלות זו הייתה מקובלת על הצדדים, במהלך כל השנים בהן היא התגוררה בבית.

      

177. עוד היא טוענת, כי הואיל ויו' לא בורך בילדים, הוא התייחס אליה כאילו הייתה בתו, וכי נרקמו ביניהם יחסי אב ובת, במסגרתם רצה יו' לדאוג לה ולבני משפחתה, ובעיקר בכל הקשור לקיומה של קורת גג מעל ראשה, לכל חייה.

      

178. מ' מוסיפה וטוענת כי בשנת 2010, המועד בו ננקטו ההליכים הפליליים נגד יו', על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בעמק חפר, אשר כתוצאה מהם, הושתו על יו' קנסות ותשלומים, היא נשאה בתשלום מרבית הכספים שנבעו מהליך זה, בעיקר בכל הקשור בהוצאות שנדרשו עבור שכ"ט האדריכלית (בסך של 100,000 ₪), ששרותיה נשכרו לצורך קבלת היתר בנייה עבור הבית הישן, על מנת למנוע הריסתו.

179. היא מוסיפה וטוענת, כי היא שילמה לבעלי מקצוע סך של כ-400,000 ₪ נוספים עבור עבודות בנייה שנעשו לאור הצורך להכשיר את הבית הישן, ולהסיר את חריגות הבנייה השונות, כל זאת לטענתה באישורו של יו', ותוך הסתמכות על הבטחתו כי בית זה ישמש למגוריה כל ימי חייה.

      

     ויתרה מזו, לטענתה, עבודות הבניה והסדרת הזכויות במשק שנעשו ובגינן הוצאו ההוצאות הנ"ל, הינן לאור כוונתו של יו' להתחיל בהליכי פיצול של הנחלה, כך שהבית הישן ושטח בן 500 מ"ר עליו עומד בית זה, יפוצלו מהנחלה ויועברו אליה.

      

180. באותו הבל פה היא טוענת, כי הליך הוצאת ההיתר עבור הבית הישן ועבודות הבנייה כאמור לעיל, היה חלקו הראשון של תהליך, אותו התעתד יו' לבצע.

      

181. היא מפנה להוראות חדשות שהוצאו על ידי מינהל מקרקעי ישראל (פרק 8.3 סימן ז' להחלטות מועצת מקרקעי ישראל), המאפשרות הליך פיצול בנחלה.

      

182. נ' מכחישה מכל וכל את טענותיה של מ'. לטענתה, לא היו דברים מעולם, וכי כל עדותה של מ' הינן בגדר של טענות בעל פה כנגד מסמכים בכתב.

      

183. יתרה מכן, היא טוענת כי מדובר בגרסה שלא נתמכת בראיות כלשהן, ולכן אין לתת בה אמון.

      

184. לטענת נ', הסכם השכירות שהוגש על ידה לתיק נושא תאריך 1/3/17, שנעשה בין יו' לבין ב', והינו אחד מיני רבים (להלן: "הסכם השכירות").

      

185. בפיה הטענה כי בין יו' לבין מ' וב' נחתמו מעת לעת הסכמי שכירות, ואלו הוחזקו בקלסר בביתו, אולם קלסר זה נמסר על ידה למ' לבקשתה, אך זו לא השיבה אותו לידיה של נ', חרף בקשתה כי תעשה כן.

      

186. נ' טוענת, כי היא מצאה את הסכם השכירות בין מסמכיו של יו', בביתם.

      

187. היא מכחישה כי היו הסכמות בעל פה בין יו' לבין מ' על פיהן תפוצל הנחלה משטח של 500 מ"ר עליו בנוי הבית הישן, וטוענת כי יו' נהג להעלות על הכתב הסכמים/הסכמות שנעשו בתוך המשפחה, ולראיה היא מצרפת אישור המועצה האזורית... מיום 24/2/04 המאשר הודעתו של יו' לאגודה בדבר "החלפת משלמים על פי חוזה שכירות".

      

188. במסמך זה, מציינת מחלקת הגבייה במועצה האזורית, כי הועבר אליה חוזה שכירות, על פיו השוכרים הינם ב' ומ', וכי תחילת תקופת השכירות הינה 1/11/03.

      

189. מכאן טוענת נ', כי עובדת קיומם של הסכמי שכירות בין יו' לבין מ' וב' מעידה כי מעמדם הינו של שוכרים ותו לא.

      

190. נ' מוסיפה וטוענת כי מ' וב' שילמו באופן קבוע דמי שכירות, ואולם לעיתים הם קיזזו מכספים אלו תשלומים שונים, שנעשו עבור יו', בהסכמתו.

      

     ולראיה, היא מצרפת צילום של צ'ק שמשוך על בנק הפועלים, חתום על ידי ב', על סך של 1,500 ₪.

      

     היא טוענת כי בעדותו, הודה ב' כי הוא המשיך לשלם לידיה דמי שכירות, גם לאחר פטירתו של יו'.

      

191. נ' מכחישה מכל וכל את גרסתה של מ', בעניין כוונות פיצול המשק שיוחסו ליו'.

     היא טענה כי תהליך זה לא היה ולא נברא, הוא אפילו לא הועלה על דעתו של יו', שכן הוא כרוך בעלויות גבוהות במיוחד, שלא יו' ולא מ' יכלו לשאת בהן.

      

192. נ' מוסיפה וטוענת, כי מ' לא תמכה ראיותיה בנוגע לביצוע תשלומים לצדדים שלישיים על ידה (שכ"ט האדריכלית או שכ"ט הקבלן, מר י' ס'), סכומים העולים לכדי מאות אלפי שקלים בגין "הליך הפיצול". לטענתה, טענות אלו לא הוכחו, ויש לדחותן מכל וכל.

      

193. לטענתה של נ', יו' נגרר להליך הפלילי אשר הניח בפניו את הבחירה באם להרוס את הבית הישן או להכשירו באמצעות קבלת היתר, אולם גם הליך זה היה כרוך בהוצאות רבות.

      

194. לטענתה, בחר יו' להכשיר את הבית הישן באמצעות קבלת היתר בניה עבורו, מתוך מחשבה כי הוא יוכל להשכיר בית זה בעתיד, ולהתפרנס מדמי שכירות שיקבל עבורו.

      

195. היא מוסיפה וטוענת, כי במידה והושקעו כספים על ידי מ' וב' בבניה ו/או בשיפוץ שנעשה בבית הישן על ידה, הדבר נעשה לצרכיה של מ' בלבד , שכן מדובר היה בבית ישן, שהיה צורך להתאימו לצרכי משפחתה של מ', והיא אכן נשאה בהוצאות אלו, עבור עצמה בלבד.

      

196. ר' מצטרפת לעמדתה של נ', וטוענת כי גרסתה של מ' בכל הקשור לזכויותיה בבית הישן הינן עורבא פרח. היא מבהירה כי גם בנה יר' התגורר בבית זה בין השנים 1993-1999, שכן ההורים המנוחים רצו לסייע לנכדיהם בתחילת חייהם הבוגרים.

      

197. היא טוענת כי מ' נכנסה לגור בבית הישן, לאחר שנאלצה לעזוב דירה ששכרה בקיבוץ, וכי ש', האם המנוחה, הסכימה לתת לה רשות להתגורר בבית זה, לאחר מסע לחצים שהפעילה עליה.

      

198. ר' מוסיפה כי יו' התנהל במזומנים עם כל השוכרים בנחלה, הוא לא עשה שימוש בחשבון הבנק שלו מאחר שהשכרת שטחי הנחלה אסורה על פי כללי רמ"י, כי ב' עצמו כינה את התנהלותם של ב' ומ' אל מול יו' כמידה כנגד מידה, ו"הוא עזר לנו, ואנחנו עזרנו לו", וכי "כשמצרפים את כל החשבונות שהוצגו (ע"י מ'), הסכומים הם לא כ"כ גבוהים, וזה בעצם נראה כמו דמי שכירות".

      

199. ר' מצטרפת לעמדתה של נ', באשר לדחיית טענותיה של מ', המייחסות ליו' כוונה לפצל את הנחלה על מנת להעביר לה את הזכויות בבית הישן.

      

200. היא טוענת, כי אין כל עדות לכך, לא בכתב ולא בעל פה, ועל כן יש לדחות את תביעתה של מ'.

      

201. יה', בהיותה אמה של מ', תומכת בגרסתה.

      

      

      

      

     דיון והכרעה

      

202. לאחר ששמעתי את הצדדים, מצאתי מקום לקבל את עמדתן של נ' ור' ולדחות את תביעתה של מ', מהטעמים כדלקמן.

      

203. בראש ובראשונה, כל טענותיה של מ' נטענו בעלמא, וללא שצורפו אליהם ראיות כלשהן. יתרה מזו, טענות אלו הינן טענות בעל פה כנגד מסמכים בכתב, וגם מטעם זה, דינן להידחות.

      

204. אני מקבלת את כל טענותיה של נ' בעניין זה, כפי שפורטו בסיכומיו של עו"ד קיסלר, ומאמצת אותם אחד לאחד. ואפרט:

      

205. בכל הקשור לסוגיה של קיומם של הסכמי שכירות, הרי שהסכם השכירות שהוצג על ידי נ', מדבר בעד עצמו.

      

     העובדה שהוא נוקב בשמות הצדדים, בתקופת השכירות ובדמי השכירות, מעידה על גמירות דעת של הצדדים החתומים עליו, ולפיכך ההוא מעיד על קיומם של יחסי שכירות בין יו' לבין מ' וב'.

      

     הסכם זה מצטרף להודעה שניתנה מהמועצה המקומית... ביום 24/2/04 בדבר קיומו של הסכם שכירות מיום 1/11/03.

     השוכרים על פי הודעה זו הינם ב' ומ'.

     לאמור לעיל יש להוסיף את גרסתו של ב' בחקירתו הנגדית, בתשובה לשאלה כמה הסכמי שכירות היו, השיב "אני חושב שלכל היותר אולי 3..." (עמ' 478, ש: 7 לפרוטוקול הדיון מיום 10/7/23).

      

     אני סבורה כי הודאה בקיומם של שלושה הסכמים לפחות, במועדים של תחילת תקופת השכירות, והמועד שקרוב לפטירתו של יו', יש בהם ראיה מספקת, כדי לתמוך בגרסתה של נ', כי בין יו' למ' התקיימו יחסי שוכר ומשכיר על פי דין.

      

206. אני אף מקבלת את טענותיה של נ', על פיה שילמו מ' וב' דמי שכירות, וזאת מהנימוקים כדלקמן.

      

207. מהראיות שהוצגו לתיק, וגם מעדותה של מ' עלה כי הם ביצעו תשלומים הקשורים למשק ו/או לנחלה (בנפרד מתשלומים שנעשו על ידם עבור החזקת הבית בו התגוררו).

      

208. עפ"י גרסתה של מ', תשלומים אלו נעשו על ידה, עבור המנוח.

      

209. אכן עולה, כי מאז שחיסל המנוח את הרפת, הוא עבד והשתכר וחי מן היד אל הפה, וצבר חובות.

      

210. הואיל ומקור הכנסתו היו בעיקר דמי שכירות, שקיבל מהשוכרים השונים, ואלו פחתו בעקבות הצורך להרוס מבנים בלתי חוקיים ולהפסיק פעילות שאינה חקלאית, התדלדלו מקורות הכנסתו.

      

211. טענתה של נ' על פיה תשלומים שנעשו על ידי מ' לצדדים שלישיים הקשורים במנוח היוו תשלום של חלק מדמי השכירות (שקוזזו מדמי השכירות) מתיישבים עם גרסתם של מ' וב'.

      

212. כך למשל, בהתייחס לאסמכתא שהוצגה על ידי מ', על פיה פרע ב', בתשלומים, את חובות הארנונה שצבר המנוח לרשות המקומית בסכום של כ- 54,000 ₪.

      

     עובדה זו, אשר אושרה על ידי ב', עולה בקנה אחד עם גרסתה של נ'.

      

213. אני קובעת כי הקבלות הנוספות שצורפו על ידי מ', עולות לכדי סכומים פעוטים, שנראה כאילו הינם דמי שכירות ששולמו לאחר קיזוז.

      

214. מסקנתי זו מתחזקת למקרא עדותו של ב', כאשר נשאל :

      

     "ש: אני אומר לך שאתם המשכתם לשלם דמי שכירות, גם לאחר פטירתו של יו', עד סוף 2020, מה אתה אומר על זה? זה נכון?

     ת: נכון, כן, בהחלט....השתדלנו גם אם זה לא באופן רצוף".

     כב' השופטת: רגע, אתם מהיום הראשון משלמים 2,000 שקל?

     ת: לא.

     כב' השופטת: כמה שנים שילמתם לו?

     ת: זה לסירוגין, זה לסירוגין. זה מאוד, מאוד לסירוגין.

     כב' השופטת: כמה לסירוגין?

     ת: שאלה טובה, אני צריך לחשוב על זה, לא משהו קבוע. יכול להיות קבוע במשך שנה, שנתיים. אבל אם קורה משהו פתאום ואני לא יכול לשלם בגלל שיש לי איזה בעיה כספית, אז הוא זורם איתי, בסדר. אז אנחנו השתדלנו תמיד אחד למען השני, לא היה באמת את הקיזוזים וכל הדברים האלה, ככה אני רואה את זה לפחות. ככה אני התנהגתי.

     עו"ד קיסלר: או שילמתם כל מיני תשלומים, חובות שיו' היה חייב בתשלומם כמו איזה חוב ארנונה על המשק שהצטבר הרבה שנים והוא הגיע להסדר תשלומים.

     ת: נכון.

     ש: אז אתה נתת צ'קים שלך,

     ת: נכון.

     ש: בפריסה של,

     ת: X תשלומים בסדר, לא ניכנס לזה, בסדר.

     ש: וזה ירד משכר דירה.

     ת: לא, הרבה פעמים הוא היה מקבל ממני הרבה מעל מה שנתתי, זה הכל, חד משמעת. לא מסכים".

     (עמ' 480-481 לפרוטוקול הדיון מיום 10/7/23).

      

215. עד זה הודה, בטענותיה של נ', על פיהן תשלום דמי השכירות נעשה בחלקו ישירות, לידיה או לידיו של יו', ובחלקו באמצעות תשלומים שונים עבור יו'.

      

216. אני קובעת כי אלו ואלו דמי שכירות, שכן, חזקה על אדם, שאינו מתנדב, לשלם לרעהו סכומים כלשהם, ובמיוחד כאשר ב' הינו נכה המתקיים מקצבת ביטוח לאומי בלבד.

      

     לפיכך, אני דוחה את טענתה של מ' על פיה בין הצדדים לא התקיימו יחסי שכירות.

      

217. משמצאתי כי מ' וב' הינם שוכרים, אני מקבלת את תביעתה של נ' לשלם לידיה דמי שכירות בסך של 3,000 ₪ לחודש, החל ממועד הגשת התביעה, 7/22, ועד אשר תפנה מ' את הבית הישן או עד אשר יגיעו הצדדים להסכמה אחרת בעניין זה.

      

      

      

     סוגיית פיצול הנחלה

      

218. טענתה המרכזית של מ' הינה, כי היה בכוונתו של יו' לפצל את הנחלה כך שחלקת אדמה המצויה במשבצת הצהובה, עליה בנוי הבית הישן בשטח של 500 מ"ר תפוצל מתוך כלל הנחלה והזכויות בחלק זה יירשמו על שמה.

      

     לצורך ביסוס טענתה, זימנה מ' לעדות את האדריכלית הגב' ד' פ'.

     לטענתה של מ', נרכשו שירותיה של הגב' פ' על ידי יו' לצורך טיפול בהסדרת חריגות הבניה שהיו בנחלה, וכן לצורך קבלת היתר בניה עבור הבית הישן (כתוצאה מההליך הפלילי) וכחלק ראשון בהליך של פיצול הנחלה.

      

      

219. אני דוחה את הטענה מכל וכל.

      

220. אני סבורה כי עדותה של הגב' פ' לא היה בה כדי לסייע לה וכי לא ניתן היה ללמוד מדבריה כי המנוח התכוון לפצל את הנחלה עבור מ'. ההפך הוא הנכון. בעדותו בהליך הפלילי, העיד המנוח כי שכר את שירותיה של הגב' פ', לצורך הסדרת חריגות הבנייה בלבד.

      

     יתרה מזאת, עדותה לא נתמכה במסמך כלשהו שיהיה בו כדי לעגן את השירותים שנתבקשו ממנה על ידי יו'.

      

221. אכן, ההליכים הפליליים שננקטו כנגד המנוח העמידו אותו בפני מצב קשה, הן בפאן האישי כנאשם והן בפאן הכלכלי, עת חוייב בתשלומים של סכומים נכבדים, שידו אינה משגת.

      

222. במהלך עדותו בהליך הפלילי הבהיר יו' כי הוא לא ידע שהליך בניית הבית החדש לא הסתיים מבחינת הליכי תכנון ובנייה שכן אביו הוא זה שטיפל בכך.

      

223. עוד טען יו', כי לא היה בידיעתו, שלצורך בניית הבית החדש חלה חובה להרוס את הבית הישן. אולם, משהובהר לו כי ניתן להשאיר את הבית הישן על כנו, בתנאי שיוסדר מבחינה חוקית ותכנונית, הוא ראה בכך פתרון שיש בו כדי להועיל לו, כפי שהעידה נ', במושב נהגו בעלי הזכויות להשכיר בתים ישנים שנבנו במשקיהם על מנת לייצר להם מקור הכנסה נוסף.

      

224. הואיל ושוכנעתי כי מ' וב' שילמו ליו' דמי שכירות, הרי שהדברים מתיישבים.

      

225. יתרה מזאת, הואיל ומ' התגוררה בבית הישן, היה לה עניין ואינטרס מיידי לעמוד שכם לצד שכם עם יו', בכל הקשור להותרת הבית השני על מקומו, על מנת שיהיה לה ולמשפחתה מקום מגורים.

      

226. ואכן מ' ואמה שיתפו פעולה עם המנוח בהכשרת הבית הישן, שכן האלטרנטיבה הייתה הריסתו, והותרתה ללא קורת גג לראשה.

      

227. מ' פנתה לעו"ס בחודש מאי 2011 כדי שזו תפנה למועצה אזורית, לשם קבלת ארכה במטרה להתארגן ולהתמודד עם המציאות החדשה שנכפתה עליה.

      

228. כמו כן, פנתה לחברת האדריכלית, הגב' פ', על מנת שתיתן את שירותי האדריכלות הנדרשים, לשם הכשרת הבית הישן.

      

229. שוכנעתי כי בהמשך לכך, ובמסגרת הליכי הכשרת הבית הישן, חתם יו' ביום 4/1/18 על הסכם בית שני עם רמ"י. הוא הדין לגבי התצהיר שנחתם על ידי יה' ביום 8/11/18, לשם קבלת הנחה בהיטל השבחה שחל על אותו הליך.

      

230. אני מקבלת את עמדתן של נ' ור' , על פיה עדותה של הגב' פ' בדבר הכשרת הבית הישן לטובת מ' נעשה לצורך הפיצול, וכן גרסתה לעניין גובה שכה"ט אותו גבתה מ', אין בהן שמץ של אמת.

      

231. עדותה של הגב' פ' על פיה אמר לה יו' שהוא פועל להכשרת הבית הישן, כחלק ראשון ולצורך פיצול הנחלה לטובתה של מ', אין לה כל תימוכין והיא אף אינה מתיישבת עם המציאות הכלכלית שהיתה קיימת אז, לא לגבי יו', אשר הפרוטה לא היתה מצויה בכיסו בשפע, ולא לגבי מ' כאמור לעיל.

      

232. כמו כן, אני מקבלת עמדתו של ב"כ נ' בסעיף 31 לסיכומים כדלקמן:

      

     "מ' לא הציגה בפני בית המשפט צל של ראיה אפילו לא פתקית שנכתבה על ידי המנוח או נחתמה על ידו, לפיה הוא היה מעוניין בהכשרת הבית הישן לשם פיצולה מהנחלה למגוריה של מ' או שהוא התכוון לפצלו לשם כך. זאת ועוד, אין גם מחלוקת שהמנוח לא החל כלל בהליך הפיצול וכי הבית הישן לא פוצל כלל מהנחלה, כך שהליך הפיצול לא היה על השולחן כלל".

      

      

233. עמדתה זו של נ' עולה בקנה אחד עם עדותו של יו' בהליך הפלילי, בו טען בפני ביהמ"ש כי שכר כבר שירותי אדריכלות לצורך הסדרת השימושים החורגים.

      

234. אשר על כן, אני דוחה את טענתה זו של מ' מכל וכל.

      

235. הוא הדין לגבי טענתה של מ' על פיה נתן לה המנוח רשות בלתי הדירה להתגורר בבית הישן.

      

236. משקבעתי כי מעמדה של מ' בנחלה היה של שוכרת בלבד, הרי שהיא לא הוכיחה בפניי כי ניתנו לה זכויות של רשות בלתי הדירה לגור בבית זה.

      

237. לא זו אף זו. על פי ההסכם שנחתם בין יו' לרמ"י, נאסר עליו להעביר את זכויותיו או חלק מהן, אלא בכפוף להוראות רמ"י. אין מחלוקת כי לא ניתן לו היתר כזה.

      

238. משהתרשמתי כי הצדדים טרחו להסדיר את יחסיהם המשפטיים בכתב, הרי שככל שלא הומצא מסמך בכתב בכל הנוגע לטענה זו, אין לי אלא לדחותה.

      

239. תביעתה הכספית של מ', על פיה יש להשיב לה סכומים העולים לכדי מאות אלפי שקלים (500,000 ₪ ) בשל תשלומים שנעשו על ידה לגב' ד' פ' (100,000 ₪) ולקבלן מר י' ס' (400,000 ₪), בגין תכנון וביצוע עבודות בבית הישן, גם היא דינה להידחות.

      

240. מ' תמכה תביעתה בעדותה של הגב' פ', אשר העידה כי מ' שילמה לה שכר בגובה של 100,000 ₪, עבור שירותי התכנון שנדרשו ממנה עבור הכשרת הבית הישן.

      

241. אלא שהגב' פ' לא הציגה בפני ביהמ"ש קבלה או חשבונית או תכנית עבודה התומכת בגרסתה.

      

242. בהתייחס לעובדה כי מדובר בסכום גבוה במיוחד, שננקב על ידי אדם מקצועי המנהל חשבונות, הרי שסביר להניח כי בידיה של ד' עותקים של חשבונית , קבלה או דיווח כלשהו למס הכנסה בגין קבלת סכומים אלו, אלא שהם לא הובאו בפני ביהמ"ש.

      

243. אשר על כן, אני דוחה את טענתה של מ' על פיה יש להשיב לה סך של 100,000 ₪.

      

244. הוא הדין, בהתייחס לטענת מ' בדבר עלות השיפוצים שביצעה בבית הישן, שהסתכמה, לטענתה, בסך של 400,000 ₪.

      

245. מ' תמכה תביעתה הכספית בעדותו של מר י' ס', שהובא לעדות בשל היותו קבלן הבניין שנשכר לצורך כך. אלא שגם עד זה, לא צירף לתצהירו קבלות כלשהן בדבר סכומים, שלטענתו, שולמו על ידי מ' לקבלני המשנה שהועסקו על ידו.

     טענתו כי תשלומים אלה בוצעו במזומן, דינה להידחות בהעדר הראיות הנדרשות להוכחתן, במיוחד כאשר מדובר בסכומים העולים לכדי מאות אלפי שקלים מחד, ובמשפחה חסרת יכולת כלכלית, מאידך.

      

246. גם העובדה שעת נשאל ב' על ידי ביהמ"ש, כיצד עמדו לרשותו הכספים, שנטען כאילו שולמו למר ס', לא פירט, אלא הסתפק באמירה לפיה "עזרו לו אנשים" (עמ' 80 לפרוטוקול הדיון מיום 10/7/23).

      

247. "אנשים אלו", אליהם מפנה ב', לא הובאו על ידו לעדות, לכן גם גרסה זו דינה להידחות.

      

248. בסופו של יום, אני קובעת כי מ' לא הוכיחה את טענותיה בדבר כוונותיו של יו' להתחיל בהליכי פיצול הנחלה עבורה, והן באשר לתשלומים שנעשו על ידה באותו עניין, ואשר על כן דין שתי תביעותיה להידחות.

      

     סיכום

      

249. נוכח כל הנימוקים המפורטים לעיל:

     1. אני דוחה את ארבע התביעות שבפניי-

         

        תמ"ש 10238-08-22- תביעתה של ר' כנגד נ' ויה';

        תמ"ש 31791-02-23 - תביעתה של יה' כנגד נ' ור'; 

        ת"ע 25861-03-21- תביעתה של מ' נגד נ' ;

        תמ"ש 11743-07-21- תביעתה של מ' כנגד נ', ר' ויה' .

         

     2. אני דוחה את תביעתה של נ' (תמ"ש 5216-07-22), בכל הקשור לקבלת זכויותיה בנחלה, אך מקבלת את חלקה האחר של התביעה, המתייחס להשבת הכספים באופן חלקי ומורה כי נ' רשאית ליטול לידיה את דמי השכירות משוכרי המבנים שעל הנחלה, לרבות ממ' וב', בהתאם לכתב התביעה ועד לביצוע התשלומים בפועל.

         

     3. כמו כן, אני מורה על השבת ההוצאות שהוצאו על ידה, בסך של 98,000 ₪.

         

250. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו.

      

251. המזכירות מתבקשת לסגור את התיק, ולשלוח את פסק הדין לצדדים.

      

     ניתן היום, כ"ד כסלו תשפ"ה, 25 דצמבר 2024, בהעדר הצדדים.